בקשת הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים - המשך

רשימה זו היא המשך לכאן.

אם שנה שעברה חשבתי שפשוט ביותר שעבודת ראש השנה היא המלכתו של הקב"ה בעולם, וכל הצרכים הגשמיים שאנו מבקשים עליהם ומתפללים עבורם הינם טפלים למטרה העיקרית, השנה שמעתי (מיוסי צ.) דרך אחרת להסתכל על הדברים.

כפי שהעיר רועי (שגם ישב אתי באותו חדר כשיוסי צ. דיבר) ברשימה הקודמת, תפילתו של הכהן הגדול בבית קודש הקדשים ביום הכיפורים מכילה בתוכה את המשפטים הבאים:
שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר.
משפטים מרכזיים אלו בתפילתו עוסקים בדבר הלכאורה טפל שהזכרנו לעיל - הפרנסה.

ההבנה צריכה להיות אחרת. אכן התפילה על הפרנסה בימים הנוראים ובכל השנה כולה היא מאושיות התפילה. אך הפרנסה שאנו מתפללים עליה איננה מטרה לכשעצמה, אלא אמצעי להגיע למטרה. המטרה היא באמת המלכתו של הקב"ה בעולם, אך האדם הרגיל איננו מסוגל להכיל בתוכו מטרה נעלה כזו כל עוד עול הפרנסה חונק אותו. יתרה מזאת, לאדם שנאנק תחת עול הפרנסה קשה בכלל לתפוס שיש אדון מעל האדון המזדמן שנותן לו את המשכורת היומית. לא לחינם ציוותה התורה "עבדי הם" - ולא עבדים לעבדים. כאשר אדם נמצא במצב שהוא כעבד לאדם אחר, הוא אינו מסוגל לקלוט שיש אדון אמיתי בעולם.

זה מסביר מדוע התפילה על הפרנסה באמת תופס מקום נכבד בתפילות שלנו. אך עם זאת, עלינו לזכור שהבקשה לפרנסה זה רק אמצעי ולא מטרה. המטרה נשארה המלכת הקדוש ברוך הוא בעולם "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

בקשת הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים

יש סיפור ידוע על האדמו"ר החידושי הרי"מ, שבא אליו חסיד אחד והתלונן על בעיות בפרנסה. החידושי הרי"מ אמר לו שכשהוא אומר הלל הוא יקפיד להתכוון ב"אנא ה'". לאחר זמן מה החסיד חזר ואמר לרבי שהוא אמנם מקפיד לכוון ב"אנא ה'" אך מצבו הכלכלי לא השתפר כלל. הרבי שאל אותו באיזה "אנא ה'" הוא מכוון. החסיד ענה שהוא מכוון ב"אנא ה' הושיעה נא". הרבי אמר לו שהמקום הנכון לכוון בו הוא ב"אנא ה' כי אני עבדך".

בסיפור זה גלום יסוד גדול בעניין ראש השנה והימים הנוראים החזור על עצמו במספר סיפורים ומקורות חסידיים. האדם מגיע לראש השנה, יום המלכתו של הקב"ה בעולם, והדבר העיקרי שהוא שם את ליבו עליו זה ה"אנא ה' הושיעה נא" - הבקשה על הפרנסה. במקום זאת עליו להתרכז ב"אנא ה' כי אני עבדך" - העיקר זה שה' הוא המלך ושאנו עבדיו. הבקשות על הפרנסה זה הטפל, ועל האדם להבחין בין העיקר לטפל.

הנה עוד דוגמא לסיפור חסידי עם אותו נקודה (סיפורי חסידים, רש"י זוין סיפור #19):
ביום ראשון של ראש השנה נכנס פעם הרב הקדוש ר' שמילקא מניקלשבורג לבית הכנסת, קודם תקיעת שופר, כשהוא מתמרמר בבכייה, ואמר:
- "כל עמה נאנחים", כל הקהל בוכה ומתחנן ונאנח, אבל, אוי ואבוי, על מה הם בוכים? "מבקשים לחם"...
ולמחרתו ביםו שני של ראש השנה, נכנס שוב קודם תקיעת שופר בבכייה גדולה, ואמר:
- "מדוע לא בא בן יש"? למה מתמהמה משיח בן דוד לבוא? מפני כי "גם תמול גם היום אל הלחם", גם אתמיל, ביום ראשון של ראש השנה, וגם היום, הם מתפללים רק אל הלחם, ולא על גלות השכינה.

כך דרשתי בשנה שעברה בכניסת ראש השנה, השנה נראה כי יש מקום לעדן קצת את החלוקה שערכתי לעיקר ולטפל. בעז"ה נרחיב בזה קצת מחר.

שיר לשבת

נאמר לי שהשיר הזה הוא יחסית ישן, אך אני התוודעתי אליו רק לאחרונה. הזמר הוא בועז מעודה והשיר נקרא "קול גלגל". תעצמו את העיניים ומן הסתם תחשבו, כמוני, שמדובר באחד השירים של מה שמכונה "מוזיקה יהודית מקורית". המילים אגב מהמקורות.



אם אתם לא מצליחים לראות - הנה הקישור.

ואיך לא - השיר גם מככב בשו"תים האינטרנטים, תראו כאן וכאן וכאן.

מוקדש באהבה לאשתי, העסוקה בהכנות קדחתניות לראש השנה הבעל"ט, שהתאהבה בשיר הזה ובעצם הכינה את כל הקישורים לרשומה הזאת.

מדרש לפרשת נצבים

ד"א רבנן אמרי: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן: היאך אדם למד תורה תחלה? אומרים לו: תחלה קורא במגילה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים ואח"כ בכתובים. משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות, כיון ששומע כך אומר בלבו: אימתי אני למד כל זאת? וחוזר מן השער. הוי "בשער לא יפתח פיהו". א"ר ינאי: למה"ד - לככר שהיה תלוי באויר. טיפש אומר: מי יוכל להביאו? ופקח או': לא אחד תלה אותו? מביא סולם או קנה ומוריד אותו. כך כל מי שהוא טיפש אומר: אימתי אקרא כל התורה? ומי שהוא פיקח - מהו עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה. אמר הקדוש ב"ה: "לא נפלאת היא", ואם נפלאת היא - "ממך" - שאין אתה עסוק בה הוי "כי המצוה הזאת":

המדרש מציג זה מול זה דמות של טיפש ודמות של פיקח. הטיפש מסתכל על התורה ומסיק שלא ניתן ללמוד את כולה, לעומתו הפיקח מסיק שיש להתחיל ללומדה אט אט ובסוף הוא יספיק ללמוד את כולה. המדרש ממשיל זאת למצב שהיה ככר תלוי באויר, הטיפש מסיק שלא ניתן להגיע אליה והפיקח לעומת זאת מביא סולם ומגיע אליה.

מה הנמשל של הסולם במשל?

נראה די פשוט שהסולם זה תהליך הלמידה, כלומר ההתקדמות שלב אחר שלב בסולם נמשלת להתקדמות של פרק בכל יום ויום. עצם הרעיון להביא את הסולם נמשלה לרעיון להתחיל בלימוד על אף שהמטרה הנכספת נראית בלתי אפשרית להשגה.

המדרש בא להוציא ממחשבה שהטיפש בעצם צודק. הרי התורה רחבה מני ארץ ועמוקה מני ים, מה יעזור ללמוד פרק אחד בכל יום, זה הרי כמו לנסות ליבש את הים על ידי הוצאת דלי מים ביום. המדרש בא ללמד אותנו מה פירוש הביטוי "בפיך ובלבבך לעשותו" - אם המטרה היא מספיק חשובה בעיניו, האדם ימצא בפיו ובלבו את הדרך להגיע אליה. ניתן לומר שהטיפש איננו טיפש בגלל שהוא סובר שהתורה היא לא ברת השגה, אלא הוא טיפש משום שלימוד התורה כולה איננה מטרה מספיק חשובה בעיניו כדי שהוא ימצא את הדרך לכבוש אותה.

סיכום שמיטה תשס"ח - חלק ב'

מועצת הרבנות הראשית

לרגל הבחירות למועצת הרבנות הראשית, נעסוק הפעם בסיכום תפקוד המועצה היוצאת (שכבר יצאה, ליתר דיוק) בשנת השמיטה שאנו בסופה.
מועצת הרבנות הראשית לקחה חלק בשנת השמיטה ה'תשס"ח בשתי נקודות עיקריות. הראשונה היתה אישור צמצום היתר המכירה. בנקודה זו ניגע בעז"ה בהמשך. הנקודה השניה היתה ההחלטה שהתקבלה במועצה (עפ"י הפרסומים בתקשורת, במשאל טלפוני בין חברי המועצה) על כך שכל רב עיר יכול להחליט להתנות מתן תעודת כשרות לבית עסק בעירו באי מכירת תוצר מהיתר מכירה. החלטה זו התקבלה ממש בערב ראש השנה, באופן שהיה נדמה כאילו שנת השמיטה באה בהפתעה.
החלטה זו הביאה למצב, עפ"י פרסומים בתקשורת, שלבתי עסק מסויימים וביניהם חדרי אוכל של מפעלים נשארו ללא תעודת כשרות. כתגובה להחלטת מועצת הרבנות הראשית הודיעה ארגון צוהר שאם הרבנות הראשית לא תמצא פתרון מידי לבתי העסק המוכרים היתר מכירה, הם יקימו מערך כשרות פרטי שיתחרה בזו של הרבנות. במקביל בתי עסק וחקלאים פנו לבג"ץ בדרישה לכפות על הרבנות לתת תעודות כשרות עבור היתר המכירה. בג"ץ קיבל את עמדת החקלאים, והרב דוב ליאור הוסמך מטעם מועצת הרבנות הראשית לתת תעודות כשרות בכל הערים שהרבנים המקומיים לא מעוניינים לתת תעודות כאלה.

אם החלטת הרבנות הראשית היתה יוצאת לפועל, היה קורה מצב שבית עסק בהרצליה לא יקבל תעודת כשרות בגלל שהוא מוכר היתר מכירה, וכמה מאות מטרים משם ברעננה בית עסק אחר המוכר אותו סחורה בדיוק יהיה בעל תעודת הכשר. מה ההגיון של ההחלטה הזו? עד כמה שידוע לי, טרם פורסם מאמר תורני או אפילו פובלציסטי ממובילי המהלך המסביר את ההגיון שמאחוריו. מה שכן נאמר זה שלא ניתן לכפות על רב לאשר משהו ככשר כאשר לדעתו הוא לא כשר. כשלוקחים בחשבון שמתוקף החוק, מועצת הרבנות הראשית היתה צריכה לאשר את ביצוע היתר המכירה, איך ניתן להבין שאותם אנשים עומדים וצועקים שהם חושבים שתוצרת היתר המכירה הוא לא כשר?! כדי לא לגרום לטעות ראוי להבהיר שכדי לומר שההיתר מכירה הוא אסור באכילה, צריך קודם לחלק בין פירות לירקות (שכן אין סיבה הלכתית ראויה לאסור פירות באכילה), לאחר מכן צריך להחמיר כשיטת הרמב"ם שכל הירקות הנקטפים בשמיטה יש בהם דין ספיחין (ולא כמו הר"ש שרק מה שגדל בשביעית אסור), לאחר מכן צריך לומר שהמכירה כלל לא חלה (לא רק שהמכירה מוטעת בעקרון ואסורה אלא שהיא לא חלה, שהרי אם היא חלה אין בכלל איסור ספיחין). גם אם מישהו סבור שהמכירה לא חלה, ושיש ספיחין, ושיש סיבה לאסור גם פירות וכד' הוא גם צריך לסבור שלא ניתן לסמוך על דעת המקילין. דבר שלעצמו טעון הסבר, שהרי כבר כתב הג"ר שלמה זלמן אוירבאך בשו"ת מנחת-שלמה שגם אם אתה עצמך מחמיר בהיתר מכירה אם מישהו שואל אותך אם הדבר מותר באכילה עליך להורות לו להקל שכן ספק דרבנן להקל.

בסופו של דבר, בכל זאת, רבני ערים לא מעטים בחרו ללכת בדרך זו ומנעו מעסקים למכור סחורה מהיתר מכירה. כך היה לדוגמא במודיעין. העניין די הוצנע מידיעת הציבור ולי לא ידוע על פרסום איזה שהוא הסבר למהלך הזה (על אף שרוב הציבור בערים הללו לא מקפיד לא לצרוך היתר מכירה, לפחות זה המצב במודיעין). אינני יודע אם יש רבנות בארץ שלא מוכנה לתת תעודת כשרות לעסק שמוכר תוצרת אבקת חלב נוכרי, אבל קשה לי להאמין שיש דבר כזה. במה שונה וחמור היתר מכירה מאבקת חלב גוי? אינני יודע.

נוסיף גם בנושא הזה, שלא שמענו את קולם של חברי מועצת הרבנות הראשית כאשר התעורר הסכסוך בין יושבי ראש ועדת השמיטה, הרב זאב ויטמן והרב אברהם יוסף. על אף שמועצת הרבנות הראשית היא זו שבפועל מינתה את שני הרבנים לתפקיד, כאשר העסק עלה על שרטון לא נשמע קולם והרב ויטמן נשאר להאבק את מלחמתו/מלחמתם לבדו.

נסיים בקישור לתוצאות הבחירות למועצת הרבנות הראשית מאתר ynet ומאתר כיפה.

יצא לאור: חידושי תורה @ NDS גליון 9

NDS היא חברת הייטק בירושלים המוציאה לאור כל שנה לפני ראש השנה חוברת מאמרים תורניים מפרי עטם של עובדיה. המאמרים עוסקים במגוון תחומים, חלקם בעברית וחלקם באנגלית. השנה החוברת עוסקת בנושא ארץ ישראל ועליה. אני חושב שרבים יוכלו למצוא בחוברת זו מאמרים שיעניינו אותם.

באופן מיוחד אני מיסב את תשומת לבכם למאמרים אודות החיים הדתיים ברוסיה הקומוניסטית במדור באנגלית.

את החוברת (וגם חוברות קודמות) ניתן לראות כאן.

עד שירצה את חבירו - המשך

גם נושא זה מטריד אותי זה כמה שנים, והנה השבוע הגעתי לפיסקה הבאה בספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, אנוש כחציר, עמ' 252:
נתאר לעצמנו אדם שחטא כלפי חבירו. כעת הוא רוצה לרצות אותו ולפייסו. הוא מתכוון לבקש סליחה ומחילה מן החבר הפגוע. כיצד עלינו להתייחס למצב שבו הוא כלל לא מרגיש חרטה על המעשה, ובכל זאת הוא בא לבקש סליחה?
בהרצאה שנתתי על הנושא הזה, תגובת הקהל היתה חד משמעית וברורה (וגם טיפוסית): זוהי צביעות! לעומת זאת, טענתי היתה שזהו מעשה נאצל.
אם אותו אדם חש ייסורי מצפון ולכן הוא הולך לבקש מחילה, אזי מעשהו נועד אך ורק עבור עצמו. זהו כמעט אינסטינקט, ופעולתו נועדה לרצות את מצפונו, או להשקיט אותו. לשון אחר: היא נעשית לצורך סיפוק צרכים שלו עצמו, ולא למען הנפגע. אולם אדם שכלל לא מרגיש צורך נפשי לרצות את חבירו, ובכל זאת הולך אליו לבקש סליחה מכיון שהוא יודע בשכלו שהוא חטא כלפיו, ושהוא לא היה בסדר בנושא זה, הרי זהו מעשה מוסרי מושלם. מעשה זה נעשה מתוך בחירה צרופה. כל כולו נעשה משיקולים מוסריים, ללא שמץ מניע אגואיסטי. מדוע לומר שישנה כאן צביעות?!

[לא ברור לי מה המציאות שעליו מדבר הרב מיכאל, האם מדובר באדם המבקש סליחה רק כי הוא מבין כי הוא פגע בחבירו, או שהוא מבקש סליחה כי הוא מבין בשכלו (אך לא מרגיש בליבו) שהמעשה שהוא עשה היה מעשה לא תקין והוא מצטער על עשיית המעשה. מתחילת דבריו הבנתי שזה הראשון, אך לקראת סוף דבריו עלה בראשי שאולי מדובר בשני.]

לענ"ד הרב מיכאל אברהם טועה כאן. בואו נשליך את דבריו על מצוות שבין אדם למקום. היעלה על דעתו של מישהו שאדם שעבר עבירה במזיד יבוא ביום הכיפורים לבית הכנסת ויתוודה ויאמר: אמנם עשיתי שלא כפי שכתוב בתורה, ואני מבין שזה לא תקין, אך אינני חש שום צורך לא לשוב ולחטוא שוב, סלח לי מחל לי. האם זהו מעשה מוסרי מושלם?! האם זה בעל התשובה שדרגתו לפי חלק מדעות חז"ל גבוהה מזו של צדיק גמור? האם אדם כזה יהיה בדרגה עוד יותר גבוהה מבעל תשובה גמור משום שאין לו מניע אגואיסטי? האם זה יכו להיקרא "מעשה נאצל"?

בכל זאת מי שיחשוב על דבריו של הרב מיכאל ירגיש שיש בהם נקודת אמת. הרי מעשים שבכל יום שבני אדם לא מסתדרים ולמחרת האחד אומר לשני: אני מצטער שפגעתי בך. הוא איננו מצטער על המעשה שעשה אך הוא מבין שעליו לבקש סליחה על מנת לחיות חיי חברה תקינים. אני נוטה לחשוב שכדי לקבל תמונה שלמה צריך להוסיף כאן את ההבחנה שעשינו ברשימה הראשונה אודות "עד שירצה את חבירו". כאשר אין על האדם חובת ריצוי האחר, כפי שכתבנו שם, אזי גם אין ממנו צפיה להרגיש שמה שהוא עשה זה לא נכון. אך כאשר יש עליו חובת ריצוי בודאי שעליו גם להרגיש שמה שהוא עשה זה מעשה שלא יעשה. לדוגמא, אדם שהזיק לחבירו, יש עליו חובה לשלם את הנזק ומלבד זאת הוא חייב לרצות את חבירו. הוא לא יכול לומר: אני משלם לך כי כך קובע החוק ואני מבין שצריך לשמוע לחוק, אך באמת שאין לי שום חרטה על מה שעשיתי לך.

זמן אמירת הסליחות

בשבת נפלה לידי במקרה הספר "חזון עובדיה" לג"ר עובדיה יוסף על הימים הנוראים, פתחתי אותה ודי באקראי הגעתי לנושא הזה. כרגיל, הדברים המתפרסמים כאן הינם להלכה ולא למעשה.

מנהג אמירת הסליחות בימים אלו (למיטב ידיעתי) הוא מנהג מתקופת הגאונים. הסכמת הפוסקים היא שהזמן הטוב ביותר לומר את הסליחות זה באשמורת הבוקר. רוב הטעמים המובאים בכל הנושא הזה הינם מחכמת הנסתר, אך נדמה שניתן למצוא להם דמיונות גם בדברים הנגלים יותר. לדוג' הגמ' במסכת ברכות (דף ג עמוד א) כנראה מכוונת לאותו הדבר שהיה ידוע לחכמי הנסתר:
רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: (ירמיהו כ"ה) "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו", וסימן לדבר: משמרה ראשונה - חמור נוער, שניה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.
עפ"י הגמרא במשמרת השלישית "תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה" אלו בודאי דברים המעוררים אסוסאציות חיוביות אצלנו, הרבה יותר מחמור נוער וכלבים צועקים.

הפוסקים הרחיבו את הזמן וכתבו שניתן להתחיל לומר סליחות כבר מחצות הלילה. גם זה כנראה קשור לדברים המובאים שם בגמרא על כך שדוד המלך היה קם בחצות הלילה. הטעמים המובאים מחכמת הנסתר מדברים על כך שהחצי הראשון של הלילה זה זמן של דין ומזיקים ובחצי השני של הלילה זה זמן של רחמים.

מאז שחוקק בכנסת החוק המגביל את שעון הקיץ (או החורף, תלוי איך מסתכלים על זה), בארץ ישראל עד למוצאי שבת תשובה חצות הלילה זה בסביבות 12:30. כך שמי שצריך לצאת מוקדם בבוקר לעבודה לא יכול להרשות לעצמו להשאר ער עד חצות הלילה. גם לומר סליחות בבוקר זה יוצא מוקדם, בייחוד למי שרגיל בכל השנה להתפלל במניין מוקדם. לכן התעוררה השאלה האם אפשר להקדים את הסליחות למחצית הראשונה של הלילה.

הג"ר משה פיינשטיין נשאל על כך והוא ענה (אג"מ, אורח חיים חלק ב סימן קה):
אך אם הוא באופן שא"א מחצות ולהלן ויתבטלו אותו הצבור מסליחות יש להתיר בגדר הוראת שעה גם מתחלה, כי בדברים אלו אין מקור מגמ' אלא הם מדברי רבותינו האחרונים ע"פ ספרי הקבלה שמסתבר שאין בזה ענין איסור אלא שאין מועילין בכח י"ג מדות שיש הבטחה שלא יחזרו ריקם אלא כסתם תפלה, ולכן כדי שלא יתבטלו מלומר סליחות שלא יהיה להצבור שום התעוררות לתשובה טוב יותר לומר אף מתחלה הוראת שעה.

ר' משה מסיק שניתן לומר את הסליחות בזמן ששתי המשמרות הראשונות של הלילה מתחלפים, דהיינו בדיוק לאחר שליש הלילה (שזה יוצא בערך ב22:30). אבל, כאמור, כל זה בגדר הוראת שעה.

הרב עובדיה יוסף כותב על דברים אלו של הרב משה פיינשטין, שאשטמתיה מה שכתב הרב משה זכות (הרמ"ז) בשם ספרי קבלה שמי שאומר סליחות במחצית הראשונה של הלילה, לא רק שאיננו עוזר אלא שהוא נותן כח בידי כחות מזיקים. ר' משה הררי בספרו מקראי קודש, הל' ראש השנה (שנכתב בחלקו בהיות הרב הררי במעצר על "עבירת" התנגדות לגירוש בצפון השומרון) מביא עוד פוסקים רבים ההולכים בדרך זה של הרב עובדיה יוסף. הספרדים כולם נוהגים למעשה לומר סליחות רק לאחר חצות הלילה, וטרם ראיתי מי שמקל בזה.

אעפ"כ ברבים מקהילות האשכנזים נהגו בשנים האחרונות לקיים מניין מוקדם לאמירת סליחות ב22:30 (כאן במודיעין, נדמה לי שבכל בתי הכנסת האשכנזים מתקיים מניין מוקדם לסליחות, באישור רב העיר - הרב דוד לאו). הרב לוי יצחק קופר, רב בצור הדסה, כתב מאמר בנושא זה בגליון צהר כו (משום מה רק חלק מהמאמרים בגליון זה נמצאים ברשת). אחד הטיעונים שלו להקל זה כדי להקל על צעירי הקהילה להשתתף בסליחות. אני ממליץ על מאמר זה משום המקורות המגוונים המצויים בו.

נוהג זה שהתפשט בקרב האשכנזים מהמגזר שלנו (לא נראה לי שקיים נוהג כזה אצל החרדים) מעורר אצלי מדי שנה שאלות. האם הרבנים לא יכולים לחנך את בני קהילותיהם לומר סליחות דוקא בבוקר, במקום בלילה? איך אנחנו מרשים לעצמינו להשתמש בהיתר של ר' משה שניתן כהוראת שעה ולהשתמש בו במצב שאנו יודעים שהוא ימשך עוד שנים רבות? אני יודע שזה לא מצווה מהתורה ואפילו לא מזמן התלמוד, ובכל זאת.
אינני יודע איך הייתי מורה, אילו הייתי רב בקהילה אשכנזית. מצד אחד החשיבות לבוא לקראת הקהילה ולעודד אותם לקיים מצוות באופן שיהיה נוח ונעים להם, ומצד שני זה בעצם מבטל בידיים מנהג כה יפה שהיה מקובל בכל תפוצות ישראל - לומר סליחות באשמורת הבוקר.
אולי בגלל זה זומנתי בדווקא לקהילה ספרדית...

תרומת איברים

הכתבה הבאה התפרסמה במדור בריאות של אתר ynet ביום שישי. עד לרגעים אלו הכתבה זכתה ליותר מ700 תגובות (טוקבקיסטים). אני אביא כאן את עיקרי הדברים, ומי שמעוניין לקרוא עוד יכול לראות שם (לינק). הכתב הוא ד"ר איתי גל (אינני יודע אם מדובר בד"ר ברפואה או בתחום אחר).

חייהם של אלפים בישראל ניצלים בזכות תרומות אברים. אחת מהם היא אישה בת 70 שעברה השתלת כליה לפני שנתיים, שהצילה את חייה. לפני מספר ימים לקתה אותה אישה בשבץ והיא כעת מתה מוות מוחי. עתה, לאחר שנתבקשו בני משפחתה לתרום את אבריה, נדהמו אנשים בית החולים לשמוע כי המשפחה מסרבת, לאחר שרב המשפחה מבני ברק הטיל וטו על ההשתלות.
החולה, המאושפזת בבית חולים במרכז הארץ, לקתה באי ספיקת כליות, ועברה לפני כשנתיים השתלת כליה שעברה בהצלחה. לפני ימים אחדים לקתה בשבץ, והיא הוגדרה במצב של מוות מוחי. על-פי מידע שהגיע לידי ynet מגורמים בבית החולים, לאחר שהובהר למשפחתה כי אין סיכוי להצילה, פגשה אותם מתאמת ההשתלות של בית החולים.
בשיחה עם המשפחה, על-פי אותו מקור בבית החולים, נדהמה המתאמת כאשר בנה של האשה הביע סירוב להשתלת אברים מגופה של אמו, בטענה שהרב של המשפחה מבני ברק (פרטי הרב שמורים במערכת - א.ג.), מתנגד לתרומת האברים. המדובר ברב הידוע בסירובו לתרומות אברים. לאחר שהרב שוחח עם בנה של המושתלת, שיכנע אותו להתנגד לתרומת האיברים. בהמשך, שיכנע הבן את יתר בני המשפחה לסרב לתרומת האיברים מגופה של אם המשפחה.
חרף גילה של האישה התברר כי ניתן להשתיל מגופה את ריאותיה. בשעות אלה ממש נאבק חולה אחר על חייו, רב מחב"ד, לאחר שלקה במחלת פיברוזיס ריאתי. רופאיו צופים כי נותרו לו ימים ספורים לחיות, אם לא יעבור השתלת ריאות דחופה בשעות הקרובות.

מדרש לפרשת כי-תבוא

"לשמור ולעשות את כל מצותי" אמר רבי שמעון בן חלפתא: כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר. למה"ד, למלך שהיה לו פרדס הכניס לתוכו שני אריסים, אחד היה נוטע אילנות ומקצצן ואחד לא היה נוטע כל עיקר ולא מקצצן. על מי המלך כועס - לא על אותו שהיה נוטע ומקצצן?! כך, כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים אותה עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר. מנין? שנאמר: (ישעיה כו) "יוחן רשע בל למד צדק" אבל אם למד ולא קיים אינו נחנן הוי "לשמור ולעשות את כל מצותי":

המדרש מסביר שיש הבדל בין אדם שלא למד תורה ולכן הוא גם אינו מקיים את דברי התורה לבין אדם שלמד תורה ובכל זאת לא מקיים את התורה. עפ"י המדרש השני, זה שלמד, הוא הגרוע יותר ועונשו חמור. המדרש מדגים זאת במשל על שני עבדים של המלך שהיו צריכים לטעת אילנות, האחד נטע ועקר והשני לא נטע בכלל (הדמיון בין שתי הדמויות הללו לשני המועמדים המובילים במפלגת קדימה היא מקרית לחלוטין... אבל כנראה שמתפקדי קדימה הסכימו לדברי המדרש) - המדרש מבהיר שברור שזה שנטע ועקר יקבל עונש חמור יותר מזה שלא נטע כלל, ועל זה הדרך גם חמור עונשו של זה שלמד תורה מזה שלא למד.

רואים מהמדרש הזה דבר יפה. היה מקום לומר שעבד המלך שנטע ואחר כך עקר כלל לא דומה למי שלמד ולא קיים. ברגע שהעבד נטע הוא יכל לשבת בצד, לא לעשות כלום ורק לקבל את שכרו מאת המלך על עשיית המלאכה. קיצוץ הנטיעות של העבד היא ב"קום ועשה", הוא היה צריך להשתדל על מנת לפגוע בקיום דברי המלך. על פניו היינו אומרים שבנוגע לשמירת תורה ומצוות אין הדבר כן, שהרי גם אדם שלמד את כל התאוריה של איך יכול לטוס מטוס לא בהכרח יוכל לבנות מטוס, וכן אדם שלמד תורה הרבה הדעת נותנת שאין זה פשוט לשמור את המצוות. המדרש מבהיר שאין זה כך. אדם שלמד תורה זה כמו נטיעה, אם לא יפריעו לו זה עצמו זה קיום דברי המלך. לאחר שאדם למד תורה לשמה, כדי לא לקיים את המצוות ידרוש ממנו מאמץ הדומה לקיצוץ הנטיעות. דבר זה רואים בחז"ל גם במקומות אחרים, כדוגמת אמרתם הידועה "אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו" - הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירם למוטב. בלימוד התורה עצמה יש כוח למנף את האדם לקיום המצוות ולהידבקות בהקב"ה.

מלבד זה שעונשו של זה שלומד ואינו מקיים גדול ממי שלא למד ולא קיים, ניתן ללמוד ממדרש זה שמי שלומד ולא מקיים פוגע בלימוד עצמו. שכן אי הקיום דומה בקיצוץ הנטיעה - לפגיעה בעצם הלימוד.

מוקדש ליוחאי ואילת לרגל הולדת בתם הבכורה - שיזכו לגדלה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

שמיטת כספים - "פקדונות" בבנק

אחד הקוראים הקבועים, נתנאל, העלה בתגובה לרשימה הקודמת את עניין שמיטת הכספים בנוגע לפקדונות שיש לכל אחד בבנקים. להלן דבריו של הרב יעקב אריאל מתוך החוברת "באהלי שדה", הוצאת מכון התורה והארץ, אב תש"ס, פרק כח.

האם גם הפקדונות שלנו בבנקים יישמטו?
המונח "פיקדון" מחייב הבהרה. מי שהפקיד דבר אצל חבירו על מנת שהלה ישמרנו ויחזירנו לו כמות שהוא כעבור זמן - זהו פיקדון, והתורה לא פטרה את השומר מלהחזיר את הפיקדון לבעליו. בדומה לזה מי שהפקיד כסף בכספת בבנק, אשר יוחזר אליו בעינו. כלומר, אותם שטרות שהופקדו בכספת - הם הם שיוחזרו לבעליהם. אדם כזה, כספו יוחזר לו גם אחרי שנת השמיטה. אך כשאנו "מפקידים" כסף בבנק אין אנו מקבלים חזרה את אותם השטרות. אנו מקבלים שטרות אחרים. נמצא שלא הפקדנו כסף בבנק, אלא הלווינו כסף לבנק בתנאים מסוימים, ועל הלואה חל בעיקרון דין שמיטת כספים. ונמצא לפי זה שכל פקדונותינו בבנקים לא יוחזרו לנו אלא ייהפכו לרכוש הבנקים... (הנקודות במקור)

לשאלה האם הבנק הוא בגדר "אחיך" הוא מתייחס בהמשך:
אמנם מקובל להתייחס אל החברה בע"מ כאל גוף משפטי מופשט, המנותק מבעלי המניות, ולכן אין בעלי המניות משועבדים אישית לפרוע את חובות החברה. ואם כן, גם בנק הוא גוף משפטי כזה שלא חלות עליו מצוות או עבירות, ואינו מצווה, אפוא, להימנע מלנגוש את הלווים בשמיטה. ולא היא. היצירה המשפטית הזאת של החברה בע"מ היא יצירה מלאכותית, שנעשתה מראש בהסכמת החברה האנושית למטרות כלכליות. לכן הלווה מחברה כזאת מוותר על זכות הגבייה האישית מבעלי המניות. אולם מעיקר הדין כל בעלי המניות הם שותפים הן לזכויות והן לחובות של החברה, ולכן ההלכה מתייחסת לחברה כאל שותפות כגילה, שהלכות שמיטה חלות עליה.

לסיכום, האם צריך לכתוב פרוזבול על ההפקדות בבנק:
מי שאינו רוצה לוותר על זכויותיו חייב אפוא לכתוב פרוזבול לפני סוף שנת שמיטה.

מדבריו של נתנאל נראה שיש חולקים על דבריו של הרב אריאל. אינני בקיא בנושא ואשמח אם מישהו יכול להפנות אותי למאמרים בעלי דעות שונות מזו שמציג הרב אריאל.

יש להוסיף, שנראה שאין עניין לא לחתום על פרוזבול. שכן אדם שאין לו הלוואות, איננו מקיים מצווה בזה שהוא לא חותם על פרוזבול ואם יש לו הלוואות שהוא מתכווין לגבות (גם אם יש ספק אם הם בגדר הלוואות) ודאי שהוא צריך לכתוב פרוזבול.

שמיטת כספים ופרוזבול

תכננתי לכתוב דברים משלי על מצוות שמיטת כספים ותקנת הפרוזבול, אך ראיתי שכבר קיימים ברשת מאמרים וסיכומים טובים משלי. אז הנה כמה מהם:

קודם כל ויקיפדיה - מאמרים די מקיפים של שני המושגים:

שמיטת כספים
פרוזבול

הנה משהו חדש שלמדתי מהערך פרוזבול בויקיפדיה:
מקור המילה פרוזבול הוא בשפה היוונית, וישנן שתי השערות על האטימולוגיה שלה:
המילה prosbole ביוונית, שמשמעה: 'מסירה אל...', היינו מסירת החוב אל בית הדין שיגבה אותו.
הלחם של המילים pros+boule: 'לפני מועצה'.‏‏
הגמרא דורשת את המילה כצירוף המילים 'פרוס-בולי-ובוטי', דהיינו 'תקנה לעשירים ולעניים' (מסכת גיטין דף לו-לז).

על שמיטת כספים מהרב יונה עמנואל באתר דעת - כאן.
מאמר של הרב י"צ רימון (מתוך ספרו על השמיטה) - הורד כאן.
מאמר של הרב שלמה לוי, ר"מ בישיבת הר-עציון על תקנת הפרוזבול - הורד כאן.
קובץ על דיני הפרוזבול ונוסחאות פרוזבול מעודכנות לשנה זו מלשכת הרב יונה מצגר - הורד כאן.

סיכום שמיטה תשס"ח - חלק א'

הרבנות הראשית לישראל

נתחיל מההתחלה. הרב יונה מצגר, הרב הראשי האשכנזי, כנראה הגיע לתפקידו רק בזכותה של שמיטה תשס"ח. אלו היו השמועות בזמן שנבחר ולאחר מכן גם גורמים רשמיים המקורבים לגרי"ש אלישיב אמרו את הדברים כמעט בפה מלא. אינני יודע אם אפשר להחשיב את הבחירה הזו כניצחון של החרדים, אך זה בהחלט נראה כהפסד של הדתיים הלאומיים. למרות זאת ואולי בגלל זאת, כמעט ולא נשמע קולו של הרב מצגר במהלך השמיטה וההכנות אליה.
גם קולו של הרב עמאר לא נשמע ברמה בענייני השמיטה. זאת, על אף שהוא נחשב לאחד מגדולי תלמידיו של הג"ר עובדיה יוסף התומך בפה מלא בהיתר המכירה. זה בודאי יכול להחשב כנצחון של החרדים. מסתבר שהרב עמאר לא רצה להיות מאויים בחרם כפי שקרה לקודמו בתפקיד הג"ר אליהו בקשי-דורון. כך קרה שהפעם שני הרבנים בחרו, כנראה במודע, שלא לדבר בנושאי השמיטה ובמקום זאת זרקו את הכדור הרותח למגרשם של אחרים.

בתחילה מונה הרב זאב ויטמן ליו"ר ועדת השמיטה שע"י הרבנות הראשית. הרב ויטמן עשה עבודה רבה, שנדון בה ברשימה נפרדת, בצמצום השימוש בהיתר המכירה. עם זאת, כנראה שהצמצום בגידולי הקרקע היה קטן מאד ואולי אפילו לא קיים. לאחר מכן צורף אליו גם הרב אברהם יוסף. הרב יוסף לא הסכים לשיטה שהוביל הרב ויטמן ובאיזה שהוא שלב נוצר סכסוך בין שני הרבנים (ראה כאן וכאן). גם לאחר ששני הרבנים החשובים לא הצליחו לסדר את ההדורים ביניהם, הרבנים הראשיים (לפחות כלפי חוץ) לא הרגישו צורך להוציא הודעה מטעמם בנושא.

[אוסיף גם שכשאני התכוננתי בערב השמיטה לתת שיעורים בנושא השמיטה בשכונה שלי, פניתי למשרדי הרבנים הראשיים וביקשתי לדעת מה התכנון לקראת שנת השמיטה. מהמשרדים נמסר לי שהם לא מתעסקים בזה (!!!) ושעלי לפנות ישירות לועדת השמיטה ולרב ויטמן.]

עם זאת, לתומכי היתר המכירה היה הישג גדול מאד בשמיטה זו. לחרדים היתה בשמיטה זו סיטואציה שמעולם לא היתה כדוגמתה, ואני מקווה שלא תחזור על עצמה. למעשה אף אחד מהרבנים הראשיים לא תמך בגלוי בהיתר המכירה, יו"ר ועדת השמיטה ידוע כאדם התומך בצמצום מירבי של היתר המכירה (הגם שהוא אדם המבין את המציאות, בניגוד לאחרים היודעים לדבר כנגד ההיתר אך מעולם לא התמודדו עם המציאות), ועם זאת היתר המכירה על גידולי הקרקע נשאר על עומדו ואף קיבל חיזוק משמעותי בשינויים שהכניס הרב ויטמן. האם במציאות הקיימת כיום יהיה ניתן לחלוטין לותר על היתר המכירה? אני לא מאמין שיש היום מישהו רציני שחושב שהתשובה לשאלה זו היא חיובית (מומלץ לראות בבשבע האחרון דיון בשאלה זו - אפשר להוריד כאן). זהו הישג גדול מאד לתומכי היתר המכירה, ובמידה כזו או אחרת גם מלאך רע עונה בעל כרחו אמן.

עד שירצה את חברו

זה נושא שמטריד אותי כבר מספר שנים, אשמח לשמוע את חוות דעתכם עליו.

לקראת הבחירות למועצת הרבנות הראשית שיתקיימו בעוד מספר ימים, ארגון צוהר הוציא הודעה לתקשורת ובה קריאה לתמוך ברב דוד סתו וברב שמואל אליהו בבחירות למועצה. בנוסף הם כתבו רשימה של תכונות שלדעתם אנשי המועצה זקוקים להם ועל המצביעים לקחת אותם בחשבון בבואם להצביע. כעבור מספר ימים פרסם הרב אליעזר שמחה וייס, רבה של עמק חפר, מאמר ובו הוא כתב שהוא נפגע ונעלב מזה שרבני צוהר לא תומכים בו, שהרי עד כמה שהוא מכיר את עצמו יש בו את כל התכונות המנויות ברשימה שהם פרסמו. הרב וייס ראה באי התמיכה הכרזה של צוהר כאילו חסרים בו חלק מהתכונות ברשימה.
על אף שלא דיברתי עם אף אחד מהנהלת צוהר אני חושב שלא היתה שום כוונה לפגוע ברב וייס. רבני צוהר סך הכל הצביעו על מועמדים שלדעתם חשוב שהם יכנסו למועצה וביקשו שבנוסף לשני המועמדים הללו הבוחרים יצביעו לעוד מועמדים שיש להם את התכונות הרשומות.

בכל מקרה, השאלה שאותי מטרידה זה: האם רבני צוהר צריכים לבקש סליחה מהרב וייס, לקראת יום הכיפורים? כולנו יודעים שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו עד שירצה את חבירו (משנה בסוף יומא), האם כפרתם של רבני צוהר יעוכב אם הם לא ירצו את הרב וייס?
במילים אחרות, האם "עבירות שבין אדם לחברו" הם אובייקטיביות או סובייקטיביות והאם הם תלויים בכוונתו של צד אחד לפגוע או לא לפגוע בצד השני?

דוגמא נוספת. לראובן היה איזה סכסוך כספי קטן עם שכנו שמעון. לאחר שראובן דיבר עם שמעון מספר פעמים והוא לא ראה שהעניין מתקדם, הוא החליט לפנות לבית דין והוא תבע את שמעון וזכה בדין והצליח להוציא משמעון את הכסף. שמעון נעלב מאד מזה שראובן פנה לבית הדין, שהרי הוא תכנן שכל מקרה לשלם לראובן. האם ראובן צריך לרצות את שמעון? ואולי הפוך, אולי שמעון צריך לרצות את ראובן על כך שהוא לא שילם בזמן ואילץ אותו לפנות לבית הדין?

ועוד אחד, מתפלל אחד פנה לרב שלדעתו על הרב לדבר יותר בדרשותיו על עניין השקט בתפילה. הרב, מטעמים השמורים עמו, חשב שעדיף להתרכז בנושאים אחרים בדרשות. המתפלל נעלב מזה שהרב לא קיבל את דעתו. האם אחד מהם צריך לרצות את השני (הרב על הפגיעה במתפלל, המתפלל על אי קבלת דעתו של הרב)? ואם זה לא הרב, אלא הגבאי, האם הדין ישתנה?

אדם סיפר לחבירו פרטים מביכים על אדם אחר (במקרה שאין כאן לשון הרע: בעל מחלוקת וכד'), האם צריך לבקש סליחה מבעל המחלוקת רק משום שהוא נעלב?

דעתי נוטה שכל עוד אין עבירה מוכחת בין אדם לחברו, כלומר: גזל, הלבנת פנים, שקר וכד' לא חל הכלל של "עד שירצה את חבירו". במילים אחרות, יוצא שפחות או יותר כל מה שאולי נכלל רק (!) ב"ואהבת לרעך כמוך" או ב"מה ששנוא עליך וכו'" אין בו חובת ריצוי. הם ייתכן לומר דבר כזה? אשמח לשמוע את דעתכם.

"כהן בבית הקברות" או "הזרזיר אצל העורב"

שיתוף הפעולה עם ש"ס נמשך גם החודש עת קיימנו סמינר ל- 50 בכירי ש"ס, בהם, חברי כנסת, ממלאי מקום ראשי ערים, חברי מועצות מקומיות, רבנים וראשי מועצות דתיות. בין הדוברים בכנס השתתפו יו"ר סיעת ש"ס ומזכ"ל התנועה חה"כ יעקב מרגי, חה"כ קולט אביטל, השר לענייני אסירים ברשות הפלסטינית, אשרף אל עג'רמי, עו"ד דוד גלס ומנכ"ל יוזמת ז'נבה גדי בלטיאנסקי. הסמינר כלל גם הרצאה וסיור לאורך תוואי גדר ההפרדה בירושלים בהדרכת אל"מ (מיל.) שאול אריאלי.

הקטע הזה לקוח מתוך אתר הסכם ז'נבה. מי שלא זוכר מדובר בקבוצה של שמאלנים הזויים המזלזלים בהנהגה הנבחרת בצד הישראלי ובצד הערבי, והחליטו שאם הם רק יחתמו על הסכם עם כמה ערבים לא חשובים אז ישרור השלום באזור. לאחר שהם קלטו שהעם בישראל מתייחס אליהם, כפי שהם, כאל הזויים, הם החליטו שאם רק העם בישראל יקרא את ההסכם הוא ישתכנע שהצדק איתם ואז תשרור השלום באזור. לאחר שהם הוציאו מליונים רבים על מנת להפיץ את דבר קיומם, עדיין רוב העם בישראל איננו יודע אפילו מה זה הסכם ז'נבה. הקבוצה הזאת, "הסכם ז'נבה" ממשיכים לפעול במימון גופים שונאי ישראל עתירי ממון גם שנים אחרי שהניסוי הקטן והמסוכן שלהם נכשל. זאת, על אף שהמצב המדיני והפוליטי בארץ השתנה לחלוטין מאז הימים שבהם נוסדה החבורה הזאת.

זה שיש קבוצות של תמהונים בכל חברה איננה דבר שיש להתפלא ממנו, אבל כשהפנו את תשומת ליבי לשיתוף פעולה של מפלגה שלא פעם קרצה למצביעי הימין משתפים פעולה עם הגוף המשונה הזה זה באמת נראה לי שנחצה כאן הגבול.

בכל מקרה אם אתם מעוניינים בעוד פרטים ובתמונות מהכנס הזה, תוכלו למצוא את מבוקשכם באתר של הסכם ז'נבה - כאן.

כנסי תורה שבעל פה ברשת

בדר"כ אני מקטר מעל במה זו בנוגע למארגני כנסים שאינם דואגים להעלות את הרצאות הכנסים לרשת בכדי שרבים (הרבה יותר ממשתתפי הכנסים עצמם) יוכלו להנות וללמוד מהם גם אם הם לא יכלו להשתתף בכנסים. הפעם אני שמח לבשר על שני כנסים שעלו לרשת.

מספר הרצאות מימי העיון בתורה שבעל פה שהתקיימו במכון לנדר בימי בין המצרים נמצאים באתר ישיבה (לינק). טרם שמעתי את רובם, אך אני כבר יכול להמליץ על הרצאתו של פרופ' דוד הנשקה בנושא שהוא מענייני דיומא: "שמיטת כספים ושבת הארץ".

עוד עלו לרשת חלק מהמושבים שהתקיימו בכינוס תורה שבעל פה שבמוסד הרב קוק שנמצאים באתר ערוץ מאיר (לינק). את מושב הסיכום שהתייחסתי אליו כאן הם לא העלו לרשת משום מה. בנוסף, אינני מבין מדוע הרצאתו של פרופ' אליאב שוחטמן היא ההרצאה היחידה במושב שלו שלא עלתה לרשת (אני מאד מקווה שזה לא בגלל איזו שהיא חלוקה בין רבנים לפרופסורים).
מתוך הכנס הזה אני מבקש להסב את תשומת לבכם להרצאה המצויינת של הג"ר שלמה דיכובסקי בנושא "ואהבתם את הגר?". הרב דיכובסקי מסכם בהרצאה זאת בקצרה את פסק דינו בנושא ביטול גיור למפרע (ניתן לראותו במלואו כאן). פסק דין שכידוע ישב בו הרב אברהם שרמן בדעת מיעוט. את הרצאתו הוא מסיים במילים הבאות:
זו דעתי, כך פסקנו ברב דעות באותה ישיבה. מי שרוצה לחלוק יכול לחלוק. צריך אגב להתמודד לא רק איתי אלא גם עם הרמב"ם, גם עם שלמה, גם עם שמשון, גם עם רבי מאיר במדרש גם עם הקב"ה שכתוב "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו... והוא רחום יכפר עוון". מי שרוצה להתמודד איתם הדרך פתוחה.

בהרצאתו של הרב אליהו שלזינגר נמצאים כל האלמנטים שיכולים להוביל לסלידה מהרצאות/שיעורים של רבנים. נושא ההרצאה היה "ענייני הונאה בכשרות". מה גדולה היתה תדהמתי כשגיליתי שהנושא שעליו הוא מדבר זה: האם מסעדה עם שלט "הירקות הם שמיטה כהלכתה" ומגישה ירקות היתר מכירה עוברת על הונאה בכשרות? הרב שלזינגר המשיך וטען שלא יעלה על הדעת שמישהו יחשוב שירקות היתר מכירה הם "שמיטה כהלכתה". הוא גם הזכיר שאין תעודות כשרות מטעם רבנות ירושלים בבתי עסק שיש בהם ירקות היתר מכירה (דבר שנכון, אגב, גם במודיעין מסיבה שלא ברורה לי כלל - עוד ניגע בזה בשבועות הקרובים במסגרת סיכום שנת השמיטה). הוא הוסיף "כך זה תמיד היה בירושלים" (הוא תיקן את עצמו תוכ"ד ואמר "לפחות ממה שאני זוכר".) - אני מזמין את הקוראים לכתוב לנו עפ"י ידיעתם ההיסטורית אם זה נכון או לא. בשלב הבא הוא התחיל לתקוף את אלו המעדיפים היתר מכירה על פני יבול נכרים, טענתו היתה "הם שכחו שיש מצווה בתורה 'והשביעית תשמטנה ונטשתה'". למה התכוון הרב שלזינגר במשפט הזה אינני יודע - הייתכן והוא סובר ששמיטה בימינו היא דאורייתא?! את יתר ההרצאה הוא הקדיש לקריאת קטעים מוצאים מהקשרם שבהם מרן הרב קוק זצ"ל מסתייג מהיתר המכירה [את הקרדיט על קיבוץ החומר הזה חולק הרב שלזינגר עם הג"ר נתן אורטנר, רבה של לוד. מהכרותי עם הרב אורטנר בשמיטה הקודמת, לי זכור שהקרדיט היה צריך להיות בלעדי לרבה של לוד - אבל אולי בזה אני טועה.].
ובכן, כפי שאתם רואים הרצאה מלאה וגדושה מידע "בענייני הונאה בכשרות"...
אהה, וכמעט שכחתי - את ההרצאה הזאת נשא הרב שלזינגר מעל הבמה של מוסד הרב קוק מיסודו של הרב יהודה לייב הכהן מיימון.

עוד בנושא כנסים. השבת התפרסמו בעיתון בשבע שני כנסים שיתקיימו בשבוע הקרוב.
- בישיבת "מרכז הרב" יתקיים אזכרה לראש הישיבה הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, ביום שני בשעה חמש בהיכל הישיבה. ישאו דברים: הרב יעקב רוזנטל, הרב עמאר, הרב שאר-ישוב כהן, הרב יעקב אריאל, הרב יעקב שפירא, הרב שמואל שפירא והרב אייזמן.
- בישיבת "אור עציון" יתקיים כנס לזכרו של הרב בנימין אביעד בנושא פולמוס הגיור, ביום חמישי בשעה 15:30 בהיכל הישיבה. ישאו דברים: הרב אביאור, הרב דיכובסקי, הרב צבי ליפשיץ, הרב יעקב אריאל, רב שלמה בן-אליהו והרב דרוקמן.

עוד על דו"ח "כושרות"

לפני זמן קצר פורסם בפורום "בחדרי חרדים" תגובה של הרב יעקב רוחמקין, מפקח הכשרות בדרום ירושלים מטעם הרבנות ירושלים, לדו"ח של כושרות. התגובה כתובה בלשון חריפה מאד. 

למכתב התגובה ב"בחדרי חרדים" - לחץ כאן. 

מדרש לפרשת כי-תצא

זש"ה (משלי ה) "אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע" מהו אורח חיים פן תפלס? אמר רבי אבא בר כהנא: אמר הקב"ה לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה כענין שנאמר: (ישעיה מ) "ושקל בפלס הרים" לא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה והואיל וזו מצוה קלה איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שיעשו כל המצות בתום. מנין? שנאמר: (משלי ה) "נעו מעגלותיה לא תדע". למה"ד: למלך ששכר לו פועלים והכניס אותן לתוך פרדסו סתם ולא גילה להן מהו שכרו של פרדס שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה. בערב קרא לכל אחד ואחד, א"ל: תחת איזה אילן עשית? א"ל: תחת זה. א"ל: פלפל הוא שכרו זהוב אחד. קרא לאחר, אמר לו: תחת איזה אילן עשית? א"ל: תחת זה. אמר לו: שכרו חצי זהוב פרח לבן הוא. קרא לאחר, א"ל: תחת איזה אילן עשית? א"ל: תחת זה. א"ל: זית הוא שכרו מאתים זוז. אמרו לו: לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו. אמר להם המלך: אילו הודעתי היאך היה כל פרדסי נעשה? כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצות חוץ משתי מצות החמורה שבחמורות והקלה שבקלות כבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים שנא' :(שמות כ) "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" והקלה שילוח הקן, ומהו שכרה? אריכות ימים שנא': "שלח תשלח את האם וגו' הוי כי יקרא קן צפור":

מספר תובנות על המדרש הזה. 

המדרש מבאר שהקב"ה לא פרט לנו בתורה את מתן שכרן של מצוות כדי למנוע מצב בו כל האנשים יתעסקו במצוות מסויימות ובל יזניחו את קיומן של מצוות ששכרן לכאורה פחות יותר. המדרש ממשיל דבר זה למלך שרצה שעבדיו ידאגו לכל עציו ולכן לא הודיע להם מראש את שכרם ורק לאחר שסיימו את עבודתם הוא נתן לכל אחד את שכרו לפי מה שמגיע לו עפ"י העבודה שעבד. באותו אופן הקב"ה לא כתב בתורה את שכרם של המצוות כדי לדאוג שיקיימו את כל המצוות. המדרש מוסיף שדווקא בשתי המצוות שכן פורסם השכר (במצווה החמורה - כיבוד הורים, ובמצוה הקלה - שילוח הקן), מדובר על שכר זהה - כנראה כדי להמחיש לנו שלא ניתן לדעת מה מתן שכרן של מצוות. 

נראה שמוכרחים להסביר את המשל שהסיבה שבחלק מהעצים השכר הוא מרובה יותר הוא משום שהעבודה בהם דורשת יותר מאמצים ויותר מיומנות והתמדה, אחרת הסיפור פשוט לא הגיוני. אם המלך היה מראש מסביר לעבדים שבעצים מסויימים השכר יהיה רב יותר, היה יוצא שעבדים שאינם מיומנים לעבוד בעץ מסויים בכל זאת היו עובדים בו רק כדי לקבל שכר גבוה יותר. באופן שבו נהג המלך הוא דאג שכל עבד ילך לעץ שבו הוא מתמחה ביותר.

באותו אופן, על אף שכל יהודי חייב לשמור את כל מצוות התורה, ברור שהאדם יתחבר יותר למצוות מסויימות כל אחד לפי האופי שלו והטבע שלו. כך גם ברור שאנשים שונים יבחרו להדר במצוות שונות, לא בגלל שכרה של המצווה אלא בגלל חביבותה בעיניהם. התורה גילתה לנו את שכרן של שתי מצוות כדי שלא נטעה ונחשוב שבמצוות קלות השכר נמוך יותר ובמצוות חמורות השכר גבוה יותר - למצווה הקלה ולמצווה החמורה שכר שווה, אריכות ימים. 

עם זאת, נראה שבכל זאת שכרן של המצווה החמורה והמצווה הקלה אינן זהות. "אריכות ימים" זה שכר שלא ניתן לכמת. שני אנשים יכולים לזכות באריכות-ימים ובכל זאת חייהם יראו שונים לחלוטין איש מרעהו. כך שבכל זאת כנראה שיש הבדל גדול במתן השכר בין המצווה הקלה לחמורה.

מוקדש לחגי ורננה לרגל הולדת בנם הבכור. שתזכו להכניסו לבריתו של אאע"ה ולגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים. 

נספח מג' באלול

בפינת "שאלת השבוע" שהתפרסמה בעיתון בשבע בשבת האחרונה (לינק) נשאלו ארבעה אישים אודות היחס לתורת הרב קוק:

תורת הרב קוק, ממנה התפתח הזרם הציוני-דתי, ממשיכה להילמד גם היום, מאה שנה לאחר שנכתבה. מאידך, מתגברות לאחרונה מגמות של לימודי פנימיות וחסידות במוסדות הדתיים, והופכות לדומיננטיות יותר מבעבר. האם מאבדת תורת הרב קוק ממרכזיותה לטובת החסידות, או שהיא ממשיכה לשמור על מקומה כבעבר?

תשובתו של הרב יהודה מלמד (בנו של הרב זלמן מלמד ור"מ בישיבת רמת-גן) מדגימה שיטה שלא רק שאינני מסכים איתה אני לחלוטין לא מבין מניין היא ינקה את יסודותיה. הנה חלק מדבריו:

התשובה היא שעדיין תורת הרב נחוצה לנו כאוויר לנשימה. בלי הרב לא היינו מעלים על דעתנו שאפשר להיות גם דבק בהשם וגם עוסק בענייני חול ובענייני עם ומדינה. בלי הרב היתה השכינה נשארת בבעלז, בברסלב, בווילנא ובחלב, ויושבי ארץ ישראל היו נזכרים בה בגעגועים בהזכירם שמות אלו על שפתיהם.
רק בזכות הרב חזרה השכינה לציון והריהי מעטרת בחן וביופי מיוחד את מפעל ההתיישבות, את הצבא וכיוצא באלו. הרב לימד שהעיסוק בענייני עם ומדינה לא מחליש אלא מחזק את הדביקות בד'. הוא לא רק לימד אלא גם חשף את הלך הנפש העמוק שבו הדברים מתחברים.

התשובה הזאת גורסת שבעצם אין קיום לציונות הדתית ללא תורת הרב קוק. זה לא הפעם הראשונה שאני שומע את הגישה הזאת, הפעם הראשונה היתה מרב שדווקא נחשב לליברל מאד גדול בציבור שלנו, אבל בעניין הזה הוא עמד על כך שלולי תורת הרב קוק יהודי לא יכול היה להיות גם חלק מההווי הישראלי וגם להיות שומר תורה ומצוות. הדבר שאני מוצא הכי מעניין בשיטה הזאת זה שהדור המבוגר יותר, תלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה הכהן קוק אינם מתבטאים באופן הזה. כך אפשר לראות שתשובתו של הרב יהודה מלמד היא הרבה יותר קיצונית מאשר תשובתו של  הרב אליעזר ולדמן, אחד מזקני ראשי ישיבות ההסדר, מישיבת ניר בקרית-ארבע.

כפי שכתבתי, אינני יודע מניין מגיעה שיטה זו ומי הראשון שהגה אותה. אך לפחות לדידי אם מישהו  רוצה לשכנע שיש מקום ללמוד את תורת הרב - לא זו הדרך.

ענייני לשון לחודש אלול

מהרב מענה לשון, ר' אוריאל פרנק נר"ו. 

שתי דוגמאות ששיבשו כמה סידורים, כגון סידור קורן, שהתעלמו מן המפסיק הגדול ורק ציינו את האתנחתא:

1. אל תקרי:

לְדָוִד ה', אוֹרִי וְיִשְׁעִי, מִמִּי אִירָ ·א,

ה' מָעוֹז חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד.

בד"כ נקרא פסוק זה בחלוקה לצמדי מילים או ל"משולשי מילים". בקריאה זו לא ברור שהמשמעות היא: ה', (שהוא) אורי וישעי...

קרא:

לְדָוִד; |

ה', אוֹרִי וְיִשְׁעִי, מִמִּי אִירָ א!

ה', מָעוֹז חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד!

יש לשהות אחרי תיבת הכותרת!

במערכת טעמי אמ"ת, המפסיק הגדול ביותר בפסוק זה הוא האזלא לגרמיה במילה לְדָוִד, יותר מאשר האתנחתא(!) במילה אִירָא.

2. אל תקרי:

קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ,

וְקַוֵּה אֶל ה'.

שתי הצלעות פותחות בביטוי זהה.

הנטייה הטבעית היא לאחר את מקום החלוקה, ולא לסמנו סמוך לתחילת פסוק.

קרא:

קַוֵּה אֶל ה!

חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'!

שתי הצלעות מסתיימות בביטוי זהה.

בטעמי אמ"ת, המפסיק הגדול ביותר הוא "עולה ויורד", ואילו האתנחתא מחלקת את הצלע השניה.

כנס על רבי צדוק הכהן מלובלין

אם מי מבין הקוראים מתכוין להשתתף - אשמח לסיכום קצר. אני מאוד מקווה שהמארגנים ישכילו להעלות את ההרצאות לרשת באתר ישיבה, ערוץ מאיר וכד'. 

מסלול בוגרי הישיבות

אני ער לתופעה הזאת כבר הרבה שנים. אדם יוצא מבין כותלי הישיבה כשהוא מתנהג כבני"ש בכל דרכיו ואורחותיו וכששבים ופוגשים בו כחלוף מספר שנים לא רב פוגשים אדם שאורחותיו שונים לחלוטין. השינוי בהתנהגות אינו רק בסממנים חיצוניים כסגנון לבוש, ציציות בפנים/בחוץ וגודל הכיפה, אלא גם בדברים הרבה יותר מהותיים: תפילה במניין, קביעת עתים לתורה, אופן התנהגות בדברים שבינו לבינה וכד'. 

תמיד חשבתי שיש איזה שהוא השלמה עם המצב מצד ראשי הישיבות ושמחתי מאד לשמוע את הרב עזריאל אריאל אומר בכנס צהר האחרון שכשם שלפני עשרים שנה המכינות הקדם-צבאיות היו צו השעה, כך כיום צו השעה זה להקים מסגרות לבוגרי ישיבות ובוגרות שרות לאומי. 

כבר יצא לי לשמוע מספר תאוריות על הגורמים לתופעה הזאת. לא מזמן תלמיד חכם אחד אמר לי שהבעיה נובעת מחוסר מוכנות ליציאה לעולם הגדול, אחרים הסבירו לי שעצם ההימצאות מחוץ למסגרת יוצרת מצב שקשה לאדם להישאר ברמתו הרוחנית. גם לי הקטן יש תאוריה, שאני לא חושב שיורדת ברמתה מהתאוריות האחרות ששמעתי. 

אני, כמו הרבה מבניה של הציונות הדתית גדלתי במסלול מסוים. זה התחיל בבית ספר ממ"ד, המשיך בישיבה תיכונית לאחר מכן בחרתי ישיבת הסדר והתחלתי ללמוד בה. התגייסתי במסלול ההסדר וחזרתי לישיבה בתום השירות הצבאי. אך כשהתקרבתי לסופה של שיעור ה', התחלתי לשאול את עצמי איפה נמצא ההמשך של המסלול. אני בטוח שהרבה מבוגרי הישיבות מגיעים לאותו מצב ולאחר שהם למדו ואף הצטיינו בלימודם בישיבה לא ברור להם לאן המקום הנכון שבו הם אמורים להמשיך. על פי רוב, אף אחד בישיבה לא מציע את עזרתו והכוונתו. לפחות אני אינני מכיר מישהו שראש הישיבה פנה אליו ביזמתו ואמר לו: משה, חשבת פעם ללכת בכיוון של פסיכולוגיה, כימיה, רפואה וכד'. חוסר הנכונות של גורמים בישיבה לתת הכוונה ברורה (זה לא צריך להיות לכיוון מקצוע מסויים, זה מספק אם נותנים הכוונה לכיוון בחירת מקצוע מסויים), גורם לכך שהאדם שכן מעוניין ללכת בכיוון של לימוד מקצוע מסויים מרגיש (במודע או שלא במודע) שעל מנת לצאת מהישיבה לכיוון בו הוא בחר עליו "לבעוט" בישיבה. ה"בעיטה" הזו לפעמים מוצאת את ביטויה מיד ולפעמים היא יוצאת לפני השטח רק כחלוף מספר שנים. 

בכל מקרה, לא באתי הפעם רק להלין על המצב, אלא לשתף בבשורה משמחת. אכן קמו מספר אברכים חרוצים והם מנסים להקים עתה במספר ערים בארץ בתי מדרש ולימוד בחברותות לבעלי-בתים בוגרי ישיבות, על מנת להשאיר טעם של בית מדרש בפיהם. ביוזמה לוקחים חלק מספר ישיבות הסדר חשובות, וראשי הישיבות של אותם מוסדות התחייבו לבוא מדי פעם ולמסור שיעורים בבתי מדרש אלו. השבוע בית המדרש הישיבתי-קהילתי נפתח במודיעין, ואם יש מבין הקוראים תושבים מהאזור, הם מוזמנים לקחת חלק בפרוייקט חשוב זה. 

יצא לאור: מעיינותיך חדש לחודש אלול

יצאו לאור חוברות "מעיינותיך" ו"מעיינותיך לצעירים" ושניהם עוסקים בחודש אלול, בתשובה וביום ח"י באלול. חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די. חוברת "מעיינותיך לצעירים" מיועד בעיקר לנערים בגיל תיכון (אך גם מבוגרים יותר יכולים ליהנות ממנו מאד) ו"מעיינותיך" מיועד יותר למי שיש מעט רקע במושגים חסידותיים אך נדמה שגם מי שחסר רקע יכול למצוא בו עניין.

מעיינותיך #18 ניתן להוריד כאן:

המלך בשדה - הרב יואל כהן

מכתב לבני הישיבות - אדמו"ר הריי"ץ

בדרכי העבודה - מתוך קונטרס העבודה לאדמו"ר הרש"ב

צדיק בינוני ורשע - הרב יצחק שפירא (יצהר)

ניצוצות חב"ד בנושא התשובה - הרב מנחם ברוד

אני לדודי - הרב יאיר דרייפוס (ישיבת שיח)

גדול שימושה - קטעים על הולדתו של אדמו"ר הזקן משיחותיו של הריי"ץ

מעיינותיך לצעירים #4 ניתן להוריד כאן:

המלך בשדה, ואיפה אנחנו? - מנחם איתן

מאמר קצר על תשובה, תפילה וצדקה - אהרוני ברנשטיין

כי נפלתי - קמתי - הרב אריאל פשקוס (ישיבת דרכי נועם, פ"ת)

לעשות טובה ליהודי - ראיון עם שליח חב"ד בתיאלנד, הרב נחמיה וילהלם

אפשר לנצח - ר' איל לוגסי

"איך ייתכן שתתקבל תשובתי" - סיפור חסידי על הבעש"ט

צום ח' באלול

ביום שני הקרוב יום ח' באלול. ח' באלול נקבע כיום תענית ע"י הגוף הנקרא "ועד רבני יש"ע".  רעיון זה היה במקורו של ד"ר יואל אליצור מעפרה, שכבר מתענה זו השנה השלישית. בהודעת רבני יש"ע יש חיזוק גדול לשיטתו. להלן דבריהם של "ועד רבני יש"ע" כפי שהתפרסמו באתר NRG יהדות:

בשלהי חודש אב, לפני שלוש שנים, נעקרו ישובי היהודים שבחבל עזה.יישובים פורחים ומשגשגים, אשר הוקמו כולם על ידי ממשלות ישראל, ואשר יושביהם הומרצו לבוא לשם כשלוחי האומה -  נעקרו והושמו לשממה.  
היישובים היו מופת וסמל, הן ליישוב הארץ, הן לפיתוחה החקלאי, הן בלימוד תורה ועשיית חסד אשר שמעם הגיע למרחוק. כמו כן לחיי קהילה והעמדת דורות של בנים אשר נחלצו להגנת העם והארץ בכל ליבם.עקירת היישובים אף נעשתה בפחזות ובנמהרות, ללא כל שיקול אמיתי, באשר לתוצאות של עזיבת חבל ארץ זה ומסירתו ליד אויב. אלמלא הלהט לעקור, היו המתכננים רואים בנקל את מה שאנו חווים היום סביבות חבל עזה.

הושחתה נפשם של אלפי חיילים אשר אומנו לנהוג בקשיחות, באטימות  ובהתעלמות מזעקה. האנשים הנפלאים של יישובי חבל עזה תוארו בתארי גנאי ובוז, על מנת להקל על נפש המגרשים.

הצבא הקדיש לדבר כוחות בסדר גודל שלא נודע כדוגמתו אפילו במלחמה רחבת היקף, ורבים מונים גם את זאת, בין סיבות הכשל במלחמת לבנון השניה, לא ניתן לשכוח או להשכיח אירוע  נורא זה

על כן אנו קוראים ליום צום תפילה וזעקה, ביום ח' באלול , היום אשר בו עזבו כוחות צ.ה.ל את המקום והניחוהו לשילטון האויב שהחל בו ביום להחריב ולשרוף את בתי הכנסת של הגוש, לקיים תפילות בכל אתר ואתר.

כאשר ד"ר יואל אליצור פרסם לראשונה את רעיונו לפני כשנתיים, פרסמתי מאמר תגובה באתר ערוץ 7. להלן המאמר כלשונו, כפי שהוא פורסם לפני שנתיים (ט"ז תמוז תשס"ו, כדאי לשים לב שמאמרו של ד"ר אליצור פורסם בטרם התחילה המלחמה, ולאחר שהמלחמה הסתיימה לאף אחד לא היה חשק לשמוע על יום צום על גוש קטיף כך שלמעט מספר מאד מצומצם של אנשים העניין ירד לגמרי מסדר היום באותה שנה.):

במאמר שפרסם באתר ערוץ 7 ובעיתון "בשבע", קרא ד"ר יואל אליצור לייסד ולקבוע תענית ציבור ביום ח' באלול, היום בו יצא צה"ל מחבל עזה ונעל את השער אחריו. יום זה, כידוע, הוא היום בו שרפו הפורעים הערבים את מבני הקודש שמדינת ישראל נאנסה להשאיר מאחור. הנימוק לדבריו בתמציתיות זה, שרק כך נוכל לשמר את זכר מאורעות החורבן גם בעתיד ושזו הדרך היהודית לשמר אירועים היסטוריים.

במחילה מכבודו של ההיסטוריון החשוב. אני הקטן חושב שהצער על אובדן גוש קטיף סימא את עיניו. אומנם, צודק ד"ר אליצור שאף אחד מאיתנו לא היה זוכר מי זה גדליה בן אחיקם או יהודה המכבי אילולא נקבעו בלוח השנה. ימים מיוחדים אלה, הם ימים בהם אנו "נאלצים" להיזכר בדמויות אלו ובאירועים ההיסטוריים החשובים שאירעו בתקופתם.

דא עקא, שמעטים בלבד זוכרים מה אירע בח' בטבת, היום בו נתרגמה התורה ליוונית. על אף שחכמים שבאותו הדור קבעו את היום ההוא לתענית ציבור כפי שמופיע במגילת תענית. ישנם עוד ימים רבים בלוח השנה שנקבעו, בזמן זה או אחר, לימי תענית ובכל זאת מעטים בלבד זוכרים בכלל שהם קיימים, קל וחומר שאינם זוכרים מדוע הם קיימים. כזה הוא גם יום כ' בסיוון שעברנו לפני פחות מחודש, שנפסק להלכה ב"שולחן ערוך" כיום אבל ותענית, וכיום אין כמעט רב שיורה לתלמידיו לא לקבוע חתונה לתאריך זה, דווקא.

כך שנראה שמעט קשה לומר שדווקא קביעת יום צום יהיה מה שיחזק את הזיכרון בקרב הדורות הבאים.

זאת ועוד, עדיין חיים בתוכנו שרידי ופליטי השואה. אינני יודע מה יענה ד"ר אליצור לסבתא שלי, ניצולת שואה, כשתשאל מדוע קבעתם יום צום על גירוש יהודי גוש קטיף, כשמונת אלפים במספר, ולא קבעתם על גירוש והשמדת רוב יהדות אירופה וצפון אפריקה. וגם אם יהיה לי מה להשיב לסבתא שלי, האם יהיה לי מה להשיב לנכדיי כשישאלו את אותה השאלה?

בל ניטעה! אין כאן רק שאלה רגשית של מדוע הצער על אבדונם גדול מהצער על אבדוני, אלא עניין הרבה יותר מהותי. הציונית החילונית טעתה בגדול ומרדה במסורת ישראל סבא, כשקבעה לעצמה יום זיכרון נפרד לזיכרון השואה ולא הסכימה לקבל את העמדה המיושנת, לטעמה, שיש לכלול את האבל על השואה באבל על החורבן. האם אתה מציע לנו, שלומי אמוני ישראל, ללכת בדרך זו? הייתכן ובאמת זה היה מקרה שיום הגירוש נקבע ליום ט' באב? האם יעלה על הדעת שדווקא היסטוריון יהיה זה שידחוף להעביר את המוקד מיום ט' באב ליום אחר בלוח השנה?

בעיניי אין ספק שהדרך הרצויה לשימור זיכרון גוש קטיף בליבנו הוא על ידי הוספת קינה לקינות הנאמרות בתשעה באב. אינני ממעיט בחשיבות חורבן גוש קטיף, ובהחלט יכול להיות שהוא עוד יצוין כצעד הראשון בחורבן השלישי, מין עשרה בטבת כזה. אך לעת עתה בראייה שיש לנו היום אין לנו את הכלים לקבוע זאת. ואם מהשמיים סיבבו את הדברים כך שהגירוש יתחיל בט' באב, אין לנו לבחור בשום יום אחר, אלא להתאבל על חורבן גוש קטיף באותו דרך שיהודים מתאבלים על כל המאורעות הקשים שפקדו את עמנו בתשעה באב.

בסיום דבריו, כתב ד"ר אליצור שהוא קיבל תוכחה מעמית לא-דתי על כך שהציבור הכתום לא יצא מכליו כשחיילי צה"ל עזבו את חבל עזה, וזה מוכיח שגם הציבור הכתום הפנים שאדם חשוב מאדמה. ד"ר אליצור כתב ש"זו היא ביקורת צודקת". לא אאריך בדברים על כך שבכלל אינני מבין איך יש מישהו שרואה בחורבן גוש קטיף איזה מאבק כוחות בין הממליכים את האדם על האדמה וחושבים הפוך (הרי אף אחד לא באמת האמין שמצילים חיי אדם בחורבן הגוש), אך פטור בלא כלום איני יכול.

יתכן והסיבה שהציבור לא "יצא מכליו" זה שהוא היה עייף ורצוץ ממאבקים כושלים והנהגה לא מצליחה, אך נראה שהסיבה האמיתית שאף אחד לא בכה יותר מדי זה, שאין אחד בציבור הכתום שלא ידע שתוך פחות משנה צה"ל יהיה עמוק בתוך הבוץ העזתי.

לקביעת האבל על חורבן הגוש ליום ט' באב יש גם אמירה מנחמת במשהו. חז"ל מסרו לנו שביום זה נולד המשיח, נולד הדרך לצאת מהסיבוך שעם ישראל הכניס את עצמו. ההכרה בכך שאנו בצרה גדולה, צרה שראוי להתאבל עליה באותו יום שמתאבלים בו על חורבן הבית, יביא אותנו לחפש אחר אותו משיח שיגאל אותנו, ישיב אותנו לאבינו שבשמיים ויאמר לצרותינו די.

מדרש לפרשת שופטים

הפעם הערה קצרה במדרש הזה:
ד"א "שופטים ושוטרים" א"ר לוי: למה"ד, למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולן והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל מה שהיה לו. אמר המלך: נותן אני את הפרדס הזה שאני אוהבו מכל מה שיש לי לבני הקטן שאני אוהבו מכל בני. כך אמר הקב"ה: מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל, שנאמר: (הושע יא) "כי נער ישראל ואוהבהו". מכל מה שבראתי אינו אוהב אלא את הדין, שנא': (ישעיה סא) "כי אני ה' אוהב משפט". אמר הקב"ה: נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב, הוי "שופטים ושוטרים".
המדרש מתאר שהקב"ה נתן לעם ישראל את המשפט כמתנה החביבה ביותר על האב שאותו הוא מעניק לבנו האהוב ביותר.

המדרש צריך ביאור קצת שכן אנו יודעים שאחד מהמצוות שבני נח מצווים עליהם זה הדין. אז כיצד בא לידי ביטוי שאת המשפט והדין מסר הקב"ה בדווקא לעם ישראל? יתרה מזאת, כיצד הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך" מעיד על כך שהקב"ה נתן לנו את המשפט, האם פסוק כמו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" לא מבטא יותר את העניין הזה?

כבר ראינו בעבר שבמדרשים מהסוג הזה צריך להתחיל בשאלה: מה מוסיף המשל על דברי המדרש?

נראה שהמשל במדרש המדמה את המשפט לפרדס הוא בדווקא. הפרדס הוא בית גידול לפירות. איכותם וכמותם של הפירות תלוי רבות בהשקעתו של בעל הפרדס. כמו כן הפירות מיועדים לא רק לבעל הפרדס ולמשפחתו אלא כמובן גם לאחרים.

נתינת המשפט/הפרדס לעם ישראל מתבטאת בכך שהם מחליטים על איכות וכמות הפירות של המשפט. המשפט ניתן לישראל כדי שהם יתעסקו בה ויוציאו ממנה פירות. פירות שיש בהם גם להשפיע על אומות אחרות. במילים אחרות ניתן לומר, שבני נח חייבים בדין כי כך בני ישראל למדו בבתי המדרש שלהם. גם אם הצהרה מעין זו היא מוגזמת, בודאי שלגבי הפרטים (מה נכלל בחיוב כזה או אחר) ניתן לומר שהדבר נקבע ע"י עם ישראל.

לכן המדרש גם בחר בפסוק מהפרשה שלנו "שופטים ושוטרים תתן לך" כי המדרש בא להדגיש שהמשפט הוא עתה בידינו לעשות בו כפי הבנתנו. את האפשרות לשנות ולהתאים את המשפט לעולם נתן לנו הקב"ה כאותו פרדס שהעניק המלך לבנו.

לשלושה באלול

בג' באלול מגיעה לאנסחדה (מחנה הכשרה של פאג"י לקראת עליה לא"י) הידיעה על פטירתו של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, מייסד הרבנות הראשית בארץ ישראל ורבה הראשי של ארץ ישראל וירושלים. השפעתו של מרן הרב חובקת זרועות עולם. בערב נאספים כל חברי ההכשרה בבית הכנסת, אליהם מצטרפים גם מעט מבני המקום, ושלמה (לימים: הרב שלמה מן-ההר) עומד על הבימה ונושא הספד נרגש לגדול ישראל שהסתלק מעולמנו.

ברבות השנים זכה אבא (הרב מן-ההר) להשיא ארבע מבנותיו לתלמידים מישיבת "מרכז הרב", הישיבה המרכזית העולמית, שיסד הרב קוק זצ"ל בירושלים. פעמים רבות היה אומר, שזכה לכך, הודות להספד שנשא באותו מעמד.

(מתוך "ההר הטוב הזה", הרבנית פועה שטיינר, עמ' 111).

במהלך השיחה איתו (עם הרב חיים סרנא, מראשי ישיבת חברון) שאלתי אותו מדוע לחרדים יש גישה כה שלילית ביחס לכתביו הפילוסופיים של הרב קוק זצ"ל ותשובתו היתה מאירה מאד. הוא אמר לי שאדם יכול לדפדף על פני עמודים רבים בחיבוריו הפילוסופיים של הרב ולא להיתקל באף מאמר חז"ל. הוא עמד על כך שחיבור "כשר" בנושאי השקפה חייב לצטט מאמרי חז"ל באופן תדיר.

(תרגום שלי לדבריו של פרופ' מרק (מלך) שפירא מתוך רשימה שפירסם בספרים בלוג - לינק)

באופן שטחי העולם היהודי-הדתי מתחלק היום לשני חלקים: אלו שמעריצים את הרב קוק ואלו שנלחמים (או לכל הפחות מסתייגים) בזכרו. האמת היא שיש הרבה באמצע. אני חושב שכל אחד שזכרו של הרב קוק חשובה לו צריך לשאול את עצמו האם נעשים הפעולות הנכונות על מנת להנחיל את זכרו של הרב לדור הצעיר ולציבורים יותר רחבים מאשר "ישיבות הקו".

אתן מספר דוגמאות:

א. בחב"ד התחילו להוציא בשנים האחרונות את גליונות "מעיינותיך" ואת סדרת "חסידות מבוארת", הגליונות והספרים הללו עוסקים בעניינים עמוקים מאד בצורה יסודית ומעמיקה אך עם זאת באופן שהאדם חסר הרקע בחסידות יכול להבינם ולרדת לעומקם. טובי המוחות עמלים על חשיבה כיצד להתאים את הדברים לקורא בן זמנינו, והם רואים הצלחה אדירה במעשי ידיהם. האם קיים כיום מפעל דומה בכתבי הרב? מתי נזכה לראות גליונות של "אורותיך" ו"אורותיך לצעירים" עם מאמרים הנכתבים ע"י טובי המרצים וההוגים בתורת הרב (גם אם הם לא למדו אצל הרצי"ה)?

ב. לפני כמה חדשים התחלתי למסור שיעור במסכת ברכות. רציתי לצורך כך לקנות את "עין אי"ה" על ברכות. לתדהמתי גליתי שהמקום היחיד שאני יכול להשיג את הספרים במחיר סביר זה בישיבת מרכז הרב, מקום שלצערי לא יוצא לי לפקוד ביום-יום. עתה, נשווה זאת שוב לחב"ד. מלבד זאת שיש חנויות ספרים של חב"ד ברשת, יש גישה לכל כתבי נשיאי חב"ד און-ליין ברשת. אני לא חולם שמוסד הרב קוק יעלו את כל ספרי הרב שבהוצאתם לרשת, אבל אולי אפשר להעלות לפחות את הדברים הפשוטים יותר, מאמרי הראי"ה וכד'.

ג. אני חושב שיש הרבה אמת בדברים שהבאתי לעיל משמו של הרב סרנא. אדם הלומד את כתבי הרב קוק שואל את עצמו תדיר מה המקור לדברים שהרב כותב? האם דברים אלו מוסכמים או שהם מהווים חידוש על פני החיבורים שנכתבו לפניו? הגיע הזמן שתלמידיו של הרב יתחילו להוציא לאור כתבים של הרב בצורה מהודרת עם הפנייה למקורות דומים ועם השוואה למקורות וחיבורים שונים. אם אלו הרואים עצמם תלמידי הרב לא יכולים לעשות זאת, אני חושב שיש מקום להציע זאת לחוקרים יראי שמיים באקדמיה שיכולים לעבוד על הדברים ביסודיות ועם מימון לצורך קבלת תואר וכד'. [כן, אני יודע שיותר קל כיום לראות את כתב ידו של הרמב"ם מאשר את כתב ידו של הרב קוק, אבל את העניין הזה נשאיר לזמן אחר.]

דו"ח "כושרות" על המסעדות בירושלים

לא תכננתי לכתוב על הנושא הזה כי הוא כבר קצת ישן, אבל לבקשת חברי אלי ק. נציין מספר דברים.

כידוע לפני כחדשיים התחיל לעבור במיילים ולאחר מכן פורסם במספר אתרים באינטרנט הדו"ח של ארגון "כושרות" על מצב המסעדות בירושלים (ניתן להוריד כאן מאתר "ישיבה"). הדו"ח הביא לתשומת לב הציבור את בעיית תעודות הכשרות המזוייפות בירושלים (וגם במקומות אחרים בארץ). אני יכול לספר שבשבועות האחרונים נזדמן לי לעבור על פני מסעדה בירושלים בה מוצג תעודה מהסוג הזה וביקשתי לראות את תעודת הכשרות של הרבנות ואמרו לי שאין להם!!
מעבר לכך יש בדו"ח ביקורת קשה על רמת הכשרות הרגילה של רבנות ירושלים. בסביבתי הקרובה החלק הזה של הדו"ח התקבל קצת בהרמת גבות. חלק מהסיבות ל"הרמת הגבות" מפורטות במאמר שפרסם (קצת באיחור) הרב ד"ר בני לאו, רב קהילת רמב"ן בירושלים. מתוך דבריו (לינק):
לטענת כותבי הדו"ח הם בדקו כמעט מאה חנויות בדרכים שונות והדו"ח מתאר את ממצאי הבדיקה. בעקבות הדו"ח הלכתי ובדקתי את המצב בשטח ומצאתי שדברי מחבריו מוטעים שלא לומר שקריים. הדו"ח הזה טוב לו שלא נברא משנברא... כמה אלימות יש בדו"ח הזה, בעיניים מתגלגלות כלפי שמיא.

רבה של צפת, הרב שמואל אליהו, הגיב לדבריו של הרב לאו, תוך שהוא שולל מהרב לאו את תואר הרבנות שלו (המאמר כאן). נשגב מבינתי מדוע הרב אליהו ראה צורך לכתוב את התגובה הזאת בצורה כזאת. הגיע הזמן להבין שרוב הציבור לא נרתע מלהקשיב למישהו המדבר בטוב טעם רק בגלל שמישהו אחר קרא לו ד"ר (רחמנא ליצלן), ד"לי או אפילו רפורמי. (בתקופה שהמפד"ל ישבו עם שינוי בממשלה, אמר לי חבר חרדי: "איך אתה יכול להצדיק את המפד"ל? אתה לא יודע שאפי איתם הוא רפורמי?" נו שויין). לתשומת ליבם של הנלחמים ב"רבדים" ודומיהם.

תגובתו של הרב יובל שרלו (שגם ממנו הסיר הרב שמואל אליהו את תואר רבנותו בעבר) על הפגיעה בכבודו של הרב לאו לא איחרו לבוא. אני ממליץ מאד לקרוא את דבריו (לינק).

עוד בעניין הדו"ח. ארגון כושרות פרסמו (כאן) מספר שבועות לאחר פירסום הדו"ח שהדו"ח לא היה מיועד לפרסום ברבים וניתן להבין אותו רק בצירוף הסברים בע"פ. זאת, על אף שעם פרסום הדו"ח נעשו על ארגון כושרות ועל הדו"ח כתבות מחמיאות בעיתון בשבע (לינק) וכמדומני גם בעיתון הצופה כמו כן ברדיו קול חי הם קיבלו אייטם מלא ביומן החדשות של מרדכי לביא. בכתבות אלו הוזכר הדו"ח, אך לא הוזכרו שום דברי הסתייגות של אנשי כושרות מדרך הבנת הדו"ח.
לאחר שראיתי את דברי ההסתייגות פניתי לארגון כושרות ושאלתי אותם, מדוע הדו"ח שלהם מופיע באתר "ישיבה" אם הוא לא נועד לכלל הציבור, ומדוע הם אינם מפרסמים דו"ח מיוחד שכן מיועד לציבור. תשובתם היתה שהם אינם יכולים לכתוב דו"ח המיועד לציבור בצורה שהוא יהיה יעיל ושגם "לא נסתבך עם כל מיני תביעות". לגבי הופעת הדו"ח באתר ישיבה נאמר לי שהם לא ידעו שהדו"ח מופיע שם (!) ושזה יטופל. עד היום, יותר מחודש אחרי, הדו"ח עדיין נמצא שם.
נראה לי שיש שתי אפשרויות להבין את ההתנהלות של "כושרות": או שלאנשי כושרות אין מושג איך עובד העולם התקשורתי שלנו (אם זה המצב, אני בספק רב אם אנשים אלו יכולים להיות בעסקי הכשרות) או לחילופין שההכחשות של ארגון כושרות אינן רציניות והן נאמרות אחד בפה ואחד בלב על מנת להמנע מתביעות וכד'. בעיני, אין דרך חזרה. ברגע ש"כושרות" פרצו החוצה לעולם התקשורת הם לא יכולים לחזור אחורה, הם צריכים לפרסם מדי פעם עדכוני כשרות שכן מיועדים לכלל הציבור, להגיב על הביקורת כלפיהם וכד'. אם הם לא יעשו זאת, הם יהפכו עצמם ללא רלוונטיים בעיני רוב הציבור שעליהם הם מבקשים להשפיע.

אני מסיים רשימה זאת עם ציטוט מתוך טוקבק למאמרו של הרב בני לאו, אני ממליץ לקחת את הדברים בערבון מוגבל מכיוון שאין ראיה שהאדם החתום באמת כתב את הדברים וכמובן ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו".

עדכון מג' באלול ה'תשס"ח: לאחר בירור קצר שערך אחד הקוראים הובא לידיעתי שאכן הכותב הוא דוד פרנקל מדולב. מר פרנקל אף שלח לי את פרטיו האישיים וביקש שאם יש שאלה או רצון להבהרה ניתן ליצור קשר איתו ישירות.

להלן דבריו:
שמי דוד פרנקל (מדולב) אחד מבעלי רשת פאפאגאיו, להזכירך, רשת שהייתה בעבר לא כשרה והפכה לכזו בגלל היותי והיות שותפי דתיים, וההתעקשות שלנו מול שותפים שאינם דתיים שמעתה והלאה כל עסק שיפתח במשותף יהיה אך ורק כשר! אין לי דבר אם הרב בני לאו כמו גם עם אירגון כושרות, אבל במקרה זה, באופן הברור ביותר אירגון כושרות כשל והכשיל את הרבים!! יתרה מזו, הוציא שם רע ופגע בפרנסה של רבים, ואני כמובן יכול להתייחס רק למסעדה אותה אני מכיר אבל ישנם מסעדות נוספות שהסיפור של פאפאגאיו מתאים גם להם. ולפני שאפרט אוסיף שלדעתי האירגון עצמו, הרעיון שמאחוריו אכן טוב ורצוי אבל במקרה זה הוא עונה להגדרה של "כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים", שקבלתי את הדוח בתחילה נלחצנו מאד, התחלנו לברר מיידית אולי אנחנו מכשילים את הציבור! התברר לתדהמתי שלא היה אף בודק מטעם כושרות בפאפאגיו ירושלים, אז מה קרה? מסתבר שבאת הכנת הדו"ח יצא כושרות מתוך מספר הנחות עבודה גורפות אחת מתוך אותם הנחות עבודה היה שמסעדה שיש לה כשרות רבנות רגילה אלו הבעיות שיש לה – "בישולי גויים, אין משגיח לברירת קטניות, ניפוי קמח, הפרשת חלה, תרומות ומעשרות והדלקת אש" ואפשר לראות בדוח שסעיף זה ממש נגזר והודבק לכל מסעדה עם כשרות רגילה. הרי בפאפאגיו נכתב שאין הפרשת חלה, אכן אין, כי כל הלחם מגיע ממאפיה בכשרות של הרב אויירבך וכבר מופרשת חלה קודם, תרומות ומעשרות - מה יש להפריש בזמן שכל הירקות מגיעים מהשוק הסיטונאי בכשרות של העדה החרדית, בישול גויים- יש טבח יהודי יום יום עד שעות אחר הצהרים המכין הכל ליום ולילה ובכל מקרה אין במסעדה בישולים ממש והעיקר הוא גריל הבשרים הגדול שבו יש שלש עושי בשר יהודים, שהם ורק הם אחראים על עשיית הבשר. וכן הלאה, באותה מידה יכלו לכתוב שאין הפרדה בין בשר וחלב, נכון, כי המסעדה בשרית ואין חלב. בכל אופן, מנהל המסעדה והמשגיח התקשרו לאירגון כושרות ובשיחת הטלפון המוקלטת ניתן לשמוע את חוסר הנוחות והבלבול בנוגע לעובדות, בשיחה אומר הרב כץ מפורשות שלא ביקר במסעדה וטוען שבכלל אינו בקיא בפרטים וחוזר על הטיעון שהדוח בכלל הינו דוח פנימי. מציינים שהדוח נכתב בחודשים שבט – אדר שהם חודש פברואר בלעז, מסעדת פאפאגיו נפתחת רק בחודש מרץ השנה. מסעדת פאפאגיו ירושלים היא בעלת תעודת כשרות רבנות ירושלים אך עומדת בסטנדטים גבוהים של כשרות מהדרין ויותר כגון בישול יהודי בלבד!! שמיטה לחומרה, בשרים ופרודוקטים מהדרין בלבד. (הסיבה לחוסר תעודת מהדרין היא נושא בפני עצמו, ונוגעת לקושי הגדול להשיג מספק אחד בשר בקר בכמות ובאיכות שהמסעדה צריכה, אבל לא כאן המקום להרחיב). נקודה נוספת למחשבה, אירגון שחורט על דיגלו את טוהר וחשיבות הכשרות כערך עליון, איך יכול להרשות לעצמו, גם אם הדו"ח היה פנימי ולא להפצה כמו שהם טוענים, לשמור את המידע אצלו ולא, לכל הפחות, להתקשר או לשלוח מיכתב לכל מסעדה שהתגלו אצלה כשלים, הרי כל יום שזה לא נעשה הרי מכשילים ציבור גדול מאד! לדעתי הוצאת שם רע לא פחות חמורה מדיני כשרות. אני מאד מקווה שהאירגון והעומדים בראשו לא יסתפקו בהתנצלות "פרווה" מהסוג שנכתב בתשובה לשאלה באתר כיפה, אלא יתנצלו בפה מלא בפני מי שצריך ויפיצו זאת מעל דפי עיתונות ואינטרנט, לפחות באותם עיתונים בהם קיבלו כתבות מחמיאות ולפחות באותה תפוצה באינטרנט.