תקיעת שופר ונטילת לולב

אם כבר עסקנו בסיפורים של הרב סולובייצ'יק על ראש השנה מאיש ההלכה, אני מבקש להתייחס לעוד סיפור אודות אביו (איש ההלכה עמ' 57):
מעשה באבא מרי שעמד על הבימה בראש השנה, מוכן ומזומן לסדר את התקיעות. התוקע, מחסידי חב"ד איש ירא אלוקים, שידו היתה רחבה במשנתו של הרב הזקן ז"ל, התחיל לבכות. נענה אבא מרי ואמר: "הבוכה אתה בשעת נטילת לולב? ולמה זה תבכה בתקיעת שופר? האין שתיהן מצוות ה'?"

בספר מפניני הרב מביא הרב צבי (הרשל) שכטר את ההערה הבאה על הסיפור הזה (עמ' קכו):
וכדאי לציין שהגרי"ד אמר בשיעור (אלול תשד"מ) שהוא אינו מסכים עם גישת אביו הגרמ"ס ז"ל, שהוכיח לבעל תוקע החסידי על כך שבכה לפני תקיעת שופר, שלדעת הגר"מ ז"ל מצות תקיעת שופר דומה בזה למצות נטילת לולב. ואילו לדעת רבנו בהבנת דברי הרמב"ם, אף בשופר (כמו בשמחת יום טוב, ובאבלות, ובתפילה) צריך שיהיה קיום שבלב, דהיינו - תפילה לה' בקול השופר, המלכת הבורא על כל העולם, עמידה בתוך קודש הקדשים, בנוסף להתעוררות לתשובה.

הדברים הללו לא מובנים לי בכלל. את דברי הג"ר משה אינני מבין הרי הרמב"ם כתב את דבריו הידועים דוקא על תקיעת שופר ולא על מצות אחרות (רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ד):
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם

אז מה יש להתפלא שאנשים מתייחסים לתקיעת שופר באופן שונה מנטילת לולב.

עתה יאמרו לי שזה בעצם מה שהביא הרב שכטר בשם הרב שטען כנגד דברי אביו. אך גם את דברי הרב אינני מבין. הרי קיום בלב יש גם בלולב, הרי התורה אמרה בפירוש (ויקרא פרק כג פס' מ):
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:

כשם שהקיום שבלב של תקיעת שופר הוא שהשופר הוא חלק מהתפילה של ראש השנה, כך מצוות הלולב הוא חלק ממצוות השמחה של חג הסוכות. אז היא הנותנת, מהטעם הזה יוצא שר' משה צודק - אם החזן בוכה מתוך צעקה לה' בתקיעת שופר, עליו לבכות מתוך שמחה בעת נטילת לולב. "האין שתיהן מצוות ה'?"

תהילים בראש השנה

בספר איש ההלכה (עמ' 77, בתחילה לא הצלחתי למצוא את המקור הזה ואני מודה לתלמיד חכם מובהק שמצא עבורי את המקור המדוייק) מופיע הסיפור הבא מפרי עטו של הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק:
מעשה, ונכנס אבא מרי בליל ראש השנה לבית הכנסת ומצאני אומר תהילים עם הציבור. לקח את ספר התהילים מידי והושיט לי מסכת ראש השנה. "אם רצונך לעבוד את הבורא עכשיו, כלך לך אצל הלכות קדושת היום".

אבא מרי האמור כאן הוא הג"ר משה הלוי סולובייצ'יק בנו של הג"ר חיים סולובייצ'יק.

בשבת ראיתי בספר ילקוט לקח טוב מאת הרב יעקב ישראל הכהן בייפוס את המעשה הבא (עמ' קפו):
הגאב"ד דבריסק מרן רי"ז הלוי סולובייצ'יק (הלא הוא אחיו הצעיר של ר' משה האמור לעיל) זצללה"ה היה רגיל לגמור בראש השנה את כל ספר תהילים, כאשר שאלוהו מדוע אינו עוסק בתורה בימים אלה, ענה: אם לומדים גמרא, צריך מדי פעם לקום ולהוציא גמרא מהארון, ויש חשש שברגעים של לקיחת הספר מתבטלים מלחשוב בדברי תורה, ואין זה כדאי שיעבור ביום הדין רגע אחד בלי תורה... (הנקודות במקור).

אני בטוח שאני לא היחיד שרואה סתירה בין שני הסיפורים הללו.

אפשר לתת הרבה חילוקים ותירוצים - אולי יש הבדל בין חינוך של ילד ע"י אביו לאדם מבוגר יותר ואולי יש הבדלי השקפה בין שני האחים.
כמה מצער, שהתירוץ הנכון הוא שהסיפור השני כנראה לא נכון (מה פירוש לא נכון? הוא נכון, רק לא עם הרב מבריסק).

רשימה זו עודכנה עם תיקון העובדה שהגר"מ היה גדול מהגרי"ז.

האסיפה של הרב קוק, מאת: ר' איתם הנקין

ר' איתם הנקין הוא בנם של הרב יהודה הרצל והרבנית חנה והוא בוגר כולל ישיבת 'ניר' קרית ארבע. זו רשימתו השנייה של ר' איתם כאן.

הגליון האחרון של עלון בית הכנסת 'מעט מן האור' (גל' תקי"ב, פרשת שופטים תשס"ט), כמו גם עלונים נוספים, הוקדש לפתיחת חגיגות 75 שנה לפטירת הראי"ה קוק זצ"ל. בעמ' 18 נתפרסמה על ידי הרב יוחנן פריד "תעודה לא רשמית הנמצאת בגנזי בית הרב", ובה טיוטה בכתי"ק של הזמנה לאסיפת התייעצות בביתו של הראי"ה קוק "בדברים (הנוגעים למצב הרוחני) [חשובים מאד] של היישוב", ולצידה רשימה של שמות נכבדים ממנהיגי היישוב שכנראה היו מוזמנים לאסיפה (אוסישקין, בן גוריון, ברל כצנלסון, יצחק בן צבי, שפרינצק ועוד, וכן ראשי 'המזרחי' הרב בר אילן והרב מיימון). תאריך האסיפה, כפי הנקוב בטיוטה, הוא "יום ה' כ"ד באייר דנא", כשלדברי הרב פריד השנה בלתי ידועה שכן "אין בתוכו [=של המסמך] כל ציון של שנת הכתיבה וכל סימן מזהה אחר". הרב פריד ניתח באופן פרטני ומדוקדק את הטיוטה הזו על כל אותיותיה, והאריך בשבח חשיבותה ההיסטורית; ובאשר לנושא האסיפה הנכבדת, כתב ש"מסתבר שהעניין הסוער קשור לאירוע מיוחד ומשפיע על חיי היומיום והמצריך דיון מיוחד ודחוף".
לצורך פענוח הנסיבות גוייס החוקר ד"ר יוסי אבנרי, שכבר התמחה בכמה וכמה מחקרים בתולדות הראי"ה. הלה, כפי שמביא הרב פריד, "משער כי לפנינו אירוע הקשור בדרך זו או אחרת לרצח ארלוזורוב, שאירע בסיוון תרצ"ב (1932), והאשמת אנשי מפא"י את התנועה הרוויזיונ[י]סטית במעורבות ברצח". וכך מוסיפים השניים לתאר את פרשת ארלוזורוב ומעורבות הראי"ה בה. בשולי הסקירה מצויין בקיצור שבראש הטיוטה מופיעים שמות נוספים "שכנראה אין להם קשר לנושא המרכזי של הפתקה והם קשורים כנראה לפרשת פרעות תרפ"ט בחברון או במקום אחר" (לאור זהות השמות הללו).
אם כן, זוהי המסקנה בה מסתיימים דבריהם: שנת האסיפה אינה ידועה, אך היא קשורה כנראה לרצח ארלוזורוב (וממילא יהיה הכרח לקבוע שמדובר בשנת תרצ"ד. הרצח, אגב, אירע בסיוון תרצ"ג [1933] ולא תרצ"ב). אולם לאמיתו של דבר, באמצעות שימוש בכלי היסטוריוני אלמנטרי, ניתן לקבוע בוודאות את השנה המדוייקת בה מדובר, וממילא גם את הנסיבות האמיתיות של ההזמנה. אכן, לא נתפרש בטיוטה באיזו שנה מדובר, אולם נרשם: יום ה', כ"ד אייר. בדיקה פשוטה בתכלית (בכל לוח שנה בסגנון 'לוח 120', שכמותו יש כיום גם באינטרנט) מגלה שבכל התקופה שבין הפרעות בתרפ"ט ועד פטירת הראי"ה בתרצ"ה, היתה שנה אחת ויחידה שהתאריך כ"ד אייר חל בה ביום החמישי בשבוע, והיא שנת תר"ץ! (ולפניה: תרפ"ז)
ובכן, שלום לך רצח ארלוזורוב, אשר לו ולהזמנה הנזכרת אין דבר מן המשותף. מתברר שדווקא אותם שמות צדדיים בשולי הנייר, יש ויש להם "קשר לנושא המרכזי של הפתקה", וההקשר האמיתי של ההזמנה הוא אכן מאורעות תרפ"ט. דומני שניתן גם לשחזר בקירוב את הנסיבות הישירות לתכנון האסיפה:
אחת מהמלצותיה של ועדת שאו, הועדה הבריטית שחקרה את מאורעות תרפ"ט, הייתה להקים ועדת חקירה מיוחדת (נוספת) ובינלאומית שתוקדש לבירור סוגיית הכותל המערבי. המלצה זו נתפרסמה בציבור באדר תר"ץ (מרץ 1930), יחד עם שאר מסקנות ועדת שאו. כתב המינוי של "ועדת הכותל" ניתן באותה שנה ב26 למאי (כ"ח אייר!) – כשהעניין הציבורי סביב הקמת הועדה התקיים כמובן עוד לפני פרסום המינוי בפועל – ומועד האסיפה אותה תכנן הראי"ה היה ארבעה ימים בלבד קודם לכן! לאור עובדה זו, ולאור החלק המרכזי שמילא הראי"ה בפרשה זו של "ועדת הכותל" (ראה בין השאר במאמרו של יוסף שרביט, "הרב קוק ומאורעות תרפ"ט", בתוך 'זכרון ראיה', ירושלים תשמ"ז, עמ' ק"ס-קע"ו), יש איפוא יסוד סביר להניח שהצורך להתכונן לקראת הועדה ודיוניה (בדברים "הנוגעים למצב הרוחני של היישוב", כזכור) הוא שעמד מאחורי רצונו של הראי"ה לכנס את מנהיגי היישוב לאסיפה (שאיננו יודעים האם התקיימה בפועל – סמי מכאן חשיבותה ההיסטורית של הטיוטה כולה).

הודעה מנהלית - שינוי מערכת תגובות, סיכום

תודה לכל מי שהגיב על ההודעה המנהלית הקודמת, הדברים עזרו לי מאד.

להלן החסרונות שאני רואה במערכת החדשה:
1. אי אפשר לשים קישורים פעילים - זה מבחינתי החסרון הגדול ביותר. מערכת postool עשתה זאת כדי להמעיט בספאם, לדבריהם. אני מקווה שזה לא ימנע מאנשים מלשים קישורים, ואנחנו - קוראי התגובות - פשוט נצטרך לעשות העתק-הדבק.
2. איבוד התגובות הישנות - אני מקווה בשבועות הקרובים לשים קישורים (שהם לא יהיו ממש קישורים, ראה 1.) לתגובות הישנות. אני לא מבטיח, אבל אני מקווה.
3. בעיית אינטרנט רימון - מעל לרמת אבטחה מסויימת רימון חוסמים גם את המערכת החדשה. אני מקווה שמישהו ברימון יתעורר ויפתור את הבעיה הזאת.
4. אין תצוגה מקדימה של התגובה - לא סוף העולם.
5. התגובות הינם בחלון נפרד - האמת, שלא ידעתי שזה מפריע לאנשים עד שכתבו את זה. אני חושב, אך לא בטוח, שזה עניין שניתן לפתור. אני אתייעץ בחבריי הבקיאים ממני בhtml, ונראה אם אפשר לפתור את זה. אם אחד הקוראים בקיא בעניינים אלו ומוכן לעזור, נא לשלוח לי מייל.
6. לא ניתן לשים לינק לתגובה מסויימת - גם זה לא סוף העולם, לדעתי.
7. אי אפשר לקבל התראה במייל על תגובות לתגובות - גם זה לא סוף העולם, לדעתי.

אחרי כל זה, אני עדיין חושב שהמערכת החדשה עדיפה על הישנה. מהצד שלי המערכת של גוגל לא נוחה לשימוש, ולכן לא עברתי אליה. בימים הקרובים אני אמשיך לודא שאין מערכת יותר טובה, אך נכון לכרגע נראה שנשארים עם זאת.

אני מקווה שזו הבחירה הנכונה, ומאחל לכולם תגובות נעימות.

החופש הגדול, מאת: חיים ולדומירסקי

פורסם בעלון "עולם קטן"

ישנם מילים המשנות את משמעותם ככל שאתה מתבגר, למשל צמד המילים "חופש גדול". בעוד לילד המילה "חופש גדול" משמעותה אושר צרוף, אפשרויות בלתי מוגבלות, חברים ושעמום, הרי שלהורה משמעותה – קייטנה, עוד קייטנה, קייטנה מאולתרת, קייטנה מעפנה, בייביסיטר, סינג'ורים של סבים סבתות דודים דודות והגדלה של האוברדרפט הענק של ימי החופש שלך מהעבודה. אבל ת'כלס היה כיף, אל תשחקו אותה... לזכר החופש שעבר אותנו ביעף מוקדש טור זה -

קמפינג
לילדים ישנה משיכה מובנית לאוהלים. לא פעם אני מוצא את עצמי מחפש את השמיכות והסדינים בבית ומגלה שכולם חברו יחדיו לכדי מאהל בדואי מפואר (בסטנדרטים בדואיים) בחדר הילדים. אולם פעם בשנה מופתעים הילדים לגלות כי גם הוריהם הינם חובבים מושבעים של לינה בחיק הטבע. מדי קיץ אורזת המשפחה את הפקלאות ונוסעת לה צפונה לאחד מאתרי הקמפינג. "מה קרה" תוהים הילדים "האם אבא ואמא הפכו להיות פריקים מגניבים? האם הם גילו את היופי שבפשטות? את החיבור לטבע?". ובכן ילדים חביבים – אכן הכל נכון! בצירוף העובדה שקמפינג עולה כ-30 ש"ח למבוגר מעל גיל 3. אם כן, לאחר שארזת את ביתך ואוהלך בתא המטען שאותגר בעומסים שלא ידע מעולם, ולאחר שעברת בשלום 3 שעות בתוך רכב עמוס ילדים, מריבות ובכיות, הגיע הזמן לתקוע יתד. אגב יתד – בשנה שעברה, עת באתי לנטות אוהלי, גיליתי כי אין לי יתדות וחשבתי שזהו פריט די מיותר, או אז גיליתי שהאוהל יכול לשמש גם כגלשן רוח מדגם מיסטרל, ובכן השנה הצטיידתי מבעוד מועד (כלומר בדרך לקמפינג) ביתדות חדשים ומשובחים, אולם למרבה הצער פטיש לא נמצא ברשימת המצרכים לקמפינג – מה שגורם לך כהרבה גברים אחרים לחזור לפוזת האדם הקדמון - להרים אבן גדולה ובלתי מסותתת מעל לראשך ולהכות בה בכל הכח ביתד כדי לגלות שהאדמה אמנם אדישה למאמציך אך אפשר אף אפשר לעצב כך את היתד לכדי פסל של קדישמן... לאחר שסופסוף אוהלך עומד איתן, אתה מגלה שהמונח – "אוהל 6" משמעותו - אוהל המכיל 6 בקבוקים של ליטר וחצי. למרבה הקנאה לשכן לידך יש קאראוהל ובו 5 חדרי שינה, מטבח ומחסן. שנה הבאה אני קונה אוהל כזה, אתה חושב לעצמך (אולם ממש באותו הרגע עולה במוחך מחשבה מקבילה – בטח במחיר שלו אפשר לקחת צימר). טוב, נו, מה זה משנה, אתה אומר לעצמך, העיקר שיש איפה לישון בלילה. מסתבר שהדבר לא פשוט כמו שהוא נשמע – ראשית יש את עניין השיפוע – שיפוע בזוית של 1 מילי-רדיאן יגרום לכל דרי האוהל למצוא עצמם בבוקר (או הרבה לפני) באותה צלע של האוהל, לאחר מכן יש את ענין המזרון – המזרון המתנפח הוא פריט נהדר. בעיקר כדי לצוף איתו בבריכה. אנו לעומת זאת היינו מצוידים בזכות רפאל ידידנו בבוחטה של פלציבים. ובכן רפאל – הקיבוץ שלך הוא אחלה ואין ספק שפלציב זו המצאת המאה, אבל בוא נסכים שפרדייז זה לא.

דמוגרפיה וגיאוגרפיה
כל מי שטייל החופש בצפון שם לב לעובדה הדמוגרפית המדהימה הבאה – בעוד שכיפות סרוגות נמצאות למכביר בכל אתר ואתר וכמובן שמקומם של החרדים גם הוא לא נפקד – אין חילוני אחד לרפואה בכל הצפון. כל הצפון הפך לשטייטל אחד גדול וכל אתר קמפינג לשטיבלך תוסס.

טיולי מים
כאמור הכיוון המועדף לחופשה הוא הצפון. מה יותר מתאים בחום הישראלי מאשר לטבול במים הצוננים של הצפון? ובכן לאחר שנסעתם יותר משלוש שעות רק כדי להגיע לנחל דן הצונן, אתם מגלים שהמילה "צונן" היתה די מדויקת ואפי' מעודנת. מסתבר שבנחלי הגולן לא זורמים מים אלא חנקן נוזלי ואתה מוצא את עצמך מנסה לשכנע את הילדים להיכנס, כדי לא לצאת דביל מושלם שהבאת אותם עד לשם, במשפטי העידוד הבאים – "יאללה, זה לא כזה קר", "תיכנסו, תוך שניה מתרגלים", "הבא שמשפריץ עלי אני הורג אותו" ...

פינוקים והגזמות
אין הבדל בין חילונים לדתיים בקשר ללבטים באשר להוצאות הקיץ - גם אלו וגם אלו מחפשים לעבור את הקיץ בשלום גם מהבחינה הפיננסית – אולם בעוד אצל משפחה חילונית ממוצעת מתלבטים האם ליסוע לטורקיה (הילדים כבר מיצו), קפריסין (דיל מטורף – 4000 דולר כל המשפחה אבל הם אנטישמים) או לאירופה, אצל המשפחה הדתית ההתלבטות היא יותר בכיוון האם לקנות לילדים את הטילון או להסתפק בקרטיב הקרח (לא נעים להוציא לילדים של החברים את העיניים).עד כאן תובנות לקיץ זה, ניפגש בשנה הבאה יותר חכמים ומנוסים וכנראה עם אותם תובנות בדיוק.

נח בשבע שגיאות

מחממים מנועים...

את השלט הבא צילמתי בטיול בזכרון-יעקב. מצאו את המילים שאין בהם טעויות:

הודעה מנהלית - מערכת תגובות חדשה!

שלום לכם,
אני עוד לא חוזר לכתיבה סדירה, אך אני כן השלמתי החלפה של מערכת התגובות. כעת חשוב לי לבדוק שהיא באמת עובדת ושכל הבעיות שהיו במערכת הקודמת לא קיימות עוד, הן מהצד שלכם והן מהצד שלי.

אני לא רוצה לאיים, אך הבלוג לא יחזור לפעילות סדירה עד שאני בטוח שמערכת התגובות יציבה ועובדת כמו שצריך.
לכן, בבקשה מכם - כל אחד ואחת מאלו שקוראים את ההודעה הזאת:
תכתבו תגובה!
מהניסיון, אני במיוחד צריך לבחון את הנושאים הבאים: כתיבה באנגלית ובעברית, דפדפנים שונים, בעיות קידוד, תגובות אנונימיות ולא אנונימיות.
למנויי RSS, האם אתם רואים את התגובות?

בקיצור, כל תגובה תעזור (כפי שכתבתי, אשמח אם תשתפו אותי במחשבותיכם על הבלוג הזה, אך אם אתם לא רוצים תכתבו על כל דבר - "שלום", "הגבתי" וכד'). תגובה שגם תתייחס לבעיה שהיתה בעבר והאם כעת היא נפתרה או לא תסייע במיוחד.

נתראה אחרי עוד שבוע של חופש ואחרי מספר שיא של תגובות.

הודעה מנהלית

מן הסתם חלקכם כבר הבין כשכתבתי השבוע שאני רוצה חופש!

הבלוג יוצא לחופשה של שבועיים, ויחזור בעז"ה לקראת תחילת שנת הלימודים בכוחות מחודשים.

למנויי המייל השבועי - המייל הבא יהיה בעש"ק כי-תבוא.

ועכשיו אני משאיר את הבמה לכם, הקוראים. בבקשה ספרו לי (בתיבת התגובות, שבעז"ה גם ישתנה בזמן הקרוב, או במייל): מאיזה סוג רשימות אתם נהנים כאן בבלוג? ממה אתם לא נהנים? איך הטורים של הכותבים הנוספים?

להתראות אחרי החופש!

שביבים (ראה) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

מלך בשדה
בשיחה על פרשת ראה ב'שבת מברכים' חודש אלול התשט"ו, אמר הרבי מלובביץ' זי"ע:
"באלול בא הקב"ה אל כל אחד ואחד מישראל, וכל אחד ואחד מישראל יכול למסור לו בקשתו...
עניין זה שהמלך בא אל כל אחד ואחד מבלי הבט על מצבו, ומראה לו פנים שוחקות הרי זו מעלה גדולה ביותר, שכל אחד ואחד מישראל יכול "לקחת" אלוקות. אבל, מצד מעלה זו גופא, קיים צורך בזהירות יתירה, כדי שלא לבוא לידי טעות, שיכול הוא [היהודי] להישאר במעמדו ומצבו [הרוחניים]..."

מכריז ומזהיר
בישיבת נובהרדוק היה המנהג שאם היה חלילה רפיון בלימודים, בפרט בימות הקיץ, היה ניגש מאן דהוא לבימה ומכה עליה בידו, והכול היו מטים אוזנם לשמוע את דברו, ואז הוא היה מכריז ואומר: "עוד חמישה חודשים אלול!" או "עוד שלושה חודשים אלול!" והעידו התלמידים שהדבר היה מעביר רעד בעצמותיהם וכאילו עבר זרם חשמלי בשורות התלמידים והכול חזרו ללמוד בהתלהבות ובמרץ רב. וסיפר הגה"צ רבי חיים וואלקין, המשגיח של ישיבת "עטרת ישראל": "זכורני בלומדי בישיבת טלז בארה"ב , שפעם שב ראש הישיבה הג"ר ברוך סורוצקין זצ"ל מארץ ישראל וסיפר בהתפעלות רבה שהשתתף בשמחת נישואין בעיצומו של חודש תמוז, ובאמצע החתונה החלה לשרור אווירה של קלות ראש. קם הגאון הצדיק, רבי אליהו לאפיאן זצ"ל (שזכה לגילוי אליהו) המשגיח של ישיבת כפר חסידים, וזעק: "איך אפשר להקל ראש עכשיו, הלא עומדים אנו בעיצומו של חודש תמוז, ועוד מעט חודש אב, ואב הלא הוא החודש לפני אלול?!!"

"משפט פעוט זה"
מסופר בספר הזיכרון לזכרו של הרה"ג רבי יצחק דוד רוטמן זצ"ל, (חמיו של הצדיק האמיתי רבי אליהו לאפיאן), כי מתחילת חודש אלול היה מתבודד באופן קבוע. וקרה, שכמה ימים אחר שפנה להתבודדותו , הגיע מכתב מהמשטרה שעליו להתייצב מיד, מאחר והוגשה נגדו תלונה על סחר בלתי חוקי ביין. אל המכתב לוותה אזהרה, שאם לא יופיע בתאריך הנקוב ייעצר. בני ביתו נבהלו מאוד ומיהרו למקום שהותו לבקש ממנו שייגש מיד לתחנת המשטרה להסדיר את העניין. ענה להם רבי יצחק דוד בתקיפות : "טרוד אני כעת בהכנות למשפט חמור יותר המתנהל בבית דין של מעלה וכפי פסק הדין במשפט חמור זה כך תוכרע גם התוצאה של משפט פעוט זה", ולא הפסיק את התבודדותו.

שכר מצוה
סיפר המגיד רבי יעקב גלינסקי שליט"א, ששמע מאביו, שבכל שנה בחודש אלול היה מרן ה"חפץ חיים" אומר לבני הישיבה דברי התעוררות ותמציתם, שיש לנצל כל רגע ולהתכונן ליום הדין. וכך היה אומר: " הרי עוד מעט נחוג את חג הסוכות וכידוע לכם שאתרוג עולה חמש מאות דולר. ומדוע איפוא אנו משקיעים כל כך הרבה כסף במצוות אתרוג? והתשובה היא, כדי לקיים מצוות עשה. אם כן, עשו את החשבון בעצמכם: הלא בלימוד תורה כל מלה ומלה היא מצוות עשה, וכידוע אפשר בדקה אחת להספיק כמאתיים מלים. הרי לכם בדקה אחת מאתיים אתרוגים כפול 500 דולר. ובשעה שלמה יש ששים דקות. סך הכול שתיים עשרה אלף מצוות. ואם על אתרוג אחד משלמים חמש מאות דולר כמה יקרה מצווה כזאת שבשעת לימוד אחת מקיימים בגינה שתיים עשרה אלף מצוות?

וגעו כולם בבכי
סיפר הרחום רבי אהרון טויסיג שליט"א: "בשלהי אלול נכנסה קבוצת בחורים ואני בתוכה אל כ"ק האדמו"ר רבי ירחמיאל יהושע רבינוביץ' זצ"ל מביאלה, וביקשה לשמוע דברי התעוררות והדרכה לקראת ראש השנה. הרבי פרץ בבכי ואמר: "קשה לדבר בפרטות. כל אחד יודע את נגעי נפשו ואת הטעון תיקון. אולם, מה שאני יכול לומר לכם-המשיך תוך פרץ של דמעות- הוא, שהנה מגיע ראש השנה, כל אחד ישאל את עצמו עם איזו נשמה אני בא לפני המלך לצעוק "זכרנו לחיים", עם איזה פה אני בא לצעוק "קדוש אתה ונורא שמך", איך נראית נשמתי ואיך שמרתי את פי עמו אבקש:"וידע כל פעול כי אתה פעלתו!"וגעו כולם בבכי. [לוקט מתוך "קדוש אלול"]

מדרש לפרשת ראה

רבנין אמרין הרבה דברים אסר אותן הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר. תדע לך, אסר הקב"ה לישראל לשחוט ולאכול עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנא' (ויקרא יז) "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו". מה כתיב שם "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" וכאן חזר והתירו להם שנאמר "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא וגו'" מניין ממה שקרינו בענין "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך":

המדרש מצהיר שיש "הרבה דברים" שאותם אסר הקב"ה ולאחר זמן הוא התיר את אותם הדברים. ההוכחה לכך היא מפרשת השבוע שלנו. בפרשת אחרי-מות יש איסור על שחוטי חוץ. כלומר, שאסור לאדם מישראל לשחוט בשר מחוץ למשכן, גם אם הוא רוצה סתם בשר חולין לאכול. הוא צריך להביא את הבהמה למשכן על מנת לשחטו. לעומת זאת, אצלנו בפרשת ראה, לפני הכניסה לארץ, התורה אומרת ששחיטת בשר חולין תהיה מותרת בגבולין, מחוץ למקדש.

כמדומני שיש בראשונים שני הסברים אפשריים לשינוי הזה. שני ההסברים כמעט הפוכים אחד מהשני.

הסבר אחד אומר שבני ישראל כשיצאו ממצרים היו שטופים בעבודה זרה ולכן היה צריך לתת להם, כתשובת המשקל, עוד ועוד סיבות לבוא למשכן ולהדבק בשכינה, ובכך להתרחק מהעבודה זרה. כך גם אומרת התורה שם בפרשת אחרי-מות "ולא יזבחו עוד את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה". אך עתה שבני ישראל מחכים להכנס לארץ, לא מדובר יותר על דור יוצאי מצרים. הדור החדש איננו שטוף בע"ז ולכן הוא איננו נצרך למצווה זו. לדור זה יתירו לשחוט גם מחוץ למשכן/מקדש.

ההסבר השני בראשונים סבור שהמטרת המצווה הוא פחות ההתרחקות מהע"ז ויותר ההתקרבות להקב"ה. כל עוד עם ישראל נמצאים במדבר וחונים סביב למשכן אפשר לדרוש מהעם לבוא למקדש לעיתים כה תכופות. אך כשבני ישראל יכנסו לארץ זה פשוט לא פרקטי לדרוש מעם שפרוס על פני כל הארץ לבוא לשחוט בשר רק בבית המקדש.

ההסברים הפוכים בכך שהם חלוקים מהו הלכתחילה. ההסבר הראשון סבור שלכתחילה רצוי שכל אדם ישחוט אצלו בבית. ההסבר השני סבור שלכתחילה רצוי שאדם ישחוט רק בבית המקדש.

קשה מאד לקבל את דברי המדרש כפשוטם שיש "הרבה דברים אסר אותן הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר". חוץ מהדוגמא של שחוטי חוץ קשה למצוא עוד דוגמא של דברים שהקב"ה אסר ולאחר מכן התיר.
אולי ניתן להסביר, קצת על דרך המליצה, לאור מחלוקת הראשונים שהבאנו. זו מציאות שההלכה משתנה מדור לדור על מנת להתאים את עצמה למציאות המשתנה. זהו ה"הרבה דברים" שמדברים עליהם במדרש. וכשזה קורה, כדוגמת מה שראינו בעניין שחוטי חוץ, יש מחלוקת בין בני התורה באותו דור ובדורות שלאחר מכן האם השינוי היה טוב או לא. האם מה שיש כרגע בידינו הוא הלכתחילה או שהלכתחילה הוא מה שהיה בדורות הקודמים.

רוצה חופש!

הטור השמיני למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

כאשר חסיד חב"ד מספר על מעלתו של הרבי שלו (זצ"ל/שליט"א), בדרך כלל הוא יוסיף משפט המעיד במיוחד על הבדל גדול בין הרבי מליובביץ' לבין אדמו"רים חסידיים אחרים: "הרבי מעולם לא יצא לחופשה". בניגוד לאדמו"רים אחרים הנופשים כל שנה באתרי נופש שונים בארצות הברית ובאירופה, הרבי מליובביץ' מעולם לא יצא לחופש. הוא הופיע כל יום לעבודה במשרדו מאז שנכנס לתפקידו בשנת תשי"א ועד למחלתו בשנת תשנ"ב (למעט ישיבת שבעה על רעייתו).

בחברה המודרנית מקובל לומר שעובד שיוצא לחופש הוא עובד טוב יותר מעובד שלא מנצל את ימי החופש שלו. העובד שיודע גם לנוח ולמלא מצברים יוכל לחזור לעבודה בתום החופש בכוחות רעננים לשנה של עבודה מושקעת יותר. בסופו של דבר, כך מקובל לומר, חברה מרוויחה יותר מעובד שעובד עשרה ימים פחות בשנה מאשר עובד שלעולם איננו לוקח חופש.
הקלישאה אומרת שבקהילה דתית ממוצעת האדם היחיד שעובד בשבת הוא הרב (זה כמובן לא נכון, כי בדרך כלל יש גם רופאים ואנשי ביטחון שממש עושים שבתם חול, אבל שיהיה). זו המציאות, הרב עובד די קשה בהכנת שיעורים ובמסירתם הן בשבתות והן בחגים. בקהילות ספרדיות רבות, הרב הוא גם החזן דבר יום ביומו - ימי חול, שבתות וחגים. לאחר שנה של עשייה, קשה שלא להבין את הצורך של הרב בחופש.
אדם רגיל העובד בעבודה רגילה הלוקח חופש ממקום עבודתו פשוט יכול לא להגיע לעבודה, הוא יכול כמובן לנסוע לאתר נופש אבל הוא יכול גם להישאר בבית וליהנות מהזמן שהוא לא מבלה במקום העבודה. אבל מה עושים כשמקום העבודה הוא בית הכנסת?

במספר קהילות בחו"ל מקובל (לצערנו), שכשהחזן בחופש הוא מתפלל ביחידות בביתו ולא מגיע לתפילה בציבור בבית הכנסת. החזן יודע שאם הוא יגיע לבית הכנסת ויאמר: "אני בחופש שמישהו אחר יתפלל", זה פשוט לא יעבוד, כל המתפללים מצפים שאם החזן נמצא הוא יעבור לפני התיבה.
כמובן שהדבר הרצוי ביותר הוא שהרב ייסע למקום נופש ושם ינפוש. בהיעדרו הקהילה תסתדר בדרך כזו או אחרת. ההנחה היא שגם במהלך השנה הרב נוסע מדי פעם לשבת למקום אחר והקהילה יודעת להסתדר גם בלי הרב הן בניהול בתפילות כסדרן והן במציאת מחליף להעברת שיעורים ודברי תורה. אבל אם הרב רוצה להיות בבית בזמן שהוא בחופש מעבודתו כרב, הוא ייתקל בבעיה לא פשוטה. אם הרב נמצא בשבת בבית הכנסת מצפים ממנו לומר את דבר התורה הקבוע שלו ואת השיעור הקבוע שלו.

הדבר נכון לא רק בנוגע לחופשות אלא גם כשהרב מתעורר בשבת בבוקר כשהוא לא מרגיש בטוב. האם עליו להודיע שהשבת לא יתקיים שיעור בין מנחה לערבית או שעליו למצוא את הכוחות לתת שיעור בכל מקרה?
כמובן שיש הבדל בין קהילות שונות. ישנן קהילות שבהן הרב יכול למצוא מחליפים מבין חברי הקהילה במסירת שיעור או דבר תורה מעכשיו לעכשיו. יש קהילות בהן ניתן למצוא מחליפים בהתראה של שבוע, ויש קהילות שאין בנמצא מחליף שבני הקהילה יהיו מעוניינים לשמוע.

אפילו אם מקובל לחלוטין שהרב יכול לקבוע שכמה שבתות בשנה הוא בחופש והוא איננו צריך להכין דברי-תורה ושיעורים והקהילה תסתדר במידה כזו או אחרת, מה לגבי תשובות לשאלות? כשהרב בחופש, בין אם הוא בבית ובין אם לאו, האם הוא צריך לכבות את הסלולארי? האם מותר לו לכבות את הטלפון הנייד, ולהניח שאנשים ששואלים אותו באופן סדיר שאלות ימצאו לשבועיים בשנה מישהו אחר לשאול אותו? האם עליו להקליט הודעה בתא הקולי "אני בחופש, רק אם זו שאלה דחופה תשאירו הודעה ואחזור אליכם"?

כאדם החי בעולם המודרני, אינני יכול לומר שאני רואה במודל של הרבי מליובביץ' אידיאל שיש לשאוף אליו. התזה המודרנית, שעובד שנח ושדואג לבריאותו הפיזית והנפשית הוא עובד טוב יותר גם עבור המעביד שלו, מדברת אלי הרבה יותר. אף על פי כן ובמיוחד לאחר שפגשתי בכל כך הרבה רבנים העובדים סביב השעון, אני תמיד שואל את עצמי אם רב בהגדרה לא צריך להיות וורקהוליק - מכור לעבודתו.

בישול בשבת: עוד על בישול אחר אפיה

לפני כשבוע הבאנו את דברי ר' אליעזר ממיץ (להלן: רא"ם) בעל ספר היראים:
אף על פי שאין בישול אחר בישול... מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (פסחים מא.) יוצאין בפסח במצות רקיק שרוי אבל לא במבושל אחר אפייה אף על גב שלא נימוח שהבישול שאחר כן מבטל האפייה הילכך יזהר אדם שלא יתן פת אפויה אפילו בכלי שני בשבת במקום שהיד סולדת בו גם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת.


הבאנו את מחלוקת הפוסקים הספרדיים בהבנת דברי השו"ע הללו (או"ח סימן שיח סעיף ה):
יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין.


הג"ר עובדיה יוסף הבין שה"יש מתירין" בדבריו של מרן השו"ע נסובים על כל דבריו, כלומר שהוא דחה לחלוטין את דברי הרא"ם. לעומת זאת, הג"ר שלום משאש ופוסקים אחרים (ובכללם הרמ"א) הבינו שדברי השו"ע נסובים רק על חלקו השני של הסעיף (הכנסת פת לכלי שני) אך בעיקרון השו"ע קיבל את דעת הרא"ם שיש בישול אחר אפייה.


הג"ר עובדיה יוסף מביא ראיה לדבריו מדברי השולחן ערוך בסעיף ט"ו:
דבר שנתבשל כ"צ [=כל צרכו] והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו.


דברים אלו הם הפוכים לחלוטין מהדברים שהבינו בתחילת הרשימה מהרא"ם:
ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו


מכאן, אומר הגר"ע יוסף, ראייה שהמחבר בשו"ע דחה לחלוטין את דעת הרא"ם. לכאורה זו ראייה חזקה מאד המפשטת מאד את שיטת השו"ע.


גם אם נקבל הסבר זה של השו"ע, שיטת הרמ"א נותרת קשה בכל מקרה. הרמ"א איננו חולק על דברי השו"ע בסעיף טו, הוא אף מוסיף על דבריו כי ניתן לחמם גם דבר לח שעדיין חם קצת. מאידך, בסעיף ה' הרמ"א בודאי מקבל את דעת הרא"ם. כך, שבין אם נסביר את השו"ע שהוא מקבל את דעת הרא"ם ובין אם לאו, דברי הרמ"א קשים.


בעל המשנ"ב מביא אחרונים נוספים, שלא הבינו כדעת הגר"ע יוסף, והתקשו להסביר את הסתירה בדברי המחבר בין סעיף ה' לבין סעיף ט"ו (ביאור הלכה סימן שיח ד"ה * והוא יבש):
צ"ע הא לעיל בס"ה מביא דעת הרא"ם וע"ש במ"א דלדעתו ה"ה דיש צלי אחר בישול ואיך מתיר הכא בסתם


אחרונים שונים ניסו ליישב את הסתירה. היו שהציעו לחלק בין צלייה לאחר בישול לבין בישול לאחר צלייה. היא שרצו לומר ש"כנגד המדורה" הוא מקום שהבשר לא יכול להגיע לכדי צלייה.


אך תמוהים דברי השמירת שבת כהלכתה שפסק לכאורה נגד השו"ע והרמ"א, ואלו דבריו (פרק א סעיף ס):
בשר מבושל, אין להניחו על גבי מכסה של קדירה העומדת על גבי האש, כי הבשר המבושל (שהוא עכשיו בלי רוטב) נצלה בחום.
דבר זה, שכתב השש"כ, הוא הפוך לחלוטין מדברי המחבר והרמ"א שהתירו בדיוק את זה להדיא. והוא נטה להחמיר מכוח הצ"ע של הביאור הלכה. צ"ע.

כושרות, בישול גויים ולימוד זכות

השבת בבתי הכנסת ברחבי הארץ חולק יחד עם עיתוני בית הכנסת כמין סימניה של ארגון כושרות (ניתן לראות כאן). בסימניה יש פירוט של ההבדלים שבין כשרות רגילה וכשרות מהדרין (שנקרא אצל אנשי כושרות: רמת כשרות גבוהה), עם הסבר של כשלוש שורות על כל סעיף המסביר עקרונית מה ההבדלים. באופן כללי, ניתן לומר שהסימניה יכולה להיות מועילה למי שמכיר את הנושאים המדוברים. מי שאינו מתמצא בעניין לא יפיק הרבה תועלת מהסימניה, ומן הסתם גם לא יחפש אחר ההרחבה המצויה באתר האינטרנט (החדש, עד כמה שידוע לי) של הארגון (ראו כאן).

[לפני שנכנס לעניינים מעט יותר מהותיים, יש להעיר על תקלה רבתי שיצאה מתחת ידיהם של אנשי כושרות, שלא ברור כיצד עברה את עיני המגיה. בנקודה הראשונה בסימניה יש שאלה: "מי נותן את ההכשר ובאיזו רמה?" התשובה היא כך: אם זו רמת כשרות גבוהה - נותן הכשרות הוא "רבנות מהדרין או בד"ץ מוכר", אם זו רמת כשרות רגילה - נותן הכשרות הוא "רבנות בכשרות רגילה או בד"ץ לא מוכר או גוף שנפסל ע"י הרבנות". רק בהערה הם מציינים: "ודאי שבמקום בו אין כלל השגחה או תעודת כשרות - אין לאכול בו".
אני מאד מקווה שזה היה רק פליטת קולמוס ולא יותר מזה, כפי שכתב פעם מו"ר הרב יהושע בן-מאיר (קישור) על מקרה דומה: "בכדי למנוע לעז על ראשונים ובזיון ת"ח הכשילו הקב"ה בדבר דזיל קרי ביה רב הוא, ואפילו הצדוקים מודים בו. יצא נוסח העוקר ל"ת שבתורה, וכדי בזיון וקצף."]

כעת לעניין מעט יותר מהותי. אחת השאלות בסימניה היא "האם יהודי מבשל או גוי?", בהערה המסבירה את התשובה נכתב כך: "אם יהודי מדליק את האש וגוי מבשל: לאשכנזים די בהדלקת האש ע"י יהודי - מותר לאכול. לספרדים המקפידים שרק יהודי יבשל - אין לאכול שם והכלים טרפים."

גם בהרחבה המופיעה באתר של ארגון כושרות נכתבו דברים דומים:
שלפי מרן בשלחן ערוך וכך היא ההלכה לבני עדות המזרח לא די בהדלקת האש בלבד אלא צריך שגם ישראל יבשל את המאכלים... האמת היא, שלצערנו, בהרבה מאד מקומות אין הקפדה על בישול ישראל לפי מרן. רבנויות מסוימות, בכל מקום שיש בהן הכשר רגיל, מורות למשגיחים להקפיד על בישול ישראל רק לפי הרמ"א.

כידוע הג"ר עובדיה יוסף דן בנושא זה בתשובה ידועה. את דבריו הוא פותח במילים "ונראה ללמד זכות על הנוהגים להקל בדבר " אך לבסוף הוא מסכם כך (שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן נד ):
גם הספרדים ובני עדות המזרח יש להם על מה שיסמוכו להתארח ולאכול בבתי מלון ובמסעדות הכשרים על ידי השגחת הרבנות המקומית, אף על פי שהטבח שמבשל התבשילים הוא גוי, כיון שישראל הוא המשגיח על הכשרות מדליק בעצמו את האש של תנורי הבישול והאפיה. (ואם כיבו את האש, צריך להזהר שישראל יחזור וידליקנה). והמחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה.

כושרות משום מה אינם רואים לעצמם צורך להביא את דבריו של הרב עובדיה יוסף בעניין זה. זאת, על אף שהרב עובדיה לא כתב את הדברים לפלפול בעלמא אלא הנהיג כך למעשה ברבנות תל-אביב בשעה שהיה רבה של העיר. בעקבותיו קבעו במועצת הרבנות הראשית שכשרות רגילה יכולה להסתמך על שיטת הרמ"א בבישולי גויים גם לספרדים.

חבר טוב, מהקוראים הקבועים של הבלוג, פנה פעם עם שאלה זו לארגון כושרות ושם השיבו לו שכיוון שהג"ר עובדיה יוסף כתב את הדברים רק כלימוד זכות אין לסמוך על זה לכתחילה.

לפני כמה חדשים כתבתי כאן על כשרות התותים. בתגובה לדבריי כתב הרב יהודה עמיחי כדברים האלה (קישור):
אפשר אולי ללמד זכות על מי שאכל, כדרכו של בעל ערוך השלחן המלמד זכות על כל אחד מישראל, אולם ברור שאם אפשר להגיע למצב שלא צריך ללמד זכות אלא אפשר לאכול לכתחילה ולמהדרין הרי שעדיף טפי. ובכך אפשר לראות את דרכו של מכון התורה והארץ, שרוצה להביא את עם ישראל למצב של לכתחילה ולא ללמד זכות.

דבריו של הרב יהודה עמיחי מכוונים לדברים הללו של ערוך השלחן (יורה דעה סימן ק סעיף יג):
ודע דבכל המדינות הידועים לנו בימות הקיץ הרחש מצוי בכל מיני מאכל וביחוד אלו הנמלים הנקראים מילבי"ן מצויים הרבה בכל מיני קמח ובכל מיני גרויפי"ן וכמעט שא"א להמלט מזה ובודאי הזריזים מדקדקים בכל האפשר להמלט מזה ועדיין כולי האי ואולי וק"ו כל המון בית ישראל שאינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים להדיא המילבין וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה ולא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי וראוי לחפש זכות וכבר נתעוררו גדולים בדורות שלפנינו להמציא זכות בענין הגדול הזה ונבארם בס"ד מה שהם אמרו ומה שנראה לענ"ד:

בזמנו כשהגבתי לדבריו של הרב עמיחי כתבתי שיש עוד נושא אחד שאתייחס אליו בעתיד, והנה הגיע הסימניה של כושרות כדי להזכיר לי את חובתי.

האם זה שרב פלוני כותב בלשון של לימוד זכות, זה אומר בהכרח שלא ניתן לסמוך על ה"היתר" שלו?
קשה לי מאד לקבל הנחה כזו. הרי הרב עובדיה לא כתב בסיכום דבריו בלשון "המקיל יש לו על מה לסמוך וירא שמיים יחמיר." כך גם בדברי ערוך השלחן הוא איננו כותב שראוי להמנע מלאוכלם או אפילו שהוא עצמו נמנע מלאכול, וכך גם משמע מדבריו בסימן פד סעיף סד:
ודע דכל מיני קמחים המונחים בחנויות בקיץ בודאי יש בהם מילבי"ן ואין שום תקנה לזה דלהניחם בתנור חם אי אפשר ולחם הוא חיי נפש ולכן עכ"פ יזהרו לראות אם יש בהם מילבי"ן אם לאו
כלומר, על אף שלא ניתן להמנע מאותם תולעים ערוך השלחן איננו כותב להמנע כמה שאפשר מאכילת לחם.

שלטון הרב - חלק ד', מאת: הרב יואב שטרנברג

לחלק הקודם: שלטון הרב - חלק ג', מאת: הרב יואב שטרנברג

את הדיון הנוכחי אני רוצה לפתוח בשאלה - מה תפקידה של התורה.
הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק כז) מסביר את התועלת הגלומה בקיום התורה:
והתורה האמתית אשר בארנו שהיא אחת ושאין זולתה והיא תורת משה רבינו, אמנם באה לתת לנו שתי השלמיות יחד, רוצה לומר: (א) תקון ענייני בני אדם קצתם עם קצתם, בהסיר העול ובקנות המדות הטובות המעולות עד שתתכן עמידת אנשי הארץ והתמדתם על סדר אחד להגיע כל אחד מהם אל שלמותו הראשון (ב) תקון האמונות ונתינת דעות אמתיות כאשר יגיע השלמות האחרון...
הרמב"ם מסביר, שהתורה נועדה להשיג שתי מטרות - תיקון המידות, ותיקון האמונות. לענייננו חשובה המטרה הראשונה: תיקון המידות נועד להשיג את העמידה הגשמית בעולם הזה, ע"י תיקון החברה. כאשר כל יחיד ויחיד יהיה בעל מידות טובות ונכונות, וכאשר הסידור החברתי יהיה מבוסס על עקרונות נכונים וצודקים, הרי שהיכולת של כל יחיד להתקיים בנוחות בעולם הזה, תגדל.
נמצא שלפי הרמב"ם, תיקון החברה הוא אחד היעדים של התורה.
כיצד מתבצע תיקון החברה? הרמב"ם (הלכות ממרים פרק א הלכה א - ב), סבור סבור שהתורה נתנה סמכות לבית הדין לעסוק בתיקון החברה, גם מעבר למה שמופיע בתורה באופן ישיר:
הלכה א: בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.
הלכה ב: כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל... אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה... ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן...
הרי מבואר ברמב"ם, שלבית הדין שבירושלים נתונה הסמכות לעשות סייג לתורה 'לפי מה שהשעה צריכה'.
מדוע הזכות והחובה לתקן תקנות לעשות סייג לתורה מוטלת על בית הדין? מדוע לא מוטלת חובה זו על המלך, או על התושבים עצמם? נראה לי ברור, שהתשובה היא, שהתורה אכן חושבת שמי שיודע הרבה תורה, והוא ראוי להורות בהלכה, יש לו את היכולת לדעת מתי נכון לגזור גזירות ותקנות על הציבור, כדי לעשות סייג לתורה.
בזמנינו מכונה הרעיון הזה 'דעת תורה'. נכון, משתמשים במונח הזה גם כאשר מדברים על התערבות של רבנים בנושאים עוד יותר רחוקים מהתחום ההלכתי הישיר. לדוגמא, כאשר רבנים דנים בשאלה לאיזו מפלגה להצביע או מי יהיה הרב הראשי לירושלים. השאלת מה יש לרבנים להגיד בתחומים אלו היא נושא נוסף, שאינו מעניינה של הסדרה הנוכחית. אבל לכל הפחות בתחומים הקשורים לשמירת מצוות והגנה על ערכים 'דתיים', ברור לחלוטין שהתורה חושבת שתפקיד זה מוטל על הרבנים, וכך היה נהוג בעם ישראל מדורי דורות.

כשאין סנהדרין
בזמן שהיתה סנהדרין, מסתבר שסמכות חבריה נובעת מעצם היותם חברי הסנהדרין. החובה לציית להחלטת הסנהדרין נובעת ממצוות מפורשות בתורה, מהיותם 'המקום אשר יורוך' וממעמדם כ'עמודי ההוראה'. לכאורה, יש מקום לומר, שרק לסנהדרין שמורה הסמכות לתקן תקנות.
אלא שהלכה פסוקה היא, שהסמכות לתקן תקנות ולעשות סייג לתורה שמורה לכל בית דין שבכל דור ודור. כך מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ב):
כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות, היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואם הוא אלם, חובטים אותו על ידי עובדי כוכבים. ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור. וכל מעשיהם יהיו לשם שמים...
אלא שיש לשאול - מיהו בית הדין המוסמך לתקן תקנות. האם כל שלושה רבנים מישראל יכולים להתחיל לתקן תקנות לכל העולם?
התשובה לשאלה זו כתובה בהמשך אותו הסעיף בשולחן ערוך:
ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם...
הוי אומר - על מנת שבית דין פלוני יוכל לכפות את עצמו על הציבור לתקנת הציבור, הרי הוא צריך להתמנות על ידי הציבור לשם כך.
לכן, הטיעון שהעלה החוות יאיר שהובא בפוסט הקודם, יש לו בסיס. חובתו של בית הדין לדאוג לשמירה על התנהלות חברתית תקינה ולשם כך מותר לו לתקן תקנות. עם זאת, לחוות יאיר לא היתה האפשרות לכפות את דעתו על הציבור, אלא אם כן הציבור הסמיך אותו להיות מנהיגו.

מה משמעות הדברים לדורנו? האם לרבנים צריכה להיות אמירה בנושאים חברתיים, גם כאשר אין אלו הלכות חדות וברורות? התשובה לדעתי, חיובית. האם רבנים רשאים לאסור את המותר על מנת לתקן בעיות חברתיות? התשובה גם כן חיובית. עם זאת, הם אינם יכולים לכפות את עצמם, אלא על מי שקיבל אותם עליהם כרבנים.
לכן, קביעה לפיה אסור להחזיק בבית טלוויזיה, גם אם משתמשים בה רק כדי לצפות בשיעורי תורה, היא קביעה הנמצאת בסקאלת האפשרויות של הרב. אולם, אף אחד אינו חייב לציית לרב שפסק כך, אלא אם כן הוא שאל את הרב או מינה את הרב עליו כפוסק.

הדברים שכתבתי כאן הם פשוטים, לעניות דעתי. את הפוסט הבא נקדיש לנושא, שהוא מהווה, לדעתי, את לב הבעיה בשאלת הכפיפות לרב - האם כל אחד עושה לו רב לעצמו, או שמא כולנו צריכים להיות כפופים להנהגה רבנית אחת. האם אנחנו בעד פלורליזם דתי או שמא סגירות.

תורה ועבודה, מאת: חיים ולדומירסקי

אני שמח לקדם חזרה את חיים ולדומירסקי וטוריו. בעז"ה, לאחר הפסקה קצרה, חיים חוזר אלינו. הטורים המתפרסמים בעלון "עולם קטן" יתפרסמו גם כאן.

ראשית אבקש את מחילת הקוראים - הטור הנוכחי לא יהיה מצחיק. נשתדל לפצות אתכם בפעמים הבאות. הפעם החלטתי לנצל את התזמון של התחרות שנפתחה בעלון זה "החיים ע"פ סבתא" ולספר לכם על סבא שלי. כנראה שלא אעמוד בכללי התחרות במלואם, מאחר שלא אערוך ראיון עם סבי וזאת משתי סיבות :
א) סבי מעודו היה איש צנוע שלא אוהב פומביות
ב) הוא נפטר לפני עשר שנים
(כן, אני מודע לכך שהסיבה השניה יותר משכנעת).
אבל לפני כן הקדמה – מגזרנו הקט אוהב לטפוח על חזו בגאוה, שהרי לא הגביל את עצמו לחיי תורה שאין בה מעשה כאחיו החרדים, ולא לחיים שאין בהם תורה כאחינו החילונים. אולם כמדומני שגם אנחנו לא בדיוק מצאנו את הנוסחה המנצחת לשילוב בין התורה לבין העבודה.
אני נזכר בימים הרחוקים של הישיבה – איך היינו בטוחים שלא משנה מה יהיה סדר היום שלנו, תמיד ללימוד התורה יהיה בו חלק ארי, שהרי בלעדיה הכל רדוד ושטחי, היא זו שחושפת לנו את רזי העולם. אבל הלכו חלפו להם שנים לא מועטות, יש עבודה תובענית, יש ברוך ה' משפחה וילדים ובסופו של כל יום בשעה 21:00 כשהילדים רחוצים במיטות צריך להקדיש זמן לאומדן נזקים ושיקום הריסות. כשכל זה נגמר, איך לומר, קצת קשה לממש את התכנית המקורית. אז מה עושים? עוברים לתכנית ב' - יש פה ושם כמה פושעים שהכניסו את מכשיר מדורת השבט לביתם, השאר רואים סרוגים ב emule ויש כם כאלה שלפעמים אוזרים כח ויוצאים לאיזה שיעור בבית כנסת... אולי פעם זה היה אחרת... היו איזה כמה חדשים חופשיים מעבודת השדה (מה שכונה "ירחי כלה") והיה אפשר לחזור להיות בן תורה לזמן מה, אולי תביעות החיים היו אחרות ואולי זו בעיה עתיקה שמאז ומתמיד התמודדנו איתה.
ובכן, לאחר ההקדמה המייאשת רציתי לספר לכם על המגדלור שלי בים של טרדות החיים: סבי – נח ולדומירסקי, או בקיצור סבא נח. אני מניח שכמה מן הקוראים תמהו מעט בנוגע לשם המשפחה השובב, הצעיר והקליט של כותב שורות אלו. נושא עִברות שם המשפחה עלה כמובן לא מעט פעמים במרוצת הדורות אך מבחינתי הענין כלל לא בא בחשבון ולו מסיבה אחת פשוטה – שיידעו שאני קשור לנח ולדומירסקי.
סבא נח היה המנהל של חברת הפנסיה גלעד, ולא סתם מנהל, מי שהיה מחפש ממש טוב בביתו של סבי היה יכול למצוא בפינת אחד החדרים שלוש תעודות המעידות על כך שזכה בפרס מנכ"ל מצטיין 3 שנים ברציפות. למעשה, גלעד היתה החברה היחידה בארץ שלא נכנסה לגירעון אקטוארי (זו מילה כזו שאומרים אחרי "גירעון") - אני לא מבין גדול בכלכלה אבל אני מניח שזה נובע מניהול בענווה יחד עם כבוד וזהירות כלפי כספם של אחרים. האם למשמע המילים "מנכ"ל מצליח" מצטייר בדמיונכם אדם חנוט בחליפה נוסע בוולוו הנהוגה בידי נהג? ובכן לפעמים אכן סבי התפנק בנסיעה באוטובוס עד לעבודתו אולם רוב הזמן היה פשוט צועד ברגל, כדי לא לבזבז סתם כסף, מביתו באיזור רח' ארלוזרוב ברמת גן ועד לרחוב אבן גבירול בתל אביב. אך התמונה שנחרטה בי יותר מכל היא זו - כילד, כשהתארחתי בביתם של סבא וסבתא – הייתי רואה ב5:00 בבוקר אור קטן במטבח- ואת סבא נח רכון אל מסכת גמרא גדולה - לומד ומכין את שיעור הדף היומי אותו יעביר בעוד כמה שעות בבנין מול גלעד לפני שיתחיל יום עבודתו ובערב בבית הכנסת סיני, שם הוא מעביר באופן קבוע שיעור כבר שנים.
סבא נח לא צריך הרבה פלפולים - רק רש"י ותוס' ואם הוא לא מבין אז שטיינזלץ והכל בהנאה, בשקיקה ובאהבת אין קץ לתורה. שמו המלא היה נח יוסף. כמותם גם הוא ידע איך לכלכל את כל העולם שסביבו במסירות ובענווה. כמו יוסף שעמד איתן אל מול פיתויי העולם הזה, סבי גם הוא עמד אדיש אל מול הבלי העולם הזה כשאהבתו הגדולה לתורה מוליכה אותו אל דפי התלמוד בכל דקה פנויה.
מאוחר יותר, כשכהו עיניו ולא יכל לקרוא יותר, היה ממשיך ללמוד תורה בעזרת קלטות מגמ"ח בבני ברק. היה יושב במטבח, על השולחן לידו טיייפ דאבל-קאסט חסר פרופורציות ואיכות ולאוזניו אזניות ישנות. פעם שאל אותי "חיים, אולי אתה יודע איפה אפשר לקנות אזניות אחרות ? אלו קצת מקולקלות" ואני התביישתי שעד עכשיו לא חשבתי לקנות לו בעצמי. השבתי לו "סבא, נקנה לך טייפ חדש, קטן יותר, משוכלל" והוא, שלכל ילדיו ונכדיו נתן בלי גבול, לא היה מוכן לשמוע על כך. רק אזניות, כאלו בעשרים שקלים, לא צריך לבזבז יותר מזה.
עשר שנים חלפו מאז הלך לבית עולמו ואני מנסה לעיתים לשחזר בעצמי את אותו מראה מופלא – משכים קום בחמש וחצי ולומד, מתמיד למשך יומיים ונשבר... אבל בתודעתי ובשאיפותיי בזכות סבא אני יודע איפה הייתי רוצה להיות ואני גם יודע שאפשר...
השבוע יחול יום פטירתו העשירי, יהיו הדברים לעילוי נשמתו. סבא נח – איש תורה ועבודה

שביבים (עקב) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

כוחה של ברכה
[מתוך שיעורו בישיבת הכותל של הרה"ג אביגדור נבנצל שליט"א]:
"...חשבתי, עצה גדולה לאדם. הרי אדם רוצה ברכות. לפעמים גם הולך לרב'ה או לת"ח כדי לבקש ברכה. והנה, אפשר לקבל ברכה מפי הקב"ה בעצמו! כיצד? ראשית כל – כאן בארץ ישראל, שהכהנים נושאים את כפיהם בכל יום, יש לנו עצה פשוטה לקבל ברכה מפי הקב"ה, והיא – לשמוע ברכת כהנים. הרי זו ברכה מפי הקב"ה עצמו! (עי' רש"י במדבר ו, כז) ואולם גם אם אדם זקוק לברכה דווקא בצהרים או בערב, לא בבקר, גם אז יכול לקבל ברכה מפי הקב"ה בעצמו. כיצד? ע"י שיברך יהודי. הקב"ה הרי הבטיח לאברהם: "ואֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ" (בראשית יב, ג), וא"כ מי שמברך יהודי – הקב"ה מברכו. אם אדם אומר לחברו: "בקר טוב," או "ערב טוב" והוא ב א מ ת מאחל לו כן – מובטח לו שהקב"ה יברך אותו. כשהוא אומר זאת מן השפה ולחוץ – הקב"ה רב חסד, ואולי גם זה בכלל ההבטחה הנ"ל. אבל כשמאחל כן לחברו בכנות ובכל לבו, אז ודאי שזוכה שהקב"ה יברך אותו. וברכה של הקב"ה הרי אין לה גבול. ברכה שלי אינני יודע כמה היא שווה, אבל ברכה של הקב"ה הרי שווה לאין גבול !
...וא"כ במקום להוציא כסף רב על נסיעה לרב'ה או חכם, יכול אדם בפה להשיג ברכה מפי הקב"ה עצמו ע"י שיאמר לחברו: "תהיה בריא", או: "תחיה עד מאה ועשרים". הכוח שלנו בדיבור פינו הוא א"כ עצום !..."

הרה"ג שמואל טל שליט"א חוזר לישיבה
לאחר גלות שעוד יסופר עליה רבות בבוא הזמן, חוזר השבוע הרה"ג שמואל טל שליט"א לכהן בפועל כראש ישיבת "תורת החיים" שביד בנימין.
הרב שהה מחוץ לישיבה כשנה וארבעה חודשים ועבר עם משפחתו להתגורר בגליל במושב בר יוחאי. הרב הקדיש את כל עתותיו ללימוד תורה ותפילה למען כלל ישראל ונמנע מלקבל קהל או לנהל שיחות חוץ מאשר עם בני משפחתו.

"מבחן געלע"
הרב מבריסק, רבי יהושע לייב זי"ע , מינה את ר' יעקב ואת בנו ר' אברהם ישראל להקים את השחיטה האשכנזית הירושלמית, שהייתה בימיו בראשית דרכה. השניים אכפו את תקנותיו של הרב מבריסק על קצבים וסוחרים אלימים. עתים עמדו בפני סכנות, מתיגרת ידיהם. אך הם לא ויתרו כמלוא נימה על הסדרים החדשים שהכניס רבי יהושע לייב. מכאן בא כינויו של ר' יעקב: "ר' יענק'ל מנקר". ר' יעקב היה ליטאי מבטן ומלידה , יליד הורודנה, ובפנקס מקבלי החלוקה של כולל הורודנה בירושלים, מהשנים תרס"ה-ס"ז, הוא מופיע כיעקב בן ישראל געלעס. ומי הייתה אותה געלע שאליה התיחס? [ האות ס' ביידיש באה לשייך . לאמור: ישראל של געלע]
על פי קונטרס "בית אבא" של העיתונאי החרדי, ר' ישראל גליס, מדובר באשה "תלמידה חכמה", שחיה ברוסיה לפני כמאתיים שנה, אשר "ידעה מסכת בבא קמא עם פירוש רש"י ותוספות - - - בערבי שבתות היתה בוחנת את נכדיה במסכת זו, ומחלקת מגדנות לאלו שהיו ראויים לכך, ונוזפת באלו שלא היו ראויים..."
מצאצאי צאצאיה היה אותו ר' יעקב, שהוא ובנו ר' אברהם ישראל, ביססו את בית המטבחיים האשכנזי. מגעלע לגעלעס ומגעלעס לגליס גילגולו של שם משפחה.

קוראים לזה דאודורנט
שאלתי את הרה"ג שלמה אבינר שליט"א:היות ואנו נמצאים בעיצומם של ימי הקיץ הלוהטים, ולא מעט אנשים , למרבה הפלא, אינם מודעים לעובדה הפשוטה כי ניתן להשיג בקלות, באין סוף חנויות ממכר, דיאודורנטים נגד ריחות זיעה , ומשום כך מקשים לממש את ההלכה האוסרת להתפלל במחיצתו של ריח רע. אשר על כן השאלה: האם מותר להעיר בעדינות לאדם על הריח הרע הנודף ממנו, או שמא יש כאן הלבנת פנים ועבירות נוספות של בין אדם לחבירו?
תשובה: אכן חמור מאוד הוא שאנשים מסריחים בזיעתם ומציקים לשכניהם, ואסור לאדם להמאיס לחברו. לכן מומלץ להשתמש בדיאודורנט , כולל בתשעה באב, כי אין זה בושם אלא סילוק ריח רע. ופנייה אל מי שמסריח יש לעשות בחוכמה בדרך של האשמת עצמו . כלומר: סליחה, אני רגיש . אני סובל מאוד מריח רע , אולי תעשה עמי חסד קח דיאודורנט . סליחה.

שורש ויסוד ה"קוויטל" שמגישים לצדיקים
מאז ומעולם נהגו ישראל, מתוך אמונת חכמים עמוקה, לשחר את פני גדולי התורה והחסידות ולקבל את ברכתם בכל עת ועל כל דבר כמעט. על-פי חז"ל כוח הברכות נמסר לחכמים, לצדיקים ולכהנים מידי הקב"ה: "אמר הקב"ה, לשעבר הייתי אני צריך לברך את בריותיי, מכאן ואילך יהיו הכהנים וצדיקים מברכין אתכם". [תנחומא ויחי]
וכתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ד סימן ג): "כך היא מידת הקב"ה, שכך חייבה חכמתו, שעל ידי תפילת חסידיו וברכותיהם יתרצה ויתרבה טובו".
וה'חזון איש' כתב: "כל ברכה של גדול הדור עושה רושם למעלה ועושה עת רצון". [חזון איש, אורח חיים, סימן קנ"ו]
כוחו של חכם רב הוא לפעול ישועות למעלה מדרך הטבע ולחולל נסים כשהשעה צריכה לכך, כדברי רב האי גאון: "דע כי דבר זה היה מקובל אצל צדיקים ולא היה אחד מכחיש בו, כי הקב"ה עושה אותות נוראים על ידי הצדיקים, כמו שהוא עושה על ידי הנביאים". [עין יעקב, ב'הכותב', חגיגה פב]
וחידוש גדול מגלה בעל ה'עקידת יצחק' כי: "שינוי הטבע על ידי תפילת הצדיקים הוטבע בכל כוחות הטבע מראשית יצירתם מבוראם, להשתנות כחפץ הצדיקים". כולל שפע וברכה רוחנית וגשמית. דברים כאלו כותב אף הרמב"ן (באגרת הקודש): "דע כי בהיות החסידים מידבקים במחשבתם בעליונים, כל דבר שהיו מחשבים בו ומתכוונים עליו באותה שעה היה מתקיים". [ על פי מאמרו של הרב שמואל רוזנברג שליט"א, "המודיע", ה' אדר תשמ"ז]

מדרש לפרשת עקב

הפעם רק הערה קצרה על המדרש הבא:
ד"א ושמר ה' אלהיך לך מהו ושמר אמר רבי שמואל בר נחמן כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה מכח הברכות שברכם בלעם הרשע אבל ברכות שברכו אותן האבות משומרין הן לעתיד לבא שנאמר ושמר ה' אלהיך וגו'.

המדרש מסביר כי ישראל זוכים להנות מהעולם הזה לא בזכותם של האבות או שההבטחות שניתנו לאבות, אלא מכח הברכות שברכם בלעם הרשע.

מניין למדו זאת חז"ל?
הפסוק אומר "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". הפשט הרגיל של הפסוק הוא שהקב"ה יקפיד לתת לנו את הברית ואת החסד שהוא נשבע לאבות, והמילה "ושמר" הוא ממשמעות "שמור ושמעת" - הקפד לשמוע. אך חז"ל כאן במדרש הבינו שהמילה "ושמר" הוא כמו "שומר חנם/שכר". כלומר, שהקב"ה ישמור את הברית ואת החסד שהוא נשבע לאבות להזדמנות אחרת - לעתיד לבוא.

מדוע חז"ל הסבירו כך ולא כפי פשט הפסוק. נראה שייתכנו שני הסברים לכך:
א. היקש לפסוק שבסוף פרשת ואתחנן: "שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור" - שכאן יותר במשמע שמדובר לטווח ארוך (על אף שגם כאן אין זה מחוייב).
ב. ייתור מסויים במבנה הכלל-ופרט שבפסוק שלנו ובפסוק שלאחריו: "ושמר... את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך (עד כאן כלל, ומכאן פרט) ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וכו'".

כך כנראה למדו חז"ל ולכן ראו צורך להסביר ש"ושמר" כוונתו שהקב"ה ישמור לאורך זמן.

אך גם אם כן נשאלת השאלה: מדוע נצרכים חז"ל לברכתו של בלעם, האם לא ניתן לתלות את זכייתם של ישראל בעולם הזה בכך שהם זכאים מהמצוות שהם עושים?
אין לי תשובה ברורה לשאלה זו, ואשמח לשמוע את דעתכם. ייתכן ויש כאן התמודדות של חז"ל עם שאלת "רשע וטוב לו", או שמדובר כאן על שכר ציבורי לעומת שכר פרטי.

הודעה מנהלית

שלום לכולם,
בימים האחרונים אני חושב על אפשרות להחליף בשבועות הקרובים את תיבת התגובות שלי לזה של גוגל (המפעיל את בלוגספוט ומארח אותנו, ניתן לראות דוגמא לבלוג שמשתמש בשירות זה - כאן). הסיבה שמראש לא הלכתי על התגובות של גוגל, זה בגלל שעד כמה שידוע לי, כדי להגיב דרכם יש להרשם לגוגל. רציתי להעניק לקוראים אפשרות להגיב מבלי צורך להרשם. בשנה האחרונה נוכחתי לדעת שאלו שמגיבים הנם קבוצה קבועה של אנשים (זה לצערי, שכן אינני כותב רק כדי להעלות את מחשבותי לאויר העולם ולשעשע אחרים, אלא בעיקר כדי לקבל פידבק מאחרים, לשמוע דעות שונות ולהחכים), ואני מניח שאותם קבועים ימשיכו להגיב גם אם זה ידרוש להרשם לשם כך. מכיוון שתיבת התגובות שבחרתי של haloscan, תומך רק חלקית בעברית זה יוצר בעיות וגם מפריע (אולי לא פחות מהצורך להרשם).
אממה! למיטב הבנתי את המערכת החלפת תיבת התגובות יגרור איבוד של התגובות הקיימות עד היום.
נפשי בשאלתי:
1. האם יש מישהו מבין הקוראים שמבין את המערכת ויכול לייעץ לי?
2. האם המעבר שווה? במחיר איבוד התגובות הקיימות או אי-איבוד התגובות הקיימות? אתם, חברי המגיבים, אנא התייחסו.

חכמה בגויים תאמין, מאת: סגן-צעיר

יש לי רגשות מעורבים בקשר לרשימה שאני הולך להציג בפניכם. מצד אחד זה מאגר מדהים של ידע שבכוחו לעורר השראה ואפילו לפעמים לשמש כשיחת מוסר. מצד שני מקונן בליבי חשש שבכל זאת אולי יש כאן אפשרות שזה יכול להיגרר לכדי ביטול תורה. נדמה לי שניתן לסמוך על הקוראים לדעת לדלות את המוסר, ולהתמכר לתופעה במידה הנכונה. למי שזקוק למשהו לבין-הזמנים בכדי לחדש כוחות, זה בודאי אחת האופציות הפחות מזיקות שיש בעולם האינטרנט.
על מה אני מדבר? ובכן, אני מדבר על התופעה הנקראת 'שיחות TED'. מדובר על מאגר עצום של שיחות מאלפות בכל התחומים. ראשי התיבות TED מציינות: טכנולוגיה, בידור, ותכנון, ואכן יש השקעה מרובה להפוך את השיחות לצורה של בידור. יחד עם זאת, הרבה פעמים זה רק מוסיף לעוצמה ולרלבנטיות שלהם. השאיפה היא להגביל את הדובר ל-18 דקות (זמן אפיית מצה), ולאלץ אותו להיות קצר קולע ומרשים.
המאגר כולל כיום למעלה מ-450 שיחות קצרות (משהוא בין 6-20 דקות כל אחד) וכל יום-יומיים מתוספת שיחה חדשה. חלק מהשיחות מציגות את המילה האחרונה בטכנולוגיה (לדוג' החוש השישי [אנגלית], והמצאות מופלאות [עם כתוביות]) חלק מככבות בזכות צורת פרזנטציה מעולה ומעוררת התפעלות (הצגת נתונים כמו שלא ראית מימיך [עם כתוביות]) אבל לרובם יש מסר חזק וחשוב שבהחלט יכולה לגרום לכם לחשוב.
בפעם הראשונה שנתקלתי במאגר, נשאבתי לתוכו ונשארתי רוב הזמן פעור פה. כן, עד כדי כך. אילו הייתי תקוע על אי בודד עם כל הזמן שבעולם, יכולתי להעסיק את עצמי למעלה מחודש רק בלצפות פעם אחת בכל השיחות ועוד כמה חודשים רק לצפיות חוזרות (ותוך כדי כך כל הזמן מתוספים לאתר עוד פנינים). כרגע אני מגביל את עצמי לקחת איזו טעימה קצרה פעם או פעמיים בשבוע.
חידוש מרענן שעלתה לאתר רק לפני כחודשים הוא פרויקט התרגום שבו צופים מכל העולם עוזרים בכדי להעלות לאתר כתוביות לשיחות במגוון לשונות. זאת אומרת שכרגע דוברי העברית יכולים ליהנות מכתוביות בכ-65 שיחות, ועם הזמן המספר רק ילך ויגדל.
אני מביא כאן רק דוגמית מהמעט שהספקתי לטעום וליהנות ממנו באופן מיוחד. לכל שיחה צירפתי כותרת קצרה שמגדירה באופן תמציתי מסר תורני שניתן לדלות מהשיחה. אני אתחיל עם הבלטה של שש שיחות (האמת שדי קשה לצמצם ולבחור רק שש) ואם התגובות יהיו טובות אולי תהיה סדרת המשך.
הערה אחרונה לפני שאני נעלם ונותן לדוברים את הבמה. כמו בכל דבר שאין יסודותיו בהררי קדש (תורה בגויים אל תאמין), ישנם כמה שיחות (בודדות במספר) שאין תוכנם ראויה לבני תורה. אם זאת מכיוון שדי קל לזהות אותם, אינני מהסס להמליץ על החוויה בכללה תוך כדי זהירות רגילה לברור את התבן מהבר. אינני מדבר כאן על שיחות שמטיפות לכפירה בא-לקים והישענות רק על המדע (שגם כאלה יש במאגר), אותם אני דווקא חושב שכן חשוב לראות (למי שכבר בוגר, ובעל השקפת עולם איתנה, כמובן) בשביל לברר את האמת וללמוד מה להשיב.

1) אם אין לכם זמן לכל הדוגמיות ואתם רוצים להתחיל רק אם אחת מהם, אז המצגת המדהימה של סיר קן רובינסון הוא חובה, במיוחד לכל מי שעוסק בחינוך (ומי מאיתנו איננו עוסק בצורה זו או אחרת בחינוך מדי יום ביומו). זו אחד מהשיחות הראשונות שעלו לאתר והיא אולי החשובה שבהם (וגם אחת מהאהובות ביותר על הצופים). לצערי לשיחה זו אין עדיין כתוביות בעברית.
קן רובינסון (20 דקות) יצירתיות בבתי הספר (אנגלית)
חנוך לנער על פי דרכו

2) שיחה חשובה על מקומה של סייעתא דשמיא בתהליך היצירה.
אליזבט גילברט (20 דקות) גאונות (עם כתוביות)
מה אנו, מה חיינו, ומה חסדינו

3)עם שם כמו בארי שוורץ, אולי זה לא ממש בגדר 'חכמה בגויים', אבל שיחה מרתקת בכל זאת על הליכה הקו הדק בהפעלת ההיגיון כדי לעשות את הדבר הנכון.
בארי שוורץ (21 דקות) אובדן החכמה (עם כתוביות)
השולחן ערוך החמישי

4) השיחה המאוד קצרה הזאת כולל הרבה תובנות עמוקות על איך שצורת ההסתכלות שלנו משפיעה על ההתנהגות שלנו.
פיליפ זימברדו (7 דקות) גישה בריאה לזמן (אנגלית)
עבדי זמן עבדי עבדים הם

5) האמת שזה מתחיל כשיחה פושרת שכמעט נטשתי באמצע, אבל מאוד כדאי להחזיק עד הסוף. לאחר כ-10 דקות די בינוניות, כשהיא הגיעה לסיכום בשלוש הדקות האחרונות, אני חייב להודות שעברה בי צמרמורת.
קתרין פולטון (13 דקות) עתיד הנדבנות (אנגלית)
מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי

6) ולסיום, אחרי הרשימות הקודמות שלי, אי אפשר בלי אחת מהשיחות החזקות והאהובות עלי במיוחד. אם רק נוכל להיענות לאתגר.
סט גודין (18 דקות) השבטים שאנחנו מנהיגים (אנגלית)
אני ואתה נשנה את העולם

סוף דבר (מרב צעיר): גם אני קיבלתי את הטור הזה ברגשות מעורבים, והתלבטתי אם אחד הקוראים יכתוב לי בתגובה "מה הקשר ליהדות?". אחרי שנכנסתי והתרשמתי באמת כי-טוב, אמרתי לעצמי שבכל מקרה ראוי לפרסם מיזם מעניין כזה, גם אם אין לו ערך תורני. לאחר מחשבה מעט יותר מעמיקה נשארתי עם מספר שאלות פתוחות: מדוע אני מתרשם כל כך מהרצאות באנגלית, הרבה יותר מהרצאות שאני שומע בעברית? האם זה בגלל שעברית איננה שפת האם שלי? האם האנגלית יותר עשירה? האם מתוך אוכלוסיה הרבה יותר גדולה, יותר קל למצוא מספר דוברים מעולים? האם זה בגלל שבחו"ל תלמידי תיכון לומדים לדבר בפני קהל? אינני יודע. הדבר היחיד שאני יודע זה ששמעתי כבר מספר הרצאות מהאתר הזה באנגלית, הדוברים מעניינים (גם אם הנושא איננו עומד אצלי בראש סדר העדיפויות), רהוטים, חלקם מצחיקים, וזה פשוט תענוג לשמוע אותם. אני חושב שלכל מי שיש לו בשורה להפיץ לעולם, יש מאיפה להכין שיעורי בית.

אל תאשים את הש.ג.

הבוקר התבקשתי לתת שיעור בסמינריון השנתי של ארגון נח"ת (נוער חובב תנ"ך) - כחמישים נערים ונערות התאספו ליומיים של לימוד תנ"ך בישיבת נתיב-מאיר בירושלים. זו הפעם השלישית שלי בסמינריון נח"ת, וזו תמיד חוויה מרנינה להיות עם נערים ונערות שצמאים ללימוד תורה.

השיעור שלי היה על הפסוק (שמות פרק כב פסוק ל):
ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו.

בתוך דברי הבאתי את דבריהם של "דעת זקנים מבעלי התוספות":
מאחר שהכלב מסר נפשו על הטרפה כשבא זאב לטורפה, לא תהיה כפוי טובה כנגדו, שכשיהיה לך טרפה שתשליכהו אליו בשכר ששמרה עד עתה שלא נטרפה וגם שומר עוד האחרות, כי כן דרך העולם להעמיד כלבים לשמור הצאן מן הזאבים.

תמיד היתה לי בעיה בהבנת דברי התוספות הללו. האם מגיע לכלב פרס על זה שהוא לא שמר היטב על הצאן? כיצד יש להבין את דבריהם?

היום במהלך השיעור אחד מהמשתתפים הציע את ההסבר הבא:
כשבעל הצאן משאיר את הכלב שלו להגן מפני זאבים, הוא זה שפשע. הרי כלב איננו יכול לעמוד מפני זאב. לכן התורה מלמדת את האדם שעליו לקחת אחריות. אם האדם מעוניין להגן מפני זאבים היה עליו להשאיר הגנה יותר מקצועית מאשר רק כלב. האחריות איננה של הכלב, ולכן אל תמנע ממנו את שכרו על העבודה שהוא כן עשה עבורך. הכלב איננו כוחות מול הזאב, הוא עשה כמיטב יכולתו, ועל זה מגיע לו שכר.

החלטתי שאני אעלה את התמונה, מכיוון שאתמול פגשתי חבר שאמר לי: "הייתי בטוח שכבר יש לך זקן" - אז הנה, אין לי.

בישול בשבת: שני עניינים שבמחלוקת בין הפוסקים הספרדיים

הדברים הכתובים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

עירוי מים רותחים מהמיחם לתוך החמין בשבת
רבינו יונה כותב את הדברים הבאים (הדברים נכתבו בשערי תשובה ומובאים בבית יוסף אורח חיים סימן רנג):
ומכשלה גדולה תחת מקצת העם שטומנין קומקום של מים חמים ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד אין היד סולדת בו והאחר היד סולדת בו ומתבשל זה עם זה ונמצאו מבשלין בשבת ואף על פי שהן רותחין אם פסקה כח רתיחתן יש בהם משום בישול.

כלומר, לדברי רבינו יונה יש שני טעמים לאסור שפיכת מים שהוטמנו לפני השבת לתוך כלי ראשון בשבת:
א. חשש שמא המים הטמונים אינם חמים - ועובר בזה משום בישול.
ב. כשהמים יוצאים מהכלי שבו הם הוטמנו, הם כבר לא כלי ראשון (פסקה כח רתיחתן) וכשמכניסים אותם שוב לתוך כלי ראשון יש בזה משום בישול המים.

לא צריך להרחיב על כך שהטעם השני של רבינו יונה קשה מאד להבנה. הבית יוסף מביא את דעת מהר"י אבוהב שמסביר את דברי רבינו יונה כך:
ולי נראה שה"ר יונה סובר דמאי דאמרינן כל שבא בחמין הוא בדבר יבש כמו תרנגולתא דרבי אבא (שבת קמה:) אבל בדבר לח כמו מים או תבשיל אם פסק רתיחתן יש בהם משום בישול

השלחן ערוך הביא את דברי רבינו יונה להלכה (אורח חיים סימן רנג סעיף ד):
יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבע"י קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק.

המעיר על השלחן ערוך כתב בסוף הסעיף הזה:
וע"ל (ועיין לקמן) סי' שי"ח

המשנה ברורה מסביר את ההפנייה הזו (ס"ק פד ):
ועיין באחרונים שכתבו דלפי מה שיבואר לקמן בסימן שי"ח סט"ו בהג"ה דאנן נוהגין כהפוסקים דאם לא נצטנן לגמרי אפילו בדבר לח אין בו משום בישול עוד א"כ אפילו אם אחד אין היד סולדת בו ויתחמם ע"י התערובות ג"כ שרי וכן הוא מעשים בכל יום

כלומר, לשיטת הרמ"א שאין בישול אחר בישול בלח כל עוד התבשיל חם קצת, אין מקום לחשוש כלל לדברי רבינו יונה.

הג"ר עובדיה יוסף נשאל בשו"ת יחווה דעת (חלק ד סימן כב):
האם מותר לערות מים רותחים בשבת אל תוך התבשיל שנצטמק, לאחר שהורד התבשיל מעל האש?

ותשובתו על סמך דברי רבינו יונה שהובאו בשלחן ערוך:
אמנם אחינו האשכנזים נוהגים בזה כדעת הרמ"א וסיעתו להתיר לערות מים רותחים בשבת אל תוך התבשיל שנצטמק, לאחר שהורד מעל האש, ויש להם על מה שיסמוכו, אבל הספרדים ובני עדות המזרח בארץ ישראל צריכים להחמיר בזה כדעת מרן שאסר לעשות כן בהחלט. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.

הג"ר שלום משאש חלק על הג"ר עובדיה יוסף בזה וסבר שאין מקום לאסור, מכיוון שהטעם העיקרי ברבינו יונה הוא הטעם הראשון, ושאם אדם רואה שהמים שהוא שופך לתוך החמין הינם רותחים אין מקום לאסור זאת אף לספרדים.

דין בישול אחר אפייה
בעל ספר היראים, רבי אליעזר ממיץ (להלן: הרא"ם), כתב דבר חידוש (מובא בבית יוסף אורח חיים סימן שיח):
אף על פי שאין בישול אחר בישול... מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר (פסחים מא.) יוצאין בפסח במצות רקיק שרוי אבל לא במבושל אחר אפייה אף על גב שלא נימוח שהבישול שאחר כן מבטל האפייה הילכך יזהר אדם שלא יתן פת אפויה אפילו בכלי שני בשבת במקום שהיד סולדת בו גם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת.

כלומר:
א. יש בישול אחר אפייה ויש אפייה אחר בישול.
ב. כיוון שכן, וכיוון שיש לחשוש שכלי שני מתבשל, אסור להניח פת גם בכלי שני.

הראבי"ה חלק על הרא"ם והוכיח מגמרא בברכות שדווקא לגבי מצה אומרים שהבישול מפקיע את האפייה, בגלל שצריך טעם של מצה, אך ככלל אין הבישול מפקיע את האפייה. לכן, כשם שאין בישול אחר בישול כך אין בישול אחר אפייה.

השלחן ערוך כתב כך (אורח חיים סימן שיח סעיף ה):
יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין.

כלומר, שלחן ערוך מביא את דעת הרא"ם אך בסופו הוא כותב שיש מתירין.

אך לא ברור על מה מכוון ה"יש מתירין" של השלחן ערוך. האם זהו על כל הדין של הרא"ם והשו"ע סבור שאין בישול אחר אפייה כלל, או רק על החידוש השני שאין לתת דבר אפוי בכלי שני? מכיוון שכלל הפסיקה בשו"ע אומר ש"יש ויש הלכה כיש בתרא", אזי יש לפסוק כאותו "יש מתירין" לכן זה קריטי להבין על מה זה נסוב.

הרמ"א, שבאופן כללי קיבל את דינו של הרא"ם, הוסיף לדברי השלחן ערוך שני מילים ולאחר המילים "ויש מתירין" כתב "בכלי שני". כלומר, הרמ"א הבין שה"יש מתירין" של השלחן ערוך נסוב רק על הדין השני של הרא"ם, אך ככלל שיש בישול אחר אפייה.

הג"ר עובדיה יוסף הבין (יחווה דעת חלק ב סימן מד) הבין שדברי השו"ע "ויש מתירין" נסובים על כל דינו של הרא"ם ושהשו"ע סבור שאין בישול אחר אפייה. לכן לדעתו אין מניעה לספרדים לבשל קפה שחור קלוי בכלי ראשון או בעירוי מכלי ראשון.

הג"ר שלום משאש חלק גם בדין זה (וכך גם כתב הגרב"צ עוזיאל) וכתב שיש להבין את השו"ע כפי שכתב הרמ"א, לכן אמנם יש להתיר להכניס פת לכלי שני אך ככלל יש בישול אחר אפייה וצלייה ויהיה אסור לבשל קפה קלוי בעירוי מכלי ראשון.

בנושא זה יש עוד מה להאריך, ובעז"ה בהזדמנות אחרת נוסיף על הדברים.

שלטון הרב - חלק ג', מאת: הרב יואב שטרנברג

לחלק הקודם: שלטון הרב - חלק ב', מאת: הרב יואב שטרנברג

לאחר שניסיתי להגדיר מעט את גבולות הדיון ההלכתי הלגיטימי, אני רוצה לעסוק בשאלת היחס בין ההלכה והמציאות אצל הפוסק.
כל פסיקה מתייחסת למקרה נתון. לכן, הפוסק חייב להכיר את המציאות שעליה הוא דן. הכרת המציאות כוללת שני חלקים – ידיעת העובדות הנתונות בוודאות, והערכה לגבי עובדות שאינן ודאיות.
ברור שהעובדות הנתונות בוודאות הן נתון מנקודת מבטו של הפוסק, ואין לפוסק שום דרך לקבוע אותן. השאלה אם תה שהוכן בשבת מותר בשתייה, תלויה בשאלה אם הוא הוכן באמצעות תמצית, שקיק תה שבושל לפני שבת, בכלי ראשון, שני או שלישי וכן הלאה. אלו הן עובדות חד משמעיות, שהפוסק חייב לדעת אותן, והוא אינו יכול לשנות אותן.
אולם, פעמים רבות, העובדות אינן נתונות, אלא יש רק הערכות. כשבית הדין צריך להחליט אם פלוני מקבל עליו מצוות, על מנת לגייר אותו אין דרך לדעת בוודאות מה בליבו של המתגייר. השאלה כיצד לקבל החלטה במקום שהעובדות אינן ודאיות איננה שאלה 'מדעית' אלא היא שאלה משפטית – הלכתית. אפשר לומר, שאמירה של המתגייר מספיקה, אפשר לומר שהיא אינה מספיקה, ואז נדרשת הערכה של בית הדין לגבי הסבירות שהמתגייר אכן מתכנן לקבל עליו מצוות. אפשר גם לומר, שבנסיבות מסויימות, בית הדין חושב שאין לו הכלים לקבל החלטה שהמתגייר אכן מקבל מצוות (למשל, כאשר נראה שאחוז גבוה של המתגיירים אינו ממשיך לשמור מצוות לאורך זמן), ולסרב לקבל גרים. אין דרך 'מדעית' להכריע בשאלות אלו. ההכרעה בשאלות אלו היא הכרעה הלכתית.
בדומה לשאלה זו, גם ההחלטה אם לתת תעודת כשרות למקום מסויים, היא שאלה הלכתית. בהלכה ישנם כלים של 'רוב', 'חזקה', כללי ספקות שונים ועוד על מנת לקבל החלטות מעין אלו. אולם, בסופו של דבר, כאשר מגיע אדם למסעדה, והוא רוצה שהרב יגיד לו, בלי לדעת עובדות וודאיות, אם האוכל כשר או לא, הרי שזו החלטה הלכתית כיצד להעריך את המצב העובדתי.

אין ספק שבשאלות אלו, לנסיון החיים של הרב יש תפקיד חשוב. האם באופן בסיסי יש לתת אמון בכל אדם, או שמא אין לתת אמון אלא במי שהרב מכיר אישית? איזו רמה של השגחה דרושה? נאמר לי שרב גדול מסויים שינה את דעתו ההלכתית ביחס להתרת עגונות, לאחר שהתיר עגונה, ולאחר מספר שנים 'בא הרוג ברגליו', על כל המשתמע מכך. אינני יודע אם הסיפור נכון, אבל אני מאוד מזדהה עם הטראומה שיכול פוסק לעבור לאחר טעות שכזו.

הרב מול בעל מקצוע
כיוון שהערכת העובדות איננה 'מדע מדוייק', הרי שלפעמים הרב אינו האיש המקצועי ביותר להתעסק בהערכה שכזו.
האם נהיגה במהירות מסויימת מסוכנת או לא? העובדות הסטטיסטיות על תאונות דרכים וחוקי הפיסיקה הן חלק בלתי נפרד מן התשובה לשאלה זו. המומחה בעובדות אלו איננו הרב בדרך כלל, אלא איש מקצוע. הוא הדין לגבי שאלות מתחום הרפואה ואפילו מתחום החינוך. אנשי המקצוע בכל תחום אכן יכולים לתרום את נסיונם להערכת העובדות.
אולם, בסופו של דבר ההחלטה לאחר הערכת העובדות, היא החלטה משפטית הלכתית.
ניקח לדוגמא את פרשת שי דרומי והדיון המשפטי בשאלה זו. העובדות, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט, היו ששי דרומי ירה את הכדור הראשון באוויר, ואת חמשת הכדורים הבאים הוא ירה תוך שניה וחצי נוספות. כדורים אלו פגעו בגנבים בגבם, כך שטכנית, ברור שבשלב שבו נורו היריות האלו, הגנבים היו כבר בבריחה.
הוויכוח שהיה בין השופטים נגע בשאלה, האם סביר לדרוש מאדם המתעורר בלילה בבהלה על מנת להגן על רכושו, להבחין בעובדה שהגנבים התחילו כבר לברוח, ולהפסיק לירות. כל זה תוך שניה וחצי. אפשר להזמין חוות דעת פסיכולוגית וכן הלאה, אבל בסופו של דבר, זו שאלה משפטית – האם היריות האלו היו הגנה עצמית, או נסיון רצח.
גם בתחום של נסיעה במהירות מופרזת, המומחים יכולים לקבוע כי נסיעה במהירות מסויימת מגדילה את הסיכוי למות ב10%. אולם, ההחלטה אם נסיעה במהירות כזו, תוך סיכון שכזה, נחשבת נסיעה מסוכנת מדי, ולכן נסיעה במהירות מופרזת, היא שאלה משפטית או הלכתית.

הערכת מציאות היוצרת איסורים
עד כאן טיפלנו בשאלות של הערכת המציאות, שיש להם קשר ברור לשאלה ההלכתית, והראנו שבשאלות אלו, זכותו של הרב להכריע היא חלק בלתי נפרד ממתן התשובה. מכאן ואילך נדון במקום שבו אנשים רבים חשים שאין לרב תפקיד.
האם לאשה מותר לומר קדיש? אחת התשובות המוקדמות ביותר בעניין הזה היא תשובתו של החוות יאיר (סימן רכב) וזו לשונו:
ואף כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם גם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל ואף כי מעשה דר"ע שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה מ"מ יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מ"מ יש לחוש שע"י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג"כ תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע"פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלולא.
היינו, החוות יאיר אינו חושב שיש איסור בדבר מצד עצמו, אבל הוא חושש ל'החלשות כח המנהגים של בני ישראל'. אם להשתמש בהגדרות מהמבוא לדיון שלנו, הרי שהחוות יאיר חשש מהבלגן שקיים כיום בציבור הדתי לאומי.
שאלת סמכותו של החוות יאיר להשתמש בהערכת המציאות שלו שונה לחלוטין מזו שבה דנו עד עתה. שכן, גם החוות יאיר עצמו, שחשב שהערכת המציאות שלו נכונה, ידע שמן הדין, אין לה שום קשר לאמירת קדיש. ולמרות זאת, מכח הערכת המציאות שלו, הוא רצה לאסור את אמירת הקדיש על ידי הבת. למעשה, הערכת המציאות של החוות יאיר גרמה לו להמציא איסור חדש - אמירת קדיש על ידי אשה. במונחים של חז"ל היינו אומרים, שהחוות יאיר תיקן תקנה, או גזר גזירה.
את הדיון בשאלת הסמכות של רבנים לתקן תקנות ולגזור גזירות, שהיא חלק נכבד מעיקרו של הוויכוח סביב המושג של 'דעת תורה', נערוך בפוסט הבא.

תורה, מדע ומכללת ליפשיץ

הרב יואל קטן פרסם השבת בעיתון בשבע (קישור) מאמר התומך במתנגדים למינויו של פרופ' שמואל גליק לראש מכללת ליפשיץ.

להלן דברים שכתבתי לו בעקבות המאמר:
קראתי את דבריך בעיתון בשבע על אי-מינויו של פרופ' גליק. רציתי לומר לך שאני מסכים לחלוטין בשתי נקודות: א. ברור שלרבנים, שתלמידיהם בעצם מהווים את חיותו של המוסד, יש זכות להביע את עמדתם הנחרצת באשר לזהות העומד בראש המוסד. ב. ברור שאדם המצהיר מעל לכל במה שהוא מעוניין לחנך לפתיחות ולדתיות סבלנית, איננו מתאים בעליל ללמד בחורי ישיבות להוראה, ועצם ההתבטאויות הללו מעמידים בסימן שאלה את עצם כישורו להיות מועמד לתפקיד.
אך יש גם נקודה נוספת שצפיתי שתכתוב עליה במאמר כל כך ארוך בנושא, ומשום מה היא היתה חסרה. שורש המחלוקת להבנתי איננו הגישה להלכה כפי שכתבת, אלא הגישה לאקדמיה. אני מרגיש שכל הדוברים בסיפור הזה פשוט מפחדים להגיד את האמת: אף אחד בישיבות ההסדר השולחים את תלמידיהם למכללה זו או אחרת, איננו מעוניין שתלמידיו ילמדו שם משהו. הרבה מראשי הישיבות מאמינים (אולי בצדק, ואולי לא) שאת ההכשרה להיות מחנכים, מקבלים תלמידיהם בבתי המדרש. הדבר האחרון שהם חושבים שתלמידיהם צריכים כדי להיות מורים זה לימודים במכון ההוא או במכללה ההיא. בפרשה הזאת, ובעוד פרשות שהיו ושיהיו, כולם משחקים במשחק הבא: אנחנו לא ממש רוצים בכלל את התלות במכללה, אנחנו עושים זאת רק כדי שהתלמידים שלנו יוכלו להיקלט במערכת החינוך, אנחנו חושבים שהחשיבות של להיקלט במערכת החינוך היא מספיק חשובה כדי שנחשוף את תלמידנו לתכנים בעייתים שמלמדים במכללה, אבל שלא יבואו עכשיו גורמים מהמכללה וישנו דברים כאילו שיש חשיבות עצמאית ללימודים במכללה. את אותו המשחק משחקים במכללה: אף אחד שם לא באמת חושב שהם "אקדמיה" פרופר, והם מוכנים להיות גמישים בהרבה סטנדרטים אקדמיים כדי להמשיך את הקשר עם הישיבות. כשהם פועלים כאילו שהם כן אקדמיה, באים אליהם בטענות, האמת - די בצדק.
הדברים שצוטטו במאמרך מפרופ' גליק אינם יוצאים דופן באקדמיה (ואם בבוא היום הבן שלי יחליט שהעתיד שלו הוא באקדמיה, בהחלט אצפה שמישהו שכתב דברים דומים לדבריו של גליק ילמד אותו), העניין הוא שכאן אף אחד לא מעוניין באקדמיה, כאן מעוניינים רק בתואר (שוב, אולי בצדק).

ולהלן תגובתו לדברי:
בענין ההערה שלך על ה'אקדמיה' אני מסכים עמך רק באופן חלקי: כמו שבעברית המדוברת היום 'תהליך שלום' פירושו ויתור על שטחי א"י, ו'תכנון משפחה' פירושו מניעת הריון, ובג"ץ פירושו שמאל פוסט מודרניסטי - גם אצל רבים מקובל ש'אקדמיה' פירושה סובלנות לדברי כפירה וכד'. אני הקטן לא מקבל את הפירושים האלו: תהליך שלום הוא תהליך שבסופו מיוסד שלום, כשהתנאים משתנים ותלויים בנסיבות ובנחישות ובערכים ובכח העמידה ולא מובנים מאליהם מראש כלל וכלל, וזה בהחלט ריאלי; תכנון משפחה פירושו לתכנן משפחה בריאה ונחמדה וגדולה על כמה שאפשר, וזהו ענין בהחלט ריאלי; הבג"ץ בעז"ה יהפך לבג"ץ יהודי וציוני כפי הראוי, וזה מתחיל להיות ריאלי; וגם לימוד אקדמאי יכול להיות לימוד שיטתי, ביקורתי, רחב אופקים, מדיד וכו' – ולאו דווקא כפרני, וזה בהחלט ובהחלט ריאלי. אני יכול למנות כאן עשרות אנשי אקדמיה שאני מכיר שאני מוכן ללמוד אצלם ושבניי ילמדו אצלם ללא שום בעיה וספק, מפני שהגישה שלהם, גם לבעיות וגם לקושיות וגם לעניינים רגישים מבחינת המסורת היהודית (ויש כמובן כאלו) - היא גישה חיובית, תורנית, הלכתית, שיכולה גם להשאיר נקודות ב'צריך עיון' בלי שהשמים יפלו לאף אחד על הראש – ואינה גישה צינית, מזלזלת, המקדשת את הטמא ומחלנת את הטהור. לכן בצדק גמור מזלזלים ראשי הישיבות בחלק מן הדרישות של משרד החינוך ומנסים לעגל פינות עד כמה שאפשר, ואין בדבר בהכרח התנגדות עקרונית וחוסר הערכה לכל מה ששם 'אקדמיה' נקרא עליו. ויש להאריך ואין כאן המקום להאריך...

ביקורת ספרים: בין יוצרו ליצרו, שמואל בן-ארצי

כמעט ואין לי זמן לקרוא ספרי סיפורת, וגם כשיש לי בדרך כלל אינני כותב על כך מעל גבי בימה זו. אני משתדל להשאיר במה זו לספרים שהינם ספרים תורניים, לספרים שגם באנגלית קוראים להם: sefer. אך ספר זה "בין יוצרו ליצרו" ראוי לו לדעתי שהוא יהיה אחד היוצאים מן הכלל.
המחבר, שמואל בן-ארצי, ידוע לציבור הרחב יותר בייחוסו כאביהם של שרה נתניהו וחגי בן-ארצי. הוא כיום בן 95, התחנך בנערותו בסניף של ישיבת נוברדוק במזריטש, עלה לארץ לפני השואה על מנת להקים סניף של הישיבה בארץ, לאחר כשנה הוא עזב את הישיבה והלך לעבוד בחקלאות.
בשנתיים האחרונות הוא פרסם שני ספרים "נוברדוק" ו"בין יוצרו ליצרו", שניהם בהוצאת ידיעות ספרים. הספר הראשון, נוברדוק, מתאר את ההווי בישיבת נוברדוק שבמזריטש ומספר מעט על מייסד תנועת המוסר ר' יוסף זונדל, רבו של ר' ישראל מסלנט ועל מייסד שיטת נוברדוק, הסבא מנוברדוק. שלושה דברים קנו אותי בספר הראשון: תיאור ההווי בישיבת נוברדוק - הדבר הראשון הוא תיאור חי שאינני יודע אם יש עוד מסמך תיאורי דומה לו, השני הוא צורת הכתיבה המהולה במדרשי חז"ל ובפסוקים. הדבר השלישי הוא שהרגשתי שהספר טלטל אותי באופן שקשה לתאר למי שלא קרא את הספר. מן הסתם שמתם לב שלא התייחסתי לעלילה של הספר, זו לא טעות. מבחינת העלילה הספרים של שמואל בן-ארצי אינם מציאה גדולה, אך לדעתי בשביל שלושת הדברים האחרים הם שווים קריאה.
מובן שכשיצא לאור הספר השני, רצתי לחנות הספרים כדי לקנות עותק.
הספר הזה מחולק לשלושה סיפורים, שאינם שווים באורכם ושהקשר בינם אינו חד: הסיפור הראשון הוא על עלייתו של בחור מישיבת נוברדוק במזריטש לארץ להקים סניף של הישיבה בבני ברק ועל אהבתו לארץ המושכת אותו החוצה מבית המדרש. הסיפור השני הוא סיפור אהבה בין חלוץ (שעלה באותה ספינה עם בחור הישיבה מהסיפור הראשון) לבין אשתו הראשונה והשניה לאחר שהתאלמן מהראשונה ועל הייסורים שבהם ארץ ישראל נקנית. הסיפור השלישי הוא תיאור קורע לב על לבטיו וייסוריו של זקן ויושב בישיבה.
הספר, כמו הספר הראשון, כתוב בסגנון דתי מאד. אהבת ארץ ישראל ממלאת את כל עמודי הספר והספר כולו הוא סיפור אהבה בין העם לארצו הן בתוכן והן בסגנון. זאת, על אף שקשה להגיד שזהו ספר דתי, ואפילו ניתן למצוא אלמנטים לא-דתיים מובהקים בשני הספרים.
הנה דוגמא קצרה של סגנון הכתיבה (מתוך החלק השני, עמ' 124):
אנחנו החלוצים מר' יהודה [הלוי] נלמד, שבהיותו כבן שישים עזב את בתו האהובה, את רעיו ותלמידיו, את מכבדיו ומוקיריו הרבים, את מעמדו הנכבד ואת כל רכושו, כדי לבוא לארץ שבה 'איווה למושב אלוקייך, ואשרי אנוש יבחר, יקרב וישכון בחצרייך' ומעוצמת כיסופיו לארץ הקודש הכריז בפאתוס האלוקי שלו 'אשרי מחכה ויגיע ויראה את אורך וייבקעו עליו שחרייך! 'אשרינו שזכינו להיות בין העולים בעקבות ר' יהודה הלוי בתקופה שאורה של ארצנו הולך ועולה, ואנו רואים בחוש איך נבקע עלינו, קמעה-קמעה, שחר הגאולה, כפי שראוהו מראש חכמינו ז"ל בטיילם בבקעת ארבל בקרבת ימה של טבריה...

שם הספר הוא "בין יוצרו ליצרו" ובכל שלושת הסיפורים ניתן למצוא אלמנט של התחבטויות נפש של היצור על קשריו עם היוצר, כאשר השיא מגיע בסיפור השלישי (אינני מרחיב יותר על סיפור זה כי אינני רוצה להרוס, אך אם למישהו נופל הספר ליד ואין לו זמן או כח לקרוא את כולו - תקראו רק את החלק השלישי). אני אישית הרגשתי, גם בספר זה כמו בספר הראשון, שהלבטים ותיאורי ההתחבטויות פשוט מזעזים את הקורא והוא איננו יכול להשאר אדיש אליהם.
לסיכום, אם אתם מחפשים להתמלא מעט באהבת ארץ ישראל ביחד עם התחבטויות לא פשוטות כמעט בכל נושא שמעסיק את האדם המודרני בכלל והאדם הדתי בפרט - הספר שווה קריאה.