האם אתם מתפללים בבית כנסת עם המון ילדים קטנים, ובכל זאת נשמר השקט בזמן קריאת המגילה (בין המן להמן, כמובן)?מאת: שמעון לרנר
(מורי ורבי מבקש אני מראש מחילה אם הדברים שאכתוב יפגעו בכבודכם. "עת לעשות לד'...")
קשה מאוד לתאר את עומק השבר והזעזוע הממלאים אותי מאז יום רביעי שעבר. (כן, אני יודע, הפרשייה התפרסמה כבר ביום שלישי אבל בשעות הראשונות הייתי בהכחשה גמורה ולא הסכמתי להקשיב בכלל לחדשות).
ספק אם אני בכלל צריך. ודאי רבים בציבור מסוחררים כמוני ויכולים לדמיין ולתאר לעצמם מה עובר עלי.
הלב נקרע לרסיסים, כואב לי פיזית ונפשית, ואינני מוצא מרגוע לנפשי.
רבים וטובים ממני כבר שיתפו את הציבור בהרבה כיווני חשיבה מועילים, ובכל זאת נדמה שהשאירו לי מקום קטן להתגדר בו.
מאז שהתחלתי את חטיבת הביניים בישיבת חורב ועד סיום הישיבה התיכונית (ואף מעבר), נדמה בעיני הרב כמלאך ד' צבקות.
אהבתי (ואני עדיין אוהב) את הרב אלון כמו שתלמיד נאמן יודע לאהוב את רבותיו. למדתי ממנו תורה הרבה ועוד יותר מידות ומעשים טובים. הוא תמיד ידע לקרוא את מצב הרוח שלי במבט חטוף, וידע יותר טוב מרבים אחרים לעודד בזמנים קשים.
האם הוא חיבק יותר מדי? אינני יודע. זכורים לי היטב שני חיבוקים שזכיתי לקבל ממנו.
אחד ליד קברו הטרי של נחשון וקסמן הי"ד, כשראש הישיבה בכה יחד איתנו.
השני בחתונה שלי, כשראש הישיבה הגיע בשעה מאוחרת לריקודים [היו לו עוד כמה אירועים באותו ערב].
משניהם אני שואב כוחות עד עצם היום הזה וגם עכשיו לא הייתי מוותר עליהם בשום אופן.
קל מדי לתלות את הבעיה בהערצה מופרזת לרבנים. זה נכון שצריך להזהר אבל זה לא כל הסיפור. אין בי (ומעולם לא הייתה לי), הערצה עיוורת לרב כלשהו. חבריי ואנוכי לא נמשכנו כלל וכלל לצד הכריזמאטי.
במישור העקרוני, דמותו של הרב אמורה להצטייר בעיני תלמידיו כמלאך ד' צבקות. יש בזה סיכון מסוים אבל בחיים הרבה פעמים הרווח תלוי בסיכון. רק כך אפשר לגדל דור שבאמת שואף לגדלות בתורה.
רבים אומרים למיחש מיבעי.אבל למיחש למה?למיחש שמא היסודות שעליהם נבניתי וחונכתי רעועים ומטים ליפול? למיחש שתחילת דרכי בקודש נשענת על אשליה ומצג שווא?
למיחש שהכלי שממנו קיבלתי כל כך היה ח"ו פגום?
והזעקה בוקעת ועולה מעומק הנשמה.
מורי ורבי הלא אתה לימדת אותי מה היא יראת שמים אמיתית. את מימיך שתיתי ואתה הכנסת אותי תחת כנפי השכינה.שלי ושל ביתי - שלך.רבים אומרים שזכויותיו של אדם אינן נמחקות סתם כך.
שאין מלאכים, ושכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
זה מסביר אולי איך יתכן שיקרה כזה דבר אבל לא איך אני צריך להתייחס למה שכבר היה.
הרי בודאי שאם צריך לחשוש כבר אי אפשר לראות בו דוגמא אישית שלאורו אלך.
קשה לי לקבל את העובדה שאולי כל עולמי הרוחני איננו מיוסד על אדני הקדושה והטהרה.
ובשעות קשות אלה מתנגנים באוזני שוב ושוב דבריו של אדמו"ר הזקן מחב"ד בספר התניא.
רק הסתכלות מיוחדת זו עזרה לי באמת לעבור את הימים האחרונים.
"דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות"
ראייה פשוטה אך כל כך חודרת את המציאות ומאפשרת לפשר בין מה שהמוח יודע למה שהלב מרגיש.
"נפש אחת מצד הקליפה...וממנה באות כל המידות רעות...
דהיינו כעס וגאוה...ותאות התענוגים... והוללות וליצנות"
שתי נפשות נפרדות לחלוטין שאינן נוגעות אחת בחברתה ונלחמות זו עם זו באופן מתמיד.
"ונפש השנית בישראל היא חלק א-לוק ממעל ממש"
אין לי ספק שמה שזכיתי לראות אצל הרב היה הצד הא-לקי והקדוש.
אין לי ספק שכל הדברים השמורים בזכרוני מגיעים ממקום קדוש וטהור.
אמנם נכון, ברגע שלמיחש מיבעי נפגמת דמות מלאך הא-לוקים.
כשאני מסתכל עכשיו קשה לי לאבחן ולהפריד בין הצדדים השונים.
אינני יודע אם אצליח אני להגיע למדריגה בה אוכל להמשיך ולבקש תורה מפיו.
החשש המקנן בלב פנימה מטשטש את הראייה.
אבל דבר אחד אני יודע בוודאות גמורה:
דמות נשמתו הא-לקית של מורי ורבי צרובה על לוח ליבי לעד.
הדברים נכתבו בדמע
רש"ר הירש שגה כאן כשהוא כתב שלא נאמר בבדי המנורה "לא יסורו", שהרי המנורה היתה הכלי היחיד במשכן שלא היו לו לא טבעות ולא בדים (שמות פרק כה):
(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
(לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
(לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:
(לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
(לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:
(לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
(לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ:
(לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
(לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:
(מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:
אז איך נשאו את המנורה, אם לא היו לה בדים?
התורה אומרת בפרשת במדבר (במדבר פרק ד):
(ט) וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם:
(י) וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:
אך מה זה המוט?
אונקלוס תרגם מוט כפי שהוא תרגם בדים, כלומר שמוט זה יחיד של בדים: אריחא (מוט), אריחוהי (בדים).
התרגום הקרוי יונתן תרגם אחרת: אסלא (מוט), אריחוהי (בדים).
הרשב"ם מביא מחלוקת האם המוט היה כמין אלונקה או שזה היה יותר כמו הבדים בשאר הכלים:
טועה היה בזה ר' יוסף קרא מדלא כת' כדכת' במוט בשנים. והיה רוצה לומר שכל המוט היה תחת הכלים מדכת' על. השיבותי כי המוטות היו בצדי הכלים כדרך כל משא שנותנין המוטות בטבעות שבצידי הכלים כדכת' בפרשת המשכן, אבל לשון ונתנו ראוי לומר על המוט ואצל לשון משא יאמר במוט כדכת' וישאוהו במוט, ונשא בם את השולחן וכת' על כתף יסבלוהו, אין לכם משא בכתף. כלומר בדבר זה נושאין את זה:
מסיבה לא כל כך ברורה הרשב"ם מעדיף להגיד שבכל זאת היו למנורה טבעות. דווקא ניתן להביא סיוע לר' יוסף קרא מהמשך הפרק:
(יב) וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:
וכי נאמר שלכל אחד מכלי השרת היו טבעות שהיה אפשר להשחיל אותם במוט? יותר פשוט לומר שהניחו אותם על כמין אלונקה.
