הרב דוד סתיו ובנו הרב אברהם סתיו הוציאו לאחרונה את הכרך השני של ספרם ההלכתי "אבוא ביתך". בכרך הנוכחי תת הכותרת של הספר הוא "צניעות וקרבה בין גברים ונשים". ככלל, הספר כתוב כספר שו"ת כשפרקי הספר נכתבו כתשובות לשאלות שנשאלו. מספר תשובות בספר עוסקים בצניעות הלבוש. כהקדמה לעיסוק בצניעות הלבוש, כתבו המחברים את הפרק (פרק ו):
"צניעות, הלכה ופמיניזם: מבוא לדיני צניעות".
אם הבנתי נכון, אחת ממטרות הפרק היא לשכנע שאין סתירה בין צניעות לבין פמניזם. מטרה נוספת היא מעין התנצלות של המחברים שהם, כגברים, עוסקים בענייני צניעות הלבוש.
בפרק המדובר המחברים מתארים כיצד תיאורטית ההלכה (הלכות צניעות) והפמיניזם צריכים ויכולים ללכת יד ביד. שניהם פועלים כנגד החפצת נשים (עמ' 130):
מדוע בכל זאת יש מתח ואף עוינות בין הפמניזם להלכה סביב הלכות צניעות?
משום שההלכה היא "גברית", והיא עוסקת בנשים.
ואיך פותרים המחברים את המתח הזה? באמירה הבאה: "חשוב להדגיש כי כל שנכתב כאן, ושייכתב כאן, מופנה באופן עקרוני לנשים ולגברים כאחד". אלא, שיש הבדלים בתרבות בין רמת ההחפצה של נשים לבין זו של גברים, ולכן ההתייחסות ההלכתית שונה בין המינים.
אפשר לא לאהוב את ההבדל ביחס בין המינים הקיים בתרבות הסובבת אותנו, אך זו המציאות, וצריך להתנהל בתוך המציאות הקיימת, גם אם אידיאלית היינו מציאות קצת שונה.
אני חושב שהמשפט הבא (עמ' 142) די מסכם את המסר העיקרי אותו מנסים המחברים לטעון:
"חשוב להבין שההלכה אינה רוצה חלילה להפוך את האישה לאובייקט מיני, אלא מנסה להילחם בכל כוחה בתפיסת האישה כאובייקט כזה על ידי זרים. כאשר ההלכה דורשת מנשים ללבוש חצאית עד הברך, היא אינה מבקשת להפוך את הברך הנשית לאובייקט מיני, אלא טוענת שכך היא עשויה להיתפס בחברה."
עד כאן סיכום החלק אליו אני מעוניין להתייחס כעת.
בואו נעשה קצת סדר. יש הטוענים כי הפטריארכיה אשמה בכך שיש דרישות צניעות כנגד לבוש נשים. מנגד, יש הטוענים כי זו דווקא הפטריארכיה הדורשת מנשים להתלבש בצורה לא צנועה ומושכת.
לצורך הדיון, אנו נגדיר פטריארכיה כך (עפ"י ויקיפדיה): "בהגדרתה הפמיניסטית הנרחבת היא שיטת ארגון חברתי שבה הסמכויות מרוכזות בידיו של גבר".
אני מקווה שברור ששתי הטענות הללו לא יכולות לדור בכפיפה אחת. אם כך, הבה נשאל, איזה מהן יותר נכונה?
אם הפטריארכיה זה הסדר ששלט בעולם המערבי לפני המהפכה הפמניסטית, ושעדיין שולט במקומות רבים בעולם היום, הרי ברור שהטענה הראשונה היא הנכונה.
אם כן, מי אשם בכך שיש דרישה תרבותית מנשים להתלבש בצורה לא צנועה ומושכת? להזכיר, על פי המחברים, דרישה תרבותית זו היא הגורמת להחפצת נשים.
התשובה הפשוטה היא, שאם זה לא הגברים, אז אלו כנראה הנשים.
כלומר, נשים הן הגורם התרבותי הגורם להחפצת נשים. כמובן, אם נקבל את ההנחה שלבוש לא צנוע גורם להחפצת נשים.
ואם נראה לכם שנפלתי על הראש, קבלו את דבריה של ד"ר דברה סוא, האומרת פחות או יותר את הדברים הללו (The End of Gender, עמ' 232):
עד כאן לא סתרנו את דבריהם של המחברים, שהרי יכול להיות שאכן אלו נשים שאחראיות לתרבות ההחפצה, וכנגדן נאבקות נשים אחרות, פמניסטיות, כנגד אותה תרבות החפצה מחד וכנגד השליטה הפטריארכלית מאידך.
אך לאור טענה כזאת כדאי לשאול: מה מידת ההצלחה של אותה מאבק? האם בחלוף כמה עשורים של מאבק פמניסטי, יש יותר או פחות תרבות החפצה?
אולי תשאלו, מה זה משנה מה מבחן התוצאה? אם המאבק הוא צודק, אז צריך להמשיך להילחם, גם אם אין הצלחה!
ראשית, אני מסכים. הסיבה שאני מעלה את השאלה הזאת היא אסטרטגית.
לכאורה, למחברים היו שני דרכים לצעוד בהם: דרך אחת, לטעון שההלכה היא פטריארכלית. דרך שניה, לטעון שההלכה היא פמניסטית.
הדרך בה המחברים בחרו היא הדרך השניה.
ולמה זו טעות לדעתי?
דבר ראשון, משום שזה לא עובד. המאבק הפמניסטי בתרבות ההחפצה לא הצליח, ואין שום סיבה שהיא תצליח. כמו רוב התרבות הפוסט-מודרנית, היא מיוסדת על הרס ולא על בנין.
דבר שני, משום שזו האמת. זו לא רק האמת ההיסטורית, אלא גם האמת ההשקפתית.
על אף המאמץ של המחברים, אי אפשר להתעלם מכך שהפמניזם בגלגוליו האחרונים זו השקפת עולם הדוגלת בכך שאין שום הבדלים בין גברים לנשים. או לכל הפחות שאל להבדלים הביולוגיים בין גברים לנשים לגרור שום הבדלי התייחסות בין המינים. זו השקפת עולם שהיא מוטעת ושגויה.
השקפת ההלכה דוגלת בכך שיש הבדלים בין גברים לנשים. ולא רק שיש הבדלים, אלא שההבדלים הללו גוררים בהכרח גם התנהגות והתייחסות שונה.
מי שירצה לשכנע בנכונותם של הלכות צניעות כאלה ואחרות, יצטרך לשכנע באמיתותה של השקפת עולמו, ולא לנסות להעלים נקודות מחלוקות גדולות כאלה.
