מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ב'

בחלק א' הבאתי את דבריו של הרב משה שטרנבוך על מצוות מחיית עמלק. את החשיבות בדבריו אני רואה פחות בתשובות ויותר בשתי שאלות שהוא שואל:
- מדוע בתנ"ך כמעט ואיננו מוצאים מישהו המתעסק עם מצוות מחיית זרעו של עמלק?
- מדוע הרמב"ם מבחין בין מצוות הריגת ז' אומות שהם "כבד אבד זכרם" ו"כל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה", לבין מלחמת עמלק שבו הוא לא מזכיר דברים אלו?

שאלות אלו נצרכות לכל מי שמתעניין בנושא, ולא נתפלא שכמעט כל מי שנגע בנושא התקשה בהם.

כך אנחנו מוצאים את הג"ר משה פיינשטיין בתשובה לרב של כפר חב"ד מתייחס לשאלה הראשונה (אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עח):
שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציוי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג ע"ז, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני

אך השאלה הבסיסית ביותר זו השאלה של מיהו עמלקי? איך מזהים אחד כזה?

ישנם אנשים שחושבים שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא "זיהוי עמלקים". כלומר, כשם שהוא (או אליהו הנביא) ישיבו את נדחי ישראל לגבולם, כך יהיה עליהם לסמן צאצאים של עמלקים בכדי שיוכלו לקיים בהם את מצוות מחיית זכרו של עמלק. לדידם של אנשים אלו, אחרי שהמשיח יתגלה הם יחכו להכרעתו מיהם צאצאי העמלקים, או אז יתגלה שבעצם העם האיסלנדי או האוגנדי למשל עונים לקריטריון הזה. כשזה יקרה, ממלכת ישראל תשגר את נושאות המטוסים שלה ותכריז מלחמה על העם הנבחר והמלחמה תסתיים כשאותה ארץ תהיה נקייה מיושביה.

אני אינני חושב שכך יהיה. אני גם לא חושב שאני אוכל לשכנע את מי שחושב שכך יהיה. אני אסתפק בבקשת מקור או אפילו רמז לכך שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא זיהוי עמלקים.

האפשרות האחרת לזיהוי העמלקים הם בדבריו של הרב סולובייצ'יק. הרב סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" כותב את הדברים הבאים:

יש לתמוה מדוע לא נשתמש בכללו של ר' יהושע ש"בא סנחריב ובלבל את כל האומות" גם ביחס לעמלק? התשובה על שאלה זו היא פשוטה מאד: הכתוב מעיד, כי עמלק עדיין קיים בעולם. צא וראה מה אמרה תורה: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", אם כן אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח, כך אמרו חז"ל: "אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק". אבל - היכן הוא? התשובה שמעתי מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת על פי ההלכה, עמלק.

אבא מרי הוסיף: בנוגע לעמלק נצטוינו בשתי מצוות:
א. חובת מחיית זכרו, המוטלת על כל יחיד בנוגע לבן עמלק...
ב. בהתכוננות מלחמתית של הצבור נגד עמלק כעם...

ביחס לאומה אחרת העומדת עלינו לכלותינו, מצווים אנו להלחם בה בשעה שהיא מתכוננת נגדנו, ומלחמתנו נגדה היא מלחמת מצווה... אבל חיוב מחיית יחידים... נאמר רק ביחס לגזע עמלק. אמנם דברי הרמב"ם מוסבים גם כלפי החיוב של מחיית יחידים שאינו חל לגבי אומה אחרת, המזימה כליון לישראל, מכל מקום כיוון שחובת מלחמה בעמלק משתייכת אליה לא השתמש במטבע "וכבר אבד זכרו". ישנה חלות עמלק גם עכשיו, לאחר שהאומות נתבלבלו.


במילים אחרות, הרב סולובייצ'יק מבחין בין מלחמה כנגד "גזע עמלק" לבין מלחמה כנגד עם שקיבל על עצמו את "מורשת עמלק". על שניהם חל החיוב של מחיית זכר עמלק, אך הראשון "כבר אבד זכרו" והשני יהיה אתנו עד ביאת המשיח, עד השלמת כסא ה' בעולם.

ישנם שטענו שדברי הרב סולובייצ'יק נאמרו רק בדרך הדרש, אך הרב סולובייצ'יק היה עקבי בדבריו ובטענה זאת דרש שמדינת ישראל תמנע מנטילת כספי השילומים מגרמניה, שלדידו היוו את העם העמלקי (ראה כאן). אך הדברים טעונים ביאור: אם אנחנו יודעים היום שהגרמנים הם העמלקים החדשים, מדוע איננו מכריזים שיש מצווה למחות את העם הגרמני מעל פני האדמה?
בנוסף, אמנם הרב סולובייצ'יק כותב ש"אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח", אך לכאורה אם יהיה מצב שאין אומה שמתנכלת לכלות את כנסת ישראל, איך נסביר זאת - שבהכרח הגיעו ימות המשיח? האם צריך להבין את מצוות התורה כך שהתורה מבטיחה שעד ביאת המשיח תמיד תהיה אומה שחורטת על דגלה את כליון עם ישראל?

אני חושב שהדרך היחידה שאפשר להבין את דברי הרב סולובייצ'יק הם בתוספת דברי הרמב"ם שאיתם פתחנו את חלק א' (הל' מלכים פרק ו הל' א-ד):
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

כוונתי לומר, שלדעה זו, שכיום לאחר שסנחריב בלבל את האומות ואכן איננו יכולים לזהות איש מגזע עמלק, ונשאר לנו רק הפן של המצווה שאומה החורטת על דגלה את השמדת עם ישראל מקבלת את התוית "עמלק", אז עלינו להשלים את התמונה בכך שברגע שהם משלימים עם קיומו של עם ישראל הם כבר לא עמלקים.
באם בעתיד אומה כזאת תכיר בקיומנו, אז בודאי שאנחנו נצטרך לצאת למלחמה (שאף אחד לא הבטיח לנו שהוא לא יהיה עכוב מדם), כדי שנוכל לעמוד על זכות קיומנו. בינתיים אני מציע לכולנו שנתפלל חזק מאד שלא נצטרך להגיע למצב הזה.

כדי להשלים את העניין עלי להוסיף, שהתעלמתי במהלך דברי בנושא זה מדעות המסבירות את מצוות מחיית זכרו של עמלק כמצווה מעין אלגורית. כך יש את דברי רש"ר הירש (המצוטטים לרוב בחוגים "נאורים"):
לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק - הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה - יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה. (קישור)
וכך גם דברי הג"ר אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו ח"ה עמ' 332, הדגש במקור):
עיקר מצוות מחיית עמלק בזמן הזה הוא מחיית תורת עמלק מלבנו.
[דבריו נכתבו/נאמרו בשנת תש"ב!!! קשה להאמין!]

ההתעלמות שלי מגיעה מהבנה שברור שהתורה לא התכוונה לדברי רש"ר הירש, אלא למצווה אמיתית שלא יהיו עמלקים בעולם.

מחשבה לפרשת משפטים

סביר להניח שכלי התקשורת מאותה תקופה היו מגדירים זאת כ"ממש לא פוליטיקלי קורקט".
אם אתם הייתם עומדים בפני עם, שיצא לא מכבר מעבדות לחרות, על מנת ללמדם את חוקיה של הדת החדשה, האם הייתם מתחילים דווקא בענייני עבדות?! לא עברו חדשיים מיום יציאתם משעבוד מצרים וכבר ה' מודיע לבני ישראל שיבוא יום וחלקם יהיו עבדים לחבריהם.
האם לא היה מתאים יותר להתחיל במצווה שהיא יותר נחמדה כמו "עזב תעזב עמו"?
נראה שמטרת הדבר הוא ההתרחקות מן הקיצוניות. מאד יכול להיות שבני ישראל נמצאים במצב נפשי של תיעוב העבדות. אם זה היה תלוי בהם ברגע ההוא, הם היו מכריזים אז קבל עם ועולם "לא עוד עבדות! במערכת החוקים שלנו לא תהיה עבדות!".
בהלך רוחות כזה מגיעה פרשת משפטים ומכוונת את בני ישראל: "כי תקנה עבד עברי". הבריחה מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת אינה נכונה! זה שאתם סבלתם כעבדים אינו מורה בהכרח שלא ניתן לקיים עבדות שיש בה גם מזור לתחלואי החברה. התיעוב שאתם חשים כעת מעבדות אינו מורה בהכרח שיש לכם עתה שיטה יותר טובה מאשר העבדות לפתור את בעיותיהם של אלו שהידרדרו לדיותא התחתונה.
ישנו סיפור חב"די על אדמו"ר הזקן:
"אדמו"ר הזקן קבל פעם תשורה מאחד מחסידיו – קופסת טבק מכסף. לא אהב אדמו"ר הזקן את המתנה, באומרו: אבר אחד יש באדם שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, וגם אותו רוצים למלא בתאווה? פירק את המכסה והשתמש בו כמראה לצורך הנחת תפילין של ראש במקומם המדוייק. היו שאמרו ששברו, ואמר הצמח צדק [=נכדו של אדמו"ר הזקן, האדמו"ר השלישי בשושלת חב"ד] כי ודאי לא שברו – 'מעולם לא שבר סבא דבר'."
הדרך לתקן מצב לא תקין של שיעבוד מוחלט לעולם גשמי, עפ"י סיפור זה אינו בשבירת הכלי, אלא בהצגת אלטרנטיבה בריאה שלא רק שלא תביא את האדם להידרדרות נוספת, אלא תפעל לתקן את המצב הקיים שבו האדם תר אחר עיניו ע"י שהוא ישמש כמראה (לא לאדם לראות את עצמו) שבו האדם יראה את התפילין.

דרוש קוד אתי

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

מכיוון שטור זה עוסק ברבנות וברבנים, בחרתי הפעם לארח את ידידי הרב אלי רייף, רב קהילה במודיעין, שכותב על נושא שעד כמה שידי מגעת הוא מהראשונים שנוגעים בו. אין לי ספק שככל שיתפתח בארץ ה'מוסד' של רבני הקהילות, נחיצות הדברים תלך ותגבר. לעת עתה, יכול להיות שהמאמר מקדים את זמנו. המאמר פורסם בגירסא קודמת באתר ישיבת ברכת משה.

רב מסוים ערך חופה וקידושין בחתונה לזוג מהעשירון העליון. הוא לא קבע מראש סכום כסף עם בני הזוג. הזוג שנהנה מאוד מאופן סידור הטקס שלח שבוע לאחר מכן זוג כרטיסי טיסה כמתנת תודה. האם על הרב לקבל מתנה זו? לרב אחר הציע בעל חברה מסחרית הנחה משמעותית ברכישת אחד ממוצריו תוך שהוא מדגיש שאינו מבקש שום טובה בעד ההנחה, אלא עושה זאת מתוך ההערכה הרבה לפועלו, האם על הרב להסכים להצעה?

בתחומי עיסוק שונים יש קוד אתי, כגון אצל שופטים, רופאים, פסיכולוגים ועוד. האם יש מקום לניסוח קוד אתי לרבנים?

קוד אתי הוא מסמך המתאר את הערכים, המידות, הכישורים, המחויבויות וההתנהגויות המאפיינים את המשתייכים לפרופסיה כבעלי מקצוע מוסמכים וראויים לעסוק בו. יש המכנים את הקוד האתי כ"תעודת הזהות הערכית" של המקצוע.

קוד אתי נצרך במקצועות בהם יש פוטנציאל לדילמות ולמעידות אנושיות, או במקצועות בהם יש יחסי כוחות שניתן לנצלם לרעה. מטרתו למנוע גרימת נזק, ליצור מדיניות מוסדית, לשרטט מעין עמוד שידרה של המקצוע, אבל בעיקר ליצור נאמנות בין בעל המקצוע לבין מקבלי השירות - ה"לקוחות". מקובל לראות בניסוח קוד אתי לעיסוק מהלך התורם להפיכתו ל"מקצוע של ממש".

הקוד האתי נועד להכניס סדר, לקבוע סטנדרטים וליצור שקיפות הן כלפי בעלי המקצוע והן כלפי הנהנים מהם. הוא מעין חוזה למקרים של מחלוקת והוא משמש גם הגנה על בעלי המקצוע מפני שרלטנים ומתחזים.

האם יש קושי בניסוח כללי אתיקה לרבנים?

נראה שניתן להשוות זאת לקושי בניסוח כללי אתיקה לשופטים. שני קשיים הועלו בסקירה שנעשתה ע"י מרכז המחקר והמידע של הכנסת לגבי ניסוח כללי אתיקה לשופטים (סקירה משווה בנושא כללי אתיקה לשופטים - כ"ג טבת תשס"ה, כתיבה דפנה בן פורת):

א) ייחודו של המקצוע - "מאחר שאופיה של העבודה השיפוטית מחייב שוני גדול ביישום כללים אלה בכל מקרה ומקרה, וכן מאחר שלעתים קרובות יש צורך להתאים כללים כאלה למציאות המשתנה".

ב) הגוף האחראי - "עולה השאלה איזה גורם ראוי שיקבע את כללי האתיקה לשופטים, אם גורמים במערכת המשפט בלבד או גורמים ברשות אחרת".

באותה סקירה מובא ממצא מעניין: "ברוב המדינות שנסקרו לא נמצא קוד אתי כתוב הקובע כללי אתיקה לשופטים... במדינות שבהן נקבע קוד אתי לשופטים, נמצא כי מדובר בקוד חסר תוקף סטטוטורי או במסמך הנחיות בלבד. במקרים אלה כללי האתיקה מנוסחים ומאומצים על-ידי גורמים במערכת השפיטה, איגודי שופטים או גוף מקצועי אחר, בלא כל מעורבות מצד הרשות המחוקקת".

עם זאת הצורך בניסוח מגובש של כללי אתיקה נובע במידה רבה מהפיכת עולמנו למורכב יותר. נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק הקים ועדה שניסחה מסמך ובו כללי אתיקה לשופטים (פורסמו בשנת 2007), וכך נכתב במבוא של המסמך: "בעבר היו כללי ההתנהגות לשופטים בחזקת תורה שבעל-פה, והדין, המוסר, ההיגיון, השכל הישר, המסורת וניסיון החיים הם שהינחו שופטים באורחותיהם. ברבות הימים והשנים הפכו חיי האדם והקהילה מורכבים יותר ויותר, ואף מערכת המשפט גדלה, התרחבה וקלטה חברים רבים. כך נוצר צורך להעלות את התורה שבעל-פה על הכתב וליצור קוד התנהגות חרות לשופטים".

מאידך, הכללים אינם חזות הכל וכפי שנכתב במסמך הנ"ל: "כללי האתיקה לשופטים אינם בבחינת חי הנושא את עצמו ואין הם מנותקים מסביבתם. הדין, המוסר, ההיגיון, השכל הישר, המסורת וניסיון החיים שהדריכו שופטים בעבר יוסיפו להדריכנו גם בימים יבואו... פירושם של הכללים ייעשה לא אך כלשונם אלא כרוח הנושבת בהם".

אם נשוב לתחום הרבנות נראה שיש שני קשיים מרכזיים בניסוח כללי אתיקה. האחד קשור לטיבו של המקצוע. רב הוא שם כללי מאוד, אבל הוא כולל תפקודים מקצועיים שונים - האם הרב דומה יותר לשופט, ליועץ או למחנך? ברם, נראה שבעיה זו היא טכנית ולא מהותית, כי ניתן לנסח קוד אתי שונה לכל תחום ולכל תיפקוד.

יש שיאמרו שהרבנות היא שליחות ועבודה בקודש ואין להופכה ל"מקצוע", אבל אי אפשר להכחיש שבפרט בעולמנו המודרני והמורכב, עבודת הרבנות כוללת היבטים רבים שניתן לכנותם כתפקודים מקצועיים. גם העובדה שהרב מקבל שכר על עבודתו הופכת את הרבנות לסוג של מקצוע, כי השכר עצמו מבטא סוג של חוזה, ועדיף לו לחוזה להיות שקוף ולכל הפחות לגבי הכללים האתיים. ניסוח קוד אתי יכול לחזק את האמון בין הרב לבין הפונים אליו.

יש הטוענים שהקוד האתי של הרבנים זו ההלכה. אמנם כן, אבל קוד אתי עוסק גם בדברים שבעלי המקצוע מקבלים על עצמם מעבר למה שנדרש. לדוגמה, במקצועות רבים מקובל שמעבר לתשלום המוגדר מראש אין לקבל מהלקוח מתנת כסף או טובת הנאה. זה לא אסור ע"פ ההלכה, אבל זה אסור בקוד האתי.

דומה שהבעיה המרכזית המונעת כתיבת קוד אתי היא, שחלק ניכר מהרבנים אינם מאוגדים כקבוצה מקצועית ואין להם גוף מרכזי סמכותי. חסרונו של גוף כזה מונע יצירת קוד אתי משתי סיבות: האחת, אין גוף אוטוריטי שינסח קוד אתי. השניה, אכיפת הקוד האתי. כוחו של קוד אתי נובע מהעובדה שיש גוף שיכול לפקח הפועל בשקיפות, ואליו ניתן לפנות ולהתלונן על מי שעובר על הקוד האתי. חוק ללא שיניים הוא חסר משמעות. קוד אתי ללא גוף שיאכוף אותו הוא מסמך כמעט חסר משמעות. למקצועות שיש גוף מקצועי המעניק תעודה ויכול גם לשלול או להרחיק את בעל המקצוע יש סנקציה בעלת שיניים.
נראה שהקושי (ואולי החשש?) מיצירת גוף כזה הוא העומד בבסיס ההימנעות מכתיבת הקוד האתי.

ברם, יתכן שדווקא ניסוח קוד אתי הוא הכלי שיכול להחזיק ברכה. הוא הכלי שיצור את הגוף. אילו זכינו היה נכתב קוד אתי ע"י הרבנות הראשית, עתה שלא זכינו אולי צריכה לקום ועדה שכוחה יונק גם מאישיותם של הרבנים ובעלי המקצוע המרכיבים אותה, אבל גם מרבנים המשתייכים לגופים שיש להם סמכות מסוימת לפחות לגבי חלק מהרבנים כגון איגוד ישיבות ההסדר או רבני צהר. יתכן שדווקא כתיבת הקוד האתי הייתה גורמת לגיבוש של הרבנים לקבוצה מאורגנת, אבל בעיקר תשרטט את קוי המיתאר בעולמה של הרבנות. קוי מיתאר אלו לא רק שלא יחלישו אלא יחזקו את האמון בתפקודים הרבים שמתקיימים בתוך עבודת קודש זו.

האם אנו "דתיים" מידי? / הרב נתנאל אריה

המאמר הבא התפרסם בשבת האחרונה בעלון "השבת" של צהר. לדעתי, הוא יוצא מן הכלל, ולכן אני מפרסם אותו כאן. תודה למערכת עלון "השבת" שאפשרו לי לפרסם.

החוץ והלב
זה עתה עברנו את ט"ו בשבט. שנה מעוברת. לא ממש ירדו רוב גשמי שנה, גם לא מרגישים כל כך שנחלש הקור. עדיין לא עולה השרף באילנות, וטרם נמצאו הפירות חונטים. ואף על פי כן, ישנה שאלה שתמיד שואל אני את עצמי ואת חבֵרַי בתקופת מעבר זו שבין תרדמת החורף לפריחת האביב.
אם תפגוש יהודי בר אוריין ותשאלהו מעשה תם: "יאמר לי ר' יהודי, מהו ט"ו בשבט?" מיד יענה לך: "מה השאלה? אפשר אינך יודע? נפקא מינה לתרומות ומעשרות, ואולי גם לערלה ושביעית. שהרי זוהי תקופת המעבר בין שנה לחברתה". אם נמצאתָ בר מזל ועומדים בנו או בתו הקטנים לצדו, מיד ישאלוהו: "אבא, ומה עם ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות?!", אך דומני שברוב הפעמים יַסֵה אותם האב, ספק בבת שחוק ספק בנזיפה, ויפטיר לעברנו: "אַה, זה שוב הגננת מהגן".. באמת מסכנה הגננת, כמה בוקי סריקי בקשו לתלות בה..
והיה אם תתחכם, ותשאל לאותו בר אוריין: כיוון שאין כאן אלא חשבון הלכתי גרידא, אמור לי ידידי: מדוע אין אומרים בו תחנון (או"ח קל"א, ו), מדוע מציינים בו רושם חג בהרבות אכילת פירות שנשתבחה בהן הארץ (מג"א ומ"ב שם ובספר 'פרי עץ הדר'), ומדוע גם אין מתענים בו תענית בה"ב (או"ח תקע"ב, ג). כאן כבר איני בטוח אם תמצא תשובה..
לא רבים הם תלמידי חכמים של ארץ ישראל שיאמרו לך: "צדקה (הגננת) ממני", המבט האמיתי הפוך הוא! ראש השנה לעולם יום של חג הוא, מה גם ראש השנה של הטבע! מתחדשת שנה. כלום אינך שואף מלוא חזה את ריחות הבריאה בהתחדשה? כלום אינך חש עֵת עולה השרף בשריגי האילנות? כלום אינך מהלך חרש בגַנְךָ או בחורש הסמוך, צופה לקלוט מראה מלבב של פריחה מתעוררת? אם קראת לא שניתָ, ואם שניתָ לא הגידו לך רבותיך, כי יש בו בט"ו בשבט רושם של חגיגה, פרי התעוררות הטבע בארצנו הקדושה (הראי"ה באיגרות ח"ב סא, הגרח"ד הלוי במקור חיים ח"ד). זהו השורש, זהו היום טוב, ממנו יוצאים כל סניפי ופרטי ההלכות המעשיות..

מעשה בשני בחורים ושני אילנות
בבוקר ניסן אחד, לפני למעלה מעשר שנים, אשתי הפנתה את תשומת ליבי, תוך שהיא צוחקת להביט מחלון ביתנו. אני מיטיב את מבטי ורואה שני בני תורה סובבים את עץ ההדר של שכנינו, מבקשים לצוד אי אלו פרחים, בכדי לברך עליהם ברכת האילנות כדין. אישתי אזרה כגבר חלציה, פתחה החלון, וקראה לעלמי החמד, בחמלה מהולה בתימהון ומעט בת שחוק, ואמרה להם: ברכת האילנות לא "דין" היא אלא "שמחה" העולה ופורחת עם פריחת האילן.. עצי "הדר" אלו עדיין לא העטו עליהם את שמלת האביב, מאוחר יותר יבוא עִתם עת דודים. לכו לכם אצל ה"נשירים" היפים מהם בפריחתם עתה, הנה הם שם, עליהם ראוי לברך. שחקו הם בבושה כמי שנתפסו בקלקלתם, והלכו..

לידתו של האדם המודרני
אחרי שהפננו מבטנו אל פני הדתיות הטכנית, זו העולה מפשטי ההלכות, שאלה מעניינת היא לא פחות מתי נולדה אותה דמות מנוגדת, שתהווה לימים אבטיפוס של האדם המודרני, המשוחרר לדעתו מכבלי מוסר ואמת חיצוניים, דמות החפֵצָה להיות העוגן והמקור של עצמה, המבקשת אמת פנימית ומורגשת.
דומני שלא נטעה אם נפליג אל מעט אחרי מות אותו האיש, והתגבשות הנצרות החדשה, זו של פאולוס, אשר העביר את הכל אל מחוזות התודעה הסובייקטיבית של האדם. לא עוד דרישה של מצוות מעשיות שניתנו משמים לצירוף האדם, אפילו לא דרישה לטוהר המעשה וכוונתו, אלא אך ורק תודעה וכוונה. לא ברית מילה אלא מילת הלב לבדה. לא עם ישראל אלא ישראל שברוח. מכאן קצרה הדרך לרפורמציה הנוצרית המעלה על נס גבוה יותר את הכוונה תוך הדגשה מוחלטת של האוטונומיה האנושית, הראיה הסובייקטיבית המשוחררת, דבר שלימים הווה מקפצה אל הפלורליזם המודרני והגישה הרלטיבית אל המציאות כולה. אין אמת ואין שקר. ישנה רק זווית יחסית והרגשה סובייקטיבית. כך אני מרגיש, ולכך אני "מתחבר".

עצות או מצוות
אומרים (שבת דף קד, א) ש"לשקר אין רגליים" אבל רגל אחת יש לו. כשאומרים חז"ל שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (זוה"ק ח"ב קסא, א) פירושו של דבר כי התורה הינה השורש ממנו צומחים כל המון המעשים. התורה כולה הינה עצות הבאות להדריך את האדם אל חיים טובים וישרים. "וכמה עיטין טבין עלאין אינון בכל מלי דאורייתא, וכלהו קשוט בארח קשוט" (זוהר ח"ב צו, ב), "אורייתא דכל עיטין בה תליין, ויהיבת עיטא טבא לבני נשא" (שם צז, ב). התורה כולה הינה עצות טובות וישרות הניתנות לבני האדם. כמה גדול הוא הדבר וכמה סכנה טמונה בו!!
כמה רחוק הוא האדם ה"דתי" הטכני מריבונו של עולם. כמה יובש וריקנות אמונית יכולים להימצא בחיים המקדשים רק את המחויבות ההלכתית החיצונית. אבל מאידך, כמה מעורטל ורחוק ממבוקשו יכול למצוא את עצמו האדם הצולל אל נבכי נשמתו, ודולה רק משם את משא חייו.
שני הקטבים משולים הם לאַיְקַרוס ודַדַאלוס, אותו צמד מוכר מן המיתולוגיה היוונית, שהדביקו נוצות בשעווה, כדי להימלט מן האי. אך הבן הצעיר שכה התלהב מהתעופה, החל להתרומם מעלה ומעלה, שוכח את הוראות אביו, עד שלאט לאט החל חום השמש להמיס את הדונג של כנפיו, והלה צלל מטה אל תוך הים.
אנו מוצאים את עצמנו פעמים רבות בין הקטבים; בין התביעה להרגשה פנימית אמיתית, לבין הידיעה כי במתן תורה קיבלנו מצוות ולא רק עצות. אנו מרגישים רצון להתרומם ולחיות את חיינו מתוך שלמות פנימית, אך אנו גם נתבעים לחיים של עול וקבלה, של מחויבות והכרח. אורות וכלים.

הרב נתנאל אריה הוא ר"מ בישיבת "הגולן", ישיבת ההסדר בחיספין

הרב שלמה אבינר והרב שמואל אליהו על מחנות ההשמדה והעמלקים

בהמשך לטורים:
- רכזים למחנות השמדה - "הבהרה והתנצלות"
- דרושים רכזים למחנות השמדה


הופניתי ע"י אחד הקוראים לשו"ת הסלולרי של הרב שלמה אבינר שהתפרסם בעלון "עולם קטן". לפניכם שתי השאלות הראשונות ותשובותיו:
שאלה: האם יש לרכז את העמלקים במחנות השמדה?
תשובה: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום" (רמב"ם מלכים ו א). "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק... שאין לנו להיסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא" אורות הקודש ג שכו.

שאלה: האם הרבנים שחלקו על "מכתב הרבנים" הם "רבני קריירה" ו"פקידים"?
תשובה: לא. הם תלמידי חכמים גדולים אך פעמים רבות יש מחלוקות.

עדכון:

הבוקר בעיתון "הארץ" (קישור) היתה גם התייחסות של הרב שמואל אליהו לעניין הזה, הנה דבריו:

אני הבנתי שזו אמירה כלפי אותם רבנים, מה הם יעשו כשיקראו להשמיד את עמלק? 'האם גם אז תשבו בחיבוק ידיים?' אבל מכיוון שזה הובן לא נכון, שבוע לאחר מכן פורסמה התנצלות. אבל קצת פרופורציה. מחנות השמדה זה לא חלום רטוב של אף אחד מאתנו.

פירות משולחנו של הג"ר עובדיה יוסף

התמונה הבאה פורסמה באתר "בחדרי חרדים" (קישור) כסיקור סדר ט"ו בשבט בביתו של הג"ר עובדיה יוסף:









הוספתי לתמונה שלושה ריבועים אדומים.

הריבוע העליון זה תאנים טריות. שני הריבועים האחרים הם... תותים!



אז עבור הפעם הבאה שתשמעו מישהו אומר שראוי לבן-תורה להמנע מלאכול תאנים ותותים - אני ממליץ שתשמרו את התמונה הזאת במקום נגיש במחשב.

כשגבר הולך לקניות, מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם בעלון עולם-קטן

רבים האתגרים העומדים בפני הגבר בעולם המודרני, אולם דומה שאחת החוויות המאתגרות והמעצבות אותה עליו לעבור היא הקניות השבועיות בסופר. נכון, ישנם גברים ששפר עליהם מזלם ונשותיהם נוטלות על עצמן משימה זו, יש גם כאלו, רחמנא ליצלן, המבצעים את קניותיהם באינטרנט, אולם עבור הגברים המסוקסים בינינו המישירים מבט אל מול הסופר והוא השפיל את עיניו ליקטתי מן הספרים הקדושים צרור עצות.

"בלכתך אל הסופר נטול רשימתך עימך" (בן סירא)
כבר קבעו חכמינו זכרונם לברכה "הקונה בסופר ללא רשימה למה הוא דומה? להלך במדבר ללא מפה. רמי בר לוי אמר לבור ללא תחתית". ע"כ נהגו בקהילות ישראל שהאישה מכינה רשימה לבעלה, שכן לגבר הנפוץ אין מושג כמה רסק עגבניות נשאר בבית (ואיפה בכלל הרסק עגבניות בבית), או כמה קורנפלור יש במלאי (ומה בכלל עושים עם קורנפלור).
סוגי הרשימות וטיב הרשימות משתנים מאיש לאיש וממשפחה למשפחה. יש אשר רשימתם משורבטת על דף מקומט ומצ'וקמק, יש אשר רשימתם רשומה בכתב רהוט על דף A4 , כשכל סידרת מוצרים נמצאת תחת כותרת משלה, ויש כאלה שרשימתם מודפסת היישר מקובץ וורד (והמהדרים אקסל) בכותרות בצבעים שונים (ובמו עיניי ראיתי כן). האמת שאני תמה איך בין כל האפליקציות הביזאריות של ה iphone עוד לא בנו אפליקציית רשימת קניות, עם תיבת checkbox ליד כל מוצר.
שומה על האישה לדעת כי לא מספיק לכתוב לגבר ברשימה "חצילים", שכן ישנם כאלה מן המין הגברי אשר ימלאו בשקית 20 חצילים אם לא צויין אחרת, ע"כ חובה עלייך לרשום "שלושה חצילים". קל וחומר, נכדו של קל וחומר, שאין לרשום "אבקת כביסה", שכן ידוע שכשלושה מדפים באורך של עשרות מטרים מלאים אבקות כביסה, ע"כ רישמי "אבקת כביסה 6 ליטר, Javel, האפקט האנטי בקטריאלי. החבילה הסגולה (לא זאת שהבאת פעם קודמת דביל)".
נשים כשרושמות את רשימת הקניות שורה עליהן רוח נבואה, והן כמו רואות תמונה מנטלית של הסופר, כך שסדר המוצרים הרשום ברשימה הוא בדיוק הסדר בו תיתקל במוצרים בפועל. חוץ משתיה לשבת שבבת אחת זורקת אותך לצד השני של הסופר.

"גבר הולך לאיבוד" (שלמה ארצי בזמן קניות בסופר)
מחזה נפוץ ומעורר אמפתיה הוא לראות גבר העומד אל מול אחד המדפים במבט אבוד ומתוסכל, אם תתקרבו תוכלו אף לראות אותו ממלמל לעצמו בתסכול, משהו בסגנון "שיבולת שועל, שיבולת שועל, לא. זה אורז, זה חיטה, איפה לעזאזל הם שמו פה שיבולת שועל". לאחר כחמש דקות של חיפושים חסרי תוחלת, מגיע הגבר לנקודה שכל חייו מתמצים בניסיון להימנע ממנה, הוא צריך לבקש ממישהו עזרה. ולא זו בלבד שהוא צריך לבקש עזרה, הוא גם לא יכול לבקש אותה מגבר. מגבר הכי הרבה יקבל חיוך אמפתי המשתתף בצערו, הוא חייב לבקש עזרה מאישה (אלא אם כן הוא נתקל בעובד של הסופר, כל עובד, גם זה שאחראי להרים את קופסאות השימורים שנפלו ובלבד שיש לו חולצה של סופר) שתענה לו במבט השמור לילדים קשי תפיסה "כאן בטח לא תמצא שיבולת שועל. זה בין הפסטה לצבעי מאכל".
לי אישית יש חולשה מיוחדת באגף הירקות, אם מישהו יחליף יום אחד בטעות את השלט של תפוחי סמיט ותפוחי קינגמשהו, או של הארטישוק והשומר, אין סיכוי שאני אבחר את הנכון מביניהם. (למרות שעשיתי לי סימן – שומר זה הזה שנראה כמו חייזר).
"עתיד אדם ליתן את הדין על כל מה שראה עינו ולא אכל" (קהלת על דוכני הטעימות)
צא וראה מה נאים מעשיהם של ישראל שבא אדם לסופר רעב מיד מגישים לו קערת דגנים, ממשיך בשיטוטיו מציעים לו מנה חמה בקערית חד פעמית, סיים את המנה מיד מביאים לו כוסית של יוגורט בטעם. אלא מאי, לא נעים לצאת חזיר ולקחת סתם טעימה, ע"כ אם האדם בא לסופר חמוש בילדיו שומה עליו לפנות לילד ליד דוכן הטעימות ולשואלו "חמודי, רוצה לטעום את היוגורט החדש של דנונה? (תגיד כן)", אם איתרע מזלו ובגפו בא, עליו לקשור עם הדיילת שיחת נימוסין הקשורה למוצר אותו הוא טועם "מה את אומרת?! זה במבצע? ואיפה בדיוק המדף של זה ?" ורבים נפלו חללים שכדי שלא ייצאו חזרזירים היו קונים את היוגורט במבצע.
סוגיה לא פחות פשוטה היא איך להיפטר מהצלוחית החד פעמית לאחר שסיימת את תכולתה ואתה רחוק כשני מילין מדלפק הטעימות. ובכן זהו מקור המנהג היפה לקשט את מדפי הסופר בקעריות ובכוסות חד פעמיות.

"ברור לך קופה נאה" (עממי)
"יש קופה קצרה שהיא ארוכה וארוכה שהיא קצרה. וכבר אמרו חכמים כל קופה שלא תבחר תהיה שכנתה קצרה הימנה". אם הבאת לסופר כדורי הרגעה זה הזמן להשתמש בהם, בעוד אתה מצפה בכליון עיניים לרגע שבו תשאל הקופאית את קודמך "הקורנפלקס הזה שלך?" ואתה תענה בשמחה "לא, לא, זה כבר שלי", הרי שללקוח שלפניך יש סדרי עדיפויות משלו "רגע, רגע, היה רשום שזה 1 פלוס 1", "מה פתאום?" תענה לו הקופאית "המבצע הוא על השניצל כרובית של סנפרוסט, אתה לקחת קטשופ של אוסם", "אז תבטלי לי את הקטשופ" יענה לה הלקוח הטרחן ויניח את הקטשופ במקומו הטבעי ליד המסטיקים והשוקולדים. או אז תרים הקופאית את השפופרת "רגינה, אני צריכה להעביר כרטיס" שכן יש כלל שלפחות פעם אחת במהלך העברת המוצרים חייבת הקופאית לקרוא לקופאית הבכירה שלה יש את הכרטיס. לאחר חמש דקות רגינה תגיע בשעה טובה עם הכרטיס ואוטוטו ינוע הסרט הנע כך שתוכל להתחיל לבנות מגדל מוצרים על הס"מ שיתפנה.

ומה קורה בקופה? ואיך סוחבים 50 שקיות ונשארים בחיים? על זאת ועוד בפרק הבא...
רוצים לשלוח לי תובנות נוספות ? (דוגרי? אין לי שום רעיון לחלק השני) שילחו ל vlado@olam-katan.co.il
לטורים קודמים - www.haim.tk (לא בשבת)

מחשבה לפרשת יתרו

הפעם אני מבקש לשתף בחידוש יפה ששמעתי בשיעור של הרב נבנצאל על פרשת השבוע.

ישנה מחלוקת בין פרשני התורה מתי התרחש ביקורו של יתרו. יש הסוברים שהפרשה במקומה. כלומר, יתרו הגיע לפני מתן תורה ולאחר מלחמת עמלק. יש הסוברים שיתרו הגיע רק לאחר מתן תורה ושאין מוקדם ומאוחר בתורה ושהפרשה הוקדמה לכאן שלא לפי סדר המאורעות. לפי זה עלינו לשאול מה חשיבותה של פרשה זו לכאן. מדוע היה צורך להקדים ולספר לנו על עצתו של יתרו למשה למנות שרים ושופטים, לפני מתן תורה?

הרב נבנצאל הסביר בשם אביו כך. אדם נורמלי שהיה מגיע אליו יתרו ומתחיל לתת לו עצות, הוא מן הסתם היה עונה לו שאם כל הכבוד לדבריו, הרי שהוא אדם עם קבלות והוא אינו נצרך לעצות של מישהו אחר. משה רבינו עשה עשר מכות במצרים, קרע את הים, הוליך שישים רבוא במדבר במהלך קרוב לחדשיים, הוציא מים מן הסלע ועוד ועוד, הוא בקלות היה יכול להשיב ליתרו באופן כזה. אך לא רק שהוא אינו דוחה את עצותיו של יתרו אלא הוא מאמץ אותם בחום.
התורה מביאה את סיפור יתרו לפני מתן תורה כדי שנראה את ענותנותו הגדולה של משה ושנלמד מה הן המידות הנדרשות לקבלת התורה.

נטיעות בט"ו בשבט - הלנו הם?

מקובל לחשוב שמנהג הנטיעות המתקיימות בט"ו בשבט הוא המצאה חילונית. על פי ויקיפדיה מנהג הנטיעות החלו כבר בתקופת העליה הראשונה - עליה שהיתה בעיקרה דתית (קישור):
בט"ו בשבט בשנת תר"ן 1890 יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט”ו בשבט. נימוקו לצעד זה: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, כרוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים". יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה.

מעניין לציין ששניים מתוך שלושת הפתגמים שכתב הרב קוק לחדש שבט עוסקים אף הם בנטיעות:
- מטעי עצי פרי על אדמת קדש, יפריחו תקות דור דורים.
- חשק נטיעת אילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתקפו בעץ החרוב.

מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק א'

לפני שנתחיל לדון במצוות מחיית עמלק אני מבקש להזכיר את דברי הרמב"ם (הל' מלכים פרק ו הל' א-ד):
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

הראב"ד חולק על דבריו אלו של הרמב"ם וסבור שניתן לקבל עמלקים או מז' עממין רק אם הם התגיירו להיות יהודים.

לכן כל הדברים דלהלן אמורים על סמך הנחה שלא השלימו או התגיירו.
הרב משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים השלם שואל את השאלה הבאה על המצווה למחות זרעו של עמלק:
- אמנם שאול לא קיים את מצוות מחיית עמלק, שהרי הוא השאיר את אגג וצאן ובקר, אך "הלוא מלכו אחריו מלכים כשרים במנוחה ולמה לא יצאו למלחמה נגד עמלק"? מדוע דוד המלך, שרצה לבנות את בית המקדש (האמור להגיע אחרי מחיית עמלק), לא יצא למחות זרעו של עמלק לאחר שהוא התמנה למלך?

בנוסף הוא מקשה קושיות ידועות על דברי הרמב"ם (הל' מלכים פרק ה' הל' ד-ה):
מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכבר אבד זכרם.
וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

- מדוע הרמב"ם לא פירש שבכלל מצוות מחיית עמלק גם איבוד הבהמה והשלל, כפי שכתב רש"י (דברים כה יט):
תמחה את זכר עמלק - מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:
הרי לכאורה הרמב"ם משווה את דינם של עמלק לדינם של ז' עממין ששם אין מצווה להרוג את הבהמות.
- מדוע ההבדל בניסוח בין המצווה להחרים ז' עממין לבין מצוות מחיית עמלק: בז' עממין כותב הרמב"ם ש"כבר אבד זכרם" אך לא בעמלק, בז' עממין כותב ש"כל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה" אך בעמלק לא הזכיר כדבר הזה?

לאור קושיות אלו מחדש הרב שטרנבוך את החידושים הבאים:
א. אין מצווה להלחם כנגד עמלק, אא"כ ידוע שיהיה אפשר למחות את כל זרעו. אבל אם מסתבר שלא יהיה ניתן למחות את כל זרעו אזי אין מצווה להלחם נגדם. לכן דוד המלך ועוד מלכים צדיקים לא קיימו מצווה זו ויהיה ניתן לקיימה רק בביאת המשיח (חידוש זה קשה. לשיטתו, הרי שלמה המלך מלך על כל העולם, אז מדוע לא יכל למחות את כל זרעו של עמלק?).
ב. אין מצווה להרוג בהמתם ורכושם של עמלק, אא"כ יש זיקה ברורה בין הרכוש לעמלקים. לדוגמא אם ידוע שסוג כלי היה מצוי רק בידי עמלקים.
ג. אין דין "נתבלבל בין האומות" אצל עמלקים. גם אם העמלקים מבולבלים בין האומות, עדיין יש מצווה למחות את זכרם מהעולם. [אעפ"כ משמע מדברי הרב שטרנבוך בהמשך שהוא אינו סובר שמדובר בשיוך אתני, אלא באנשים שידוע שידיהם מלוכלכות בדם ישראל. בעז"ה נרחיב בכך בהמשך.] זאת, בניגוד למקרה שהם השלימו או התגיירו שאז אין מצווה למחותם.

נעצור כאן לעת עתה, ונמשיך לדון בנושא זה בהזדמנות אחרת. בינתיים, אני מבקש מכל הקוראים לחשוב, האם הדברים המוצגים כאן משקפים את התפיסה שלכם עד עתה של מצווה זו? אשמח לשמוע.

מה אתם אומרים, צריך לכתוב כאן "הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה"?

מחשבות על הכשרת גיורי צה"ל

אינני מתומכיו של מהלכיו הפוליטיים האחרונים של ח"כ הרב חיים אמסלם. לטעמי, ברגע שש"ס הודיעו שהם לא מעוניינים בו יותר, היה עליו לקום וללכת. הרב אמסלם הגיע לכנסת כאיש אלמוני ולא מוכר בזכות אותה דיקטטורה שהוא עכשיו מתלונן כנגדה. עם זאת, לאחר מה שארע ביום שישי האחרון, שהג"ר עובדיה יוסף הורה לאשר את כל גיורי צה"ל, יש הרבה מאד גורמים בש"ס ובסביבותיה שצריכים לעלות ולבקש מחילה מהרב אמסלם. כי הסתבר שהוא הבין את דעתו של הרב עובדיה יוסף והציג אותה בצורה נכונה הרבה יותר מאלו שתקפו אותו וטענו כלפיו שהוא שם דברים כוזבים בפיו של הרב עובדיה יוסף.

לא רק את גיורי צה"ל הכשיר הרב עובדיה יוסף בדבריו. הטיעון המרכזי שליווה את כל מחלוקות הגיור בשנתיים האחרונות היתה, כפי שנוסח בידי הדיין הרב אברהם שרמן בפסקי דינו (ראו כאן), שאסור לדיין לדון כנגד דעתו של גדול הדור הג"ר יוסף שלום אלישיב. [לטיעון זה הקדיש הרב יואב שטרנברג את סדרת הרשימות "שלטון הרב".] על פי הטיעון הזה, לא רק שדיניהם של דייני בתי הדין הצבאיים לגיור אינם תקפים, גם הוראתו של הרב עובדיה יוסף עצמו אינו תקף. יש בהחלט מקום לקוות שאחרי דבריו של הרב עובדיה ואישורם בידי הרב עמאר, שכבר לא נשמע טיעונים כאלה יותר. על אף שאינני תולה בכך יותר מידי תקוות.

ביסודו של דבר יש בהתרחשות של יום שישי הרבה מאד עגמת נפש. אף אחד מהדיינים ומהרבנים המכובדים שהנושא הונח לפתחם לא קיים בעצמו "לא תגורו מפני איש", אפילו הרב הראשי שהאחריות מוטלת על כתפיו לא היה מוכן לשים את שמו על ההחלטה. אמנם, חוסר התגובה מהצד החרדי-אשכנזי (למעט כמה לבלרים משועממים) מוכיח שהרב עמאר פעל נכון, אך אי אפשר להתעלם מהמחשבה של מה יהיה בעתיד. הרב עובדיה הוא כבר ישיש, ויהיה קל מאד לכל מי שירצה להטיל ספק במה שהיום נראה ברור.

גם על קול ענות החלושה מהצד החרדי-אשכנזי יש מקום להרים גבה. אמנם, יש כנראה הבנה שזה לא פשוט לתקוף את הרב המשפיע ביותר בעולם היהודי כיום. מאידך, אי אפשר שלא להשוות את המקרה הזה למקרה האח והאחות שגם שם עמד למבחן שאלה הלכתית בתוספת לחץ פוליטי כבד והעולם החרדי סער. בזמנו, הרב אלישיב התפטר מתפקידו כדיין. מישהו מתאר לעצמו שאחד הדיינים היום יקום ויתפטר? העולם היהודי משלם מחיר יקר בזה שמנהיגיו התורניים הם זקנים מופלגים.

המציאות שהרכב אחד של בית הדין יכול לפסוק באופן אחד (כדוגמת הטיעון דלעיל של הרב שרמן) ולאחריו יגיע רב, גדול ככל שיהיה, ובהוראה אחת בעצם יהפוך את כל דבריהם של אותו הרכב לאפס זו אחת הבעיות הקשות ביותר לכל מי שחולם על הגדלת "דין תורה" בחיינו. כל עוד אין היררכיה ברורה, זכות ערעור מובנה, קבלת תקדימים פסיקתיים כמחייבים ועוד כהאי גוונא, קשה לראות מצב של מתן אימון ציבורי במערכת בתי הדין. יש להדגיש שהמצב בארץ שונה לחלוטין מהמצב שהיה בגלות. בגלות לכל קהילה היה בית דין משלה, שלא היה צריך לקחת בחשבון בתי דין של ערים אחרות. היום כל בתי הדין הם באותו מקום, ואי אפשר לחיות עם מצב שביום יום בית דין אחד יפסוק שחור ולמחרת בית דין אחר יפסוק בסוגיא זהה לבן. יש עוד הרבה מה להאריך בנושא זה, ואין כאן המקום.

הודעה מנהלית

בהמשך להודעה הקודמת, הגיעה אלי השבוע תלונה אחת על תגובה שנעלמה. אם היו עוד תגובות שנעלמו בבקשה הודיעוני.

מהתמיכה הטכנית נמסר לי שהם עובדים על איתור הבעיה אך עדיין לא יודעים אם יצליחו לתקן אותה.

בינתיים, המשיכו לכתוב תגובות, אך הזהרו לא להתקרב למגבלת התוים. אם התגובה היא ארוכה, תפצלו אותה לכמה תגובות.

תיקונים לחוזה, מאת: חיים ולדומירסקי

התפרסם בעלון "עולם קטן"

לכבוד מר בורא עולם,
הנידון : הערות על החוזה שנחתם בינך ובין מרשי בתאריך השישי לשלישי לשנת 2448 (למנייננו).
בורא יקר, כידוע לך בתאריך המצוין לעיל נחתם חוזה בינך ובין מרשי במעמד שני הצדדים. אין בכוונת מרשי להתנער חלילה מן החוזה, אולם נודה על האמת, החוזה המקורי אינו הולם את התקופה המודרנית ואת הלכי הרוח הנושבים בעת זו (והאמת שהוא די דרקוני), אי לכך נתבקשתי ע"י מרשי להכניס אי אילו שינויים מתבקשים בחוזה כך שיעלו בקנה אחד עם השקפתו הליברלית והפלורליסטית של מרשי.
הרקע לחתימת החוזה כפי המופיע בפנינו היה גאולת מרשי מן השבי בו היה נתון במצרים. אין באמור להלן לגרוע כמובן מחשיבות מעשה זה או להמעיט ברגשי התודה של מרשי על גאולתו מהשבי הנורא בו היה מוחזק (למרות שבל נשכח שלא היה למרשי מחסור בדגה, קישואים ואבטיחים שם). התיקונים בחוזה הינם מינוריים וכולי תקווה כי נוכל להגיע להבנה בסעיפים להלן :
1. "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – כפי האמור לעיל, אין בכוונתו של מרשי להצטייר ככפוי טובה על דבר הצלתו, אם כי מרשי ביקש לציין שלמד ממורתו בעממי שהסיפור לא ממש מדויק (וזו בלשון המעטה), בין כך ובין כך מקביעה זו ועד לדרישת בלעדיות במערכת היחסים המרחק רב. הנוסח המוצע על ידי הוא "אנוכי ה'" כהצהרה דקלרטיבית ובלתי מחייבת.
2. "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה... לא תשתחוה להם ולא תעבדם"- ראשית, מרשי רוצה לציין כי הסעיף הוא בבחינת התפרצות לדלת פתוחה, שכן הוא עצמו רואה בפעולת השתחוות וסגידה כלשהי לכל סוג של אל אקט פרימיטיבי (אם כי מרשי לא רואה כל פסול בפסל בודהה חמוד המונח בסלון). מרשי מתנגד כמובן לפרשנויות מרחיקות לכת לסעיף זה כדוגמת סגידה לכוכבי קולנוע, הערצת שחקני כדורגל והשתעבדות לממון שהם חלק ארי מעיקרי אמונתו. עלי לשוב ולציין כי הדרישה לבלעדיות שלך כאלוהים הינה מוגזמת וקנאית במקצת.
3. "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא". אדרבה, מרשי מוכן לא לשאת את שם ה' כלל
(חוץ ממערכונים פרובוקטיביים ועל דרך ההומור).
4. "זכור את יום השבת". מרשי מוכן לזכור זאת ובהזדמנות זו מודה על יום החופש שארגנת לו. המשך הסעיף מיותר לטעמנו.
5. "כבד את אביך ואת אימך". מרשי מוכן לכבד את אביו ואת אימו כל עוד הם יכבדו אותו. על אף שיש כמובן לזכור את הדיבר החדש "העולם שייך לצעירים" וע"כ הדגש לדעתנו צריך להיות מופנה כלפי כבוד הילד.
6. "לא תרצח". מרשי חותם בלב חפץ על סעיף זה, על אף שהוא רוצה לציין כי ישנה סתירה בין סעיף זה ובין סעיפים המופיעים בחוזה "ניהול מלחמה". היינו מעוניינים להרחיב סעיף זה ברוח הפציפיזם לה רוחש מרשי חיבה רבה.
7. "לא תנאף". מרשי מרגיש אי נוחות מסוימת מסעיף זה. אין למרשי דבר כנגד מוסד הנישואים. אבל מרשי כליברל פלורליסט לא רואה כל פסול במעשים הנעשים ע"י שני בגירים בהסכמה.
8. "לא תגנוב". אין לנו הערות מיוחדות לסעיף זה. אם כי יש להקפיד על שמירת הנוסח המדויק של הסעיף – לא נאמר "לא תשלים ציוד" או "לא תטעם חמוצים בסופר" וכמובן אין המדובר ב"לא תעלים מיסים".
9. "לא תענה ברעך עד שקר". גם כלפי סעיף זה אין למרשי התנגדות עקרונית. אין כמובן להרחיב את הניסוח המקורי ל"לא תתחמן" ו"לא תעגל פינות".
10. "לא תחמוד בית רעך. לא תחמוד אשת רעך". מרשי מסתייג מסעיף זה בכל חלקיו. ראשית, מרשי מציין כי הכח החזק ביותר המניע את תרבותו כיום היא החמדה להשיג יותר מאשר רעהו וכי אם לא ישאף לכך הרי שלא נשאר לו למה לשאוף. שנית, התרבות בה מצוי מרשי – התקשורת, שלטי החוצות, האינטרנט, אומרת לו כי אין רע לחמוד את האסור, כל עוד הדברים לא יוצאים אל הפועל. אדרבה, הפנטזיה והדמיונות האסורים מוסיפים טעם לחייו של מרשי ואין בכוונתו להיגמל מכך.
אופיים של השינויים המוצעים אינו נובע חלילה מכך שמרשי הינו חסר מוסר, וע"מ להוכיח את כנות כוונותיו ומוסריותו הנעלה וכן כדי לפצות על אובדן חלק מן הסעיפים בחוזה המקורי הוא אף מוכן להכנסתם של הסעיפים הבאים לחוזה :
1. "שמר תשמרון חיות בסכנת הכחדה". (אפשר להוסיף "כי בסכנת הכחדה הייתם במצרים" או משהו כזה. אתה טוב בניסוחים האלה...)
2. "לא תפלטון גזי חממה ולא תחממו את ארצכם".
3. "לא תחוררו את האוזון".
4. "והיה כי תרכבו על אפניכם חבוש תחבשון קסדה".
5. "הישמר לך פן תגרש ילדי עובדים זרים וזכרת כי עובד זר היית במצרים".
אני סמוך ובטוח כי החוזה החדש אם ייחתם, יהלום בהרבה את טיבה של ההתקשרות בינך ובין מרשי, מתוך כבוד הדדי האחד לצרכי השני כשווה בין שווים.

מחשבה לפרשת בשלח

על הפסוק הראשון של השירה "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'", כותב רש"י:
"אז", כשראה הנס, עלה בלבו שישיר שירה, וכן (יהושע י) "אז ידבר יהושע" וכן (מ"א ז) "ובית יעשה לבת פרעה" - חשב בלבו שיעשה לה. אף כאן "ישיר" - אמר לו לבו שישיר, וכן עשה. "ויאמרו לאמר אשירה לה'", וכן ביהושע, כשראה הנס, אמר לו לבו שידבר, וכן עשה "ויאמר לעיני כל ישראל", וכן שירת הבאר, שפתח בה "אז ישיר ישראל" פירש אחריו "עלי באר ענו לה" (מ"א יא), "אז יבנה שלמה במה" - פירשו בו חכמי ישראל שביקש לבנות ולא בנה. למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה. זהו ליישב פשוטו

לפי רש"י פירוש הביטוי "אז ישיר משה" הוא: כשראה הנס, עלה בלבו שישיר ואז הוא שר. כך רש"י מיישב את פשוטו של מקרא.

אך עדיין נשארה כאן שאלה גדולה. מה פתאום התורה השתמשה בביטוי זה כאן? כלומר, גם אם נקבל את הפירוש "עלה בלבו שישיר וכן עשה", זה לא מסביר מדוע התורה שינתה כאן ממקומות אחרים והשתמשה בביטוי הזה "אז ישיר", ומדוע במקומות אחרים התורה, כדוגמת "ותשר דבורה", התורה לא השתמשה בביטוי "אז ישיר" או "אז תשיר".

חשבתי שכתוספת לדברי רש"י צריך לומר שהביטוי הזה מורה על נטילת יוזמה אישית.

עד לרגע זה בסיפור היה משה בעצם שליחו של הקב"ה להסיע את ישראל, לבקוע את הים ולהחזיר את הים לאיתנו. התורה מבקשת להדגיש שאת השירה לא עשה משה כמילוי ציווי מאת ה' אלא מיוזמתו האישית - עלה בלבו שישיר וכן עשה.

כך נראה לי צריך לומר גם בדוגמאות האחרות שמביא רש"י (או לפחות ברובם).

עוד הסכמה לספר "תורת המלך"

"שבועות רבים הייתי מחוץ לעיר.. ובחזירתי מצאתי את מכתב כת"ר וגם את גליונות הדפוס מספרו הנפלא "תורת המלך" ורציתי לעבור עליהם בעיון ולכתוב איזו הערות כדי לעשות רצון חכם שכמותו, אלא שפתאום חלו עיני ל"ע ונאסרה עלי הכתיבה וגם העיון המתמיד הוכבד עלי. קוה קויתי כי יעבור כאב עיני במהרה, אבל לצערי אני זקוק עוד לביטול קריאה ועיון וצר לי מאד שגרמתי לכת"ר תוחלת ממושכה, אבל כאמור הייתי אנוס לכך, ובכן בל יחשדני ח"ו בהזנחה שיש בה משום זלזול. אדרבה ואדרבה. מהמעט שראיתי בספרו כבר נוכחתי מעוצם גדולתו ותוקפו."
(הג"ר יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה"שרידי אש")

מעניין אם גם אותו יזמינו לחקירה במשטרה...

הרבניות

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בפעם הקודמת הצבענו על שינויים המתחוללים בחברה הדתית בכל הנוגע למה שכינינו "רבנים ממין נקבה". בנוסף, הצבענו על כך שבארצות הברית, השינוי של מינוי אשה למשרה רבנית למחצה, ארע בקצה השמאלי של החברה הדתית וגרר בעקבותיו ביקורות רבות. לעומת זאת, השינוי העיקרי בארץ הוא בדמות "ראש ישיבה אשה", והוא מתרחש בכל חלקי וגווני החברה הדתית והוא אף מתרחש באופן טבעי וללא אירועים חריגים.

כמעט באופן ניסי, בצמידות לפרסום הטור האחרון, התפרסמה בארץ יוזמה שכונתה "מכתב הרבניות". המכתב, שקרא לבנות ישראל להימנע מלהתחתן עם נכרים, נחתם בידי רבניות שונות, כגון הרבניות ליאור, לבנון ויוסף. הבה נניח לרגע שאתם עובדים כמתורגמנים בעיתון בשפה זרה, כיצד הייתם מתרגמים ידיעה בנושא מכתב הרבניות? אם היה מדובר על תרגום לאנגלית, האם הייתם כותבים "female rabbis" או אולי "rabbis' wives" (ראו כאן)? אין ספק שתוקפו של המכתב קשור לכך שמדובר בסוג של "רבנים ממין נקבה", ולא רק בנשות רבנים. התואר "רבנית" שהודבק למי שנשואה לרב, מעיד על כך שנשות רבנים תמיד שימשו בקהילה כסוג של "רבנים ממין נקבה". התופעה שעליה הצבענו בטור הקודם ושאותה כינינו "ראשי ישיבה נשים", היא בעצם הרחבה של מעמדן של הרבניות. הרחבה שבעצם מנתקת בין התואר "רבנית" לבין הצורך להיות נשואה לרב.

במאתיים השנים האחרונות, התחיל באירופה המזרחית תהליך של הפרדת תפקיד הרב הפוסק הלכה מתפקיד הרב המלמד והמנהיג התורני. כך קיבלנו רבנים שכיהנו ברבנות מקומית אך הפקידו את תפקיד הוראת ההלכה בידי אדם אחר, כדוגמת הג"ר חיים סולובייצ'יק שכיהן כרב בבריסק אך הפקיד את פסיקת ההלכה והעיסוק בדיני תורה בידיו של הדיין הג"ר שמחה זעליג ריגר. גם בארץ ישנם ראשי ישיבה מכובדים שהינם למדנים גדולים אך בענייני פסיקת הלכה למעשה עדיף לפנות לרב העיר המקומי. וכך גם ישנם רבנים ודיינים מכהנים שאין כוחם רב במתן שיעור כללי בישיבה, אך בשיקול כלל הדעות ההלכתיות והכרעה ביניהם, יחד עם הבנת המציאות המורכבת, הם אשפים.


ההבחנה הזו, שאצל הרבנים הגברים כבר התקבלה כנורמלית, משום מה גורמת להרמת גבות כשעוברים מעבר למחיצה. כשציינו בטור הקודם שישנן נשים שיש להן מעמד ציבורי השווה לראשי ישיבות משום שזכו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, לא מעט קוראים טענו כנגדי שלזה לא ניתן לקרוא רבנים משום שהן לא פוסקות הלכה. טענה שאותם קוראים כנראה לא היו מעלים מול המציאות הגברית.


התהליך המתרחש בארץ, שבו מוצאים יותר ויותר נשים הממלאות תפקידים רבניים, הינו תהליך טבעי המתרחש דווקא במקומות בהן היתה התקדמות נשית בדורות האחרונים. כך שבתחומים כגון לימוד תורה לנשים שהתפתח מאד בדורות האחרונים זה רק טבעי שיותר נשים גם תלמדנה תורה.


עוד דוגמא להתפתחות הזאת כתבה הגב' אמילי עמרוסי בטורה ב"ישראל היום" (ג' טבת תשע"א):

"בבית הספר התיכון הדתי לבנות פלך בירושלים, הגיע זמנו של רב התיכון ללכת לדרכו. ערכו לו מסיבת פרידה, כיבדו בבמבה ומיד לאחר מכן מינו רב חדש לתיכון: תלמידת חכמים יראת שמיים בת 30 בשם חנה גודינגר-דרייפוס."




לאחר מעשה, עומדים פשוט נפעמים מול הפשטות והטבעיות שבדבר. הרי ברור לכולנו שרק אשה יכולה להתמודד עם הרבה מהשאלות המטרידות בנות-עשרה בדור שלנו. עם זאת, ברור שאם אותה אשה-רב איננה אישיות תורנית ברמה גבוהה, התלמידות יתייחסו אליה כמו עוד מורָה בבית הספר. זו התביעה מהנשים הממלאות והמבקשות לקחת חלק בשינוי ולמלא תפקידים מהסוג הזה.


בטור הנ"ל, אמילי עמרוסי בעצם מסכמת את כל מה שאני ביקשתי להציג בשני הטורים האחרונים:

"עזרת הנשים הדתית לאומית רוחשת שינויים. בתוך הגבולות מתחדדות שאלות. המהפכה החרישית הזאת לא [נעשית] בחפירה תחת היסודות. בציבור הדתי, שנדחה מפני זעקות הקרב של הארגון הדתי פסיניסטי "קולך", שייבא מושגים זרים והלך מהר מדי ורחוק מדי, מתרחשים תהליכי עומק. חידושים מבורכים נעשים בזהירות מבורכת."

יסוד הקדושה

הבאתי בעבר את דברי הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק על כך שקדושה חלה רק מכוח התורה.
כך כתבתי בזמנו משמו של הרב צבי שכטר (קישור):
כתוב בנפש החיים של ר' חיים מוולוזין שכל קדושה יכולה לחול רק מהתורה, וככל שיש יותר "תורה" במשהו הוא יהיה יותר קדוש. לדוגמא תפילין קדושים בגלל שיש בהם פרשיות, תפילין של ראש קדושים יותר מתפילין של יד מפני שיש בו שי"ן יתירה (על הבית). תפילין קדושים ממזוזה, מכיוון שיש בהם שתי פרשיות שאין במזוזה וכך הלאה. בית המקדש קדוש מפני שהיה בו ארון עם לוחות הברית. גם בית המקדש השני קיבל את קדושתו מפני שבהר הבית היו קבורים הלוחות.
מהיכן שואב ארץ ישראל את קדושתו? אז הגמ' אומרת שקדושה ראשונה נעשתה ע"י כיבוש וקדושה שנייה ע"י חזקה, והדעה המקובלת היא שקדושה ראשונה בטלה כשנחרב בית ראשון ואילו קדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מכיוון שכל קדושה צריכה לנבוע מהתורה, הקדושה הראשונה חלה באמצעות הכיבוש, אין הכוונה שהצבא החיל עליה קדושה, אלא כיוון שהכיבוש נעשה יחד עם הארון אז הקדושה חלה. בקדושה שניה הכיבוש חל מתוקף תורה שבעל פה. ולכן קדושה ראשונה בטלה, כי הקדושה היא של תורה שבכתב ותורה שבכתב זה חפץ שניתן ח"ו להעלים אותו. ואילו תורה שבעל פה זה לא חפץ, ולכן גם לא ניתן להחריב אותו.

אמש הפנה אותי אחד הקוראים לדברים הבאים של ה"משך חכמה" לפרשת בא (שמות יב כא) שניתן לראות אותם כחולקים על הגישה שהובאה לעיל. אני מעדיף לראות אותם כמשלימים:
והנה יש להאריך, שכל מקומות המקודשים אין יסודם מן הדת רק מהאומה והשרשים (=הכוונה הוא שרשי האומה, הייחוס שלנו) כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם את יצחק, וכן נבחר עפ"י נביא, ובדת לא כתוב רק מקום אשר יבחר ה'. והר סיני מקום הדת כיון שנסתלקה שכינה ממנו ועלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האומה והתאחדות האומה לשרשה שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה וזה דרוש עמוק, אכמ"ל.

במילים אחרות, כותב ה"משך חכמה", הג"ר מאיר שמחה הכהן מדוינסק, שהתורה מלמדת אותנו לחוש קדושה רק כלפי דברים שיש להם ערך היסטורי כלפינו, ושאי אפשר להצניח קדושה יש מאין.

עדכון מיום ו' בשבט:
דברים אלו של ה"משך חכמה" מזכירים דברים אחרים של ה"משך חכמה" משמות לב ד"ה "ויהי כאשר קרב אל המחנה" (דברים אלו היו שגורים בפיהם של נחמה וישעיהו ליבוביץ' שראו בו מקור לכך שאין דבר כזה "איש קדוש", "מקומות קדושים" וכה"ג):
וע"ז צווח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה'? עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה. גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה... ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול... ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי"ת בלבד.

מחלוקת ואהבה - אביי ורבא

הגמרא בברכות נו ע"א, בסוגית האגדתא אודות פתרון חלומות מביאה סיפור ארוך על אביי ורבא שהיו חולמים חלומות זהים והגיעו יחד לאותו פותר חלומות שהיה פותר לאביי באופן חיובי ולרבא באופן שלילי.
הרב קוק בעין איה מתייחס לעובדה המפתיעה ששני האמוראים חלמו את אותם החלומות (קישור):
שיווי הדיעות וההתחברות של הריעות הנפלאה בשני הצדיקים הללו, פעלה על נפשותיהם שווי מופלא כ"כ עד שגם רגשותיהם הפנימיים וציוריהם המדמים היו ג"כ באופן שוה. ע"כ הי' גם לחלומותיהם סגנון אחד, זאת היא פעולת האהבה הנפלאה שיכולה להמצא בנפשות זכות כשפוגשות בערך שיווי של השקפות נעלות.

דברים אלו של הרב קוק הם חידוש גדול. שכן דווקא על ברי הפלוגתא הידועים אביי ורבא, היינו חושבים לומר שכשם שדעותיהם שונות כך חלומותיהם יהיו שונים.
בפרק ז' של ברכות הרב קוק מאריך על ההבדל בגישה שבין אביי ורבא, בין היתר הוא כותב כך (קישור):
רבא ...היתה נטייתו אל שקידת התורה ודרישת כל אמת בפרטיהם המוגבלים ובזה יבא להכרת קונו יתברך, ...ובזה יבא אל המנוחה והתעודה הרוממה. אביי אמנם שאף אל הרחבת הידיעה בההכרה הפנימית שמתנשאת אל למעלה מכל גבול

ועל אף השוני הגדול בגישות של שני ברי הפלוגתא, אביי ורבא, הרב קוק מחדש כאן שבסופו של דבר שבגלל האהבה הנפלאה שהיתה שרוייה בין שני בעלי הנפשות הזכות הללו גם חלומותיהם היו בסגנון אחד.

נקודה למחשבה בעקבות מחלוקות ימינו.

מחשבה לפרשת בא

הקב"ה מצווה את משה ואהרן:
דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:

בקיום הציווי מצאנו דבר מעניין. כך התורה אומרת:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:

הקב"ה ציוה לדבר אל כל עדת ישראל, אך משה קורא לזקני ישראל.

אך בהמשך אנחנו רואים שמשה בעצם מדבר אל העם ולא רק אל הזקנים:
וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:

יתרה מזאת, זה לא הפעם הראשונה שמצאנו תופעה כזאת. כשהקב"ה אומר למשה בסנה:
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:

משה עונה חזרה:
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:

על מי משה מדבר "והן לא יאמינו לי"? על הזקנים או על העם?

כך קורה גם כשמשה מקיים את ציווי "לך ואספת את זקני ישראל":
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם:
וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

משה אוסף את הזקנים אך בפועל מדבר אל העם.

עד כאן העובדות. מכאן פרשנות/דרשנות.
חשבתי לקחת את הדברים לכיוון סגולתם של עם ישראל, שעובדים קשה ונמצאים תחת עול השיעבוד, ואף על פי כן סקרנותם והתעניינותם לא מתו ואולי אף גברו על אלו של הזקנים שאותם היה צריך לקרוא ולאסוף. הרצון של עם ישראל להתעלות מעל החיים החומריים ולהתחדש בחייו הרוחניים היתה קיימת ופעילה וכשראו שיש אסיפת זקנים, מיד העם היה מגיע כדי לשמוע "מה התחדש בבית המדרש".

קביעת רגע המוות - שאלה רפואית או אתית?

כפי שכתבתי לפני מספר ימים, אני עוסק עתה מעט בנושא קביעת רגע המוות. אני מניח שידוע לכולם שישנה מחלוקת בין פוסקי דורנו כיצד נקבע שאדם הוא מת - האם אפשר להסתפק במוות מוחי נשימתי או שצריך בנוסף הפסקה של פעילות הלב?
לרוב, שני צדדי המחלוקת הזאת מסכימים ששאלת קביעת רגע המוות היא שאלה אתית. ולכן, לדידם המוסמכים לקבוע ולהכריע בשאלה גורלית זאת הם אנשי ההלכה ולא אנשי הרפואה.

תובנה זו אינה רק נחלתם של הרבנים שעסקו בנושא, אלא גם של רופאים בכירים. כך מתאר הרב דר' אברהם שטיינברג את הפנייה לרבנות הראשית שיעסקו בנושא (קישור):

בחורף שנת תשמ"ה (ראשית 1985) פנו מנכ"ל משרד הבריאות דאז, פרופ' דן מיכאלי, ופרופ' סהר, אז מנהל המחלקה הנוירו כירורגית במרכז הרפואי שיבא בתל השומר לרבנות הראשית לישראל בבקשה לקבוע את עמדת ההלכה ביחס להשתלות לב בישראל. הם הסבירו לרבנים הראשיים
"כי מאחר ואין המדובר בשאלה רפואית, אלא בשאלה דתית - האם ניתן על פי ההלכה לקבל את מות מרכז הנשימה כמוות של הגוף כולו" [מכתב לחבר, כרך מט, חוב' 8, תשמ"ז, עמ' 8]

מעניין אם כן לציין לדברים יוצאי דופן של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' בספרו "שיח נחום" יו"ד סי' עט (עמ' 272) שכתב כך:
הגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה. כיום ההגדרה המקובלת היא שלב המוות המוחי, דהיינו כאשר גזע המוח מפסיק לפעול. משלב זה ואילך מותר להשתמש באיבריו של הנפטר לצורך השתלה באדם אחר והצלתו.

דברים אלו מובאים בסיכומה של התשובה. בגוף התשובה סברת ההתבססות על הרפואה המודרנית מובאת רק לחומרא, כלומר שאם בתקופת חז"ל היו מחשיבים אדם במצב רפואי מסויים למת, וכיום יש טכניקות רפואיות להחיות אדם כזה, בודאי שהאדם נחשב לחי (ראה הרחבה של עניין זה במאמר "הערכה מדעית כיסוד לפסיקת ההלכה" שפרסם הרב רבינוביץ' בתחומין - קישור). אך כאמור בסיכום התשובה הדברים מובאים כאמירה כוללת: הגדרת רגע המוות נקבעת על פי המקובל בעולם הרפואה.

דברים אלו של הרב רבינוביץ' הם קשים לעיכול, ולא רק משום שנראה שהם דעת יחיד. אך מאידך, יש בהם גם הגיון מסויים שגם אם לא מסכימים איתם (וגם אם יתברר שהרב רבינוביץ' לא התכוין למה שאני הבנתי בדבריו) יש לתת עליו את הדעת. ברגע שהרפואה העולמית מחליטה החלטה גורפת בנושא גורלי כמו "קביעת רגע המוות", עד כמה היהודי המאמין יכול לא לקבל קביעה זו? כלומר, נניח לרגע שההלכה מקבלת באופן חד משמעי שמוות מוחי נשימתי אינו מוגדר כמוות, האם יהודי החולה במחלה סופנית יוכל ללכת לבית חולים המתמחה במחלתו כשהוא יודע שמנהלי בית חולים זה אינם מקצים משאבים למתים מוות מוחי? כמובן, שלשאלה זו גם מתווספת השאלה ההלכתית-מוסרית של קבלת איברים להשתלה כאשר אתה לא מוכן לתרום, בגלל אמונתך הדתית. ויש עוד שאלות כהאי גוונא.

הודעה מנהלית

בשבועות האחרונים התקבלו אצלי מספר תלונות על תגובות שנמחקו או נעלמו. בימים האחרונים אף ראיתי את התגובות (של צביקה ושל רב-זקן) נעלמות מול עיני. אני מתייחס לבעיה הזאת ברצינות רבה. אני מבין שאנשים השקיעו מזמנם לשתף את כולנו במחשבותיהם ולא ייתכן שהדברים ייעלמו כלא היו.
פניתי לתמיכה הטכנית של המערכת בה אני משתמש לתגובות ועד כה לא נענתי בצורה רצינית. פניתי אליהם שוב היום עם דרישה לבדיקה רצינית של המצב.

מהתלונות שהגיעו אלי גליתי שלרוב מדובר על תגובות ארוכות מהממוצע. לכן, מהצד שלי הגבלתי את מספר התוים של התגובות למספר נמוך ממה שהיה עד כה, בתקווה שזה אולי יפתור חלק מהבעיה (אני לא אעיר לאנשים שמשרשרים תגובות).

בשבועות הקרובים אני מבקש מכל מי שיש לו בעיה עם השארת תגובות שישאיר תגובה (או שישלח לי למייל) עם פירוט הבעיה שהוא נתקל בה. לדוגמא: "נמחק לי הודעה בן כ100 תוים לפוסט זה שכתבתי היום בשעה 15:00".

אני מקווה שביחד עם התמיכה הטכנית של המערכת ועם שיתוף הפעולה מצדכם נצליח להתגבר על הבעיה (אם לא, כנראה שאאלץ שוב לנדוד ולחפש אחר מערכת אחרת, דבר שאני מאד לא רוצה לעשות מכיוון שאין לי דרך להעביר תגובות ישנות למערכת חדשה).

יצא לאור: המעיין טבת תשע"א

בתוכן:
פתיחה ודברי ברכה

הלכות חנוכה מספר 'יוסף אומץ' / הרב עמיחי כנרתי
שינוי זהות במקום פיקוח נפש / הרב יחזקאל יעקבסון – מאמר המוצא היתר ליהודים בתקופת השואה לשנות את זהותם לגויים (אולי היה מקום להכניס גם דיון על סוכני מוסד העוטים על עצמם זהות בדויה – ע"ע מאמרו של הרב ארי שבט מתחומין האחרון).
האם משפחת גויים שנטמעה נטמעה? / הרב יואל עמיטל – מאמר זה שנראה תמים מאד למראה, בעצם עוסק באחד הנושאים החמים ביותר המונח כיום על שולחן יחסי הדת והמדינה כיום. הנושא הוא: עד כמה צריך רשם הנישואין לברר אחר היהדות של מי שבא להירשם לנישואין.
יישוב הקושיא על רבי צבי הירש קלישר בענין הקרבה בזמן הזה מדין במה / הרב נעם קניגסברג
'משנה אותיות נשמה': השפעות רעיון זה על לימוד המשנה / מרדכי מאיר

"הלעיטהו לרשע וימות" מול "לאפרושי מאיסורא" / הרב יהודה לוי
מגורים בעיר מופגזת / הרב יעקב זיסברג

"תורתו אומנותו" - מלשון חז"ל ועד לשון ימינו / אוריאל פרנק – חובבי לשון! אל תפספסו את מאמרו של ידידי ר' אוריאל.

זיכרון להולכים
דברי הספד על רבי שמואל הכהן ז"ל / הרב יהודה קופרמן

על ר' שלום שכנא רותם זצ"ל / צבי כספי

תגובות והערות
עוד בענין 'מחשבה טובה הקב"ה מצרפה' / הרב משה פרץ

כמה הערות על הערות המהדיר על פירוש רשר"ה על ספר יונה / הרב ישראל מאיר יונה

עוד בעניין חטא בת שבע / הרב דני כיטוב - תגובה לתגובה / הרב משה גנץ

עוד בענין פרדוכסים בהלכה / הרב מאיר בראלי – עוד לא הבנתי מה היתה מטרת מאמרו של הרב דר' מיכאל אברהם שעליו מוסיף כאן הרב בראלי, אבל הדוגמאות שהוא מביא בהחלט משעשעות.

על ספרים ועל סופריהם
"דבר גדול לפרסם את האמת על יהדות אשכנז" / שמואל עמנואל

ראש ישיבת 'מרכז הרב' הנעלם: הרב אברהם אהרן הכהן בורשטיין זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות / שמריה גרשוני - עוד מאמר מוצלח על היסטוריית ישיבת "מרכז הרב", הקודם שהתפרסם לפני מספר גליונות עסק בנסיון להביא את הג"ר שמעון שקאפ ללמד בישיבה.
נתקבלו במערכת / הרב יואל קטן – אם מישהו יכול להשיג לי את המאמר של הרב נריה גוטל אותו מזכיר הרב יואל קטן בסקירת כתב העת אורשת, אודה לו על כך.

קביעת רגע המוות ועוד

כמה דברים שהיו על שולחני בזמן האחרון.


1. בשבוע האחרון עלתה, סביב פטירת שחקן הכדורגל אבי כהן, סערה תקשורתית בדבר קביעת רגע המוות והשתלת איברים. בארה"ב הנושא עלה לפני כמה שבועות כשגורמים בRCA ניסו להתחיל מהלך לבחינה מחדש של הגישה המקובלת בRCA זה שנות דור המגדירה מוות מוחי כמוות לכל דבר. בזמנו פורסם ב"הרהורים בלוג" פוסט אורח באנגלית (קישור) שהוא לדעתי המאמר הטוב ביותר שקראתי בנושא. אני חושב שזו תהיה זכות גדולה למי שיתרגם את המאמר הזה לעברית.


2. עוד בנושא קביעת רגע המוות והשתלת איברים. יש המון חומר ברשת בנושא הזה שכל אחד מכם בודאי יכול למצוא בעצמו בחיפוש פשוט, ובכל זאת אציין לחומרים שעשיתי בהם שימוש בשבוע האחרון: הרב פרופ' אברהם שטיינברג במאמר מקיף בנושא, ועוד מאמרון שבסופה תיאור הניסויים והדיונים שערך עם הג"ר שלמה זלמן אוירבך. הרב יואל קטן בהרצאה מאד מעניינת ומסכמת בנושא (תורף דבריו: הגישה הדוגלת ב"מוות מוחי נשימתי" היא השיטה המבוססת מבחינת המקורות, השיטה הנגדית היא שיטה המתבססת רק על הספק שאולי בכל זאת יש כאן פגיעה בחיים). הרצאתו של הרב יואל קטן נאמרה במסגרת כנס שהתקיים לא מזמן בישיבת הכותל - ההרצאות נמצאות כאן, טרם הספקתי להאזין להרצאות האחרות אך הנושאים נראים מעניינים.

3. בזמנו פרסמתי את תוכנית הכנס "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" שהתקיים באוניברסיטת בן-גוריון בתחילת הקיץ. ההקלטות של ההרצאות עלו לרשת לא מזמן וניתן למצוא אותם כאן. ההמלצות שלי: המושב החמישי וההרצאה של פרופ' אשר כהן.

4. מאן דהוא העלה לרשת דיון בין חברי הקהילה שהתקיים בקהילת הרמב"ן בירושלים של הרב דר' בני לאו. הדיון הוא מרתק ממספר סיבות - והוא ניתן להורדה כאן (זה קובץ גדול מאד. מומלץ לשמור למחשב ולהאזין/לראות רק אחרי גמר ההורדה.). בכל מקרה, אני כמעט יכול להבטיח שמי שיצליח להוריד ולמצוא זמן להאזין לדברים, בהחלט יקום בסוף ויאמר לעצמו "דבר כזה עוד לא ראיתי בחיי".

רכזים למחנות השמדה - "הבהרה והתנצלות"

כזכור, בשבת שעברה ש"ק פר' "שמות" נכתבו במאמר המערכת של עלון "מעייני הישועה" הדברים הבאים:
רבני קריירה
נכון יש גם כאלה. פקידים. שלא רוצים להפריע. שמסבירים ש'זו לא בדיוק ההלכה' וגם שזה 'רק פן אחד' וגם ש'יש עוד הרבה רבנים שלא חושבים כך' ושבקיצור הפוליטקלי קורקט הוא לחם חוקם. ספק אם בזמנו הם הזדהו עם הקריאה הלא אסטטית: 'מי לה' אליי". ספק אם לקחו חלק בהסטוריית מאבקי התרבות שלנו. ספק אם יקחו אי פעם.
מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות ההשמדה הם ישאירו לאחרים או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו.

השבת, כפי שכבר העירו חלק מהמגיבים לפוסט הקודם בנושא, פורסמה בעלון "מעייני הישועה" הודעת "הבהרה והתנצלות":
בעקבות פניית רבים ודברים שנאמרו בפורומים שונים, ביחס למאמר המערכת שפורסם בגיליון פרשת "שמות", הרינו מתנצלים בפני מי שנפגע מהדברים וכן מבהירים כי אין ולא הייתה חלילה, כל כוונה לפגוע באדם ספיציפי וודאי שלא הייתה כל כוונה לפגוע בתלמידי חכמים או ברב מסוים. תנועת מעייני הישועה ואנשיה פעלו ופועלים להגדלת אמונת-חכמים וכבוד הרבנות והרבנים בדורנו בכל כוחם. כך היה בעבר, כך גם בהווה וכך יהיה גם בעתיד. ומתוך כך תוקף הדברים שנכתבו הוא בבחינת כמיהה למנהיגות רבנית שתוביל אותנו ואת כולו לחוף מבטחים.

האמת, שה"התנצלות" הזאת היא יותר ממה שצפיתי. כפי שכתבתי בפעם הקודמת, המאמר הראשון מעיד על טיפשות ובורות יותר מכל דבר אחר. היכולת להתנצל ולהודות ברבים על טעות היא כח שניתן לאנשים רמי מעלה, ואני לא מתפלא שהוא לא ניתן לאנשים שכתבו את מאמר המערכת של שבוע שעבר.