ביקורת ספרים: "קורות חיי - מבורשא עד ירושלים" מאת: ר' אלתר שטיינמץ, ו"פרשת גיורי וינה", מאת הרב ד"ר בעז הוטרר והרב צוריאל חלמיש

בשבת האחרונה סיימתי לקרוא את שני הספרים, מבית מכון הר-ברכה:

- פרשת גיורי וינה - התהוותה של מחלוקת, מאת: הרב ד"ר בעז הוטרר והרב צוריאל חלמיש 

- קורות חיי מבורשא עד ירושלים, מאת: הרב אלתר מאיר שטיינמץ

הספרים קשורים זה בזה. ר' אלתר שטיינמץ היה דמות מרכזית בפרשת גיורי וינה, והספר אודות פרשת גיורי וינה מסתמך על החומר הרב שהוא אסף להוצאתו לאור של ספרו האוטוביוגרפי. 

אודה ולא אבוש שהפעם הראשונה ששמעתי אודות פרשת גיורי וינה היה כשהספר הזה יצא לאור. במכון הר ברכה הגיעו לעסוק בנושא זה לרגל עבודת הרב אליעזר מלמד על ספר העוסק בהלכות גיור. במהלך העבודה של הרב מלמד, הבינו במכון שנדרש להבין יותר את אשר ארע בפרשת גיורי וינה, והתחילו לחקור את הנושא, ובמהלך החיפוש אחר החומר הגיעו לספרו של הרב אלתר שטיינמץ שהיה מוכן לדפוס אך שטרם ראה אור עולם. 

הרב ד"ר בעז הוטרר הוא חוקר תורני מעולה, שלא משאיר אף פיסת מידה בלא בדיקה, חקירה והבנה. בעבר כתבתי אודות ספרו הענק "ובשנה השביעית". הפעם הצטרף אליו הרב צוריאל חלמיש, והם מגישים בפני הקורא תיאור של פרשת גיורי וינה על כל קורותיה. 

כידוע, הסדרה הקומית הגאונית "סיינפלד", העוסקת בפרטי הפרטים של התנהגות האדם בחברה, כונה "תוכנית על כלום". באופן דומה, כשנחשפתי ל"פרשת גיורי וינה" לראשונה תוך כדי קריאת הספר שוב ושוב עלה בראשי שהפרשה הזאת היא למעשה פרשה של כלום. פשוט לא קרה שום דבר מעשי בעל חשיבות בפרשה הזאת. אין זה אומר שלא היתה "פרשה". היתה והיתה, אלא שכל כולה היתה מבוססת על כלום. ר' אלתר שטיינמץ, יהודי בר-אוריין, היה אחראי דת מטעם הסוכנות בתחנת מעבר של הסוכנות עבור עולים בדרכם לעלות לארץ. הוא היה מעורב בגיורם של כחמישים איש במהלך 2-3 שנים, רובם הגדול כתוצאה מנישואי תערובת, לפני עלייתם לארץ. כל מיני נשמות טובות החליטו להעליל על הגורמים שהיו מעורבים בגיור שהם מגיירים מאות גויים בגיור פיקטיבי. זה התערבב עם הויכוח הנוקב שהיה באותה תקופה בארץ סביב ניסוח חוק השבות. והכול הפך לחגיגה גדולה של שקרים, תרמית, הוצאת לעז, קטנות מוחין, חוסר לקיחת אחריות, ועוד ועוד מידות טובות כדרכם של מחלוקות לשם שמיים ושלא לשם שמיים. 

באופן כללי הייתי אומר שמי שרוצה להמשיך לכבד מי מהרבנים הגדולים שהיו מעורבים בפרשה הזאת, עדיף שיוותר על קריאת הספר הזה. 

הדברים, אגב, מאירים באור מיוחד על הבחירות לרבנות הראשית המתקיימות בימים אלו. שוב ושוב נשמעות קולות של ערגה לתקופה בה הרבנות הראשית היתה בידיהם של רבנים גדולים ומוכרים ומוערכים. לכל אלה הייתי ממליץ לקרוא את הספר הזה, ולהיווכח שגם כשהרבנים הראשיים הם ראויים ביותר, וחברי מועצת הרבנות הראשית הם כולם מוכרים ומוערכים, אפשר רק למרוט שערות ולצרוח לנוכח חדלות מעשיהם ואופן פעולתם בסיפור הזה. 

מפיצוץ הפרשה הזאת נפגע מאד ר' אלתר שטיינמץ, והוצאת ספרו לאור קצת עושה לו צדק מאוחר. סיפורו האישי הוא מעניין, ואעפ"כ הייתי ממליץ להעביר את ספרו עריכה מחודשת (לדוגמא: לתרגם ביטויים מיידיש לעברית) וכן להעביר רבים מהנספחים והמסמכים המודפסים בו לאתר אינטרנט וכך להרזות את הספר. 

הספר "פרשת גיורי וינה" הוא מחקר תורני מעולה, אך ככזה קשה לראות ציבור רחב מתעניין בו. לכן, מגיע למכון הר ברכה ברכת יישר כח שהם מעיזים להוציא לאור גם ספרים שברור שלא יהיו רבי מכר. 

ביקורת ספרים: מאוהל מועד לימי מועד, מאת: הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג

גילוי נאות: מחברת הספר "מאוהל מועד לימי מועד", הרבנית ד"ר עדינה שטרנברג, היא גיסתי. שמחתי ליטול חלק בהכנתו של הספר לדפוס, והמחברת אף מודה לי על כך בהקדמה לספר. 

בשנתיים-שלוש האחרונות קראתי ספרים רבים שנכתבו בידי נשים. אם נמנה רק חלק מהמחברות שאת ספריהן קראתי, ועל חלקן גם כתבתי, אפשר למנות את הרבניות/ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, שרה פרידנלד בן-ארזה, יעל מאלי, יעל ציגלר, סימי פיטרס, ימימה מזרחי, אביגיל ראק ועוד. כל הרשימה הזאת נועדה להמחיש שכבר אין זה ארוע יוצא דופן שנשים כותבות ומוציאות לאור ספרים תורניים. אעפ"כ, אני מבקש לטעון שהספר הזה הינו ספר חלוצי בספרות התורנית הנשית ואנסה להמחיש זאת להלן. 

כפי שאפשר לנחש משמו, הספר "מאוהל מועד לימי מועד: עיוני מקרא, עיוני משנה, עיוני דרשה" עוסק במועדי השנה. אך אם נדמה לכם כי לפנינו ספר של דרשות חביבות על מועדי השנה, הרי שהנכם טועים. כל אחד מפרקי הספר עוסק בהיבט אחר של החגים בכלל או של חג מסוים בלוח השנה. הספר מציג מתודה מסודרת של לימוד הנושא, המתחיל בפסוקי המקרא על הנושא ומה אפשר להסיק מהם, עובר במשניות העוסקות בנושא הפרק והשיקולים באופן עריכתם, וכלה בדרשות חז"ל וניתוח משמעותן, כאשר המחברת מראה שיש מבנה רעיוני החורז כל אחת מהתחנות. כל אחד מהפרקים מסתיים בסיכום של מה המחברת לוקחת לחייה המעשיים מתוך המבנה הרעיוני שהתגבש במהלך הפרק. 

אך זה לא הכל. מעבר למתודה המסודרת של לימוד והצגת הנושאים, המחברת בוחרת להתמקד במתח שבין החג כפי שהוא בא לידי ביטוי באופן לאומי בבית ה', בית המקדש, לבין האופן בו הוא נחוג בחיק המשפחה בבתים הפרטיים, מה שנקרא בגבולין או במדינה. 

כיוון שאנחנו עומדים ימים ספורים לפני ראש השנה, אביא לדוגמא סיכום קצר של אחד משלושה מפרקי הספר העוסקים בראש השנה. בדבריי התמקדתי בחלקי העיון המקראי והדרשות, ודילגתי על העיון במשנה, על מנת לא להאריך יתר על המידה.

כידוע, התורה מגדירה את היום הנקרא בפינו ראש-השנה כ"יום תרועה" ו"יום זכרון תרועה". הקראים הבינו על פי תיאור ראש השנה בימי עזרא ונחמיה (נחמיה ח) שיום התרועה עניינו יום תפילה. אך כשנעיין בדברי התורה עצמה ונחפש מקומות נוספים בהם יש קישור בין תרועה לזכרון, הרי שיש רק מקום אחד כזה וזהו פרשת החצוצרות בספר במדבר, כשמריעים בחצוצרות בעת מלחמה ותוקעים בחצוצרות כליווי להקרבת קורבנות בימי מועד.

כידוע, חז"ל למדו את דיני תקיעת שופר משופר שנת היובל - הם למדו מהמילה "תרועה", ולא מצירוף המילים "תרועה" ו"זכרון". ובכל זאת, היתרון בדרשה של חז"ל הוא "החודש השביעי", שכן גם יום תרועה וגם שופר היובל הם בחודש השביעי. אך מעבר לזה יש קשר נוסף, רעיוני, בין השניים. שופר היובל מזכיר "כי לי בני ישראל עבדים". תקיעת השופר גורמת למעשה לזכרון שהננו עבדי ה'. 

בתלמוד הבבלי נוספה דרשה נוספת הלומדת את תקיעת השופר מפרשת החצוצרות, אך לא מהפסוקים אודות היציאה למלחמה או הקרבת קרבנות המועדים, אלא דווקא ממסע המחנות. ניתן להסביר כאן שהרעיון מאחורי דרשה זו הינה שהתקיעות מביעות את הצורך לזהות את השכינה ולנוע אחריה.

בהסבר האיסור לתקוע במדינה בשופר בשבת, הבבלי מביא שזו גזרת חכמים. 

בירושלמי, לעומת זאת, מצינו דרשה של רשב"י המדגיש דווקא את הצורך בתקיעות במקדש: "'והקרבתם' במקום שהקרבנות קריבין". ההסבר לדבריו של רשב"י הוא שקול השופר העולה מלווה את הקרבנות העולים. ניתן לראות כי דרשתו של רשב"י מקבילה לפסוקים מפרשת החצוצרות על תקיעות המלוות את הקורבנות. על פי זה, בשנים רגילות קולות השופר במדינה מצטרפים לאלו שבמקדש בהעלאת הקרבנות, ואלו כשראש השנה חל בשבת, קולות הרקע מהמדינה שותקים ונשאר רק קול השופר שבמקדש.

העולה מדברינו זה שיש לפנינו שלוש דרשות המבטאות שלושה רעיונות: שופר של יובל המזכיר כי אנו עבדי ה', תקיעות ממסע המחנות המזכירות כי אנו הולכים בצל השכינה, ותקיעות המלוות את הקורבנות ומעלות את זכרונינו לפני ה'.

קל לראות כיצד שלושת סוגי הדרשות מקבלות ביטוי בשלוש הברכות המיוחדות של ראש השנה: ברכת מלכויות - כנגד שופר היובל, זכרונות - כנגד שופר הקורבנות המעלה את זכרונינו לפני ה', ושופרות - העוסק בקול השופר שנשמע עת ירדה השכינה להר סיני ומשם ליוותה את עם ישראל במסעותיו.

הפרק מסתיים, כשאר פרקי הספר, עם תובנות המחברת מה היא לוקחת לחייה מלימוד הנושא. אצטט שני משפטים מדבריה:

"כשאני שומעת את תקיעות השופר בראש השנה, אני מנסה לתת ללימוד המקורות והרעיונות להשפיע גם על האופן שבו אני שומעת את תקיעת השופר. אני מנסה לדמיין את התנועה של קול השופר. בגלל הרעיונות השונים, 'התמונה' המדומיינת משתנה בקולות השונים". 

עד כאן סיכום תמציתי מאד [מאד] של הפרק השביעי בספר (בן כ25 עמודים). 

ועבור מי שהגיע עד לכאן, אחזור למה שפתחתי בו: מקומו של ספר זה בתוך הספרות התורנית הנשית הקיימת כיום. ללא ספק הספר הזה איננו רק ספר תורני שנכתב בידי אשה, הוא ספר שאני הייתי מגדיר כספר תורני נשי. המחברת אינה מסתירה זאת, ובוודאי שאינה מתנצלת על כך, אלא מעמידה את הדברים בריש גלי. אחת הסיבות שהיא בחרה לעסוק דווקא בחגים, היא הקשר בין הנשיות למצוות שהזמן גרמן. זאת ועוד, שיש דגש במהלך הספר על האופן שבו מצוות החגים מקבלים משמעות בחייהן של נשים. עם זאת, אין להבין מדבריי שאני חושב שקהל הקוראים של הספר צריך להיות רק נשים. ממש לא! הספר כולו רווי בלמדנות תורנית ברמה גבוהה מאד, שנדיר למצוא בספרים פופולאריים שנועדו לציבור הרחב, ואין לי ספק שכל מי שמחפש ספר תורני ברמה גבוהה על המועדים ימצא בו נחת. כיוון שכך, אני בהחלט רואה בו ספר חלוצי, בוודאי בתחום הספרות התורנית הנשית, שעם כל התפתחותו בשנים האחרונות והספרים האיכותיים מאד שיצאו מתחת ידי נשים מוכשרות מאד, קשה להצביע על ספר שמגיע לרוחב היריעה שהספר הזה מגיע אליו.