מה רע בפרישה לפנסיה?

שימו לב לנתונים הבאים:
- הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן - בן 76
- הרב שמחה הכהן קוק, רב העיר רחובות - בן 83
- הרב נתן אורטנר, רב העיר לוד - בן 78
- הרב יצחק פרץ, רב העיר רעננה - בן 75
- הרב שלמה קורח, רב העיר בני ברק - בן 78
- הרב יצחק יחיאל יעקובוביץ', רב העיר הרצליה - בן 83
(כל הנתונים מויקיפדיה)

זה נושא שמשום מה לא נעים לדבר עליה.
העובדה היא שרבנים רבים לא מרגישים צורך לצאת לפנסיה. לאחרונה התפרסם בכלי התקשורת כי רב עיר בעל זכויות רבות, ננעל מחוץ למשרדו מכיוון שלא הסכים לפנות את המשרד ולפרוש לגמלאות. רב אחר הגיע לגיל פרישה והמוסד בו הוא מועסק הוציא מכרז למציאת רב חדש ותלמידיו החתימו עצומה כנגד הפרשתו לגמלאות.

כפי שהבאנו לפני מספר שבועות, עפ"י החוק:

רבני ערים אינם נחשבים עובדים אלא נושאי משרה, ועל כן חל עליהם החוק ולא הסכם קיבוצי. העיקרון שחל עליהם משתנה בהתאם למועד שבו נבחרו לכהן ועל פי התקנות שהיו בתוקף בעת בחירתו.
רב שנבחר לפני שנת 1974, מכהן עד גיל 120.
רב שנבחר משנת 1974, מכהן עד גיל 75, ומועצת הרבנות הראשית יכולה להאריך עד גיל 80.
רב שנבחר משנת 2007, מכהן עד גיל 70, ומועצת הרבנות הראשית יכולה להאריך עד גיל 75.

חלק מהרבנים שאת שמותיהם וגילאיהם רשמתי בתחילת הרשימה הזו נמצאים עדיין בשיא כוחם. הם פעילים מאד והתקיים בהם דברי חז"ל "כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם". אך אחרים מהרשימה לא זכו להיות בשיא כוחם. לא ניתן להשוות את פועלם בעירם למה שהיה לפני שהם הגיעו לגיל שבעים. זאת, בעיקר מסיבות רפואיות.
אך יש גם רבנים שהקהילה שלהם "נעלמה" עם השנים. במקומות אלו, הקהילה שבחרה בהם ושמעה את לקחם בתקופה בה נבחרו לרבנות כבר איננה במקום יותר. במקומה הגיעה למקום קהילה שונה מאד באופיה. לפעמים מדובר בקהילה בעלת אוריינטציה אשכנזית מאד שבחרה רב אשכנזי מאד, אך ברבות הימים האשכנזים עזבו את המקום ובמקומם פרחה במקום קהילה ספרדית שאינה מזדהה כלל עם הרב המקומי.
יש גם מקרים בהם הרב השתנה. הרב הגיע למקום כמזוהה עם המזרחי, אך ברבות הימים והשינויים הפוליטיים הרב בחר בדרך אחרת, שהקהילה אינה מזדהה אתה ולכן כבר אינה מעוניינת להיות משומעי לקחו.
כאמור, על פי החוק גם רב עיר שנבחר אחרי 1974 יכול להאריך את כהונתו עד גיל 80. אך במקרים כאלה, שהרב אינו ממלא את תפקידו לספק את שירותי הדת של תושבי העיר במידה שהוא היה מצפה מעצמו לפני לא הרבה שנים, או שהקהילה והרב כבר לא מתאימים זה לזה, מה ההצדקה של הרב להישאר בתפקידו?
אני לא תובע מהרב לקפח את פרנסתו וברגע שהקהילה משתנה מעט לקום ולעזוב. יכול להיות שבאידיאל היה צריך להיות ככה, אך בעולם בו צריך כסף על מנת לחיות אני לא חושב שזה צריך להיות כך. אך בגיל שבכל שאר המקצועות פורשים לפנסיה, מדוע אצל רבנים זה נחשב לבושה לפרוש לפנסיה? זה לא אומר שמעתה הם יידרשו להישאר בבית ולא להראות את פניהם ברבים, אני בטוח שישיבות רבות יתכבדו ברבני ערים בדימוס שיבואו לתת שיעורים בישיבתם.
גם רב שנמצא בשיא כוחו אך הגיע לגיל פרישה, אינני רואה בזה בושה לומר: תרמתי לחברה כך וכך שנים מחיי, אשמח לסייע לרב צעיר יותר להכנס לתפקיד, ואחר כך להנות משארית חיי בחיק משפחתי בשקט ובשלווה. [מי שרוצה דוגמא חיה לרב שעשה כך יכול לעלות לנוב ולחזות ברב הותיק במקום שפרש לגמלאות ופינה את מקומו לרב צעיר ומוכשר שנכנס לנעליו הענקיות].
לצערי הרב, אצל חלק מהרבנים שהגיעו לגיל הפרישה יש תחושה כי הם מרגישים שאסור להם לעזוב את העמדה שמא ימנה תחתם רב בעל השקפה שהם אינם מסכימים אליו. כאילו שהקב"ה הציב אותם בתפקידם כדי לשמור שלא יתמנה לתפקיד הזה מישהו בעל השקפה שאינה לרוחם. אני מקווה שזה רק התחושה שלי ושלהם יש מניעים יותר טהורים מאשר למנוע מקהילתם את הרב שהם מעוניינים בו.

[ואם תרצו, הנושא הזה גם קשור לבחירות לרבנות הראשית. כל הרבנים המנויים לעיל הם חברים בגוף הבוחר את הרבנים הראשיים. עליהם ניתן להוסיף עוד מספר רבנים מהגוף הבוחר שעברו את גיל השבעים וחמש ואף את גיל השמונים. אם יש ביניהם כאלה שנשארים בתפקידם רק כדי למנוע את הקידמה מלהגיע לרבנות עירם, יש סיכוי שיצליחו גם למנוע מהקידמה מלהגיע לרבנות הראשית...]

הסכם לכבוד הדדי – תגובה, מאת: בניה גולדברג

בניה גולדברג הוא ידיד שלי משנות נעורי, וכיום סטודנט לתואר שלישי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. הדברים הבאים נכתבו על ידו בעקבות הפרסום בתקשורת למען חתימה על ההסכם לכבוד הדדי. 

אקדמת מילין

לאחרונה התנועות הדתיות הליברליות החלו במסע פרסום נרחב לשכנע את הציבור לחתום על "הסכם לכבוד הדדי" (=הל"ה). לאחר מספר דיונים עם חברים, התברר את אשר כבר ידוע, אי אפשר לנצח מילה כתובה אלא באמצעות מילה כתובה אחרת. משכך, התיישבתי לכתוב. קורא נאמן הביע דעתו כי אשר נכתב אינו קריא עבור קורא שאינו משפטי. חככתי בדעתי מעט והכנתי גרסה מקוצרת ופחות מנומקת והרוצה להעמיק יקרא את הגרסה הארוכה (קישור).

*אדגיש כי בדבריי לקמן אני מתייחס להל"ה בלבד, ולא לנספחיו או לכל הסכם ממון אחר.

מהו הל"ה?

אין כדברי הנחתום המעיד על עיסתו, אז פשוט אצטט מאתר "בית הלל" (ההדגשה שלי):

"הסכם קדם נישואין, דוגמת ה'הסכם לכבוד הדדי', מביא את שני בני הזוג להידברות דווקא במצבים שבהם יש תסכול או כעס בין הצדדים. מתוך ההידברות הם מגיעים להסכמה – או להתגרש בשיתוף פעולה או לחזור לשלום בית בעזרת משקם נישואין. זה נעשה באמצעות לחץ כלכלי על שני הצדדים. מנגנון ההסכם יוצר התחייבות כספית למזונותיו של בן הזוג האחר כל זמן היותם נשואים, מצד בן הזוג המסרב/ת להתגרש. השלבים של מימוש התחייבות זו הם:

א. שליחת הודעה מבן זוג למשנהו.

ב תקופת ניסיון שיקום נישואין של 180 יום מיום ההודעה (עם אפשרות של הארכה לתקופה נוספת של 90 יום); במהלך תקופה זו תתקיים הידברות בין הצדדים מתוך שאיפה להגיע לגט בהסכמה אם לא ניתן לשקם את הנישואין.

ג. בתום התקופה, תכנס לפועל ההתחייבות הכספית של המסרב/ת להתגרש כלפי הצד השני, עד אשר בני הזוג מתגרשים בפועל. הידיעה שהמציאות אכן תשתנה בתום שישה או תשעה חודשים תגרום לסרבן/ית להבין שלטובת עצמו/ה כדאי להסכים לגט – אחרת ישולם סכום נכבד של כסף כדמי מזונות חודשיים לבן הזוג".

הל"ה כחוזה

הל"ה איננו תרופת פלא וברמה העקרונית הוא חוזה לכל דבר ועניין. היינו, כשם שאם קניתם דירה והקבלן מסרב למסור אותה לידכם עליכם לפנות לבית משפט כדי לממש את זכותכם, ועד שבית המשפט יורה על אכיפת החוזה, כל שיש לכם ביד הוא פיסת נייר, כך גם עם הל"ה. כדי לממש את זכותכם לחיובים המגיעים לטענתכם (אותם מזונות מוגדלים), עליכם לפנות לבית משפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני (=בד"ר), ורק לאחר שהוא יפסוק ויקבע כמה מגיע לכם, הזכות תהיה אכיפה וברת ביצוע. מאחר ולאכיפה יש צורך בגוף שיפוטי ממילא הדברים אינם כה פשוטים וקלים. הצד הסרבן יכול לטעון כי הל"ה חסר תוקף כפי שניתן לתקוף כל חוזה (טענות דוגמת טעות, הטעיה, כפיה, עושק, חוסר תום לב וכד').

לטענתי, מעמדו של הל"ה (שלא קיבל אישור של גוף שיפוטי) יהיה אף גרוע יותר ממעמדו של חוזה מסחרי. בלשון פשוטה יהיה יותר קל לבטל את הל"ה מאשר חוזה לרכישת דירה. הל"ה הוא חוזה מן המוכן, שניתן להוריד מן המרשתת ולחתום עליו ללא כל ייעוץ משפטי, וללא מחשבה מרובה. הל"ה דרך כלל נחתם על ידי זוג צעיר ולקראת חתונה. לעיתים תוך לחץ של אחד הצדדים, הורים, רבנים או חברה סובבת. כל הנסיבות הללו  יתמכו בטענת צד המעוניין בביטול כי הוא חתם מתוך טעות, הטעיה, עושק וכד'.

לעניין זה אעיר, כי לדעתי ייתכן ומחברי ההסכם אופטימיים מדי. ניתן למצוא התבטאויות מהן עולה כי לדעתם אין לבית המשפט או בית הדין שיקול דעת, והם ייאלצו לבצע את ההתחייבות שנקבעה בהל"ה (המזונות המוגדלים). מי שמכיר את העולם המשפטי והרבני במקצת, יודע שלבית המשפט ובד"ר לעולם יש שיקול דעת, ומעולם לא אילץ אותם אדם לעשות דבר מה, אלא אם כן רצו בכך.

ההיגיון העומד מאחורי הל"ה פגום לכאורה

הרציונל העומד מאחורי הל"ה הוא כי סרבן גט פוטנציאלי לא יעמוד בסירובו, שכן כל עוד הוא מסרב, הוא יחוב בתשלום מזונות מוגדלים (1,500$ או חצי ממשכורת חודשית), וכידוע אף אחד לא אוהב לשלם כסף. לטענתי, הרציונאל הזה פגום.

1. כעיקרון, בעל חייב במזונות אשתו כל עוד הם נשואים. קשה להאמין כי בעל סרבן יהיה מוכן לשלם מזונות רגילים, אבל ברגע שיתחייב במזונות מוגדלים הוא יזדרז ליתן גט.

2. פעמים רבות בן הזוג מסרב ליתן גט כדי להשיג יתרון כלכלי כלשהו. אם נניח שהסירוב נובע מהתעקשות על קבלת חצי דירה (שווי של 300,000 ₪), הרי שלכאורה הסירוב עדיף על פני ההסתכנות שבחיוב של המזונות המוגדלים.

3. אם בן זוג אכן סרבן כדי להשיג יתרון כלכלי שאינו זכאי לו, מדוע שלא ינקוט באותו אופן אף כלפי המזונות המוגדלים? נדגים: האישה רוצה חצי מהדירה, נניח שלא כדין, ומסרבת לקבל גט עד שתירשם מחצית הדירה על שמה בטאבו. הבעל פועל על פי הל"ה והאישה מתחילה לחוב במזונות מוגדלים (הכוונה 'לחוב' "על הנייר", שכן בינתיים אין פסיקת בי"מ/בד"ר בעניין). אז עכשיו האישה תוסיף לדרישותיה לקבלת הגט, כי בנוסף למחצית הדירה, על הבעל גם למחול לה על כל המזונות המוגדלים, שבהם התחייבה.

4. בישראל על סרבן גט יכולות להיות מופעלות מספר סנקציות, חלקן בעלות אופי ממוני (פיצוי לבן הזוג) וחלקן בעלות אופי עונשי (איסור יציאה מארץ, החזקת כרטיס אשראי, חשבון בנק, מאסר וכד'). אם בן הזוג הסרבן לא נרתע מאותן סנקציות מדוע שיירתע מהסנקציה של מזונות מוגדלים?

רק כדי לשבר את האוזן, בעניין אחד נפסק לאישה על ידי בית משפט פיצוי בסך 400,000 ₪ ועוד 4,000 ש"ח לחודש עד שהבעל יסכים ליתן גט. אם פסק דין שכזה, לא מרתיע סרבנים פוטנציאליים, קשה לי להאמין שהל"ה ירתיע.

גט מעושה

כידוע אין האיש מגרש את האישה אלא מרצונו החופשי. גט שניתן שלא מרצון חופשי, הינו גט מעושה, שהינו גט פסול מדאורייתא. הצד השני של המטבע הוא כי גם האישה אינה מקבלת גט אלא לרצונה, ועל פי חרם דרבינו גרשום. לכן, לגירושין במדינת ישראל צריך את הסכמת שני הצדדים.

כאמור, צד מסורב יכול לפנות לבית משפט אזרחי בתביעת נזיקין, ולקבל פיצוי על הנזק שנגרם לו בשל סירוב בן הזוג ליתן/לקבל גט. דא עקא, ובד"ר מסרב לסדר גט במקרה שקיים פסק דין שכזה. בד"ר תופס חיוב שכזה כהתערבות שאינה ראויה בהליך הגירושין. בד"ר סבור כי החיוב שמטיל פסק הדין האזרחי, שלא על דעתו, עלול לגרום לגט להיות גט מעושה. בד"ר אף טוען "כי ייטיבו לעשות עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה, אם ישקלו היטב בטרם ימליצו לאשה להגיש תביעת נזיקין לבית המשפט האזרחי בגין סרבנות גט. המלצה כאמור עלולה לעלות כדי רשלנות מקצועית, וספק בעיני אם אפילו החתמת הלקוחה מראש על ויתור מפני תביעת רשלנות שכזו, תועיל...".

לדעתי, כשם שבד"ר מסרב לסדר גט במקרה שבית משפט אזרחי פוסק חיוב נזיקי על צד סרבן, כך הוא גם יסרב לסדר גט במקרה שבית משפט אזרחי יפסוק חיוב תשלום במזונות מוגדלים מכוח הל"ה. כך גם ספק אם בד"ר יהיה מוכן לפסוק בעצמו מזונות מוגדלים, מחשש לכך שהגט יהיה גט מעושה.

הל"ה כמקור לסכסוך נוסף בין הצדדים

מעבר לכל האמור, אני מאמין כי הל"ה יכול לשמש כעוד נושא שבגינו הצדדים יוכלו להסתכסך. בנוסף, לכל הנושאים הרגילים (רכוש, משמורת ילדים וכד'), עתה הצדדים גם יכולים למצוא עצמם מתווכחים על הפירוש שיש להעניק להל"ה, והאם מגיע אם לאו מזונות מוגדלים לאי מי מהם.

בנוסף, לטענתי הל"ה אינו הסכם פשוט, והוא מכיל מספר קשיים, עליהם הרחבתי מעט בגרסה המורחבת.

גירושין מהירים כאידאל

הל"ה מבקש לעודד הליך מהיר של גירושין, והשאלה היא האם זה תמיד טוב, או שמא אולי יש מקום ליתן הזדמנות לשלום בית מעבר ל180+90 יום.

מעבר לכך נניח ומדובר בכהן. ההשלכה של גירושין מהירים תהיה כפולה. האחת, כי המעוות לא יכול לתקון, והוא לא יוכל להחזיר את גרושתו. השנייה, כי אם מדובר בכהן חרדי, הרי שהנוהג המקובל בחברה הוא שידוך גרושה לגרוש, מה שיקשה על הכהן הגרוש למצוא לשידוך שני (כך על פי הרב בס).

שיווק הל"ה

מעבר לאשר טענתי למעלה, לענ"ד הדרך שבה משווק הל"ה אינה הוגנת אם לנקוט בלשון עדינה, וכדלקמן:

(א) אחת הטענות מדוע יש לחתום על הל"ה הינה טענה בדבר 100% הצלחה בארה"ב, אלא שהדברים מטעים:

-        הדין בארה"ב שונה מהותית מהדין הישראלי, כך שספק רב שניתן להשוות בין השניים.

-        קצת קשה לדלות מהמקורות השונים של ד"ר לבמור (ראו כאן הערה 23), מה בדיוק הסטטיסטיקה, בכל אופן, איך שיהא, אין המדובר במדגם של ממש שניתן להסיק ממנו משהו. נראה כי יש שתי אפשרויות להבין את הסטטיסטיקה אודות הקיים בארה"ב וכדלקמן: (1) הכוונה כי עד לשנת תשס"ה היו 15 זוגות שחתמו על הסכם קדם נישואין והתגרשו בהגינות ובשקט. כמובן, שלא ניתן להסיק דבר מכך, כי אולי היו מתגרשים בהגינות ובשקט גם בלי ההסכם. (2) הכוונה היא כי עד לשנת תשס"ה היו 30 זוגות שחתמו על הסכם קדם נישואין ומתוכם 28 התגרשו בהגינות ובשקט, ו-2 קצת התקשו אך כאשר הוגשה בקשה לממש את הסכם קדם הנישואין הבעלים ניאותו ליתן גט. היינו, הל"ה עמד במבחן התוצאה רק פעמיים (גם זה רק כפלצבו, שכן הל"ה לא נידון לגופו). לדעתי קצת קשה להסיק מכך מסקנות מרחיבות כלשהן.

-        נציין כי גם בשנת תשס"ט ד"ר לבמור מפנה לנתונים אלו, ולא ראיתי כי קיימים נתונים יותר מבוססים או עדכניים במקום כלשהו.

(ב) שימוש במסורבות גט כפרנזטוריות.

מסורבות גט כותבות מכתבים ציבוריים המגוללים את סיפורם האישי, ומסקנתם כי סבלם היה נמנע לו היו חותמות על הל"ה.

-        בעיניי יש פסול לבקש טובה ממישהו שלא יכול לסרב. אותן מסורבות מקבלות עזרה וסיוע מאותם גופים המבקשים מהן טובה חזרה. הן לא בדיוק בעמדה נפשית לסרב או לשקול באופן הגון ושקול בקשה מעין זו.

משל למה הדבר דומה. לרופא המבקש ממטופל לפרסם תרופה נסיונית אשר לטענת הרופא הייתה יכולה לרפא את תחלואיו לו רק היה משתמש בה מבעוד מועד. האם המטופל, שחב את חייו לרופא, מצוי בעמדה לסרב לבקשת הרופא? 

-        מעבר לכך, הסיפור שהן מספרות בדרך כלל הוא קשה. באותו מקרה קשה, ספק רב אם הל"ה כלל היה מסוגל לעזור. כאמור, הל"ה לא יעזור להביא אדם מחו"ל, וכן לא יעזור מקום בו בן הזוג מפגין התעלמות מחיוביים כספיים עצומים המוטלים עליו.

(ג) הל"ה קיים, ככל הנראה, משנת 2001, היינו למעלה מעשר שנים. עד ליום זה, לפי מה שהצלחתי למצוא, הוא לא נידון לגופו, ולא ניתן  לדעת אם יש בו משום תועלת או נזק. המשמעות הפשוטה של עבודה זו, כי החתימה על הל"ה מהווה תרופה ניסיונית, שאין כל הוכחה שהיא עובדת בישראל (ולטענתי גם בארה"ב). מן הראוי היה, לענ"ד, שלא להצניע עובדה זו.

(ד) עוד נעיר כי מהרוח הנושבת ניתן להתרשם כי בעיקר מדובר בבעל סרבן, אולם לפי הודעת בד"ר באמצע שנת 2007 היו בישראל כ-180 מסורבות גט וכ-190 מסורבי גט (כך לפי ההגדרה שאומצה על ידם, הגדרה עליה ארגוני הנשים חולקים).

(ה) האמת תיאמר, כבודם של הרבנים וארגוני הנשים המצדדים בהל"ה מונח במקומם, אך אין דעתי נוחה מכך, שלא ראיתי עורכי דין או שופטים המתעסקים בדיני משפחה המצדדים בהל"ה.

הל"ה כפלצבו

לטענתי, הל"ה בעיקר יכול להיות בעל משמעות כתרופת פלצבו. כשם שזו יש בכוחה להועיל על אף שאין בה ממש הוא הדין להל"ה. הל"ה יכול להרתיע בן זוג סרבן פוטנציאלי שיחשוש מהתשלומים שהל"ה יטיל עליו, אז מלכתחילה בן הזוג לא יסרב וישתף פעולה.

האם זה נימוק מספיק טוב כדי להצדיק את הל"ה, לטעמי לא, מאחר ולצד יתרון זה הוא יכול להציב קשיים רבים.

אתגר

אם תרשו לי, אבקש לאתגר (to challenge) את רבני בית הלל המבקשים לעודד את הסכמי קדם נישואין, ולהעלות למרשתת את ההסכמים האישיים עליהם הם חתומים. כידוע, הסכם קדם נישואין, ניתן לעשות גם בתר נישואין, ואין בין זה לזה, אלא שזה האחרון נדרש לאישור בד"ר או בית משפט בדווקא.

הערה לפני סיכום

הרב עמיטל זצ"ל היה נוהג לומר "אין פטנטים". לדעתי, טוב שזוג טרם שיינשא יתכבד וילך לעורך דין ויחתום על הסכם ממון אישי המותאם למידותיו. היתרון שבכך, הוא הסדרת הנושאים הממוניים (ואולי עוד נושאים) קודם לחתונה, והפחתת נושאי החיכוך במקרה של גירושין.

סיכומון

אם אסכם, לדעתי להל"ה יכולות השפעות חיוביות על צדדים שיאמינו בו ומראש ימנעו מהצבת קשיים, ובדומה לאפקט פלצבו. מקרים אלו הם המקרים הקלים, כאשר לדעתי במקרים הקשים לא יהיה בו כדי לסייע. בנוסף, לצד ההשפעות החיוביות, יכולות להיות להל"ה גם השפעות שליליות. ימים יגידו האם הל"ה מסייע אם לאו, ואני לא באתי אלא לעורר את הציבור לדיון בעניין.

* לצורך הכנת רשימה זו עיינתי במספר מאמרים ובספרה של הד"ר לבמור, בחוברת של מרכז רקמן, בדבריו של הרב קנוהל, בפסקים של בד"ר, ועוד מספר מקורות.

גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר

חזרתי לאחרונה לעיין בנושא הפעלת מנגנונים חשמליים בעזרת חיישנים וגלאים בשבת. 

על נושא זה כתבתי בעבר כאן, ואני ממליץ לקרוא את הדברים (על אף שבכוונתי לחזור על חלק מהם גם ברשימה הזו).

כידוע, הר"ן בשבת הביא את דברי הרשב"א (ר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף לח עמוד א בדפי הרי"ף):

והרשב"א ז"ל כתב בלשון הזה ובירושלמי נראה שהתירו לנעול בתחלה ביתו ולשמור ביתו וצבי שבתוכו וכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שע"י כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי בלבד דהכי גרסינן בירושלמי [הלכה ו] רבי יוסי בר בון בשם ר' חנינא היה צבי רץ כדרכו ונתכוין לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוין להעלותו ולהעלות נחילה של דגים עמו מותר רבי יוסי ברבי בון בשם רבי הונא היה מפקח בגל ונתכוין להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר ולפי זה הא דאמר נתכוין לנעול בעדו לא בעדו בלבד דוקא קאמר אלא אם נתכוין לנעול אף בעדו קאמר ולומר שאילו צריך לנעול בעדו מותר אף על פי שמתכוין שיהא הצבי נצוד בתוכו עכ"ל ז"ל

לדעת הרשב"א אם נכנס לאדם צבי לתוך הבית, מותר לאדם לנעול את הבית, אם הוא מתכוין לכך שהוא מעוניין שהבית יהיה נעול ושמור. זאת, גם אם יש בכוונתו בנעילה גם על שמירת הצבי, כל עוד שהוא לא נועל אך ורק כדי לשמור את הצבי בתוך הבית.
הר"ן חלק לחלוטין על דברי הרשב"א הללו. בדרך כלל הפוסקים צידדו בר"ן. כך כותב, לדוג', המשנה ברורה (משנה ברורה סימן שטז):

אסור לנעול את ביתו כדי לשמור כלי ביתו אם יודע שיש צבי בתוכו אף על פי שאין מתכוין לצידת הצבי דהוי פסיק רישיה ואסור מן התורה וכ"ש אם מתכוין בשביל שניהם. 

החידוש הגדול בדברי הרשב"א הוא שלא כל פעולה המתרחשת בהכרח כתוצאה ממעשי נחשב ל"פסיק רישיה" ומיוחס אלי.
חידוש זה הוא יסוד חשוב בדיון על פעולות חיישנים בשבת.

הרב ואזנר, בעל שו"ת שבט-הלוי, פרסם לפני מספר שנים תשובה על המציאות:

המצוי אצלכם שנדלק מאור עלעקטרי לפני הבתים, כשאדם עובר לפני הבית, ויש חזקים [=חיישנים] שמרגישים במי שעובר בכל רוחב הרחוב, ונמצא שאדם העובר גורם להדלקה

הרב ואזנר יוצא מנקודת הנחה שלדעת הרשב"א הדלקת התאורה מותרת, והוא דן בשאלה מדוע הוא כביכול מקיל בנושא זה כרשב"א ונגד הר"ן (והפוסקים הרבים שהכריעו כמותו)?

בגלל חשיבות דבריו לענייננו אני מעתיק אותם במלואם (פורסם בתחומין):

ואומר בטח, דבעניי אין חשש איסור בזה, עכ"פ מעיקר הדין. דכבר ביארתי בשבט-הלוי ח"ג סי' מא, ושם סי' צז, ובח"א סי' מז, דיסוד מלאכת שבת פעולת מלאכה. וגם שיהיה מלאכת מחשבת, אבל מחשבת בלי מלאכה המצטרפת לזה לא אסרה תורה. והיינו נמי טעמא דפלוגתת ר"ש ור"י בדבר שאינו מתכוין, דגורר מטה כסא וכו', דר"ש מתיר כל זמן שאינו פסיק רישא בודאי, הגם שעל פי רוב יעשה גם חריץ, דכל זמן שאינו הכרח גמור שיעשה גם חריץ, אין מעשה פעולת הגרירה מתייחסת עוד לעשות חריץ, רק כמעשה גרירה לשם גרירה. ונמצא שנעשה חריץ בלי פעולה מתייחסת אליו.
ועיין מה שהבאתי בזה בסי' צ"ז שם מתשובת הרשב"א ח"ד סי' ע"ד. ואין פלוגתא ביסוד זה בין הרשב"א להר"ן סו"פ האורג לענין נעילת דלת בעוד הצבי בתוכו; אלא דהרשב"א דעתו דנעילת דלת היותה פעולת היתר רגילה, אינה מתייחסת לצידה כל זמן שעדין לא חושב עליה. ונמצא שיש תוצאה של צידה בלי פעולת המלאכה. והר"ן חולק בזה, כיון דסו"ס עושה מעשה צידה מובהק אנו מצרפים מעשה הנעילה ע"י הדלת להכרח של פס"ר, כאילו כיון אליו כשאר מלאכת שבת בפועל, ובזה יש לדון אם דברי הרשב"א הלכה הם או לא.
אבל לא כן כשאדם אינו עושה כלום ממש, והולך לדרכו לפי תומו, ואינו מוסיף אף תנועה אחת למען מלאכה, אף שבגרמתו נדלק אור או דבר כיו"ב. בזה פשיטא, שכל זמן שאינו חושב ממש ללכת למען הדליק וכיו"ב, שאין אנו מצרפים הליכתו הרגילה לתוצאה הנ"ל, ואין כאן פעולה של מלאכה. ודבר זה בכלל מה שכתבו הפוסקים כעין זה לענין מלאכת מכה בפטיש, דישנם פרטים דכל זמן שאין מכוונים בפירוש אינו בגדר אינו מתכוון, אלא שאינו בגדר מלאכה כלל, כמבואר בהה"מ ומג"א, ודידן ק"ו משם.

 לדבריו המחלוקת בין הר"ן לרשב"א היא רק כאשר האדם עושה "פעולת היתר", כלומר פעולה שהיא בדרך כלל פעולה מותרת, אלא שהפעם (בגלל שיש צבי בתוך הבית) תוצאתה של הפעולה הזו היא מלאכה בשבת. במקרה כזה, הר"ן סבור שהתוצאה מיוחסת לפעולה ולאדם שעשה את הפעולה ולכן זה פסיק רישא, ולעומת זאת הרשב"א סבור שכיוון שהוא עשה פעולת היתר אין לייחס את המלאכה לאדם שעשה את פעולת ההיתר.
אבל כאשר האדם "אינו עושה כלום ממש והולך לדרכו לפי תומו", גם הר"ן יודה שאין לייחס את התוצאה (הדלקת המנורה כתוצאה מהחיישן) לאדם העושה (שהפעיל את החיישן בהליכתו).
לכן, הרב ואזנר סבור שכל עוד האדם לא מתכוין להדליק את הנורה אין בזה איסור שבת כלל. 

***

כדי להשלים את דבריו של הרב ואזנר, נביא גם את דבריו בשבט הלוי ח"ג סימן מ"א בו הוא מבאר את דעת הרשב"א מעט יותר באריכות:

ולעמוד על דעת קדושים רבינו הרשב"א, הנה יסוד גדול באיסור מלאכת שבת דבעינן ב' תנאים שתהי' פעולת מלאכה שאנו יכולים ליחסה לאחד מל"ט אבות מלאכות או תולדות, ושנית שתהי' מלאכת מחשבת ע"ד שקבלו חז"ל לר' יהודה כדאית לי' ולר"ש כדאית לי', אבל לא יתכן לחייב על תוצאה של מלאכה לבד דהיינו שעלה לו מטרת המלאכה בלי שעשה הפעולה של האב המתיחס לאותה מלאכה, ומה דחייב בב"ק ס' ע"א זורה ורוח מסייעו דעכ"פ עשה זורה, אלא שזאת צורת המלאכה, ועיין מה שתמהתי בזה בשבט הלוי או"ח סי' מ"ז, וזה יסוד היתר דבר שאינו מתכוין בשבת אליבא דר"ש דכיון דעצם הפעולה היא פעולת היתר כגרירת מטה וספסל אף שיתכן מאד שעם פעולת הגרירה תעשה עוד פעולת חורש וחורץ, מ"מ כיון שאינו פס"ר ואינו בהכרח גמור שתעשה שוב אין פעולת הגרירה שהיא עיקר כוונת עשייתו מתיחסת לתוצאה של גרירה דהיינו חורש וחורץ ונשאר התוצאה של חורש וחורץ בלי פעולת מלאכת איסור מאב דחורש (ובכה"ג מדרבנן) והגרירה נשארה פעולת גרירה גרידא שאין לה למלאכה כלום, אבל היכא דהו"ל פס"ר כיון שבהכרח יעשה עם הפעולה של היתר גם התוצאה של מלאכה שוב גם פעולת ההיתר נחשבת אב או תולדה דמלאכת שבת.

וכ"ז בשאר מלאכות אבל במלאכת צידה בענין נעילת דלת יש בה דבר מחודש לחייב שלא מצינו במק"א דבכל מלאכה או עושה הפעולה המיוחדת למלאכת איסור כחורש או שעושה פעולת היתר שעושה עמה גם חורש כגרירת ספסל וכדומה, וכן צידה בידים או במצודה היא פעולה מיוחדת לצדיה, אבל נעילת דלת היא פעולה מובהקת של היתר שעושים בין אם צבי בבית בין אין צבי בבית ואין היות צבי בבית מוסיף תוספת מלאכה על נעילת ההיתר כלום, וע"כ יש חידוש בזה שנעילת דלת מתיחסת לענין צידה בכלל לכן ס"ל להרשב"א דדוקא כשידע שהצבי בבית ונעל ביתו לשם צידה דאז החשיב נעילת דלת לפעולת צידה לבד, אבל כל שכיון לנעילת דלת באמת נעילה הרגילה שוב גם אם ידע שיש צבי וכיון גם לזה, מ"מ כיון שכיון לנעילת דלת של היתר שוב אין הנעילה מתיחסת כלל לצידה כיון דתוספת המחשבה של צידה רק תוספת מחשבה לבד, לא תוספת מלאכה כלל, ונשאר התוצאה של צידה, תוצאת איסור בלי מלאכת איסור, וע"ז לא חייבה תורה כנ"ל, ואינו דומה לשאר פס"ר דמלאכת ההיתר עושה גם פעולת האיסור ואנו יכולים ליחס ההיתר כפעולת איסור להקרא אב או תולדה, משא"כ נעילת דלת דנעשה רק ע"י אחשבה לבד, זהו דעת הרשב"א והר"ן חולק בזה ולדבריו נעילת דלת לענין צידה ככל שאר מלאכות שבשבת שבפס"ר גרידא נחשב כעושה מעשה צידה בידים.

תורה עם דרך ארץ בהר ברכה

אני ממליץ מאד לקרוא את טורו האחרון של הרב אליעזר מלמד בעיתון 'בשבע' (קישור). הנה פיסקה מתוך דבריו:

על כן ראוי לבקר בחומרה רבה את כל אותם כתבים בעיתונות החרדית, שבניגוד לתורה משווים את המגורים בחוץ לארץ למגורים בארץ ומפארים את הקהילות בגולה, כאילו אין יתרון למי שגר בארץ על פני מי שגר בניו-יורק או בבלגיה. צריך לבקר גם את אלה שמתארים בצבעים ורודים את הגלות הקשה באירופה, את "מלכות התורה והחסידות" שהייתה בעיירות שבמזרח אירופה, ושוכחים את ההשפלה הנוראה ואת המשברים הדתיים הקשים. בתיאורים אלו יש כפיות טובה כלפי שמיים, כאילו לא עשה ה' לנו דבר בכך שקיבץ אותנו לארץ ושחרר אותנו מעול רשעת הגויים. גם הרבנים שאמורים לפקח על אותם עיתונים חוטאים בכך שמניחים לעמדות שקריות וכפרניות כאלה להיכתב ללא תגובה.

ואם כבר אנו עוסקים ברב אליעזר מלמד, כתבתי בעבר על כך שהשמאל הדתי והלא-דתי בארץ מעדיפים לקטלג את הרב מלמד כרב חרד"לי. בעיני, אחד הקריטריונים החשובים ביותר להבחנה בין חרדי לדתי-לאומי זה היחס ללימודי חול ולרכישת מקצוע. במציאות הרב מלמד דבק ביסוד תורה עם דרך-ארץ, ומעודד את תלמידיו לרכוש מקצוע איכותי.
תנסו לחשוב אם אי פעם ראיתם מודעה כמו זו, שהתפרסמה ב'בשבע', מישיבה אחרת:

התייחסות למירוץ לרבנות הראשית בקהילה

בשבוע האחרון התפלאתי כאשר כמה פעמים ניגשו אלי אנשים שבדרך כלל לא פונים אלי בשאלות ושאלו אותי מה יש לי לומר על מה שמתרחש סביב הבחירות לרבנות הראשית. לאחר אותן פניות, התחלתי לחשוב שאולי עלי להתייחס לנושא בפני הקהילה. 

ביום חמישי הצעתי את הרעיון בפני כמה רבני קהילות מהעיר שנפגשתי אתם, והם די הורידו אותי מהרעיון. "מה כבר תוכל להגיד?", "הציבור רק רוצה שהעסק הזה יסתיים כבר", אמרו לי.
הגם שהשתכנעתי בתחילה מדבריהם, עדיין לא הייתי בטוח מה הדבר הנכון לעשות.
לאחר תפילת שחרית ביום שישי אני נותן שיעור קצר (כ10 דקות) על פרשת השבוע. לאחר שסיימתי את דברי פניתי לקהל ואמרתי: "יש לי שאלה לציבור: האם יש רצון שאני אתייחס למה שקורה סביב הרבנות הראשית בשבועיים, שלוש, ארבע האחרונים?". התשובה הגיע עוד לפני שסיימתי את השאלה: "כן!".
לקראת הצהריים ביום שישי שלחתי את המייל הבא לקהילה:

"שלום לכולם,
בשבועות האחרונים התלבטתי קשות אם יש מקום להתייחס בבית הכנסת למה שמתרחש בארץ סביב הרבנות הראשית. אינני יודע עד כמה זה מעניין את הציבור, אינני יודע אם זה כבר יצא לאנשים מהאף, ובאופן כללי אני משתדל להתרחק כמאש מכל דבר שקשור לפוליטיקה.
עם זאת, גם מגיעים אלי קולות הקוראים להתייחסות.
לכן, אעשה השבת ניסיון. לאחר התפילה בבוקר מי שמעוניין לשמוע התייחסות לנושא הזה מוזמן למפגש של כ10-15 דקות באחת מפינות בית הכנסת במקביל לשיעור הילדים.
אני מקווה שנספיק גם להשמיע וגם לשמוע, ואולי נקבל מדד אם יש צורך לפתוח את הנושא הזה לדיון בפלטפורמה יותר רחבה באחת השבתות הבאות.
מיועד לגברים ונשים. "

לא הודעתי על כך שוב עד לסיום התפילה בבוקר, שאז הודעתי שמי שמעוניין לשמוע התייחסות שלי לכל מה שקשור לבחירות לרה"ר מוזמן להישאר.
עשרות אנשים ונשים נשארו והתקבצו כדי לשמוע!
מצד אחד ראיתי בזה הבעת אימון גדולה מצד הקהילה, אך גם פחדתי שלאור ההשתתפות הגדולה לא אוכל לענות על הצפיות וכגודל הציפייה גודל האכזבה.

להלן סיכום הדברים שאמרתי בפני הקהל:
- פתחתי בדברי הגמרא בסוף יומא:

דבי ר' ינאי אמר כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו (היינו חילול השם).
אמר רב נחמן בר יצחק כגון דקא אמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא
אביי אמר כדתניא (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר
אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ) באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו

אמרתי שמה שרואים מהגמרא הזאת היא ש"הבריות", האנשים הפשוטים, אני ואתם, הם אלו שקובעים מתי דבר נחשב לחילול השם. כשמשהו נראה לנו מכוער, אזי זהו חילול השם.
- אחד מהמעומדים לתפקיד הרב הראשי האשכנזי הוא רב העיר שלנו, הרב דוד לאו. הרב לאו הוא תלמיד חכם. אך מעבר לזה הוא רב עיר מצוין. הוא תופס את תפקידו בצורה המקסימלית ומשקיע את כל מרצו בתפקיד. הוא מכיר אלפים מתושבי העיר בצורה פרטית, דואג לבקר בכל קהילה לעתים מזומנות, והוא מעורב בכל הנעשה בעיר. אין ספק שביחס להרבה מאד ערים אחרות זכתה מודיעין לרב עיר מצטיין ואיכותי מאד. כך אני באמת מרגיש.
- בדרך כלל לא מדברים על זה, אך צריך לדעת שיש "ליגות" גם בין רבנים. בעבר כיהנו בתפקיד הרב הראשי כאלה שהיו יחידים בדורם, הם היו מהליגה הגבוהה ביותר. לדוגמא: הרב עובדיה - שמו יצא למרחקים כבר כשהיה בשנות העשרים לחייו. הרב אליהו היה צעיר הדיינים שהתמנה אי פעם. הרב גורן התקבל ללמוד בישיבת חברון כילד קטן עוד לפני בר-מצווה. רבנים אלו באמת היה ביכולתם לא רק לשבת על כס הרב הראשי, אלא להיות ראש הרבנים. כיום בין המועמדים לתפקיד הרה"ר, להבנתי, אין מישהו שנמצא בליגה הזאת.
- אני מתנדב מזה כמה וכמה שנים בארגון רבני צוהר. יו"ר הארגון ובהרבה בחינות מתווה דרכה הוא הרב דוד סתיו. הרב סתיו הוא תלמיד חכם ומכהן כרב של שהם, פחות או יותר אותו מספר שנים שהרב לאו מכהן במודיעין. בשבועות האחרונים ישנו ניסיון לערער בכלל על הלגיטימיות של הרב סתיו כמועמד לתפקיד הרב הראשי. להבנתי, הרב סתיו נמצא באותו ליגה בו נמצא הרב לאו, ולכן נסיתי להבין מפני מה מערערים על הלגיטימיות שלו כמועמד. אני לא בטוח בזה, אך אם הייתי נדרש להצביע על נקודת המחלוקת הייתי אומר שהמקום אליו הכל מתנקז הוא: האם ייתכן רב שמעורה בתרבות החילונית? האם לרב מותר לצרוך ואף למצוא ערך בתרבות החילונית? להבנתי, הרב סתיו נתפס כרב המעורה יותר מדי בתרבות החילונית, ולכן בהכרח איננו מה שרב אמור להיות, בעיניהם של מתנגדיו.
- המצע עמה מתמודד הרב סתיו לתפקיד הוא להפוך את הרבנות הראשית לזמינה לציבור. לודא שהציבור מסוגל לפנות לרבנים המקומיים שלו, ולקבל מענה יעיל ופשוט ממי שאמור לספק לו את שירותי הדת. יש כאלה שמתנגדים למצע הזה כי הם מטבעם יותר שמרניים והם מפחדים מתהפוכות שעלולות לפגוע בקיים. אני יכול להבין את המתנגדים, אך אני מאמין במהפכה שהרב סתיו רוצה לחולל ולכן אני מעוניין שהוא ינצח. אינני בטוח שאם הוא ינצח הוא אכן יצליח לחולל את השינוי. לצערי, הערכה שלי כעת הוא שהרב סתיו לא יזכה ושהרב לאו יהיה הרב הראשי הבא. אני אומר "לצערי" משום שאני מאמין בכל מה שהרב סתיו מעוניין לבצע, וגם משום שאני חושב שתושבי מודיעין יפסידו רב עיר מוצלח ביותר ואני חושש שבמקומו אנו צפויים למלחמות ופוליטיקה רבנית לא פחותים ממה שיש כיום במירוץ לרבנות הראשית.

 עד כאן הדברים שאמרתי. היה לי עוד מה לומר אך הזמן שהקצבתי לעצמי (15 דקות) הסתיים.

לצערי, מעבר להערות ביניים ושאלות פה ושם, לא היה ממש זמן עבורי לשמוע את הציבור. גם עשיתי טעות שלא שאלתי אנשים מראש על מה הם מעוניינים לשמוע התייחסות.
לאחר מעשה, קבלתי פידבק ראשוני כשנגשו אלי כמה אנשים וחזקו את ידי על העלאת הנושא ואף שאלו שאלות על הדברים שאמרתי. כשניסיתי לתחקר אנשים ולברר האם עניתי על צפיותיהם, התברר לי שהיה רצון לשמוע התייחסות ספציפית יותר על דברי הרב עובדיה. 

מחשבה על פרשת בלק

מה מוסר ההשכל שאנחנו צריכים ללמוד מסיפור בלק ובלעם?

שתי תכונות אנושיות חוזרות בפרשה שוב ושוב: חוש הראיה, והדיבור.
האדם הוא כמו מכונה עם קלט ופלט. חוש הראיה מהווה קלט עיקרי אצלו דרכו הוא קולט נתונים, והדיבור מהווה את הפלט של המכונה המשוכללת אחרי שהנתונים עברו עיבוד.
המסר העיקרי של הפרשה, לדעתי, הוא שכשיש פגם בקלט אזי סיכוי טוב שגם הפלט יהיה פגום.

אין זה מקרה שהמכשף והמקלל בלעם היה שטום עין - הוא לא היה מסוגל לקלוט את המציאות בצורה טובה ואיכותית, ולכן אין פלא שהפלט היה מאד חד-צדדי ולא מאוזן.

אחר מיטתו של הרב נויבירט

להלן סיפורים ממקור ראשון שאספתי ושסופרו לאחר פטירתו של הרב יהושע ישעיהו נויבירט, מחבר ה"שמירת שבת כהלכתה". 

נזדמנתי לפני כמה שנים לקיבוץ חפץ חיים באחד מימי הקיץ., וכידוע בחפץ חיים יש בית הארחה המאכלס רבים מהציבור החרדי. נכנסתי כמה דקות לפני תפילת ערבית וראיתי יהודי מבוגר יושב ולומד חברותא עם נער צעיר, כנראה נכדו. התישבתי בספסל לפניהם, ולפתע אני שומע מנגינה שמעולם לא שמעתי, והייתי מוקסם ומהופנט.

היהודי שמאחורי למד משנה ברורה חלק ג', וקרא כל מילה בנעימה ובמנגינה מתוקה מדבש. כל מילה במשנה ברורה היתה כאילו זה החבר הכי טוב שלו, שאי אפשר לתאר את גודל האהבה והשמחה שלו בכל מילה ומילה מהמשנה ברורה. מעודי לא שמעתי מישהו לומד בכזאת נעימות משנה ברורה.

לא יכולתי ללמוד וישבתי מהופנט למה שאזני שומעות, כעבור כמה דקות קמתי ושאלתי את אחד האנשים מי הוא זה ואז נתברר לי שזה הרב נויברט מחבר הספר שש"כ. אז הבנתי שרק מי שכל כך אוהב כל 'סעיף קטן' במשנה ברורה הלכות שבת יכול לכתוב ספר כל כך נפלא על הלכות שבת.

***

פעם אחת באתי אליו, ויחד איתי עלה במדרגות אדם שבא לבקש צדקה או גמ"ח (הרב נויבירט היה עוסק בכך הרבה). אותו אדם דפק בדלת, וכשהרב פתח הוא הציג בפניו אישור שהיה בידו. הרב פרש את ידיו לצדדים, בתנועה של "אין לי". האיש שאל "מתי יהיה", והרב ענה בהבעת פנים ובתנועת יד של "לא יודע". "בעוד שבוע יהיה?" והרב ענה בתנועת יד של "אולי". כל הסיטואציה נראתה לי מוזרה. אחרי שהאיש יצא, הרב אמר לי: הוא לא אמר כלום, אפילו לא שלום, רק הציג ישר את המכתב. אז גם אני לא דיברתי איתו אלא בידים...

***

היינו חבורה של כמה בחורים שעשתה אצלו שמוש, כולנו צעירים עם כיפות סרוגות. בזמן הפגישה היו מגיעים איליו עם שאלות רבות בכל התחומים.
פעמים רבות בהלכות מראות היה שולח את השואל אלינו ואומר לו תראה להם אני סומך עליהם. היה מרתק לראות אנשים חרדים מאוד מכל הגוונים כמה קשה היה להם להראות לנו והוא לא היה מוותר ודוחק בהם להראות לנו ואנו נפסוק.
לאחר מכן גם הוא היה מתבונן. זה נתן לנו המון כוח ואחריות אולם בעיקר הרגשה טובה כיצד פוסק כמוהו מתייחס אילינו ללא שום התייחסות לכך שהכיפה סרוגה והשקפתנו שונה בהרבה מובנים. הדבר הזה נמשך לאורך שנים.

יום אחד התקשר וסיפר לי שמאחד היישובים בסביבה פנו איליו שיבוא לייעץ בנושא עירובין. הוא אמר להם שהוא שולח רב שהוא סומך עליו ובקש שאני אסע לשם. לאחר מכן כמובן התייעצתי אתו. אבל שוב הייתי מופתע מהיחס שלו אלינו.

***

לפני כמה שנים עשיתי "שימוש" אצל הרב יהושע נויבירט שליט"א, מחבר ´שמירת שבת בהלכתה´. (מי שרוצה לקבל סמיכה כרב ברמה מסויימת, צריך לשמש ת"ח ולראות כיצד הוא פוסק בפועל לאנשים). במשך 3.5 שנים בכל יום שישי, הגעתי לביתו בירושלים וראיתי כיצד הוא פוסק בשאלות שונות לציבור, טומאה וטהרה וכו´.

הרב נויבירט הקים גמ"ח שנקרא "זכרון יוסף" על שם בנו שנפטר מיתת עריסה כשהיה תינוק. בתקופת החגים הבית היה הומה אדם, אנשים באו לקבל צדקה והרב היה מחלק. במקום לראות כיצד הרב פוסק, אני ועוד 2 רבנים עזרנו לו לחלק את הכספים.

הרב נויבירט הוא טיפוס ´יקה´, ויש לו שיטה מסודרת ומדוקדקת לחלק צדקה - רק מי שמגיע עם המלצות מסודרות מעשרה רבנים שהרב מכיר אותם וסומך עליהם - מקבל את הסכום, ע"פ דירוג מיוחד. הכל מסודר ומדודק. אנחנו היינו כמו הטלרים בבנק, היינו בודקים ומעבירים לרב בצד פתק - למשל דרגה 3, הרב היה מכניס את היד לכיס מסויים, מוציא סכום כסף ונותן לעני. דרגה אחרת - כיס אחר. הכל מאורגן.

(הערת ביניים - בפורים מניחים בביתו של הרב ארגז ענק, שמתמלא עד גדותיו בשטרות כסף שהציבור נותן, הרב עצמו יוצא ומחלק מתנות לאביונים בו ביום, וכשהוא חוזר הוא צריך לצאת עם עוד ארגז שהתמלא זה עתה...)

יום אחד הגיעה אשה קשת יום ועניה לחלוקת הצדקה. היא הושיטה לי מכתב המלצה שנראה קרוע ומטושטש, מהשנה שעברה, עם כתב לא ברור, רבנים לא מוכרים. לא ידעתי מה לעשות, ופניתי לרב שיחליט לבד. הרב בדק את הנייר, ואמר לאשה- מצטער, אני לא יכול לתת לך כסף.

התחילה האשה להתחנן - באתי לרב שיעזור לי, והרב דוחה אותי ?
ענה הרב - אני נאמן ע"י האנשם שנותנים לי כסף - שיש לי תנאים מיוחדים וקריטריונים מוקפדים. אני פשוט לא יכול, מאוד מצטער.

האשה התחילה לכעוס מאוד, והתחילה לדבר דברים קשים.
הרב נכנס לחדרו, יצא עם שטר 100 ש"ח, נתן לאשה ואמר - זה מהכסף שלי, זה מה שאני יכול לתת.
אמרה האשה - לא ! אני רוצה שטרות ירוקים כמו כולם, ובסכום של כולם !

אמר הרב - אני מאוד מצטער, אני לא יכול. נותני הכסף סומכים עלי, הם נתנו לי ע"מ שאני אקפיד על הכללים שאני ידוע בהם. מצטער.

האשה התחילה לקלל את הרב , לצעוק ולקלל. אני וחברי רצינו להשתיק אותה ולסל מהבית, זה לא נעים ולא מכובד, בלשון המעטה.
הרב מיד אמר לנו - לא! אל תעשו דבר. נעמד הרב ליד החלון, מסתכל לרצפה, בתנוחה מיוחדת, שומע ושותק. והאשה מקללת ומקללת, ולא התקררה דעתה עד שהטיחה - הלוואי שימותו כל בניך עוד בחייך ! (הגמ"ח שהיא באה אליו קרוי ע"ש בנו הנפטר של הרב).

אשת הרב שמעה את הצעקות, נכנסה לחדר ואמרה לאשה בואי בבקשה, יש לי משהו לומר לך, וכך היא הצליחה להוציא אותה מהחדר והדלת נסגרה אחריה.

אמר לנו הרב נויבירט:

עד היום לא ידעתם מה זה ´שימוש´. רק היום למדתם. אתם חושבים שכשתהיו רבנים תהנו מהכבוד שיחלקו לכם ? לא ולא. להיות רב או איש ציבור זה אומר לסבול מהבזיונות ומהחשדות, ולספוג הכל. רק עכשיו אתם יודעים שזה מה שאתם הולכים לקראתו, ורק אם אתם אומרים - אף על פי כן ולמרות הכל אנו רוצים להיות רבנים ואנשי ציבור - רק אז זה נקרא קבלת עול הציבור באמת.

בשעת מעשה כשהאשה הזו צעקה עליו, שמעתי אותו ממלמל בינו לבין עצמו, שהוא מוחל במחילה גמורה ואין לו קפידא...

***

בזמן שלמדתי למבחן בהלכות שבת בישיבת הר המור בתקופה שהיתה בבית וגן סמוך מאד לביתו, היינו משתדלים אני וחברותתי, לעלות לביתו מדי כשבועיים, כשאמתחתינו שאלות משאלות שונות, חלקן על דברים שכתב בשש"כ, הרב היה יקה אמיתי, ודקדק מאד בזמני קבלת הקהל, ובכל זאת בפעם הראשונה שבאנו, דן איתנו בצורה ארוכה ועינינית ונפרד מאיתנו בבקשה שנבוא עוד לדבר איתו, שחשוב לו לשמוע הערות על ספרו.
אחת הפעמים ב'צעירותנו' חלקנו על דבריו בענין הגדרת מלאכת לש, כששני הדברים לחים, מבלי להכנס לעובי הקורה, הרב פתח משנה ברורה ועבר איתנו על כעשר מקומות בהם ניתן להוכיח את שיטתו, ובכל מקום שניסינו לפרש אחרת, דייק ובאר, ניכר היה שהדברים ברורים לו כשמש, ובכל זאת ע"מ לחדד אותנו האריך ללמדינו כיצד לומדים.
אחד מן החבורה, דן איתו בעניני שימוש ב'סקוטש' בשבת, (את מה שחידש במקרה זה אברר שנית ואכתוב בלנ"ד בפעם אחרת) הרב קרא לאשתו וביקש קערת מיים וכמה סוגי סקוטשים וליפה והכניס למים והרים ובדק, ואף שאל את אשתו במה היא משתמשת בשבת.

***

באחת השנים נסעתי בחול המועד פסח לקנות מתנה לאפיקומן בבית וגן.קודם יציאתי בדקתי בשש"כ ח"ב ולהפתעתי לא מצאתי התייחסות לקנית מתנה בחול המועד - דבר שלא התקבל על דעתי שהוא לא נשאל על כך בעבר. בירידה מהר הרצל ראיתיו ממתין בתחנת האוטובוס. עצרתי לידו ושאלתי לאן הוא צריך. כמובן שעניתי שגם אני צריך לאותו מקום. כשנכנס שאל מה עשיתי בבית וגן ועניתי שהלכתי לקנות מתנה. שאלתי אותו האם מותר בחול המועד לקנות בחנות אפיקומן בגלל איסור סחורה בחול המועד. הוא ענה שודאי אם הבטחתי מותר לי לקנות מתנה לאפיקומן בחול המועד.
שאלתי אותו, על פי מה שידוע לי: והרי הגרש"ז אוירבך מחמיר בכך ומתריע על כך לא פעם?, הרב נויבירט ענה שאינו יודע מכך. לדעתי הפשט הוא, שכיון שהספר בהסכמת הגרש"ז, הרב נויברט לא היה יכול לכתוב היתר. אבל כשאני, בחוסר טקט ונימוס, שאלתי אותו על פסק הגרש"ז, שודאי היה ידוע לו, לאחר שהוא עצמו התיר - הוכרח לענות שאינו יודע במקום לחלוק עליו.

***

הוא לא סבל חוסר ישרות (עד כדי קשיחות ונזיפות באנשים שרצו לעשות דברים לא ישרים)-
א) פעם נשאל שאלה בקשר לענין כספי לא 100% ישר (דבר ש"כולם עושים") השואל התחיל את שאלתו כנ"ל "אני לא בטוח שאני צריך לשאול שאלה זו..." ענה לו הרב "אל תשאל".
ב) מישהו הגיע לביתו לפני יום הכיפורים ואמר לו שיש לו נקיפות מצפון כיון שהיה אוכל באחד מבתי המלון בעיר בלי לשלם (אנשי המלון חשבו שהוא אורח...) "גנב" צעק הרב "תצא מבתי" וזרק אותו מן הבית. האיש ניסה לחזור ועוד פעם הרב אמר לו "גנב תצא מביתי וכו'" עד שהאיש התחנן רבות לפניו שרצונו לעשות תשובה. הרב לא הפסיק עד שהאיש הבטיח שיחזיר כל גרוש. "אבל אני מתבייש ללכת להחזיר" אמר האיש "תן לי את הש'ק" אמר הרב "אף אחד לא יחשוב שאני הגנב" לקח ש'ק מהאיש והחזיר את הכסף למלון

***

שנים רבות היה הרב יהושע נויבירט זצ"ל נותן שיעור בשבת הגדול בהלכות פסח,
הוא היה חורז את כל ההלכות הנוגעות להכנות ולכשרות, בשפה נעימה וברורה.
בסוף השיעור היה מוסיף משהו גם בענייני מוסר, זכורני כילד, שהוא דיבר אז על השכונה בה גר שכונת בית וגן.
הוא אמר: בשכונה שלנו יש הרבה ישיבות, הרבה תלמידי חכמים, הרבה בתי כנסת, קולות של תורה נשמעים בשכונה ב"ה.
אבל ברחוב התחתון שבשכונה, רחוב עוזיאל הוא רחוב שבו גרים תושבים חילוניים, (אז.. היום כבר לא) האם שם מרגישים בתורה שברחובות מעל? האם התורה שלנו משפיעה שם? איך יכול להיות שרחוב מעל כולו תורה, ומתחת לא מרגישים?

***

כשעשיתי 'שימוש' אצל הרב, נהג להגיד על מראות אסורות "מפחד להתיר". בפעם הראשונה ששמעתי את זה, שאלתי בעדינות האם זה אומר שבשעת הדחק וכו' ניתן להקל (שהרי לא אמר אסור במפורש)?! הרב הרים את ראשו חייך ואמר: "מאיסורים צריך לפחד".

***

חשוב לציין שהרב נויברט זצ"ל כתב את ספרו שמירת שבת כהלכתה על רקע הצלתו והצלת משפחתו במצפורני הנאצים, ועליתו לספינה בשבת קודש כדי להגיע לארץ ישראל. הדברים פורסמו גם בהקדמה למהדורה השלישית. כמו כן, יצא לי להשתתף בשיעור שהרב נתן בשבת בבית הכנסת הגר"א בשכונת בית וגן לפני תפילת מנחה, שיעור שישבו בו פחות ממניין אנשים ולמדו שולחן ערוך על הסדר עם מגן אברהם. מה שהרשים אותי זה לא היה רק הלימוד השיטתי והאנשים הפשוטים שהשתתפו בו, אלא ההקפדה על הסדר, ואפילו בין השואלים. אני זוכר שאחד המשתתפים התפרץ ושאל את הרב שאלה, והרב אמר לו סליחה יש משהו שרצה לשאול לפניך.

***

בספר חיי-עולם של הסטייפלר שיצא לאור זמן קצר אחרי שש"כ מהדורה קמא, בהערה יצא בביקורת קטלנית על ספר שמביא מכל מיני ירחונים "הכל להיתר כמובן" (לא ציטוט מדויק).
ומתנגדי הספר כמובן הצביעו על זה.
בפועל גם המסתייגים הגדולים ביותר למדו בו ודשו בו.
אחרי שהתחיל המחלוקת רש"ז אוירבך הקפיד לשים את השש"כ במקום בולט ובצורה בולטת בארון ספרים שלו שכל מי שיבוא אליו יראה את ספר.

***
גם אני הייתי בין הזוכים לעשות שימוש אצל הרב נויבירט זצ'ל ,וזכורני הבקיאות המדהימה שלו במשנה ברורה עד כדי דיוקים בכל סעיף קטן בלא ספר ובע'פ,כששאלנו שאלה הוא הוביל אותנו לסימן בשו'ע ולס'ק במשנ'ב וביקש לפתוח את הספר שלו דווקא ,מתוך כך שאל הסתכלתם על ההערה שלי שם[הוא היה כותב הערות בשוליים] וכשהסתכלנו על הערה שנכתבה מן הסתם לפני שנים רבות והדיו כבר דהא הוא ביקש להמשיך ולהסתכל בהערה ששלחה אתנו בד'כ לאחד מספרי התשובות ,ואז שאל נו פתחתם את השו'ת ההוא ומה מצאתם שם ובד'כ היתה זו עוד הערה בשוליים של התשובה שהובילה לראשון מסויים וכך הלאה עד שהגענו לתשובה המדויקת, ולפעמים אף שאלנו מה הקשר? וקיבלנו תשובה למדנית בקצרה ובדיוק נמרץ.

***

גילאי הרבנים הראשיים

להלן רשימה של הרבנים הראשיים ורבנים שהתמודדו בבחירות לרבנות הראשית (ממה שזכרתי). השנה בסוגריים זה שנת הבחירות לרבנות הראשית, ולאחר מכן כתבתי את גילו של הרב. [אם שכחתי מישהו חשוב, תכתבו לי ואשתדל להוסיפו].
כל הנתונים מויקיפדיה.

האם הרבנים הראשיים נהיים צעירים יותר? תבחנו אתם.
תזכורת: לאחרונה נטען כי יש "המציאות החדשה העומדת בפנינו, שרבנים צעירים מתמודדים על התפקיד".
[את הרבנים מתחת לגיל 50 צבעתי בכחול. והרבנים מעל 70 צבעתי בסגול]

הרב אברהם יצחק קוק (1921) – 56

הרב יעקב מאיר (1921) - 65

הרב יצחק אייזיק הרצוג (1936) – 48

הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל (1937) - 57

הרב יצחק ניסים (1955) – 60

הרב איסר יהודה אונטרמן (1964) - 78

הרב עובדיה יוסף (1973) – 53

הרב שלמה גורן (1973) - 55

הרב אברהם שפירא (1983) – 72

הרב מרדכי אליהו (1983) – 54

הרב ישראל מאיר לאו (1993) – 56

הרב אליהו בקשי דורון (1993) – 52

הרב שאר ישוב הכהן (1993) – 66

הרב יונה מצגר (2003) – 50

הרב שלמה עמאר (2003) – 55

הרב יעקב אריאל (2003) – 66

הרב שמואל אליהו (2003) – 47

הרב שלמה דיכובסקי (2003) – 65

הרב דוד סתיו (2013) – 53

הרב דוד לאו (2013) – 47

הרב יעקב אריאל (2013) – 76

הרב שמואל אליהו (2013) – 57

הרב יהודה דרעי (2013) – 55

הרב אברהם יוסף (2013) – 64

הרב בנימין אטיאס (2013) - 45

כמה הפניות על המירוץ ועל הרבנות הראשית

- מהדקות האחרונות: הגר"ע יוסף על הרב סתיו: "איש רשע, מסוכן ליהדות". ומתוך דבריו:

הקב"ה יודע מחשבות, יודע שכל מחשבותינו לשם שמיים. אני לא מכיר את האיש הזה, לא ראיתי אותו. אבל כל חבריו אנשי המפד"ל באם אצלי ואומרים 'תזהרו לכם, האיש הזה מסוכן ליהדות. ואיך אני יחריש?

- הרב אריאל בראלי הגיב למאמרו של הרב רמי ברכיהו במוסף שבת של מקור-ראשון (באותו עמוד, אגב, גם תגובה של הרב חיים אמסלם בענייני גיור), והרב רמי ענה לו.
מתוך דבריו של הרב רמי ברכיהו:

הטענה כי רבני צהר מנסים להתאים את התורה לתרבות המערבית תמוהה בעיני, משום שנשיא צהר הוא הרב יעקב אריאל שליט"א. ובכל הכנסים שמארגנים רבני צהר ושבהם השתתפתי, הרב יעקב אריאל שותף מלא לדיונים, וההחלטות של הנהלת צהר מתקבלות בעצה אחת עם הרב יעקב אריאל. לדברי הרב בראלי אם הרב אריאל היה מעמיד עצמו למשרת הרב הראשי לישראל הוא היה תומך בו, וכאן הציבור שואל, לתמוך בנשיא צהר לגיטימי ולתמוך ביושב ראש צהר לא לגיטימי? אתמהה.
זו גם המטרה שציינתי את עזרתו הרבה של הרב דוד סתיו ובני קהילתו לאנשי טלמון, כיוון שמעשה טהור זה לא קיבל במה תקשורתית כפי שמנסים להדביק לרב סתיו, וכל כולו מבטא צניעות, ענווה, עזרת ישראל מיד צר, וניסיון כן ואמתי לעזור לקהילה הנמצאת במצוקה.
גם בנושא הגיור צריך לרדת לעומק הדברים ולא לנהוג בשטחיות, הרב סתיו פרסם דעתו במקומות רבים שאין גיור ללא קבלת עול מצוות, ולא היה מקרה אחד שבו הוא ישב בדין של גיור והוא וויתר על עול מצוות, כולל הרכבים שבהם היה שותף אביו זצ"ל של הכותב. ומה שאמר הרב סתיו במרכז לדמוקרטיה, הרי מדובר בסקירה הלכתית כידוע בהרצאות מסוג זה, ולא בהכרעה הלכתית של דעתו האישית.


גם על הניסיון להדביק לרב סתיו את הסיבה לכישלון המהלך להריץ את הרב יעקב אריאל ברצוני להעיר, לפני כשלושה חודשים במסגרת יום עיון שערכנו בבית המדרש לשוטרים, שאלתי את הרב יעקב אריאל על המהלך למינויו לרבנות הראשית לישראל, והרב אמר בנוכחות רבנים נוספים "אין לזה כל סיכוי". אז למה להפיל על הרב סתיו ניסיון לחבל במשהו שאפילו הרב יעקב אריאל לא האמין בו?

- ראיון עם הרב דוד לאו התפרסם השבת בעולם עולם קטן (קישור) בעמ' 6-7.

- מאמר של הרב אהרן ליכטנשטיין מלפני כעשרים שנה על הרבנות הראשית (קישור). מתוך דבריו:

חלומו של הרב קוק התייחס להיבט הלאומי המיוחד של הרבנות הראשית - לממד הממלכתיות שהועלה על נס על ידי הציונות הדתית. אולם, ממד זה כורך עמו הנחה בדבר האפשרות להחילו על ספקטרום חברתי רחב ויכולתו לדבר אל ולמען מגזרים שונים ומגוונים, מבחינה תרבותית ואידיאולוגית. באווירה הטעונה של חיי הדת במדינת ישראל, יכולת זו הוכחה כמתעה ומוליכת שולל במידה מרובה, ומסיבות מובנות. מבחינה סוציו-פוליטית, רק מתי מעט מסוגלים להיוותר מעוגנים בעולם התורה והישיבות - שאליו, במידה מסוימת, נושאת הרבנות הראשית את עיניה בבקשה ממנו אימון ולגיטימציה, ובה בעת לפתח יחסי גומלין אמיתיים עם הציבור החילוני הכללי.

- מאמר של שולמית אליאש על יחסי הרבנות הראשית והמזרחי בתקופת המנדט (קישור)

- נסיים בהפניה לרשימה של גלעד סרי לוי על ובר והרבנים הראשיים

דעת המתנגדים למועמדותו של הרב סתיו לכס הרב הראשי

במסגרת דיון שהשתתפתי בו סביב מאמרו של הרב רמי ברכיהו, רב היישוב טלמון, שהתפרסם במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, עלתה הטענה שהרב רמי לא הציג בצורה מכבדת את הדעות החולקות עליו ומתנגדות למועמדותו של הרב סתיו.
כששמעתי טענה זו נסיתי להיזכר מתי ראיתי מאמר מנוסח ומנומק המסביר את ההתנגדות לרב סתיו. לא הצלחתי להיזכר בכזה. לשמחתי, בימים האחרונים מתפרסמים דברים בנושא הזה. הנה חלק מהם לפניכם.

א. הרב אריאל בראלי מסביר במאמר באתר סרוגים שהרב סתיו אינו מקבל מרות רבנית.

ב. אמש בכינוס שהשתתפו בו כ300 איש בישיבת הר-המור שעסק בנושא "בירור דרכה של הרבנות הראשית", נשא דברים הרב אברהם יהושע צוקרמן, מרבני הישיבה. הנה הדברים (לחצו להגדלה):

ג. לפני יומיים פניתי מיוזמתי לרב מיכה הלוי, רב העיר פתח תקוה, ובקשתי ממנו להסביר את התנגדותו למועמדות הרב סתיו. לשמחתי הרבה קבלתי תשובה מנומקת מעוזרו. [לא בקשתי את אישורו לפרסם את הדברים בפומבי, אך מכיוון שהדברים מנוסחים היטב וכתובים לדעתי בצורה מכבדת (ולדעתי עולים בכמה רמות על הדברים שהובאו לעיל), אינני רואה פגם בפרסומם.]:

לבקשת הרב רשמתי את תמצית הדברים:
בראשית הדברים יש להדגיש כי הרב דוד סתיו הוא תלמיד חכם – ירא שמים ובודאי שכל כוונתו לשם שמים. על כן אין שום דבר בהתנגדות להמעיט משהו מכבודו, אלא היא מכוונת כנגד שיטתו.
את התשובה לשאלתך יש לחלק לשניים: התנגדות עקרונית-מהותית-אידאית והתנגדות ספציפית למציאות ההווית.
א. להסברת ההתנגדות העקרונית נשתמש במשל העמוד וחבל ההצלה. חבל ההצלה צריך להיות מותאם ונוח לאחיזת האדם הנתלה בו, ואילו העמוד צריך להיות יציב ומבוסס ללא שום התחשבות באוחז בחבל. העמוד ללא החבל הוא לא פרקטי והחבל ללא העמוד מהווה סכנת נפילה לתהום.
ארגון צוהר הוקם על מנת להיות חבל הפונה אל הציבור הרחב כשבקצהו השני הוא מחובר לעמוד איתן ומבוסס – הרבנות הראשית לישראל. עם כל הבעיות שניתן למצוא ברבנות, מהותה ועניינה כאחראית לשולחנם הטהור של ישראל, כאחראית לחיי משפחה טהורים בישראל כעמוד הקודש בצדדים הלאומיים-ציבוריים בישראל – בזה שום קלקול וחסרון לא יכול לגרוע, ממש כמו שמדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו לא תיפגע בשום אופן, ללא קשר בכלל לאופן בו מנהיגים קברניטי המדינה אותה.
כשאנשי ארגון צוהר החלו לחשוב שהארגון יכול להוות אלטרנטיבה לרבנות (הרב סתיו מדבר בגלוי ובצבור נגד הרבנות) הרי שהם אבדו בזה את זכות קיום הארגון – מה יעזור החבל ללא העמוד? צוהר חרטה על דגלה: "חיבור בין שני עולמות". החלון לא יכול להיות גם חלון וגם האור שמעברו השני.
דוגמא נוספת ליסוד זה ניתן למצוא במשה רבינו ע"ה ובאחיו אהרון הכהן. אהרון היה אוהב שלום ורודף שלום, הוא היה החבל שקישר את עם ישראל לעמוד התורה והנבואה בישראל – משה רבינו. "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לא-להים". בוודאי ששניהם נצרכים אחד לשני, אך ברגע שנשאר אהרון הכהן לבד, ללא משה רבינו שעלה לקבל את התורה עבור עם ישראל, עם כל רצונו הטוב לעזור לעם ישראל ולהצילו מטעויות הרי שהוא גרם לחטא החמור ביותר – חטא העגל.
הרב דוד סתיו העומד בראש ארגון צוהר בוודאי מכוון את כל מעשיו ומחשבותיו לשם שמים, אך תפיסתו לא יכולה להוביל את הרבנות הראשית לישראל. שם צריך לשבת אדם שיעמוד כעמוד ברזל שלא מתנודד כלל מרוח הציבור המבקש להתלות בחבל אותו מושיטה הרבנות. ארגון צוהר יכול להביא תועלת רבה אם יעבוד בצד ומכח הרבות הראשית.
יש להבין שבדיוק מנקודה זו יוצאת ההתנגדות ל"חוק שטרן". הגוף הבוחר ברב הראשי צריך להיות מורכב בעיקר מרבנים ומאישי ציבור המתבוננים על תפקיד הרבנות בטהרתו, ולא "מתחשבים" בצורך ההמוני של "רבנות מתחשבת". חלק נבחרי הציבור ונציגיו צריך להיות מזערי בעניין זה, כי לא בקביעת העמוד לוקח הציבור חלק, כי אם בהתאמת החבל אליו. על התנגדות זהה בתקופת הרב זצ"ל ולאחריו הרצי"ה זצ"ל אמרו הרבנים שיש למסור את הנפש, כיוון שהתמוטטות העמוד או כיפופו עלול להביא את כל בית ישראל – האחוז בחבל – ליפול עם החבל ועם העמוד לפי התהום.
אמנם הושמעו כנגד הרב סתיו קולות נוספים על דברים שאמר או עשה, אולי חלק מהדברים היה ראוי שלא יאמרו, אך בכל אופן שורש ההתנגדות של כל הקולות הללו הוא אשר אמרנו: הגדרתה של הרבנות הראשית לישראל כעמוד ברזל של עמדת התורה שאיננו עסוק בדעת הקהל.
ב. באופן מעשי, נכון להיום, רוב רובם של הרבנים המשמשים בפועל כרבני עיר, רבני שכונות ודיינים מתנגדים ומסתייגים מרצונו של הרב סתיו להיות הרב הראשי לישראל. הסתייגות זו תביא בהכרח לניתוק של הרב סתיו מרבני ישראל. אנשי ריב ומדון שלא יודעים או לא רוצים לקרוא באופן ישר ופשוט, תרגמו את המכתב שיצא מביתו של הרב דרוקמן כאיום. אין כאן איום ולא חצי איום אלא תיאור מציאות. רבני ישראל מסתייגים מרבנות ראשית בראשותו של הרב דוד סתיו. למה לנו להכנס למערכת רבנית כזו? כיצד יראה הציבור? כיצד תראה הרבנות?


זו תמצית ההתנגדות, על אף שיש במה להרחיב, וכן דוגמאות וראיות ליסודות העקרוניים.

יש לי כמובן הרבה מה לומר על כל אחד מהדברים שנכתבו לעיל, אך לעת עתה בחרתי לפרסם את הדברים ללא תגובה שלי. אתם מוזמנים כמובן לכתוב את דבריכם, ואני בעז"ה אוסיף עליהם, בתיבת התגובות.

"אתי תלין משוגתי"

קצת כהמשך לרשימה הקודמת בנושא הספר "באור פניך יהלכון" של הרב אהרן ליכטנשטיין...

לפני זמן מה התייחסתי לדברים שאמר הרב ליכטנשטיין בערב השקה לכבוד צאת הספר מבקשי פניך. הנה תזכורת:

בסוף דבריו באותו ערב אמר הרב ליכטנשטיין לקהל (דברי הרא"ל הללו החל מדקה 1:34:00):

"לפעמים אני שומע מאנשים המכירים את הישיבה שלנו, שבישיבת הר עציון יש שני ראשי ישיבה. אחד עם נשמה חסידית גדולה וידע בשאלות ותשובות, פיקח, חכם. השני שכלתן קר, רציונליסט שבינו לבין דביקות אין ולא כלום. מי שלא העריך את גדלותו של הרב יהודה עמיטל ז"ל על כל היבטיו שגה בגדול. גדלותו בתורה היתה מרשימה בכל חדרי התורה בהם עסק.
אני יוצא מכאן, אני מקווה שמידת הענוה לא תיפגע יתר על המידה, אבל עם משהו... בבחינת 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', בבחינת החשיפה למלכות שמים, ואולי בעיקר... להיות 'מבקש ה''... אנחנו כמאמינים רוצים להיות מבקשי ה'... לפנות לקב"ה ולומר... אנא תעזור לי בדרך, אנא תנחה אותי, אנא תן לי משהו מהאור האדיר שבוקע מעולם ועד עולם..."

בדברים גלויים ונדירים אלו הרב ליכטנשטיין לא רק נותן הערכה עצמית, אלא גם מבטא קושי מסוים שהוא חש כמחנך, כרב וכראש ישיבה. לדבריו, תלמידיו, או לפחות חלק מתלמידיו, לפעמים העריכו אותו על חכמתו, על ישרותו, על "בריסקיותו", אך פחות הבחינו במידות המבטאות יראת ואהבת ה' כגון: דבקות בה'.

ע"כ

והנה התחדש לי שישנם בכתובים דברים דומים להפליא שכתב מורו ורבו וחותנו של הרב ליכטנשטיין, הג"ר יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. כך כותב הרב סולובייצ'יק במאמר על אהבת תורה וגאולת נפש הדור:

אולם מכיון שבאה לידי שאלת האחריות למצב זה, הנני נוטל רשות לגלות את הרהורי לבי . ההלכה לימדה אותנו לפשפש במעשינו , להתחרט על שגיאותינו ולהתוודות עליהן . אוי לו לאדם, אומרת ההלכה, שבמקום לגלות עוונותיו הוא מחפה עליהם וטופל את האשמה על אחרים. אויה לו ואוי לנפשו אם התמחה בחיטוט במגרעות הזולת, ותחת להתוודות בגוף ראשון , לשונו שנונה בסדר וידוי בגוף שלישי . גם הכהן הגדול ביום- הכיפורים היה מתוודה על עצמו וביתו עובר לווידויו על אחיו הכהנים ועל קהל ישראל. לפיכך, אם תובעים ממני שאצביע על האשמים בדלות נפשית- רוחנית זו , אי אפשר לי לתלות את הקולר בצווארי מישהו ולהודות על חטאיו . הדבר שאני חייב לעשות הוא לפשפש במעשי . פישפוש כזה סופו קיטרוג עצמי . זו היא חובתו של אדם מישראל. לפיכך אני מצהיר, כי יש בידי להצביע על אחד האחראים למצב הנוכחי , והוא אני בעצמי . אני לא יצאתי ידי חובתי כמורה דרך והוראה בישראל. חסרו לי הכוחות הנפשיים שמורה ורב זקוק להם, או נטול-רצון הייתי ולא הקדשתי את כל אשר לי למשימתי. בשעה שהצלחתי , במידה מרובה או מועטת, כמלמד ומורה במישור "גדלות המוחין" - תלמידי קיבלו ממני הרבה תורה, וקומתם האינטלקטואלית התחסנה והלכה וגדלה במשך השנים שבילו בסביבתי - לא ראיתי ברכה מרובה במעשי ידי במישור החווייתי. לא עלה בידי לחיות עמהם חיים משותפים, להתדבק בהם ולהעניק להם מחום נפשי . דברי לא הציתו כנראה את שלהבת י-ה בלבות רגישים. חטאתי כמרביץ תורה שבלב, הנמסרת בכוח המעטת הדמות עד כדי "קטנות המוחין " ; אתי תלין משוגתי

ביקורת ספרים: באור פניך יהלכון, הרב אהרן ליכטנשטיין

את הספר הזה התחלתי לקרוא די מזמן, והפסקתי וחזרתי אליו כמה פעמים. באופן קצת מפתיע, עתה כשסיימתי לקרוא את הספר, אני יכול לומר שההתרשמות שלי מהספר עומד ביחס הפוך לחלוטין לזמן שלקח לי לקרוא אותו. אני חושב שמדובר בספר בעל תכנים עמוקים ומעוררים למחשבה. קשה לי להיזכר בספר האחרון שמצאתי בו ניתוח מעמיק לכל כך הרבה נושאים שאני מתמודד אתם בחיי.

כשקראתי את "מבקשי פניך" הרגשתי תחושת החמצה. כאילו הראו לי בבואה של הרב ליכטנשטיין מבלי להביא את הדבר האמיתי. בספר "באור פניך יהלכון" הרגשתי שבאתי על סיפוקי. כל נושא זוכה לניתוח מעמיק עם שלל מקורות, רובם תורניים, אך לא כולם, עם הווא-אמינא, ניתוח, ראיות ומסקנה.

כך לדוגמא בפרק הנקרא "'הן יקטלני לו איחל' - הבטחון בה'", מציג הרב ליכטנשטיין שתי תפישות לבטחון בה': האמונה שהכל לטובה, והאמונה שיש מנהיג לבירה. שתי התפישות רחוקות מאד מלהיות זהות. הראשונה יכול להוביל את המאמין לפסיביות בכל מה שקשור בדאגה לבריאותו וסביבתו. השני, לעומת זאת, "מבטאת החלטה נחושה, שאפילו אם יהיה רע, נישאר תלויים בקב"ה ודבקים בו... גישה זו אינה טוענת שה' יישאר לימיננו, היא תובעת שאנחנו כביכול נעמוד לימינו".
הרב ממשיך בניתוח במישור החינוכי: לאיזה אמונה ולאיזה בטחון אנחנו מחנכים? האם זה מספק? והוא מסיים באתגר הקשה לחנך לקראת הבטחון של "הן יקטלני לו איחל", ההרגשה שאתה תמיד עומד בצל הא-ל גם בטוב וגם ברע.
לדבריו:

דרך זו אמנם קשה וארוכה. היא אינה מציעה קיצורי דרך, היא בורחת מסיסמאות, אך דומני שהיא בבחינת דרך ארוכה שהיא קצרה. על כל פנים, אני אינני מכיר אחרת. 

כפי שמופיע בהקדמה לספר, רוב השיחות בספר נוגעים לנושאים שבין האדם לאלוקיו. השיחה האחרונה בספר היא ייחודית בזה שהיא עוסקת בציבור הדתי-לאומי (יש להדגיש שגם השיחות האחרות מדברות על המאמין ובן התורה הדתי-לאומי, אך לא על הציבור כציבור). הנה פיסקה שנגעה בי (עמ' 267):

כמה שנים לאחר שעלינו ארצה, התהלכתי עם בני משפחתי בשכונת בית ישראל בירושלים, שכונה שברובה סמטאות צרות. הגענו לפינת רחוב שבה סוחר אחד נתקע עם רכבו, התלבטנו כיצד לעזור לו. זה היה מקרה ברור של חיוב פריקה וטעינה. היא שם כמה נערים מהשכונה, בני עשר או אחת עשרה, אם לשפוט על פי חזותם, הם ראו שהנהג לא חבש כיפה. מיד התחילו לפלפל, בהתבססם על הגמ' בפסחים (קיג ע"ב), אם כן או לא לעזור לו. הם אמרו, "אם הוא גלוי ראש, מן הסתם אינו מפריש תרומות ומעשרות, ואם כן חשוד הוא על הטבל...".
באותה עת כתבתי למורי ורבי הרב סולובייצ'יק ז"ל, וסיפרתי לו על האירוע. סיימתי בהערה, שנערים ממחננו לא היו מכירים את הגמרא בגיל זה, אבל הם היו עוזרים לו. תחושתי אז הייתה: מדוע, למען ה', אנחנו חייבים לעמוד בפני הבחירה הזאת? האם בלתי אפשרי למצוא בחורים שהיו עוזרים לו וגם מכירים את הגמרא? האם הכרח הוא לבחור? אני מקווה ומאמין שלא. אבל אם יכפו עלי את הבחירה, אין לי ספק לאיזה צד הייתי נאמן: הייתי מעדיף שידעו פחות גמרא ושיגישו עזרה.

נהניתי מאד מהספר, הוא נתן לי הרבה חומר למחשבה, אני ממליץ עליו ומחכה לעוד ספרים מסוגו.

"באור פניך יהלכון - מידות וערכים בעבודת ה', מאת: הרב אהרן ליכטנשטיין, שיחות מעובדות בידי הרב ראובן ציגלר". 

רבנות ניסיונית

חזרתי עתה מערב מיוחד לרגל יום הולדתו ה40 של הרב חיים נבון. הערב נפתח עם שיעור של שעה מהרב נבון על היהדות בעולם הפוסט-מודרני, ולאחריו התקיים דיון על רבנים, יהדות, אינטרנט ופייסבוק. הדיון, שנערך בהשתתפות הקהל, הובל ע"י עמילי אמרוסי, ד"ר תומר פרסיקו והרב חיים נבון. 

בפתיחת הדיון הרב נבון אמר דברים שהרגשתי הזדהות מלאה אתם, וכאלו נאמרו מתוך גרוני. להלן תמצותם (הפעם מתוך גרוני, ולא בדיוק כפי שנאמרו). 

הרבנות שלנו, הרבנים חסרי הזקן וחסרי החליפות, זה רבנות ניסיונית. זה שאנחנו זמינים ופעילים בפייסבוק, ולא יושבים במזרח, אנחנו חסרי פוזות ומשתפים את עולמנו עם חברנו ועם בני קהילתנו. זה לא היה בעבר וגם לא מצוי היום כל כך בין רבנים. ישנם רבנים שקוראים כל מיני רומנים וצורכים אמצעים שונים של תרבות כללית, אך לעולם לא יזכירו זאת כשהם מדברים עם מישהו מבני קהילותיהם. הם ידאגו שישמר דיסטנס מסוים. זה שאנחנו מדברים לעיתים גם על דברים שהם לא תורה במאה אחוז, זה חלק מאותה רבנות ניסיונית. 

איננו יודעים אם הניסוי הזה יצליח. במידת מה בני הקהילות שלנו הם שותפים בניסוי הזה לפעמים ברצון ולפעמים בעל-כורחם. 

אנחנו בוחרים ברבנות הניסיונית הזו, על פניה של הרבנות הקלאסית והשמרנית, משני טעמים. הטעם הראשון הוא שאנחנו מאמינים שזה מתאים בהרבה אופנים לציבור אותו אנחנו פוגשים, ציבור שאיננו רגיל להיררכיות ושרוצה שידברו אליו בגובה העיניים. הטעם השני הוא, ואי אפשר להתחמק מזה, שזה מה שמתאים לנו. זה מי שאנחנו. הגענו לתפקיד ולמעמד בו אנחנו נמצאים, לפעמים בזכות ולפעמים בחסד, ועלינו למלא את התפקיד הזה בדרך הכי טובה שאנחנו יכולים. הדרך הכי טובה שאנחנו יכולים, זה להיות מי שאנחנו, ולא לנסות להיות מישהו שהוא לא אנחנו. 

דין התורה שלי: הצעת הפשרה

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

כפי שכתבנו בפעם הקודמת, הדיינים הציעו לצדדים להגיע לפשרה.

זו הפשרה שהוצעה:
הנתבעת תמשוך את תלונתה שהתובעת הרימה עליה יד, והתובעת תמשוך את תביעתה כנגד הנתבעת.


הצעת הפשרה הזו נראתה לי ולנתבעת כהצעה לא הוגנת ואף מעליבה מטעמים שאסביר להלן. אך קודם אני רוצה לנסות להציג את הצד של הדיינים, כפי שאני מבין אותו.

הרציונל מאחורי הצעת הפשרה הזו היא להחזיר את הזמן לאחור. אם הסכסוך בין התובעת לנתבעת התחיל בזמן מסוים בו הנתבעת הגישה את התלונה להנהלת המוסד ושבעקבותיה הוגשה התביעה, אזי הפשרה מציעה בעצם להתעלם מכל מה שהתרחש מאז הגשת התלונה ע"י הנתבעת.

עוד יש להוסיף שמבחינת הדיינים הם אינם טוענים שהפשרה היא טובה לצדדים, אלא הם מציעים לצדדים לשקול מה הם מעדיפים: להתחיל הליך שלם של דין תורה והבאת ראיות שאורכת זמן רב (אם כי אינני חושב שהדיינים חשבו שהוא ייארך עד לכמעט שנה תמימה) או לסיים את ההליך כאן ועכשיו אבל לותר על השגת הצדק.

ייתכן, ואחד השיקולים של הדיינים בהצעת הפשרה כאן אף היתה שהאלימות שהתרחשה, לטענת הנתבעת, לא היתה מאד חמורה ולא נגרם לה מזה נזק פיסי.

זה, להבנתי, האופן בו ראו הדיינים את הדברים.



לעומת זאת, הנתבעת ואני ראינו את הדברים אחרת לגמרי.

לטעמי, גם אם יש הגיון בכך שיש סיכוי מסוים שהנתבעת תעדיף לסיים את ההליך כאן ועכשיו גם במחיר משיכת תלונתה להנהלת המוסד, בעידן בו אנו חיים אני מצפה שבית הדין יימנע מלהציע הצעה כזו. לא הייתי רוצה לראות כותרת בעיתון: "התלוננה כנגד פגיעה אלימה במקום עבודתה והדיינים הורו לה למשוך את תלונתה". ברור שאני נוגע בדבר, אך להרגשתי אין סיבה להתייחס לתלונה על אלימות פיזית באופן שונה ממקרה של אלימות מינית, או לכל הפחות למקרה של שליחת ידיים או הערות מיניות. הייתי רוצה להאמין שבמקרים כאלו לא היה בית הדין מציע לנתבעת למשוך את תלונתה, הגם שכל הסיבות שמניתי לעיל קיימות גם במקרים אלו.

יתרה מזאת, להבנתנו כל הסיבה שבגינה התובעת הגישה את התביעה לא היה כדי לקבל פיצוי כספי על "פיטוריה" (שכזכור לא היו), אלא כדי להפעיל לחץ על הנתבעת למשוך את תלונתה להנהלת המוסד וכך למנוע הליכים משמעתיים כנגדה. הצעת הפשרה למעשה גורמת שיהא החוטא נשכר ומוסרת לנתבעת את רב ככל תאוותה בידה.

אם הצדדים היו מקבלים את הפשרה, בית הדין היה שולח את הצדדים לדרכם, כאשר לבית הדין אין שום יכולת לכוף חוסר התעמרות מתמשכת של התובעת בנתבעת בעתיד. ביטול התלונה והתביעה לא היה בו בכדי להביא שלום בין הצדדים, אלא הוא היה גורם לצד המתלונן להתמרמרות ולצד התובע/הפוגע לתחושת ניצחון. כך שלחלוטין לא ברור מה היה קורה אילו לאחר הפשרה המקרה היה חוזר על עצמו, והנתבעת היתה מוצאת את עצמה שוב מותקפת בידי התובעת. איזה מסר בדיוק בית הדין מעביר לנתבעת ביחס לתלונות עתידיות בהצעת פשרה כזו?

אחרי שפרטתי את כל הטענות שלי כנגד הצעת הפשרה, השאלה שנותרה היא: האם הטענות הללו הן סיבה לכך שבית הדין לא היה צריך כלל להציע את הצעת הפשרה הזו, או שהן רק סיבות עבורי לדחות את הצעת הפשרה, והם לא מהוות סיבה שבית הדין לא יציע את ההצעה?

זו השאלה המרכזית של הרשימה הנוכחית.

בנוסף לאמור לעיל, במקרה שלנו, זמן קצר לאחר הצעת הפשרה של בית הדין, הנתבעת החליטה שהיא לא יכולה יותר לעבוד באותו מקום עבודה עם התובעת והגישה את התפטרותה להנהלת המוסד. הנתבעת פנתה לקבל ייעוץ משפטי באשר לזכויותיה בגין תביעת פיצויי פיטורין מהמוסד. הייעוץ המשפטי קבע שמצבה מוגדר "מתפטר כדין מפוטר" (לא כאן המקום להרחיב) ומגיעים לה פיצויי פיטורין. בשלב זה קלטנו שאילו היינו מתפתים לקבל את הצעת הפשרה של בית הדין היתה סבירות גבוהה שהנתבעת היתה מאבדת את העילה לתביעת פיצויי פיטורין, ובכך היתה מפסידה סכום כסף לא קטן.

המסקנה מהפסקה האחרונה היא שגם אם אתם חושבים שהפשרה כן מתאימה לכם. לעולם כדאי לקבל ייעוץ משפטי לפני שאתם מסכימים לחתום עליו.

חשיבה מחודשת על ה'הסדר'

"עמיתי, ראש הישיבה, לא היה ממשיך לקיים את מסגרת ה'הסדר', אילו הצורך בה לא היה מצדיק את יצירתה יש מאין. אולם להרגשתי, אדם צריך לקבוע בנקודות מסוימות את נתוני היסוד ואת הכיוונים של זהותו הרוחנית, בלי להעמיד את ההנחות הבסיסיות למבחן מתמיד. ועם זאת מקובל עליי שיש בהחלט לעסוק מזמן לזמן בהערכה מחודשת.
...
"חוששני שיותר מדי זמן עבר מאז ערכנו בדיקה מחודשת כזו ברמה הציבורית. אני סבור שאנו עדיין משלמים את מחיר ההתנשאות המוסרית והשלווה האידיאולוגית שאחזו בנו, במשך אותה תקופה שבה נהנינו מבלעדיות יחסית. אם כעת אנו נדחקים להסביר את עמדתנו, אל לנו להסס מלהרים את הכפפה. חשבון נפש כן ואמיץ יהיה רק לברכה לנו."

(הרב אהרן ליכטנשטיין, באור פניך יהלכון, עמ' 240)

הרב שלוש הספרדי והרב שלוש האשכנזי

הכירו את רבנות נתניה:
עד כמה שידוע לי, מאז עזב הרב ישראל מאיר לאו את כהונתו כרב הראשי האשכנזי בנתניה בשנת תשמ"ח, יש בנתניה רק רב ראשי ספרדי: הרב דוד שלוש.
הרב שלוש הוא ללא ספק בעל זכויות רבות, מחבר פורה, ועשה חיל רב ברבנות. עם זאת, הרב שלוש הוא כיום בערך בן 93.

כך מסר לי לאחרונה מישהו שמתמצא בנושא החוקי של הרבנות:

על פי החוק רבני ערים אינם נחשבים עובדים אלא נושאי משרה, ועל כן חל עליהם החוק ולא הסכם קיבוצי. העיקרון שחל עליהם משתנה בהתאם למועד שבו נבחרו לכהן ועל פי התקנות שהיו בתוקף בעת בחירתו.
רב שנבחר לפני שנת 1974, מכהן עד גיל 120.
רב שנבחר משנת 1974, מכהן עד גיל 75, ומועצת הרבנות הראשית יכולה להאריך עד גיל 80.
רב שנבחר משנת 2007, מכהן עד גיל 70, ומועצת הרבנות הראשית יכולה להאריך עד גיל 75.

יש לי הרבה מה לומר על נושא הפרישה לפנסיה של רבנים ועוד אגיע לעסוק בזה בעתיד הלא רחוק (במשפט אחד: למה זה נחשב לבושה לרב לפרוש לפנסיה?), אך בסיפור בנתניה יש התפתחות שהיא לעת עתה יותר מעניינת מנושא הפנסיה של הרבנים. 

גורמים שונים בעיר נתניה מנסים לקדם בחירת רב עיר אשכנזי שיתפקד לצידו של הרב דוד שלוש (לפחות ל27 השנים הבאות). 

ובכן, לרב דוד שלוש, רב העיר, יש בן בשם הרב יהודה שלוש, המכהן כרב שכונה בנתניה. הרב יהודה שלוש, רב השכונה, שוקל להתמודד לתפקיד רב העיר האשכנזי (ראו כאן). 

לא טעיתם, הרב יהודה שלוש לא עשה המרה עדתית, והוא ספרדי בדיוק כמו אביו. אך החוק לא מגדיר בשום מקום מי נחשב ספרדי ומי נחשב אשכנזי לעניין מועמדות לתפקיד רב אשכנזי/ספרדי במדינה. 

אם הייתם צריכים עוד סיבה למה לבטל את כפל התפקידים - קבלתם.

כבר שמעתי השבוע הצעה, שבמידה וחוק הרב אריאל יעבור, הרב סתיו יתמודד על תפקיד הראשון לציון...