'לנבוכי הדור' מול 'פנקס מתקופת בויסק', מאת: ר' איתם הנקין

לטורים הקודמים של ר' איתם בנושא 'לנבוכי הדור':
"לנבוכי הדור" – סקירה ראשונית סובייקטיבית
עוד הערות על "לנבוכי הדור"

לפני כשבועיים, בסוף סיוון, עלה מן הדפוס ספר חדש של מכון הרצי"ה, 'פנקסי הראי"ה' חלק ב', המכיל שני חלקים: השני הוא פנקס רשימות ופיסקאות מתקופת ירושלים (תרפ"א-תרפ"ג), והראשון הינו החיבור אותו כבר הספקנו להכיר מאז דלף לאינטרנט לפני כחודשיים: חלק מתלמידיו של הראי"ה כינוהו בשם היומרני 'מורה נבוכים החדש', באותו קובץ שדלף הוא קרוי 'לנבוכי הדור', ואילו בספר החדש הוא מוגדר באופן סתמי, "פנקס מתקופת בויסק" (מעתה תיווצר כמובן בעיה בדרך ההתייחסות לחיבור; ובכל אופן, כיוון שהשאלה נפתחה, אני כשלעצמי סבור שהשם "לנבוכי התקופה" עדיף על "לנבוכי הדור", בשל האופי הטעון והקונקרטי מדי של המושג "הדור").
בהקדמה מציינים העורכים שמתוכן החיבור נראה שהוא נכתב במגמה "לקרב תועים לאורחא דמהימנותא", ובהתאם לדבריו החשובים במכתב לאדר"ת (שפורסם ב'גנזי ראי"ה' חוברת ג', ואשר כדוגמתם הוא גם כותב בחיבור עצמו, פרק ג'):
"שמתי אל לב לראות מה יעשה ישראל ע"ד סערת הדעות הרעות, ההולכות המתרחבות... שבכל דור ודור שרבו דברי שטנה על תורת השי"ת ויסודי האמונה, נמצאו גדולי ישראל שיצאו בפרץ בדברי שכל והשיבו חרפת מחרפים אל חיקם... ע"כ דעתי העני' כי ראוי להשתדל להרחבי ספרים כתובים ע"ד כללי שמירת התורה והמצוה ברוח דעת ותבונה, וראוי להשתמש בכל דבר הממשיך את הלב לפי הזמן... כן עשה הרמב"ם בדורו שהיו הדעות הפילוסופיות מושכות את הלב, עשה מהם משמרת לתורת השי"ת, אע"פ שבהמשך הזמן בטל כל יסוד הפילוסופיא היונית, ודבר אלקינו יקום לעולם, מ"מ בזמנו הרבה נפשות הציל"
העורכים מוסיפים כי "בהתאם לכך יש להבין את פרקי הקובץ לעומקם, כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם וגו'". אולם כנראה שהם לא היו כה משוכנעים בישרותה של הדרך, שכן לאחר תיאורו של הפנקס מתקופת ירושלים, ומאמר נוסף מתקופת בויסק שצורף לספר, הם מוסיפים כי "במספר מקומות הדברים שבכת"י טעונים הסבר רחב מכבשונו של עולם, והם יודפסו בע"ה כשיושלם ביאורם". לא נאמר במפורש שהכוונה דווקא לחלק הראשון של הספר, כלומר לחיבור שבו אנו עוסקים, אך הדעת נותנת שהכוונה בעיקר אליו, וכפי שנרחיב מייד.
באופן כללי, אין ספק שהקובץ שדלף והספר שלפנינו הריהם שתי עבודות שנעשו בנפרד ובאופן בלתי תלוי: יש לעיתים הבדלים בפענוח מילים או באופן תיקונן, לרוב אין חפיפה בין תכני ההערות, וישנם גם הבדלי פיסוק וחלוקת משפטים, ועוד. כמו כן, בגרסת הקובץ נפתחו כמעט כל ראשי התיבות (כפי שנעשה ב'שמונה קבצים' והבאים אחריו), ובגרסת הספר על פי רוב לא נעשה כך.
הבדל משמעותי אחד, לטובת הספר הנדפס, הוא חלוקת הפיסקאות העקבית והמפורטת שנעשתה בו – בניגוד לקובץ שדלף, שעריכתו לא הושלמה, ולפיכך יש בו לעיתים עמודים שלמים של גושי טקסט ללא כל קיטוע. הבדל בולט אחר, הוא שבשונה מכל ספר אחר של הראי"ה שנדפס אי פעם (במהדורה ראשונה מכת"י), בספר שלפנינו יש לא מעט הערות, הסברים וביאורים על הגליון ממש (ראו למשל ההערה הארוכה בעמ' צ"ב, כ-15 שורות!) – דבר המדגיש את היחס הבעייתי שהקנו עורכי הספר כלפי החיבור, עד כדי שסברו שלא תמיד אפשר לתת לדברים לעמוד לבדם.

עתה להשוואת התוכן: כאמור, כפי שהצהירו אנשי מכון הרצי"ה, הם בחרו להשמיט תכנים "במספר מקומות", ולטענתם הם מתכננים לפרסמם בעתיד בתוספת ביאור. אכן, כפי שיוצג להלן, הספר הנדפס עבר מסכת צנזור חסרת תקדים בהיקפה, שתי וערב, כשהיקף התוכן המושמט מגיע לעשרות (!) עמודים בקירוב. לא פעם הושמטו פרקים שלמים, דבר שהביא לשינוי המספור של סדר הפרקים; לעיתים הושמטו פיסקאות מסויימות מתוך פרק; ולעיתים נדירות יותר הושמטו משפטים קצרים באמצע פיסקה (דבר המציב באור בעייתי את הטענה האמורה בדבר הפרסום העתידי, שכן שני סוגי-ההשמטות האחרונים אינם מאפשרים זאת).
את מגמות ההשמטה לא קשה לנחש: הלא אין זו פעם ראשונה שמכון הרצי"ה מתנהל בצורה שכזו, ומפורסם הוא מקרהו של 'פנקס י"ג', שיצא על ידי המכון בתשס"ד בהשמטת כמה פיסקאות שנחשבו כנראה לרדיקליות (ואשר הושלמו בתשס"ו במהדורת 'קבצים מכתב יד קדשו'). במקרה הנוכחי, חלק ניכר מן ההשמטות כולל את רוב-ככל המקומות בהם עסק הראי"ה במקומן ותפקידן של הדתות האחרות, ואף האליליות, בעולם; חלק אחר של ההשמטות כולל דעות בעלות אופי רדיקלי לכאורה, ועלולות אפוא להיות מנוצלות לרעה, אם לימין ואם לשמאל; במקרים אחדים הושמטו דברים כנראה מפני שאינם נחשבים כיום למקובלים בחוג המצומצם של עורכי הספר; ובמקומות מעטים ההשמטה נראית תמוהה וחסרת פשר.
להלן אציג את ההשמטות לפי קטגוריות טכניות, כאשר לגבי חלקן אעיר הערות נצרכות כאלה ואחרות. לשם הנוחות, אכנה את הנוסח הנדפס כ"פנקס" ואת הנוסח הדיגיטלי כ"קובץ"; וכשאנקוט מספר פרק בסתם, כוונתי תהא למספר שבקובץ (שכן כאמור, השמטת פרקים הביאה להיעדר חפיפה בין מספור הפרקים בשני הנוסחים)

א. פרקים שהושמטו:
1. פרק י"ג, העוסק באופן שבו תיוסד מחדש הסנהדרין בלשכת הגזית ובהשלכת הדבר על התורה שבעל פה.
2. פרק י"ד1, העוסק במקומן של הדתות בעולם ויחסה של היהדות כלפיהן. את שני הפרקים הללו כבר הזכרתי (בטור הראשון שפרסמתי בנושא) כחדשניים ביותר בספר.
3. פרק י"ח, המדבר בגנות הצמצום בלימוד הלכות בלבד ומיעוט העיסוק בדעות ובחכמות: "סבה גדולה להתפקרות היא מניעת ההכנה להציץ בחוג יותר רחב מחוג למוד גמרא והלכות. כי לפי הנהוג היה מורגל לחשוב שאין שום חכמה בעולם יותר עליונה וחשובה מלימוד ההלכות...". ואני תמה, הלא זוהי הביקורת של עולם הישיבות הדתי-לאומי על הישיבות החרדיות, שאינן עוסקות בלימוד אמונות ודעות?
4. פרק ל', המדבר על השתלשלות הדתות ועל יסודות חיוביים בהן.
5. פרק ל"ט1, בו נאמר כי כל ההתקוממויות שבאו על יסודות האמונה, כולן לטובה וכדי לצרף הסיגים; וכן נמצא בו דיבור נרחב נוסף על מקום הדתות האחרות בעולם, כולל האליליות, וישנה רמיזה מפורשת המקנה מידה חיובית בדיעבד לפעולת יש"ו בעולם (עמ' קס"ג בקובץ: "ואם לאדם שכל כך חפץ להועיל לאנשים רבים, ועלתה בידו בכמה ענינים, מיחסים לו שם של אלהות, אי אפשר כלל שיהיה מתקבל בציור אחר [=כלומר, על ידי אופן אחר במציאות] אור כל כך מאיר בלב עמים, שהם מצד עצמם מוכשרים לאלילות, ודוקא באופן כזה מושפע עליהם הטוב המוסרי. ולכשיתרוממו ביותר ויכירו כמה נשגב ונעלה הוא כבוד אלהים מליחסו לאדם, אפילו יהיה חמדת אהבת הטוב בתכלית [=ואינו כך בהכרח], אז יהיו הציורים הקנויים שלהם מצדם הטוב עומדים על כנם, והדעות יתרוממו כלפי השכלת דעת ד', ויהיו מעלין בקודש ולא מורידין". על אף הסנצסיוניות שבה עשויים הדברים להיקרא, למעשה הם אינם אלא הרחבה של דברי הרמב"ם הידועים על כך שאפילו לנצרות היתה פעולה חיובית בעולם, בכך שהפיצה את האמונה בא-ל אחד, והורדתם למישור האישי).
6. פרק מ"ה, העוסק בדרכים בהן יש להחזיר למוטב את צעירי הדור שהתקלקלו – וכאן ייתכן שההשמטה, או לפחות חלק ממנה, נבעה מסיבה עניינית (בשל מגבלות המקום, אסתפק בהפניית הקורא להשוות זאת עם האמור באותו עניין בפרק מ"ג).
7. פרק נ"ב, העוסק בעניינים רוחניים שבהם השלילה מביאה לעולם תיקון יותר מאשר החיוב (כדברי הרמב"ם על השגת ה', האפשרית רק על דרך השלילה), ונושאים נוספים, ובסופם התייחסות למעשה בראשית מול "המחקרים הנסיוניים".

ב. פיסקאות שהושמטו:
1. בפרק ו1 הושמט רוב תוכן הפרק, למעט שתי הפיסקאות הראשונות. הדבר תמוה, מאחר שהרעיון העיקרי שבפרק – קבלת האומה כיסוד התורה – נשנה על ידי הראי"ה ב'אדר היקר' פרק ד' (ואכמ"ל).
2. בפרק ח' הושמטו כמה עמודים באמצע הפרק (השוו עמ' מ' בפנקס מול עמ' ל"א-ל"ג בקובץ), בעניין מקומן של הדתות האחרות והעבודה הזרה בעולם, ורק השאירו שורה אחת מתוך אחת הפיסקאות.
3. בפרק י' הושמט הדיון בביטול הקרבנות לעתיד לבוא (השוו עמ' נ"ג בפנקס מול עמ' מ"ו בקובץ). ושוב הדבר תמוה, מאחר שדיון זה נדפס גם ב'אפיקים בנגב' בשנת תרס"ב, ומשם נלקח ל'חזון הצמחונות והשלום' (ואולי, שמא, השמטה זו כמו חברתה שבפרק ו1, נעשתה דווקא מפני שהדברים בעיקרם כבר פורסמו?).
4. בפרק י"ד (עמ' ס"ה בפנקס, עמ' ס"ט בקובץ) הושמטה פיסקה המדברת באופן ניטרלי על כך שכדי להתאים לרוח הזמן כבר נמצאו פתחי היתר להעברת הזקן בסם ובמספרים וכיו"ב. אילולי ידענו מי העוסקים במלאכה, היינו עשויים לסבור שהמשמיטים זאת הריהם צאצאיהם של קנאי ירושלים, שהתנגדו לבחורי ישיבת חברון ומרכז הרב והופעתם המגולחת!
5. בפרק ט"ז (עמ' ע"א בפנקס, עמ' פ"א בספר) הושמטו שתי פיסקאות, הדנות בשלוש מטרות החורזות בכלל התורה והמצוות (שמירת הצביון הלאומי למטרת עומק היושר שבזה, עילוי ההטבה האנושית הכוללת, והיחס של הפרטים האנושיים אל הכלל העומד להתענג על חסד עליון). לא ברור מדוע דווקא התוכן הזה נתפס על ידי העורכים, לפי גישתם, כדרוש השמטה יותר מאחרים.
6. בפרק כ"ט (עמ' ק"י בפנקס, עמ' קכ"ד בקובץ) הושמט השליש האחרון של הפרק, בו דובר על המציאות המנוולת של הכפירה, ונאמר כי דווקא מי שהוא גדול בדעת באמת, יכיר את קדושת האמונה דווקא כשיחקור דרישה חופשית ללא הגבלות.

ג. השמטות מורכבות:
1. בפרק ל"ח (עמ' קל"ב בפנקס, עמ' קנ"ו בקובץ) נעשו השמטות מילים בתוך פיסקה, כשהראי"ה מדבר על אנשים ה"רואים את הציורים הנמצאים אצל רוב היראים, והנם שפלים ומטושטשים" – שלוש מילים אחרונות אלה נמחקו. וכך מייד בהמשך, "אורח החיים היוצא מתמציתם הוא חושך ואפל ומלא שגיאות וחלישות כוח" – הושמטו המילים "מלא חושך ואפל". המשותף להן הוא הביקורת על הווייתם השגרתית של יהודי הדור. על פניו לא זיהיתי מקרים נוספים של השמטת מילים באמצע משפט, אך השוואה מדוקדקת יותר עשויה להעלות עוד כאלה.
2. בפרק מ"ו (עמ' קנ"ב בפנקס, עמ' קפ"ח-ק"צ בקובץ) הושמטה קבוצה ארוכה של פיסקאות העוסקת באמונה מול כפירה ובמקומן בעולם. בהמשך הפרק (עמ' קנ"ד בפנקס, קצ"ב-קצ"ג בקובץ) נעשתה שוב השמטה נוספת, בהיקף דומה, בדברים הדנים בחופש הרוח. ושוב בהמשך, בסוף פיסקה (עמ' קנ"ה בפנקס, קצ"ה בקובץ) הושמטו כשלוש שורות – באופן הנראה על פניו כחסר פשר. ושוב בהמשך (עמ' קנ"ז בפנקס, קצ"ו-קצ"ז בקובץ) הושמטה פיסקה שלמה העוסקת בהשפעת ביקורת המקרא על נטעים זרים המתבססים על התורה, דוגמת הקראים, הנוצרים והמוסלמים. ולסיום, הרבע האחרון של הפרק (עמ' קצ"ז-ר' בקובץ), החוזר ועוסק שוב – בפעם החמישית בערך – בדתות האחרות וביחסי הגומלין שלהן עם היהדות, ועניינים נוספים, הושמט במלואו.
יצויין כי בחלק מהמקרים, על מנת לבצע השמטה "חלקה" שלא תהיה ניכרת, הגיעו העורכים עד כדי שינוי סדר של משפטים, העברת מילה ממקום למקום, הוספה או הורדה של ו' החיבור, וכדומה.

בסיכום הדברים, לא נותר אלא להצטער על כך שעורכי הספר 'פנקסי הראי"ה' חלק ב' בחרו לשלוח יד בתוך דברי הראי"ה, ולצפות להופעה-בדפוס של המהדורה השלמה, כפי שבוודאי יקרה (ומן הסתם ייעשה הדבר באופן מקצועי ואיכותי, דוגמת 'קבצים מכתב יד קדשו'). יש לתהות גם, מתי תחדל התנהלות שכזו תחדל מלאפיין את 'מכון הרצי"ה'? כפי המסתבר, מלאכת ההשמטות שתוארה לעיל נעשתה על ידי העורכים עוד בטרם הופץ קובץ של החיבור באינטרנט על ידי צד שלישי, ולכשהופץ קובץ זה כבר היה הזמן סמוך מדי להדפסה מכדי לשוב ולשנות את הדברים, ולכן פורסמו כפי שפורסמו, על אף שאלפי אנשים המחזיקים כיום בקובץ יכולים להשוות בין שני הנוסחים.
אולם אף אם לא היה הקובץ מופץ בטרם ההדפסה, כיום אין ספק שכל מסכת-צנזור דוגמת זו שנעשתה עתה הריהי כירייה עצמית ברגל, שכן לאחר שההשמטות נחשפות – וההיסטוריה כבר הוכיחה שדינן להיחשף בכל מקרה, אם לטוב ואם למוטב, בנסיבות שתהיינה כאשר תהיינה – הרי שתשומת הלב הציבורית עתידה מעתה להתמקד דווקא בהן, באופן בלתי פרופורציונלי ובלתי-מוצדק לעומת שאר תכניו החשובים של החיבור, ובין כך ובין כך התוצאה המתקבלת הפוכה ממה שרצו המשמיטים עצמם, וחבל.

מעיינותיך לחודש סיוון תש"ע

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

החוברת הנוכחית יצאה לאור כנראה כבר בחודש סיוון, אך שמתי לב לכך רק בימים האחרונים. החוברת עוסקת במייסד תנועת החסידות, הבעל שם טוב.
מעיינותיך #25 ניתן להוריד כאן:
משה רבינו, דוד המלך והבעל שם טוב - הרב יואל כהן
לאורך הגליון - דברי אדמו"רי חב"ד אודות מעלת הבעל שם טוב
מצות אחדות ה' - הרב שניאור זלמן גופין
ניצוצות חב"דיים - הרב מנחם ברוד
רגילות הרגל והתמדה - ר' משה שילת (כמדומני זה המאמר הראשון שלו בחוברות מעיינותיך)
איה האדם שבך - הרבי הריי"צ

בזמן האחרון "תורת חב"ד" הוציאו לאור גם שיחה של הרבי עם הקדמות ומעט ביאורים - ניתן להוריד כאן (זה גם מגיע עם דיסק לצפייה, אבל טרם הצלחתי לשים עליו את ידי).

סליחות שבעה עשר בתמוז

- י"ז בתמוז - חָמֵשׁ קְרָאוּנִי
- שעה ל...

כי היכי דלא לזלזלו רבנן

הגמרא בברכות (דף מה עמוד ב) דנה בעניין עניית ה"אמן" העצמית של ברכת "בונה ירושלים" בברכת המזון:
אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו, דהטוב והמטיב לאו דאורייתא. רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב.
תרגום: אביי ענה לה [=אמן] בקול כדי שישמעו הפועלים ויסיקו שברכת הטוב והמטיב איננו מהתורה. רב אשי ענה לה בלחש, כדי שלא יזלזלו בהטוב והמטיב.

הב"ח בהגהותיו בברכות משנה מעט את הגירסא וכותב כך:
אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו, דהטוב והמטיב לאו דאורייתא. רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי דלא לזלזלו רבנן בהטוב והמטיב.

למה מתכוין הב"ח בהגהה זו? האם גם בימיהם היה חשש מפני בחורי ישיבה אוייבר-חוכמים?
עד כמה שממש מתחשק לבנות תלי תלים של דרשות על הגהת הב"ח ולראות בזה תוכחה ומוסר לבחורי הישיבות למיניהם, נראה שזה לא הפשט. [אין בפני כתבי יד של הש"ס, אם מישהו מהקוראים ימצא כתבי יד קדומים עם נוסח הב"ח אשמח שיודיעני.]

היה אפשר להבין שאביי ורב אשי מדברים על אותו מציאות ורק היה להם חששות שונים: אביי חשש שהפועלים לא ידעו שברכה רביעית היא דרבנן, ורב אשי חשש שהפועלים יזלזלו בברכה הרביעית. הב"ח מחדש שלא כך צריך להבין את הגמרא, אלא כל אחד דיבר על מציאות אחרת: אביי חשש מפני הפועלים וגם רב אשי היה חושש את אותו החשש אילו היה נמצא במציאות כמו של אביי. אלא שרב אשי היה במציאות אחרת ולכן היה לו חשש אחר. כלומר, הב"ח לא סבר שמדובר בדווקא במציאות של רבנן, אלא שלא מדובר במציאות של פועלים.

הסבר זה מסתדר עם שיטתו ההלכתית של הב"ח (אורח חיים סי' קפח), המובא גם במגן אברהם שם:
וב"ח כתב דס"ל דדוקא בזמניהם שהיו הפועלים הולכים למלאכתם איכא למיחש שיזלזלו בה מה שא"כ עכשיו:

ואולי בכל זאת, זה שהב"ח השתמש דווקא במילת "דרבנן" מעיד משהו על הכרתו עם "עולם הישיבות".

ואם כבר הבאנו את הנושא, נביא את מה שהובא בשלחן ערוך לגביו. המחבר בשו"ע (אורח חיים סימן קפח סעיף ב) הלך בעקבות בעל הלכות גדולות שכתב שהלכה כרב אשי משום הכלל שהלכה כבתראי:
אמן זה יאמרנו בלחש, כדי שלא ירגישו שברכת הטוב והמטיב אינה דאורייתא ויזלזלו בה.

אך הרמ"א העיר עליו מכח המנהג:
הגה: ונראה דדוקא כשמברך לבד ואין עונין אמן אחר שאר ברכות; אבל כשמזמנין, עונין עליו כשאר אמן שעונין על ברכות הראשונות, ואע"ג דהמברך עונה ג"כ מ"מ אינו ניכר כל כך, הואיל ואחרים עונין ג"כ עמו; וכן המנהג במדינות אלו לאומרו בקול רם אפי' המברך עצמו, כשמזמנים, ואולי הוא מהאי טעמא.

המשנ"ב במקום הולך בדרכו של המגן-אברהם ומביא את דעת הב"ח שאין מחלוקת בין אביי לרב אשי והם דיברו במציאות שונה.

רב וחבר

כתבנו בעבר על המתח הקיים בין החזקת תפקיד רב בקהילה לבין חברות אישית עם אנשים מהקהילה. בימים האחרונים נתקלתי בפירוש רבינו יוסף חיים מבגדד (ה'בן איש חי') על המשנה באבות "עשה לך רב וקנה לך חבר" מתוך ספרו חסדי אבות (הקטע מובא בספר 'הרי"ח הטוב', שבהזדמנות אני מקווה לעסוק בו קצת יותר בהרחבה). אני מצאתי בדבריו של הבן איש חי תיאור של אותו המתח. הנה דבריו:
נראה לפרש בס"ד, מי שיש לו יכולת ללמד תורה לתלמידים, לא ימתין עד שהם יבואו ויבקשו ממנו ללמדם, אלא הוא יעשה המצאות לרדוף אחריהם שיבואו אצלו ללמדם. וכמו שאמר רבי עקיבא לרבי שמעון בר יוחאי: 'יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק' (פסחים קיב ע"א), וזהו, עשה לך המצאות והשתדלות שתהיה רב ללמד תורה לאחרים. אמנם, בינך ובין עצמך אל תתגאה על התלמיד הזה שאתה מלמדו תורה, אלא תצייר בדעתך כאילו הוא חבר שלך ואינו תלמיד, ותנהוג בו מנהג כבוד של חבר.

אגב, שאלה למעמיקים: כיצד מפרש הרי"ח את ההבדל בין "עשה לך" לבין "קנה לך"?

שני המאורות הגדולים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בשתי הלוויות המוניות השתתפתי בשנים האחרונות, האחרונה שבהן היתה לפני שבועיים, הלוויתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, קדמה לה הלוויתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל. שני אישים דגולים אלו שימשו ברבנות הראשית יחד, גרו בשכנות שנים רבות ושניהם היו מקושרים לציבור הציוני-דתי. כיוון שהטור הזה עוסק ברבנות וברבנים יהיה זה מן הנכון למקד מבט בשתי דמויות אלו.
נתחיל דווקא מהסוף. חוץ מזה שהלוויה אחת היתה קצת אחרי עשר בבוקר, והשניה היתה בעשר בלילה, היו עוד הבדלים רבים בין הלוויות. ככלל אפשר לומר שהלווייתו של הרב שפירא היתה מסודרת הרבה יותר. בהלוויית הרב אליהו לא היה ברור מדוע דווקא רבנים אלו נבחרו להספידו ולא רבנים אחרים. לאחר מכן קראתי בתקשורת כי המשפחה הסבירה, שלא היה תכנון מדוקדק מי ידבר ובסופו של דבר כבדו את מי שהיה נוכח, וכי חלק מאלו שדווקא רצו שידברו לא הצליחו להגיע למקום ממנו הספידו. גם הראשל"צ הג"ר שלמה עמאר הגיע להספיד רק ברגע האחרון. תופעת הדחיפות, עד כמה שאני זוכר, נעדרה לחלוטין מהלווייתו של הרב שפירא. כך אפשר למנות עוד מספר הבדלים, שלכולם אגב יש הסברים פרקטיים מאד נכונים ומקובלים, ובכל זאת אני חושב שהם מבטאים את ההבדל הגדול שבין שני המאורות הללו.

הרב שפירא היה בראש ובראשונה ראש ישיבה, וככזה הוא העמיד תלמידים הרבה. פניו היו מועדות לעבר גידול תלמידי חכמים, רבנים, דיינים וראשי ישיבות. רוב רבני הציונות הדתית כיום הינם, באופן כזה או אחר, תלמידיו או תלמידי תלמידיו של הרב שפירא. לרב שפירא כמעט ולא היה מגע עם הציבור הרחב וגם מי שבמקרה זכה לראות או לשמוע אותו באיזה אירוע מיוחד, סיכוי טוב שלא היה מצליח להבין אותו, כי מי שלא היה מורגל בצורת הדיבור שלו פשוט התקשה להבין אותו.
הרב אליהו אמנם עמד בראש בית מדרש לרבנים, אך יהיה זה גימוד אישיותו אם נאמר שבית מדרש זה הוא אחד משיאי פעילותו של הרב אליהו. פניו של הרב אליהו לא התמקדו בגידול רבנים, אלא היו מועדות לעבר כלל הציבור. המפעלים הגדולים שבראשם עמד היו מפעלים המשפיעים על כלל הציבור בישראל. נמנה אחדים מהם: גרעינים תורניים, מכון פוע"ה, מעייני הישועה. שעות רבות מסדר יומו הוקדשו לפגישות עם הציבור שצבא על פתחו ובנסיעות למקומות שונים בארץ למסירת שיעורים לציבורים רחבים. לפני החגים היה הרב אליהו מקדיש מזמנו, יושב באולפן הרדיו של ערוץ 7 ומשיב לכל מאן דבעי על שאלות בהלכה. כך כל אדם היה יכול לשאול את אחד מגדולי הדור אם אשתו צריכה לצום, אם הסוכה שלו כשרה ואיך עליו להכשיר את השיש במטבח.

שיא הפעילות של ר' אברום שפירא, כפי שכה הודגש בהספדים עליו בשעתו, היה השיעור הכללי שהוא מסר בהיכל הישיבה בימי שלישי. בשיעור זה השתתפו להערכתי פחות ממאה בחורים, ומתוכם מן הסתם היו כאלו שלא עקבו אחר כל מהלך השיעור. השיעור, בה"א הידיעה, של הרב אליהו היה השיעור שהיה מתקיים בבית מדרשו בימי שני בלילה שהיה משודר בלווין למקומות שונים בארץ ובעולם, היה משודר ברדיו והיה מודפס ומחולק בבתי כנסיות רבים. השיעור של הרב אליהו היה בענייני הלכה ופרשת שבוע ברמה שכל אדם היה מסוגל להבין את רוב השיעור.
ספריו של הרב שפירא "מנחת אברהם" והספר שהוא ההדיר בצעירותו "זכר יצחק" של רבי איצל'ה מפוניבז', כולם עוסקים בעניינים מסובכים ומורכבים ואינם נגישים למי שאיננו תלמיד חכם מובהק. לעומת זאת, ספריו המפורסמים של הרב אליהו הינם ספרים שנמצאים כמעט בכל בית ובית כנסת וכמעט כל אדם נתקל בהם - "דרכי טהרה" - מדריך מפורט ופשוט בהלכות נידה, ספרונים בהלכות ברכות ובענייני תולעים והערות על קיצור שלחן ערוך.
כך אני רואה גם את ההבדלים שהצבעתי עליהם בתחילת דברי בין ההספדים וההלוויות של שני האישים. בהלוויתו של הרב אליהו להמונים ולציבור הרחב היה הרבה יותר חלק ונגיעה בהלוויה, כפי שהיה בחייו. בניגוד להלוויית הרב שפירא שהכל היה מתואם והכל מנוהל ע"י הרבנים כפי שהיה בחייו.
שני גדולים ושני פנים שונים של מוסד הרבנות: האחד הוא ראש הישיבה המובהק העומד בראש "בית חרושת" לתורה ומייצר רבנים ותלמידי חכמים, והשני הוא הרב הנותן מענה לכל דורש ומפרסם את דבר ה' בכל מקום. היהדות צריכה את שני הסוגים. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

טיפים לכתיבה, מאת: חיים ולדומירסקי

הפעם כנראה לא יתפרסם בעולם קטן...

רשמים מהפגישה שנערכה עם חגי סגל ביום ראשון בבוקר
"לא כדאי לפתוח מאמר בציטוט" - זה היה הדגש הראשון שהעביר לנו חגי סגל בשיחה שקיים עם כותבי עולם קטן.
חגי, עיתונאי בכיר במקור ראשון, עורך "נקודה" לשעבר, כותב טורים בידיעות, בן 53, מהישוב עפרה ,בגובה 1.82 (בערך), חלק עימנו מנסיונו הרב בכתיבה עיתונאית ובפובליציסטיקה. "כשאתם מתארים מישהו, נסו לתאר אותו בצורה מעניינת" המשיך חגי בדגשיו החשובים.
להלן דגשים חשובים שעלו מהפגישה עם חגי לטובת הכותבים שבכם (או אלו שרוצים יום אחד להיות כותבים).
· צריך לתפוס את הקורא מהמשפט הראשון. אפי' מהכותרת. לעולם אל תפתחו כתבה במילים 'ביום שני בבוקר ..." (מזל שהפגישה נערכה ביום ראשון, אחרת הכותרת היתה הולכת פייפן)
"כאשר מצטטים מישהו חשוב להבדיל בין עיקר לתפל. לא צריך לצטט כל משפט שולי שנאמר" אמר חגי והוסיף "יש כאן משהו חם לשתות אולי?".
· את הכלל הבא אני מציין לעצמי שעלי לשנן שכן אני נופל בו לא מעט - "חשוב לשמור על עקביות בין הפסקאות, בין מבחינת עבר/הווה ובין מבחינת יחיד/רבים". חיים הנהן לעצמו וחרט את המשפט במוחו.
· לא כדאי להפריז בשימוש במילים לועזיות זה משדר ארוגנטיות.
· אם כבר השתמשת במילה לועזית כדאי שתדע את משמעותה הנכונה שלא תצא אמביוולנטי.
· אל תכפישו מישהו אחר כדי ליצור אייטם ואל תיכשלו בלשון הרע. תשאירו את זה לידיעות אחרונות.
· חגי מזהיר שלא ליצור כפל משמעות במקום שלא התכוונת לכך. אני מניח שהוא מכיר את זה ממקור ראשון.
· אין ליצור משפטים בלתי נגמרים, שעמוסים מדי בפסיקים ויוצרים אי שקט אצל הקורא, שכן הקורא הממוצע מתעייף מעודף מילים במשפט אחד, שהיה עדיף להופכו לסידרת משפטים קטנים המופרדים בנקודה, אכן, לא רק פתיחת הפיסקה חשובה חשוב גם כיצד לסיים אותה ויש כאלה שפשוט לא יודעים איך לעשות את זה. בכלל. וחבל.
· מצד שני היעדר סימני פיסוק בפיסקה כלל הוא לא פחות גרוע הקורא לא יכול להבין אם המשפט נגמר התחיל ואולי התחילה פיסקה חדשה ללא הנקודה אי אפשר לדעת בקיצור לא יותר מדי ולא פחות מדי
· עוד כלל חשוב! אין להשתמש בסימני קריאה!!! זה מרמז על חוסר ביטחון ורצון לתשומת לב!!!
· יש להיזהר מקפיצות לוגיות, כמו כן יש לבנות את מסקנותיך בזהירות עקב בצד אגודל, מכך נובע בהכרח שטיעון חייב להיות ארוך מ20 מילים.
· "חשוב שלא לחזור על אותה מילה באותה פיסקה" אמר חגי, "למרות שלפעמים נראה שמילה מסוימת היא המתאימה ביותר למשמעות המשפט" אמר חגי. "למרות האמור לעיל לפעמים אין ברירה" אמר חגי.
· אני לא בטוח אבל נראה לי שכדי לשכנע אחרים ברעיון אותו אתה מביע אתה חייב להיות משוכנע בעצמך שהוא נכון. לפחות ברוב המקרים. לא ככה ?
· חגי מדגיש כי אין לסמוך על העורך שיתקן את השגיאות שלנו וחשווב מאוד שנבקר את עצמנו ונוציא תחת ידינו מוצר מוגמר (צריך לשנות קצת את הניסוח. בני, עשה טובה תעבור על זה עוד פעם)
· השתדלו לא לסיים פיסקה בשלוש נקודות, ב"ועוד...", "וכו' ". זה יוצר את הרושם כאילו אין לכם מה לכתוב ואתם סתם מנסים ליצור רושם כאילו היה לכם מה לומר וכו'
· לסיום אצרף עוד טיפ מאוד חשוב שלא למדתי מחגי אלא חוויתי על בשרי. קורה וכותב מסיים את הטור בשעה טובה ומוצלחת ומגלה לאכזבתו כי לא עמד במכסת המילים שהקציב לו העורך או שהקציב לעצמו. אני לא מתכוון על חריגה ממכסת המילים, אלא להיפך, מס' המילים במאמרו דל ממה שהתכוון. כותבים רבים חשים צורך למרוח עוד מס' משפטים בסוף הטור כדי לעבות אותו. לעיתים הם אף חוזרים על אותו משפט בניסוחים שונים, כותבים את אותו הרעיון בוריאציות שונות וחוזרים על עצמם שוב ושוב. כותבים יקרים – מיותר לחלוטין, לא יקרה שום אסון אם הטור שלכם יהיה קצר מן הרגיל, זה עדיף על סוף מרוח של מאמר. אני באופן אישי מעדיף את התימצות, עדיף להביע רעיון במשפט אחד מאשר בפיסקה בעלת 120 מילים.
שימרו על קשר vlado@olam-katan.co.il
לקריאה לא בזמן התפילה www.valdomh.blogspot.com

אִגֶּרֶת הַשָּׂפָה, מאת: הרב "מענה לשון"

לכל הדואגים לשלומי, ב"ה הכל בסדר. יש לי פשוט מספר עניינים שאני צריך להקדיש להם עתה תשומת לב ואין לי את הזמן והכוחות להקדיש כרגע לבלוג. אין לי כוונות לפרוש כרגע, אך אני בהחלט זקוק להפסקה של עוד שבוע-שבועיים ואני מקווה שלאחר מכן אני אחזור. עד כאן דברי רב צעיר, ומכאן דברי הרב "מענה לשון" בשיר שכתב לתלמידיו המבוסס על אגרת השבת לאבן-עזרא.

ויהי בחצי הלילה שלפני בחינת הבגרות בלשון עברית
ואני יושב ומשנן לקראת הבחינה הגורלית.
באוזניי מהדהדת אזהרת המנהל,
כי מתוך כל המקצועות ישנו אחד ולא יותר
שבו לא כדאי ליפול ולהיכשל,
לכן בבגרות בלשון אני מוכרח ולוּ ציון עובר,
אחרת - את תעודת הבגרות יקבל מישהו אחר...
ומתוך חלומות על היום שאחרֵי
על החופש מהכללים ומהשיעורים המייגעים,
על הדרור לספוֹר "איך שבא לי" כי "אני ספרתי",
על החֵרות לכתוב ללא חוק וללא סדר
- "העיקר שיבינו, גם אם יש פה תקר"...
והנה חטפה אותי תנומה מתוקה ומשחררת,
ואראה בחלומי איש ובידו אגרת.
ויען ויאמר אלי:
"קח זאת האִגרת ששלחה אליך השפה העברית".
ואקוד ואשתחוה ואברך את הַמֶּלֶךְ הגדול והנורא
על הזכות והכבוד לקבל מכתב רשום מאת לשוננו הקדושה,
וכך היה כתוב בה, אני מצטט מילה במילה:
לפני אלפי שנים בחר בי "החונן לאדם דעה"
להיות לבת זוג לעם סגולה.
כפי שניתן לראות
ב(כמעט) כ"ד ספרי נבואות,
ידענו תקופות זוהר והוד
הלכנו יד ביד במשך דורות,
הַקשר בינינו ידע שינויים ותמורות
ואף צורתי החיצונית השתנתה חליפות.
את המראה ה"צעיר" בדורות ראשונים
החלפתי בבגרותי ללשון חכמים,
אך הרצון לְגַוֵּן לא נתן לי מנוחה
עד כי לעת "זִקנה" אני עברית "חדשה".
כְּעַמִי, אף אני, תקופות רבות בודדה ובזויה
נעזבת ללא דרישה וללא חקירה;
לפעמים זוהי מעידה של מילה או יותר
לפעמים סתם שיבוש או השפעת עַם אחֵר,
לפעמים עצלוּת הפה ולפעמים אף תשוקה
לברוח אל חיק לשון נָכְרִיָה.
את האכזבה והבושה ותחושת הבגידה
אין מלים שיוכלו לתארה
בִּרְאוֹתִי איך כל עַם מוקיר את תרבותו
ומכבד את מורשתו ועליה בונה את עתידו,
ואינו מסתפק בתקשורת בהירה בינה לבינו
ולא די לו בהבנה נכונה של זולתו,
אלא על לשונו תהיה תפארתו,
ועִם אשת נעוריו לא יפר את בריתו.
העלבון מתעצם פי כמה וכמה
כשמדובר בשומרי מסורת ומקיימי מצוה,
המתעלמים מן המציאות הברורה
שבלעדַי אי אפשר להבין כשורה
פיוטים ותפילות, דברי נבואה ותורה.
ושלא לדבּר על דיוק בקריאה
בכל המצוות המחייבות אמירה
בקריאת מגילה ותורה והפטרה
ובוקר וערב בקריאת שמע,
ואם אתה חזן - מה רבה המבוכה...
למקרא הדברים, תחושת האושר מתמעטת
ובצער השפה, עֵינִי משתתפת ודמעתי מבצבצת.
אולם, בהופכי לצִדהּ השני את האגרת המיוחדת
התמלאה השפה בתקוָה מחודשת,
ובזו הבקשה היא מסתיימת:
אנא, אהובִי, אַל תשליכני
לעת זקנה נא אַל תעזבני,
המשך לדבר בי וללמוד את תעלומותיי
כפי שעשה עַמי כל ימי חיי.
כך נהג נחמיה ורבי יהודה הנשיא,
וזה היה דרכם של הרמב"ם, הרשב"ם ורש"י,
עד העת החדשה ידעוני רבניי,
אבן עזרא, רבינו תם, הגר"א וה"בן איש חי".
כל חפץ חיים יְדַבֵּר בי וילמדני לבניו
לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיהֶם ושנות חייו,
וגם אם חושדים בי שאני רק "מצוה קלה"
יש לנצור אותי ולדקדק בי, כמו בברית המילה.
הדבר משתלם לא רק בעולם הבא,
תוכל להנות מִפֵּרותיי גם בתקופה הקרובה:
בכל לימודי מקצוע שידְרשו קריאה וכתיבה
ובניסוח הזמנה לכל אירוע ושמחה,
בכתיבה רשמית, מכובדת, ומרשימה,
בהרצאה משכנעת בשפה ברורה ונאה,
ומי יודע, אולי תצטרך בצבא
לכתוב את הפקודות בשפה רהוטה,
ואם לא כמְפַקֵּד, שֶמָא באזרחות
תזדקק לי בתור משפטן או עו"ד פשוט,
או פרסומאי או אקדמאי
או עורך או עיתונאי,
או אולי מנהל או זמר או משורר,
או אולי מחוקק, או מנהיג, או סופר,
או רב, או מורה או הורֶה,
וכוּלֵיהּ וכוּלֵיהּ...
אך דע לך, ידידי,
כי חוץ מהחומר שאותו הוכרחת לבלוע ולהקיא
שיוכל כנ"ל להועיל לך באופן מעשִׂי,
מה שטעמת בשנות לימודי החובה
הוא כטיפה מן הים של סודות השפה.
חבל כל כך שאת הנושאים המרתקים
לא כללו בבחינה ובתוכנית הלימודים...

הודעה מנהלית חשובה

בצער רב אני נאלץ להודיע כי לעת עתה אני מסיר מרשימת המחויבויות שלי את הכתיבה בבלוג. אינני יודע עדיין אם לא אכתוב בכלל בזמן הקרוב, או שאכתוב מדי פעם, ואם אמשיך לכתוב עבור כיפה או לא, ואם ומתי אני אחזור לתפקד כפי שעשיתי עד היום. ימים יגידו. כידוע, יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, כך שאני מקווה מצד אחד שאצליח לקחת את הפסק-זמן שאני זקוק לו ומצד שני שאשוב לכתוב ולפרסם בכוחות מחודשים כמה שיותר מהר.
כך או כך אם כן אכתוב מדי פעם, אני אמשיך לשלוח את המייל השבועי למנויים.

כמובן, שאני עדיין זמין במייל ואשמח לשמוע מכם על כל עניין שאתם חושבים שיעניין אותי.

הגישה לשערי הר הבית

גם מי שכבר מזמן לא היה באזור הזה, מן הסתם זוכר שבצעירותו היה אפשר להיכנס לעיר העתיקה בירושלים דרך שער יפו, לעבור בשוק עד לסופו, להמשיך עוד כמה מטרים ולהגיע בלא שום מפריע עד לשערי הר הבית. בפתח השער היה ניצב שוטר נעים סבר שהיה מקפיד על שמירת החוק שליהודים אסורה הגישה להר הבית דרך שער זה, אך לא היה שום מניעה שיהודים יעמדו ויסתכלו אל מבעד לשער לתוך הר הבית.
לפני כחדשיים נזדמן לי במקרה להיות ליד אותו שער בסוף השוק, ורציתי לנצל את ההזדמנות לראות את הר הבית. נדהמתי לגלות שכיום במרחק של כעשרה מטרים מהשער ניצב מחסום משטרתי. השוטרים במחסום מונעים מיהודים לעבור את קו המחסום ולהתקרב אל עבר שערי הר הבית. שאלתי בזמנו את השוטרים על מה ולמה, אך לא נענתי.
מאז אותו היום פניתי לגורמים שונים בכדי לקבל הסבר להמצאותו של המחסום המשטרתי המונע מיהודים לגשת אל שערי הר הבית. פניתי אל נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה, לנציב תלונות הציבור במשרד לביטחון פנים, לדוברות המשטרה ולעוד כמה גורמים. היחיד שענה לי בתשובה מתחמקת ולא לעניין היה סנ"צ עופר שומר מפקד יחידת המקומות הקדשים במשטרה. בחלק מהתכתובות שלחתי גם העתק למספר ח"כים דתיים, אך גם מהם לא קיבלתי מהם כל התייחסות.
השאלות והתלונות ששלחתי היו פחות או יותר בנוסח הבא:
א. מאיזה תוקף חוקי נקבע האיסור על יהודים לעבור את הגידור המשטרתי עד לשערי הר הבית? כידוע לך, במדינה דמוקרטית המשטרה איננה יכולה להגביל את חופש התנועה של האזרח, אלא במקרים מצומצמים מאד.
ב. מי קבע שליהודים מותר לגשת רק עד לגידור המשטרתי ושהגישה עד לשערי הר הבית אסורה? שם ודרגה בבקשה.
ג. ממתי קיים נוהל זה? אני זוכר מימי ילדותי שלא היה שום בעיה לגשת עד לשערי הר הבית. מתי נקבע הנוהל שיש גידור משטרתי במרחק כמה מטרים משערי הר הבית ושליהודים אסור לעבור את הגידור?

לאחרונה פניתי גם לפורום המשפטי למען ארץ ישראל בנושא הזה. הם ענו לי במהירות שיא ואמרו שהם מכירים את הנושא מקרוב אך הם חוששים להגיש בג"ץ כי הם מפחדים שבג"ץ רק יכשיר את השרץ הזה. הם סבורים שהמצב הקיים כיום איננו חוקי אך הדרך היחידה לשנות את המצב זה ע"י הפעלת לחץ ציבורי במקומות הנכונים.
אני בכל מקרה אמשיך לנדנד לכל אלו ששלחתי אליהם פניות עד שאקבל תשובה ואולי מי מהקוראים ירצה להצטרף אלי.

יחי ההבדל

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני כשנתיים, בשו"ת האינטרנט של YNET, נדרש הרב משה ביגל, רבו של היישוב מיתר ומרבני צהר, לשאלה הבאה:
למה החרדים לובשים שחור? האם כדי לחקות את הגויים?
תשובתו היתה:
אינני יודע איך התפתחה "האופנה החרדית" ללבוש שחורים, ברור שזה לא כדי להידמות לגויים כי זה אסור מן התורה "ללכת בדרכי האמורי". ייתכן שיש לזה קשר עם מנהג קדום שנשים לבשו שחורים זכר לחורבן המקדש.
אפשר להתווכח אם תשובתו נכונה או לא, ועד כמה הוא כתב את דבריו ברצינות או בציניות. אך מה שהיה נראה לי מוזר, כשקראתי את דבריו, היה שזכרתי שפגשתי בעבר מספר פעמים את הרב ביגל וזכרתי שבכל אחת מהפעמים הללו הוא לבש שחור - חליפה שחורה וחולצה לבנה. פעמים אף ראיתי אותו עם כובע שחור לראשו. אז הבה נשאל אנחנו, לאחר שברור שהרב ביגל איננו לובש שחור כדי להידמות לגויים, האם הרב ביגל לובש שחור זכר לחורבן המקדש?
אני מניח שהתשובה היא פשוטה. הרב ביגל לובש שחורים לא בגלל שהוא חרדי והוא איננו חושב שצריך ללבוש דווקא שחור, אלא שהוא לובש שחור כי הוא רב והלבוש השחור הוא לבוש רבני. במילים אחרות, כפי שחייל לובש מדי זית, כך הרבנים נוהגים ללבוש שחור (או למצער צבע כהה אחר). ובאותו אופן, כפי שאף חייל או מפקד בצה"ל איננו סבור שכל אזרח ישראלי צריך ללבוש מדי זית, כך לכאורה יסבור הרב ביגל שזה שהוא לובש שחור מפאת תפקידו הרבני לא קשור לשאר האוכלוסייה שאינם רבנים. עד כאן הסבר לדבריו של הרב ביגל.
לשאלה כיצד על רבנים להתלבש נחזור בעוד כמה שבועות, אך בינתיים עלינו לטפל בשאלה הרבה יותר חשובה. בניגוד לדת הנוצרית שבה הגלחים הינם מחויבים במצוות ובאיסורים שלאדם מן השורה אין נגיעה בהם, כדוגמת האיסור להינשא ולהקים משפחה או במקרים מסוימים החיוב לחיות חיי עוני, ביהדות אין לרבנים מצוות וחיובים שאינם חלים על יתר הציבור (כדי להיות הוגנים נציין שהמקבילה האמיתית אצלנו, להבדיל בין הטמא ובין הטהור, לחיובים העודפים של הגלחים הנוצרים אלה המצוות הנוספות שחלות על הכהנים - לא להינשא לנשים מסוימות ולא להיטמא). ערכנו לעיל השוואה בין מדי צה"ל לבין לבוש הרבנים, אך השוואה זו הינה בעייתית מאד. כל אדם יודע שחייל מחויב בחוקים ובפקודות שהאזרח איננו מחויב בהם. אך בניגוד לחיילים, רבנים אינם מחויבים באף מצווה שאדם מן השורה איננו מחויב בה. לא רק הרב, אלא כל אדם מחויב ללמוד תורה כפי יכולתו ומה שאסור לרב אסור באותה מידה לכל אדם. כך שאם הרב צריך ללבוש לבוש שחור, לכאורה כל אדם צריך ללבוש שחור. וכן להיפך, אם כל אדם לא צריך ללבוש לבוש שחור, אז גם הרב לא צריך ללבוש שחור.
בכל זאת, כדי להיות הוגנים ונאמנים לאמת, יש לציין שגם ביהדות ישנם חיובים הנוגעים למעמדו של תלמיד חכם שאינם חלים על אנשים מן היישוב. כך לדוגמא מצינו בגמ' בברכות מג ע"ב:
"ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה, ואל יצא במנעלים המטולאים, ואל יספר עם אשה בשוק, ואל יסב בחבורה של עמי הארץ ואל יכנס באחרונה לבית המדרש."
וכן בגמרא בשבת קיד ע"א:
"כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה."
[ליצני הדור היו אומרים שלכן רבנים לובשים שחור - כדי שלא יראו את הכתמים]
לאור דברים אלו יש לציין, שיש הגיון מסוים במקובל בקרב החרדים. בקרב החרדים אין שום הבדל בלבוש ובדרישות ברמה הציבורית בין הרבנים לבין הציבור - כולם "בני תורה". משמעות הדבר היא, שאם אין זה מן הראוי ל"בן-תורה" להאזין לקווי נייעס או לגלוש לאתרי חדשות באינטרנט, אזי אפשר להוציא איסור גורף לציבור שאין לצרוך תקשורת זו. לעומת זאת, בציבור הדתי-לאומי החלוקה בין רבנים לבין האוכלוסייה הכללית היא הרבה יותר מובהקת. ישנן קהילות שהיחיד (או כמעט היחיד) מבני הקהילה שאינו הולך לשחייה מעורבת הוא הרב, ולכן הרב אף לא מרגיש בנוח להוכיח את קהילתו על דבר זה, שכן ברור לכולם שמי שלא הולך לשחייה מעורבת צריך להיות לפחות חצי רב.
אז בציבור הדתי-לאומי מצד אחד יש לנו כלל שהוא ברור לחלוטין - לא אמור להיות הבדל ברמת שמירת המצוות בין הרב לציבור הרחב. מצד שני בפועל זה לא מה שקורה. האם נהפכנו לנוצרים?
יש לכם תשובה טובה לשאלה? תרגישו חופשי לטקבק.

המחלוקת שהביאה לפטירתו של הרב עמיאל

בתחילת הספר "המידות לחקר ההלכה" של הג"ר משה אביגדור עמיאל זצ"ל (תרמ"ב - תש"ו), רבה של תל-אביב, בהוצאת מוסד הרב קוק מובאים תולדות המחבר שכתב הרב יהודה סג"ל זצ"ל. כך מתואר פטירתו של הרב:
הוא היה מהיר לשון ולא פעם התקיף את מתנגדיו מעל גבי הבימה ובעיתונות. והנה באו כמה חמומי מוח והתקיפו אותו, בעמדו לפני הציבור בדרשה בבהכ"נ הגדול. השמש נזדרז ועלה וסטר על לחיים של המתקיפים, הציבור התעורר והגיב, והללו ברחו להם. שוטרים רצו לאסרם אבל הוא מנעם. לאחר זמן, בשבת הגדול, באמצע הדרשה לפני קהל מאות רבות, ביניהם הרבה ת"ח שוב באו כמה אנשים תקיפים שעלו על הבימה וקראוהו בשמות גנאי. הדבר קומם והסעיר את הציבור וגם אותו עד שקיבל התקף לב. קמה בהלה והציבור התרגש מאד, ושוטרים באו בעת שהללו ברחו לנפשם. ואולם הוא הגיע עד שערי מוות ובמוצאי שבת כבר לא נותר בין החיים.

ניסיתי לשוטט ולחפש קצת יותר אינפורמציה על טיב המחלוקת המוזכרת כאן. הדבר היחיד שמצאתי זה הפסקה הבאה מהערך הויקיפדי על הרב שך (קישור):
בשנותיו הראשונות בארץ שימש הרב שך כר"מ בישיבת היישוב החדש, שהייתה ישיבה תיכונית בתל אביב. לאחר תקופה קצרה פנה הרב שך לרב אברהם ישעיה קרליץ, "החזון איש", ששימש באותם הימים כסמכות חשובה בציבור הליטאי, בשאלה, מדוע הוא חש שתמהים עליו על הוראתו בישיבת "היישוב החדש". ה"חזון איש" השיב לו כי אכן עליו להפסיק את ההוראה שם, עקב ביקורתם של ה"חזון איש" ורבנים חרדיים נוספים על ראש הישיבה דאז, הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל אביב. לאחר שעזב את ישיבת "היישוב החדש" כיהן כר"מ בישיבת נובהרדוק בירושלים, ולבקשת דודו הרב מלצר כיהן לאחר מכן כר"מ בישיבת הדרום ברחובות. באותו זמן למד אצלו בישיבה קרובו (מצד אשתו) הרב יהודה עמיטל, שלאחר שנים היה שם לר"מ.

[אגב, בשיטוטי הגעתי לאתר האינטרנט של הרבנות תל-אביב, בו יש ביוגרפיה קצרה על כל אחד מרבני תל-אביב באופן הבא: הרב אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ז"ל, הרב שלמה אהרונסון ז"ל, הרב משה אביגדור עמיאל ז"ל, הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל, הרב איסר יהודה אונטרמן ז"ל, הרב עובדיה יוסף שליט"א, הרב שלמה גורן ז"ל, הרב יצחק ידידיה פרנקל ז"ל, הרב חיים דוד הלוי ז"ל, הרב שלמה משה עמאר שליט"א ומרן הרב ישראל מאיר לאו שליט"א].

אם למישהו יש יותר מידע על דבר המחלוקת שהביאה לפטירתו של הרב עמיאל, אשמח לשמוע.

אגב, באותה מהדורה של הספר מובאים גם צילומים של מכתבים מגדולי ישראל לרב עמיאל. אחד מהם הוא מכתב מראש ישיבת מיר הג"ר אליעזר יהודה פינקל הפונה של הרב עמיאל, בהיותו עדיין באנטוורפן שיקבל למשרת ר"מ בישיבתו את הרב שמחה וסרמן, בנו של הרב אלחנן וסרמן. זה מעניין משום שהרב עמיאל היה קשור מאד למזרחי וחוץ מישיבה הוא הקים גם בית ספר תחכמוני באנטוורפן. לעומתו, הרב אלחנן וסרמן נתפס כמי שסלד מכל מה שהיה קשור לציונות ולהכנסת לימודי חול לתוכניות הלימודים בבתי הספר.

ברוך דיין האמת: הג"ר מרדכי אליהו זצ"ל

אני מפרסם כאן בשנית דברים שפרסמתי לפני למעלה משנתיים (ביקורת ספרים: "דורש טוב לעמו" - סיפורים על הגר"מ אליהו)

בשבת שעברה הזדמן לידי הספר "דורש טוב לעמו" שכתב הרב שמואל זעפרני, מזכירו האישי של הראשל"צ הג"ר מרדכי אליהו שליט"א. הספר מורכב מסיפורים שסיפר הרב מרדכי אליהו ומסיפורים שארעו לרב אליהו. הספר הינו מהודר מאד, מודפס על נייר כרומו ויש בו מגוון רחב של תמונות יפות של הרב ושל רבנים נוספים הקשורים לחייו של הרב. בעיני, היתרון הגדול ביותר של הספר הוא שהוא ראה אור עוד בחיים חיותו של הגר"מ אליהו. בעשורים האחרונים התרבו ספרים וסיפורים על גדולי ישראל שאין בהם אפילו זיק של אמת ופרטים רבים נשמטים מתולדות חייהם בכדי "להכשיר" אותם לפי ההשקפה האידיאולוגית ה"נכונה". את הדוגמא המגוחכת ביותר של תופעה זאת ניתן לראות באתר של החב"דניקים המשיחיסטים שהשמיטו מתולדות רבם, הרמ"מ שניאורסון זי"ע, את העובדה שהוא ניפטר, הוספד והובא לקבורה במסע לוויה רב משתתפים. כך שיש לברך על ספר שיוצא לאור בחייו של נושא הספר, באופן שסביר להניח שהוא ראה את רוב, אם לא כל, סיפורי הספר ואישר שהם אכן נכונים וראויים לדפוס.
נקודה זאת מתעצמת כאשר מגיעים לחלק מסיפורי המופתים המופיעים בספר. לדוגמא, מופיע סיפור שבו הרב עובר בגלאי מתכות עם מתכות על גופו, אך הגלאי איננו מצפצף. בסיפור נוסף נכתב שכאשר העלו את עצמות החיד"א לארץ הרב היה אחראי לטפל בהם וכשהחל את הטיפול התחיל רעש גדול לצאת מהארון ורק כאשר הרב ביקש מהחיד"א לחדול מהרעש אכן פסק הרעש. אם סיפורים אלו היו יוצאים לאור רק אחרי מאה ועשרים, אז אנשים רציונליסטים כמוני מיד היינו מפקפקים באמינות הסיפור ומכריזים, באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שלעולם הרב לא היה מפרסם דברים כאלו בחייו ושהוא היה תלמיד חכם ולא איזה קוסם כפי שהוא מוצג בסיפור זה. עתה, שסיפורים אלו יוצאים תחת לעיניו המבקרות (ובחלק מהסיפורים הללו המחבר כותב בפירוש שהוא וידא את פרטי הסיפור עם הרב לפני פירסומו) בהחלט נוצרת לאותם רציונליסטים בעיה.
הברכה השנייה שהספר מביא איתה היא הסיפורים והאוירה המובאים בספר אודות חכמי המזרח שגרו בירושלים ששמעם לא תמיד מגיע לאוזני מי שהתחנך בישיבות בעלי אוריינטציה אשכנזית. דמויות כמו חכם רבי עזרא עטייה, חכם רבי יעקב מוצפי, חכם רבי צדקה חופין ועוד קמות לתחייה בספר זה ומקבלות מקום של כבוד לצד הדמויות המוכרות יותר כמו החזון איש.
המחבר, הרב שמואל זעפרני, הוא האדם הקרוב ביותר לרב מרדכי אליהו זה כמה עשורים וסביר להניח שיש באמתחתו סיפורים רבים שזמנם עוד לא הגיע לראות אור, אך ללא ספק הוא האדם המתאים ביותר לכתוב ולהוציא סיפורים אלו לאור.
המגרעות שמצאתי בספר היו שאין בספר כמעט איזכורים ליחסים של הרב עם דמויות שהיו בחיים בעת הוצאת הספר. לכן חסרים סיפורים על יחסי הרב ורעייתו, הרב ובניו, או סיפורים אודות הגר"א שפירא שהיה עמיתו ברבנות הראשית ועוד. יש לציין שלאורך כל הספר ועל אף התמונות הרבות המופיעות בה, כולל תמונות מחתונת הרב, אין אף תמונה של אשה כולל הרבנית המוזכרת לאורך הספר רק פעמים בודדות ביותר. ייתכן ויש אנשים הרואים בכך דבר חיובי וייתכן שהרב עצמו הורה לעשות כך, אך בעיני סיפור על יחסי האהבה בין הרב והרבנית היו מוסיפים לי יותר מאשר הסיפור אודות גלאי המתכות שאיננו עובד על מתכות שהינם מתחת לגלימת הראשל"צ. גם פרטים אחדים מהביבליוגרפיה של הרב אינם מופיעים בספר, כגון חברותו בברית הקנאים. נקודה פיקנטית נוספת השייכת לפיסקא זו הוא שמופיע בספר סיפור אודות "אחד מחשובי הרבנים בדורינו", סיפור זה מופיע בביבליוגרפיות הרבות שיצאו על הגר"ע יוסף, אך בספר זה בחרו להעלים מהקורא את שמו של גיבור הסיפור.
אין במגרעות הללו לפגוע בשום דבר מהריווח של הספר והן רק מוכיחות שיש להוציא עוד ספרים כמו ספר זה על הרב ועל רבנים אחרים בדורינו.

תכנון המשפחה, מאת: הרב אלי רייף

הנושא של תכנון המשפחה הוא נושא רגיש הואיל והוא שייך לתחום האינטימי שבין בני זוג. נדרשת זהירות בקביעת כללים שמעצם טיבם הם חיצוניים ואחידים. ראשית יש לומר, ילדים הם ברכה ובדרך הטבע אין אדם רוצה למנוע ברכה מעצמו. ילדים בבית שמחה ואור בבית, ומה טוב ומה נעים בית מבולגן ומלא שמחת ילדים. דווקא משום שילדים הם ברכה ושמחה, בנין המשפחה צריך לבוא מתוך שמחת הנפש של בני הזוג. הריון, לידה וגידול ילדים דורשים כוחות ומוכנות וצריכים לצמוח מתוך הדדיות.
תכנון המשפחה הוא מהנושאים השבים ועולים בין בני זוג לאורך השנים. לעתים מתגלה פער בין הזוג כשאחד מבני הזוג מרגיש מוכן לילד נוסף והאחר לא. בגמרא (גמרא קדושין יב,א; יבמות סה,ב) מסופר סיפור מעורר מחשבה, ונביאו בלשוננו - אישה של תלמיד חכם ילדה תאומים ונגרם לה צער לידה גדול (לא צער שיש בו חשש פקוח נפש). כפי הנראה האישה הרגישה שאין לה עוד כוחות ללידות נוספות ולכן חיפשה דרכים להימנע מללדת. בתחילה, היא אמרה לבעלה שבילדותה אימה קידשה אותה לאיש אחר, ולכן היא אסורה עליו. הבעל השיב, שאינו מאמין לה והיא אינה יכולה לאסור עצמה עליו. מסתבר, שהבעל הרגיש שמאחורי דבריה מסתתר משהו אחר. שוב ניסתה בדרך אחרת. היא שאלה את בעלה האם אישה מצווה על פריה ורביה, ובעלה השיב בשלילה. מששמעה זאת שתתה, בלא ידיעת בעלה, משקה שגרם לה להיעקר ובכך מנעה עצמה מללדת. משנודע הדבר לבעלה הצטער מאוד ואמר: "מי יתן ולא היית שותה והיית יולדת לי תאומים נוספים".
מדוע נדרשה האישה לחפש דרכים עקיפות ולעשות מעשים בהיחבא, הרי ההלכה מכירה באפשרות של שימוש באמצעי מניעה? האם בני הזוג שוחחו בגלוי על קשיי האישה, או אולי האישה הרגישה שאין לה שותף המבין את מצוקתה, ולכן הגיעה לעשיית מעשים קיצוניים.
בני זוג נוטים לומר "אנחנו בהריון", אבל האמת היא שלפחות הקושי הראשוני אינו זהה. רק האישה בהריון והיא היולדת ולא הבעל. נקודת המוצא בתכנון המשפחה היא כוחותיה של האישה. ביטוי למודעות למשך הזמן הארוך של תהליך ההבראה של האישה אחר לידה מופיע בדברי רבי יוסי שאמר (נדה ט,א): "אבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש". מסתבר שקביעה זו היא פרק זמן ממוצע, ויש לבחון כל מקרה לגופו לפי כוחותיה של האישה.
האיש נצטווה במצות פריה ורביה, אבל האישה לא נצטוותה. ר' מאיר שמחה מדוינסק בפרושו לתורה משך חכמה (בראשית ט,ז) מציע טעם לדבר: "כי משפטי ה' ודרכיו דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום, ולא עמסה...מה שאין ביכולת הגוף לקבל...צער לידה, והיא רוב פעמים מסתכנת מזה". מאידך, הוא ממשיך ומסביר שהתורה אינה צריכה לצוות על האישה, כי "באמת הלא הטביעה בטבע התשוקה, ובנקבה עוד יותר...ודי...בטבע". בדבריו גנוזה תובנה עמוקה. הרצון לילדים הוא עמוק וטבעי וגם הקושי של האישה קשור לכוחותיה הטבעיים. התורה הניחה את הענין להתנהלות בהתאם למציאות הטבעית ולנטיות הבריאות שבאדם, שמן הסתם בדרך הטבע יביאו לאיזון הטבעי. הוי אומר, מצות פריה ורביה מסמנת את הערך שבדבר והמגמה אותה יש להגשים, אבל העובדה שהאישה לא נצטוותה מלמדת שבמישור המעשי התורה הותירה את המקום המרכזי להתנהלות בהתאם לאיזון שיווצר ע"י המציאות הטבעית.
גם מדבריו של החתם סופר (שו"ת ח"ג אה"ע סי' כ) משתמע שהשיקול הדומיננטי הוא ההתאמה לכוחות הטבעיים, וכך כתב בענין העשה של 'לָשֶבֶת יְצָרָה' - "לא דמי לשארי מצוות עשה שצריך אדם לצער עצמו לקיים מצות בוראו יתברך שמו, אבל הכא טעמא משום לשבת העולם... וכי מאי ישוב עולם שייך בבעלי... חולי ומסתכנים בלידה - אין זה שבת, ולא מחייב להחריב עצמו כדי ליישב העולם". בהמשך דבריו שם הרחיב החתם סופר בחשיבות ההגעה להסכמה בין בני הזוג כשיקול מרכזי, והדגיש את כוחה ורצונה של האישה כגורם הדומיננטי.
כבר רס"ג מדגיש את מקומם של השיקולים הטבעיים בקיום מצוות פרו ורבו. רס"ג מרחיב את המבט וכולל גם דאגות פרנסה ומדור וכדו'. על אנשים המעמידים את הולדת הילדים כערך הגובר על שאר הערכים כתב כך (אמונות ודעות, מאמר עשירי, הפרק השישי): "ואחרים נראה להם שיתאמצו בהשגת ילדים... ונקודת טעותם של אלה מה שהם מחייבים לדאוג לדבר זה בלבד בלעדי שאר הדברים, ואומר ובמה פשר ליהנות מהם אם לא יהיה להם מזון וכסות ומדור... והיכן צער ההריון והצירים והלידה ואחר הלידה".
הואיל והנושא של תכנון המשפחה קשור בשיקולים הטבעיים, ממילא הנושא אינדבדואלי ומשתנה בין זוג לזוג. בראש ובראשונה יש להיות קשובים לכוחה הפיזי והנפשי ולרצונה של האישה. עם זאת כדאי לזכור שהריון לא תמיד מגיע לפי הזמנה, וכדאי לקחת גם את השיקול הזה במסגרת השיקולים של פתיחת פערים בין לידה ללידה. התפתחות הרפואה ושיכלול דרכי המניעה הרחיבו את אפשרויות התכנון. מנקודת מבט זו יש לראות בכך ברכה מרובה, כי ניתן לסלול דרכים רבות לשם הגעה לאיזון.
בשאלת הפער בין הריון ללידה כבר כתב מו"ר הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' (שו"ת שיח נחום אבן העזר סי' צד): "הדבר נתון לשיקול דעת הלכתי ולא ניתן לקבוע מסמרות בדבר". ברם, שיקול הדעת ההלכתי אינו תחליף לשיקול הדעת האישי. יש בו לסייע במקרים שיש מחלוקת בין בני הזוג והם מבקשים מאת הרב עצה וסיוע בהגעה להבנה והסכמה הדדית במציאת האיזון בין הרצונות, השיקולים וההתלבטויות השונים. לפעמים, דוקא התייעצות עם מורה הוראה שנותנים אמון בחוכמתו וגישתו יכולה לסייע לארגון ולהרגעה בין בני הזוג. מורה הוראה מובהק ינסה לסייע לבני הזוג למצוא יחד עימם את הדרך המתאימה להם לפי כוחותיהם.
הריון, לידה וגידול ילדים צריכים לבוא מתוך שמחה של שני בני הזוג ואהבה רבה. דומני שבנושא זה יש מקום רב להרגשה הטבעית דווקא משום שגם השכל וגם הרגש הטבעי מתאימים עם הדרכתה של תורה הרואה במשפחה הרחבה ברכה.

וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ

בהפטרה אמש קראנו את סיפור רחב והמרגלים ששלח יהושע. שליחי המלך הגיעו לרחב אחרי שחשך והם מבקשים לדעת היכן המרגלים. המקרא מעיד על מעשיה של רחב כשהגיעו שליחי המלך:
וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ
לאחר מכן הכתוב מספר את הסיפור שהיא "מכרה" לשליחי המלך, ולאחר מכן מפרט יותר את מקום המסתור של המרגלים:
וְהִיא, הֶעֱלָתַם הַגָּגָה; וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג.

מה מקומו של פסוק זה, האחרון? לכאורה היינו מסתדרים גם בלעדיו.

חשבתי, במהלך קריאת ההפטרה, שכנראה שליחי המלך לא הסתפקו בסיפור שסיפרה להם רחב על כך שהמרגלים כבר אינם בביתה והם ביקשו לחפש בביתה. כיון שכבר היה חושך הם מן הסתם נעזרו בלפידים. כשהם ביקשו לחפש גם על הגג, רחב אמרה להם שאם הם יעלו לגג עם הלפידים אזי הם יבעירו את כל הפשתן שלה.

כידוע, מדברי חז"ל, הפשתן הוא חומר דליק מאד. כך למדנו במשנה בבא קמא פ"ו משנה ו:
גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים... ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה...

(כך גם מופיע במדרש המובא בחלק ממהדורות רש"י בתחילת פרשת וישב).

לכן, המקרא מספר לנו שהיא החביאה אותם בדווקא בפשתי העץ, כדי ששליחי המלך לא יוכלו לחפש אותם בחשך.

עוד הערות על "לנבוכי הדור", מאת: ר' איתם הנקין

לתועלת כולם אני מעתיק לכאן את ההערות שכתב ר' איתם בתיבת התגובות לרשימה הקודמת שלו בנושא "לנבוכי הדור" – סקירה ראשונית סובייקטיבית.

אוסיף מעט הרחבה ביבליוגרפית-היסטורית, כיוון שכפי הנראה הטענה המרכזית כנגד פרסום הספר תוסיף להיות שהראי"ה או הרצי"ה "גנזו אותו":

1. כפי הנראה ישנו רק חיבור אחד של הראי"ה מתקופת חו"ל, שבנו הרצי"ה החליט לפרסם אותו במו ידיו (למעט פרסום קטעים קטנים מפה ומשם, כמו ה'קריאות גדולות' שבהן גם חלקים ממאמרי הראי"ה שנכתבו בחו"ל, השירים שבתחילת 'אורות הראי"ה') - וזהו 'מוסר אביך' (תש"ז), שנכתב "בשנות הנו"נים" כלשון הרצי"ה. אולם שוב מדובר בחיבור שהראי"ה עצמו לא הדפיסו. מדוע? גם כאן איננו יכולים לדעת בוודאות (אך ראו מייד), והעובדה היא שאת רוב חיבוריו השיטתיים שאינם הלכתיים, השאיר הראי"ה בכליו וגנזיו.

2. לאחר הדפסת עיטור סופרים וחבש פאר עברו חמש עשרה שנים תמימות מבלי שהראי"ה הדפיס חיבור כלשהו (וראו 'אורות הראי"ה' עמ' ט"ז), עד שבא"י הדפיס את אדר היקר ועקבי הצאן - בסיועו של אחיו, שמואל קוק (אשר הראי"ה לא היה מרוצה מאופי עבודתו ואיטיותה, ראו אגרות ח"א עמ' קנ"א). מדוע? בתרס"ח מזכיר הראי"ה ש"את העין יעקב [=עם עין אי"ה] לא הדפסתי עדיין, מחוסר אמצעים" (שם עמ' קמ"ד) - וזאת כאשר ידוע שכבר בתרס"ב לכל המאוחר הוא תכנן לפרסם את החלקים שנכתבו (ראו אגרות האדר"ת באדר היקר, איגרת ח'). בדומה, את 'מדבר שור' הוא הכין להדפסה בקיץ תרנ"ט (כבהקדמה), וגם כאן סיבת אי-ההדפסה היתה כלכלית, קרוב לוודאי. מתברר שקצב כתיבתו של הראי"ה היה גבוה בהרבה מיכולתו הכספית, דבר שאילץ אותו להתעכב בהדפסת רוב חיבוריו, לברור היטב את אלה שיודפסו בפועל (כשלעיתים היכולת המעשית לכך לא נבעה משיקוליו הבלעדיים, אלא משיקולי אחיו, בנו, תלמידיו וכדומה, ואכמ"ל).

3. על הרקע לכתיבת 'לנבוכי הדור', עשויים ללמד גם דברי הראי"ה במכתב לר"י אורנשטיין מתרס"ז (אגרות ח"א עמ' מ"ב): "ובזמן הזה, שבעוה"ר רבים מהצעירים הולכים ונפתים אחר חלקת לשון נכרי' של בני פריצי עמנו, צריך ג"כ להראות לכל באי עולם כי גם ת"ח העוסקים בקדושה בתורת אמת לא תחסר להם גם כח המליצה וצחות הלשון... ויען שלשלימות וה"ק צריך ג"כ ידיעות של חכמת העולם בכמה ענינים, וביחוד כדי להשיב לאפיקורס שהוא דבר נחוץ בזמננו מאד...".

4. ומעניינים הדברים שכתב כמה ימים אחר כך לשמואל אלכסנדרוב (שם עמ' נ'), בהם תיאר "ספר" היפוטתי שיתפלמס עם גדודי הכפירה, ובו יוכח כיצד אותן נטיות הנראות כסותרות אמונה ודת הריהן עצמן מקרבות אל העולם לאלוקיו, וכו', "אבל ארוך הרבה צריך שיהיה ספר כזה, עם כל קיצורו וקימוצו, ולא עוד אלא שכמעט אי אפשר לצאת ידי החובה בספר אחד ובדור אחד...". ועוד הוא כותב שהוא עצמו לא נטל על עצמו משימה זו: "אנכי רק מאמרים כתבתי, רק הערות קלות, דלות וקטנות...". והדברים מפליאים לכאורה, כלום לא התאים חיבורו שבכתובים 'לנבוכי הדור' ולו במקצת לכיוון זה, עד שהוא אינו מתייחס אפילו ברמז לעצם קיומו וכתיבתו שנים מעטות לפני כן?

5. ואולי באמת קינן בו היסוס, שמא החיבור שכתב אינו ממלא במידה מספקת את היעדים הנדרשים ממנו (וראו רמיזתו באגרות ח"א עמ' קנ"ד, תרס"ח), ועל כן נמנע מלפרסמו. אולם כאמור מניעת-הפרסום היתה נחלת רוב חיבוריו, ובכללם כאלה שאין לנמק את אי-פרסומם בנימוקים שכאלה. ייתכנו שיקולים נוספים, מהם פרגמטיים, טקטיים ולעיתים אף פרוזאיים, התלויים בתנאי זמן, מקום וכאמור גם תקציב. בהנחה שהחיבור אכן נכתב בתקופה הסמוכה ונראית לעלייתו לארץ (חיבורים שכאלה נהג הראי"ה לכתוב בפרק זמן אחד רצוף - ראו הקדמת הרצי"ה למוסר אביך), וייתכן שהטלטלה הקיומית של העלייה, והכרוך בה במישורי החיים השונים, לא איפשרה את הדפסת החיבור בשעתו, ומאוחר יותר כבר היסס הראי"ה שמא הוא אינו תואם היטב לצרכים שהתפתחו בינתיים באותה תקופה דינמית וסוערת של הקיום היהודי. וממילא העניין צריך להיות נידון לגופו, אם נודעת לספר תועלת אמונית אם לאו, ולא בספקולציות על "גניזה".

מכתב גלוי, מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם בעלון "עולם קטן"

עזבו את המגמה החסידית
בשבועות האחרונים אנו עדים למתקפה חסרת תקדים על הורי הבנות האשכנזיות בבית הספר לבנות בעמנואל על כך שהם מסרבים לצרף עוד בנות מזרחיות לכיתתן. חבר חרדי שלי ביקש למסור את המכתב הבא למערכת 'עולם קטן' כדי שהציבור לפחות יידע מהן העובדות להווייתן –
"ראשית, עלי לומר כי אני מאוד מופתע מחוסר הסולידריות של הציבור הדתי לאומי, הרי אך זה מכבר אתם עצמכם דנתם בסוגיה האם על בני עקיבא להיות תנועה מעורבת או נפרדת ופתאום יצא קיצפכם עלינו שאנו בסה"כ רוצים כיתות נפרדות לבנותינו. (אגב אם תעיינו במסמכי משרד החינוך תגלו שהמוסד מראשיתו מוגדר כניפרד) הלא מה אנחנו בסה"כ רוצים? להוסיף קצת קודש... זו גזענות ?! כמו שיש לנו קווי מהדרין אנחנו רוצים גם כיתות מהדרין, מה לא בסדר בזה ?
ובאשר לחילונים - הצביעות החילונית שוברת שיאים, רק אתמול רציתם להכריח אותנו להצטרף ללימודי הליבה, לעבור בחינות בגרות... אז אצלנו פתחו מגמות! זה לא מה שרציתם ?! מה גם בתיכון חילוני במגמה פיזיקלית ילמד בחור שבכלל עושה בגרות במדעי ארץ ישראל ? אז למה שבמגמה החסידית ילמדו בנות ספרדיות? קצת היגיון. הרי חומר הלימוד בכלל לא ידבר אליהן...
כל דיבורי הגזענות הללו הם חסרי שחר. אנחנו לא חושבים שהאשכנזים יותר טובים מהספרדים. חלילה. זה פשוט מנטליות כ"כ שונה. אנחנו האשכנזים יותר מתעניינים בדברי תורה, ברוח, בפילוסופיה והמזרחיים מתעניינים יותר בשירים מזרחיים ובמופלטות. אין שום רע בזה. בכלל, רבים מחבריי הטובים ביותר הם מזרחיים. למשל רחמים, אחד החברים הכי טובים שלי, שמריץ איתי תמיד צחוקים ביחד. יש לו תמיד את הבדיחה הזו שמפילה אותי, נו איך זה הולך... אה כן, כשהוא שואל אותי "למה לא תשדך לי את אחותך?", אין, קורע, קורע...
גם השמועות הזדוניות כאילו אנחנו לא מוכנים להשתדך עם מזרחיים מוציאות אותי מדעתי !!! חלילה! אצלנו פשוט יש מערכת מאוד מסודרת בקשר לשידוכים. יש שיטת ניקוד על פיה לכל אחד נקבע הניקוד הראוי לו והוא יכול להשתדך רק עם מישהי בניקוד הדומה לשלו. משהו דומה למחירון של לוי יצחק. אז נכון, אם אתה ספרדי תרד לך איזו נקודה או שניים בדירוג, אבל אל תיקח את זה קשה, לא רק לך... גם אם אתה גרוש למשל ירדו לך שתי נקודות, ואם אתה גרוש חוזר בתשובה איזה עשר נקודות, ואם לא עלינו אתה גרוש, חוזר בתשובה, היית בצבא ויש לך אח משוגע, תוכל בקלות להתחתן עם איזה עמוד חשמל.
בקיצור, בנוגע לבית הספר של בנותינו בעמנואל, כל מה שאנחנו רוצים זה שיכבדו אותנו ואת אמונתנו. מדובר בנושא חשוב שיש פוסקים האומרים שיש בדבר משום כלאיים והוא חשוב כמעט כמו האיסור לבנות חדר מיון על קברי פגאניים."
(קטע מחווה לטוקבקיסט גורנישט, החרדי הכי גמור)

הישראלי החכם
"למה לא פיזרו מוקשים שישביתו להם את המנוע?", "למה לא פרשו רשת דייגים של 300 ק"מ שהיתה תופסת את הספינות?", "למה לא שידרו גלים שינטרלו את ה...בלה בלה בלה?".כל מומחי הצבא וחיל הים ישבו יותר משבועיים על התכניות ולא חשבו על הרעיונות הגאוניים שלך. אין ספק, הצבא צריך להעסיק אותך כיועץ חיצוני ויפה שעה אחת קודם.
ושתהיה לכם שבת שלום.
תגובות נא לשלוח ל – vlado@olam-katan.co.il , זה בסדר אני לא נעלב אם לא תשלחו. אני סתם יישב בחושך ויחכה.לחומרי ארכיון ורעיונות נוספים איך להשתלט על ספינות – www.valdomh.blogspot.com

"מדבר שקר תרחק"

את הדברים הבאים תליתי על לוח המודעות בבית הכנסת כחומר למחשבה לבאי בית הכנסת:

האם מותר לרב להודיע בציבור שאיסור מסוים הוא מן התורה, כדי שהציבור יזהר בו, על אף שהאיסור הוא באמת רק מדרבנן?

לשאלה זו נדרש הרב יהודה הרצל הנקין שליט"א בשו"ת בני בנים ח"א סי' לז:

"אבל למעשה חלילה לאמר כן היום שיש הרבה חששות...

תחילה יש בדבר מכשול גם לחרדים לדבר ה' שאינם עוברים על האיסור, אבל כיון שהדור שטוף בלשון הרע בעו"ה לכן כששומעים מתלמיד חכם שהאיסור שאחרים עוברים עליו היא איסור תורה הם מלעיזים ומזלזלים באחרים ויותר נכשלים בהוצאת לעז שנאה וטינה האסורות מן התורה מאשר האחרים נכשלים באיסור שהוא מדרבנן.

ולעוברים על האיסור דרבנן יש מכשול אם ממשיכים לחטוא אחרי שהרב מגזים להם שהוא מן התורה, כי אז נעשה ענין איסור תורה קל בעיניהם ויבואו להקל באיסור תורה אמיתי, ועל זה אמרו במסכת יבמות שם כשם שמצוה על האדם לאמר דבר הנשמע כך מצוה על האדם שלא לאמר דבר שאינו נשמע עכ"ל ,והוא אמור בדבר שאין בו הגזמה וכל שכן בדבר שיש בו הגזמה.

ובדבר העשוי להתגלות לרבים שהוא הגזמה חמיר טפי, כי אז לא ישמעו לרב אפילו כשאינו מגזים כמו שאמרו במסכת סנהדרין דף פ"ט עמוד ב' כך עונשו של בדאי אפילו אמר אמת אין שומעין לו עכ"ל , ושוב יוצא מכשול לרבים והוא כמו שכתב הש"ך בקצור הנהגות הוראת איסור והיתר ביורה דעה סוף סימן רמ"ב אות ט' כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר וכו' מפני שעל הרוב יהא בו צד הקל במקום אחר מחמת שנאסר והוי חומרא המביאה לידי קולא."

בהחלט ניתן ללמוד מדבריו את חשיבות אמירת האמת מחד ואת חשיבות הדיוק בדיבור ובלימוד מאידך.

אחד החברים קרא את הדברים ושאל אותי את השאלה הבאה:
למה הוא לא ענה לו פשוט: "מדבר שקר תרחק" - תאמר אמת וזהו? לשם מה הוא היה צריך להיכנס לניתוח הארוך הזה?

מה אתם אומרים?