בנה ביתך - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

ראו גם: הכותל - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

ניתן לומר בהכללה שהתגובה הרבנית המצויה לאחר מלחמת ששת הימים היתה תגובה פסיבית. כלומר, לא היתה קריאה לקום ולעשות מעשה, כתגובה לניסים שראינו באותם ימים, ולהמשיך את הנצחון לבניית בית המקדש על הר הבית. התגובה הרבנית המצויה קראה להמשיך להתפלל לביאת משיח שיבנה את בית המקדש. 

כך נוסח החלטת מועצת הרבנות הראשית מיום ו' ר"ח סיוון תשכ"ז (יומיים אחרי שחרור ירושלים):

בישיבה מיוחדת של מועצת הרבנות הראשית לישראל, היום עש״ק פ' נשא תשכ״ז, הובעה השמחה הגדולה האופפת את כל בית ישראל מתשועת ד׳ הגדולה והניסים הגלויים שזכינו לראות בניצחון המכריע של צבא ההגנה לישראל בכל החזיתות, ובהשבת ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש לעם ישראל. בשורה זו נתקבלה בעליצות המונית ע״י כל ישראל, ואויבינו יבושו.מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו.

ומספר חדשים לאחר מכן, בתשובה שעוסקת בחידוש עבודת הקרבנות, כותב הרב אליעזר וולדנברג (שהיה חבר מועצת הרה"ר) את הדברים הבאים (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן ה):

ולרווחא דמילתא כדאי להזכיר לאלה הלהוטים אחרי הקרבת ק"פ =קרבן פסח= בטומאה (ולדלג על הבעיות /ההלכתיות/ ההלכיות החמורות הכרוכות בזה) את דבריו המחוכמים והקדושים של הגאון בעל דברי חיים ז"ל מצאנז (כפי שמובאים בספר ברכת הפסח סי' ט"ז בפתחא זוטא סק"ז) שאמר בזה"ל: יש בכחנו לברר הלכה שמותר להקריב ק"פ בזה"ז, רק להמתין כל כך זמנים על קיום מצות ק"פ ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי עכ"ל, ומיעוט המחזיק את המרובה המה מילים נעלים אלה: ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי ואשרי החכם שיבינם.  

[כוונתו כנראה שכל כך הרבה זמן היהודים התפללו לה' שיבנה את בית המקדש, שחבל לא להמתין עוד קצת עד שיעשה זאת וכך לחדש את עבודת הקרבנות לכתחילה, ולא דיעבד.]

כלומר, לדבריו לא השתנה שום דבר בין אמצע המאה ה19, תקופת הדברי-חיים מצאנז, לבין שנת 1967.

מעניין לציין שאחד הקולות הראשונים שאנו פוגשים הקוראת לפעולה אקטיבית היא של ראשי ישיבת חברון (סלבודקה) הפונים לשר הבטחון בבקשה להשיב את ישיבתם לחברון. פניה שנדחית ע"י משה דיין (קישור):

בערב ראש השנה תשכ"ח כותב עורך כתב העת המעיין, הרב יונה עמנואל, את הדברים הבאים הקוראים לאיזה הנהגה דתית לקום והביע בקול הסבר ומשמעות למאורעות החדשים האחרונים (קישור):

אחד הקולות הבולטים שדווקא קראו לפעולות אקטיביות היה הרב חיים שרגא פייבל פרנק, שפרסם בכתב העת המעיין שני מאמרים:
- מאמר ראשון תחת השם "עת הפקידה הגיעה" בחורף שנת תשכ"ח בו הוא כותב בין היתר (קישור):

- מאמר שני תחת השם "בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד" בתחילת שנת תש"ל (קישור), בו הוא דוחה את הדעות האוסרים על עליה להר הבית וקורא לחדש את עבודת הקרבנות.

הכותל - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

היום התקבל בציבור הציוני-דתי קצת לזלזל בקדושת הכותל המערבי. כדאי לחזור ולהתבונן בדברים שנכתבו לפני יובל שנים, עם הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אודות שחרור הכותל המערבי דווקא.

הרב שלום נח ברוזבסקי, האדמו"ר מסלונים בעל ה"נתיבות שלום", בשיחה בעת נצחון מלחמת ששת הימים (קישור):

הרב שלמה גורן, תחקיר ענף היסטוריה של צה"ל, כ"ד תשרי תשכ"ח (קישור):

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן כו):

ב"ה. ג סיון תשכ"ז, לפ"ק, ירושלים ת"ו.
בהיות כי בימים אלה הפליא השם יתברך חסדיו ונפלאותיו עמנו, גבר עלינו חסדו, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, ויצאנו מאפלה לאורה, ומיגון לשמחה, ברוך הוא ומבורך שמו אשר שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, וברוב רחמיו וחסדיו זכינו גם לשחרורו של הכותל המערבי שריד בית מקדשינו ותפארתינו, ואף כל שטח הר הבית והמקדש נתונים נתונים המה בחסות שלטון ישראל, לכן עמדתי ואתבונן בדבר מחלוקת רבותינו הראשונים אם מותר להכנס בזמן הזה למקום המקדש, ואם יש לפרסם איסור בדבר, כדי למנוע מכשול מהחרדים לדבר ה'. 

[...]
פשט משמעות דבריהם (בילקוט שמעוני שיר השירים ב', ובזוה"ק פר' שמות דף ה ע"ב) הנה זה עומד אחר כתלינו אחר כותל מערבי של ביהמ"ק שנשבע הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם. ומ"ש לא אוכל לצייר שתהיה שכינה מצויה בזה"ז בין טומאת הגוים, תמיהני שהרי הודה הרב שהשכינה בביהמ"ק לעולם ועד, אף על פי שהוא ביד הישמעאלים הטמאים, ושועלים הלכו בו בעוה"ר. וע' בזוהר חדש (ר"פ ויצא) דר' אלעזר הוה קא בכי, דחמי, דהאי אבנא קדישא דמינה אשתיל עלמא, והיא אבנא דשוי יעקב רישיה עלה, זמינן לשוואה סואבת עממיא ופגרי מיתייא דילון על האי אבנא, ווי לעלמא ווי לההוא דרא, ע"ש. וכתב מהר"מ חאגיז בס' אלה מסעי (דף ט), שעינינו הרואות שנתקיים דבר זה בעוה"ר, שכל מת של הישמעאלים קודם קבורה מכניסין אותו לכיפה במסגד אל אקצא הנקרא היום מדרש שלמה סמוך לאבן השתיה וכו'. והובא בס' חיבת ירושלים (צד רסד - רסה). ע"ש. ושכינתא בגלותא בעוה"ר. וא"כ יש להניח מאמר חז"ל שמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, פשוטו כמשמעו, על הכותל המערבי שלנו, ואין צורך להשיאו לדבר אחר. וצ"ע.  

הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן ה):

אבל כבר נמנו וגמרו שכותל זה אינו מכותל העזרה כי אם מהר הבית, וכקטן כגדול נגשים אל הקודש לשפוך שיח. ופוק חזי מאי עמא דבר, ובני ישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הן 

מכתב הסתדרות אגודת ישראל העולמית (קישור):

החלטת מועצת הרבנות הראשית, ר"ח סיוון תשכ"ז (קישור):

בישיבה מיוחדת של מועצת הרבנות הראשית לישראל, היום עש״ק פ' נשא תשכ״ז, הובעה השמחה הגדולה האופפת את כל בית ישראל מתשועת ד׳ הגדולה והניסים הגלויים שזכינו לראות בניצחון המכריע של צבא ההגנה לישראל בכל החזיתות, ובהשבת ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש לעם ישראל. בשורה זו נתקבלה בעליצות המונית ע״י כל ישראל, ואויבינו יבושו. 

מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו. גם אלה מהצבא העולים לשם בתוקף תפקידם חייבים להיזהר במורא מקדש ולא לנהוג ח״ו בקלות ראש במקום הקדוש בקדושת עולמים. הגישה לכותל צריכה להיות כפי שהיה מקובל: או דרך שער האשפות או דרך שער יפו.

הרב קלמן כהנא (קישור):

אפשר להסתכל על דברים אלו, מלפני יובל שנים, בשני אופנים:
א. ניתן להעביר ביקורת על כך שטחו עיניהם מלראות את ההזדמנות הגדולה שהביא הקב"ה לפתחם, ודודי חמק עבר...
ב. ניתן לומר שאיננו חכמים יותר מהם, וכנראה שהם הבינו משהו אז שהיום אנחנו מייחסים לו פחות חשיבות, בצדק או שלא בצדק.
באיזה מהאפשרויות אתם בוחרים?

עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ

דברים שפורסמו בעירי מודיעין לקראת יום העצמאות

בשיאו של ליל הסדר הכניסו בעלי ההגדה אמירה שעל פניה נראית קצת שלא במקומה. כך אנו אומרים: "עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ", ואז אנו מונים את כל הטובות שהקב"ה עשה עמנו מאז יציאת מצרים ועד לבניית בית הבחירה. ולכאורה, מה הטעם לומר ולהרחיב בכל הטובות הללו שעשה ה' עם אבותינו? האם אין מספיק דברים להודות עליהם ביציאת מצרים בלבד, שאנו צריכים להזכיר עוד שנתן לנו השבת, העמידנו לפני הר סיני, ועוד ועוד?

יציאת מצרים, כמו גם אירועים חשובים אחרים בהיסטוריה האנושית, יש השפעה במעגלים שונים. ליציאה ממצרים יש השפעה ישירה על אלו שהיו וחוו על בשרם את שעבוד מצרים. אך יש לזה גם השפעה עלינו, כפי שאנו אומרים בהגדה: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". וכן, יש לה השפעה על אוכלוסיות שונות לאורך ההיסטוריה שנאבקו להשגת חירותם, כפי שנאבקו לשחרור יהודי בריה"מ תחת הסיסמא: "שלח את עמי". לא ניתן לראות את ההשפעה הגדולה של יציאת מצרים כשמתמקדים רק בסיפור יציאת מצרים עצמו. יש צורך להתרחק מעט ולהביט מעט ממרחק כדי להבין עד לאן מגיעה ההשפעה ולהפנים את החסד הגדול שעשה הקב"ה עם עמנו ביציאת מצרים.

משל למה הדבר דומה? לאדם העומד קרוב מאד לתמונה. האדם יכול להתרשם מאיכות הצבע, ומאיכות הבד, ואף משילובם של צבעים שונים. אך כדי להתרשם מהתמונה כולה ולהפנים את יופיה, יש צורך לקחת כמה צעדים לאחור ולהביט בה ממרחק מה, ואז לזוז מעט ולהביט בה שוב מזוית שונה וכך הלאה.

זו המשמעות של הזכרת החסדים העוקבים את יציאת מצרים. כשלוקחים מעט מרחק ורואים לאן הגיעו הדברים רואים את כל הענין בהסתכלות מחודשת.

עמים רבים חוגגים את יום עצמאותם. כעובדי ה', ברור הוא שהשמחה שלנו על עצמאות המדינה שלנו מקבלת ביטוי, לא רק של שמחת הכרס, אלא גם של הודאה לה'. כך מצאנו בהרבה מהתחנות במעגל השנה ובמעגל החיים, שהשמחה בהן היא טבעית, והתורה באה והוסיפה להן נופך של שמחה בקרבה לה'. לדוגמא: חג האסיף במעגל השנה – חג חקלאי טבעי, שהתורה הדריכה אותנו לנצל להודאה לה' על היבול החקלאי. ובמעגל החיים - כשנולד לאיש ילד/ה, הוא עולה לתורה ונותן שבח לה' בפני קהל ועדה.

כך ברמה הבסיסית ביותר, דבר פשוט הוא שעובדי ה' השמחים על עצמאות מדינית מוסיפים שבח והודיה על כך לקב"ה.

אך כשמתרחקים מעט יותר מבינים שלא רק עצמאות יש כאן. המדינה נולדה וקמה מתוך החורבן הנורא של שואת יהודי אירופה הי"ד. ובזכות קום המדינה נקבצו אליה יהודים מארבע כנפות הארץ ויצרו כאן מדינת לאום לעם היהודי. הרי שיש כאן עוד נופך שיש להודות עליה.

ומזוית אחרת, לא רק שיש כאן מדינה יהודית, הרי שהמדינה הזאת נוסדה וקיימת בארץ ישראל, ארץ אבותינו, ומתקיימים בה מדי יום ביומו דברי הנביאים: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ" ו"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים".

ואם מתרחקים מעט יותר, רואים את ההישגים העצומים אליהם הגיעה המדינה בשנות קיומה.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו!

נסיים בסיפור שמביא הרב ישכר תמר בספרו עלי תמר על התלמוד הירושלמי (שביעית פרק ד) שדומני ממחיש בצורה טובה את דברנו:

"ברצוני לציין כאן מה שסיפרו לי שכבוד הרה"צ רא"י מסאדיגורא זצ"ל מפה תל - אביב היה מנהגו לבוא לביהכ"נ הגדול ביום חג העצמאות של המדינה ולומר הלל בציבור, וכשהמתפללים רקדו לפני רחבת ביהכ"נ השתלב במעגל ורקד בהתלהבות והיתה ההרגשה שיש לו להרבי שמחה מיוחדת בהיום, וכשאחד מחסידיו נכנס אתו בשיחה סיפר לו שכשהיה מתגורר בוינא נכנסו הנאצים ימ"ש לשם וראשית מלאכתם היה להתעלל ביהודים ובתור רבן של היהודים בחרו בו להיות מטאטא רחובות העיר נתנו לו מטאטא גדול לטאטא ובתוך העבודה אמר רבש"ע אזכה עוד לטאטא רחובות ארץ ישראל. ושוב תחבו לו דגל נאצי ביד וכפו אותו לקבוע הדגל הנאצי בבנין גבוה. ושוב תוך כדי המעשה אמר רבש"ע אזכה עוד להניף דגל ישראל במקום גבוה בא"י. כשזכה לעלות לא"י רצה לקיים דבריו, ברם לא יתכן שיעמוד ברחוב ויטאטא הרחוב לעיני כל, מה עשה ביום העצמאות קם בשעה שלש לפנות בוקר ולקח מטאטא גדול וטאטא ברחובות שלו. ושוב לקח דגל ישראל ביום העצמאות וקבעו על הגג בשמחה והתלהבות שקבל ה' תפלתו. ומכאן נובעת השמחה וההתלהבות שלו ביום תקומת מדינת ישראל, ישמע חובב ארצו ונבון דבר ויוסיף לקח."

שנזכה לחזות בעינינו בעוד ועוד זויות והשלכות של הטובות שעושה עמנו הקב"ה ויתקיים בנו "אין אנחנו מספיקים להודות לך ה'"!