יום ההמלכה ויום הדין

כידוע, יש בראש השנה מימד אחד של יום המלכתו של הקב"ה. מאידך, יש מימד אחר של יום הדין. לא ברור כל כך מה הקשר בין שני המימדים הללו.

בעיני, הדבר משול למוסד או חברה שמתחלף בו המנכ"ל או הנשיא. כאשר מגיע הנשיא החדש עורכים לכבודו כל מיני ארועים רבי רושם וחגיגיים. נציג העובדים והנשיא החדש נואמים ומביעים את אמונם אחד בשני. עם זאת, כל אחד מהעובדים יודע שהנשיא החדש במסגרת כניסתו לתפקידו החדש יתחיל לתחקר ולבדוק מה עושה כל מחלקה וחטיבה במוסד, האם עבודתם נדרשת להמשך הצלחתה של המוסד, והאם אפשר להסתדר גם בלעדיהם. בתוככי ליבו של כל אחד מהעובדים יש הרגשה שכניסתו החגיגית של המנכ"ל החדש עלול להיות תחילת הסוף שלו עצמו בחברה.
כך נראה לי שיש להבין גם את ראש השנה. ממליכים מחדש את הקב"ה. ההמלכה היא חגיגית ומכובדת. עם זאת ההמלכה טומנת בתוכה גם סקירה של כל אחד מהעבדים והעובדים בממלכה כדי לבחון אם הוא עושה כהוגן את עבודתו ואם אפשר להסתדר גם בלעדיו. זהו שני המימדים של ראש השנה: יום ההמלכה ויום הדין.

שנה טובה לכם הקוראים ולכל בית ישראל!

ה"כשר סוויטש" - המתג הכשר

חשבתי שאתייחס לנושא הזה רק אחרי ראש השנה, אבל בשעה טובה סיימתי את הדרשות והשיחות לראש השנה ושבת שובה, כך שיש מעט פנאי לזה כעת.

ישנה חברה אמריקאית שהמציאה "מתג כשר". המתג בא להחליף כל מתג תאורה שיש לכם בבית, כשהעיקרון המנחה אותו הוא שהאדם מזיז חתיכת פלסטיק שלאחר כמה זמן ימנע ממערכת לפעול, שבתגובה ידליק את התאורה. אלא מאי, שהם התחכמו קצת יותר, והם חיברו בין מניעת הפעולה האלקטרונית לבין הדלקת התאורה מספר מנגנונים שבאופן סטטיסטי יכולים למנוע או למצער לעכב את הדלקת התאורה. פירוש הדבר הוא שאחרי שהזזתי את חתיכת הפלסטיק התאורה תדלק בצורה מושהת. אורך ההשהיה משתנה באופן רנדומלי. תיאורטית יש אפילו סיכוי סטטיסטי שהמערכת בכלל לא תגרום להדלקת התאורה בסופו של דבר.

הממציאים של הפטנט הגאוני הזה משום מה חושבים שהם יגרמו לשינוי בעולם היהודי, ומפרסמים בארצות הברית (או לפחות באתר שלהם) כאילו שהם המציאו את השעון-שבת של הדור הבא.

באתר שלהם ישנם מספר תשובות הלכתיות בנושא. קראתי את הארוך שבהם, שאינני יודע מי כתבו. יש בו תיאור מפורט של המערכת, וכך גם תיאור של מערכות גרמא הקיימות כיום (ואינן מותרות לשימוש, חוץ מאשר לצרכים ביטחוניים או רפואיים). לאחר מכן מתחיל דיון של פסיק-רישא. אך הבעיה היא שפסיק-רישא זה דיון רק במקרה של "דבר שאינו מתכוין", אך בניגוד ל"גורר אדם מטה כסא וספסל" שבו האדם מתכוין סך הכל להעביר חפץ ממקום זה למקום אחר, כאן האדם מתכוין לבצע את המלאכה. נידון דידן דומה יותר לאדם הגורר או דוחף מחרשה קצת מקולקלת במטרה לחרוש, כאשר לפעמים הוא מצליח לחרוש ולפעמים לא. פעולה זו היא הרבה יותר קרובה לאיסור תורה.

מחבר התשובה מתייחס לנקודה זו וכותב:

ואם תאמר שכל ההיתר בפעולה שאינה פסיק רישיה זהו רק בדבר שאינו מתכוין, אך כאן האדם מתכוין שהחשמל ידלק, והרי זה דבר המתכוין שאפילו כשאינו פסיק רישיה אסור. יש לומר כיון שבפעולתו הוא אינו מדליק שום חשמל אלא רק הסרת המונע וכו' כדלעיל, ואין הדלקת החשמל מתייחסת אליו, ועצם הפעולה שהוא עושה היא נקראת מעשה המותר, זהו דומה לגרירת מטה כסא וספסל שהיא פעולת היתר ונחשב דבר שאינו מתכוין ביחס לחריץ שנעשה על ידי כך. ובתוספת ביאור, ההיתר הכללי של דבר שאינו מתכוין בנוי על כך שאני מחלק את הפעולה לשתיים, אף על פי שהוא גורר מטה ובגרירתה עושה חריץ, אני מחלק את הפעולה לשתיים, מה שהוא מתכוין - לגרור מטה - אני מייחס אליו, ומה שהוא אינו מתכוין - לעשות חריץ - אני לא מייחס אליו. אם כן כאן כיון שאין הדלקת החשמל מתייחסת אליו, הרי הוא כאילו מתכוין. 

אני אינני מבין את דבריהם, וקשה לי לקבלם ללא ראיה ברורה. כפי שכתבתי, מדובר כאן על עשיית מלאכה באופן שרגילים לעשותו ומתוך מחשבה לעשות אותו. אלא, שהמלאכה מתבצעת בשיהוי מסויים לאחר הפעולה. אולי כדי להוסיף על דברי לעיל, הייתי מדמה זאת למישהו שנותן מכה לחמור שלו שמושך במחרשה מתוך מחשבה שהחמור שלו ילך לשדה עם המחרשה. האם זה לא קרוב לאיסור תורה?

אוסיף עוד שבאתר שלהם יש תשובה מהג"ר זלמן נחמיה גולדברג (הגרז"ן) בו הוא דן בשאלה (קישור):

האם מותר לפתוח חלון בחדר שנר דולק, אם כעת אין רוח בחוץ אכן בעוד זמן מאוחר בלילה ברור שיכנס רוח שיכבה הנר, אם מותר כעת לפתוח כשכוונתו היא באמת לכך שהנר יכבה? 

באתר מישהו הוסיף בסוף השאלה את המילים "בנוגע לkosher switch".
הגרז"ן מסיק:

ולפי כל זה נמצא שאין ראיה להתיר בנידון דידן שאולי אסור מדרבנן מחמת גרמא שאסור מדרבנן. 

מדוע הם שמו את התשובה הזאת באתר שלהם, אינני יודע.

יש עוד תשובה באתר מרב אמריקאי, הרב אליהו בן חיים (קישור). גם את דבריו לא הבנתי כלל.

עוד באתר יש רשימה ארוכה של רבנים וגדולים מהארץ ומחו"ל שנתנו את הסכמתם לשימוש במתג זה לכתחילה (קישור). אמנם, אחרי מכתב התמיכה באליאור חן שום דבר כבר לא יפתיע אותי, ובכל זאת אני לא מבין איך קורים דברים כאלה.

הרב ישראל רוזן פרסם מכתב ובו כתב שהוא היה אצל הרב נויברט ושהוא אמר שהוא מעולם לא התיר להשתמש במתג זה לכתחילה. באתר האשימו את הרב רוזן שהוא נוגע בדבר, כראש מכון לצומת המפתח פטנטים דומים.

דרשה לראש השנה: "אל תשלח ידך אל הנער"

בשעה שאברהם אבינו עמד לשחוט את בנו, קרא אליו מלאך ה' מן השמים ואמר לו:

אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. 

סביר להניח שכל אחד מאיתנו שהיה עומד באותו מצב היה מיד זורק את המאכלת ורץ לביתו. אך רש"י מביא בשם חז"ל את הדברים הבאים:

אל תשלח - לשחוט, אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:

האם אברהם באמת רצה לפגוע בבנו? ברגע שהמלאך אמר לו "אל תשלח", מדוע הוא מתווכח?

נראה שטבע האדם לשכנע את עצמו שמה שיש לו זה האידיאלי. האדם מסתכל על המצב שלו ולא שואל את עצמו 'מה אני יכול לשנות כדי שהמצב יהיה טוב יותר?', אלא 'מדוע המצב שלי כרגע טוב, או לפחות טוב יותר מאשר המצב של השכן?'.

אברהם אבינו עומד לשחוט את בנו. סביר להניח שבשלושת ימי ההליכה מבאר שבע להר המוריה הוא כבר הצליח לשכנע את עצמו מדוע בכל זאת זה לטובה. גם ככה הוא זקן מדי כדי לראות את הנכדים גדלים... וכד'.

כשהמלאך אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער", קשה לו להשתחרר מן הפרדיגמה שהוא נמצא בה. והוא שואל חזרה, אתה בטוח? אולי בכל זאת עדיף. אני כבר חשבתי שזה הכי טוב ככה. 

חלק מעבודת ראש השנה והימים הנוראים בכלל זה להשתחרר מכבלי הפרדיגמות הישנות ולשאול את עצמנו: האם בחיים שלנו אין דברים שבמקום לראות איך משנים ומשפרים אותם, אנחנו כבר שכנענו את עצמנו שהמצב הוא אידיאלי?

מצורע מוסגר - תירוצים

בשבוע שעבר שאלנו כיצד רש"י פירש על התורה שמצורע מוסגר יהיה סגור בבית אחד, כשהגמרא במגילה אומרת שמצורע מוסגר שווה למצורע מוחלט לעניין שילוח.

קיבלתי מספר תשובות לשאלתי, ולהלן החשובים שבהם.

תירוץ ללא מקור מרב אחד: בארץ ישראל המצורע משולח מחוץ לערים מוקפות חומה, אך לא מחוץ לכפרים ועיירות. כך שבהחלט יכולה להיות מציאות שהמצורע המוסגר יושב בבית אחד. 


תוספות במועד קטן (דף ז עמוד א) כותבים, באופן די מפתיע יש לומר, שרש"י חזר בו:

מה שפירש בקונט' דמוסגר אינו משתלח חוץ לג' מחנות מזה חזר בו דהא בפרק קמא דמגילה (ד' ח:) קאמר הא לענין שילוח זה וזה שוין 

המאירי במגילה שואל שאלה קרובה לשאלתנו. הוא שואל כיצד זה שהמצורע המוסגר נקרא "מוסגר" אם הוא בעצם משולח:

ושמא תאמר אם המוסגר טעון שלוח היאך אתה קורהו מוסגר, והרי מחוץ למחנה הוא?

על זה הוא עונה שני תירוצים:

א. אפשר שבבית שחוץ למחנה הוא עומד.

שזה קרוב למה שכתבנו לעיל בשם רב אחד.

ב. ומ"מ לקצת גאונים ראיתי בפירוש הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ.

כלומר קצת גאונים הסבירו שלא המצורע מוסגר אלא הנגע. מקיפים את הנגע בעיגול אדום כדי לדעת אם אחרי שבוע הנגע התפשט.

הריטב"א במועד קטן שואל את השאלה שלנו על רש"י:

והקשו עליו בתוספות שנראה מדבריו כי מצורע מוסגר לא היה משולח חוץ למחנה וצוותא דעלמא הוה ליה, ואילו אנן אמרינן בפ"ק דמגילה (ח' ב') גבי הא דתנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שלוח זה וזה שוין, ודרשינן כל ימי אשר הנגע ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר,

והוא מתרץ כך:

ונראה כי רש"י ז"ל סובר כי מצורע מוסגר כיון שעדיין דינו תלוי אין לו שלוח ממש אבל יש לו ענין שלוח שאין לו לצאת חוץ בין בני אדם ואלו ישב מושבו טמא.

דבריו קשים ברש"י, שהרי רש"י מפרש את הגמרא במגילה "לענין שילוח - מחוץ למחנה", כך שקשה לומר שעל המצורע המוסגר יש רק "עניין שילוח" ולא "שילוח ממש".

דרשה לראש השנה: שיכרותה של חנה

כתבתי קצת בקיצור, אבל אני מקוה שהם יובנו לקוראים:


שמואל א פרק א:

(יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה:

(יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ:

(טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְקֹוָק:

(טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה:

(יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ:

מה טעם בפסוקים "ויחשבה עלי לשכרה – אל תתן את אמתך וכו'" (יג-טז)? למה התנ"ך צריך לספר לנו שעלי חשבה לשיכורה?

נראה שעלי לא היה רגיל לראות אנשים/נשים מתפללים/ות. מוסד המשכן הפך להיות מסואב ומושחת. עד כדי כך שכשעלי נתקל במישהי מתפללת "כמו שצריך" לא עולה בדעתו שהיא מתפללת – הוא בטוח לחלוטין שהיא שיכורה.

התייצבותה של חנה ה"מסכנה" מול עלי שצריכה להסביר לכהן הגדול מה זה "ואשפוך את נפשי לפני ה'", מלמדת אותו ואותנו שאולי החיים שלנו הפכו למסובכים ומסואבים יתר על המידה. חנה מלמדת אותנו את הצורך לחזור לפשטות.

קול השופר זה הקול הכי פשוט, ללא מילים מסובכות, הזעקה הפשוטה היוצאת מעומק הלב. משלו של הבעש"ט מספר אודות בן המלך שהתרחק כל כך מהמלך שהוא כבר אינו זוכר את השפה בה המלך מדבר, וכהוא רוצה שהמלך יבחין בו הוא פשוט משמיע את הקול הפשוט ביותר כדי שהמלך ישים לב אליו. 

האם אנו מאמינים בתשובה?

אמש התקיים שיעור של הרב דוד סתו, רבה של שהם, בשכונתנו. להלן סיכום קצר של דבריו.

הרמ"א בסי' נג כותב שאדם שעבר עבירה במזיד לא ראוי להיות שליח ציבור, הגם שחזר בתשובה:

מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה, מותר להיות ש"ץ. אבל אם עשה במזיד, לא, דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה

מדוע אדם כזה לא ראוי להיות ש"ץ? לכאורה היה מקום שדווקא אדם כזה יהיה חזן – במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. האם אנחנו לא מאמינים לו שהוא באמת חזר בתשובה?

ועוד שהרמב"ם כותב על החזן הרצוי "ולא יהיה בבניו ובבני ביתו ולכל קרוביו הנלוים עליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות". איך מוצאים ידינו ורגלינו בהלכה זו? מה עם אישים כמו דוד המלך ומשה רבינו?

האבני נזר (או"ח סי' ל) נשאל בדבר אנשים שקרוביהם עברו עבירות אך קולם ערב, האם הם פסולים להיות חזנים?
האבני נזר ענה שהרמב"ם כנראה התכוין רק לקרוביו שהוא יכל להשפיע עליהם לשפר מעשיהם ולא עשה כן.
בפשטות נראה שהאבני נזר הוציא את דברי הרמב"ם מפשטותו.

הרב סתו הציע לענות על שאלתו כך: הקב"ה באמת היה אולי מעדיף את בעל התשובה שאמש היה שנוי ושקוץ והיום הוא אהוב וכו'. הבעיה היא אנחנו, בני האדם. בני האדם לא מאמינים בתשובה. אנשים לא מקבלים את זה שאנשים משתנים. [תוספת שלי: הקושי של בני האדם לקבל את התשובה קשורה בטבורה למהות התשובה בכלל. השכל האנושי אכן לא מסוגל להבין את תהליך התשובה. ראו כאן עוד בנושא זה.]

ישנה תשובה של הג"ר משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית, אם מותר למנות בעל תשובה להיות חזן. הרב שטרנבוך כותב שכל ההלכה של "יצא עליו שם רע", למעשה אינה רלונטית, והיא נאמרה רק במקרה של מישהו שהיה ממשפחה חרדית, יצא לתרבות רעה ועתה חזר. אך סתם אדם שחזר בתשובה, "אדרבה יש לו מעלה שיהיה ש"ץ, שתפלתו מתקבלת ומרוצה הוא לפני המקום". ובהמשך "העיקר שהשליח ציבור מעורר הקהל לתשובה, ואין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה.". משמעות דבריו של הרב שטרנבוך הם, שאם אנחנו רוצים לעודד חזרה בתשובה, אי אפשר שלא לקבל את החוזר בתשובה כשווה בין שווים.

המקורות הפוסלים את ה"חוזר בתשובה", מצביעים על ההתנכרות של החברה כלפי בעל התשובה. אבל אפשר וצריך שהציבור יהיה במקום אחר ויעריך את החוזר בתשובה ויקבל אותו כפי שהוא. ואז - גם ההלכה ברמ"א תשתנה ובעל התשובה יהיה במקומו הטבעי, מקום שגם צדיקים גמורים אינם עומדים בו.

עוד על בקשת הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים

לפני מספר שנים כתבתי אודות הבקשות האישיים בראש השנה, וביניהם התפילה לפרנסה, ומקומם בתפילות ראש השנה - יום ההמלכה של הקב"ה (ראו כאן וכאן).

לפני כמה שבועות רכשתי את הספר "אוצר ליקוטי שיחות" שיצא לאור ע"י "תורת חב"ד לבני הישיבות". [כמה מילים על הספר: מדובר בסט של שלושה ספרים עבי כרס. אני רכשתי אותם בקרית ספר ב95 ש"ח, ולפי הכמות שהיה בחנות הם כנראה ציפו לביקוש אדיר לספר. הספר מכיל שלוש שיחות של הרבי מלובביץ' על כל אחת מפרשיות השבוע והחגים, כאשר שלוש השיחות על הפרשות מחולקות שהראשונה היא על מה שהם מכנים "פשוטו של מקרא", השניה על חסידות בפרשה והשלישית על סוגיא בפרשה. כל השיחות בעברית בראש כל שיחה הוסיפו את ראשי הפרקים ואחרי כל שיחה הוסיפו סיכום. לדעתי, מדובר בסט איכותי מאד.]

באחת השיחות על ראש השנה מתייחס הרבי לנושא מקומם של בקשת צרכים אישיים בתוך תפילות ראש השנה והוא מסביר באופן דומה מאד למה שאני כתבתי בזמנו:

כאשר אדם מישראל מבקש את צרכיו בראש השנה, הרי המבוקש צריך להיות לא למען התועלת שלו, כדי שיהיה לו ריבוי בעניני עולם הזה, אלא כהמשך לעבודה ד"תמליכוני עליכם":
קיום "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", שבכל העולם תראה ותתגלה מלכותו של הקב"ה, הוא עי"ז שיהודי עוסק בעניני עולם הזה ועושה אותם "מכון לשבתו יתברך".
ומכיון שכל אחד ואחד מישראל יש לו ניצוצי קדושה השייכים לנשמתו אשר הוא (דוקא) צריך לבררם - והם מלובשים בדברים הגשמיים שקבע הקב"ה לחלקו ולעבודתו - לפיכך, מבקש אדם מישראל מהקב"ה שישפיע לו את הדברים הללו, כדי שבאמצעותם ישלים את ענין "מלוך על כל העולם כולו" השייך אליו. 

מצורע מוסגר

נושא קצת שונה, לשם שינוי.

בפרשת תזריע, התורה מתארת מצב בו לאדם יש נגע שאינו מובהק לטהרה או לטומאה. התורה אומרת כי הכהן מסגיר את האדם לשבוע ימים (ויקרא פרק יג):

(ד) וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:

רש"י מסביר שם:

והסגיר - יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:

המשנה במגילה מכנה אדם כזה בכינוי "מצורע מוסגר" ומוסיפה ומחדשת שאיש זה הוא טמא כמו מצורע מוחלט, ולמעשה ההבדל בין המוסגר למוחלט קטן מאד (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ח עמוד ב):

אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים.

הגמרא שם מדייקת מלשון המשנה מה השווה בין המצורע המוסגר למצורע המוחלט:

הא לענין שילוח [וטומאה] - זה וזה שוין.

ורש"י כותב שם:

שילוח - חוץ לחומת העיר.

האם רש"י על התורה שהסביר "והסגיר... בבית אחד" מפרש שונה מהגמרא? האם אפשר לומר שהיו בתים מחוץ לחומת העיר? האם יש דרך ליישב בין פירושי רש"י?

אשמח למקורות ולרעיונות בנושא.

חתמנו לחיים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.



חודש אלול הוא זמן המיועד לבדיקת ולרענון ההרגלים שלנו. הרגלים הזקוקים לבדיקה ולרענון יכולים להיות מצוות והנהגות שאנו עושים כמצוות אנשים מלומדה, או קונספציות שאימצנו לעצמנו במהלך הזמן הדורשים בחינה באשר לנכונותם.


כחלק מההכנות לימים הנוראים, החלטתי השנה לערוך בקרב קהילתי קמפיין ומבצע החתמה על כרטיסי אדי לתרומת איברים. בכוונתי להציב במרכז בית הכנסת בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים דוכן להחתמה על כרטיס לתרומת איברים. אני מבקש הפעם לשתף אתכם בשיקולים ובמחשבות שלי בנושא זה.

נתחיל עם סקירה היסטורית קצרה. לפני כחצי יובל קיבלה מועצת הרבנות הראשית החלטה קריטית ויוצאת דופן. ההחלטה קבעה כי על פי ההלכה היהודית מוות מוחי-נשימתי (דהיינו שהחלקים במוח המשפיעים על נשימתו של האדם הינם מתים) הינו מוות לכל דבר ועניין. משמעות ההחלטה הזאת היא שניתן על פי ההלכה לערוך השתלות איברים לאיברים חיוניים, כדוגמת השתלת לב או כבד. החלטה זו לא היתה טריוויאלית בכלל, שכן פוסקים בולטים בעולם החרדי חששו שמא האדם אינו מוגדר מת עד שכל איבריו החיוניים ישבקו חיים. קשה לדמיין מה היו התוצאות אילו הרבנות הראשית היתה קובעת כי לא ניתן על פי ההלכה לערוך השתלות איברים. האם בתי החולים המובילים בישראל היו מקבלים פסיקה כזאת? כיצד היו רופאים יהודיים בכל העולם נוהגים בעקבות פסיקה כזאת? אין לדעת, וברוך ה' שלא הביא אותנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

עם זאת, מועצת הרבנות סייגה את דבריה בכך שהדרך בה קובעים עבור חולה שהוא מת מוות מוחי-נשימתי צריך להיות בהסכמת הרבנות הראשית. במשך שני עשורים היתה בישראל חוסר אמון בין הממסד הרבני לממסד הרפואי בנוגע להסתייגות הזאת. לפני כשנתיים העביר ח"כ עתניאל שנלר תיקון לחוק השתלות האיברים בו נקבע בחוק הפרוצדורה לפיה קובעים מוות מוחי-נשימתי. בעקבות העברת החוק החדש, התכנסה מועצת הרבנית הראשית, שיש לומר בכנות שחבריה היום אינם בעלי אותו שיעור קומה של חברי מועצת הרה"ר מלפני חצי יובל, ופרסמה החלטה ובה הקביעה שחוק שנלר תואם את דרישות הרבנות הראשית בנוגע לפרוצדורה לקביעת מוות מוחי-נשימתי.

לאחר החלטה זו של הרבנות הראשית, היתה ציפייה שכמות החותמים על כרטיסי תרומת איברים תעלה עלייה חדה, אך מסתבר שהחלטת הרבנות הראשית לא ממש השפיעה על לציבור. האמת צריכה להאמר, מכיוון שלכרטיס תרומת איברים אין מעמד חוקי, ובכל מקרה משפחת הנפטר חייבת לתת את הסכמתה לתרומת האיברים, היה היגיון מסוים באי חתימה על הכרטיס ובכך השארת את ההחלטה, שממילא נמצאת בידיה, למשפחה.

אך כיום אנחנו עומדים במצב שונה במעט. עפ"י המפורסם באתר משרד הבריאות, מי שיחתום על כרטיס אדי עד לסוף השנה האזרחית הנוכחית, יזכה עבורו ועבור בני משפחתו בקדימות בתור להשתלת איברים באם יצטרכו (לא עלנו). אם עד היום היה הגיון מסוים לשבת על הגדר ולא להיות אקטיבי, כיום נראה שאין הגיון לא להיות אקטיבי ולחתום על הכרטיס, שכן אי חתימה כמוה כויתור על הקדימות בטור.

אני מדגיש זאת, מכיוון שכשאני ניצב היום מול בני קהילתי, כשאני מכיר את כל המחלוקות, תיאוריות ואמונות תפלות הקשורים לחתימה על כרטיס אדי, אינני מצפה שכולם יקבלו את עמדתי ויחתמו. מנגד, אני קורא ומצפה מכל אחד מהציבור שלי להביע עמדה בעד או נגד. אם מישהו שלם עם פסיקה הקובעת שלא ניתן הלכתית לבצע השתלת איברים, כי הדבר כרוך בספק רציחה, אני מוכן לחיות עם זה, אך שיהיה שלם עם החלטתו. אם מישהו מוכן לותר על קדימות לו ולבני משפחתו בתור להשתלת איברים אם אי פעם יצטרכו בגלל דאגה מה הוא יעשה בלי לב בתחיית המתים, אני מוכן גם לחיות עם זה (אבל מן הדין הוא שאם אותו אחד יצטרך יום אחד השתלה, שהוא יוותר עליה מאותו דאגה לחייו של התורם בתחיית המתים), כל עוד האדם קיבל החלטה בנושא.


מנגד, יהיה לי קשה מאד לישון בלילה עם יוודע לי שמישהו מקרובי או מבני קהילתי יצטרך ביום מן הימים השתלה ולא יקבל קדימות בטור רק בגלל שהוא לא חתם על כרטיס לתרומת איברים כי הוא העדיף לא לקבל החלטה. זה אולי נשמע אגואיסטי שאני דואג בעיקר למצפון שלי, אך בסופו של דבר האדם צריך לעמוד מול בוראו ולענות לשאלה האם הוא עשה כל שביכולתו כדי לשנות את המצב, אני מתכוון להתייצב ולהצהיר: בנושא זה אני את שלי עשיתי! אני מקוה שגם חברי ובני קהילתי יעשו את שלהם ויחתמו וייחתמו לחיים.


אפשר, אגב, לחתום גם באינטרנט.

והרועים?

החתם סופר בתשובה ידועה בנושא גילוח הזקן כותב די היתר (שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קנט):

ומה שרמז לספרי מקובלים שכתבו שלא להושיט ידים בדקני כלל אין לי עסק בנסתרות, אבל מהם ומהמונם הותרה הרצועה לגמרי בכל ארץ אטלי' שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר' מנחם עזרי' בעל עשרה מאמרות אבי המקובלים שהוא היה מגולח מבלי השאיר שערה א', וכן העיד עליו היש"ר מקאנדיא באילים שלו, והיה אומר שעפ"י חכמי המקובלים אין חוץ לארץ ראויה לכך, ומה אאריך במה שאין לי יד ושם בו, אבל אבותינו הנהיגו עצמם כן על צד ההכרח הגדול ולא מקור משחת ח"ו אלא בקדושה יתירה, והוא בימי גזירת תתנ"ו, והרועים וכדומה התירו גדוליהם להמכתתים רגליהם לשנות מלבוש ולגלח זקנם שלא יכירום האויבים כי אז כבר גלחו הגוים זקניהם עפ"י מעשה ממלך פולין א' שהי' סריס כמבואר בספרי הימים והתירו חז"ל שהיו בימים ההם לעשות כן, ולהיות גלוח הזקן דבר שאי אפשר להשתנות והיו נכלמים מאוד האנשים ההמה בשובם לביתם, על כן נשתרבב המנהג שלא לגדלו כלל רק סימנא בעלמא שזה יגולח ויגדל בקוצר זמן שבן לילה היה ורק אך מופלגי תורה היושבים בביתם הם מגדלים אותו, ואותן שלפני גזירה ההיא שברחו לארץ פולין לא באו לכלל זה.

מישהו יכול לומר לי מה פירוש המילה המודגשת בקטע?

על ספרדים ונשים ב"עולם קטן"

שני דברים שצדו את עיני ב"עולם קטן" השבת.

א. הציטוט הבא, בתוך כתבה על הישיבות התיכוניות, מפי הרב אבישי מזרחי, ר"מ בתיכון הדתי כפר גנים בפ"ת:

בבית הכנסת בקרית שמונה כולם מתפללים בחולצות צבעוניות ולא בחולצה לבנה. בשבת הראשונה [בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה] הסתכלו עלי לבוש ג'ינס וחולצה צבעונית ואמרו לי 'איך אתה מתלבש? זו לא שבת!' הסתכלתי על חולצות הבת הלבנות והדהויות וחשבתי לעצמי עמוק בלב 'אבל אני השקעתי הרבה יותר כסף מהחולצה הלבנה ואני מכבד הרבה יותר מכם'. זה ערער את חווית השבת שאתה באתי ולדעתי המתפללים בקרית שמונה שלובשים חולצות צבעוניות הם צדיקים לא פחות מהחבורה האשכנזית בישיבה. 

ב. שו"ת הס.מ.ס. של הרב אבינר הוקדש השבוע כולו לנושא לימוד גמרא לנשים. אני מקווה שהשואל בסופו של דבר הרגיש שיצא לו משהו מכל השאלות הללו.

ביקורת ספרים: אלוהים משחק בקוביות, הרב ד"ר מיכאל אברהם

נתחיל בשם הספר. בציבור הדתי השם הזה הוא ממש לא טוב - אנשים לא יודעים איך לקרוא לספר: אלוהים או אלוקים? חוץ מזה, שמעתה כל מי שישים הפניה לספר יכתוב משהו כמו "מ' אברהם, אלוהים" - זה לא נשמע טוב. (בעניין זה ראו כאן)

כשזה מאחרינו, אפשר לקבוע שהספר הזה בהחלט ראוי לקריאה מתחילתו לסופו.

הספר כתוב כביקורת על ספרו של ריצ'רד דוקינס, "יש אלוהים?". דוקינס, אתאיסט מושבע, טוען בספרו שמי שמקבל את תאוריית האבולוציה אינו יכול להאמין באלוהים. ליתר דיוק, לאחר קבלת האבולוציה כנכונה, אין שום סיבה גם להאמין בבורא עולם (למי שממש מתעניין בדעתו ולא מעוניין לקרוא את ספריו, יכול לראות את ההרצאה הזו). טענה זו היא למעשה גם טענת המאמינים הדתיים השוללים את האבולוציה. גם אלו טוענים שמי שמקבל את האבולוציה אינו יכול להאמין בקיומו של אלוהים, ולכן הם מסיקים שהאבולוציה אינה נכונה.

הרב מיכאל אברהם טוען בספר זה שטענה זו אינה נכונה מכמה צדדים. במהלך הספר המחבר מנתח בצורה פילוסופית את טיעוניו העיקריים של דוקינס ומפריך אותם אחת לאחת. טענתו המרכזית היא שיותר סביר להניח שיש גורם תבוני, דהיינו אלוהים, מאחורי התהליך האבולוציוני מאשר להניח שהתהליך האבולוציוני התרחש ללא כל הכוונה ובכל זאת יצא כל כך מוצלח. יתרה מזאת, הוא אף טוען שהתיאוריה האבולוציונית, שהוא מאמץ כנכונה, כלל אינה תיאוריה מדעית מכיוון שאין דרך להפריך אותה. בזה, טוען המחבר, תיאורית האבולוציה דומה מאד לאמונה הדתית, שכן על כל קושיה המאמין ימצא תירוץ, ואם הוא לא ימצא תירוץ הוא יניח שיש דברים שהוא עדיין לא מבין.
למעשה, המחבר קורא לנורמליות ולבריחה מן הקיצוניות, הן הקיצוניות האתיאיסטית הרואה באבולוציה מענה לכל השאלות, והן לקיצוניות הדתית-בריאתנית שאינה רואה צורך כלל באבולוציה.

זה נושא הספר. אך הספר מכיל הרבה יותר מזה.

הספר מציג תזה אמונית רציונלית שלמה. דהיינו, האמונה לדידו של המחבר אינו עניין לרגש או לתחושה פנימית, הוא גם לא עניין של ידיעה מוחלטת. האמונה, כפי שהיא מוצגת בספר הזה, זה שיותר סביר שיש אלוהים מאשר האפשרות ההפוכה. על האדם המחפש אחר האמונה, לנתח את הסבירות בעד או נגד קיומו של אלוהים ולהגיע כך למסקנה.
בקו ישיר משם המחבר ממשיך ודן בפרק בנושא "דת ומוסר" בשאלה: האם האדם הדתי הוא בהכרח יותר מוסרי? וכאן כותב המחבר בין היתר את הדברים הבאים:

לדוגמא, ישנה מצווה להרוג את עמלק, שנראית מצווה בלתי מוסרית בעליל. האפולוגטיקה הדתית המקובלת מוצאת הסברים שונים מדוע מעשה זה הוא בכל זאת מוסרי, אך אותי הם לא ממש משכנעים. הנחתי היא שישנו כאן ערך דתי, והוא דוחה את הערך המוסרי של שמירה על חיי אדם.

בהצגת התזה הזאת, המחבר בעצם זורק כדור למגרשם של המאמינים החולקים על תפישתו האמונית-רציונלית. במילים אחרות, המחבר יכול לענות לכל טענותיו של דוקינס כנגד הדת בעזרת דרכו הרציונלית. אך כיצד יתמודדו כל אלו שלא מקבלים את דרכו הרציונלית לטיעונים של דוקינס?
בשנים עברו קראתי את שלושת ספריו של הרב מיכאל אברהם הקודמים: שתי כדורים, את אשר ישנו, ואנוש כחציר. עבור מי שקרא את הספרים הללו הספר הנוכחי הוא, להגדרת המחבר, ספר ריק. אפשר להסיק כמעט את מלוא תוכן הספר הנוכחי משלושת הספרים הנ"ל. אך בדיוק בגלל זה נהנתי מהספר הזה באופן מיוחד. וזאת מכיוון שבספר באים לידי ביטוי בנושא ספציפי הרבה מהיסודות שהמחבר פירט בצורה תיאורטית בספריו הקודמים. הספר הנוכחי הוא גם יותר קריא מהספרים הקודמים (את זה אני כותב גם על סמך דעותיהם של אחרים שאמרו לי שלא הצליחו לקרוא את הספרים הקודמים ונהנו מהספר הנוכחי).

הספר מכיל הרבה טיעונים בעד ונגד האתיאיזם. הספר אינו בשום אופן ספר דתי, הוא אף לא מדבר על אלוהים מסויים, אלא על אלוהים פילוסופי כלשהוא. המחבר מעלה הרבה שאלות תיאולוגיות, שהוא אינו רואה צורך לענות עליהם, אלא רק להניח שיש להם תשובות טובות או פחות טובות (דוגמא לשאלה תיאולוגית שהמחבר אינו רואה צורך לענות עליה, אם אנחנו מקבלים את האבולוציה ומפרשים את פרשת הבריאה בהתאם לכך, האם אין בעיה בזה שאנחנו סוטים מהמסורת הפרשנית שקיבלנו מהדורות הקודמים? המחבר מזכיר שאלה זו, ואומר שהאמונה היא מספיק חזקה כדי להכיל שאלות מהסוג הזה). כך שאם מי מכם מחפש ספר דתי-אמוני שיחזק אותו באמונתו - אני הייתי ממליץ לו להתרחק מהספר הזה. אם אתם קוראים קבועים של הבלוג הזה, אתם כנראה לא מהסוג הזה, ולכם אמליץ על הספר.

לסיום הרצאה של הרב ד"ר מיכאל אברהם לרגל השקת ספרו:



אלוהים משחק בקוביות, הרב ד"ר מיכאל אברהם, הוצאת ידיעות ספרים

אמירת קדושה ע"י אחד מהקהל

מזה זמן הציק לי מנהג שראיתי בקהילות ספרדיות רבות שאת הקדושה (תיבות "נקדישך ונעריצך וכו'") לא אומר החזן, שליח הציבור, אלא אחד מהקהל בעל קול נעים מזמר אותם. הדבר הציק לי מפני שלהבנתי הקדושה הוא חלק מחזרת הש"ץ, ועל השליח ציבור לומר אותו בקול רם.

לא מזמן נפל לידי תשובה מהרב עובדיה יוסף ביביע אומר (ח"ז או"ח סי' יד) בו הוא דן ומצדיק מנהג אחר הנהוג בקרב הספרדים (וגם לפעמים אצל אשכנזים):

נשאלתי אודות המנהג שהצבור אומר נקדישך ונעריצך וכו' בניגון יחד עם הש"צ בקול רם בשבתות וימים טובים ובשמחות וגיל, ועונים קדוש קדוש אחר הש"צ, האם מנהג זה נכון על פי ההלכה.

אגב הדיון במנהג הזה הוא מתייחס גם למנהג שציינתי בתחילת דברי ומביא כך:

והרה"ג רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב (סימן קכה סק"ד) כתב, שהרב חסד לאלפים העיר על המנהג שנוהגים בקצת מקומות, שאחד שיש לו קול ערב עומד ליד הש"צ ומשורר הקדושה ושאר דברים שבתוך העמידה, ובפרט בימים הנוראים, ונמצא שהחזרה נאמרת בין שנים לחצאים, ולא אריך למעבד הכי, אלא הש"צ יאמר הכל. וכתב על זה, ומנהג עירנו איזמיר ואגפיה, שהמשורר מנגן מתחילת נקדישך ונעריצך עד קדוש, והש"צ אמר מקדוש קדוש והלאה, ועושים כן בפני גדולים רבני וגדולי הארץ ואין פוצה פה בדבר. עכת"ד.

ליאורה ז"ל

לפני שבוע נפטרה בשכונתנו ליאורה גרהם. ליאורה, אמא לשני ילדים קטנים שטרם מלאו לה שלושים, נאבקה במחלת הסרטן למעלה משנתיים בעוז ובגבורה. היא הקרינה מרוחה על כל מי שבאה איתו במגע. היא הראתה לנו כיצד צריך להעריך כל דבר קטן בחיים וכיצד יש להנות מכל רגע קט ואפילו מן הדברים הפעוטים ביותר. במשך תקופה מסויימת ליאורה היתה כותבת כמין יומן בפייסבוק, יומן שהיה מלא באמונה ובעוז רוח. תרגמתי את אחד מהקטעים שנכתב לפני כשנתיים (24.9.09).

לעיתים קרובות אנשים שואלים אותי מה שלומי, אך קשה לי להשיב משום שאיני יודעת. ברוב הימים יש רגעים נפלאים ורגעים קשים ורוב הזמן אני דוחפת את עצמי לעשות דברים נורמליים, על אף שאני מרגישה כמו שק איגרוף.

אחד הדרכים בהם אני מביעה את עצמי הוא ע"י ציור. זה לא רק תחביב, זו הדרך החיונית והמעוררת חיות שלי להתבונן על דברים יפים ומחשבות יפות. האמנות היא גם ברומטר לתחושותי. ככל שאני יותר שמחה ושלוה, הציורים מראים אהבה ודיוק.

בעדכון הזה אתן לתמונות לספר את הסיפור, עם שתי דוגמאות של תמונות חדשות.

משמשים:

אחרי שהוסיפו לי את השם חיה, משפחתי ואני חזרנו מבית הכנסת באפרת. עיני התמקדו באשכול משמשים שגדלו על עץ. את ילדותי ביליתי באקלים קר, כך שפרות הארץ תמיד נראו לי אקזוטיים במיוחד. אבא שלי אמר לי שהוא היה רוצה שאצייר תמונה של המשמשים, כדי לחגוג את דבר היופי הראשון שהבחנתי בו עם שמי החדש ועם התקווה לבשורות טובות.

הגן הבוטני:

לפני כמה חדשים, אחי דני לקח אותי לבית הקפה בגן הבוטני המהמם בירושלים. זה היה בתקופה קשה במיוחד עבורי, שהיה לי בו קושי אמיתי לראות קצת אור מעבר לחשכת מצבי. כשהלכנו דרך הגן לבית הקפה הייתי יותר מדי מדוכדכת כדי להבחין ביופי שמסביב. בבית הקפה, כשנפגשנו גם עם בת דודתי, הרגשתי החלה להשתפר. אחי דני הקריא לי דברים שכתב הרב סולובייצ'יק על איש הגורל מול על איש הייעוד. כשהוא ניצב מול סבל, איש הגורל מרגיש נחות וחסר אונים (כך בדיוק הרגשתי אז) והוא שואל מדוע הוא סובל. לעומתו, איש הייעוד משלים עם המציאות המרה ובמקום לשאול "למה?" הוא שואל "בהינתן שזה מצבי, מה עלי לעשות?".

כשחזרנו דרך הגן, פסיעותי כבר לא היו כל כך כבידות וצלמתי מספר תמונות מתוך מחשבה שאולי אצייר אותם בבוא היום. דני העיר "את יודעת שבדרך לכאן בכלל לא היית במצב רוח לצלם".

הציורים של הגן הבוטני מציינים את היום בו סייעו לי לקחת שליטה על חיי, להיות יצירתית ככל שאני יכולה להרשות לעצמי בהתאם למצבי, ולנסות להיות "איש הייעוד".

לאתר בו מוצגות ציוריה של ליאורה.

ת.נ.צ.ב.ה.

אלול - אפשר להשתנות 2

לפני שנתיים קיבלתי במתנה ספר בשם "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" של סטיבן קובי. בשעה שקיבלתי אותו הוא לא היה נראה כמו ספר שיעניין אותי. חשבתי שזה בטח עוד אחד מהספרים כמו "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" (של פייבר ומייזליש) המלמדים טכניקה שללא תרגול רציני קשה מאד להתמקצע בו. האדם שנתן לי את הספר עמד על כך שהספר, שהינו רב מכר עולמי, הוא משהו יוצא מן הכלל. אעפ"כ הנחתי את הספר בתחתית ערימת הספרים שאני מתכנן לקרוא. לפני קצת פחות משנה הגיע תורו של ספר זה.

התחלתי לקרוא את ההקדמה. ההקדמה מדברת על כך שלימוד טכניקה (לדוגמא שיקוף: "אבא, קבלתי מכה", "בני, אני רואה שכואב לך מאד" וכו') אינה מועילה כלל לטווח ארוך אם אין מאחורי זה נשמה (בדוגמת השיקוף: אם אתה לא באמת רוצה להאזין לבן שיחך, לא יעזור שום שיקוף). בנוסף, המחבר מדבר אודות שינוי תפיסתי. השינוי התפיסתי צריך לגרום לכך שהאדם באמת יתמקד בשינויים אמיתיים אצלו, בניגוד לשינויים קוסמטיים או להאשמת האחר.

המחבר מתאר את התהליך שעל האדם לעבור כ"מן הפנים החוצה" (עמ' 47):

"מן הפנים החוצה" פירושו, להתחיל קודם כל ב"אני". ובאורח יסודי אף יותר, להתחיל בחלק הפנימי ביותר של "האני" - בפרדיגמות שלך, באופייך, ובמניעיך.

סיימתי את ההקדמה ואת הפרק הראשון, המדבר אודות מעבר מריאקטיבי לפרואקטיבי. בסוף הפרק הוא פונה לקורא ומציע לו לערוך מבחן בן שלושים יום ולראות אם מעבר לפרואקטיביות משנה אצלו משהו. הוא גם מציע מספר הצעות לניסוי. בשלב זה הנחתי את הספר בצד ואמרתי לעצמי: בסדר, בא ננסה את המבחן שהוא מציע ובמשך שבוע-שבועיים שיננתי לעצמי: "היה פרואקטיבי".

את הספר "מסילת ישרים" למדתי, כמו הרבה בחורי ישיבה אחרים, מספר דו-ספרתי של פעמים. אני חושב שמדובר ביצירת מופת ממספר בחינות. גם הספקתי ללמוד במהלך חיי מספר ספרי מוסר ידועים אחרים. למרות זאת, אף ספר מוסר לא השפיע עלי כמו הספר הזה של סטיבן קובי, ואכן צדק זה שנתן לי את הספר שמדובר בספר יוצא מן הכלל שמעורר לא רק למחשבה אלא למעשה. המחבר מאמין שאפשר להשתנות והוא מחדיר את זה אל הקורא כמעט בכל עמוד. אמנם מאז שהנחתי אותו לא חזרתי לקרוא את פרק ב', אך אני יודע שברגע שאהיה מוכן לזה זה יהיה הספר שיעזור לי להיות "אדם אפקטיבי" וטוב יותר.

כחלק מההסבר של המחבר על שינוי תפיסתי, הוא מחלק בין שינויי תפיסה מידיים ושינויי תפיסה הדורשים מאמץ והשקעה. כדוגמא לשינוי תפיסה מידי הוא מביא את הסיפור הבא, שאיתו אסיים:

בוקר יום א' אחד ברכבת התחתית בניו-יורק. הנוסעים ישבו בשקט, אחדים קראו עיתון, אחרים היו שקועים במחשבות, וכמה נחו ועיניהם עצומות. האוירה היתה שלווה ורוגעת.

באחת התחנות עלה גבר מלווה בילדיו. הילדים היו קולניים ופרועים כל כך עד שבמחי יד שינו כליל את האוירה בקרון.

האב התיישב לידי ועצם את עיניו, וברור שהתעלם לחלוטין מן המצב. הילדים צרחו אלה על אלה, השליכו חפצים, אפילו משכו בעיתוניהם של היושבים. זה הפריע מאד, ובכל זאת האיש שישב לידי לא נקף אצבע.

קשה היה שלא להתרגז. לא יכולתי להאמין שאדם יכול להיות כה חסר רגישות ולהניח לילדיו להשתולל בלא לעשות דבר, בלא לקבל כל אחריות. היה ברור שכל יושבי הקרון זועמים אף הם. לבסוף פניתי אליו בדברים שנדמו לי כשיא הסבלנות והאיפוק, וכך אמרתי: "אדוני, הילדים שלך ממש מפריעים לאנשים רבים. אתה לא יכול לרסן אותם מעט?"

האיש הפסיק לבהות וכאילו נעשה מודע למציאות זו הפעם הראשונה, ואמר בנחת: "אתה ממש צודק. אני באמת צריך לעשות משהו בעניין. אנחנו חוזרים עכשיו מבית החולים, אמם נפטרה לפני שעה. אני לא יודע מה לעשות, וגם הם כנראה לא יודעים איך להתמודד עם זה".