החלק הראשון של הספר מתמקד בעיקרו במקרא, והוא נועד להניח את היסוד המחשבתי עליו הספר מונח. המחבר מציג נבואות שונות באשר ליחסי ישראל והגויים לעתיד לבוא: חלק מהנבואות עוסקות בהיררכיה כזו שישראל למעשה שולטים באומות העולם, לעומת נבואות אחרות בהן יש תיאור של שיתוף פעולה בין ישראל לאומות בבקשת ה'. התזה אותה מניחים המחברים בפנינו מבקשת לטעון שעלינו לפעול לקיום אותן נבואות, ולא לחכות שהן יתקיימו מעצמן ללא מעשי ידי אדם. ולא רק זה, אלא שביכולתנו להחליט איזה מסוגי הנבואות השונים יהיה זה שבני אדם יביאו להגשמתו. הנבואה אותה פועלים מחברי הספר להגשים הם דברי צפניה הנביא: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
בפרקים בהם מנתחים המחברים את חכמי הדורות יש כמה דיונים מעניינים, כמו למשל דעתו של הרב קוק על הדת הנוצרית. כתביו המוקדמים של הרב קוק מעידים על ראייה לא-שלילית, ואולי אף חיובית, של הדת הנוצרית. כמו למשל בדבריו הבאים בעין איה, שנדמה לי שלא הובאו בספר הזה (ראו כאן):
"א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות שלהבאת טובה לעולם. וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים . ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, כרוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ."
בשלב מסויים, בתחילת המאה העשרים, הרב קוק שינה מגמה והחל לעסוק בביקורת חריפה כלפי הנצרות. המחבר מסביר כי שינוי המגמה ביחס לנצרות בא משינוי הזרמים האידיאולוגיים שהיו נפוצים באותה תקופה ומהצורך להיבדל מהם. מגמתו הראשונית של הרב קוק היתה כנגד הכופרים, ולכן הוא ראה צורך להתייחס לדת, כל דת, באופן חיובי משהו. לעומת זאת, בשנים המאוחרות יותר הרב קוק ראה צורך דווקא לעסוק בייחודיות של עם ישראל ובדגש על התבדלותם מאומות העולם, ולכן ראה צורך להדגיש את הביקורת על דתות אחרות. בסיום הפרק דן המחבר במשמעות הדברים לימינו אנו (עמ' 207):
"אם כנים דברינו הרי שמשנתו של הרב קוק מורה לנו להביט באופן ישיר וכן על מציאות ימינו, לבחון את רוחות התרבותיות המנסרות בחלל העולם ולהבין את מצבו על עם ישראל בעת הזאת. לאור זאת עלינו להחליט אם נכון לקדם את המגמה המשתפת או לחלופין את זו הבדלנית או שמא לשלב את שתיהן בדרך כלשהי."
בשלב זה, בפרק על הרב קוק וכן בפרקים נוספים בספר, מכניס המחבר כשיקול חשוב את השינויים שחלו בנצרות הקתולית במהלך מחציתה השניה המאה העשרים, ובייחוד ועידת הותיקן השניה, שבה היתה "עיסוק אינטנסיבי בתיקון עמוק של יסודות הדת הנוצרית שהביאו לאנטישמיות" (שם).
את עצמי אני שואל: האם זה אכן שיקול חשוב ומכריע בדיון שלנו על היחס שלנו לנצרות? התשובה לא ברורה לי.אינני ממעט בחשיבות הנצרות הקתולית, ואף לא בחשיבות השינויים בתיאולוגיה של הכנסיה הקתולית במהלך המאה ה20, אך יש לזכור שרק מחצית מהנוצרים הם קתולים. נניח שנאמץ את דעת המחבר כי ועידת הותיקן השניה היא נקודת תפנית ביחס שלנו לדת הנוצרית-קתולית, האם עלינו עתה להעמיק חקר בתיאולוגיה של כל קבוצה נוצרית סביב העולם כדי לקבוע את עמדתנו כלפיה? ומה לגבי כל מיני דתות במזרח, איזה תיאולוגיה אמורה לגרום לי להתייחס אליהם יותר בכבוד, ואיזה להפך? [ואם תרצו, האם אנחנו בכלל בטוחים שהרב קוק בכלל התייחס לכנסיה הקתולית, ולא לכנסיה האורתודוקסית (אני מניח שבין חוקרי משנתו של הרב קוק יש תשובה ברורה לשאלה הלא-כל-כך חשובה הזאת)?]
חוץ מהשאלה הזאת, לאורך 250 העמודים הראשונים של הספר ניסרה בראשי שוב ושוב השאלה: מה למעשה רוצים המחברים? נניח ואני מקבל את עמדתם שיש להתייחס בכבוד לדתות אחרות, מה זה אומר? כיצד אני אמור לשנות את התנהגותי היום-יומית? מעבר לשאלה הפילוסופית, כיצד אמור להשפיע עלי משנתו של רבי אליהו בן-אמוזג, מעבר לידיעה שכך הוא סבר? ומעבר לזה, האם זה באמת משנה כיצד התייחס רב פלוני או אלמוני לדתות סביבו? האם אפשר להשוות את מציאות חייהם של אותם חכמים למציאות של מדינת ישראל ריבונית?
"בעוד ג'ון לנון קרא לעולם לדמיין מציאות של אחדות מתוך ביטול הזהויות והגבולות הדתיים המפרידים בין בני האדם, הרי שבקשתנו איננה ביטול זהות וגם לא יצירת זהות אחידה, אלא מציאות של חיבור מתוך שוני."
"האחווה לזולת מתעצמת כאשר היא מגיעה מתוך נקודות העומק ומתוך הזהות העמוקה. מעתה היא איננה מתבססת רק על מוסר ודרך-ארץ משותפת אלא על שותפות בעבודת ה'"
"בדבר המנין שרוצים לעשות להתפלל בחדר שעל גבו דר ישראל ועל גבי הישראל דר נכרי. וכ"ת אוסר מחמת דברי הט"ז או"ח סימן קנ"א [סק"ד] שאם דבר טינוף או עכו"ם מפסיק בין מקום שמתפללין בין השמים אין התפילה יכולה לעלות. וכל עכו"ם יש לו ע"ז בביתו, והט"ז מדמה להא דסימן נ"ה ביש הפסק בינו ובין המקום שאומרים בו קדושה אם יש במקום ההפסק דבר טינוף או עכו"ם אינו עונה עמהם. דאף דמחיצה של ברזל אינה מפסקת. אבל מקום שאסור להתפלל שם מפסיק, והוא הדין שמפסיק בין המנין לשמים. כנים דבריו"
