הלילה הזה כולנו מלמדים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן. 

 
בכל ימות השנה ישנם המשמשים כמלמדים - רבנים, מורים, או סתם מגידי שיעורים, וישנם היושבים מצדו השני של המתרס כשומעים וכלומדים. לילה אחד בשנה נדרש כל הורה או ראש משפחה לאזור את כל רסיסי המתודיקה שיש בקרבו ו- לשבת וללמד את הדור הצעיר. לאמיתו של דבר, החיוב ללמד קיים בכל אחד מימות השנה, הרי כך למדנו בספר דברים "והודעתם לבניך ולבני בניך", "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם", אך לקיום מצוות אלו רבים מאתנו נוהגים למנות שליחים בדמותם של המורים של ילדינו. בליל הסדר איננו ממנים שליחים ואנו משתדלים לקיים בגופנו את מצות "והגדת לבנך".

מכיוון שאין זה פשוט להיהפך למורים ליום אחד, בקשתי ממספר רבנים לתת המלצות וטיפים כיצד לערוך את הסדר באופן בו המשתתפים הצעירים יהיו חלק מהחוויה של יציאת מצרים. הרבנים שסיפקו את המלצותיהם חלקם הורים לילדים גדולים וקטנים, וחלקם כבר סבים.

הנה המלצותיהם:

- באחד הסדרים שהשתתפנו, תיאמנו כל המשפחות, שכל אחד ילמד מראש את ילדיו את פרשת "ארמי אובד אבי" בטעמים. בכל פעם שהגענו לפסוק מן הפרשה, כולם שרו אותו ביחד. הילדים התלהבו, ומאז זה הפך אצלנו למנהג.

- שנה שעברה החבאנו מראש באחד החדרים הפתעות קטנות, במיוחד כאלו שקשורות לפסח כמו תכשיטי צעצוע וכו', וכשהגענו למכת חושך הילדים התבקשו ללכת לחפש היכן המצרים מחביאים את הדברים שלהם. בשלב הבא הלכו הילדים ל'מצרים' וביקשו שישאילו להם את ההפתעות הללו, וכו' וכו'. הם מאוד נהנו כמובן.

- לחלק את הקריאה לכל אחד מן המשתתפים. להודיע מראש (במיוחד לילדים צעירים ולכאלה שיתכן ומתקשים בקריאה) את הקטע אותו יהיה עליהם לקרוא – שיתאמנו בבית.

- פרסים (זעירים – קליה או אגוז) למי ששואל שאלה. זה גורם מניע ילדים מגיל שנתיים עד גיל 30 (מעבר לזה אין לי ניסיון). חלק בלהיטות וחלק כשותפות במשחק. כל אחד יכול לשאול שאלה.

- לבקש מנבחרים לומר הסבר על פסקה מן ההגדה לא יותר מדקה.

- אפשרי הצגות – כל קבוצה לפי יכולתה האמנותית ולפי סובלנותה התרבותית-דתית. הצגה משמעה פנטומימה של 5 שניות ועוד 10 שניות לפיענוח של מושגים בהגדה וכדו'.

- בסדרים בבית אנחנו מתכוננים מראש עם הילדים וכל ילד מכין פירוש/שיר/סיפור על ההגדה ובמהלך ההגדה, מלבד זאת מתחלקים לקבוצות ועושים חידונים והצגות. המון המון הפתעות קטנות (קוביות שוקלד יותר טעים מקליות... לכל משתתף ששואל וכו'). באמצע ההגדה תמיד גם אני עושה אטרקציות כגון נעלם וחוזר מחופש למשה רבינו או מעמיס על כל בני הבית תיקים גדולים וכובעי מצחיה כהכנה לדרך או נעמדים על הכסאות ושרים או כל שטות אחרת. (החומרא של שתיית יין בארבע כוסות מועילה ליצירתיות...)

- הילדים הגדולים אחראים על הכנת חידונים לקטנים. אנו קונים מראש הפתעות קטנות וכולם מתלהבים.
הילדים (כל אחד לפי רמתו) מכינים מראש הצגות בפליי-מוביל להציג על יציאת מצרים וההגדה של פסח.

- אצלנו מספרים את יציאת מצרים, תוך כדי כך נותנים לילדים תפקידים והילדים מציגים את יציאת מצרים, תוך כדי כך המבוגרים מביעים דעות ורעיונות משלהם וגם הקטנים משתתפים בדיון איש כפי רמתו. (בכוונה אנחנו לא מחלקים את הסדר לזמן של הקטנים וזמן של הגדולים. תוך כדי ההצגה של הילדים, הגדולים מביעים דעות ורעיונות, זה מושך גם את הילדים לרצות להיות מהגדולים).

- אנחנו עושים לוחות בינגו לילדים, כאשר לקטנים יש ציור או מילה/משפט מההגדה והם צריכים לשים לב מתי מזכירים את זה ומקבלים פרסים קטנים על כל איתור לגדולים יותר יש הגדרות קצת יותר מורכבות זה מרתק את כולם והם נשארים מרוכזים בהגדה ובסיפור.

יש לכם גם המלצה כיצד להפוך את ליל הסדר לחוויה בונה ומשמעותית? מכירים אתרים בהם יש פעילויות העשויות לתרום לליל הסדר? השאירו תגובה.

רשימות על פסח משנים קודמות

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח"
מתחיל בגנות ומסיים בשבח שבע"ז - דעת הראי"ה קוק
רבנים צעירים, קטניות ופסיקת הלכה
"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"
כמה הערות בענייני אוכל בפסח
קובץ הלכות פסח, מאת: הרב אלישיב קנוהל
הסוחר בחמץ שנמכר לגוי
דרשת שבת הגדול
יצא לאור: מעיינותיך לחודש ניסן ה'תש"ע
הסדר בזמן הבית ובזמן הגלות
עצות לעורך הסדר
ברכת האילנות
ארבע - מי יודע? חמשה - מי יודע?
סיפור וזכירה
מי עדיף - רשע או שאינו יודע לשאול?
מבנה חלקו הראשון של "מגיד", מההגדה החדשה של הרב סולובייצ'יק
ליל הסדר עם הרבי
שיעור כזית בליל הסדר
קטניות
מוציא מצה
אור לארבעה עשר בודקין לאור הנר?!
קניידלעך בערב פסח
שביבים לפסח / שאול שיף
מעיינותיך לחודש ניסן

בדיקת חמץ בפנס חשמלי, מאת: הרב שמואל דוד

לפני מספר שנים פרסמתי רשימה בשם: "אור לארבעה עשר בודקין לאור הנר?!" בו שאלתי הבעתי את דעתי שמי שבודק חמץ בפנס מקיים את תקנת חכמים לכתחילה. עתה הגיע לידי דברים שכתב הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, מלפני מספר שנים בנושא הזה, ושמחתי בהם מאד.

א.  אור חשמל בחדר

 שמעתי רבים שסיפרו כי הם מכבים את אור החשמל בחדר בשעת בדיקת חמץ, ומחיתי בהם. שאלתי אותם אם הם יראו טוב יותר עם אור החשמל או בלעדיו (ורק אם נר או פנס) והשיבו  שבודאי אור הניאון או המנורה מסייע משמעותית בחיפוש אחר חמץ. ושאלתים שוב אם כן מפני מה הם מכבים את אור החשמל, והשיבו מפני שכתוב שאין בודקים אלא לאור הנר. ועל כן אמרתי לבאר מהגמרא ומהפוסקים כי יש להשאיר את אור החשמל דולק בזמן בדיקת חמץ.

בפרק הראשון של מסכת פסחים (דף ז סוף ע"ב - ח ע"א) שנינו: "תנו רבנן: אין בודקים לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה".

הגמרא מבארת: "האי אור החמה היכי דמי? אי נמצא בחצר, האמר רבא: חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויים שם, אלא באכסדרה, האמר רבא אכסדרה לאורה נבדקת? לא צריכא לארובה דבחצר. ודהיכא? אי לבהדי ארובה היינו אכסדרה? אלא לצדדין".

נמצא כי באכסדרה שהיא מרפסת חיצונית שיש בה אור, אפשר לבדוק לאור היום. ואף בארובה שבחדר רגיל, כנגד הארובה ממש דינו כאכסדרה מפני שהאור חודר לשם היטב. ורק בצדדים, שלא מתחת לארובה יש לבדוק לאור הנר. נמצא כי הוא הדין בחדר שמואר באור חשמל, במרכז החדר, במקום שרהיט אינו מסתיר את האור, דינו כאכסדרה או כנגד הארובה, ואין  צורך בנר אלא בודק לאור החשמל. ורק מתחת לספה, לכורסה,לארון, לספריה וכדומה או מאחוריהם, שם האור קלוש יותר, דינו כצדדי הארובה, ושם צריך לבדוק לאור נר – פנס.

אכן ברא"ש (שם פרק א סימן יא) כתב: "אכסדרה דנפישא נהורא נבדקת לאורה אם היה טרוד ולא בדק בלילה. כדאיתא בירושלמי: וכי יש חמה בלילה? תפתר בשלא בדק. כדתנן: לא בדק אור לארבעה עשר, בודק ארבעה עשר שחרית. הדא אמר: אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר, ואפילו בבית שיש בו אורה". ואם כן לדעה זו בירושלמי תמיד צריך לבדוק לאור נר, גם אכסדרה וממילא גם בחדר שיש בו אור חשמל. אך גם לדעתו אין כל טעם לכבות את אור החשמל, כמו שאין טעם לכסות את אור החמה מן האכסדרה. וראה ברי"ף שלא הזכיר ירושלמי זה, ומשמע שבאכסדרה ביום די באור החמה ואין צריך נר. ואם כן הוא הדין במקום שאור החשמל אינו מוסתר, אין צריך נר. (והר"ן הביא הירושלמי, משמע שפוסק כמוהו, וכדעת הרא"ש) וכן עולה גם מן הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ד): "אכסדרה שאורה רב, אם בדקה לאור החמה דיו". והראב"ד הוסיף את הירושלמי. וכך נפסק בשלחן ערוך. נמצא שבמרכז החדר, במקום שאין רהיט המסתיר את אור החשמל , די באור זה ואין צריך נר או פנס, והמחמיר אף שם להאיר בנר או בפנס, תבוא עליו ברכה. בין כך ובין כך, לכל הדעות, אין צריך לכבות את אור החשמל, ואדרבה יש להשאירו בשעת בדיקת חמץ.

ב. בודקים לאור הנר

נמצא כי אף שאור החמה ואור האבוקה חזקים מאור הנר, כאשר יש צורך לבדוק במקומות מוסתרים, חורים וסדקים, צריך אור נר  דווקא. עם זאת, עולה מכאן שאין צורך להסתיר את אור הלבנה או את אור המדורה בשעת בדיקת החמץ, אלא שנוסף להם יש צורך להאיר פנות אפלות (חורים וסדקים) באור הנר.

עוד איתא שאם: "ואבוקה לא? והאמר רבא... למה צדיקים דומים בפני שכינה, כנר בפני האבוקה...!? אמר רב נחמן בר יצחק: זה יכול להכניסו לחורין ולסדקין, וזה אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין. רב זביד אמר: זה אורו לפניו, וזה אורו לאחריו (רש"י: ואדם האוחזו, לפניו הוא בודק, הלכך אין יפה לבדיקה). רב פפא אמר: האי בעית (רש"י: מתירא שלא יבעיר את הבית, ואין לבו על הבדיקה יפה) והאי לא בעית. רבינא אמר: האי משיך נהורא (רש"י: אור הנר נמשך ומאריך במקומו, ואינו דולק בקפיצות, אלא נח במקום אחד) והאי מיקטף קטופי (נפסק וקופץ תמיד)".

נמצינו למדים מסוגיה זו כי פנס עדיף על הבית. גם משום שיכול יותר בקלות להכניסו לחורים ולסדקים, גם משום שמתיראים ממנו שמא יבעיר את הבית, פחות מאשר בנר. וגם משום שאורו רצוף מאשר אור הנר. ונמצא שפנס עדיף על נר.                                              

ג. איזה  נר

בספר המכתם (פסחים שם) מובאת מחלוקת: "האי נר דקאמרינן דיפה לבדיקה, יש אומרים שהוא של שמן דמשיך נהוריה ואורו מלפניו, ולא של שעוה שאין עושה כן... והראב"ד ז"ל כתב שאף על פי כן נר של שעוה הוא היפה והטוב, שהנר של שמן... אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין, ועוד שמתירא שמא ישפך השמן ואינו בודק יפה".

נמצינו למדים כי קיימת מחלוקת ראשונים איזהו הנר העונה על כל הדרישות המובאות בגמרא, או לפחות על רובן. נר של שעוה אינו מושך אורו כל כך  (הוא קצת קופץ) וגם אין כל כך האור מלפניו, ונר של שמן קיים חשש שמא ישפך השמן, וממילא אין הבודק שם לב טוב לבדיקה אלא לשמן, וגם אינו יכול להטותו לצדדים ולהכניסו לחורים ולסדקים.

עיין עוד ברא"ש (שם סימן יא) שכתב: "נהגו באשכנז שאין בודקים אלא בנר של שעוה, אבל לא בנר של חלב שהוא ירא שמא יטוף על הכלים, וגם לא בנר של שומן שהוא ירא שמא יטיף על כלי החלב, וגם לא בנר של שמן שהוא מתירא שמא יטוף על הבגדים ויטנפם, וגם אין יכול להכניסו לחורין ולסדקין". וכדבריו נפסק בשולחן ערוך (סימן תלג סעיף ב).

ד. פנס

 אמור מעתה דאין כל פסול בנר חשמלי (פנס) . גם יכול להכניסו לחורין ולסדקין, גם אורו לפניו, גם אינו חושש בו לכלום ויכול לשים לב היטב לבדיקה, וגם אורו אחיד. ולא עוד אלא שיש מקום לומר שהוא טוב יותר מכל נר אחר, משום שאין בו אף חסרון, וביחס אליו אין ספק שנר שעוה או פרפין קשה יותר להכניסם לחורים ולסדקין,  קיים חשש גדול יותר שיטוף על הרצפה, על הארונות או על בגדים, קיים חשש שהאש תתפס בארון עץ או בבגדים, וממילא הבדיקה הרבה פחות יסודית בנר רגיל מאשר בפנס. בפנס כל החששות הללו אינם קיימים, יכולים להכניסו לכל מקום, לכל ארון ולכל פנה. ועל כן נכון יותר לומר שכיום שמצוי נר חשמלי, אין לבדוק לאור נר שעוה או פרפין, כי אם בפנס. אלא שלא נוכל לפסול את שעשו במשך כל הדורות, אבל ודאי שטוב ונכון יותר לבדוק בפנס.

ה.  מסקנות

א.   בדיקת חמץ צריכה להעשות כאשר כל אורות החדר דלוקים.

ב.  בימינו נכון יותר לעשותה (נוסף לאור החשמל שבחדר) לאור פנס, וקודם הבדיקה יחליף                  

     הבטריות שבפנס לבטריות חדשות כדי שהפנס יאיר היטב במשך כל זמן הבדיקה.

ילדים באפיית מצות

התורה מצוה "ושמרתם את המצות". ישנה מחלוקת ראשונים בהסבר מהי השמירה המיוחדת הנצרכת במצות (ראו סיכום של הרב מלמד כאן אות ג'). 

הרשב"א ואחרים סברו שיש בכך שני גדרים:

א. שמירה מיוחדת לבל יחמיץ.

ב. אפיית המצות לשם מצוות מצה. 

לעומתו סבר הרא"ה שהשמירה הנצרכת מהתורה היא דווקא שמירה מפני החשש שיחמיץ. 

הנפקא מינה בין שתי השיטות הוא האם אפשר לאפות מצות ע"י גויים וקטנים במידה וישראל גדול עומד על גביהם. הבית יוסף הכריע כדעת הרשב"א הסובר שכיוון שהגוי עושה על פי הדעה העצמית שלו בודאי שלא יועיל שיהודי יעמוד וישגיח עליו. לגבי קטן הרשב"א דן באריכות ומכריע בסופו שבניגוד לגט שקטן כשר לכתוב את הגט במידה וגדול עומד על גביו, במצה אין הקטן כשר לאפות אפילו גדול עומד על גביו:

בתשובות הרשב"א (ח"א סי' כו, תקצג) מצאתי שנשאל על מצה שלשה חרש שוטה וקטן ונכרי והשיב דכיון דבמצה בעינן שימור אין אדם יוצא במצה שלשה נכרי אפילו בישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוין לשם מצה לפי שאין הגוי עושה אלא לדעת עצמו ולא על דעתם אבל בחרש שוטה וקטן יש לדון דבפרק ב' דגיטין (כב:) תנן דחרש שוטה וקטן כשרים לכתוב גט ואוקימנא (כג.) בגדול עומד על גביהם ובפרק קמא דחולין (ב.) תנן וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואמרינן עלה (יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה בחולין בשחיטה ואוקימנא כרבי נתן אבל לרבנן שחיטתן פסולה אלמא עמידה על גביהם לא מהניא והתוספות (ד"ה מאן) תירצו דאחרים רואים אותם שאני שאין (שהן) [שאין] מלמדין ומזהירין אותם לכוין למה שהם עושים כמו כשעומד על גביהם ועדיין קשה דמשמע דאין הפרש בין חרש וקטן לשוטה בגט ושחיטה ואילו בחליצה משמע (יבמות קד:) דיש הפרש ביניהם ותירצו דשוטה לאו בר דעת הוא כלל ובדבר שאין לו הוכחה לא מהניא עמידת גדול על גביו כשחיטה וחליצה אבל בגט הואיל ויש בו הוכחה שאומרים לו כתוב לשם פלוני ופלונית וכו' והוא כותב רמי אנפשיה ומכוין לשמן מה שאין כן בחליצה ושחיטה ולפי דבריהם במצה דמצוה חרש שוטה וקטן פסולים שהרי צריכה שימור לשם מצה ואילו היו עומדים אחרים על גביהם ומלמדין אותם בחרש וקטן דאית להו דעת קלישתה ואינם שוטים גמורים יוצאים בה אבל בשוטה אין יוצאים בה. ומורי ה"ר יונה כתב דכל שאפשר על ידי שליח כגט ושחיטה כוונת העומד על גביו ככוונת העושה מעשה דהוה ליה כשליח ולפיכך בגט כשר אפילו שוטה והוא הדין בשחיטה אילו היה גדול עומד על גביו אבל חליצה דאי אפשר על ידי שליח אף כוונת העומד על גביו לא מהניא בין בשוטה בין בחרש וקטן ולפי דברי רבינו [יונה] מצה שלשה חרש שוטה וקטן בשאחרים עומדים על גביהם יוצאין בה ומסתברא לי שהכל תלוי בהוכחה דבגט דאיכא הוכחה גמורה בשאחרים עומדים על גביהם אפילו שוטה כשר ובדבר שאין בו הוכחה כלל כשחיטה אף בשאחרים עומדים על גביהם אינם כשרים אבל בחליצה דאיכא הוכחה קצת חרש וקטן כשרים ע"י מה שמלמדין אותם העומדין על גביהם אבל שוטה דלאו בר דעת הוא כלל לא ולפי זה אף במצה כן דהא ליכא הוכחה כלל וכשחיטה היא דליכא הוכחה כלל והילכך אף בשאחרים עומדים על גביהם אין יוצאין בה ולזה הדעת נראה שנטה הפייט שכתב סתם ע"כ:

בשלחן ערוך סתם המחבר וכלל לא הזכיר דין של גדול עומד על גביהם (או"ח סימן תס סעיף א):

אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה ע"י אינו-יהודי ולא על ידי חרש שוטה וקטן. 

המשנה ברורה ס"ק ג' התייחס לגדול עומד על גביהם:

והסכימו הרבה פוסקים דאפילו ישראל עומד ע"ג ומזהירן שיכונו לשם מצות מצה ג"כ לא מהני ואינו יוצא ידי חובה אפילו בדיעבד. ויש מן הפוסקים שמקילין בעומד ע"ג ומזהירן שיכוונו בעשייתו לשם מצה דאז אמרינן אדעתא דישראל קעביד. וכתבו הב"ח והמג"א דיש לסמוך עלייהו כשאי אפשר בעניין אחר וטוב שהישראל בעצמו יסייעם גם כן קצת. 

את דברי המשנ"ב מביא גם בעל כף החיים, וכדעה זאת כותב גם הג"ר עובדיה יוסף ביביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן מו (הרב עובדיה יוסף חולק על חלק מהפוסקים האשכנזים ובכללם המשנ"ב האוסרים על קטן לתת את המים לתוך הקמח כי לדידם זה חלק מהלישה שצריכה לשמה, ולדעת הרב עובדיה יוסף יש מקום לנהוג כך).

דיון זה קיבל במאה השנים האחרונות משנה תוקף סביב הדיון בכשרותם של מצות מכונה. הרי אם נצרכת כוונה חיובית שכל הנעשה במצה הוא לשם מצות מצה וכדעת הרשב"א, היכן נכנס הכוונה שמעשה המכונה? 

אכן זו הסיבה שגם האוכלים מצות מכונה בכל ימי הפסח נוהגים להקפיד בדוקא על מצות יד בליל הסדר. כדברי הג"ר עובדיה יוסף בשאלה העוסקת במצות מכונה (יחוה דעת ח"א סימן יד):

ולפי זה נראה שאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח במצת מכונה, מפני שמעשה הלישה והעריכה והאפיה, הכל נעשה באופן אוטומטי, ולא על ידי כח אדם מישראל שמחויב במצוות. והרי זה דומה למעשה חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת ואינם מחויבים במצות... ואף שהלוחץ על הכפתור להפעלת המכונה אומר בפירוש לשם מצת מצוה, אין זה מועיל, מפני שאמירתו חלה רק על כח ראשון של המכונה, וכשהיא ממשיכה אוטומטית לפעול נפסק כוחו הראשון, ולא חלק על המשך הפעולה אמירת לשמה.
ובשעת הדחק שאינו מוצא מצה של עבודת יד שנעשית על ידי אנשים יראי שמים, נראה שיש לסמוך על סברא זו לצאת ידי חובה במצת מכונה. 

תורה מחוברת ותורה מנותקת

המוסף "שבת" מבית מקור ראשון הקדיש גליון מיוחד לעולם הישיבות. חלק מהמאמרים עסקו במתרחש בעולם החרדי, כדוגמת מאמר בנושא הישיבות הספרדיות-ליטאיות או מאמר על הנסיך לבית מיר. אך רוב המאמרים עסקו דווקא בעולם הישיבות הציוני.
אני מבקש להפנות את תשומת הלב לארבעה מאמרים:
א. רועי הורן כותב על שלושה ראשי ישיבות צעירים (יחסית) - על החזון שלהם, על החינוך שהם מעניקים, על החיבור והפירוד בין עולם הקודש לבין עולם החול וכד'.
ב. הרב אלחנן ניר כותב על בחורי השיעורים שלאחר הצבא בישיבות ההסדר שמרגישים נתק מסוים מהלימוד.
ג. הרב אביב זגלמן כותב אודות המסגרת אותו הוא מארגן ומנהל - בית המדרש הקהילתי לבוגרי ישיבות.
ד. הרב עזריאל אריאל כותב על הצורך להוציא מהשיעורים הגבוהים בישיבות ובכוללים את מי שאינו מתאים ללימוד ולעבודה רבנית לעיסוק בעבודה המכבדת את בעליה.

המכנה המשותף בין כל המאמרים הללו הוא: איך להפוך את התורה למשהו מחבר בין האדם ועולמו ולא למשהו מנתק או למשהו שצריך עבורו להתנתק מהעולם.

בערב שבת האחרון ישבתי עם אדם שלמד כמה שנים מתחתי בישיבה התיכונית ודיברנו על הרב נתנזון. הרב נתנזון היה המחנך שלי בכיתה י"א ושלו בכיתות ט',י' וי"א. קבלתי הרבה מאד מרבותי במסגרות העל-תיכוניות, אך מחנך כמו הרב נתנזון עוד לא פגשתי. בן-שיחי, שצבר פי שלוש שעות הרב נתנזון ממני, הסכים אתי בזה. הרב נתנזון, שמן הסתם עודנו בחיים על אף שאכתוב עליו בלשון עבר, היה אדם בעל מידות תרומיות. כר"מ ומורה בישיבה תיכונית אינני זוכר אפילו פעם אחת שהוא הרים את הקול על מישהו. הוא ממש לא היה קפדן אך כולנו ידענו שיש דברים שלא עושים לידו (אחת הדוגמאות ששנינו זכרנו באופן מובהק היה שהוא לא הרשה לקרוא אחד לשני "מפגר").
ולמה אני מספר לכם עתה על הרב נתנזון? אז אחת המידות שבו היה שהוא היה מקפיד מאד על הזמנים. פחות מדקה אחרי הצלצול להיכנס לכתה הוא כבר היה בכיתה עם הגמרא פתוחה ומוכן להתחיל ללמד. בצלצול לצאת הוא היה עוצר גם אם הוא היה באמצע משפט. חברי הזכיר לי שבמסגרת ההקפדה שלו על זמנים, הוא לא היה מוכן להקדיש בכלל זמן על חשבון השיעור לדבר על אקטואליה. "אנחנו היינו בתיכון בתקופת רצח רבין, הרבה מאתנו היינו מדריכים, כל כך רצינו להתווכח ולדון", כך סיפר לי חברי, "והיינו אומרים לו: מה הרב אומר על כך וכך? והוא תמיד היה אומר רק: אני אומר שאנחנו נמצאים בתוספות".

כמה שנים אחרי שהייתי בוגר הרב נתנזון וכבר הייתי בישיבת הסדר, פניתי לר"מ שלי בתלונה שאני לא מבין איפה הסוגיא (למדנו אז גיטין, למי שהתעניין) שאנחנו לומדים מתחבר לחיים שלנו. הוא ענה לי בפשטות, שאם אחפש היכן כל סוגיא מתחבר לחיים שלך זה יוביל למפח נפש גדול, כי יש הרבה סוגיות שלא מתחברות לחיים שלך, וגם אם תמצא את נקודת החיבור בסוגיא הספציפית הוא יהיה מוכן להציע לי עוד חופן של סוגיות שלא אוכל למצוא את נקודת החיבור. כשהדברים נאמרו לי ועוד זמן מה אחרי, הרגשתי מפח נפש.

הסיפורים הללו שבמידה רבה עצבו את מי שאני היום, מכניסים אותי לעמדת מגננה בכל פעם שאני נתקל בתביעה שהתורה הנלמדת צריכה להיות מחוברת לעולם. אני גם מבין את הסכנה שיש במצב של תורה המנותקת לחלוטין מן העולם.
ההרגשה שלי בשלב הזה בחיי הוא שמי שרוצה להיות בן-תורה צריך להכיר הן את התורה המנותקת מן העולם והן את זו המחוברת לעולם.

עוד הערה אחת על הגליון של מקור-ראשון: אני מציע למערכת להקדיש גליון נוסף לנושא והפעם מנקודת מבטם את התלמידים והאברכים: אברך מבוגר שלא מוצא עבודה בתחום התורני שיכתוב על ההישגים ועל הכשלונות שלו בעולם הישיבות, בוגרי הישיבות המקדישים ושאינם מקדישים מזמנם ללימוד - איך הם זוכרים את זמנם בישיבה? האם היו חוזרים לשם? וכך הלאה. 

פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק א

לפני מספר שנים פרסמתי רשומה בשם "הסדר בזמן הבית ובזמן הגלות" ובו הבאתי את דברי הנצי"ב על ההגדה על כך שישנם לסדר שני מוקדים: המצה והפסח. בזמן הבית הפסח הוא המוקד העיקרי, ובזמן הגלות המצה היא המוקד העיקרי (ולצורך הדגשת שינוי זה חלו שינויים גם בהגדה).
השנה מצאתי דברים דומים במעט, אך מנקודת מבט שונה, מאת הרבי מלובביץ'. הדברים פורסמו ב"אוצר רשימות" מתוך רשימות י', ומופיעים (בעברית מעט יותר קלה) גם בהגדה של פסח עם דברי הרבי מלובביץ'. דבריו מתחילים בכך ש"פסח, מצה ומרור" הם בעצם: בשר, לחם וירק, שהם ג' סוגים במזונות האדם. בהמשך הוא כותב כך (ליתר דיוק, הרבי כתב בהערות קצרות מאד ורוב המילים נוספו ע"י המביאים לדפוס, ביניהם הרב יואל כהן):

ואף שג' ענינים הנ"ל דלחם בשר וירקות הם אצל כל בני האדם - הנה יש בזה נפקא מינה בין בני ישראל לאומות העולם... ולהורות על זה שאצל בנ"י גם הגשמיות בא מצד הקדושה דוקא, ובהתאם לכך ישנם שינויים במצבם הגשמי של בנ"י - הנה גם בהחיוב דפסח מצה ומרור יש שינויים בהתאם למצב הקדושה:
מצות אכילת פסח, בשר (המורה על הרחבה), אין עתה אחר שחרב בית המקדש, שכשחרב ביהמ"ק הנה גם בגשמיות ירד מצבם של בנ"י, ואין אצלם ענינים של הרחבה (בשר).
מצות מצה, לחם - הכרחיות, גם עתה חיובה מן התורה כמו בזמן בית המקדש, כי לחם הוא דבר המוכרח שאי אפשר בלאה"כ גם אחר שחרב ביהמ"ק. 

ומה לגבי המרור? בעז"ה למרור נקדיש רשימה נפרדת. 

תרומות איברים מן המת

הרב יעקב רוז'ה הוא רב החברה קדישא של ת"א, חבר מועצת הרבנות הראשית ויו"ר ועדה לענייני כבוד המת מטעמה ונציגה במכון לרפואה משפטית. הדברים העגומים הבאים נכתבו על ידו והגיעו אלי דרך פורום הרבנים המתוקשב (ומתפרסמים לאחר קבלת רשותו):

1. משום מה, מקובל בציבור הן הדתי והן המסורתי כי לפי ההלכה אסור באופן גורף לתרום אברים גם אם מדובר באדם מת באופן סופי וגופתו שוכנת במקרר של המכון לרפואה משפטית.

2. במכון יש בעל תפקיד המנסה לשכנע את משפחת הנפטר לתרום לפחות קרנית ואני מנסה לסייע ככל שניתן.

3 .חלק מנמקים את סירובם באמונת הבל כי חסרון איבר מהמת יפגע בשלמותו כאשר תגיע תחיית המתים.

4. חלק טוען בלהט כי "כל הרבנים אוסרים".

5. הדיון בנושא של קביעת רגע המוות האפיל על ההתר הפשוט של תרומת אברים מאדם שמת לכל הדעות. מאדם במצב זה ניתן לקחת קרנית או עור ולעיתים גם כליה.

6. עמדת הרבנות הראשית לא ברורה בהנושא הזה.וחבל.

בדי הארון כשני דדי אשה

בחדשים האחרונים אני משתדל ללמוד מפירוש הנצי"ב "העמק דבר" על פרשת השבוע".
את פירושו הייחודי על מקומם של בדי הארון הוא כותב מספר פעמים בפרשת תרומה והוא חוזר עליה בפרשתנו, פרשת פקודי.
לדבריו, בזמן שהארון היה נתון במשכן (ולאחר מכן בבית המקדש) הבדים היו משוכים מעט כלפי חוץ (העמק דבר, שמות כה יב):

ואם כן היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה, ובשעת עמידה היו זזין [=מזיזים] את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת - פירוש: באופן שיהא ראוי לשאת [=שווים משני הצדדים] וכן עשה בצלאל, ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה וזהו פירוש "וישם את הבדים על הארון" תיקן אותם על מתכונתם.

אך מה הצורך בכך שהבדים יהיו משוכים החוצה כשני דדי אשה?
את זה מסביר הנצי"ב במקום אחר, בציווי על הפרכת (העמק דבר, שמות כו לג):

אלא כך הענין, דכבוד ה' והענן לא היה אלא באורך עשר אמות של קדש הקדשים והפרכת היה נמשך לחוץ מעשר אמות ע"י הבדים שהיו בולטין כשני דדי אשה. ובמקום בליטה זו לא היה כבוד ה' והיה משה רבינו עומד שם.

כלומר, ההבלטה של הבדים נועדה למשוך את הפרכת מעט החוצה כדי ליצור למשה מקום מצומצם לעמוד בו שאיננו חלק אינטגרלי מקדש הקדשים (איננו בתוך אורך עשר האמות) אך הוא מצדו הפנימי של הפרוכת.

מענין לענין באותו ענין, ראוי להזכיר שישנם הטועים לחשוב שבבית ראשון לא היתה פרוכת. זו כמובן טעות, והיתה פרוכת הן במשכן, הן בבית ראשון והן בבית שני. ההבדל בין בית ראשון לבית שני הוא שבבית ראשון היה קיר מפריד בין הקדש לקדש הקדשים ובקיר היה פתח ובו תלו את הפרוכת. לעומת זאת, בבית שני לא היה קיר ובמקום זה היו שתי פרוכות עם מרחק אמה ביניהם. 

צרכי הציבור

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

התיאור הבא מבוסס על מקרה אמיתי: קהילה צעירה יחסית שיש בה הרבה ילדים קטנים. הקהילה מעוניינת לקיים קריאת מגילה ולאחר מכן לערוך אירוע קהילתי לכבוד חג הפורים. הבעיה היא שאם כל הקהילה תגיע לקריאת המגילה באותו הזמן עם כל הילדים הקטנים, הדבר ייצור רעש שבהכרח יכביד על שמיעת המגילה של כלל הציבור. בנוסף, סביר להניח שמתוך כלל המשפחות שישתתפו בקריאת המגילה, יהיו מספר הורים שיצטרכו לצאת עם ילדיהם בזמן הקריאה ובכך יפספסו חלק מהקריאה ולא יצאו ידי חובת שמיעת קריאת המגילה.

שתי הצעות לפתרון הבעיה:

אפשרות אחת היתה לקיים שתי קריאות, אחת אחרי השניה, ולהודיע שכלל ההורים מתבקשים להערך בהתאם כך שהורה אחד יגיע לקריאה הראשונה בזמן שההורה השני שומר על הילדים ולאחר מכן הם יתחלפו. בכך נרוויח שקט מרבי בזמן הקריאה. בנוסף, המתפללים ייערכו מראש לשמוע את קריאת המגילה מבלי שיצטרכו לשמור על ילדיהם ובכך יוקל עליהם לשמוע את המגילה. הבעיה בסידור הזה היא, שהפעילות הקהילתית תידחה בערך בשעה. אם מדובר בקהילה עם הרבה ילדים קטנים, יש סיכוי שהשעה הזאת היא קריטית לעצם קיום הארוע.

האפשרות השניה היתה לקיים קריאה אחת מרכזית לכולם, ולהודיע שעבור מי שלא יצא בקריאה המרכזית תתקיים קריאה זריזה נוספת מיד אחרי הקריאה המרכזית. מן הסתם בקריאה המרכזית יהיו אי אלו רעשי רקע, אך אם בעל הקורא יהיה בעל קול מספיק חזק, הוא יצליח להתגבר על רעשי הרקע. הורים שיצטרכו לצאת עם ילדיהם באמצע הקריאה או הורים שיודעים מראש שילדיהם לא ייתנו להם מנוחה בזמן הקריאה יוכלו להשתתף בקריאה הזריזה. הפעילות הקהילתית תוכל להתחיל מיד בסיום הקריאה המרכזית בהשתתפות כלל ילדי הקהילה ורוב ההורים. הבעיה בסידור הזה היא שבתוך עמנו אנו יושבים ואנחנו יודעים שאצל רבים הנסיון להישאר לקריאה נוספת, הגם שהם לא יצאו ידי חובה בקריאה הראשונה, הוא קשה מאד וסביר להניח שיהיו כאלה שלא יעמדו בו.

למעשה, בבואנו לשקול את שתי האפשרויות הללו עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות: האם יש ערך הלכתי בקיום פעילות קהילתית? ועד כמה מוטלת עלינו האחריות לשמירת המצוות של כל אחד מחברי הקהילה? הרי בסופו של דבר גם אם נבחר באפשרות השניה, אנו נותנים לכל אחד את האפשרות לשמוע מגילה בקריאה הזריזה. אפשר לשלב את שתי השאלות לשאלה אחת: עד כמה צריך להתחשב בפרט מול הצרכים של הכלל?

שאלות מעין אלו עולות בשלל מצבים.

ניתן עוד דוגמא אחת. קהילה מעוניינת לקיים שיעור תורה בזמן סעודה שלישית, לאחר מנחה בשבת. קבעו את זמן מנחה כך שהתפלה תסתיים צמוד לשקיעה באופן שלא יהיה כדאי לאנשים ללכת ולחזור וכך יישארו לשיעור, ובנוסף זה לא יהיה מוקדם מדי בימות החורף כך שאנשים יספיקו גם לישון וגם להתעורר בזמן לתפילה ולשיעור. מנגד, אנשים מסוימים מתלוננים על כך שמנחה מאוחרת מדי וזה לא מאפשר להם לסעוד סעודה שלישית עם משפחתם. גם כאן מתעוררות השאלות: האם הערך של קיום השיעור גובר על הערך של אנשים פרטיים שלא מעוניינים להשתתף בשיעור ולסעוד בביתם עם משפחתם? או במילים אחרות: עד כמה צריך להתחשב בפרט מול הצרכים של הכלל?

שאלות בסגנון זה לובשות צורות שונות ונפגשים בהן בהזדמנויות שונות. הן כמובן אינן קיימות רק במישור הקהילתי, אלא נמצאות גם במרחב הציבורי שלנו. הרבה מפסיקות בג"ץ המטרידות אותנו מאד בשנים האחרונות נגעו לשאלות דומות: עד כמה הרוב יכול לכפות את דעותיו על הפרט, ועד כמה הרוב צריך לקחת בחשבון שיש בתוכו פרטים שלא נוחה להם הכרעת הרוב.

הצד השווה בכל השאלות הללו הוא שלא קל להכריע בהם, ויש סיכוי טוב שבכל הכרעה יהיה מי שלא יהיה מרוצה.

"פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים"

את הספר "הגדה שלמה" של הרב כשר אני מחזיק כבר הרבה שנים, וכבר הרגלתי את עצמי שלא ניתן להכין שיעור סביב פסח וההגדה מבלי להיעזר בספר זה. והנה מדי עוברי גליתי מספר עמודים שמעולם לא הבחנתי בהם. הנושא הנדון הוא:
האם אפשר להקריב קרבן פסח בזמן הזה?

הרב כשר מתחיל בסקירה היסטורית של ההתעסקות בשאלה:

בשנת תרכ"ב יצא הג"ר צבי הירש קלישר בספרו דרישת ציון לעורר על דבר הקרבת קרבנות בזמן הזה וביחוד קרבן פסח, ומסיק שעלינו להשתדל לקבל רשיון מהמלכות להקריב קרבן פסח בזמן הזה במקום המקדש. שני שרי התורה רבו הרב עקיבא איגר והחתם סופר נטו לצדו להיתרא... אמנם היו אז כמה מגדולי התורה שהתנגדו אליו...
וזה לפני כשלשים שנה שוב נתעורר פולמוס בעתונות התורנית ע"ד הקרבת קרבנות בזמן הזה. 

כאן הוא מונה שש נקודות עקריות סביבן נסב הפולמוס:
א. מקום ומבנה המזבח.
ב. בעיית הטומאה.
ג. אין כהנים מיוחסים.
ד. כהן אסור לעבוד עד שיחנכוהו בחביתין.
ה. אין בגדי כהונה ותכלת.
ו. קרבנות ציבור צריכים לבוא משקלים של רוב ישראל.

ואז מביע הרב כשר את דעתו:

כתבתי אז בשנת תרפ"ז קונטרס לברר הלכה זו... והוכחתי כדעת האוסרים הקרבת קרבנות בזמן הזה.

אחד מטעמיו של הרב כשר הוא שקרבנות תלויים לא רק במזבח אלא בהמצאות בית מקדש.
הוא מוכיח זאת בין היתר מברייתא שנמצאה בכתב-יד:

"שמור את חדש האביב ועשית פסח" מה פסח אין את עושה אלא בבית הבחירה אף עיבורין לא תהא מעבר אלא בבית הבחירה. 

בנוסף הוא מבקש להביא ראיה מהנוסח בהגדה שלנו "פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים" - מכאן רואים שהקרבת ואכילת הפסח תלויים בהמצאות בית מקדש. 

מגילת אסתר עם פירושי עקידת יצחק ומחיר יין

השנה לקראת פורים עיינתי בספר שרכשתי לפני מספר שנים ושעד כה יצא לי רק לרפרף בו: מגילת אסתר עם פירושי עקידת יצחק ומחיר יין, בהוצאת מוסד הרב קוק. מדובר בספר המכיל למעשה שני ספרים נפרדים שרק מיעוט העמודים בשניהם הביאה את ההוצאה לאחדם לספר אחד. הספרים גם הודרו בידי אותו מהדיר: הרב יובל אבידור.


פירוש עקידת יצחק לרבי יצחק עראמה נכתב במבנה דומה לזה של פירושי האברבנאל על המקרא, דהיינו לפני כל חלק יש רשימה של שאלות ובמהלך פירושיו הוא מתרץ את השאלות והקושיות. הפירוש נכתב יחסית בלשון קשה והמהדיר עשה, עד כמה שאני ראיתי, עבודה טובה בחלוקה לקטעים, התאמת כותרות תוכניות ושני סוגי הערות על הפירוש.
[על פי המהדיר: בראשון ציונים ומקורות ובשני עיונים וביאורים. אני חייב להודות שלא תמיד ברור לי על פי איזה קריטריון הוא החליט לכתוב הערה מהסוג הראשון או מהסוג השני. כך נמצא כבר בתחילת הפירוש בהערה ס' מהסוג הראשון (ציונים ומקורות - לא הצלחתי למצוא היכן בטקסט קיים ההפניה להערה זו), המהדיר כותב "ואם אכן זה הפירוש אפשר לדעתי לבאר עפ"ז קושיא גדולה בפרשת פינחס וכו'". בהערות מהסוג השני (עיונים וביאורים) יש, אגב, הפניה בסגנון "ראה הערה ס'".]
ככלל, לאחר מלאכת העריכה וההדרה בהחלט אפשר לומר שהלומד יכול לרדת לסוף דעתו של בעל העקידה. ועל זאת יזכר לטוב המהדיר.

פירוש מחיר יין לרמ"א (רבי משה איסרליש, בעל המפה הידוע) הינו לדעתי ספר ייחודי בארון הספרים שלנו. הרמ"א מפרש את המגילה כולה כאלגוריה לאדם ויצריו. שפתו של הרמ"א היא בודאי קלה יותר מאשר שפתו של בעל העקדה, אך הקושי בדבריו זה ההתייחסות לפילוסופיה ימי-ביניימית, עם לא מעט הפניות לדברי הרמב"ם במורה. מהמעט שהצלחתי לעבור גם בספר זה המהדיר הצליח לעשות עבודה טובה הן בחלוקה לקטעים והוספת כותרות והן בפירוש קצר ותמציתי, יחד עם הפניות, בהערות.

אני לא יכול לסיים את הפוסט הזה בלי עקיצה לעבר הוצאת מוסד הרב קוק. שני הפירושים נדפסו בצירוף טקסט המגילה. כלומר, הספר שמכיל את שני הפירושים מכיל גם את מילות המגילה פעמיים. מה נפלא אם כן שבשני המקומות הדפיסו את המגילה רק על פי הכתיב - ללא שום התייחסות לכך שיש מילים שיש להם קרי וכתיב. הנה לכם שתי דוגמאות:

תודה

עד כמה שאני הצלחתי לעקוב, הצלחנו מתחילת השבוע ועד היום להעביר את כל התגובות מהמערכת הישנה למערכת החדשה. הצלחנו - זה אני ומעל לעשרים מתנדבים שהביעו את נכונותם לסייע. ביניהם אנשים שאני מכיר כאנשים עסוקים ואפילו עסוקים מאד. אני באמת רוצה להודות ולהכיר טובה לכל מי שעזר וסייע, בין אם זה היה בנכונות להשקיע זמן ועבודה, בין אם זה בעצה טובה, ובין אם זה בהתנצלות על חוסר הזמן לעזור.

מי שעוקב מקרוב אחרי הבלוג יודע שבמהלך השבוע האחרון נסיתי שלושה עיצובים שונים לבלוג. אני חושב שבעזרת אלו שבחרו להביע את דעתם התקדמתי במציאת העיצוב המתאים. אשמח לקבל עוד ביקורות בנושא כדי להתאים את עיצוב הבלוג לצרכים שלכם (בסופו של דבר אני רק כותב, לא קורא).

תחפושות ונשים בקריאת מגילה, מהרב יוסף משאש

מישהו הפנה את תשומת לבי לדברים של הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים (קישור). הרב משאש מתייחס לשתי שאלות. השאלה הראשונה מתייחסת לשאלת המקור למנהג התחפושות בפורים. הרב משאש איננו תומך במנהג זה. לדבריו:

מנהג זה של לבישת הפרצופין נשתרבב מחג הנוצרים בשם קרנבל. 

בשאלה השניה הרב נשאל מה מקור המנהג שנשות מרוקו לא הקפידו לשמוע קריאת מגילה בבוקר יום פורים. הרב יוצא נגד ה"מנהג" הזה, אך בסוף התשובה הוא מנסה ללמד זכות על כך. לדבריו, לפי אחד התירוצים בתוספות הנשים "היו באותו הנס" בכך "שאף הן היו בספק דלהשמיד ולהרוג ולאבד". ולכן, ניתן לומר שהן מחויבות רק מתורת ספק, "ומאחר שכן הוא, די לנשים בקריאה אחת שקורין להן בלילה".

ובבזה לא שלחו את ידם

בגליון "השבת" האחרון של מקור-ראשון הופיע מאמר של הרב אברהם וסרמן, ר"מ בישיבת רמת-גן ורב קהילה, על אי לקיחת הביזה במגילת אסתר. השאלה היא, מדוע הלוחמים היהודים לא לקחו מן הביזה? מסקנתו במאמר היתה מחודשת, ולטעמי מחודשת מדי (קישור):

הנה כי כן, תפיסת השלל במלחמה איננה מעשה עוול שראוי לגינוי אלא ההפך מכך. מרוב מלחמות ישראל נראה שהדבר לגיטימי ואף מעבר לכך: המלחמות במקרא מוגדרות כניצחון רק בשלב ה"גרנד-פינאל" של לקיחת השלל, הנחשב אף למניע ראשי ליציאה למלחמה באויב
...
על כן נראה שיש לפנות למקום אחר במגילה, שבו פירש רש"י פירוש אחר לפסוק (ט, י): "ובבזה לא שלחו את ידם – שלא יתן המלך עין צרה בממון". מה פשר הדבר?
...
אמנם יהודים שבו לאחוז בחרב, מה שנמנע מהם מאז חורבן הבית עשרות שנים מוקדם יותר, אלא שלמרבית הצער והאכזבה לא שבו לציון ולא כוננו בה את מלכותם העצמאית הבוטחת בה' המלמד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה, הנותן שלל אויבינו בידינו.
...
הכול היה מתוקן לסעודת-הניצחון הגדול, הכוללת ביזת שונאינו ועלייתנו יחד לארץ ישראל. אלא שהגלות, המנטליות הגלותית המתמצה במשפט האומלל "אכתי עבדי אחשורוש אנן", הייתה לרועץ. אימת אחשורוש הייתה עליהם ולא מימשו אף את שהרשה להם, על אחת כמה וכמה שלא העזו לעלות ארצה בכוח, ולהקים את הבית השני כשהוא משוחרר מעול גויים.

למה זה חידוש גדול מדי? 

ובכן, המחבר אינו מתייחס לשאר הביזות בתנ"ך. 

הביזה בשכם של שמעון ולוי: "בני יעקוב, באו על החללים ויבוזו העיר אשר טימאו אחותם. כח את-צאנם ואת-בקרם, ואת-חמוריהם, ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו. ואת-כל-חילם ואת-כל-טפם ואת-נשיהם שבו ויבוזו ואת כל-אשר בבית." - האם זה תיאור למלחמה כמו שהיא צריכה להיות?

הביזה שנאסרה ביריחו ובמלחמת העי השניה, אך לא במלחמת העי הראשונה, ובמלחמת עמלק (שלפחות לפי הרמב"ם איננו מתנאי מחיית עמלק) - מדוע שם, לשיטת המחבר, נמנעה מעם ישראל ה"גרנד פינאל"? 

ובכלל, קשה מאד לקרוא את המגילה ולחזור על קריאת "ובבזה לא שלחו את ידם" שלוש פעמים ולהרגיש שיש כאן כמין ביקורת, במקום ציון של אבן-דרך. 

הרב יעקב מדן באחד משיעוריו על מגילת אסתר מתייחס גם לנושא אי לקיחת השלל (קישור). לדידו מלחמה שאין בה לקיחת שלל היא מלחמה רצינית הרבה יותר. הביטוי "ובבזה לא שלחו את ידם" באה לומר שהיהודים היו מאוגדים במחלקות מעין-צבאיות ולא באו כעושי פוגרומים. ברגע שיש שלל, יש מחשבות על מי יזכה להגיע לשלל הטוב ביותר, וזה פוגע באיכות המלחמה (כל זה חוץ מהדיון המוסרי שיש סביב שאלת לקיחת שלל). 

העיצוב החדש של הבלוג

בתגובות של הפוסט הזה אתם מוזמנים להגיב על העיצוב החדש של הבלוג ולהציע שיפורים:
- מה הייתם מזיזים מאיפה לאן?
- הצבעים של הגופנים, כותרות, ציטוטים, רקע וכו'?
- כל דבר אחר.

בבקשה הביעו דעתכם.
אני לא מבטיח להיענות לכל בקשה ועצה, אך כל דבר יישקל. 

משלוח מנות למי שלא יברך

מן הסתם נתקלתם בפרסום של ארגון רבני צהר יחד עם ארגון זק"א למבצע החלפת משלוח מנות בין חרדים לחילונים. מי שמכיר את ההלכה היבשה בודאי ירים גבה על המיזם הזה.
השולחן ערוך קובע (שולחן ערוך אורח חיים סימן קסט סעיף ב):

לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך

הג"ר שלמה זלמן אוירבך סייג את האיסור והתאים אותה למציאות חיינו שאנו נפגשים תדיר באנשים שאינם שומרים תורה ומצוות (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן לה): 

בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן.

אך כשדנים בנושא משלוח מנות, הרי אין כל סיבה שעלינו לתת משלוח מנות לאדם שאינו מברך. אף אחד לא ייעלב אם לא ניתן לו משלוח מנות (במקרה שאותו אדם שאינו מברך לא הקדים ונתן לנו). 

איך אם כן ניתן לתת משלוח מנות לאדם שאינו שומר תורה ומצות.

הרב עזריה אריאל, רב קהילת משכן-שמואל בהר חומה בירושלים (בנו של הרב ישראל אריאל ממכון המקדש), התייחס לנושא זה בקובץ הלכות שפרסם לבני קהילתו לקראת פורים (הקובץ נמצא כאן והוא מומלץ מאד, אם כי הוא נכתב לבני ירושלים):

משלוח מנות למישהו שכנראה לא יברך איננו פשוט. מצד אחד עניינו של היום הוא להגביר אהבה ואחווה, וכאמור זוהי הזדמנות חשובה להפיל מחיצות. מצד שני, ככלל אין לתת אוכל למישהו שכנראה לא יברך (שו"ע או"ח קסט ס"ב), אלא אם כן הוא מצפה לכך והדבר עלול לגרום אי נעימות ואף שנאה לתורה (מנחת שלמה ח"א סי' לה), והשאלה היא האם מותר ליזום משלוח מנות למי שאינו מצפה לו. בשנה שעברה הסתייגתי מן הדבר, אך כעת מצאתי פיתרון אפשרי: לתת מוצרים שניתן לשער שהוא היה אוכל בלאו הכי, ולא יאכל יותר רק בגלל שאתה הבאת לו (שימורים, קפה ודברים נצרכים כיוצא בהם, בניגוד ל"נשנושים"), וכן לתת מוצרים שסביר שיינתנו לילדים (כמו טופי). באופן זה זהו לכל היותר "מסייע לעוברי עבירה" ולא "לפני עוור" (חילוק דומה באגרות משה ח"ה סי' יג,ז), ובצירוף מצוות אהבת ישראל ומשלוח מנות, וגם האפשרות שקרבת הלבבות תקרב בהמשך את ישראל לאביהם שבשמיים, יש להקל. ומי שמיקל לתת משלוח מנות רגיל יש לו על מה שיסמוך, שכאשר כוונת הנותן למצווה אין כאן "לפני עוור" (שרידי אש ח"ב סי' ט), בפרט משום שבשיקול לטווח הארוך גם למקבל צפויה השפעה לטובה. לפיכך, אם הברירה היא לא לתת בכלל או לתת משלוח רגיל - עדיף לתת.

[להשלמת הנושא, יש להעיר למאמרו של פרופ' ידידיה שטרן, שכבר ציינתי אליו בעבר בספר "רבנות: האתגר", שבו הוא כותב שאחד האתגרים העומדים בפני הרבנים כיום זה "היחס לחילוניות" - המאמר נמצא כאן]

דרושים מתנדבים

עד עכשיו יש לי שלושה מתנדבים - אני צריך לפחות תשעה כדי שעומס העבודה לא יהיה גדול מדי. רצוי שיהיו שמונה עשרה. ההערכה שלי כעת היא שמדובר בעבודה של חצי שעה עד שעה (תלוי במספר המתנדבים) שצריכים להיעשות ביומיים הקרובים ועוד שעה עבודה שלי כדי לחלק את הכל בין המתנדבים ולכתוב הוראות. 
אין צורך בשום ידע טכני - רק קצת זמן פנוי ונכונות (וחיבור לרשת, כמובן). 


אני משקיע בבלוג הזה לא מעט ולא מצפה לשום תמורה - אבל עכשיו אני זקוק לעזרה! 


בבקשה התנדבו - פנו למייל: ravtzair@gmail.com 


בתודה מראש

הודעה מנהלית - שינויים בבלוג

כפי שאתם כנראה רואים החלטתי לערוך כמה שינויים בתבנית הבלוג, ואני מניח שגם בימים הקרובים עוד אשחק עם זה קצת.

השינוי הגדול ביותר נכפה עלי וזה המעבר לשיטת תגובות חדשה. אינני מצליח לקבל תמיכה טכנית מהאתר שסיפק לי את מנגנון התגובות בשנים האחרונות, ואני מפחד שהבעיה הנוכחית היא רק סנונית לבעיות נוספות שיתעוררו בהעדר תמיכה טכנית, ולכן החלטתי לעבור לתיבת התגובות של גוגל (שגם הבלוג יושב על התשתית שלהם).

אני מאד מעוניין שהתגובות שהתקבלו בשנים האחרונות לא ירדו לטמיון ואעשה כל מאמץ על מנת להעביר אותם (ולו את תוכנם) לתוך המנגנון החדש. אתם יכולים לראות דוגמא למעבר כזה - כאן. אם יש לכם המלצות והערות כיצד לשפר את המעבר - אני פתוח לשמוע.

כפי שאתם רואים ההעתקה של התגובות זה לא מיידי. עומדים בפני שתי ברירות:
א. לנסות לעשות את כל העבודה בעצמי - דבר זה ייקח לי הרבה מאד זמן וכיוון שבזמן האחרון כמות הזמן שיש לי לעסוק בבלוג הולך ומצטמק גם ככה, אין סיכוי שאוכל גם לעבוד על העברת התגובות הישנות וגם על העדכון של הבלוג.
ב. לחפש מתנדבים שמוכנים לקחת על עצמם לעשות את העבודה הזאת במקומי. באם יהיו מספיק מתנדבים (קשה לי כעת לנקוט במספר), אוכל לחלק את העובדה בין כולם ואני מניח שזה יסתיים די מהר.

אני בוחר לנסות את האופציה השניה. אם זה לא ילך אחזור לאופציה הראשונה.

אז אם אתם רוצים להביע את הערכתכם לבלוג הזה ולעבודתי בה, בבקשה התנדבו לשמר את היצירה שלכם - התגובות, ולהעביר אותם לפלטפורמה החדשה. אנא פנו אלי במייל.

עוד הערות והצעות בכל הקשור לנושא הזה יתקבלו בברכה במערכת התגובות החדשה בבלוג.

עדכון: עד עכשיו יש לי שני מתנדבים - אני צריך לפחות תשעה כדי שעומס העבודה לא יהיה גדול מדי. רצוי שיהיו שמונה עשרה. ההערכה שלי כעת היא שמדובר בעבודה של חצי שעה עד שעה (תלוי במספר המתנדבים) שצריכים להיעשות ביומיים הקרובים ועוד שעה עבודה שלי כדי לחלק את הכל בין המתנדבים ולכתוב הוראות. 
אין צורך בשום ידע טכני - רק קצת זמן פנוי ונכונות. 

הודעה מנהלית

לצערי, מזה מספר ימים שתיבת התגובות לא נפתחת.

אני לא יודע מה הסיבה לתקלה הזאת, ואני מקווה להצליח לפתור את הבעיה בקרוב.