סקירת ספר: שיטה מחודשת, ד"ר גבריאל חזות

ב"שיטה מחודשת" מציג המחבר את מה שהוא מכנה בתת הכותרת "הצעה לשיטת לימוד והוראה של המשנה והתלמוד בעידן המחשב". אין לי ספק כי תת-כותרת זו מיד תעמיד גורמים בציבור הדתי כעמדת מגננה, כפי שראינו בשנים עברו כשגורמים שונים ניסו להציג שיטות הוראה חדשות במקצועות הקודש, אך דומני כי במקרה הזה ניתן להרגיע את כולם. להבנתי, השיטה אותה מציג ד"ר חזות איננה כה חדשה, והיא מקובלת כשיטה מרכזית ללימוד גמרא בעיון בישיבות. לטעמי, החדשנות בספר הוא בשתי נקודות: א. הצגת שיטת הלימוד כמתודולוגיה מובנית ומסודרת. ב. התייחסות מפורטת כיצד להשתמש במחשב כדי לשפר את הלימוד.

המתודולוגיה אותה מציג המחבר מבוססת על ניתוח מעמיק למשנה הנידונה, ומתוך ניתוח זה ניסוח הציפיה, ע"י הלומד, לאלו נושאים ושאלות המשא ומתן התלמודי יעסוק עם העלאה מראש של האפשרויות השונות לדרכי ההתמודדות. השלב הראשון של ניתוח המשנה, אליבא דהמחבר, הוא במילוי הטבלה הבאה לכל דין ומקרה במשנה:

מספר	מוסר	מקרה	קביעה	נימוק
1	סתם משנה	שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע: אם עד שלא נגחה ילדה - אם משנגחה ילדה	משלם חצי נזק לפרה, ורביע נזק לולד	-

לאחר מילוי הטבלה יש לנסות לשאוף למלא את הריבועים הריקים, שאינם מופיעים במפורש במשנה (בדוגמא שלעיל לא מופיע במשנה נימוק). בספר מאריך המחבר להסביר את חשיבות כל טור בטבלה ומה ניתן להסיק ממנו.

המחבר ממשיך לפרט עוד שלבים בלימוד המשנה, שמומלץ ללומד לעבור בטרם יתחיל בסוגיא התלמודית. בין השלבים הללו: ניסיון לנסח כלל (חוק כללי) מתוך המקרה והדין המופיעים במשנה, וכן היסק הדין במקרים דומים אך לא שווים למקרה המובא במשנה.

כאמור, אחד החידושים שבספר הוא ההתייחסות לשאלה: כיצד המחשב יכול לסייע ללומד. זאת, בדגש על כך שלפעמים הימצאותו של המחשב, עם גודש המידע העצום שהוא מביא איתו, עלול להיות דווקא לרועץ במקום למסייע. בכל פרק המחבר מביא דוגמאות ממשניות להדגים את המתודולוגיה (בדרך כלל ממשניות וסוגיות בשלוש הבבות – כך שבסך הכל מובאים יותר מששים משניות משלוש הבבות בתור דוגמאות שונות במהלך הספר), ובנוסף מראה בעזרת אלו חיפושים ניתן להסתייע במחשב. בחלק ניכר מפרקי הספר אף ניתנים לקורא שאלות למחשבה להמשך פיתוח ולימוד עצמי של הדוגמאות שהובאו בפרק.

למי מיועד הספר? אני הייתי מאד מעוניין שהר"מים של ילדיי יהיו בקיאים בנאמר בספר זה, כדי שיוכלו להדריך את תלמידיהם לקנות את דרכי לימוד הגמרא בעיון בצורה מסודרת. בנוסף, בחורי ישיבות ולומדי גמרא המעוניינים לקנות ולשפר את דרכי לימודם, ימצאו לדעתי ענין בספר זה.

לעוד פרטים על הספר ניתן לראות באתר הספר: http://www.talmud-shita.co.il/

שני כנסים בנושא גיור

לאחרונה נערכו שני כנסים בנושא גיור

ארגון רבני צוהר בשיתוף עם בית-מורשה ערכו כנס תחת הכותרת "גיור מהלכה למעשה":

הרב נחום רבינוביץ

פאנל דיינים

הרב אמסלם

הרב צפניה דרורי

אפרים הלוי דברי ברכה

פאנל מתגיירים

אלעזר שטרן 

הרב דוד סתיו 

פרופ' זאב חנין
ישיבת הר-עציון הקדישו את ימי העיון בחנוכה לנושא הגיור:

חלק 2- הקשרים אידיאלוגיים והיסטוריים, מאת פרופ' אריה אדרעי, אוניברסיטת תל אביב

חלק 3 - הגיור - אתגר ומבחן לציונות הדתית, מאת פרופ' בנימין איש שלום, נשיא בית מורשהויו"ר המכון ללימודי היהדות

חלק 4 - האם יש מעמד הלכתי למושג "זרע ישראל", מאת הרב משה ליכטנשטיין

חלק 5 - רב שיח: הגיור במדינת ישראל כיום, עם הרב שלמה לוי, הרב יהודה גלעד, הרב עזרא ביק. מנחה: הרב בני להמן. דברי סיום מאת ראש הישיבה הרב ברוך גיגי

חלק 6 - בין "גרים" ל"גרים גרורים" אז והיום, מאת הראש הישיבה הרב יעקב מדן

חלק 7 - מערך הגיור הצבאי, מאת הרב ד"ר דוד בס, אב"ד לגיור

חלק 8 - מעמד הגרים בתקופת בעלי התוספות, מאת פרופ' רמי ריינר, אוניברסיטת בן גוריון

צנזור פירוש רשב"ם

פורסם באתר כיפה (קישור)

הקדמת המתרגם: הדברים הבאים פורסמו ע"י פרופ' מארק (מלך) שפירא בספרים בלוג לפני מספר שבועות. כהקדמה לדבריו יש להזכיר כי רשב"ם, רבי שמואל בן מאיר, היה נכדו של רש"י. אך גורלה של פירושו לתורה לא שפר כמו שזכה פירושו של סבו. פירוש רשב"ם נדפס בשנת 1882 ע"י דוד רוזין מתוך כתב-יד בודד. כתב-יד זה אבד בשנות השואה ומאז כל מהדורות הרשב"ם, כולל המהדורה המדעית שההדיר פרופ' לוקשין בהוצאת חורב, מבוססים על המהדורה של רוזין.

קצת אחרי ראש השנה תשע"ה, הוצאת ארטסקרול הוציאה את הכרך הראשון של חומש מקראות גדולות בהוצאתה. ההוצאה מנוקדת כולה ומסודרת בצורה יפהפייה. תגובת הציבור היתה כה נלהבת שבתוך חודש הכרך הודפס מחדש, וזה לא יהיה מפליא אם הוצאה זו של מקראות גדולות תהיה תוך זמן קצר מצויה ביותר, לפחות בארה"ב.

אחת התכונות של ההוצאה החדשה היא שפירוש רשב"ם לבראשית פרק א' נכלל בתוכו. זאת, על אף שהפירוש לפרק זה אינו מצוי בהוצאות הישנות של מקראות גדולות (הוא כן מצוי בחומש תורת-חיים של מוסד הרב קוק). כפי שניתן לראות בצילום הבא, פירוש הרשב"ם נלקח ממהדורת רוזין (המהדורה בה הפירוש לפרק א' הופיע לראשונה).

בפירושו לפרק א, רשב"ם מסביר שעל פי הפשט היום איננו מתחיל מהערב אלא מהבוקר. זו דוגמא אחת מני רבות בה רשב"ם מעדיף להסביר פסוקים על פי הפשט ובניגוד להבנה החז"לית. במקום אחר הוא מסביר כי על פי הפשט פסוקי הציווי על התפילין מדברים על ענין רעיוני, ולא על קשירה פיזית (רשב"ם שמות פרק יג פס' ט):

"לאות על ידך - לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך"

כמובן, שרשב"ם הניח תפילין, אך הוא בכל זאת לא נמנע מלהסביר את פשטי הפסוקים על פי הבנתו. באותו אופן, הוא בודאי קיבל שבת בערב, ולא בבוקרו של היום השביעי, אבל זה לא מנע ממנו לפרש את הפסוקים על פי הפשט, הגם שזה לא תאם את מסורת ההלכה.

משום מה, ארטסקרול אינם חיים בשלום עם זה, ולכן החליטו למחוק את כל דברי רשב"ם ה"בעייתיים" בנוגע לתחילת וסיום היום. אני חוזר, מכיוון שאני יודע שיהיה קשה לאנשים להאמין שכך אכן קרה, ארטסקרול פשוט השמיטו חלקים מפירוש הרשב"ם ממהדורת מקראות גדולות שלהם.

הנה לפניכם פירוש רשב"ם לבראשית א,ד-ה במהדורת רוזין:

עתה ראו את הפירוש לפסוקים אלו במהדורת ארטסקרול. שבו דילגו על חלקים שלמים מתוך הפירוש.

דברי רשב"ם הללו פשוט נעלמו להן:

"ויבדל אלהים בין האור ובין החשך - שי"ב שעות היה היום ואח"כ הלילה י"ב. האור תחלה ואח"כ החשך. שהרי תחלת בריאת העולם היה במאמר יהי אור. וכל חשך שמקודם לכך דכת' וחשך על פני תהום לא זהו לילה:"

הנה פירוש רשב"ם לבראשית א,ח במהדורת רוזין:

רשב"ם כותב:

"ויהי ערב ויהי בקר יום שני - שנטה היום לערוב ואח"כ ויהי בקר של יום שני. הרי נגמר יום שני מששת הימים שאמר הקדוש ברוך הוא בעשרת הדברות והתחיל עתה יום שלישי בבקר:"

וכך זה מופיע בפירוש לבראשית א,ח במהדורת ארטסקרול:

שוב ניתן לראות שפירוש שלם פשוט הושמט.

הנה פירוש רשב"ם לבראשית א,לא במהדורת רוזין (בו דברי הרשב"ם קטועים בכתב היד: "ויהי ערב ויהי בקר - אז נגמר יום הששי והתחילה..."):

ארטסקרול משמיט את ההערה הקצרה הזו.



דברינו אינם זקוקים לסיכום ארוך ומלומד, שהרי העדויות מדברות בעד עצמן. רק הייתי מוסיף שכשמדפיסים מודרניים מרגישים שהם יכולים להתחיל למחוק פירושים של ראשונים אזי הגענו לשיא שלילי חדש. האם יושבי בית המדרש ואוהבי תורה, אלו שמעריכים את דברי רשב"ם, יסבלו את הבגידה הזו? אני חושב ומקווה שלא. ולכן על הוצאת ארטסקרול לתקן את המעוות ולהשיב את דברי רשב"ם למקומם.

סופגניות חלביות

כבר התרגלנו לכך שלפני כמעט כל חג יוצאות הוראות ממחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לרשתות המזון באלו דרכים עליהם להימנע מהכשלת הציבור. הנה דוגמא להוראות שיצאו לפני חנוכה השנה (מאתר כיפה):

עוד הבהירו ברבנות, בנוגע סופגניות עם מילוי ממרח חלבי, כי ”יש לדאוג לכך שחלק מהממרח יהיה גלוי על פני הסופגנייה על מנת שיהיה ניכר שהינן חלביות. בנוסף, חובה לציין בגלוי על גבי שלט שהן חלביות על מנת שהציבור לא יכשל“. כמו כן הבהירו באגף הכשרות כי ”יש להפריד את הסופגניות החלביות מסופגניות הפרווה המונחות על גבי המגשים“.
ברבנות ציינו כי ”אין לאפשר הכנת סופגניות כאשר העיסה מכילה רכיבי חלב. יש לוודא כי סוג הסופניות הנמכרות בשקיות המכירה יתאימו לציון פרווה או חלבי המסומן על גבי השקית או האריזה“.

האם יש תוקף הלכתי להוראות אלו?

הגמרא מביאה ברייתא הקובעת (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לו עמוד א):

אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת אסורה, מפני הרגל עבירה!  

ובעקבות כך פוסק השלחן ערוך (שולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צז):

אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאכלה עם הבשר. ואם לש, כל הפת אסור, אפילו לאכלה לבדה. ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, או ששינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר, מותר. כיוצא בו, אין אופין פת בתנור שטחו באליה, ואם אפאו דינו כעיסה שנילושה בחלב. 

קל לראות שהמדובר כאן הוא על פת בלבד. לאור זאת עלינו לשאול הוא מדובר דווקא בפת או גם במאכלים אחרים.

נראה שיש בדבר מחלוקת אחרונים. הט"ז כותב כך (ט"ז יורה דעה סימן צז ס"ק א):

מזה נראה לי דמדוכה שדוכין בה בשמים ומשתמשין הבשמים הן עם בשר והן עם חלב ופעם אחת דכו שם שום עם מרק של שומן אווז ואחר כך מחזירין אותו הרוטב על האווז נ"ל שאותה מדוכה אסורה לדוך בה עוד בשמים אפילו לאכול בבשר שמא יבוא לאכול בחלב דומיא דכאן וצריכה הכשר דוקא ואפילו דיעבד אסור בלא הכשר כמו הפת דכאן 

כלומר, במקרה שיש מדוכה שאינה מיוחדת לשימוש בשרי או חלבי, אלא פרווה, ופעם אחת השתמשו בה לבשרי, אסור להשתמש בה יותר כלל (!) עד שיכשירו אותה. זאת, שמא ישתמשו בה לדבר פרווה שיעורבב לאחר מכן בתבשיל חלבי.

לעומת זאת בפרי-חדש הוא משיג על דברי הט"ז הללו וכותב שאין לנו לחדש יותר ממה שאסרו חז"ל.

עם זאת, נראה ברור שבכל מוצר, חוץ מפת, שכולם יודעים שהוא לפעמים חלבי ולפעמים פרווה, אזי אין שום בעיה הלכתית לעשותו חלבי או פרווה. כך מצינו: גלידות חלביות ופרווה, קצפת ועוגות קצפת חלבי ופרווה, שוקולד חלבי ופרווה ועוד ועוד. הגם שבכל המוצרים הללו בלא קריאת הכיתוב על המוצר קשה לדעת אם הוא מכיל רכיבים חלביים או לא, רק מראיית המוצר. לכל היותר מסתמכים על כך שהכיתוב "כשר חלבי" או "כשר פרווה" המופיע על האריזה מהווה היכר.

כך כתבו בספרם "ואכלת ושבעת" הרב אלישיב קנוהל והרב שמואל אריאל, שהאיסור על לישת עיסה בחלב הוא מיוחד לפת, בגלל מעמדו המיוחד של הפת:

לאור זאת, קשה לומר שיש סיבה הלכתית להנחיות הרבנות שלא ללוש בצק סופגניות בחלב. יתרה מזאת, אם הרבנות מאפשרת למלא את הסופגניה במילוי שהוא חלבי, בשינוי מסוים על מנת להקל על הצרכנים להבחין מה חלבי ומה פרווה, מנין לעשות חילוק בין המילוי לבין לישת הבצק?
אני כמובן מבין שהתשובה לשאלה הזאת היא שאין כאן איסור הלכתי אלא דרך למנוע תקלות. עם זאת, אני לא בטוח שתמיד אלו שמוציאים את הנחיות הרבנות שואלים את עצמם: האם אין דרך אחרת למנוע את התקלות מלבד להמציא איסורים חדשים שאינם מופיעים בהלכה?

תוכחה מרב שהואשם שהוא מיקל בקלות רבה מדי

שימו לב לדברים הבאים שכתב רב ביהדות גרמניה של ערב השואה. דבריו מובאים בתוך פולמוס הימום הבהמות לפני השחיטה המובאת באריכות רבה בשו"ת שרידי אש. שמו של הרב: הרב אפרים מאיר לאססמאנן (אם מי מהקוראים יכול להוסיף מידע על האיש - אשמח לשמוע).

המקור: שו"ת שרידי אש חלק ב סימן ד - הימום הבהמות ע"י חשמול נספח ג - מכתב יא סעיף ה ואילך.

לכן תמה אני מאד על תמהונו של כ"ת שלא קיימתי את אזהרת חז"ל: "הוו מתונים בדין". ומוכרח אני לדאבוני הגדול להגיד, כי דברי מוסר אלה צריכים להיות מופנים לא כלפי אלא כלפי כל אותם הרבנים שבאמת לא עיינו בדין ונתנו טעמים לאיסורא, שמתנגדים לדינא כגון: הטעם שנתנו איזה רבנים שיש לאסור את השחיטה אחר ההימום מחמת הדין טול ערקתא דמסאנא - ובאמת טעות גמורה היא, כי ידוע לנו שאין בדעתה של הממשלה להעביר אותנו חלילה מן הדת, וראיה לזה שיחסה של הממשלה למשומדים אינו עולה על יחסה ליהודים שתופסים באמונתם.
וראייה עוד יותר מעולה אפשר למצוא באותה העובדה שהממשלה גזרה שלא להתחתן בנו, ובגזרה זו הממשלה לא רק שאינה מרפה אלא גם מחזקת את אמונתנו ועזרה לנו לדבר שלא עלה עד כה לכל הרבנים בעלמא להוציא מן הכח אל הפועל.
גרוע יותר מזה הטעם שנתנו איזה רבנים שיש לאסור את השחיטה אחר ההימום מטעם שהחזקה של "נשחטה הותרה" אינה חלה ב"אם נפלה רעותא מחיים". טעם זה מתנגד לגמרי לדין מה שמפורש בש"ך יו"ד סי' נ' שאם ההיתר יותר מהאיסור מועילה החזקה דנשחטה הותרה אפילו אם נפלה רעותא מחיים וזאת היא דעת רוב הפוסקים.
ואין צריך לומר שהטעם שנתנו איזה רבנים שיש להטריף את השחיטה אחר ההימום מחמת הכלל "כל העומד לנקוב כנקוב דומה" טעות גמורה היא. כל זאת אוכיח בראיות ברורות בהמשך שיבוא אי"ה. 

ו
אחרי שעמלתי להוכיח בראיות ברורות שטעות גמורה היא שלא קיימתי דברי חז"ל: "הוו מתונים בדין", מוכרח אני לדחות גם את דברי התוכחה על החטא שחטאתי לפי דעת של כבוד תורתו שפגעתי בכבוד ת"ח, כדי שלא יתקיים בי המבטא השגור: "טוביה חטא וזיגוד מנגד" (פסחים קי"ג).
מעכת"ה יוכל להאמין לי שלבי כואב מאד על שהוכרחתי להטיח דברים כנגד רבנים אחדים שאינם לפי כבודם, כי לא נעלם ממני הדרש של רבי עקיבא: "את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים", אבל לא נעלמה ממני גם זאת שתלמיד חכם צריך להיות תוכו כברו ופיו ולבו שווים, ובמקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד לרב.
ואיך אפשר היה לי לשים מחסום למו פי בראותי בעין פקוחה את האמון הגדול שנתהווה ע"י זה, שרבנים אחדים לא די שלא החזיקו בכללי הוראת איסור והיתר שנתנו חז"ל, ולא הטו אוזן למה שאמרו חז"ל בכמה מקומות שכוחא דהיתרא עדיף, והעלימו עיניהם מכל ראיות להיתרא, אלא אף הפכו ראיות שמהן יוצאים היתרים בנדון שלפנינו ועשו מהן ראיות לאיסורא.
בחוות דעתי שהעתקה ממנה שלחתי בזמנו לכת"ה הראיתי על דברי בעל "קמח סולת" שכתב: "מי שאינו רוצה להטריח א"ע בדין אחד למצא היתר והוא מוליך א"ע לחומרא לטמא את הטהור אסורא קא עביד", והוא הראה את המקורות שעליהם נשען, וגם מה שהזהיר הרב המחבר ביו"ד ס' רמ"ב שלא לאסור את המותר אפילו במקום שאין הפסד שמא יצא מזה צד הקל במקום אחר, ואפשר שיתגלגל ויבוא קולא עד אחר מאה דברים. לוא ידעו חכמים הנ"ל איך בעלי הוראה אחדים מהפכים ומזלזלים בדבריהם היו מתהפכים בקבריהם. 

ז
בחוות דעתי הראיתי על שני צנועים מקהילה אחת שעקרו מלים אחדות מתשובת חתם סופר ביו"ד סי' ל"ה כדי להביא ראיה לאיסורא לנדון דידן, וכל שיש לו מוח בקדקדו ויעיין בכל התשובה הזאת יוכח שיש שם ראייה להיתרא ולא לאיסורא, ובכן הפכו את הראייה להיתרא לראיה לאיסורא.
וראיות כאלה אני מחזיק לזלזול חכמינו הגדולים שכני עפר, זי"ע, שאינם יכולים להכחיש את החי. מי יוכל לכעוס עלי ששונא אני את הני ת"ח שמשתמשים בדברי חז"ל כחוטב עצים זה שמשתמש בקרדומו כרצונו, ועינו של מי תהיה צרה עלי אם ארהיב עוז בנפשי לומר את האמת, ששונא אני את כל בעל הוראה יהיה מי שיהיה אם התורה בידו כחומר ביד היוצר ברצותו מתיר וברצותו אוסר, ואינו מתחשב עם האמת הטהורה כמו שכתוב: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".
בדעת שפויה ובמיטב ידיעות לבבי אמרתי את הדברים הנ"ל, אף על פי שלבי כואב מאד לומר דברים כאלה, אבל זאת היא נחמתי, כי היודע תעלומות ובוחן כל העשתונות הוא לבדו יודע שכל כוונתי היא רק לקדש שמו יתב' ולחזק את אמונתנו הקדושה ולהגדיל תורה ולהאדירה, ומובטח אני שהקב"ה לא יחשוב לי זאת לעבירה, חס ושלום, אלא למצוה כי הוא גומל טוב לשומרי מצוותיו.
ומחזיק אני לחובה להביא את דברי ר' יוסי בן אלישע שאמר במסכת שבת קל"ט: "אם ראית דור שצרות באות על ישראל צא ובדוק בדייני ישראל וכו'". וידוע הוא הפתגם השגור: "מי שלבו צר לשונו רחבה" ולבי מתכוץ מאד בראותי שבקהילתי, שקודם כולם אכלו משחיטה כשרה ונשמרו מכל דבר טמא, כעת אוכלים כמעט כולם נבלות וטרפות. ומצב כזה קיים כידוע בכל קהילות אשכנז, וכדי להסיר את גודל חלול השם שנתהווה מזה, וכדי להציל רבים מן העבירה ולבוא להם לעזרה שיחיו חיי כשרות, יצאתי למלחמת מצוה. ובטוח אני שיתקיים בי מה שנאמר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ומה שאמרו: שליחי מצוה אינם ניזוקין. 

זכרונות מהישיבה התיכונית

בימים אלו אני מחפש ישיבה תיכונית עבור אחד מילדי. אני אוסף מידע רב על האפשרויות השונות הקיימות באזור מגורי, ומתוך כך נזכר בימים בהם הייתי אני בישיבה תיכונית. לא למדתי בישיבה התיכונית הטובה בעולם. אינני בטוח אם הייתי שולח לשם את ילדי שלי, מכל מיני סיבות, אך היו מספר דברים שזיכרונם נשאר טבוע בראשי.

ישיבה תיכונית
מתוך: ויקיפדיה

הדבר הראשון היה שראש הישיבה הכיר כל תלמיד בשמו. כשהיה נושא דברים בבית המדרש בפני כל הישיבה (ז-י"ב) הוא היה מסוגל לנקוט בשם של תלמיד שדיבר בשורות האחרונות של בית המדרש, אם הלה היה מפטפט וכד'. וזה לא היה רק שהוא זכר את השמות. הוא הכיר את מצבו הלימודי של כל תלמיד. הוא ידע היכן התלמיד גר. במקרים רבים הוא אף זכר את שמות הורי התלמיד, וגם במקרים שהוא לא זכר שמות הוא ידע, מבלי שהיו צריכים להזכיר לו, לקשר בין הורה לתלמיד.
זה היה נראה לנו, התלמידים, כדבר טבעי שראש הישיבה יכיר את תלמידיו אישית.
היום כשאני שואל אנשים על הישיבות התיכוניות שהם שולחים אליהם את ילדיהם אם ראש הישיבה מכיר את הילדים שלהם, אני בדרך כלל נתקל במבט תוהה האומר: מנין השאלה המוזרה הזאת? מה פתאום שהוא יכיר שמות של מאות תלמידים?!
נכון הדבר שבישיבה התיכונית בה אני למדתי היו "רק" כ350 תלמידים (ב12 כיתות) והיום בישיבות התיכוניות שאני מברר עליהם יש כמות גדולה יותר. ובכל זאת, הייתי רוצה לחשוב שאני לא היחיד שרואה בזה דבר שראוי לשאוף אליו.
ראוי להזכיר בהקשר זה שגם שנים אחרי שסיימנו את לימודנו במקום, אם היינו נפגשים, אני או חבריי, באותו ראש ישיבה בחתונה וכד' זה היה נראה לנו טבעי לחלוטין שהוא יזכור את שמותנו. [ובהקשר זה אספר דבר נוסף. מתוך שלל הר"מים שהיו לי בישיבה התיכונית, היה אחד שיצא דופן כאיש חינוך במהותו (חוץ ממנו היה עוד אחד או שניים שאפשר להגדיר כר"מים טובים, אך לא מתקרבים אליו כאנשי חינוך, ושאר הר"מים שהיו לי היו בגדול ברמה בינונית). מאז שסיימתי את לימודי בתיכון זכרתי אותו מאד לטובה כמישהו שהשפיע על מאד (עד היום הזה). לכן, כשנתקלתי בו באקראי כמה שנים אחרי שסיימתי את התיכון שמחתי לראות אותו ורציתי להודות לו על החוויה הטובה שהיתה לי אתו. נגשתי אליו והוא לא זכר אותי בכלל! מתוך שהייתי רגיל לראש הישיבה שתמיד ידע מי אני, זה היה שוק ואולי אפילו משבר עבורי.]

עוד זכרון מימיי בישיבה התיכונית. הימים ימי תרום הימצאות האינטרנט ועוד לא היה אי מייל, ואם היית צריך משהו מבית הספר היית צריך להתקשר למזכירות. במידה והתקשרת בשעות שהמזכירה לא נמצאת, המרכזיה של בית הספר היתה מעבירה את השיחה למשרדו של ראש הישיבה. וכך מצאתי את עצמי לא פעם מתקשר למזכירות בית הספר ומוצא את עצמי מסביר לראש הישיבה על הענין הפעוט שלשמה התקשרתי.

פנימיה - למה צריך את זה?

from: wikipedia

כשהתגייסתי לצבא והתחלתי לשוחח עם אנשים לא-דתיים גליתי, לראשונה בחיי, שמחוץ לציבור הדתי-לאומי רק אנשים מבתים הרוסים הולכים ללמוד במוסדות עם פנימיה. בציבור הלא-דתי במשפחה נורמטיבית (וזה כולל גם משפחות שבציבור הדתי נחשבות להרבה פחות נורמטיביות) אין שום אפשרות או הוה-אמינא שילד ילך ללמוד את שנות התיכון שלו במוסד פנימייתי. ממה שאני מכיר, גם בציבור החרדי בישיבות הקטנות, קרי גיל תיכון, המוסדות בנויים באופן כזה שהילדים הולכים הביתה בהפסקת צהריים לאכול וחוזרים ללמוד סדר צהריים בישיבה וכמובן חוזרים הביתה לישון.

אז איך קרה שדווקא בציבור הדתי-לאומי המוסדות עם הפנימיות פרחו? ולא רק שפרחו, אלא חלקם הפכו למוסדות הנחשבים יוקרתיים ומבוקשים. הדבר נכון הן לבנים - בישיבות תיכוניות, והן לבנות - באולפנות.

שערי תירוצים לא ננעלו, וכבר הספקתי לשמוע במהלך שנות חיי כל כך הרבה תירוצים לצורך בפנימיה. תירוצים, שכאמור, כנראה לא היו ערים להם במגזרים אחרים בארץ וגם לא במגזר הדתי בחו"ל.
בשנים האחרונות התרחש איזה שהוא תהליך של הקלת תנאי הפנימיה. באולפנות שהיו עד לא מזמן עם תנאי פנימיה מלאים יש כיום שינה בבית הספר רק פעמיים בשבוע, וגם את זה המוסד לא תמיד מחייב. בישיבות שעד לפני כמה שנים התלמידים יצאו רק פעם בשבועיים, יוצאים היום פעם בשבוע, ולפעמים אף פעמיים בשבוע. אך קיומו של התהליך להקלת תנאי הפנימיה, רק מגדיל את השאלה: למה לא לותר לחלוטין על הפנימיה?
מלבד הערך החינוכי הלא-ברור שיש בהוצאת ילד מבית הוריו והחזקתו בפנימיה, ומלבד הבעיות והסיפורים סביב נושאים של הטרדות מיניות, שהם בעיני השיקולים המכריעים לצורך לביטול הפנימיות, יש גם שיקול כלכלי. הפנימיות מהוות נטל כלכלי כבד הן על המוסדות והן על ההורים. דווקא ההקלות בתנאי הפנימיה מגדילות את הנטל הכלכלי הזה. אם אולפנה צריכה להחזיק פנימיה לתלמידותיה בשביל יומיים בשבוע, זה אומר שההורים משלמים הן על החזקת הילדה בבית והן על החזקת הפנימייה בבית הספר. וכאמור, אם הערך החינוכי היה ברור, היה אולי מקום להחריש. אבל מכיוון שאינני מבין כלל איזה ערך חינוכי מושג באותן לילות של שינה מחוץ לבית, זה הופך לתמוה במיוחד.

ואולי היה מקום לקבל את הימצאותן של מוסדות פנימייתיים שהם מוסדות יחודיים שתלמידים אכן מגיעים אליהם ממקומות שונים בארץ, ושאותם תלמידים לא ימצאו מוסד דומה במרחק נסיעה מביתם. אבל יש מוסדות שיותר מ95% מתלמידיהם גרים במרחק נסיעת אופניים מבית הספר - למה הם צריכים פנימיה?!?!

אוטומציה בשבת - דעת המגן אברהם

לפני מספר חדשים כתבתי אודות מאמרם של ידידיי הרב ד"ר דרור פיקסלר והרב אלי רייף בנושא החיישנים (קישור).

הנה פיסקה מתוך מאמרם העוסק במחלוקת המגן אברהם ואבן העוזר:

נתקלתי בדברי המגן אברהם הללו קצת במקרה, לכן חזרתי לדברי ידידיי בנושא. דברי המג"א הם מדהימים בעיני, ולכן אני מבקש להקדיש להם רשימה נפרדת.

המגן אברהם סובר, ואף כותב שהורה כך למעשה, שטחינת חיטה ברחיים של מים אין בה איסור מהתורה של מלאכת טוחן, אלא איסור דרבנן בלבד. כדי להתחייב מהתורה על מלאכת טוחן יש לטחון במטחנת יד. הנה דבריו (מגן אברהם סימן רנב ס"ק כ):

ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש ס"ס ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד 

וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז:

הסיבה שדברי המג"א הם כה מפתיעים זה הסוגיא בתחילת פרק הכונס, ומזה מקשה בספר אבן-העוזר סי' שכח (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):

ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו [רש"י: דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת]! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה [רש"י: נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו], אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור. 

מדברי הגמרא הללו משמע שבשבת כיוון ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה" - כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת (גם אם זה בעזרת גרמי טבע חיצוניים, כדוגמת הרוח והמים) הרי הוא חייב מדין תורה. ואם כן, הכיצד ייתכן שהמגן אברהם יטען שהטוחן בעזרת המים פטור מהתורה?!
זו למעשה טענתו של אבן העוזר: האדם מתכוין לטחון, הוא מכניס את החטים על מנת לטוחנם, ואם כן הוא מתחייב מצד מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין זה משנה שלמעשה המלאכה מתבצעת ע"י כח המים.

רבים מהאחרונים שדנו בדברי המגן אברהם התמקדו בראיה שהוא מנסה להביא מהתוספות בשבת דף יח ע"א. כאן אינני נכנס לדיון סביב ראיה זו, אלא ברצוני להתמקד דווקא בסברות האחרות שנאמרו בענין.

רבים רבים מהאחרונים דחו בשתי ידיים את דברי המגן אברהם. הנה לדוגמא דברי הערוך השלחן (ערוך השולחן אורח חיים סימן רנב סעיף ט):

עמג"א סק"ך שר"ל שבנתינת חטים לריחיים של מים ליכא איסורא דאורייתא ע"ש וכבר צווחו עליו כל גדולי עולם הא"ר והפנ"י והת"ש ודקדוקו אינו דקדוק כמ"ש המהרש"א שם וכל הגדולים וחלילה להעלות כן על הדעת ובפרט לפי מ"ש בר"ס זה ודו"ק 

אחד האחרונים הבודדים שמצדדים בדברי המגן אברהם הוא החתם סופר בהערותיו על גליון השלחן ערוך (דבריו מובאים גם בחידושיו על הש"ס: חתם סופר מסכת שבת דף יח עמוד א):

ובגליון מג"א שלי סי' רנ"ב ס"ק כ' כתבתי וז"ל שם. בס' אבן עוזר לקמן סי' שכ"ח דוחה כל ראיות והעלה שיש בו חיוב חטאת וצ"ע לדינא. לכן כשיש דחק סמוך לפסח רגיל אני לצוות שימכרו להנכרי בעל הרחיים את החטים וכל הכלים ואומרים לו, כשמניח אותם לשמרם מחמוץ. אזי אפשר שיחזרו ויקחו ממנו הקמח אחר הפסח עיין לקמן סי' ש"ז סעיף ג' והישראל יושב ומשמר ועש"ך יו"ד סי' קט"ו סק"כ וק"ל. ומה שקשה על ראיות מג"א מתוס' כבר תי' יפה בתוס' שבת ע"ש. דהכי קאמר דהי' לי' לרבה לומר דבמלאכה דאתי' ממילא כעין רחיים מודה ב"ה לב"ש דאיכא למטעי טפי ולמגזר ע"ש אטו שבת שיאמרו שאין בו איסור אע"כ דאה"נ אין בו חטאת ע"ש. ויותר נראה מ"ש בגליון ש"ע קטן בשערי תשו' והוא קרוב לדברי מחצית השקל. ופותקין מים לגינה נמי מילוי מים כל היום אין בו חיוב חטאת דוקא משקה מים לזרעים ממש עיין לשון רש"י מ"ק ב' ע"ב. אבל למלאות ניגרי הגן מים ליכא לא חורש ולא זורע. וכדברי מג"א מוכח בירושלמי לפמ"ש רשב"א בחי' דמשמעותי' כרבה משום גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת ומסיים התם בירושלמי דלב"ש פותקי' מים וכו' אבל לא יתן חטי' וכו' משום השמעת קול. א"כ ש"מ בחטים לתוך רחיים ליכא למגזר משום דבשבת עצמו נמי ליכא איסור דאורייתא. וצ"ל שאני פת בתנור דכך הי' במשכן דכל בישול ואפי' נעשה ממילא. אבל טחינה במשכן הי' ברחיים של יד וכן מצודה הי' צד ממש לא ע"י פרישת מצודה. לכן כל שיעשה ממילא פטור וכ"כ קרבן נתנאל. וא"כ אזדא ליה ראיה של אבן עוזר סי' שכ"ח מזורה ורוח מסייעו דהתם הכי הוה במשכן דכל זורה הוה ע"י רוח משא"כ רחיים של מים שטחנו בשל יד, ומ"ש מצד צבי לק"מ כיון דהצבי רץ מפני הכלב שרודפו. האדם העומד לפניו וגדר דרכו הוא הצד בידים. כצבי בבית ואדם יושב על הפתח דחייב משום צד. עכ"ל על הגליון מג"א שם:

החתם סופר מביא בשם הקרבן נתנאל (שדבריו נסובים על דברי הרא"ש), שלמעשה יש להבין את דברי הגמרא בבבא-קמא אחרת ממה שכתבנו לעיל, שלענין חיוב מלאכות שבת כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת הרי הוא חייב מדין תורה. במקום זאת, יש להבין את הגמרא האומרת "ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה" - שלענין שבת מה נקרא מלאכה נלמד מהמשכן - וזורה במשכן היה ע"י הרוח. אך אי אפשר ללמוד מכאן לכל מלאכות שבת שע"י הרוח והמים יהיו חייבים מהתורה.

האגלי-טל דן בדברי המגן אברהם, גם הוא דן בעיקר בראיה מדברי התוספות, אך לבסוף מביא גם את הסברא הבאה:

והדין ברור דלא כמג"א והנותן חיטים לרחיים של מים חייב, וכמו ברחיים של יד שמנענע הרחיים בידיו חייב, ה"נ הנותן לתוך רחיים של מים דהא אין חילוק בין מקרב הדבר אל האש או האש אל הדבר כמ"ש התוס' ריש הכונס.

לדברי האגלי-טל הסיבה שיש לאסור הוא שאין הבדל בין אם מקרבים את המקבת אל הרחיים או אם מקרבים את החטים אל הרחיים. לדבריו, מי שמכניס חטים לתוך רחיים - למעשה פשוט עושה את הפעולה ההפוכה. במקום להחזיק את החטים במקום אחד ושם לכותשם ע"י הנעת המכתשת מעלה ומטה, הרי שברחיים של מים המכתשת נעה כבר מעלה ומטה והוא מכניס לתוך המכתשת את החטים.

יש עוד מה להאריך בדברי המגן אברהם ובמה שאחרונים אחרים כתבו עליו, אך לעת עתה נוסיף רק נקודה אחת והיא נוגעת למה שנכתב במאמר שהבאתי לעיל. אמנם נראה שהמגן אברהם יחלוק על האגלי-טל בדיוק בנקודה בה עוסקת המאמר, כלומר: המגן אברהם יסבור שכל עוד האדם לא מבצע את פעולת המלאכה (מלאכת הטחינה) הרי שזה לא מה שאסרה תורה (למעט באותם מלאכות שזה ממש מה שאסרה התורה, כדוגמת זורה ומבשל). עם זאת, לא לגמרי ברור לי שניתן להביא את דעת המגן אברהם כסיוע למקרה שהאדם הוא זה שגם מפעיל את כל המערכת. האם גם במקרה כזה, שהאדם הוא זה שהכניס את גלגל המטחנה לתוך המים, בטרם הכניס את החטים, ואח"כ הכניס את החטים לתוך הרחיים, עדיין יסבור המגן אברהם שאין בו איסור תורה? אינני בטוח.