המשנה מביאה שלוש דעות בדבר השאלה מתי מבצעים ביעור חמץ בשנה בה ערב פסח חל בשבת (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מט עמוד א):
משנה. ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמנו. רבי אליעזר בר צדוק אומר: תרומה - מלפני השבת, וחולין - בזמנן.
ההבנה הפשוטה בהבנת המשנה היא שרבי מאיר סובר שיש לבער את החמץ ביום שישי, חכמים סבורים שמבערים את החמץ בשבת, ורבי אליעזר בר צדוק מחלק בין תרומה שמבערים ביום שישי לבין חולין שמבערים בשבת.
על פניו היה נכון לפי כללי הפסיקה לפסוק כחכמים, שמבערים את החמץ בזמנו.
הגמרא שם מביאה לכאורה מעשה רב כרבי אליעזר בר צדוק, שאולי מראה שיש לפסוק כמותו:
גמרא. תניא, רבי אליעזר בר צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא ביבנה, וחל ארבעה עשר להיות בשבת, ובא זונין ממונה של רבן גמליאל, ואמר: הגיע עת לבער את החמץ. והלכתי אחר אבא, וביערנו את החמץ.
אך על פניו אין מכאן ראיה דווקא כרבי אליעזר בר צדוק, שכן יש הסכמה בין רבי אליעזר בר צדוק לבין חכמים שמבערים חמץ של חולין בשבת.
אך הרי"ף בסוגיא זו כתב שיש לפסוק כרבי אליעזר בר צדוק (רי"ף מסכת פסחים דף טז עמוד א):
וקיימא לן כר' אלעזר בר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא דהלכתא כוותיה:
כוונתו של הרי"ף לברייתא בגמרא פסחים (דף יג עמוד א):
ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות, כדי לאכול עד ארבע שעות, דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע. אמרו לו: טהורות לא ישרפו, שמא ימצאו להן אוכלין. אמר להן: כבר בקשו ולא מצאו. אמרו לו: שמא חוץ לחומה לנו? - אמר להם: לדבריכם, אף תלויות לא ישרפו - שמא יבא אליהו ויטהרם. - אמרו לו: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח. אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע.
בברייתא זו רבי אלעזר איש ברתותא סבור ש"מבערין את הכל מלפני השבת", ונראה שכוונתו גם לחולין וגם לתרומה, אך משיירין מן התרומה הטהורה כדי לאכול סעודות שבת. קל לראות שזה לא בדיוק זהה לדעה של רבי אליעזר בר צדוק מהמשנה בדף מט, הסובר ש"חולין - בזמנן".
אך גם שם פוסק הרי"ף שהלכה כרבי אלעזר איש ברתותא.
בעל המאור על הרי"ף בשני המקומות תמה על הרי"ף: כיצד הוא סבור שרבי אלעזר איש ברתותא סבר כרבי אלעזר בר צדוק? ועוד, מדוע לא פסק הרי"ף כחכמים?
עוד כותב בעל המאור שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא כמחלוקת רבי יהודה וחכמים לענין ביעור חמץ, שרבי יהודה סבר שביעור חמץ אך ורק בשריפה - ורבי מאיר כאן הולך לשיטתו, ולכן סבר שיש לבער את החמץ לפני השבת (כי אי אפשר לעשות שריפת חמץ בשבת). ואילו חכמים סבורים שמבער חמץ בכל דרך שהוא, ואת זה אפשר לעשות גם בשבת. ומכאן, סבור בעל המאור, שלא פוסקים כרבי יהודה שביעור חמץ בשריפה.
הר"ן על הרי"ף כתב ליישב את דברי הרי"ף שהלכה כר"א איש ברתותא רק בתרומה, אך בחולין הלכה כחכמים:
וזה שאמר הרב אלפסי ז"ל דקי"ל כר' אלעזר בר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא בתרומה קאמר דאילו בחולין פשיטא דקיימא לן כותיה דרבנן דפליגי עליה דר' מאיר בחולין כותיה קיימי ועוד דקיימא לן מעשה רב
על דברי הר"ן הללו מקשה הבית יוסף (בית יוסף אורח חיים סימן תמד אות א ד"ה ארבעה עשר):
ודבריו תמוהין בעיני דהיאך יעלה על הדעת שהרי"ף לא בא לפסוק הלכה בחולין אלא בתרומה שהוא דבר שאינו מצוי בזמן הזה וכבר נודע שאין דרכו של הרי"ף לכתוב אלא דברים הנוהגים בזמן הזה
לכן מסביר הבית יוסף שלדעת הרי"ף גם חכמים מודים שעושים ביעור חמץ בערב שבת, אלא שהם סבורים שניתן לשייר מזון שתי סעודות לשבת, ואם יוותר ממזון זה משהו אז יבערו אותו בשבת:
וחכמים אומרים בזמנן - פירוש מבערין את הכל לפני השבת חוץ ממה שצריכין לשתי סעודות שמשיירין אותו לאכול בשבת ואם יותיר ממה ששיירו יבערו אותו בזמנו דהיינו ביום השבת
הרמב"ם פסק את הסוגיא כך (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ג):
חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה עשר ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע והשאר מבערו מלפני השבת, ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו.
והראב"ד השיג עליו והביא את שיטת הרי"ף - לפסוק כרבי אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר צדוק, וכתב שלדבריהם חולין מבער בזמנן:
חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי שלשה עשר ומניח מן החמץ. א"א הרב ז"ל (לדף מט) לא כתב כן אלא בתרומה הוא שמבער ומשייר אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר' אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר' צדוק דתרוויהו ס"ל דהדדי וכן עיקר.
כיצד הבין הרמב"ם את הסוגיא? כמי הוא פסק?
אם נקבל את הסברו של הבית יוסף בדעת הרי"ף הרי שהרמב"ם פסק כמותו, אלא שצריך להבין מדוע הוא כתב שהחמץ הנשאר בשבת רק מבטלו וכופה עליו כלי, ולא כתב שמבערו.
המגיד משנה מסביר שהרמב"ם פסק כפשט לשונו של רבי אלעזר איש ברתותא ש"מבערין את הכל מלפני השבת" וזה הולך לשיטת רבי מאיר (שהמגיד משנה כנראה גרס שדעה זו אינה של רבי מאיר, אלא כתובה בסתם) במשנה בדף מט.
בעל ערוך השולחן דן בדברי הרי"ף והרמב"ם בפתיחה לפירושו על ההגדה "ליל שימורים" (קישור).
כך הוא מסביר את שיטת הרי"ף:
לדבריו, הרי"ף סובר עקרונית כחכמים, אך רק לגבי חולין, ולא לגבי תרומה. אך כיוון שהוא לא רצה להאריך הוא "התחכם" וכתב לפסוק כשני הרבי אלעזר.
לגאון הרוגוצ'ובר יש כאן חידוש גדול. לדידו יש בכלל להבין את המשנה אחרת (צפנת פענח הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ג):
חל י"ד להיות כו'. הנה באמת נ"ל פי' אחר בהמשנה דזה לא קאי אשבת רק אערב שבת ובזה פליגי ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דמבערין הכל לפני שבת ר"ל בערב שבת לפני שקיעת החמה ולא קבעינן לה זמן כבכל ע"פ וכן מבואר בירושלמי כאן פ"א ע"ש עם חשיכה וכן מבואר בבעה"מ וחכמים ס"ל בזמנו דגם בע"ש קבע לה זמן בשעה ו' וראב"צ ס"ל דתרומה ממתין עד ע"ש עם חשיכה וחולין בע"ש בשעה ו' וכן מבואר בירוש' כאן פ"ג דאמר אתיא דראב"צ כר"ג דר"ג מאחר באכילת תרומה ע"ש אך עי' בתוספתא כאן לא משמע כן וע"ש ד' י"ג ע"א:
ועדיין נשאר לעיין מדוע הרמב"ם כתב "ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי", ולא כתב שיש לפוררו ולזרות לרוח וכך לבערו.
הרב יוסף צבי רימון בספרו "ערב פסח שחל בשבת" (מהדורת תשס"ח) מביא שתי אפשרויות להסביר את דעת הרמב"ם:
1. מצד הלכות שבת: המשנה למלך (הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ג) הבין ש"לדעת הרמב"ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן", ולכן אפשר להסביר שהרמב"ם כתב לא לבער את החמץ בשבת.
2. מצד דיני ביעור חמץ: לדעת הרמב"ם די בביטול חמץ כדי לקיים מצוות תשביתו (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב):
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
