הספר מתחיל בסתירה באשר למקומו של ספר התורה בתקופת המקרא. ניתן לעמוד על שלוש נקודות (עמ' 45):
1. ספרי תורה לא היו מצויים בקרב העם.
2. העם לא ידע את תוכן התורה.
3. ספר תורה אחד היה מונח במקום מרכזי.
משלוש הנקודות הללו מסיק המחבר את התובנה הבאה:
העברת ולימוד התורה היתה בעיקר בעל פה. נוסח התורה היה נשמר כעד במקום מוצנע אליו היו יכולים לבוא ולבדוק את הכתוב המדוייק.
בשלב הבא יצא עם ישראל לגלות בבל. שם, עפ"י רד"ק (בהקדמה לספר יהושע), המאירי ואפודי, ארעו בספרי המקרא "הפסד ובלבול", וזה מסביר בין היתר תופעות כמו קרי וכתיב במקרא. אך אברבנאל דוחה אפשרות כזאת.
עזרא ואנשי כנסת הגדולה בדור שיבת ציון תקנו את המצב כפי יכלתם וכן החזירו את ספר העד המדוייק למקומו.
לקראת סוף הבית השני אנו מוצאים עדויות לכך שהיו בידי הכתות השונות נוסחים שונים לספרי המקרא, אך לא ברור עד כמה עדויות אלו משקפות את המצב בכלל העם, או שזה היה המצב רק בקרב הכתות.
בתקופת התנאים וראשית האמוראים אנו מוצאים הנחת יסוד שאפשר לדרוש את התורה לאותיותיה, דבר המעיד על כך שהיתה הנחה שנוסח התורה המדוייקת מצויה בקרב כל העוסקים בה.
בתקופת האמוראים אנו מוצאים כי הם אינם בקיאים בחסרות ויתרות, כלומר לא היה נוסח אחד מקודש עליו יכלו להסתמך לקבוע את הנוסח.
התחנה החשובה הבאה בקביעת נוסח התורה הוא מפעלם של חכמי המסורה שפעלו בין המאות ה-6 וה-11. חכמים אלו, שפעלו בשלושה מוקדים: בבל, טבריה וירושלים, העירו הערות קצרות במטרה לשמר את נוסח התורה. שניים מהמשפחות הידועות בקרב בעלי המסורה הטבריינים היו בן-אשר ובן-נפתלי.
נוסח המסורה התקבל בהדרגה בתפוצות ישראל. בתימן הוא אומץ לחלוטין, גם בספרד הוא התקבל בהצלחה, אך באשכנז המשיכו להיות נפוצים נוסחים שונים של התורה.
בתחילת המאה ה13 ר' מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה) עשה צעד חשוב על מנת לקבע את נוסח התורה כפי שרובנו מכירים אותה כיום. הרמ"ה קיבץ אליו ספרי תורה עם נוסחים שונים, ובכל מקום שהבחין בשינויים בין הנוסחים הוא הכריע.
לשיטת עבודה כזאת, של הכרעה בכל מקום ומקום באופן עצמאי, נקרא השיטה האקלקטית. התוצאה של השיטה האקלקטית היא שהתוצאה המוגמרת היא כנראה שונה מכל הנוסחים שהיו לפניה, ולמעשה נוצרה בידי הרמ"ה נוסח חדש לתורה שספק רב אם היתה קיימת אי פעם לפניו.
מפעלו של הרמ"ה נחלה הצלחה אדירה ונוסחו התקבל בקרב תפוצות ישראל, למעט אצל התימנים ועדות אחדות אחרות. מימי הרמ"ה ואילך המצב ההלכתי המקובל הוא שאנו כן בקיאים עתה בחסרות ויתרות, על פי עבודתו הגדולה של הרמ"ה.
שניים השלימו את מפעלו של הרמ"ה: ר' מנחם די לונזאנו, בעל אור תורה, שחי במאה ה16, והמנחת שי, שחי באותו דור. שניהם חכמים איטלקים. הערותיהם של חכמים אלו נדפסו על תיקון סופרים בסוף המאה ה17 ותיקון סופרים זה (המכונה "חומש התארתאס") הפך להיות עד הנוסח הנאמן ממנו כתבו סופרים באשכנז ובספרד. [פרט ביוגרפי מעניין שמראה המחבר הוא שתיקון סופרים זה, שבזכותו נתקבע נוסח התורה, הודפס ע"י תלמידי שבתי צבי].
אחת הבעיות שעמדו בפני החכמים עסקו בקיבוע המסורה, היתה שיש מקומות לא מועטים בש"ס ובמדרשים בהם רואים שלפני האמוראים היתה נוסח אחר בפסוקים מהנוסח שלפנינו. היו דעות שקבעו שיש לתקן את ספרי התורה על פי המופיע בחז"ל, אך הרב שלמה גנצפריד הכריע שבמחלוקת כזו, בין המסורה לגמרא "הלכתא כבעלי המסורה". דעתו של הרב גנצפריד נתקבלה בקרב תפוצות ישראל.
עד כאן ראינו שהגם שבתקופות הקדומות הנוהג המקובל היה שיש עד נוסח נאמן, שעל פיו יש להגיה את הספרים, מה שנכנה "השיטה הדיפולומטית", במהלך הדורות, כשנעדר עד נוסח נאמן, התפתחה והתקבלה השיטה האקלקטית, זה שמכריע בין נוסחים רבים. שיטה זו, כאמור, התקבלה בקרב תפוצות אשכנז וספרד.
כאן אנחנו עוברים לדון על המקומות בהם נשתמרה השיטה הדיפלומטית. אחד המקומות הללו היה בקהילת ארם צובה. קהילת ארם צובה החזיקו ושמרו מכל משמר על "כתר ארם צובה", עליו סמכו כעד נאמן בנוסח ספרי התורה שלהם. סביב הקמת מדינת ישראל הכתר הוגנב החוצה מסוריה ובסופו של דבר קטעים ממנו הגיעו לארץ ישראל ומוצגים כעת בהיכל הספר בירושלים.
הרמב"ם כתב בהלכות תפילין ומזוזות פרק ח הלכה ד כך:
ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו:
המחבר סבור שספר זה עליו הרמב"ם סמך כעד נאמן לקבוע את נוסח ספר התורה שלו, הוא הוא כתר ארם צובה.
יהודי תימן החזיקו ב"כתרים" משלהם, שלפי המסורת מבוססים על אותו ספר תורה של הרמב"ם. הנוסח ב"כתרים" התימניים השתמר בדקדקנות לאורך הדורות.
אם כתר ארם צובה נמצא כעת בישראל, לכאורה היינו יכולים לקבוע ולפרסם בקלות רבה את נוסח כתר ארם צובה לכל דורש. אלא, שבכתר חסר כמעט כל התורה, למעט הפרקים האחרונים של ספר דברים.
כאמור, קהילת ארם צובה שמרה על הכתר מכל משמר, ולא הניחה להתבונן בכתר, ואף לא לצלם את הכתר (מה שמתברר כטעות נוראית).
איך בכל זאת ניתן לקבוע מהו נוסח התורה של הכתר?
ובכן, יש כמה עדויות על כך:
א. פרופ' קאסוטו ביקר בחלב בשנת 1943, קיבל רשות לעיין בכתר, וערך רשימות על ממצאיו.
ב. אחד הדברים שקאסוטו גילה בחלב היתה רשימה של שינויים בין הכתר לבין חומש התארתאס.
ג. בסביבות 1859 ביקרו ר' שלום שכנא ילין וחתנו ר' יהושע קמחי בחלב. גם הם קיבלו רשות לעיין בכתר וערכו רשימות עם ממצאיהם.
ד. תשובות שונות שענו רבני חלב לשואליהם בנוגע לנוסח הכתר.
הרב מרדכי ברויאר השתמש בכל המקורות הנ"ל ובעבודה בשיטה האקלקטית ניסה לגבש מחדש מהו נוסח ארם צובה של התורה. את העבודה עשה הרב ברויאר בטרם התאפשר לו לראות את שרידי הכתב עצמו. לאור עבודה זו הוציא הרב ברויאר לאור את נוסחו לתנ"ך בהוצאת מוסד הרב קוק. לאחר הוצאת תנ"ך מוסד הרב קוק, התאפשר לרב ברויאר הגישה לשרידי הכתר, והוא חזר ובדק חלק מההנחות שלו ותיקן דברים ספורים, ולאור תיקונים אלו הוציא לאור תנ"ך בהוצאת חורב ובהוצאת האוניברסיטה העברית עם הנוסח המתוקן לדעתו של כתר ארם צובה.
כאמור, הנוסח המצוי בידי התימנים נשמר בקפדנות לאורך הדורות, ולפי מסורתם מקורו מכתר ארם צובה שהיה בפני הרמב"ם. נוסחם קרוב מאד לנוסח אותו אימץ בסופו של דבר הרב ברויאר בעבודתו.
עד כאן סיפור גלגולו של נוסח ספרי התורה שלנו.
מעבר לסיפור מפורט זה המלווה גם בטבלאות המפרטות של השינויים בין הנוסחים השונים, תוכלו למצוא בספר הזה סיפור בלשי מרתק אודות ספר התורה שכתב הרמ"א, לכאורה על פי נוסח הכתר, בקהילת קרקוב. בנוסף, דיון הלכתי אודות שינויים בספרי התורה האשכנזים והספרדיים באופן שיתאימו לנוסח הכתר וכד', וכן דיון אודות העיקר השמיני של הרמב"ם וכיצד הוא מסתדר עם השינויים שכולנו יודעים אודותם בספרי התורה.
