בקרוב: הכנס השנתי השלישי של שוחרי לשון הקודש

זו השנה השלישית שהרב "מענה לשון", ר' אוריאל פרנק, מארגן כנס בנושאים הקרובים לליבו לשוחרי לשון הקודש. הכנס מתקיים מדי שנה בחול המועד פסח בירושלים. בכנס משתתפים חוקרים ותלמידי חכמים מהשורה הראשונה של חוקרי הלשון העברית בארץ (ואף בעולם). הכנס מורכב מהרצאות קצרות של כ10 דקות מכל משתתף המעוניין להרצות (על מנת להרצות, יש למלא טופס שניתן לקבל במייל דלהלן). הכנסים הללו אינם "כנסים עשירים" והכיבוד היחיד המוגש בהם זה מים בבקבוקים, אך ההרצאות הניתנות אינן יורדות ברמתן מהרצאות בכנסים הנראים רציניים יותר. זה רק מוכיח אלו דברים נהדרים ניתן לעשות עם מעט רצון טוב ורצון ללמוד.

בכל מקרה, אני כבר מחכה לקבל מהרב "מענה לשון" את סיכום הכנס כדי להתעדכן במה שהיה. מי שמעוניין להשתתף בכנס מתבקש להרשם מראש, על מנת להקל על המארגנים.

הכנס השנתי השלישי של שוחרי לשון הקודש
יתקיים ביום שני י"ט בניסן התשס"ט בשעה 14:00
בבית הכנסת אהל משה בשכונת סנהדריה המורחבת, ירושלים.
לקבלת פרטים על הכנס, ניתן לפנות למייל הזה.
פֶה סח מדויק, שמח וכשר!

עדכון: כתובת המייל תוקן!

עוד על פגיעה בזכויות יוצרים

רק לפני שבוע וחצי כתבתי כאן על שמירת זכויות היוצרים של הדברים המתפרסמים בבלוג זה, והנה לפני מספר ימים מתפרסם באתר כיפה מאמר בנושא "ברכת החמה". עניין אותי לראות מה כתב הרב הנכבד אז נכנסתי לקרוא. והנה, תוך כדי קריאה אני אומר לעצמי: רגע, אני כתבתי את המשפטים הללו, לא הרב הזה. כל זה מבלי לתת שום קרדיט למקור.
הנה המאמר בכיפה - כאן.
הנה המאמר שהתפרסם בבלוג - כאן.

למי שעצל מדי לקרוא את כל המאמר בכיפה יכול להתרשם מכמה מהמשפטים הלקוחים ממני:
- קישור 1
- קישור 2
- קישור 3

הם לא היחידים. חוץ מלהעתיק משפטים מילה במילה, יש משפטים שהם משוכתבים מדברים שהתפרסמו באותה רשימה מהבלוג.

פניתי בעניין למערכת כיפה לפני מספר שעות, אך טרם קיבלתי תגובה מהם.
בימים הקרובים אשקול את צעדי המשפטיים בנושא.

עדכון:
באתר כיפה הוסיפו קרדיט מתאים:
חלק מהרעיונות המובאים במאמר מבוססים על דברי פרופ' דניאל י. לסקר שהתפרסמו בבלוג "רב צעיר"
תודה למנהל האתר, בעז נכטשטרן, ולכותב המאמר על הרצון לתקן.

מבנה חלקו הראשון של "מגיד", מההגדה החדשה של הרב סולובייצ'יק

נזדמן לידי עותק של ה"הגדה של פסח" שהוציא לאור הרב מנחם גנק, מראשי הOU בארה"ב ומבכירי תלמידי הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. ההגדה נקראת "The Seder Night: An Exalted Evening" ובתרגום שלי: "ליל הסדר: ערב נעלה". ההגדה מורכבת מליקוט של קטעים שאמר הרב כתורה שבעל פה בהזמנויות שונות, חלקם כבר הופיע בדפוס וחלקם מתפרסמים לראשונה בהגדה זו. ככלל, ניתן לומר שרוב הקטעים הרעיוניים-מחשבתיים פורסמו בספרים שונים, ואילו הקטעים היותר למדניים מתפרסמים כאן לראשונה מתוך סיכומים שערך הרב גנק לשיעורים שהרב נתן בישיבה-יוניברסיטי.

כידוע, הרב סולובייצ'יק היה חדשן גדול, הן בענייני מחשבה והן בענייני לימוד וכמובן שבהגדה זו ניתן למצוא פנינים רבים. ביניהם יש את הקטע הבא (שהתפרסם לראשונה בספר "קול הרב" ומופיע בעמ' 32 בהגדה) העוסק במבנה של חלקו הראשון של המגיד. התרגום מאנגלית הוא שלי (וגם הדגשים שלי):
בספר דברים, הפסוק "עבדים היינו לפרעה במצרים" הוא התשובה לשאלתו של הבן החכם "מה העדות וכו'". שאלת הבן החכם איננו מתמקד בסיפור יציאת מצרים בלבד, הוא כולל את כל הלכות הפסח כפי שהם באים לידי ביטוי בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. ליל הסדר הוא בראש ובראשונה לילה של לימוד תורה.
הציטוטים בהגדה מתוך התוספתא והמכילתא – התורה שבעל פה – מתרכזים בהלכות המרכזיות של סיפור יציאת מצרים כדי שנוכל לקיים את המצווה של עיסוק בהלכות הפסח. מבלי לדון בהלכות, ההגדה איננה יכולה להתחיל. אנו מתחילים עם "עבדים היינו" כדי להדגיש שהמקור לכל הוא היציאה ממצרים. ואז אנו נכנסים היישר לדיני סיפור יציאת מצרים:
1. "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו'" – זו ההלכה האומרת שבכל דור ודור חייב אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. זה מסביר למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "עבדים היינו" ולא רק "עבדים היו אבותינו".
2. "אפילו כולנו חכמים וכו'" מדגים את ההלכה שהחיוב לסיפור יציאת מצרים צריך להתקיים אפילו אם אנו יודעים את כל הפרטים. יתרה מזאת, ישנה מצווה להוסיף ולחדש משהו בסיפור.
3. "וכל המרבה לספר וכו'" מביע את העיקרון שלסיפור יציאת מצרים אין גבולות.
4. הסיפור אודות החכמים בבני ברק מלמד שהסיפור יכול להמשיך כל הלילה, למרות שלדעת רבי אלעזר בן עזריה קרבן הפסח יכול להאכל רק עד חצות.
5. "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה" מלמד שישנה מצווה לספר בדווקא לאדם אחר ובפרט לילדיו. שאנו חייבים להתאים את רמת הסיפור לרמת ההבנה של הילד. שאין צורך לשתף ילד שאיננו מקבל עול מצוות בסיפור הגאולה. שאנו חייבים לסקרן את הילדים כדי שישאלו ושהבהרת דיני הפסח הוא חלק מסיפור הגאולה.
6. לבסוף, אנו קובעים כי זמן סיפור יציאת מצרים הוא "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

אור לארבעה עשר בודקין לאור הנר?!

הדברים הכתובים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

איך אתם בודקים חמץ? עם נר?!
כך כותב הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה הלכות פסח:
לאור פנס, מצד הדין מותר לבדוק, מפני שטעם התקנה לבדוק לאור הנר מפני שאורו ממוקד, וכן אור הפנס ממוקד. ואף יש מעלה בפנס, שיש פחות חשש שמא ישרוף או ילכלך, ואם הוא פנס טוב אורו חזק וממוקד יותר מנר. אמנם יש מחמירים שלא לבדוק לאור פנס, משום שלמדו חכמים מן הפסוקים שחיפוש ראוי שיעשה לאור נר (פסחים ז, ב). אלא שגם פנס יכול להחשב כנר, שחוט הלהט הוא הלהבה, והסוללה - שמן (שערים המצוינים בהלכה קיא, ד).
למעשה, המנהג הרווח לבדוק לאור נר כפי שנהגו חז"ל, אבל להלכה הרוצה לבדוק לאור פנס רשאי, ובמקומות שיש לבודק חשש מסוים שמא להבת הנר תגרום לשרפה - עדיף שיבדוק בפנס (ועיין בספר סידור פסח כהלכתו יג, י; יחו"ד א, ד).

בואו נסכם את דבריו:
מדוע לבדוק עם פנס?
יש פחות חשש לשריפה, אורו חזק וממוקד יותר מנר.
ומדוע לבדוק עם נר?
חז"ל למדו בדיקה בנר מהפסוק "אחפש את ירושלים בנרות".

קשה להאמין שרק בגלל הלימוד של חז"ל מהפסוק רבים מעדיפים ("המנהג הרווח") לעשות בדיקת חמץ בדווקא עם נר. אף אחד מאיתנו לא יודע האם חז"ל היו לומדים את אותו הלימוד אם היה בזמנם פנס, או אם היו פסוקים עם המילה פנס (בהקשר של חיפוש, כמובן). אבל, אנחנו כן יודעים מה המטרה של בדיקת חמץ, אנחנו גם יודעים שעם נר דולק לא ניתן לבדוק בתוך כיסים, תיקים, ארונות וכו'. אנחנו יכולים גם להניח שכשחז"ל דיברו על בדיקה עם נר, הם לא התכוונו לנר כזה שמטפטף שעווה על היד או הרצפה או לכזה שאם הולכים מהר מדי הוא עלול להכבה או לכזה שלא ניתן להניח מהיד בזמן הבדיקה. הם, מן הסתם, התכוונו לנר בתוך עששית שהמחזיק בו מורגל להשתמש בו, כפי שאנשים בזמנינו מורגלים להשתמש בפנס.
לכן, אני הקטן חושב (ולקח לי הרבה שנים עד שהסכמתי לשנות מדפוס המחשבה שהייתי נתון בו) שאין לומר "יש המחמירים שלא לבדוק לאור הפנס", אלא "יש מחמירים לבדוק בדווקא לאור הפנס".

ובפעם הבאה שיאמר לי אדם אשכנזי: בינינו, לא הגיע הזמן שיבטלו את האיסור של קטניות? אשיב לו: תגיד לי, אתה עדיין בודק חמץ עם נר? לפני שאתה מציע לאחרים לשנות את ההלכה והמנהג, תשנה בגזרה שלך את הדברים הפשוטים יותר.

באותו עניין, כמעט. הבן איש חי כותב (פרשת צו, שנה א) שהיה מנהג לעשות את הבדיקה עם נר, קערה עם לחם וסכין כדי לגרר את החמץ מהסדקים. אך הוא לא מסביר למה נועדה הקערה עם הלחם. למישהו יש רעיון? (חשבתי על שתי אפשרויות: האחת מיסטית - שהלחם ימשוך אחריו את החמץ, והאחרת כמין הצהרה לבודק - כזה אתה מחפש.)
בסוף אותו סעיף הוא כותב שהמנהג בבגדד להסתובב גם עם מלח כי השטן נמצא אצל החמץ והמלח מרחיק את השטן (ולכן גם מניחים מלח על שלחן שבת, לדבריו).
דברי הבן איש חי הללו התחדשו לי השנה.

לסיום, בעניין אחר הקשור לפסח. הרב יעקב אריאל אמר הערב שניתן להודיע בשמו שאין שום בעיה לאשכנזים לאכול לפתית/קנולה בפסח ובכלל זה שמן קנולה (עם הכשר לפסח, כמובן). הוא אף אמר שהוא פרסם את דבריו אלו בעירו, רמת-גן.

ברכת החמה: מאדם הראשון ועד החתם סופר, מאת: סגן-צעיר

עוד בנושא ברכת החמה:
ברכת החמה: הלכות ונוסח
ברכת החמה ה'תשס"ט, מאת: פרופ' דניאל י. לסקר

בשו"ת חתם סופר [קובץ תשובות סימן צא] מביא המחבר שאלה מעניינת בנוגע למאמר חז"ל שנראה במבט ראשון חסר פשר.

שאלוני על מאמר חז"ל [חגיגה י"ב ע"א] אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר ולמקצה השמים ועד קצה השמים וכו', מבואר שם דהעולם הוא מהלך ת"ק שנה, ואלו הרמב"ם ביאר בהקדמת משניות סדר זרעים [ד"ה אחר כן] שכדור הארץ הוא בדקדוק כ"ד אלף מילין, ומה עניין זה לת"ק שנה?

בתשובתו הניצחת הוא מצליח לבצע חישוב פשוט שמקרב מאוד את הדברים אל השכל.

דברי חז"ל בזה, ובכיוצא בזה, נעלמו מהשיג, וחשבונם יותר דק ויותר עמוק מכל דרכי הפילוסופיה. אמנם בכל זאת שלא יאמר המפקפק בזה אתה פוטרני, בוא ואראך דבר נפלא ומשם נדע שאין להרהר ח"ו. הנה מה בצע ומה הועיל מי שהקיף העולם היקף פעם א' ולא ראה ממנו אלא כרוחב פרסות רגלו אשר בו הקיף את העולם כולו, העל זה יאמר שראה את העולם כולו, והוא לא ידע טבע ארץ א' בכללה, אבל לא יאמר זה כי אם למי שדרך אותה לגבולותיה ומחלקות מחוזיה ומדינותיה, ועל כורחך צריכים אנו ליתן גבול מה לזה.
והנראה בזה, כי ידוע שרוחב הגלגל הוא ש"ס מעלות... ...והנה מי שהקיף הארץ פעם אחת לא יצא ידי חובתו עד שירחיק ממקום שהקיף כדי שיעור רוחב מעלה א' ויחזור ויקיפנו שם וידע הארץ מה היא בהיקף שבמעלות האלו, וכן יעשה ש"ס פעמים, ואם כן עשה נאמר עליו שמדד העולם כולו.

ועתה בואו חשבון:
סיבוב אחד = 24,000 מיל = מהלך 600 יום (מהלך אדם בינוני 10 פרסאות / 40 מיל)
360 סיבובים = מהלך 216,000 יום = 591 שנה + 285 יום

החת"ס מתייחס לחוסר הדיוק שבתוצאה הסופית ואומר:

היות כן על כורחך צריכים אנו לומר א' משלשה דברים,
1) או מה שאמרו חז"ל ת"ק שנים הוא לאו דווקא שלא חשו לפ"ט שנים ט"ו ימים הנ"ל כיון שלא הגיעו לסך ק' שנים, וכוונתם ת"ק שנה ופרוטרוט, וזה נראה קצת דוחק לומר כן על מספר גדול כזה פ"ט שנה שהיא קרוב למספר מאה.
2) או נאמר שהיה חשבונם יותר מדוקדק מחשבונו של הפלוספי' שעל פיהם כ' הרמב"ם שהוא כ"ד אלף מיל, הם דקדקו יותר ואולי אינו אלא עשרים אלף מיל ופרוטרוט, ולהם נשמע שהם נאמנים יותר.
3) או אמור כשתרצה שלא כוונו חז"ל כלל לזה החשבון שכתבתי אלא לחשבון אחר ואנחנו לא נדע.

החת"ס ציין בצדק שהקפת כדור הארץ דורשת 360 סיבובים מלאים. אולם אם נחלק את העולם לקווי אורך ורוחב כמקובל, אזי יש לקחת בחשבון הבדל חשוב ביניהם. בעוד ש-180 סיבובי האורך שווים באורכם, הרי שסיבובי הרוחב הולכים ומתקצרים ככל שמתרחקים מקו המשווה (ראה איור). רדיוס כל סיבוב מתקצר לפי cos(f) [כאשר f היא הזווית שבה אנו נמצאים מעל/מתחת לקו המשווה].
אם כן סכום כל סיבובי הרוחב הוא: cos(f) S לכל טווח הזוויות מ -90 ועד +90. סכום זה עולה בקירוב 115.
לפי תיקון זה:
180 + 115 סיבובים = מהלך 177,000 יום = 484 שנה + 340 יום
והנה בזה כבר הרווחנו הרבה מאוד. התוצאה כבר קרובה ממש לת"ק שנה. הסבירו הראשון של החת"ס כבר איננה דחוקה כלל וכלל. הגיוני מאוד לעגל מ-תפ"ד שנים ו-ש"מ יום, ל-ת"ק שנה, כאשר הכוונה באמת ת"ק שנה חסר פרוטרוט.
אבל בזה לא תם הסיפור. חישוב מספר השנים נעשה עד כה לפי שנת חמה - 365 יום. תרגום של הערך הנ"ל לשנות לבנה של 354 יום (י"ב חודש) נותנת תוצאה מפתיעה:(115 + 180) * 600 / 354 = 500 שנה בדיוק!
(שני הקירובים שנעשו בכל זאת, עגול סכום ה-cos מ-114.589 ל-115 , ועיגול מספר הימים ב-י"ב חודשי לבנה ל-354 , אין בכוחם להזיז את התוצאה הסופית יותר מאשר שנה אחת בלבד.)

האם אכן יש הצדקה להשתמש בחישוב בשנות לבנה במקום שנות חמה?
מצד אחד לפני פרשת "החודש הזה לכם" לכאורה אין משמעות ללוח העברי, והמשמעות ההגיונית היחידה של המונח "שנה" היא היקף א' של כדה"א סביב השמש. מצד שני ברור מדברי רש"י בפרשת נח (ע"פ הגמרא ר"ה יא:) שמניין החודשים כן היה לפי הלוח העברי. מכיוון שציווי "שמור את חודש האביב" ניתן רק בזמן יצ"מ, אולי כן ניתן לומר שהשנים שנמנו קודם לכן היו שנות לבנה (י"ב חודש). אני מתלבט מאוד בשאלה זו, ואם יש בידכם הקוראים מקור או הוכחה לכאן או לכאן, מאוד אשמח לשמוע.

מכל מקום, החישוב החדש ודאי שיש בו להוסיף נופך של חן ויופי לדברי החת"ס ולחזק את מסקנתו:

מ"מ הועלנו להודיעך קושט דברי אמת להסכר פי דוברי שקר, כי אלו שמעת א' אמר שמהלך העולם תקפ"ט שנים ט"ו ימים הלא היית מכזבו על פניו ומשחק עליו, והנה הראיתיך בעיניך כי כן הוא על אופן שפירשתי ובררתי, גלל כן גם אתה אל תתמה אל חפץ חז"ל שאמרו ת"ק שנה, אלו היינו יודעים על איזה אופן שאמרו זה היה אמת בודאי וקרוב אל השכל בלי ספק וכל דברי חז"ל קיימים נצבים.

מה כל זה קשור לברכת החמה?

ובכן, הקשר לברכת החמה בא לידי ביטוי בשני רבדים שונים. הקשר הראשון והפחות משמעותי נוגע לנקודה האחרונה לגבי מניין השנים מאדה"ר ועד יציאת מצרים. אם אכן מדובר במניין שנות לבנה (י"ב חודש ללא שנים מעוברות) הרי ששנת 2448 שבה יצאו ממצרים הינה למעשה שנת 2375 למניין שנות החמה. מכיוון שברכת החמה תלויה אך ורק במניין זה השני, הרי ש-73 השנים החסרות, משבשות קצת את מניין שנות החמה שלנו, מבריאת העולם ועד עתה. (נקודה נוספת מעניינת היא, שתיאורטית במצב בלתי מתוקן זה של הלוח אין משמעות ל"תקופת ניסן" שהרי ניסן לא תהיה "חודש האביב". במצב הזה נוצרת מחזוריות אחרת של קרוב ל-34 שנה, שבה חוזרת חודש ניסן להיות בתקופת האביב. על פי מחזוריות זו, בשנת 2448 אכן חזר חודש ניסן להיות קרוב מאוד לתקופה הנכונה.)
תמיהה זו איננה משמעותית כל כך, שהרי ממילא על פי המדע בריאת העולם לא הייתה לפני 5769 שנים. לא ניכנס כרגע לכל הניסיונות המפורסמים ליישב סתירה זו, רק די אם נאמר שלחלק ניכר מן התירוצים אין ממש משמעות מדעית למספר 5769 ביחס לנקודת זמן הבריאה. אי לכך, התמיהה לגבי השנה המתאימה לברכת החמה, רק מצטרפת לרשימת תמיהותיו של פרופ' דניאל לסקר (לינק) לגבי ההנחות האחרות המפוקפקות שעליהם מסתמכת תאריך ברכת החמה.

הקשר השני נוגע לשיטת החת"ס בדיוק לגבי עניין קביעת התאריך. כבר צוין ברשימתו של פרופ' לסקר (לינק), שעל אף שהבסיס לברכת החמה רעוע מכמה וכמה סיבות החתם סופר פסק (שו"ת, אורח-חיים סימן נו) שברגע שגדולי ישראל פסקו את ברכת החמה כפי שהיא, העניין סגור.

אחרי דנהיגי בה עלמא עפ"י הגאונים הנ"ל וגם הרי"ף מייתי להא דאביי בפשיטות ורמב"ם ורא"ש וטור וקבעו הרב"י בש"ע ממנו אין לזוז.

קביעה זו ניתן להבין בכמה אופנים שונים.
1) כפי שהסביר פרופ' לסקר עצמו - "נדמה, שבהחלט למסורת, אפילו מסורת לא-הגיונית, יש אחיזה חזקה מאד על היהודים. נאמנות זו למסורת, היא זו ששמרה עלינו לאורך ההיסטוריה הארוכה שלנו." לטענה זו אפשר לצרף טיעון דומה ולומר שזו מעין "אתם אפילו מזידים". כמו שמצאנו בקידוש החודש גם כאן בית דין של מטה יכולה לקבוע סוג של מציאות הלכתית שאינה קשורה בהכרח למציאות הטבעית.
2) כפי שניתן אולי להבין בדברי חלק מן האחרונים, חז"ל ידעו שאין כאן מאורע אסטרונומי שניתן לראות ולזהות בעין. הברכה מתייחסת לשמש ולטבע באופן כללי ורק מצאו הזדמנות מלאכותית וקבעו זמן ומחזור להתבונן בתופעות שבדרך כלל אינן זוכות לתשומת לב ונתפשות כמובנות מאליהם. אין זה חשוב בכלל אם החישוב נכון ומדויק, מה שחשוב הוא ההכרה הפנימית בנפש המברך שיכולה להעניק למעמד את המשמעות המיוחדת והראויה.
3) על פי התשובה שביארנו למעלה, אפשר לומר שהחת"ס יוצא מנקודת הנחה שיש לדברי חז"ל עומק נסתר שאיננו תמיד גלוי לעינינו. אמנם נכון, שהחת"ס התייחס שם לאגדה וכאן מדובר על מציאות בשטח, ונכון גם שאין כאן מדרש פליאה ערטילאי אלא אי דיוק ברור ומוגדר, אבל בכל זאת סבורני שניתן ללמוד דבר מה, לגבי אמונתו הבלתי מעורערת בדברי חז"ל. בהקשר זה מעניין מאוד לחקור יותר לעומק את שיטתו הכללית של החת"ס בנוגע לטעויות מדעיות אצל חז"ל. אין כאן הכרח לומר שהוא ידחה מכול וכול את האפשרות שחז"ל יכולים לטעות בסוגיות אלו. לצערי אני אינני מכיר מספיק את שיטתו בעניין הזה. אם מישהו מביון הקוראים מכיר מחקר בנושא הוא מתבקש להאיר את עיני.

מכל האמור כאן, נמצא שברכת החמה יש בה לאשש את אמונתנו בחז"ל ובתקנותיהם, בין אם זה מכוח הנאמנות למסורת, בין מכוח חוכמתם בתורה וראייתם החדה והחודרת, ובין מכוח האמונה ברוח קודשם (ויתכן גם חיבור ליניארי של חלק/כל הגורמים הנ"ל ביחד), כל אחד לפי נטיית ליבו ומסורת רבותיו.

שביבים (פרשת ויקרא) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.


קמחא דפסחא רמוז בתורה
בפרשת בא פרק י"ג פסוק ו' נאמר: "שבעת ימים תאכל מצת [ללא וו] וביום השביעי חג ל-ה'". ומיד בפסוק ז' שלאחריו כתוב: "מצות [עם וו] יאכל את שבעת הימים"... שואל הגאון מווילנא: מדוע נכפלה מצוות אכילת מצה שבעה ימים? ועוד: מדוע בפסוק ו' כתוב "תאכל" ואילו בפסוק ז' נאמר "יאכל" ? ושאלה נוספת: מדוע בפסוק הראשון כתוב "מצת" בלי וו ולעומת זאת בפסוק השני כתוב "מצות" עם וו?
ופירש הגר"א, שהפסוק הראשון הוא ציווי על אכילת מצה בפסח. הווה אומר: כל אחד לעצמו יאכל מצות שבעה ימים. מלבד זאת מחויב כל איש ישראל להשתדל שמצות "יאכל" [בצירי]. לאמור: יאכל על-ידי אחרים. שידאג שגם לעניים יהיו מצות. ומכאן: לגבי האדם שיש עליו חיוב אכילת מצה כתוב "מצת" חסר. שכן, לעצמו רשאי היהודי לדקדק ולמעט אכילתו עד כזית וכביצה. מה שאין כן, כאשר מדובר בנתינה לנצרכים, אין מי שרשאי לצמצם ולקמץ, ולכן כתוב "מצות" מלא. וכמו שנאמר: "ואכלו בשעריך ושבעו".

תיק מספר9451-35-1 –0002
הרב שלמה אבינר שליט"א בעוז רוחו ואומץ לבו, הוציא לאור עולם ספר שהוקדש כולו לאיש המסתורין, ניר בן-ארצי. בספר: "בין אור לחושך" הוא הסיר את המסווה מעל פניו של בן-ארצי, בעוד שועי עולם ורבנים מנשקים את גב כפות ידיו. הספר הזה מוכר לרבים, אך רק מעטים יודעים כי בן-ארצי תבע את הרב אבינר לדין-תורה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. בא כוח הנתבע היה הרב יגאל קמינצקי והרכב הדיינים היה מכובד ביותר: אב"ד: הרב ח.י. רבינוביץ ולצדו הדיינים הרב ציון אלגרבלי והרב יעקב אליעזרוב כולם שליט"א. בנדון כתוב: בוררות.
בפסק הדין נאמר: "בעקבות העלאת התביעות ההדדיות וטרם הגיע שלב ההוכחות על ההאשמות ההדדיות, בית הדין ישב על המדוכה בנושאי התביעה והועלתה הצעה על-ידי בית הדין שהצדדים מסכימים לה כדלהלן: ה' ניר בן-ארצי לא יכריז על עצמו שהוא משיח. לא יודיע הן ליחיד והן לרבים שיש לו ידיעות מן השמים בגילוי נסתרות. לא יקבע דיאגנוזות רפואיות ויתערב בתחומים הבלעדיים לרופאים ותפקידו יצטמצם במתן ברכות ותפילות בלבד.לא יחרוץ גורלות של אנשים בתחום הבין-זוגי במתן עצות לגירושין או להפרדה, ולעומת זאת יחזק שלום בית בין איש לאשתו, ובאם יש בעיה בתחום הבין-זוגי יפנה אותם לגורמי יעוץ מתאימים. יורה לנאמניו ולמתלווים אליו שלא יודיעו הן לרבים והן ליחיד שהתובע יש לו יד בגילוי נסתרות או ידיעה מהשמים או שהוא משיח ותפקידו מצטמצם אך ורק במתן תפילות לבורא עולם. יצויין כי אין לראות בהסכמת התובע לנ"ל הוכחה כלשהיא שאכן בתובע דבקות האשמות אלו." פסק הדין ניתן ביום ט"ז אדר א' תש"ס. למיטב הידיעה הרב אבינר לא עשה שימוש בפסק דין זה גם בימים שרדפו אותו רבנים על שהוא יוצא חוצץ נגד בן-ארצי. יצויין, כי הרב הראשון אליו פנה ניר בן-ארצי, שיודיע ברבים שהוא [בן-ארצי] משיח, היה הרב שמואל טל שליט"א ["תורת החיים"], והרב טל הצטרף מיד למגנים את האיש.

לפנות בוקר בשוק הדגים
בימים אלה יצא לאור הספר "תכתב לדור" פרי עטו של הסופר החסיד, הרב יצחק מאיר ליברמן הי"ו [המו"ל: גנזך קידוש השם/מכון לתיעוד, מחקר והנצחה/בני-ברק]. הספר מעלה פרקים מתוך מורשת הקהילה המפוארת ווארקא שבפולין, בראי זכרונות הנעורים של הרבנית הצדקת, מרת חוה שאשא ליברמן ע"ה. הרבנית היא אמו של המחבר ורעייתו של הרה"ג רבי שמחה בונים ליברמן שליט"א, שעמד בראש תוכניות לימוד מקצועות הקודש ב"ג'וז קולג'", לונדון. הרבנית הייתה שרידת קהילה זו ובספר גילויים על גבורת הרוח ומסירות הנפש שלה בתקופת השואה. והנה קטע מתוך הספר המאלף הזה על ההכנות של הרבנית ליברמן לקראת חג הפסח [ניחוח דומה לזה שעלה מביתה של סבתי הצדקת, שרה בריינדל פניגשטיין ע"ה לבית אדלר] : "טרחה לנסוע לפנות בוקר לשוק המרכזי של הדגים, לפני שידי הרבים ימשמשו בהם, והיא הרי לא ידעה אם ידיהם נקיות לפסח...אספקת החלב לבני הבית בפסח דרשה מאמץ מיוחד. ללכת לרפתות ולהשגיח על כל תהליך החליבה ולאחר מכן להביא את החלב שנחלב מערב פסח לכל שמונת ימי החג... תבונה ומיומנות רבה נדרשו לשמר את החלב לשמונת ימי החג." כל מה שהונח על שולחן החג והוכן לכבודו, ובכמויות לא מבוטלות, היה מעשה ידיה להתפאר, ללא המכשור המשוכלל העומד היום לרשותה של כל עקרת בית. הספר סוקר כמובן את "חצרות" האדמו"רים מאמשינוב וווארקא. שווה קריאה.

נשים בברכת החמה
נחלקו הדעות והמנהגים האם נשים מברכות ברכת החמה. לדעת המגן אברהם כשם שקידוש לבנה היא מצווה שהזמן גרמא ונשים פטורות, כך גם לגבי ברכת החמה. וייאמר, כי בנות אשכנז לא נהגו לברך. ונפסק: כל אחת תנהג כמנהג בית הוריה ורבותיה.
והנה מה שנכתב ב"קול ישראל" בניסן תרפ"ה על ברכת החמה:
"עם עלות השחר בי"ד ניסן ערב פסח, השכימו כל יהודי ירושלים החרדים להתפלל כותיקין והזדרזו לברכת החמה. מיד אחרי התפילה, רגעים אחדים אחרי הנץ החמה עלו כל המתפללים על הגגות והגזוזטראות והתאספו ברחובות הפנויים שבעיר, שמהם אפשר לראות את השמש כחתן יוצא מחופתו. ורבים טיפסו גם על הגבעות והטורים שמהם אפשר לקדם את השמש ביציאתה, ובהתלהבות גדולה ברכו את ברכת החמה ואמרו שירים ופזמונים. ברחבה שליד מאה שערים התאספו משוררים ומנגנים בכלי זמר, תופים וחלילים והנעימו זמירות ומנגינות לכבוד יוצר המאורות...השעה הייתה שעת חדוותא והנאספים ברכו אחד את השני בברכת כן יגיענו ה' לחיים ושלום לגמר מחזור גדול הבא, ששים ושמחים בבניין אריאל ואור החמה יהיה כאור וכו'"

מדרש לפרשת ויקרא

"ויקרא אל משה" - "ולאדם לא קרא"?! והלא כבר נאמר (בראשית ג) "ויקרא ה' אלהים אל האדם" אלא אין גנאי למלך לדבר עם אריסו. "וידבר ה' אליו" - ועם נח לא דבר?! והלא כבר נאמר (בראשית ח) "וידבר אלהים אל נח" אלא אין גנאי למלך לדבר עם נקדודו. "ויקרא אל משה" - ולאברהם לא קרא?! (שם כב) "ויקרא מלאך ה' אל אברהם" אלא אין גנאי למלך לדבר עם פונדקי שלו.

המדרש משווה את הדיבור אל משה לדיבור אל אדם הראשון, נח ואברהם. אמנם התורה משתמשת באותם הביטויים אצל משה ואצל אדם, נח ואברהם, אך המדרש מבחין ביניהם. אצל אברהם, נח ואדם הדיבור של הקב"ה הוא דיבור של מנהל לעובדים שלו. המדרש מניח שהדיבור עם משה נושא אופי שונה.

סביר להניח שההנחה העומדת בבסיס המדרש שיש משהו ייחודי בדיבור עם משה, מה שלא היה לפניו, נובעת מהפתיחה של חומש ויקרא - "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו". אנו רגילים במקרא שהביטוי של קריאה הוא כהמשך של סיפור רציף (כפי שאנו מוצאים בסיפור העקידה "ויקרא... אל אברהם" המגיע באמצע/במרכז הסיפור), בדר"כ אנו פחות מוצאים פתיחה כזו בתחילת עניין. לכן, כנראה, ראו בזה חז"ל משהו מיוחד שיש לשים לב אליו.

יתרה מזאת, כאשר אנו עומדים בתחילתו של מאורע היסטורי - תחילת העבודה במשכן, היינו מצפים אולי לפתיחה מעין "ויהי ביום הראשון לימי המילואים". כאשר במקום זה יש לפנינו "ויקרא אל משה" הדבר בהחלט בולט לעין.

ההבדל בין הדיבור למשה לדיבור לאדם, נח ואברהם הוא שהדיבור לשלושה האחרונים הוא כדיבור של מנהל לעובדיו. לעומת זאת הדיבור עם משה הוא שונה. חז"ל לא אומרים לנו כאן במה הוא שונה, את זה ניתן רק לשער. איך שלא נגדיר את מהותו של הדיבור עם משה, נצטרך לשים לב לעיקרון החשוב שהשינוי בדיבור נובע כנראה מהקמת המשכן. כלומר, עתה שיש משכן, הקב"ה בוחר לקרוא למשה, כי הקריאה מעתה ואילך איננו כקריאה של תמול שלשום. אם את אופי הקריאה למשה נגדיר כבעל בית (הקב"ה) המזמין אליו אורח רצוי (משה) אז המשכן הוא זה המגדיר את הקב"ה כבעל הבית. [הגדרה זו, כאמור, אינה מחוייבת. אך כל הגדרה שניתן לאופי הדיבור עם משה יצטרך לשים את המשכן במרכזה.]

יש לכם פירוש נוסף במדרש? נשמח לשמוע.

לרפואת ליאורה תמר בת ליבה.
לזכותה של סבתי רוזה בת חנה במלאות לה צ"ה שנים, שהקב"ה יישלח לה נהורא מעליא ובריות גופא ותזכה לרוות נחת מצאצאיה וצאצאי צאצאיה.

לקראת ראש-חדש ניסן: על נוסח ברכת האילנות

ר' אליהו לוין מירושלים שלח לי את הקטע הבא על נוסח ברכת האילנות שנוהגים לברך בימי ניסן.

בהתקרב ימי ניסן שבהם מברכים על האילנות, ראיתי לעורר על שיבוש גס שנכנס לכמה סידורים.
בנוסח הברכה כתוב בגמ' ברכות דף מג ב: אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.
וכן ברמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה יג: היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם.
וכן בטור, אורח חיים סימן רכו: היוצא בימות ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח אומר בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם ואם איחר לברך עד אחר שגדלו פירות לא יברך עוד:
וכן בשולחן ערוך אורח חיים סימן רכו סעיף א: היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם.
הצד השוה שבהם (וכן ברי"ף ברא"ש וברבנו ירוחם וכו') שכולם גורסים שלא חיסר בעולמו "כְלוּם". אין שום גירסא החל מהתלמוד עד לשולחן ערוך שגורס "דבר".
על נוסח זה שאין עליו עוררין קפץ רוגזם של ר' זלמן הֶנֶה שעשה בסידור כבתוך שלו ושינה ממטבע חז"ל, ושל המסכיל יצחק סטנוב. וכיון שלפי דעתם הרעועה לשון הברכות "יותר מיושבת" לפי לשון המקרא, הנה החליף את המלה "כלום" במלה "דבר". למרבה הצער שיבוש זה שנסתר מחז"ל והפוסקים חדר להרבה סידורים, ואף גם זאת, ישנם יהודים יקרים שברצונם לזכות את הרבים הם תולים על פתח גינתם שלט עם הברכה הזו, וחלקם נכשלים בנוסח המשובש!
וסטאנוב "תיקן" את לשון חז"ל מ"אילנות טובות" ל"אילנות טובים", אף שכלל לא בטוח שבלשון חז"ל "אילן" הוא לשון זכר.
בכל המקורות חוץ מגרסתנו בגמ' כתוב לֵיהָנוֹת בי' אחרי הל', כלומר בניקוד צירי (בבנין נפעל). גם בזה השתבשו אותם סידורים ומנקדים: לְהַנּוֹת ה' פתוחה (בנין פיעל), גם בגרסתנו בגמ' מוכח לא כשיבוש זה. כי "להתנאות בהם" פרושו שבני אדם נהנים אבל לא שהעצים באופן פעיל מהנים בני אדם.
ולסיכום: שלא חיסר בעולמו "כלום" כנוסח קדמונינו, ולא "דבר" כנוסח המסכילים; טובות בדווקא ולא טובים; לֵיהָנוֹת (ל' בצירי וה' בקמץ) ולא לְהַנּוֹת (ל' בשוא וה' פתוחה).

ליל הסדר עם הרבי

בגליון "מעיינותיך" האחרון מובאים דבריו של הג"ר שלמה יוסף זוין מספרו סופרים וספרים אודות ההגדה של פסח של הרבי מלובביץ'. בין היתר כותב הגרש"י זוין:
הגדה חב"דית מיוחדת במינה היא: "הגדה של פסח" עם "לקוטי מנהגים וטעמים" של הרבי מליובאוויטש. החב"דיות שבה באה לידי ביטוי בנוסח ובמנהגים, אבל לא בפירושים, דרושים ורעיונות. לא לכך נועדה הגדה זו ולא לכך נתכוון המחבר. אבל מבחינה של "מנהגים וטעמים", ועליהם יש להוסיף "דינים ומקורים", ובעיקר מקורים, הרי זה הגדה נפלאה שמעטים דוגמתה, ומתאימה לכל אדם מישראל, כחסיד כאשר איננו חסיד. אלמלא הייתי חושש לסלידתם של חסידים מהגדרת החול לעבודת הקודש, הייתי אומר שזוהי עבודה מדעית ממדרגה ראשונה. על כל פנים: פנינה בספרות ההגדית.
את יתר דבריו של הרב זוין תוכלו לקרוא בגליון "מעיינותיך". על אף שכל משפט שלי רק יגרע מדבריו של הרב זוין אני רואה עניין לבוא היום, עשרות שנים לאחר שהרב זוין כתב את דבריו (ומאז נדפסו כנראה מאות הגדות עם פירושים שונים), ולומר שאני חושב שטעמם של דבריו לא פג. מתוך כעשרים הגדות שיש לי בארון הספרים, זה כמה שנים שאני מעדיף להסב בשלחן ליל הסדר עם "הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים" מאת הרבי מלובביץ'. ההגדה שבידי (כמופיע בתמונה) מכילה את אותה ההגדה שכתב עליה הרב זוין ונוסף עליה עוד הנהגות של הרבי עצמו. לאחר ההגדה מובאים "לקט ביאורים ואמרות קודש" על ההגדה והסדר.
בהגדה של פסח שהרבי הוציא מתחת ידיו (כמדומני שזה היה הספר הראשון שהוא הוציא לדפוס) ושעליה כתב הרב זוין, מכיל הערות קצרות על ההגדה שיש בהם מקורות לקטעי ההגדה ודברים מהראשונים ומגדולי האחרונים על קטעי ההגדה ופה ושם גם נכנס מימרא חסידית. לדוגמא:
בסוף ארבע הקושיות הוא מביא בשם המהרי"ל:
אינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות - כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה, משא"כ הסיבה שחיובה במצה, ומטבילין - שטיבול השני הוא במרור.
על המינוח "חכם/רשע/תם מה הוא אומר" הוא מביא מימרא חסידית מחותנו אדמו"ר הריי"צ:
רמז: האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו. (כלומר, ניתן לראות מה מהותו של האדם על פי דיבורו: "חכם מה הוא? [על פי מה ש]אומר).
יחד עם דברים מהאבודרהם:
סדר המקראות אינו כתוב כך, ומזכירם כדרך חכמתם: חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו מרשיע ואחריו תם שיש בו קצת חכמה לשאול.

חלק ההנהגות שנוסף במהדורה זו יראה מעט מיותר בעיני מי שאינו חסיד חב"ד. במיוחד הדברים היותר אזוטריים הנראים אף מצחיקים, כדוגמת:
- בלילה הראשון בהתקרב שעת חצות, נהג הרבי בקביעות לפנות לאחד הבחורים שעמד לידו ולשאול "מה השעה".
- במרק שבצלחתו של הרבי, היו מעין אטריות העשויים מביצים ותפוח אדמה - ומכל מקום מעולם לא אכל מהם.
- הרבי משתמש במזלג - למרות המסופר מרבותינו נשיאינו שבפסח השתמשו רק בכף ולא במזלג - ואוחזו ביד ימינו בלבד, והיה אף תוחב המזלג במאכל ולא רק מרים בו את המאכל.

החלק השני של ההגדה הזו מכילה כאמור "לקט ביאורים ואמרות קודש". בחלק זה ניתן למצוא רעיונות קצרים שנאמרו ע"י הרבי מלובביץ' בשיחות שונות. בחלק זה ניתן למצוא את דבריו של הרבי המפורסמים אודות "הבן החמישי" או דברים ידועים מהרבי הריי"צ:
"כל ימי חייך" - כל ימי חיי האדם, עליו לפעול ולהשתדל - "להביא לימות המשיח", לגרום להבאת המשיח.

כל זאת, יחד עם פירושים בעומק הפשט של דברי ההגדה. בניגוד להוצאות אחרות של ההגדה של הרבי מלובביץ' הקיימים בחב"ד, הגדה זו היא (כמעט כולה) בעברית ולא באידיש.



לסיכום העניין, אני מוצא בהגדה הזו מועט המכיל את המרובה. מלבד זאת, הפורמט בו ערוכים פירושי ההגדה מאפשר להשתמש בו במהלך ליל הסדר, מכיוון שהפירושים בו קצרים ומתומצתים.

אם נספיק לפני פסח, נכתוב על עוד אחת או שתיים מההגדות האהובות עלי. גם אתם מוזמנים לשלוח לי רשימות על ההגדות האהובות עליכם.

הרהורים על הלכה וערכים - חלק ד

רשימה חמישית בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.
לרשימה הראשונה: הרהורים על הלכה וערכים - מבוא

לרשימה השנייה: הרהורים על הלכה וערכים - חלק א
לרשימה השלישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ב
לרשימה הרביעית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ג

העקרון שאותו הצגתי בפוסט הקודם הוא, שאין טעם להתעקש על ערך אחד, כאשר ערך זה הוא חלק ממכלול, ואי אפשר להשיג את המכלול כולו. הדוגמא שבה עסקנו היתה ירושת הבנות - התורה מאוד מתנגדת לכך שהבנות ירשו, אבל במציאות גם בתי הדין פועלים לכך שהבנות יקבלו חלק שווה בין הבנים. טענתי היא, שבעולם שמצפה שלאשה יהיה רכוש משל עצמה, כמו העולם כיום, אין הגיון בכך שהבת לא תירש. העולם החברתי של ההלכה בנוי באופן כזה, שהאשה באמת לא צריכה רכוש משל עצמה.
עוד הסברתי, שאין מדובר כאן בשינוי של ההלכה, אלא בהתקנת תקנות וכדומה, ש'עוקפות' את ההלכה בדרכים חוקיות.
בפוסט הנוכחי, אני רוצה לתת עוד כמה דוגמאות לעניין.

דוגמא אחת היא תקנת פרוזבול. המשנה בשביעית (פרק י משנה ג) אומרת:
פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין הלל לפרוזבול.
לכאורה, הקו שהנחה את הלל תמוה - וכי בגלל שהעם לא עושים את מה שכתוב בתורה, עוקפים את התורה? מה שהלל היה צריך לעשות הוא לדאוג לאכיפה מחמירה, ולתת דרשות על חשיבות קיום שמיטת כספים. מדוע הלל 'נכנע' להמונים?
הנצי"ב (דברים טו, ד) מדבר על הפסוק 'אפס כי לא יהיה בך אביון' וכותב:
אפס כי לא יהיה בך אביון - לא יגרום השמטת כספים אביון. שהרי המלוה על מסחור, אם לא ישיב נעשה המלוה אביון, ואם כן יש לעשות תקנה. והיינו תקנות פרוזבול, או למסור לבית דין, ואם כן אין הבי"ד רואים להשמיט, אדרבה בית דין נכנסין לעובי הקורה שלא ישמיט ויהיה אביון.
דהיינו, התורה עצמה צפתה את האפשרות ששמיטת כספים תגרום בעיות במקום לפתור אותן, ונתנה סמכות לבית הדין בכל דור ודור לתקן תקנות כדי לעקוף את שמיטת כספים.

כדוגמא שניה, שהיא פחות חדה, אני רוצה להציע חלק מיחסי ישראל וגויים. אצל חז"ל אנחנו יכולים לראות מגמה עקרונית, של יצירת הפרדה בין ישראל לנכרים. הפרדה זו באה לידי ביטוי באיסור סתם יינם, בישולי עכו"מ, פת עכו"מ וכן הלאה (ראו: רמב"ם מאכלות אסורות יז, ט).
למרות זאת, ישנם מצבים שבהם שייך חשש חתנות, ואף על פי כן, הם מותרים. למשל, במשקאות חריפים שאינם על בסיס ענבים (כגון בירה, וויסקי וכד'). בהקשר זה מעניין לראות את נימוקו של הלבוש (יורה דעה סימן רכג סעיף כו):
אע"פ שעיקר גזירת היין לא היתה אלא משום בנותיהן, מכל כמקום לא גזרו אלא ביין דשכיח שיכרותיה ויש לחוש ליחוד בנותיהן, אבל בדבש שלהם לא גזרו דלא שכיח שכרותיה. ובמדינות האלו אע"פ שעיקר השתייה ושכרות הוא בדבש, מ"מ כיון שתחילת הגזירה לא היתה עליו נהגו בו היתר גמור ולא חששו לבנותיהן. ונ"ל טעמא משום דכל משאינו ומתנינו הוא עמהם וקשה לנו להיבדל מהם, כי אדרבה רוב משא ומתן נעשה מתוך שתייה, לא שייך למיגזר עליו, דהוי ליה גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה, וגם חתנות אין שייך כלל בזמנינו, שהם מרחיקין אותנו מאד כמו אנחנו מהם, על כן אין שייך לגזור בו. אלא שביין כיון שכבר גזרו עליו במניין, אף על פי שהגוים בזמנינו אין יודעים בטיב ע"ז ואין כאן גזירה דיין נסך גמור אלא משום בנותיהם, מכל מקום אי אפשר לנו להתירו שצריך מניין אחר להתירו וזהו דבר שאינו נמצא.
ברור שהרצון להתרחק מן הגויים שייך בימיו של הלבוש כמו בימי חז"ל. אבל הלבוש כותב, שאין אפשרות להיבדל מהגויים, כיוון ש'כל משאנו ומתנינו הוא עמהם וקשה לנו להיבדל מהם'. לכן, אף שהערך של ההיבדלות מן הגויים שייך, הוא אינו ניתן ליישום במציאות מסויימת, ולכן יש להימנע מלהרחיב את איסורי חכמים, אף שהם מגשימים את אותו הערך שיצרו חז"ל (וראו גם תשובת חוות יאיר סימן סו לגבי איסור ייחוד אשה עם גוי).

כדוגמא שלישית, אני רוצה לעסוק בקצרה בשאלת היחס לגויים. לשון הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק י הלכה א - ב):
הלכה א: אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו"ם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה, במה דברים אמורים בשבעה עממין אבל המוסרים והאפיקורסין מישראל היה דין לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהיו מצירים לישראל ומסירין את העם מאחרי ה'. הלכה ב: מכאן אתה למד שאסור לרפאות עכו"ם אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור, וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם.
הרמב"ם מסביר, שאיסור 'לא תחונם' משמעו שצריך לשנוא את עובדי העבודה הזרה (ועיינו בהלכות רוצח פרק ד הלכה יא, שם משמע מהרמב"ם שיש איסור להציל כל גוי, ולא רק העדר חיוב).

בסיום אותו פרק כותב הרמב"ם (הלכה ה - ו):
הלכה ה: מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ואין ממחין בידי עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, ושואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום... הלכה ו: אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו...
היה מקום להבין בדברי הרמב"ם, שבזמן שיד הגוים תקיפה עלינו, אנחנו עדיין שונאים את הגויים, אלא ש'משום איבה' מותר לפרנס עניי גויים עם עניי ישראל וכדומה. אולם, מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק י הלכה יב) נראה שהוא הבין את המושג 'דרכי שלום' אחרת:
וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וזה שאמרו חכמים אין כופלין להן שלום בעכו"ם לא בגר תושב, אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
כאן משתמע מהרמב"ם ש'דרכי שלום' הוא טעם עצמאי לרחם על הגוי, ואם כן, איזה הבדל יש אם יד הגויים תקיפה עלינו או לא?

אני חושב, שניתן להבין את הרמב"ם על רקע מה שכתבנו לעיל. באופן עקרוני, אנו מצווים לשנוא את עובדי עבודה זרה כדי להרחיק אותם מבינינו. אין חובה עצמאית לשנוא, אלא רק במטרה להרחיק את עובדי ע"ז מארצנו. לכן, כאשר נמצאים בין הגויים שוב לא שייכת חובת השנאה, כיוון שהיא אינה יעילה. כאשר אין חובת שנאה, חוזר היסוד העקרוני, שיש לרחם על כל אדם באשר הוא אדם, וממילא יש לפרנס עניי עכו"מ מפני דרכי שלום.
כפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם, הפתרון הנוכחי אינו פתרון 'אמיתי' - אנחנו רק אומרים שבמציאות היום, אי אפשר להגשים ערך מסויים, ולכן יש לוותר עליו. אולם, איננו מתמודדים עם בעיה עקרונית - מה קורה כאשר אנחנו חושבים שהערך כשלעצמו איננו נכון. את ההתמודדות הישירה הזו, נתחיל בפוסט הבא.

"על התום והטוהר שהיו נחלת אבותינו"

לפני מספר שבתות נזדמנתי לבית כנסת אחד של יוצאי צפון אפריקה, וכהרגלי עברתי במבט על פני הספרים שבארון הספרים. ראיתי שם ספר שלא הכרתי: "ברכת אליהו" על התורה מאת הראשון-לציון הג"ר שלמה משה עמאר. הספר יצא לאור בשנת תשס"ז. עד כה יצא לי לראות רק את הכרך של בראשית, כך שאינני יודע אם יצא לאור יותר מהכרך הראשון. בכל מקרה, בתחילת הספר כותב הרב עמאר הקדמה של כ40 עמודים על יהדות מרוקו ועל אביו, שעל שמו נקרא הספר. יש בהקדמה מספר סיפורים מעניינים (בין היתר הוא מספר כיצד הוריו נגלו לו ולאחיו בחלום לאחר פטירתם ושהג"ר עובדיה יוסף סיפר לו כיצד אשתו, הרבנית מרגלית ע"ה, נגלתה לו מספר פעמים בחלום), אך סיפור אחד עולה על כולם. בפרק הנושא את השם "על התום והטוהר שהיו נחלת אבותינו" מופיע הסיפור הבא (עמ' 24-25) [אופן הניקוד כמופיע במקור]:

עוד זאת סיפר [רבי יצחק אלמליח, שיוזכר בהמשך] באותו מעמד, שבזמן שהיו עסוקים בכינון מוסדות "אוצר התורה" [במרוקו] יחד עם הגאון רבי רפאל עבו ע"ה. באחד הימים הגיעה משלחת חשובה של רבנים ואישי ציבור שונים שבאו מאמריקה לבקר בקהילה [במרוקו] ולחזק את החינוך, ושמעו שיש סניפים לאוצר התורה גם בכפרים ההרריים, וכששמעו על מצב הכפרים ביקשו להכירם מקרוב ולבקר במקום, והתארגנו ויצאו עם אנשי המקום, ור"י אלמאליח ז"ל הביאם לאחד הכפרים הנידחים והיו משתאים לראות את הבתים והדרכים, מה שלא ראו מימיהם, ולא הפסיקו לראות ולהביט, ולשאול אם באמת גרים שם בני אדם, והכניסום לבתים המה ראו ותמהו עד למאד, וכששמעו שיש להם גם חכם שהוא השוחט והש"ץ והסופר והקורא וכו' וכו', גדלה תמיהתם עד מאד, שגם במקום זנוח זה עם מספר משפחות כה מצומצם, יש להם חכם ולא חסרו דבר מכל ענייני הקדושה והמצוה. וביקשו להראות עמו, והלכו למקום מושבו בסוף הכפר, ושם הראו להם את מקומו, במערה שבתחתית ההר, שהיתה נעולה בחבילה של עצים וקרשים זע"ז ועשויים כמין דלת, והם רואים ולא מאמינים שאכן אדם חי יושב במקום כזה, ואחר שפתחו להם, נכנסו ומצאו כעין חדר מסויד בסיד לבן, ויש "שלחן" שעליו שתי נרות דולקות, ואיש זקן יושב בקצהו ולפניו מונח קלף וקסת של דיו, והוא כותב ספר תורה, וכשראו את זה זלגו עיניהם דמעות של התרגשות ושל גיל ורעדה, והיו עומדים ורועדים מול המחזה הנורא הזה, והחכם שאל לר"י אלמאליח ז"ל מי אלה לך, והשיבו שזו משלחת מאמריקה, שאל החכם היכן היא אמריקא, אמרו לו רחוק מאד מאד, ושב ושאל האם זה כמו מכאן לעיר מראכש, ואמרו שזה הרבה יותר, ומפני שאין לו מושגים במרחקים שמעבר לאוקיינוס, אמרו לו כמו עשר פעמים מכאן למראכש, והיה מתמיה ונאנח, ואמר אוי ואבוי היכן נזרקו אחינו בני ישראל היקרים, ומי יודע מה סובלים הם במרחקים כאלה, ומה מצבם הגשמי והרוחני.
ואח"כ אמר לו, תאמר להם שאין להם מה לדאוג ה' יעזור, ומיד אני ניגש לבתי הכפר ועושה להם מגבית כדי לסייע בידם כמו שצריך, האמנם המצב עכשיו דחוק, אבל אין אחד שישאר אדיש ולא יעזור להם, ושבו ובכו שוב, ואמרו תורה יש כאן, וגם חסד יש כאן, עתה אנו מבינים מה החזיק אותם כאן ומה מקיים אותם.

תודה רבה לאשתי, שהשיגה עבורי/כם עותק של הספר כדי שאוכל להעלות לכאן את הסיפור.

סיפור שאסור להחמיץ, מאת: חיים ולדומירסקי

"אני מבקש שקט" ניסה היו"ר להסות את הקהל ללא הצלחה "כולנו מודאגים, לכולנו יש מה לומר, אבל בא נעשה את זה בצורה מסודרת". אט אט נרגע הקהל.
"תודה" אמר מר דגן היו"ר "אני מניח שכולכם שמתם לב שחלו אי אלו תמורות במעמדנו בזמן האחרון" (הנהוני הסכמה בקהל), "לא מכבר תפסנו מקום של כבוד בסביבה שלנו ועכשיו אנחנו מרגישים כבר כ... כאורחים בלתי רצויים, כאילו... כאילו... כאילו כולם פשוט רוצים להיפטר מאיתנו". "לא ניתן להם" נשמעו צעקות מהקהל.
"עד לא מזמן כולם רצו בנו. בירכו עלינו. ועכשיו מה ..." המשיך היו"ר במבט מודאג. "כולכם שמתם לב שאנחנו כבר לא יכולים להסתובב בכל מקום... היקצו לנו מקומות מיוחדים!!!". "זו שערוריה" צעקה מהקהל מישהי מלאה עם צמות קלועות "אחד מהילדים נכנס עם הבן שלי לחדר שלו ואימו של הילד צעקה עליו 'שלא תעז להיכנס עם זה הביתה.' זאת התנהגות זו? זו תרבות? מה אנחנו... חזירים?". זעקות שבר עלו מהקהל "אין לנו סיכוי. הם עוד יאכלו אותנו בלי מלח".
"המודיעין שלנו אומר שזה בגלל שלקחנו להם מהמים" הוסיף היו"ר. "מה זה, המים שלהם?" הזדעק הקהל "קמצנים ארורים! זה גם מים שלנו". "תמיד אמרתי לכם זו תהיה בעיה שלנו" אמר מישהו גבוה ורזה במבטא צרפתי כבד "שקטנו על שמרים שלנו. הרגשנו בבית חמים ונעים והרשינו לעצמנו להנות מהחיים הטובים. לתפוח... להשמין... לזה הם כבר לא מוכנים. על זה הם יחסלו אותנו". "לא יודע מה איתכם אני הלילה אורז ודי" אמר מישהו מהקהל. "אם אתה אורז" ענה לו שכנו מהקהל "כדאי לך ללכת לספרדים, שם יש לך יותר סיכוי".
"מה יהיה?" עלתה הצעקה מהקהל. "כנראה שאין הרבה מה לעשות" השיב היו"ר כשהוא משפיל מבטו "אין לאיפה לברוח. שמעתי שהערב הם הולכים לחפש אחרינו בנרות. בכל חור שלא נתחבא הם ימצאו אותנו".
"ומה הם יעשו איתנו? מה המטורפים האלו רוצים מאיתנו?" צרח מישהו בהיסטריה מהקהל. "טוב. אנחנו לא ממש בטוחים לגבי זה" אמר היו"ר בהיסוס "אבל יכול להיות... כלומר יש אפשרות ש... אולי פשוט רוצים לשרוף אותנו". בנקודה הזו הקהל כבר היה ממש היסטרי "חוליגנים...ברברים...".
"אין שום סיכוי להינצל ?" צעק מישהו מהקהל בייאוש "אף אחד עוד לא מצא איזה מקלט שנוכל לשרוד בו? איזו שמורה ?". "אח שלי מצא..." אמר אחד מהקהל "אח שלי מצא שמורה". "יופי שאח שלך מצא שמורה. הוא יינצל בטוח. אבל מה איתנו???" צעק עליו מישהו אחר.
"האמת היא שישנן שמועות..." השיב היו"ר "שישנה דרך אחת להינצל". הס הושלך בקהל. "שמעתי... אני לא מתחייב על זה... אבל שמעתי שצריך פשוט להתחבא אצל איזה גוי טוב". "אני רוצה גוי. אני רוצה גוי" צעק מישהו מהקהל "אני מוכן אפי' שימכרו אותי..."
"בסופו של דבר הם עוד יתגעגעו אלינו." סיכם היו"ר "אתם תראו שתוך איזה שבוע שבועיים הם יתחננו שנחזור". אבל נראה שדבריו של היו"ר כבר לא נשמעו בקהל. הם הרגישו שהסוף קרב...
מתוך יומנה של לחמניה ערב פסח

התפרסם השבת בעלון "עולם קטן"

יצא לאור: מעיינותיך חדש לחודש ניסן

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די. זהו החוברת מספר 20 של "מעיינותיך" ועל זה מגיע יישר כח לכל העושים במלאכה.

מעיינותיך #20 ניתן להוריד כאן:

נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים - הרב יואל כהן (המשך ממאמרו בחוברת הקודמת בנושא "למה נברא העולם?")

בדרכי העבודה, הדרכות בעבודת ה' - מכתב מאדמו"ר הריי"צ

לומדים חסידות, ביאורים על קטעי חסידות - הרב אהרוני ברנשטיין

ללמוד איך להתפלל - הרב יוסף יצחק אופן

טעימה מההגדה - הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל (קטע מתוך ספרו "ספרים וסופרים" על אדמו"רי חב"ד וההגדה - בעז"ה נצטט מתוכו בימים הקרובים)

לעבדו בכל לבבכם, ביאורים לתפילה

לומדים תניא - בחורים ואברכים מספרים על חויותיהם מלימוד ספר התניא

אני הקטן מצרף את ברכתי לאנשי "תורת חב"ד לבני הישיבות" לרגל הוצאת חוברת ה20 של "מעיינותיך", מי ייתן ויזכו לראות גם את הוצאת החוברת ה200.

הודעה חשובה: זכויות יוצרים

שלום לכולם,
בשבוע האחרון הועתקו שתי רשימות מהבלוג הזה לפורומים שונים, תוך כדי הפרת זכויות יוצרים. אני מקבל בברכה שימוש בחומרים המתפרסמים כאן במקומות אחרים ואף מעודד זאת, אך רק כאשר זה נעשה תוך כדי שמירה על מספר כללים.

כלל היצירות המתפרסמות בבלוג "רב צעיר" מוגנות עפ"י חוקי זכויות היוצרים עפ"י הכללים המפורטים כאן (הודעה על כך בתוספת לינק קבוע נמצאים בתחתית העמודה השמאלית של הבלוג).
במילים פשוטות נאמר כך:
אנא המשיכו לפרסם ולהפיץ, בקרב הפורומים שבהם אתם כותבים ורשימות התפוצה האהובות עליכם, רשימות ורעיונות שראיתם בבלוג זה, אך רק תוך מתן קרדיט וקישור ברור לרשימה המקורית. לדוג': מתוך בלוג "רב צעיר" או התפרסם לראשונה בבלוג "רב צעיר".

בתודה מראש,
בני

שביבים (פרשת ויקהל-פקודי) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

מזבח חדש בציון תכין
במצפה יריחו הולכות ונשלמות ההכנות לבניית מזבח עולה קטן, כדי להקריב עליו את קורבן פסח בהר הבית. הכול, כמובן, ייעשה בכפוף להוראות הסנהדרין, הנחיות מכון המקדש בראשותו של הרב ישראל שטיגליץ-אריאל שליט"א ואישור... בג"ץ.
למיטב הידיעה, ההנחיות שניתנו עד כה יצאו ממשרדו של האדריכל גדעון חרל"פ [ רחוב הסורג 2 ירושלים]. חרל"פ ביסס את שירטוטיו על פי "מכון המקדש". להלן המידות:
מקום ההקטרה- 60 *60 ס"מ [ הכול לחומרה, על-פי המידות של מרן בעל החזון איש]
מקום המערכה כולה- 120 * 120 ס"מ.
גובה מקום המערכה- 180 ס"מ.
קרנות- קובייה בגודל 10*10*10 ס"מ בכל פינה של המזבח.
יסוד-50*50ס"מ [מקיף את כל המזבח או בצורת רי"ש].
נקבים- במקום המערכה וביסוד [בפינה הדרומית מערבית של המזבח] יהיו נקבים.
כבש- יחס של 1:3.5
הנחיות עבודה:
אבנים שלימות [שלא נפגמו אך אינן צריכות להיות חלקות בדווקא] . איסוף מים המלח בעזרת 30 תלמידי ישיבת נתיבות יוסף או אחרים שיתנדבו לכך. את הבדים יעטפו בבדים [בגדים ישנים שייאספו על-ידי תושבי הישוב] ואכסון בקרטונים. שינוע למצפה יריחו באוטובוס, טרקטור וכד'.
הנקבים ייעשו באמצעות מוטות עץ. דפוס מעץ- באחריות נגר במצפה יריחו [האדריכל גדעון חרל"פ הכין שרטוטים מדוייקים לנגר].
מקום הבנייה- בחצר של יונתן צדוק [מצפה יריחו].
בדיון: כיצד לשנע את המזבח להר הבית.
העוסקים במלאכה מקווים, כי כשם שניתן היה להגיע להבנות עם הוואקף בחברון לגבי זמני תפילות וכיו"ב במערת המכפלה, כך אפשר יהיה להתדיין לגבי המועד שבו יקריבו את קורבן הפסח על הר הבית בהשתתפות מספר מצומצם של אנשים. מיותר לכתוב כי הרוב המכריע של רבני היהדות החרדית שולל רעיון זה מכל וכל.

"דורש טוב לעמו"
הפרשנית תחי' ["על פי פשט"], שייחסה למרדכי כוונה להתבולל בראשית דרכו הציבורית במלכות אחשורוש, ודבריה ראו אור ב"מקור ראשון" שלחה את תגובתה לביקורת החריפה ביותר, שפורסמה כאן בגיליון שבוע שעבר. ביקורת זו שללה בזעקה איומה את הפרשנות המאוד ספקולטיבית שלה על מרדכי היהודי. משום הערבות ההדדית, ישראל ערבין זה בזה, אין אני מפרסם את תגובתה, משום שהיא אינה חוזרת בה מדבריה, אלא נאחזת בהם, ואין היא רואה כל פגם, בכך שהיא מיחסת למי שנאמר עליו: "מרדכי בדורו כמשה בדורו" דברים שאין הדעת סובלתם.
אצטט רק את קטע הפתיחה של התגובה, משום שהוא בא לתקן טעות שלי. וכך היא כותבת: " לא הגדרתי עצמי מעולם כחרד"לית , ואף כשכתבת עלי פעם "סופרת חרד"לית", אמרתי לך "מילא סופרת, אבל חרד"לית ודאי שאינני". אחת הסיבות שלא הגדרתי עצמי כחרד"לית היא , שאני לא מפקידה את עיני, שכלי ואמונתי בידי שום אדם ושום חברה. אני משתדלת לחבור "לכל אשר יראוך", אך היטב אני יודעת, כי יראת שמים עלולה להיות מסווה להרבה דברים לא כשרים, ועל בשרי חוויתי זאת." עד כאן הציטוט. בעקבות הדברים הללו- איני מגדירה עצמי כחרד"לית- הוקל לי מעט. ונסיים בדבריו של האבן עזרא על מרדכי היהודי, אותם שלח לי "האיש של הרבי מלובביץ'", ר' טוביה פלס הי"ו: "דורש טוב לעמו"_ כפי שמדייק האבן עזרא, שלא נאמר "עושה טוב" אלא "דורש טוב", היינו, שהשתדל וחיפש היכן ישנה הזדמנות ואפשרות לעשות טובה ליהודי. וכהוראת הרבי לעסקני ציבור. לא רק "עושה טוב", אלא "דורש טוב".

ברכת החמה: מנהגי חב"ד
רב כפר חב"ד, הרה"ג מרדכי אשכנזי שליט"א, עומד לפרסם בימים אלה שלושה מאמרים על מנהגי חב"ד בכל הקשור לברכת החמה. במאמרים התורניים הללו שיראו אור בשבועון "כפר חב"ד" , כותב הרב אשכנזי בין היתר:
"ברכה זו יש לה סיום זמן אך אין עדיפות ואין חובת השתדלות לברך אותה מיד בנץ החמה. ואכן, כך הוא מנהגנו להתפלל שחרית תחילה ואחר כך לברך ברכת החמה. ["והנה, כותב הרבי [מלובביץ' זי"ע ש.ש.] שזמן הברכה הוא "לכתחילה עד סוף ג' שעות זמניות [שהוא סוף זמן קריאת שמע] ובדיעבד עד חצות היום".] ועוד כותב הרב אשכנזי: ..."ולפי זה מובן מדוע אין אומרים פיוט "א-ל אדון" [במעמד ברכת החמה] , משום שהוא עוסק במעלת אור השמש: "מלאים זיו ומפיקים נגה נאה זיום בכל העולם... קרא לשמש ויזרח אור", ואילו ברכת החמה נתקנה העל השמש עצמה בלי האור."

למה רוקדים עם מטאטא?
יהודי בשם ר' זלמן וולף פנה במכתב לביטאון העדה החרדית "לברר את המקור והטעם למנהג ירושלים , לרקוד עם מטאטא בחתונת בן הזקונים", וצויין, ש"מנהג זה לא נראה בשאר תפוצות ישראל". כותב שורות אלו ראה גם ראה מספר חתונות, לאו דווקא באזור ירושלים, של בני זקונים,שההורים רקדו בתום החתונה עם מטאטא. משנשאלו איזה מחותן המטאטא? הסבירו כי זהו מנהג עתיק המסמל שכל הילדים, בסייעתא דשמיא, "טואטאו" מן הבית. ותמהתי תמיהה גדולה.
והנה תשובת "העדה": "לענ"ד ולפי מיעוט חקירתי בעניין זה , מסתבר מאוד שזהו בסה"כ המצאה של בדיחותא, של בדחן מירושלים של פעם... החתונות של פעם , בפרט בשכונות הקטנות שכולם הרגישו משפחה אחת שלימה, והחתונה הייתה מתקיימת בצורה הכי צנועה ובהסתפקות במועט הכי אפשרי כשהגברים הצטופפו בביתם של הורי הכלה והנשים התאספו בביתו של השכן, והשכנים עזרו בהכנת הסעודות בדיוק רב וללא שום מותרות, והדבר היחיד שפרץ את כל הגבולות היה השמחה...הבדחנים היו מלאי תוכן ושמחה...וכל חפצי הבית גוייסו להוסיף שמחה ובדיחותא. וכאשר בירכתי הדירה עמד המטאטא הרכיב עליו הבדחן תלי תילים של רמזים על בית זה, שבת הזקונים שלו כבר זוכה להקים בית משלה [עם מטאטא משלה-ש.ש.] .תוך כדי כך משך הבדחן את אבי הכלה לרקוד עם ה"בעזעם" מתוך שבח והודיה להשי"ת . היום מכל זה לא נשאר שום זכר. רק המטאטא נשאר למזכרת מכל החן של פעם. למשמע אוזן דאבה נפשנו..."

התזכיר של ריצ'רד מיינרצהגן
"אחד מביקורי המקצועיים בלונדון בשנת 1968, היה בהנהלת רשת המזון "מרקס אנד ספנסר". לאחר סיום ישיבה עם מנהלים אחדים, שאל אותי אחד מהם בפגישה אישית, האם שמעתי אי פעם את השם ריצ'רד מיינרצהגן, השבתי בשלילה ומארחי סיפר לי אודות אדם נדיר זה, שהיה קולונל בצבא הבריטי, במלחמת העולם הראשונה ושירת כקצין המודיעין של גנרל אלנבי בקרבות על כיבוש מצרים ופלסטינה. מיינרצהגן אישית ביצע מהלך הטעייה מוצלח שסייע לבריטים לכבוש את באר שבע בשנת 1917 ונחשב כמומחה בכל הקשור למזרח התיכון. לעומת לורנס (איש ערב), שהיה ערביסט, נודע מיינרצהגן כתומך בעם היהודי והיה בעל חזון ציוני, דבר שהיה בעוכריו. בשנת 1919 שרת מיינרצהגן כקצין מודיעין במטה בלונדון והזדמן לו לפגוש לשיחה את ראש הממשלה דאז, לויד ג'ורג', אשר התרשם מניתוחיו וביקש ממנו להגיש לו את רעיונותיו בכתב. זכיתי לקבל ממארחי הבריטי צילום של תזכיר מופלא שנכתב בשנת 1919, שנחשף באותה שנה, לאחר שהוסר ממנו סיווג הסודיות וזה בערך דבר התזכיר:

אדוני ראש הממשלה,
לבקשתך, אסכם את הצעותיי בעניין חיזוק מעמדה של ממשלת בריטניה במזרח התיכון. כזכור, חבר הלאומים אישר לנו מנדט להחזיק בפלסטינה ולדאוג לשלום תושביה. בארץ היסטורית בלתי מפותחת זו, יושבים שני עמים המפתחים רגשות לאומיים. הלאומנות הערבית לא תסבול את זו היהודית ושתי אלה בהכרח יתנגשו. הכוחות הערביים העיקריים באזור הם סוריה ומצרים וכל יתר התושבים הם שבטים בדואים. אני צופה כי כוחם של היהודים ילך ויתגבר בזכות אמונתם ההיסטורית והם יסתמכו על הצהרת בלפור, לצורך מימוש הקמת מדינה עברית. אני מעריך כי גם אם יחברו הסורים והמצרים יחדיו למלחמה, שתתרחש בעוד כ - 30 שנה, כאשר בריטניה תסיים את תפקידה בפלסטינה, ינצחו אותם היהודים, בכוח ההשכלה, האמונה והטכנולוגיה שלהם. עד כאן תיאור המצב.
לפי הערכתי, כשכל זה יקרה, תפסיד בריטניה את אחיזתה, לא רק בפלסטינה אלא בכל המזרח התיכון, כולל במצרים, שם תגבר הלאומנות ותשאף לסלק אותנו והם עלולים להלאים את תעלת סואץ ואף להטביע בה אוניות, על מנת לחסום לנו את הדרך למזרח אפריקה ולהודו.
אי לכך, אני מציע לממשלתך לשקול לספח את סיני ולהקים שם את בסיסיה העיקריים. אמנם את סיני כבשנו מהטורקים בתור חלק ממצרים, אבל, למעשה במשך מאות שנים תחת השלטון העותומאני, עד שנת 1905, היה מדבר סיני חלק מהפרובינציה של ערב הסעודית ורק מסיבות אדמיניסטרטיביות הועברה טריטוריה זו לפרובינציה המצרית. אשר על כן, לפי חוקי המלחמה הבין לאומיים, לבריטניה ככובשת, יש מלוא הזכות לספח אליה את סיני ולמצרים לא תהיה זכות ערעור על כך.
אם אכן כך תעשה בריטניה, נזכה ביתרונות הבאים:
[1] סיפוח סיני לא יסבך את בריטניה בסיפוח אוכלוסייה עם שאיפות לאומיות. בסיני חיים רק כ – 5000 בדואים המתפרנסים בעיקר מהברחות ומוטב שיתפרנסו מעבודות שירותים עבור בסיסינו.
[2] מדבר סיני בשליטה בריטית יהווה אזור חיץ בין מצרים לבין המדינה היהודית שתקום. כך יימנע מהמצרים לחבור לסורים ולהילחם נגד היהודים. כאמור, לא יוכלו המצרים או הסורים לבדם, לתקוף את היהודים, מה שיביא בהכרח לשיתוף פעולה, לשלום ולשגשוג כלכלי בכל מדינות האזור.
[3] אם נתבסס בסיני, נשלוט בגדה המזרחית של תעלת סואץ ונבטיח שיט חופשי, מה שיאפשר לנו שליטה טובה באגן הים התיכון, במושבותינו באפריקה המזרחית, בהודו ובמזרח הרחוק.
[4] אם בבוא העת נאלץ לפנות את מאחזינו בפלסטינה ובמצרים, נוכל לעשות זאת בצורה ידידותית מבלי שייווצרו חיכוכים מיותרים בין בריטניה לבין עמים אלה ומבלי לאבד את שליטתנו בתעלת סואץ.
[5] אני מאמין כי בסיני ניתן יהיה למצוא נפט ואולי גם מחצבים אחרים.

אף על פי שהתזכיר הנבואי היה גאוני וכלל דרכי חשיבה חדשניות להבטחת המשך אימפריאליזם בריטי מושכל, דחה לויד ג'ורג' את המלצותיו של מיינרצהגן. גם בריטניה וגם ישראל ניתן רק להצטער על כך.
סיפור חייו המופלאים של מיינרצהגן (1878 – 1967) נכתב בספר מעולה המצוי בידי:
Duty, Honor, Empire. The Life and Times of Colonel Richard Meinertzhagen
הספר יצא לאור בשנת 1970, בהוצאת Random House of Canada Limited, Toronto.
המחבר John Lord, לחם כמ"פ חי"ר במלחמת העולם השנייה, בפשיטה לנורמנדיה ועד הקרבות על נהר הריין.
***
כישוריו של מיינרצהגן, כפי שבאים לידי ביטוי בתזכיר ובספר, מלמדים על תרומתו של האיש לציונות ולהקמת המדינה, על קשריו עם פרופ' חיים ויצמן, לו סייע בהשגת הצהרת בלפור.
במלחמת תש"ח, ביום 23 באפריל 1948בהיותו בגיל 70, הגיע מיינרצהגן לנמל חיפה בספינה בריטית. היה זה בימי התארגנות הבריטים לפינוי פלסטינה כאשר בחיפה מתנהלים קרבות קשים. החיילים הבריטים הוזעקו להגן על האספקה הבריטית בנמל ומיינרצהגן אשר השיג מדים, רובה ותחמושת, יצא לנמל, הצטרף לכוחות ההגנה הלוחמים, ירה והפתיע את הלוחמים היהודים באיכות ביצועיו. כשאזלה תחמושתו חזר הזקן לספינה וזו הייתה תרומתו המבצעית האישית להקמת המדינה.
מופלא מבינתי". [מתוך זכרונות אישיים של יגאל הרפז]

מדרש לפרשת ויקהל-פקודי

ד"א "תאלמנה שפתי שקר" מדבר במשה. בשעה שאמר הקב"ה לעשות לו משכן, מיד אמר משה לישראל "ויקחו לי תרומה". היה משה עושה במשכן והיו ליצני ישראל אומרים אפשר שהשכינה שורה על ידי בן עמרם? א"ר יוחנן: ו' חדשים היה עוסק במשכן ג' חדשים עשאוהו וג' חדשים קפלוהו, אעפ"כ היו מליצין אחריו ואומרים: הרי נעשה - לא היה משה אומר שישרה שכינתו אצלנו? והקב"ה נתכוון להעמיד המשכן בחדש שנולד בו יצחק אבינו. לא עשה אלא כשהגיע אותו החדש, אמר הקב"ה למשה: "ביום החודש הראשון תקים את המשכן". אותה שעה אמרה רוח הקודש: "תאלמנה שפתי שקר" - אותם שמליצים אחר משה לא עשה אלא כיון שאמר האלהים למשה שיקים את המשכן התחילו טוענין אותו ובאין כל אחד וא' ממלאכתו שנא' "ויביאו את המשכן אל משה":

המדרש מספר אודות ליצנים שהיו בעם ישראל שהיו צוחקים על משה בגלל שלא שרתה השכינה במשכן. על אף שעבודת המשכן הסתיימה בכסלו עדיין לא שרתה השכינה במשכן, וליצני אותו הדור היו תולים את הדבר במשה. אך המדרש מבהיר שזה היה בכוונה תחילה, כי הקב"ה לא היה חפץ להשרות שכינתו עד לחודש ניסן, החודש בו נולד יצחק. כאשר בסופו של דבר הקב"ה השרה את שכינתו בחודש ניסן היה בדבר כדי לסתום את טענותיהם של אותם ליצנים.

מה חשיבותם של אותם ליצנים, שחז"ל ראו צורך להתייחס אליהם? מדוע באמת אם המשכן היה מוכן בחודש כסלו, הקב"ה בחר לחכות עד לניסן? ומה חשיבותו של יצחק בכל העניין הזה?

מעניין הדבר שחז"ל אומרים (ריש פרשת תולדות) שגם כשנולד יצחק הליצנים היו אומרים שיצחק איננו מזרעו של אברהם. המדרש הזה שמקשר את הקמת המשכן עם לידת יצחק מצד אחד ועם טענות ליצנים מאידך מדליק נורה אדומה.

יצחק מסמל בדרך כלל את עמוד העבודה (על שלושה דברים העולם עומד: על התורה – יעקב, על העבודה – יצחק, ועל גמילות חסדים – אברהם), כמי שבעצמו היה במעמד של עולה תמימה. אך טבעי הדבר שתחילת העבודה של בני ישראל במשכן יהיה קשור להולדתו.

אך מה עניין הליצנים, שדבריהם חוזרים כאן ובלידתו של יצחק?

בלידתו של יצחק טוענים הליצנים שבנו של אברהם איננו מיוחס לו, אלא מגיע מאבימלך. בבניית המשכן טוענים הליצנים שהמשכן, מעשה ידיו של משה, איננו רצונו של הקב"ה והוכחתם שהקב"ה לא השרה את שכינתו בתוכו. ישנו דמיון בטענות הליצנים - שישנה אלמנט של מרמה במעשיהם ובתולדתם של אברהם ומשה.

גם דרך התשובה של הקב"ה לאותם ליצנים דומה: הקב"ה שם את דיוקנו של אברהם ביצחק, ואת שכינתו במשכן. זאת, כדי להבהיר שיצחק באמת מגיע מאברהם ושהמשכן מגיע מציוויו של הקב"ה.

כנראה שהמדרש בא ללמד אותנו, שכשעוסקים בעמוד העבודה, בניגוד לתורה ולגמילות חסד, קשה להוכיח שהתוצאות באמת משתייכות לפעולות. לא תמיד קל למישהו מבחוץ להבחין בין תפילה תמימה לבין הצגה, ועוד יותר קשה להבחין באדם המצטיין בענייני תפילה אם אמת הוא אם לאו.

יש לכם רעיון אחר? אשמח לשמוע.

לרפואת ליאורה תמר בת ליבה הזקוקה לרחמי שמיים

ברכת החמה: הלכות ונוסח

תלמיד חכם אחד (ליודעי ח"ן: זהו "בבא") שלח לי את הדברים הבאים: קיצור הלכות ברכת החמה עפ"י הג"ר עובדיה יוסף ונוסח לברכת החמה. ניתן להוריד כקובץ - כאן.
עוד על ברכת החמה, ראו: ברכת החמה ה'תשס"ט, מאת: פרופ' דניאל י. לסקר

קיצור עיקרי הלכות ברכת החמה עפ"י הגר"ע יוסף שליט"א בספר חזו"ע

א. ברכת החמה מתקיימת פעם בכ"ח שנים. השנה מועדה ב- יד ניסן התשס"ט.
ב. זמנה לכתחילה מהזריחה בבוקר עד סוף שלוש שעות זמניות. לכתחילה מונים אותם מעלות השחר (9:13) ובדיעבד מהנץ (9:49). בדיעבד אם היו עננים וכיסו את החמה, המקיל לברכה עד חצות (12:49) יש לו על מי לסמוך
ג. מנהג ירושלים להתפלל ביום זה בנץ החמה, ולאחר קדיש תתקבל יוצאים לחצר בית הכנסת ומברכים ברב עם את ברכת החמה.
ד. אם חושש להפסידה מחמת עננים וכיו"ב, יכול לברכה אף קודם שהתפלל
ה. גם נשים חייבות בברכת החמה, ועל הצד היותר טוב כדאי שתשמענה את הברכה מש"ץ המכוון להוציאן י"ח, והן תצאנה בברכתו
ו. אם יש עננים המכסים את גלגל החמה, אין לברך את ברכת החמה גם אם ניכר אורה. ואם יש רק ענן דק וקלוש שגלגל החמה ניכר בעדו, ניתן לברך.
ז. חולה או זקן חלוש שאינו יכול לצאת מביתו, יכול לברך מביתו כאשר הוא רואה את החמה דרך החלון. וא"צ שיעמוד בשעת הברכה.
ח. ברכת החמה הקודמת התקיימה בד' ניסן התשמ"א. ברכת החמה הבאה תתקיים אי"ה בחיים טובים ובשלום בכג ניסן התשצ"ז. יה"ר שנחיה ונזכה לברכה יחד עם משיח צדקנו בבית מקדשנו!

נוסח ברכת החמה – יד ניסן התשס"ט

תהלים פרק יט לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת: אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם: בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח: מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ: תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם: יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים: גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי: גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי:

תהלים פרק קמח הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים: הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כָּל צְבָאָיו: הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר: הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם: יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ: וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר:

תהלים פרק קכא שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: ה' יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

תהלים פרק קלו הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעֹלָם חַסְדּוֹ: לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים: יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים: הוֹדִינוּ לְּךָ אֱלֹהִים הוֹדִינוּ וְקָרוֹב שְׁמֶךָ סִפְּרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא: וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ:

בראשית פרק א וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ: וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי:

תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה, לבנה בגבורתה, וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן, אומר ברוך עושה בראשית. ואימת הוי? - אמר אביי: כל עשרים ושמונה שנין, והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי, באורתא דתלת נגהי ארבע (ברכות נט:)

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו, הנה אנחנו באים להודות לה' יתברך על מעשה בראשית אשר עשה, ולברך בשמו הברכה אשר תקנו חכמים זכרונם לברכה ביום זה, על החמה בתקופתה, שעומדת ברקיע בתחילת מחזור כ"ח שנה שלה, כמו תחילת עמידתה ביום רביעי בשבת ששת ימי בראשית, כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, לתקן שורש מצות הברכה הזאת במקום עליון. ויעלה לפניך כאילו כיונו במצווה הזאת בכל הכוונות הראויות לכוון. ויהי נעם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידנו כוננה עלינו ומעשה ידנו כוננהו.

ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, עושה מעשה בראשית

אל אדון על כל המעשים. ברוך ומבורך בפי כל הנשמה. גודלו וטובו מלא עולם, דעת ותבונה סובבים הודו. המתגאה על חיות הקודש, ונהדר בכבוד על המרכבה. זכות ומישור לפני כסאו, חסד ורחמים מלא כבודו. טובים מאורות שבראם אלהינו, יצרם בדעת בבינה ובהשכל. כח וגבורה נתן בהם, להיות מושלים בקרב תבל. מלאים זיו ומפיקים נוגה, נאה זיום בכל העולם. שמחים בצאתם ששים בבואם. עושים באימה רצון קוניהם: פאר וכבוד נותנים לשמו. צהלה ורינה לזכר מלכותו: קרא לשמש ויזרח אור. ראה והתקין צורת הלבנה: שבח נותנים לשמו כל צבא מרום. תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני הקודש:

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה. (אב"ג ית"ץ):
קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא. (קר"ע שט"ן):
נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם. (נג"ד יכ"ש):
בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם (בט"ר צת"ג)
חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ. (חק"ב טנ"ע):
יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ. (יג"ל פז"ק):
שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת (שק"ו צי"ת)
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

תהלים פרק סז לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:

יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו כמו שהחייתנו וקיימתנו והגעתנו לזמן הזה לברך ברכה זו כן תחיינו ותקיימנו לברכה מתקופות אחרות הבאות עלינו לשלום שמחים בבניין עירך וששים בעבודתך ותזכנו לראות פני משיחך ותקיים בנו מקרא שכתוב ע"י נביאך כאמור והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא במהרה בימנו אמן נצח סלה ועד:

רבי חנניה וקדיש על ישראל. ואם היו בתפילה ממשיכים בבית יעקב ושיר של יום עד סוף התפילה.

לעילוי נשמת משה בן מנטה, חנניה בן רינה, שרה בת אסתר, אברהם בן בודא, אסתר בת שרה. תנצב"ה

מיחם "כשר" לשבת

לפני מספר שבועות באחת השבתות ניגש אלי יהודי לאחר תפילת שחרית ושאל אותי כך: יש לו מיחם חשמלי עם אישור של מכון צומת. למיחם יש שלושה מצבים: הרתחה, שמירת חום ומצב שבת. בטעות, לפני שבת במקום להעביר את המיחם ממצב הרתחה למצב שבת הוא העביר אותו למצב שמירת חום. הוא רצה לדעת אם מותר לו בכל זאת להשתמש במים.
לא היה לי מושג מה לענות ומה ההבדל בין מצב שמירת חום לבין מצב שבת. מסברא, לא ראיתי סיבה למה שיהיה אסור אך כפי שהעיר לי חבר, שעמד לצידי באותו עת, אם יש גם מצב שבת וגם מצב שמירת חום, כנראה שההנחה היא שמצב שמירת חום הוא לא טוב בשביל שבת.
בכל מקרה, כמה ימים לאחר מכן יצרתי קשר עם ידידי מנוער הרב יצחק ברט שעובד במכון צומת (מן הסתם הוא מוכר לחלקכם משיעוריו המעולים בענייני הלכה וטכנולוגיה והלכה ומדינה המופיעים ברשת) כדי שיסביר לי קצת על המיחמים הללו.
תשובתו היתה כדלהלן:
העניין נעוץ בהבדל שבין הכשר 'רגיל' להכשר 'מהדרין'. יש כמה הבדלים בין שני ההכשרים שאנחנו נותנים למיחמים, ואחד מהם הוא שבמיחמים בהכשר 'רגיל', אנחנו מאשרים שימוש בטרמוסטט, שמפעיל את גוף החימום של המיחם כאשר הטמפרטורה שלו נמוכה. הבעיה עם זה היא שכאשר מוציאים מים מהמיחם, כמות המים במיחם קטנה, ולכן גם המים שבמיחם מתקררים יותר מהר (כוס תה מתקררת יותר מהר מאמבטיה חמה...). לכן, האדם שמוציא מים מהמיחם גורם בעקיפין לכך שגוף החימום יתחיל לפעול קודם. זו השפעה קטנה ועקיפה מאוד, ולכן אנחנו נותנים הכשר 'רגיל', אבל להכשר 'מהדרין' אנחנו רוצים טיימר במקום טרמוסטט.
במצב 'שמירת חום', מופעל טרמוסטט, ואילו במצב שבת מופעל טיימר, והמיחם קיבל הכשר 'מהדרין'. לפי"ז, אם האדם שכח והשאיר את המיחם על 'שמירת חום', הוא יכול לדעת הרבה פוסקים להשתמש במיחם.
חסד עשה אתי ר' יצחק ואף הפנה אותי לדעות השונות. הדעה האומרת כי ניתן להשתמש במיחם על אף החשש שזה יגרום להרתחה מחודשת של המים הנותרים במיחם היא דעתו של הג"ר שלמה זלמן אויירבך במנחת שלמה (ח"ב סי' כב אות ב):
ומה שכתב לענין מיחם חשמלי המופעל ע"י טרמוסטאט אם מותר להוציא ממנו מים בשבת, לדעתי גם זה מותר שהרי אינו מכוין השעה לפתוח המים בשעה שיופעל על ידי הטרמוסטאט, ואינו אלא ספק אם בפעולה זה ידלק או לא, וזה גם כן רק גרמא ולא הוי פסיק רישא, ולכן נראה דמותר

ואילו הדעה האומרת כי יש בזה חשש חילול שבת הוא הג"ר יצחק יעקב וייס בעל המנחת יצחק (ח"ה סי' צא):
הנה בודאי מיירי באופן שאי אפשר להגדיל או להקטין החום, דליכא משום שמא יחתה, וכמו שדייק כהדג"ק, דהוי לו דין כירה גרופה, ובתנאי שאין העלעקטער מופעל ומופסק ע"י טארמוסטאט, דאז יש חשש, דבעת שלוקח מהמים, נכבה קצת מהעלעקטער, ודלא כדאיתא בספר שמירת שבת כהלכתה (פ"א סעי' כ"ז), ומה שציין שם למטה, לספר שו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' קל"ז), אדרבה שם מבואר להתיר דוקא באופן דאין לחוש בכה"ג עייש"ה.

לסיכום העניין עד כה, מכון צומת יוצאים ידי כל השיטות בזה שהם מחלקים בין "הכשר" רגיל למהדרין, ישנם מיחמים עם הכשר של צומת שמתאימים לשימוש בשבת גם לדעת המנחת יצחק שהם המהדרין וישנם כאלה שהם בהכשר רגיל האסורים לשימוש בשבת לדעת המנחת יצחק.

אני מאד לא שלם עם המצב הזה. האדם הקונה את המיחם עם ההכשר של מכון צומת סבור שמה שהוא קונה נצרך מהדין בכדי למנוע חילול שבת. אך מצד האמת, סביר להניח שכמעט כל מורה הוראה שהיה נשאל בנושא היה מורה להתיר כדעת הגרש"ז אוירבך. כך קורה למעשה שדעה מחמירה ודי לא מקובלת (כך נראה לי, לפחות) מונהגת כאילו שהיא מיינסטרים. ואילו צומת היו משרתים את כלל הציבור הדתי - החרשתי, אך כולנו יודעים שהציבור החרדי מתייחסים לצומת כגוף המעודד חילולי שבת.

דבר זה איננו חדש. לפני כעשור התחילו לשווק מקררים עם מפסק מיוחד לשבת. בכל שנות ילדותי ונעורי הכרתי (רק) שני אנשים שהחמירו לא לפתוח מקרר בשבת (היום אני לא יכול לחשוב אפילו על אדם אחד), אך פתאום שיווקו מוצר כאילו שהמיינסטרים ההלכתי הוא שאסור לפתוח מקרר בשבת (גם זה מחלוקת המנחת שלמה והמנחת יצחק). כך קרה שחבר שלי שעמד בפני חתונה, שלצערי איננו מקפיד על שלוש תפילות ביום ויש לו הרבה מה ללמוד מהלכות שבת, הודיע לי בשעתו שהוא קנה את המקרר החדש עם המפסק לשבת כדי למנוע בעיות בשבת.

עדכון: תגובה שקיבלתי עתה ממכון צומת.

א. ההנחה שמים במפלס נמוך מתקררים מהר יותר ממים במפלס גבוה אינה נכונה, מפני שכמעט בכל המיחמים קיים גוף חימום קבוע בעל הספק נמוך לשמירת חום שעובד כל הזמן גם כאשר התרמוסטט מנותק. כאשר התרמוסטט נסגר הוא מפעיל גוף חימום נוסף בעל הספק גבוה להרתחה. לכן מים במפלס נמוך מצטננים לאט יותר (בפועל זה תלוי בגבהים שונים של מפלס המים ובכל מקרה לא שייך פה "פסיק רישיה").
ב. במכון צומת סבורים שלהלכה אין צורך לחשוש להשפעה על התרמוסטט. מי שחושש לכך גם לא יוכל לפתוח דלת או חלון בחדר שקיים בו רדיאטור חשמלי כי גם לו יש תרמוסטט וכניסת אויר קר לחדר בזמן שהתרמוסטט פתוח (מנותק) מזרזת בעקיפין את הפעלתו.
ג. אע"פ כן במכון צומת לא משווקים כ"מהדרין" מיחמים עם תרמוסטט, בגלל חששות המחמירים ומתוך רצון להגדיל את שוק הרוכשים בייחוד בקהילה החרדית.
ד. יש להעיר כי בתנורים שנפח חלל התנור קטן והפרש הטמפרטורות בין החוץ לפנים גבוה מאוד, העניין הוא שונה וחמור יותר כי שם ההשפעה היא מיידית. לכן גם אנו אוסרים מיני-בר שקיבולת מיכל המים הקרים שלו קטן מ 5 ליטר. ה. לגבי מקררים יש להבדיל בין פיקוד שבת "מהדרין" שנועד לנתק את התרמוסטט, ולדעתנו אינו חובה הלכתית; ובין מפסק שבת שנועד לבטל את חיישני הדלת כדי למנוע פעולות חשמליות מיידיות שנגרמות עם פתיחת הדלת. לצערנו המקררים החדישים בעייתיים יותר בנושא זה כי מלבד המנורה הנדלקת עם פתיחת הדלת, בחלק מהמקררים פתיחת הדל גורמת לכיבוי מאווררים, להפעלת מונה אלקטרוני לפתיחת דלת, טיימר להפעלת זמזם וכדו'. לכן מכון צומת מחייב לבדוק שעניינים אלו אכן נוטרלו במצב שבת.

הרהורים על הלכה וערכים - חלק ג

רשימה רביעית בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.

לרשימה הראשונה: הרהורים על הלכה וערכים - מבוא
לרשימה השנייה: הרהורים על הלכה וערכים - חלק א

לרשימה השלישית: הרהורים על הלכה וערכים - חלק ב

סיכום ביניים

נפתח בסיכום מה שעשינו עד עתה:
אנחנו דנים בשאלת היחס בין הלכה וערכים. הנחתנו היא, שההלכה משקפת מערכת ערכים מסויימת. להלכה יש עמדה בשאלת אופי היחסים בין ישראל לגויים, בין גברים ונשים, בשאלת חשיבות חיי אדם, חשיבות העזרה לזולת וכן הלאה.
השאלה היא מה קורה כאשר ישנה סתירה בין מערכת הערכים ההלכתית, ובין מערכת הערכים של אדם מסויים, או מערכת ערכים של החברה כולה.
הפתרון הראשון שהצענו לסתירה זו הוא לומר, שחלק מהערכים של ההלכה אינם ערכים 'מוחלטים' אלא הם שיקוף של החברה כפי שהיא נתפסה בעיני חז"ל, בזמן נתון. אם ההלכה הושתתה על ערכים כאלו, הרי שבשינוי המצב החברתי, מן הראוי שגם ההלכה תשתנה.
אם נאמר למשל, שדברי חז"ל, לפיהם אשה לא תקרא בתורה 'מפני כבוד הציבור' נובע ממעמדה החברתי הנמוך של האשה באותה תקופה, ולא מעמדה עקרונית ביחס למעמד האשה, הרי ששינוי במעמד האשה צריך להוביל לשינוי הלכתי.
הסברנו, שלשם כך צריך להניח (א) שהערך המסויים שאותו משקפת ההלכה בנוי על מציאות חברתית נתונה ואינו ערך עצמי (ב) המציאות החברתית כיום שונה.
ניתחנו כמה דוגמאות על רקע הפתרון הזה, וראינו שפתרון כזה אכן מתקיים לפעמים.
הפתרון הזה הוא, פחות או יותר, פתרון מוסכם. הבעיה איתו היא, שהוא כמעט ולא ישים. כמעט תמיד עולה השאלה, מנין לנו שערך מסויים אצל חז"ל הוא שיקוף של המציאות, ולא החלטה עקרונית? יתר על כן, דווקא במקומות שבהם די ברור שהשקפתם של חז"ל היא השקפה עקרונית, נראה שהערכים המקובלים היום שונים מאלו של חז"ל.

חלק ג
נייחד את הפוסטים הבאים לשלושה פתרונות נוספים, שהם ישימים יותר.
הפתרון הראשון בנוי על העקרון, שאי אפשר לקחת ערך אחד, שלא במסגרת כללית יותר. דהיינו, יתכן שהתורה מכוונת אותנו לערך מסויים, אך אנחנו איננו יכולים להשיגו במלואו. השגה חלקית של הערך תיצור עיוות. לכן, נדרש שינוי מסויים, כדי להתאים את הערך למציאות משתנה.
היות שהדברים מן הסתם אינם מובנים מצד עצמם, אני מבקש להשתמש בדוגמא דלהלן. (הדברים שמצוטטים מתוך מאמר אחר שלי - 'ישום ההלכה במציאות כלכלית משתנה'. ניתן לקרוא את המאמר כאן).
אחת התשובות המפורסמות בנושא דינא דמלכותא דינא היא תשובת הרשב"א בעניין ירושת הבת (חלק ו סימן רנד). הטיעון שהגיע לפני הרשב"א הוא שיש לאפשר לבת לרשת, אף שעל פי ההלכה אין הבת יורשת, משום שזהו החוק המקובל באותו מקום, וממילא יש כאן גם 'דינא דמלכותא דינא' וגם 'מנהג המדינה'. ועל כך כותב הרשב"א:
ומ"מ לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ"ל שאסור לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים ואע"פ ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם

מדברי הרשב"א נראה, שגם נסיונות להשיג את היעד של ירושת הבת, שלא דרך דינא דמלכותא אלא על ידי יצירת 'הערמות' שונות, בדומה להיתר עיסקא, אינם ראויים, משום שהבעיה היא לחקות את הגויים.
יש לציין, שבהקשר המסויים של ירושת הבת, יש בסיס לדברי הרשב"א מדברי הגמרא בבבא בתרא (קטו:) :
אמר רב הונא אמר רב כל האומר תירש בת עם בת הבן אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו שאינן אלא מעשה צדוקין.
וכתבו התוספות, שאפילו בדרך של תקנה, אין ליצור מצב שהבת תירש עם הבנים.

עם זאת, עוד מימי הראשונים, נהגו לכתוב צוואות כדי לדאוג שגם הבנות תירשנה. הצוואות המוכרות ביותר בעניין זה הן המכונות 'שטר חצי זכר' או 'שטר זכר שלם' (ראה רמ"א אה"ע צ, א; חו"מ רפא, ז). נוסף על כך, הציץ אליעזר (חלק טז סימן נב) מציין שתקנות לתת חלק בירושה לבנות, היו קיימות מאז ומעולם, בקרב קהילות רבות. לדעת הציץ אליעזר, כאשר הבת אינה יורשת לגמרי כשווה בין הבנים, אלא בשינויים מסויימים, אין איסור בתקנות לירושת הבת.
בהקשר זה ראויים לציון דבריו של הרב דיכובסקי ("הלכת השיתוף", תחומין כרך יח, עמ' 30 - 31):
נער הייתי ועדיין לא זקנתי. ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי, לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד, תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה.

דהיינו, שבמקום שאין התנגדות, הנוהל המקובל בבתי דין הוא לתת לכל הפחות חלק לאשה, גם אם לא חלק שווה. אמנם, נכון הדבר שבתי הדין מעבירים לאשה חלק בנכסים בתורת הקנאה, ואין מי שאומר שהבת יורשת מדינא בין הבנים, אך האם לא היה מן הראוי שבתי הדין ישתדלו להניא את היורשים מלתת חלק לבנותיהם, כדי לרשת כרצון התורה? וכי נאמר שבגלל שכיום מקובל שהבת תירש בשווה, אנו רשאים לזנוח את הערך שהתורה מנחילה לנו, לפיו הבת אינה יורשת בין הבנים?
לדעתי, יש להבין את המנהג המקובל כיום, על פי העקרון שהצגתי לעיל. אני חושב שהתורה דוגלת במצב שבו לאשה בעצם אין צורך ברכוש משל עצמה - האשה מתחילה כבת של אביה, ועוד טרם שהיא נהיית גדולה, היא כבר עוברת לבית בעלה. כיוון שלאשה אין צורך ברכוש, אין טעם שהיא תירש בין הבנים. למעשה, הצורך שהיא תירש בכלל (ולא נאמר שאחי האב ירשו) הוא רק מפני הרצון לשמור על נחלת האבות, כמבואר בטענתם של בנות צפלחד.
אם הניתוח הזה של רצון התורה נכון, הר שבמציאות כלכלית, שבה לאשה יש נכסים משל עצמה, היא עובדת לפרנסתה, והיא שולטת בנכסים אלו, אין כל כך הגיון כלכלי בכך שהאשה לא תירש. במציאות כלכלית שכזו, שמירה על זכותם של האחים על ידי מניעת הירושה מן הבנות, היא בעצם עיוות מוסרי, שהתורה מעולם לא התכוונה אליו.
חשוב להדגיש, שאין מי שאומר שבמציאות הכלכלית היום, הבת יורשת בין הבנים מן התורה. מה שכן, ניתן לעשות תקנות שונות, הקנאות, והערמות הלכתיות שונות, כדי לדאוג שהעיוות המוסרי לא יתרחש. אולם, אילו היה נוצר מצב, שבו אי אפשר להשתמש בתקנות והערמות, לא היתה ברירה אלא לחיות עם העיוות המוסרי (למעוניינים בדוגמאות נוספות ובניתוח ארוך יותר, כדאי לקרוא את מאמרי בפנים).

מה פתרנו בכך ומה לא?
האם ניתן לומר, שכיום אין זה הוגן שהבת לא תירש בין הבנים? התשובה לשאלה זו חיובית. האם ניתן לומר שזהו המצב הרצוי - הפתרון שהצגתי לא אומר זאת. כל מה שאמרתי הוא, שהיות שאי אפשר לשנות את כל מעמד האשה, התעקשות על ירושה כדין תורה איננה מוסרית. אולם, אילו היה הכוח בידינו, יתכן (בינתים, עד שנדון בפתרונות הבאים) שנאמר שבוודאי שעדיף לחזור למצב שבו האשה אינה זקוקה לרכוש. כך שלשוויוניים שבינינו, הפתרון שהצגתי בעצם אינו פתרון אמיתי להתמודדות עם דעת התורה בעניין מעמד האשה.
בדיני ממונות, קל יחסית למצוא פתרונות 'עוקפי הלכה', שנועדו לפתור בעיות בדרך שהצגנו. כך יש להבין לדעתי את היתר עיסקה, פרוזבול ועוד דוגמאות. בפוסט הבא נשתדל לתת דוגמאות, שלא מתחום דיני הממונות, ולבחון מתי ניתן להשתמש בפתרון זה ומתי לא.

סיפור על הפרדה בין ספרדים לאשכנזים בתפילה

לפנות ערב ביום ג' הנ"ל, הלכנו לבית המדרש 'שערי תפלה' של הגביר הנ"ל באלכסנדריא, וכבר אנשי הספרדים (פרענקין) דשם עמדו באמצע תפלת לחש דשמונה עשרה של מנחה, השליח ציבור העומד על הבימה (העומדת בתווך הבית המדרש) התחיל השמונה עשרה דחזרה בקול נגינת התפלה כדרכם, ובמבטא הספרדית אשר עדיין רחוקה היה ממנו וכמו זר נחשב אצלינו, ושיעור לימודם שבין מנחה למעריב ביטלו אז לכבודו של רבינו, ופינו מקום לתפלתינו בנוסח ובמנין שלנו (רק הבעל תפלה אצל השלחן כנ"ל, כמנהג המקום). אחר כך תדיר קודם, התפללו הספרדיים ערבית וספירת העומר. ואחריהם התפללנו שוב בציבור שלנו לנגדם, והמה ראו כן תמהו, בפרט בשמעם קול עוז של מרן בספירת העומר ותפלת הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש וכו'. הכרנו באנשי המקום סימני רגש ונשקו ידי מרן בפרידת שלום וברכת דרך הצלחה בכל אותות הכבוד.

מתוך הספר "מסעות ירושלים" על מסעו של האדמו"ר ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא בעל ה"מנחת אלעזר" לבקר בירושלים אצל ה"סבא קדישא" רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי בשנת ה'תר"צ (1930). על ספר זה שמעתי לראשונה ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר, ולפני מספר שבועות ב"מכתבים בלוג" נכתב שהוא זמין בהוצאה חדשה יחסית ברשת (כאן). הקטע המובא לעיל מעמ' מו.

נא להכיר: האתר רמבי"ש

קיבלתי בזמן האחרון פנייה מאחד ממקימיה של האתר רמבי"ש לפרסם את האתר כאן. אחד ממפעילי האתר ר' יעקב נוימן שלח לי תיאור של האתר שנראה שעוד ידובר בו רבות:

לרבים יוצא להתקל, בבית הכנסת או במקום אחר, בכתב עת תורני של מוסד פלוני, או בספר זכרון לאלמוני. בדרך כלל, תוך כדי רפרוף רואים כמה מאמרים שיוכלו לעניין אותנו, ואולי גם מאמר שעוסק בנושא שלפני כמה חודשים מאוד העסיק אותנו, אך לא ידענו כלום על קיומו של המאמר. בגלל זה הוקם האתר רמבי"ש.
רמבי"ש : רשימת מאמרים שלבני הישיבות – הוא מפתח מאמרים תורניים של מאמרים שפורסמו בכתבי עת תורניים או באסופות מאמרים. באתר מנוע חיפוש המאפשר לערוך חיפוש בשם המאמר, שם המחבר, תיאור ומילות ומפתח, ובשם המקור בו הודפס.
רמבי"ש מופעל על ידי מנתדבים, והוא זמין ברשת האינטרנט לכל דורש תורה ללא תשלום. כל מי שנדבה רוחו אותו לתרום להרחברת המאגר – מוזמן לפנות באמצעות טופס יצירת הקשר.
כיום מכיל המאגר כ-80 כתבי-עת/אסופות ולמעלה מ-3600 רשומות מאמרים – יותר ממחצית מהם זמינים ברשת האינטרנט. המטרה בטווח הקרובה היא לקטלג את כל כתבי העת ואסופות המאמרים שיצאו לאור משנת תש"ס והלאה, כאשר עיקר המאמץ הוא להשיג את הטקסט המלא על מנת לאפשר קריאה מיידית של המאמר.
מוסדות תורניים ואנשים שכתבו מאמרים, יכולים לפנות אלינו על מנת להוסיף את המאמרים שפרסמו. כמו כן, אנו מאפשרים למוסדות להרשם כמנויים (בחינם) ואז יוכלו לקבל דף חיפוש בו ניתן לערוך חיפוש בפרסומי המוסד בלבד.

לי אין אלא לקוות שהישיבות אכן ישתפו פעולה עם האתר הזה וישלחו אליהם את כתבי העת שהם מוציאים לאור. כרגע יש באתר מאמרים מכתבי עת ציונים-דתיים יחד עם מאמרים מכתבי עת חרדיים. כך לדוגמא, חיפוש של "פסח" מוביל למאמר של הרב שלמה פיק (שמן הסתם נכנס לאחר מכן לספרו "מועדי הרב") המביא שיעור של הגרי"ד סולובייצ'יק על סיפור יציאת מצרים ולמאמר של הג"ר אהרן לייב שטינמן בעניין החיוב לתת לעני ד' כוסות.
(מדי כותבי אני תוהה האם זה שהאתר מוגדר כאתר המרכז מאמרים של בני ישיבות, זה בא להוציא אפשרות שכתב עת דוגמת "מסכת" של מת"ן ימצא את מקומו באתר זה. נחיה ונראה.)

סידור "רינת ישראל", מאת: הרב יואל קטן

לפני מספר שבועות התנהל דיון מעניין ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון" בעניין נוסחאות שונות בתפילה. מהכא להתם הדיון נסב לדיבורים על סידור "רינת ישראל" שערך בזמנו ר' שלמה טל. הרב יואל קטן כתב רשימה מחכימה בנושא, שאני מצאתי בה עניין. נא לקחת בחשבון שהדברים נכתבו ופורסמו בבמה לא פורמאלית. הנה דבריו מובאים בפניכם:

ר"ש טל היה משפטן במקצועו, 'מזרוחניק' ממשפחה חסידית, שרוב ימיו עסק בחינוך (בין השאר היה מנהל מכון גולד – בימ"ד חשוב בזמנו למורים דתיים בני חו"ל), ועסק הרבה בנוסח הסידור והתפתחותו, וגם הירצה על כך באוניברסיטת בר אילן. הוא הכין לעצמו במשך שנים רבות הגהות ותיקונים ופירושים ומנהגים על הסידור, וכשוועדה של האגף הדתי במשרד החינוך החליטה, בערך אחרי מלחמת ששת הימים, להוציא סידור מתוקן וברור עם הסברים קצרים לפירושי מילים ולהלכות תפילה וכו' עבור תלמידי בתי הספר – פנו אליו, והוא לקח על עצמו את המשימה. התנאי שלהם היה שזה יהיה סידור זול וקל ופשוט, ולכן היה צריך להשמיט הרבה דברים לא חיוניים, כמו חלק מזמירות שבת וכד' (חלק מהן הוחזרו במהדורות הבאות). למיטב זכרוני הסידורים הראשונים יצאו לאור בשנת תש"ל בערך, נוסח ספרד, כשלמדתי ב'נתיב מאיר' בירושלים, ולקח זמן עד שהם התקבלו בציבור. נדמה לי שבין השאר בזכות הסידור הזה זכינו היום לשידרוג כל ההתייחסות לנוסח התפילה והסידורים החדשים המתוקנים למיניהם וכו', ושכרו של ר"ש טל כפול ומכופל מן השמים. הייתי חבר של אחיינו, הבן של השופט צבי אלימלך (=הירש מלך...) טל אחיו הצעיר של ר"ש (שהוא ש"ץ ובעל קורא דייקן בביכ"נ סוכוטשוב בבית וגן... שיח' לאוי"ט), ועם חברי הלכתי כמה פעמים לבקר את 'דוד שלמה' שגר בבית וגן בירושלים, וכך נוצר קשר בינינו שנמשך זמן רב. סתם אנקדוטה: הוא סיפר לי פעם שהוא מקפיד לא להתפלל בסידור 'שלו', כי הוא כל הזמן חושב על תיקונים ושינויים וזה מפריע לו לכווין בתפילה...
בענין ההכרעה בין השינויים בנוסחי החסידים אמר לי בזמנו שלמה טל ז"ל שבנוסח ספרד של החסידים יש אלף נוסחים, כל אדמו"ר החליט על נוסח אחר, שכולם פשרה כזו או אחרת בין נוסח הספרדים לבין נוסח אשכנז. ולכן הוא החליט שבכל מקום שיש חילוקי דעות ואין מנהג מקובל הוא יכריע כנוסח חב"ד, בגלל שבעל התניא הוא מהקדומים והגדולים שבין האדמו"רים ועדיף לסמוך עליו.
בענין סידורי דניאל גולדשמידט ז"ל אמר לי ר"ש טל שנוסח אשכנז שלו הוא פחות או יותר בסדר, אבל בנוסח ספרד-חסידי הוא עשה בלגן שלם, וגם שם יש הרבה סוגריים לא תמיד הגיוניות. מעניין שכבר שנים לא ראיתי מישהו משתמש בסידורי גולדשמידט, כנראה לא הדפיסו אותם מחדש כבר שנים רבות.
בענין סידורי ע"מ של טל – מה שנכתב לא מדוייק: רינת ישראל נוסח ע"מ מבוסס על פסקיו והכרעותיו של הרב הספרדי של פ"ת הרב עמרם אבורביע זצ"ל, וטל רק ערך אותו. הוא לא רצה לקורא לו נוסח ספרד כדי שלא יתבלבלו עם הסידור נוסח ספרד-חסידים. הכינוי 'עדות המזרח' אינו כלל המצאה של שלמה טל, הכינוי 'ספרדים' הרי אינו מתאים כלל והוא גם מבלבל כנ"ל, והכינויי 'מערביים' מתאים רק לאנשי צפון אפריקה והוא גם לא מקובל היום. בביטוי 'עדות המזרח' ברור למה הכוונה גם אם זה לא מדוייק גיאוגרפית.

ברכת החמה ה'תשס"ט, מאת: פרופ' דניאל י. לסקר

מו"ח פרופ' דניאל י. לסקר פרסם את הרשימה הבאה ב"ספרים בלוג" (קישור) לפני מספר שבועות. עתה עלה בידי לתרגמה לעברית, והנה היא מובאת בפניכם.
פרופ' דניאל י' לסקר הינו מופקד על הקתדרה ע"ש בלשנר לערכי היהדות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. למעלה מ-30 שנים הוא מלמד פילוסופיה יהודית בימי-הביניים במחלקה למחשבת ישראל ע"ש גולדשטיין-גורן באוניברסיטת בן-גוריון. הוא חיבר חמישה ספרים ולמעלה מ-150 פרסומים אחרים בתחומי פילוסופיה ותיאולוגיה יהודיות, הפולמוס היהודי-נוצרי, קראות, הלוח העברי, ורפואה מודרנית וההלכה.
בהזדמנות זו נאחל לו מזל טוב לרגל יום הולדתו ה-60 החל בחודש הקרוב ושיזכה לרוות, יחד עם רעייתו, רב נחת מילדיו, חתניו, כלתו ונכדיו.

התכוננו – עוד מעט הזמן לברך את השמש

בעוד פחות מחודש ימים, בערב פסח, י"ד בניסן ה'תשס"ט (8 באפריל, 2009), נברך את הברכה של פעם-ב28-שנים, ברכת החמה, ונציין את המאורע של חזרת השמש למיקום בו היתה כאשר היא נבראה, באותו יום בשבוע ובאותה שעה ביום כפי שהיה אז. לאלו בעלי הזיכרון הקצר או אפילו הבינוני בלבד ולאלו שהיו אך ילדים קטנים או אפילו טרם נולדו ב1981 (תשמ"א), יהיה זה לתועלת לחזור על הסיבה לטקס הזה, אחד מהמאורעות היהודיים הבודדים התלוי בלוח השמשי, במקום הלוח היהודי הסטנדרטי הירחי-שמשי. ברכת החמה הפעם היא הראשונה מאז החל עידן האינטרנט, כך שיהיה זה מן הנכון לפרסם דברים אלו כרשימה בבלוג. ניתן רק לדמיין אלו התפתחויות טכנולוגיות יהיו בנמצא בפעם הבאה שנזכה לברך ברכת החמה ב2037.

מובא בגמרא בברכות (נט ע"ב):
תנו רבנן: הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן, אומר ברוך עושה בראשית.

הגמרא ממשיכה:
ואימת הוי? - אמר אביי: כל עשרים ושמונה שנין, והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע. [ואימתי הוא? אמר אביי: כל עשרים ושמונה שנים, וחזר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי בערב של שלישי אור לרביעי.]

יש לציין כבר עתה שדברי אביי נסובים על המאורע הראשון המוזכר בברייתא, קרי "הרואה חמה בתקופתה" ובמקורות מקבילים (תוספתא ברכות ו,י, ירושלמי ט,ב וויקרא רבה כג,ח) לא מוזכרים דברי אביי. עם זאת, דברי אביי אלו הינם המקור והיסוד לטקס ברכת החמה.

מה פירושם של דברי אביי? ראשית, תקופת ניסן פירושו נְקֻדַּת הַשִּׁוּוּי [הַשִּׁוְיוֹן] שֶׁל הָאָבִיב, vernal equinox בלע"ז, הזמן המדויק בו האביב מתחיל, כאשר השמש זורחת בדיוק במזרח ושוקעת בדיוק במערב. כיוון שהיום והלילה אז שווים, הזריחה והשקיעה ביום זה מתרחשות בשש בבוקר ובשש בערב בהתאמה (עפ"י השעון המקומי, לא בהכרח עפ"י השעון הסטנדרטי). שנית, הקדמונים האמינו שישנם שבעה כוכבי לכת (שמש, ירח, מאדים, חמה, צדק, נוגה ושבתאי), וכל שעה ביום נשלטת ע"י כוכב אחר במחזוריות שבועית (כל כוכב שולט על 24 שעות שונות במשך השבוע, במחזור של שבעה ימים). לדוגמא, הכוכב השולט בשעה 6:00 בבוקר מחיל את שמו על היום כולו:
יום ראשון - Sunday - Sun

יום שני - Monday - Moon
יום שלישי - Tuesday - Mars – think the French mardi
יום רביעי - Wednesday - Mercury – mercredi
יום חמישי - Thursday - Jupiter – jeudi
יום שישי - Friday - Venus – vendredi
שבת - Shabbat/Saturday - Saturn
השעה 6 בערב ביום שלישי, דהיינו תחילתו של יום רביעי עפ"י המנהג היהודי של התחלת היום בלילה שלפניו, הוא שבתאי, כלומר "ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע". לדברי אביי, כאשר נְקֻדַּת הַשִּׁוּוּי [הַשִּׁוְיוֹן] שֶׁל הָאָבִיב נופלת פעם ב28 שנה ביום שלישי בשעה 6:00 יש לומר את ברכת החמה. אך מכיוון שבשעה זו, ביום השוויוני, השמש בדיוק שוקעת, אזי ההלכה קובעת כי את ברכת החמה יש לומר ביום רביעי אחרי הזריחה. יום רביעי, ה8 באפריל, י"ד בניסן ה'תשס"ט, הוא היום רביעי שאחרי אותו יום שלישי שבו תקופת ניסן נופלת ב6:00 בערב בפעם הראשונה ב28 שנה.

אבל מדוע נקודת השווי של האביב נופלת ב6:00 בערב ביום שלישי פעם ב28 שנה? טענה זו מבוססת על מספר הנחות: 1) העולם נברא בניסן (או ליתר דיוק בסוף אדר) ולא בתשרי (או ליתר דיוק, סוף אלול), כדעתו של ר' יהושע בגמ' ראש-השנה י ע"ב – יא ע"א. 2) כאשר ה' ברא את השמש ביום הרביעי, הוא לא בזבז זמן ועשה זאת ברגע הראשון של היום הרביעי, דהיינו מה שאנו קוראים יום שלישי ב6:00 בערב. 3) השמש נבראה בדיוק ברגע השווי של האביב (תקופת ניסן). 4) השנה השמשית הוא בדיוק באורך 365 ¼ ימים. על בסיס חישוב זה, התקופות (נקודות השווי והקיצון) מתקדמות כל שנה ביום אחד ושש שעות (מכיוון ש365 ¼ ימים זה 52 שבועות, יום אחד ו6 שעות). אם תקופת ניסן הראשונה הייתה ביום שלישי ב6 בערב, כעבור שנה היא תחול ביום רביעי בחצות, הבאה אחריה תהיה ביום שישי ב6 בבוקר, ואז שבת בחצות היום, יום ראשון ב6 בערב, וכך הלאה. הפעם הראשונה, לאחר הבריאה, שבה נפלה תקופת ניסן שוב ביום שלישי ב6 בערב הייתה בשנת 29, 28 שנים לאחר הבריאה. בי"ד בניסן ה'תשס"ט, נקודת השיווי של האביב תהיה ביום שלישי ב6 בערב בפעם ה207 (5769/28 = 206 עם שארית 1). לציון ארוע זה, ברכת "ברוך עושה מעשה בראשית" תיאמר פעם נוספת.

הקורא הערני אולי הבחין בכך שההנחות עליהן מושתתת המצווה לברך ברכת החמה הינן בעייתיות, בלשון המעטה. ישנם יותר משבעה כוכבי לכת, והם לא מסתובבים סביב כדור הארץ (שבעצמו הינו אחד מכוכבי הלכת), ורוב האנשים אינם מאמינים שכל שעה ביום נשלט ע"י כוכב זה או אחר. חגיגת ראש השנה דווקא בא' בתשרי לכאורה מציינת שהעולם לא נברא בניסן (ע"ע: "היום הרת עולם"). התורה אינה נותנת שום רמז לכך שהשמש נבראה דווקא בנקודת השווי (האביבי או הסתווי), או בכלל שהיא נבראה ביום שלישי ב6 בערב (אחרי הכל, לפני בריאת השמש, לא היה מושג של 6 בערב). אך מעל לכל, אורך השנה איננו 365 ¼ ימים בדיוק.

ישנן מספר השלכות לכך שיש שוני בין אורך השנה האמתי לבין אורך השנה המקורב של 365 ¼ ימים (הנקרא תקופת שמואל [עי' עירובין נו ע"א], שהוא אותו חישוב שעליו התבסס הלוח היוליאני, ראה רשימה קודמת שלי ב"ספרים בלוג", בעניין תפילת הגשמים בגלות, שגם מחושבת עפ"י הקירוב של שמואל לאורך השנה). אחת ההשלכות הוא שברכת החמה מתקדמת בהדרגה ביחס ללוח הגרגוריאני. ב2121 הברכה תאמר ב9 באפריל, ולא ב8 באפריל. ב2205 התאריך לברכה כבר יהיה 10 באפריל, וכך הלאה (התאריך העברי משתנה כל פעם, מכיוון שתאריך הברכה מבוסס על הלוח השמשי). אך החשוב לענייננו הוא, שהעולם היהודי מברך על החמה כשזה חוזר למקומו המקורי בנקודת השווי האביבי בתאריך שאין לו שום קשר לנקודת השווי האביבי (החל השנה ב20 למרץ, בשעה 11:44 UTC).

אז למה זה שיהודים דתיים שומרים מצווה בעלת בסיס כה רעוע (במיוחד השנה שזה נופל בערב פסח, שזה לא הזמן הכי נוח לקיים טקס הנועד להתקיים "ברוב עם הדרת מלך")? האם זו עדות נוספת לעקשנות היהודית ומכח האינרציה - החזקה במנהגים עתיקים גם כשההנחות עליהן מתבססים הינם מפוקפקים (אולי יש לדמות זאת ליום טוב שני של גלויות המבוסס על ספקות בלוח שכבר נחים על משכבם למעלה מאלף שנים)? או שמא זה סימן שבענייני דת ומסורת, במיוחד כשזה מגיע להלכה, ההגיון איננו הגורם היחיד בעל חשיבות או שמא אינו גורם כלל? החתם סופר פסק (שו"ת, אורח-חיים נו) שברגע שגדולי ישראל (הרמב"ם – הל' ברכות פרק י הלכה יח, הבית יוסף – או"ח רכט סע' ב, ועוד) פסקו את ברכת החמה כפי שהיא, העניין סגור. נדמה, שבהחלט למסורת, אפילו מסורת לא-הגיונית, יש אחיזה חזקה מאד על היהודים. נאמנות זו למסורת, היא זו ששמרה עלינו לאורך ההיסטוריה הארוכה שלנו.

ובכן, בואו נקווה שביום י"ד בניסן, ה8 באפריל, השמיים יהיו בהירים, השמש תזרח ותאיר, ונוכל פעם נוספת להודות להקב"ה על יצירת הבריאה כולה!

בקרוב: הכנס ה- 16 לתורה ומדע

לפניכם תוכנית הכנס ה-16 לתורה ומדע שיתקיים בה' בניסן תשס"ט, 30 במרץ 2009 במרכז וואהל באוניברסיטת בר-אילן. עלות הכנס הוא 125 ש"ח (אני חושב שזה כולל ארוחת צהריים). נדמה לי שהרב ד"ר דרור פיקסלר הוא מהמארגנים, ואני מניח שניתן לפנות אליו לברר עוד פרטים - קישור.

אם מישהו מבין הקוראים מתכוין לקחת חלק בכנס, כרגיל נשמח לקבל סיכום לפרסום. אני מקווה שהמארגנים ימצאו דרך להעלות את ההרצאות לרשת.

9:00 - התכנסות וכיבוד קל
9:30 - דברי ברכה: פרופ' משה קווה, נשיא אוניברסיטת בר-אילן
דברי פתיחה: תורה ומדע במאה העשרים ואחת
הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, הפקולטה למתמטיקה, הטכניון

מושב בוקר
10:00 - הוכחה מדעית והוכחה הלכתית, הרב שבתי הכהן רפפורט, ראש המכון הגבוה לתורה, אוניברסיטת בר-אילן
10:35 - המאיץ הגדול בג'נבה: מה אפשר ללמוד ממנו? פרופ' נתן אביעזר, המחלקה לפיסיקה, אוניברסיטת בר-אילן
11:30 - "זכות הציבור לדעת" בתקנוני האתיקה העיתונאית לעומת "חובת הציבור לדעת" במשפט העברי, ד"ר צוריאל ראשי, ראש החוג לתקשורת, מכללת ליפשיץ
12:00 - התחממות כדור הארץ ותרומת האבק שבאויר: נקודת מבט יהודית, פרופ' פנחס אלפרט, ראש ביה"ס ללימודי הסביבה, אוניברסיטת תל-אביב

מושב אחה"צ
פורום 1
14:00 - היבטים פסיכולוגיים בקבלת מצוות בגיור, הרב ישראל רוזן, ראש מכון 'צומת' ודיין בבית הדין המיוחד לגיור
14:25 - פסק דין: פתיחת מסגרות לתורה ומדע בבית משותף בניגוד לרצון השכנים, הרב יהודה זולדן, ביה"ס הגבוה לטכנולוגיה בירושלים, והמדרשה לבנות אוניברסיטת בר-אילן
14:50 - תורה ומדע במשנתו של הרש"ז אוירבך: אימוץ או עימות, הרב ד"ר אמיר משיח, המכון הגבוה לתורה והמדרשה לבנות, אוני’ בר-אילן
15:15 - זיהוי שנת לידתו ושנת פטירתו של פוסק באמצעות פסקי השו"ת שלו ופסקי השו"ת שהזכירו אותו, ד"ר יעקב הכהן-קרנר ודרור מוגהץ, ביה"ס הגבוה לטכנולוגיה בירושלים
15:40 - פסיקה והכרעה בסוגיות אמונה והשקפה: דגשים חינוכיים בחינוך לאמונה בהשגחה פרטית, ד"ר אלי גורפינקל, המחלקה לפילוסופיה יהודית, אוניברסיטת בר-אילן

מושב אחה"צ
פורום 2
14:00 - סרט הלהיט SPIN: מובהר לאור היהדות, הרב מואיז נבון, מהנדס, עמותת פתיל תכלת
14:25 - פיתוח תמרים ענקיים בגודל הלכתי של ככותבת הגסה, פרופ' מרדכי כסלו, אורית שמחוני וגדעון זיו, הפקולטה למדעי החיים, אוניברסיטת בר-אילן
14:50 - למהותו של 'קבור בני ישראל' הרב דניאל משה לוי, ישיבת בני רחל
15:15 - גיבון חלב כקריטריון כשרות מעשי להבחנה בין בעלי-חיים טהורים לטמאים, פרופ' זהר עמר וד"ר דוד אילוז, המחלקה ללימודי ארץ ישראל, אוני’ בר-אילן
15:40 - האם יוסיפוס פלביוס היה היהודי הרפורמי הראשון? גישה קוגניטיבית מודרנית לבעיה מקדמוניות, ד"ר ראובן גלנט, ביה"ס הגבוה לטכנולוגיה בירושלים

מושב אחה"צ
פורום 3
14:00 - הנחת אקראיות והנחת סיבתיות: גורם מרכזי בהכרעת ספק, הרב ד"ר יהודה יונגסטר, המכללה האקדמית אשקלון, וישיבת ההסדר פ"ת
14:25 - מודל לחינוך סביבתי-יהודי עפ"י הקבלה והחסידות, אהרן אריאל לביא, בית ראובן מס, גל עיני
14:50 - המרחב והזמן והחמה, פרופ' לורנץ הורביץ, ביה"ס לפיסיקה, אוניברסיטת תל-אביב
15:15 - השולחן ערוך של הפיזיקה, סרן מלכיאל השכל, מהנדס, מפקד צוות בביה"ס לקצינים
15:40 - הזמן במשנתם של אריסטו, הרמב"ם, ניוטון ואיינשטיין, ד"ר עמנואל סגל, רפא"ל והטכניון

סמפוזיון
16:30 - ברכת החמה: שימוש בקירובים בהלכה
פרופ' עלי מרצבך, המחלקה למתמטיקה, אוניברסיטת בר-אילן
הרב ד"ר דרור פיקסלר, ביה"ס להנדסה, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' נחום דרשוביץ, ביה"ס למדעי המחשב, אוניברסיטת תל-אביב
הרב שי וולטר, המכון לקידוש החודש, ישיבת כרם ביבנה

17:30 - שאלות והערות הקהל, תגובות המרצים

שביבים (פרשת כי-תשא) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

ושמא אדי החמין מערפלים השכל?
החוג החברתי התכנס בביתו של אחד מראשי המפד"ל לשעבר ואורח הכבוד היה לא אחר מאשר הסופר דוד גרוסמן. הנושא היה יעקב אבינו ["תתן אמת ליעקב חסד לאברהם"-ש.ש.] והדובר בעל "הזמן הצהוב", הציג אותו כאחד מגדולי הנוכלים בכל הזמנים. מיד לאחר הפרומו קמתי ועזבתי את הבית הזה והתפללתי שלא תארע בו תקלה. לצערי הרב תפילתי לא נתקבלה. רעייתי הסובלנית מאוד נשארה עד לסיום ההרצאה והיא ידעה לספר לי, כי בתום דבריו, זכה הסופר דוד גרוסמן למחיאות כפיים. הנוכחים כולם היו חובשי כיפות. כיפות סרוגות. לא הבנתי איך מחאו לו כפיים והוא הרי הציג את אבי האומה כשפל אנשים. האם היו מוחאים כפיים אם כך היו מדברים, בכל הנסיבות, על אביהם הביאולוגי? מאוחר יותר כאשר נתוודעתי לכת המרצים, הגיאולוגים והארכיאולוגים יוצאי אוניברסיטת תל אביב [בעיקר], המוחקים פרקים שלמים מן התנ"ך שמר לחץ הדם שלי על איזונו. אמרתי לעצמי: מה כי תלין על אוכלי נבילות וטרפות המבקשים לערער את זכותנו על הארץ, כדי לאפשר ליוצאי חלציו של המופתי ואסופת הפלשתינאים לבוא בשעריה, והרי יעקב אינו יעקב אליבא דמוחאי הכפיים בביתו של עסקן המפד"ל. זאת, למרות שהם, הצבועים והחנפים הללו, מתפללים שלוש פעמים ביום: אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב.
ואחרי סדרת ההרצאות והמאמרים על "תנ"ך בגובה העיניים" מצד בעלי זקנים וחובשות מצנפת, לא איבדתי את שיווי משקלי כאשר סיפרו לי על תוכנו של הספר "האוהל האדום" [אניטה דיאמנט]: תולדותיה של משפחת יעקב אבינו מנקודת מבטה של דינה בתו. זוועה. ממש זוועה. והדברים באופן טבעי מתדרדרים הלאה אלי תהום. ואכן לכבוד פורים זכינו בשלושה מאמרים "מקדשי שביעי", באכסניה של שלמה בן-צבי התומך הנלהב של מצע פייגלין והסנהדרין. שלושת המאמרים לא היו מביישים שום חוג לביקורת המקרא באוניברסיטת בירוביג'אן. כואב במיוחד היה המאמר על מרדכי היהודי, שבאלמינציה ספקולטיבית חסרת כל בסיס במקור חז"לי או אפילו מקור השולל את חז"ל ניסתה הכותבת לטעון כי מרדכי [עליו נאמר בין היתר: מרדכי בדורו כמשה בדורו- ש.ש.] נטה להתבולל בראשית דרכו. מכיוון שמדובר בחרד"לית על פי הצהרתה, יש לקוות שתאסוף כוחות לחזור בה בפומבי מהדברים הבלתי ראויים שכתבה על מרדכי {"מרדכי מן התורה מניין? דכתיב מר דרור..."-ש.ש.}, שכל כולו קדושה וטהרה ועשרות מאמרי חז"ל קושרים כתרי צדיקות לראשו.
אני לא מצליח בשום אופן להבין, מה דוחף יהודי שומר תורה ומצוות לשחוט אישים מראשי אומתנו כאשר ממילא תורת ישראל מוכה וחבולה מכל שרלטן וחובב כותרות הבא מן האקדמיה או מעולם התיאטרון והקולנוע?
ונסיים בסיפורון קטן, לכבודם של אלה שמסרו נפשם ממש למען מרדכי היהודי ואסתר המלכה ואחד מהם חי עמנו כהיום הזה. ומעשה שהיה כך היה: יעקב שוורץ חסיד גור מלודז', הובל למחנה בוכנוואלד, שם השתלב במשמרות העבודה של מכונת המלחמה הנאצית. בחנוכה ייצר פתילות מחוטים בחולצתו וזיכה את חבריו במצוות הדלקת נר חנוכה. סמוך לפורים נשאל על-ידי חבריו לדרגשים, מה יהיה על קריאת המגילה? והוא הבטיח כי יעשה ככל יכולתו שתהיה מגילה ומצוות היום תקויים. חברו שעבד במחנה בהנהלת חשבונות, הצליח להעלים סליל נייר להדפסת חשבונות, ומסידור שבו הייתה כתובה מגילת אסתר ונשמר במסירות נפש על-ידי אחד מדיירי המחנה­­ החל ר' יעקב שוורץ לכתוב את המגילה על סליל הנייר. גזיר עץ היה לקולמוס וצבע שחור שנחסך מסימון עצמים כל שהם במחנה, שודרג לדיו. בצריף, באחת הפינות המוארות באור יום קלוש, עשה יעקב שוורץ את מלאכת הכתיבה כששכנו לחדר מגונן עליו במשך שבוע ימים בגופו, ומנגב את התקרה מטיפות מים שניקוו מהשלג החורפי לבל ירטיבו את מגילת הנייר, עליה נכתב סיפורם של מרדכי ואסתר. בחוג נשים שליד סמינר בית יעקב, ירושלים, הוצגה בימים אלה המגילה הזאת, שהובאה לישראל והיא שמורה אצל נכדתו של ר' יעקב שוורץ הי"ו. והשואל שואל: ואם עוברת איזו מחשבת תעתועים שאפשר בקושי גדול לאונסה בכתובים, מדוע לפגוע באמונה תמימה של מיליוני יהודים בעבר ובהווה? ואיך קורה שדווקא חרד"לית מבקשת לפגוע בחבר הסנהדרין ש"לא יכרע ולא ישתחווה להמן"? וכך נאמר במדרש שמואל פרשה א' פיסקה ו' "ויהי איש ושמו אלקנה" הרשעים קודמים לשמם. נבל שמו, גולית שמו, שבע בן בכרי שמו. אבל הצדיקים שמם קודמם. ושמו אלקנה, ושמו ישי ושמו בועז ושמו מרדכי."

ועכשיו סנדוויצ'ים
אלי שפיגלר התמחה בתחום ההסעדה והמסעדנות. לפרנסתו שכר מסעדה קטנה במרכז העסקים במנהטן ובהפסקות הצהרים, סיפק למספר נכבד של לקוחות, בעיקר יהודים, כריכים עם בשר. "קורן-ביפ". ויבוא היום והמשבר הכלכלי פרץ במלוא עוזו ועד למסעדונת של שפיגלר הגיע. אילי הון אדירים חדלו להזמין את הכריך היומי למשרדם ומה יגידו אזובי הקיר? בשבוע שעבר סיפר שפיגלר, כי אנשי העסקים חוסכים עתה כל דולר ובמקום לקנות ממנו "קורן ביפ" מביאים כריכים מהבית כמו הפועלים ועמלי היום והלילה.
בכמה שכונות יוקרתיות בניו-יורק, הקימו בימים אלה ועדים מקומיים שכל עיסוקם איסוף כספים, כדי לממן את שכר הלימוד של ילדי העשירים שקרסו בן-לילה והיו לאביונים ממש. מדובר בסכומים רציניים. שכן, שכר הלימוד בבתי הספר הפרטיים גבוה במיוחד.

פקידת עקרות
ביום ששי הקרוב, י"ז באדר, חל יום ההילולא של האישה הצדקת, ריזלא בת רבי אלחנן סופר ע"ה.
ריזלא הייתה אמו של הגה"ק בעל "חתם סופר" זצ"ל. מחבר לוח השנה האולטימטיבי, "דבר בעתו", הרב מרדכי גנוט, כותב, כי מסורת היא, שההשתטחות על קברה מסוגלת לפקידת עקרות . הצדקת טמונה בבית העלמין הישן בפרנקפורט דמיין.

מוסיקה חסידית רבי-מכר
על-פי "גל- פז" רבי המכר של דיסקים עם שירה חסידית הם כדלקמן: דיסק שירי חתונות "מראה כהן" של הזמר שלמה כהן. הבא אחריו ליפא שמרצלר "נון סטופ", משהו קצבי, עם שירים חסידיים מוכרים. שיר אחד חדש "מכתב למוישלה" שחובר במיוחד עבור משה הולצברג, בנם של הזוג הולצברג [שליחי חב"ד בהודו] הי"ד. אם שמים את הדיסק במחשב, ניתן לראות קליפ מיוחד לצפייה עם השיר הזה. במקום השלישי "פרוייקט 3" של הזמר משה דסקל [35 שירים חסידיים]. ובימים אלה יצא לאוויר העולם דיסק חדש של "המלחין ההסדרניק" [כך היה כינויו], אהוד בר-לוי. בדיסק, "ה' למבול ישב", משיריו של בר-לוי בביצועם של דדי גראוכר, מנדי ג'רופי ואחרים.