מתי נצטוו ישראל על המשכן?

המשך מהרשימות:
- מתי נצטוו ישראל במצוות פרשת משפטים?
- על מה אמרו ישראל "נעשה ונשמע"?

ידוע המחלוקת בין הרמב"ן לבין רש"י וראשונים נוספים באשר למיקום פרשיות המשכן. 

לרש"י פרשות תרומה, תצוה ותחילת כי-תשא ארעו למעשה לאחר חטא העגל (רש"י שמות פרק לא): 

(יח) ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:

לרמב"ן פרשות המשכן נכתבו כסדרן. 

לאור מה שראינו ברשימות הקודמות, ניתן לומר כך:

לדעת רש"י בארבעים הימים בהם היה משה בהר-סיני נאמרה לו פרשת משפטים. 

לדעת הרמב"ן, שפרשת משפטים נאמרה לפני עלייתו של משה להר סיני ועליה נעשתה מעמד כריתת הברית, בארבעים הימים בהם היה משה בהר-סיני נאמרו לו פרשות המשכן (רמב"ן שמות פרק כה):

כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלהים כאשר התנה עמהם מתחלה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה (לעיל יט ה), ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם ו), והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. 

המחלוקת היא מהותית: מה תפקיד ומטרת בניית המשכן?
לדעת הרמב"ן הציווי על המשכן הוא פועל יוצא מכך שבני ישראל כרתו ברית עם ה' והפכו להיות עם ה'. חלק מהיותם "ממלכת כהנים וגוי קדוש" הוא שה' ישכון בתוכם במשכן.
לדעת רש"י המשכן בא כתיקון הנועד לאפשר השכנת שכינה במחנה לאחר שהעם ירד ממדרגתו בחטא העגל. כדברים הללו כותב בפירוש הספורנו (ספורנו שמות פרק לא פסוק יח):

(יח) ויתן אל משה ככלותו. אחר שספר מה היה הטוב שהושג בסוף כל הפעמים ששהה משה בהר ארבעים יום, פירש הטעם מפני מה לא הושג התכלית שיעד האל יתברך במתן תורה, באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (לעיל יט, א) ובאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אבא אליך (שם כ, כא) עד שהוצרך לעשות משכן, והודיע שקרה זה בסבת רוע בחירת ישראל. כי אמנם בסוף ארבעים יום הראשונים נתן הלוחות מעשה אלקים לקדש את כלם לכהנים וגוי קדוש ככל דברו הטוב. והמה מרו והשחיתו דרכם ונפלו ממעלתם, כמו שהעיד באמרו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (להלן לג, ו):

לדעת הרמב"ן המשכן הוא לכתחילה חלק מגאולת העם והחזרתם, לאחר גלות מצרים, למעמד שהיו בו האבות, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר שמות:

והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד:

לעומת זאת, לדעת רש"י הצורך במשכן הוא בדיעבד, בעקבות חטא העגל. 

לדעת הרמב"ן תפקיד ומהות המשכן הוא להוות המשך של השראת השכינה בהר סיני, כך שיהיה מקום בתוך עם ישראל בו ה' משכין שכינתו ומשם הוא מדבר עם משה. לדעת החולקים על הרמב"ן, נראה שתפקיד המשכן הוא יותר להוות מקום ומרכז לעבודת ה', ובכך לייתר את הצורך בעגל זהב נוסף. 

ייתכן והמחלוקת הזאת קשורה גם למחלוקת נוספת - כמה פעמים משה היה ארבעים יום בהר סיני?
כך כותב הרמב"ן (רמב"ן שמות פרק לג):

(ז) ומשה יקח את האהל - כתב רש"י (להלן בפסוק יא) הדבר הזה היה משה נוהג מיוה"כ עד שהוקם המשכן, לא יותר, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, בי"ח שרף את העגל ודן החוטאים, בי"ט עלה ועשה שם ארבעים יום, בר"ח אלול נאמר לו (להלן לד ב) ועלית בבקר לקבל לוחות שניות ועשה שם ארבעים יום אחרים, בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ומסר לו לוחות האחרונות וירד, התחיל לצוות על מלאכת המשכן ועשאוהו באחד בניסן, ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם. וכן דעת רבי אברהם שהיה כל זה אחר שהוריד את הלוחות השניות, ואין מוקדם ומאוחר בתורה:
ואינו נכון בעיני, כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה, ודברי רבותינו בכל המדרשים שעשה משה זה בעבור חטא העגל, דרש משה, מנודה לרב מנודה לתלמיד, וכמו שהזכיר רש"י (שם) אני בכעס ואתה בכעס א"כ מי יקרבם. ואם היה הוצאת האהל אחרי יוה"כ, הנה גם הקדוש ברוך הוא גם משה ברצון היו. אבל הנראה כי ביום רדתו בי"ז בתמוז שרף העגל ודן עובדיו, ויהי ממחרת אמר להם שיעלה אל ה' לכפר עליהם, ועלה אל ההר ששם הכבוד, וזהו וישב משה אל ה' (לעיל לב לא), והתפלל תפלה קצרה אנא חטא העם הזה, והשם ענה אותו מי אשר חטא לי, ועתה לך נחה את העם, והחל בהם הנגף (פסוקים לג - לה), וצוה לו לך עלה מזה אתה והעם (פסוקים א - ג), והוא הגיד זה לישראל, ויתאבלו ויתנצלו את עדים (פסוקים ד - ו). אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד ולא ידע מה יהא בסופו, ולקח האהל ונטה לו חוץ למחנה (פסוק ז) שתהיה שכינה מדברת לו משם, כי איננה שורה בקרב העם, ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם. ואמר (שם) והיה כל מבקש ה', טעם, שיהי' כל מבקש ה' יוצא אליו. והכתוב ישלים לספר (בפסוקים ח - יא) כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן, והוא מיוה"כ עד אחד בניסן על דעת רבותינו (שבת פז ב):
וראיתי בפרקי רבי אליעזר (פרק מו) רבי יהושע בן קרחה אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה. בי"ז בתמוז שבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל, ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו. ובר"ח אלול אמר לו הקדוש ברוך הוא עלה אלי ההרה, והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יתעו עוד אחר ע"ז, והקב"ה נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז ו) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. וכן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בר"ח אלול בכל שנה ושנה. עד כאן דברי אגדה זו:
ואם כן יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה (פסוקים ז - יא) מי"ח בתמוז עד סוף ארבעים ומיוה"כ עד אחד בניסן. אבל לא יבא זה כהוגן ממה שאמר הכתוב (דברים ט יח יט) ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי וגו', וכתיב (שם ט כה) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם. ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים אחר שנאמר לו (להלן לד א) פסל לך ועלה אלי ההרה, כי היו ברצון, וכבר ביטל להשמיד אתכם:

לדעת רש"י משה היה בהר סיני למשך ארבעים יום שלוש פעמים. לדעת הרמב"ן משה היה רק פעמים למשך ארבעים יום, ובאמצע הוא היה ארבעים יום במחנה. 

לדברי רש"י שראינו לעיל הציווי על המשכן נעשה לאחר חטא העגל, בניגוד לרמב"ן ששום ציווי לא התווסף לאחר חטא העגל. זה יכול להוסיף נופך להבדל בזמן השהות בהר סיני. לדעת רש"י משה היה צריך ללמוד עתה את כל פרטי הציווי על המשכן. לכך הוא היה צריך להוסיף ארבעים יום. מה שאין כן לרמב"ן, שמשה לא למד פרשיות חדשות בעליה השניה להר סיני. 

מתי נצטוו ישראל במצוות פרשת משפטים?

המשך מ: על מה אמרו ישראל "נעשה ונשמע"?

ברשימה הקודמת ראינו את מחלוקת רש"י ורמב"ן באשר לפרק האחרון בפרשת משפטים. כפי שהסברנו, הפועל היוצא ממחלוקתם הוא מתי נאמרה רובה של פרשת משפטים, קרי כל המצוות שנצטוו בפרשת משפטים? לרמב"ן פרשה זו נאמרה מיד לאחר מעמד הר סיני, לפני שמשה עלה להר, ולאח"כ נערך מעמד כריתת הברית. לרש"י פרשת משפטים נאמרה בארבעים היום בהם שהה משה בהר סיני, ומעמד כריתת הברית נערכה בטרם מעמד הר סיני. 

הנצי"ב דוחה לחלוטין את דברי הרמב"ן שמעמד כריתת הברית היה אחרי מעמד הר סיני, בעזרת דברי חז"ל שכתבו שהמזבח נבנה לפני מעמד הר סיני (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א):

בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן 

אבל הנצי"ב מקבל את דברי הרמב"ן בפרשנות הפסוק (שמות פרק כד):

(ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

לדברי רש"י "המשפטים" אותם סיפר משה לעם היו (רש"י שמות פרק כד פסוק ג): 

שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה:

ולמעשה, לדברי רש"י התורה חוזרת כאן על הנאמר בפרשת יתרו (שמות פרק יט):

(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:
(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

הרמב"ן מפרש שהמשפטים זהו פרשת משפטים. 

כיצד יכול הנצי"ב מצד אחד לקבל את דברי רש"י שמעמד כריתת הברית היה לפני מעמד הר סיני, ומאידך לקבל את פרשנות הרמב"ן שמשה רבינו מסר לעם ישראל את פרשת משפטים לפני כריתת הברית? 

הפתרון של הנצי"ב הוא להקדים את פרשת משפטים לפני מעמד הר סיני (העמק דבר שמות כד א):

אמנם בדבר סדר הפרשיות נראה דפרשת "ואלה המשפטים" גם כן נאמר לפני הדברות ומשום הכי אמר משה רבינו "מי בעל דברים יגש אליהם" שכבר למדו אהרן וחור תורת המשפטים, והא דכתיב [=וזה שכתוב] אחר פרשת עשרת הדברות, הוא כדי להסמיך ענין המשפטים לענין מזבח אדמה תעשה לי... וכך דרך התורה לשנות הסדר בשביל סמיכות הענינים... ואם כן אחר כל המשפטים נאמר למשה עלה אל ה' וגו' והיה כל הענין עד "ויאכלו וישתו", ואח"כ היה עשרת הדברות ואחר עשרת הדברות בא המאמר "כי מן השמים דברתי עמכם" וגם כל פרשת המשכן, אלא כדי להסמיך פרשת המשפטים הפסיק ביניהם.

נספח

בפסוק ד בפרק כד משה כותב את "כל דברי ה'" (שמות פרק כד):

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

מהם "כל דברי ה'"? רש"י מסביר כך:

ויכתב משה - מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה:

עפ"י דברי רש"י אלה, מסביר המשך-חכמה את הלשון הייחודית שהתורה משתמשת בה בפרק המקדים למתן תורה:

(א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:

הנה דבריו (משך חכמה שמות פרק יט פסוק א):

המתבונן יראה כי זה אין בכל התורה דוגמתו, דענין חדש מתחלת בוי"ו החיבור או "ויהי בחודש השלישי" וכו', רק היכא שהוא באמצע הענין כמו בבהר - בחוקותי שמתחיל הענין בבהר ומסיים בבחוקותי, וכאן מתחיל כמו בבראשית. ומזה מוכח כדפרש"י ובמכילתא (לשמות כד, א) "ואל משה" וכו' דזה היה קודם מתן תורה, "ויכתוב משה את כל דברי ה'" (שמות שם פסוק ד) - זהו מבראשית עד מתן תורה (רש"י שם). "ויקח ספר הברית" (שם פסוק ז) - זה הספר מבראשית עד מתן תורה (רש"י שם). ועד "בחודש השלישי" כתב קודם מתן תורה, ומ"בחודש השלישי" כתב אחר מתן תורה, והתחיל לכתוב כמו מבראשית בענין המתחיל בפני עצמו. ויעוין גיטין דף ס, א דפליגי אם מגילה מגילה וכו' וזה ענין אחר ודו"ק.

על מה אמרו ישראל "נעשה ונשמע"?

בסיום פרשת משפטים כתוב כך (שמות כד):

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה: (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים: (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל  הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: (יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: (יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: (טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: (יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

מתי ארעו שתי פרשיות אלו?

עפ"י רש"י שתי הפרשיות ארעו בשני זמנים שונים. לגבי הפרשיה הראשונה:

פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה:

ואלו לגבי הפרשיה השניה, מפסוק יב ואילך, הרי שהיא נאמרה:

לאחר מתן תורה:

כך יוצא שלפי רש"י פסוק ג':

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

הנו חזרה על הנאמר בפרשת יתרו (שמות פרק יט):

(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:
(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

וכמו כן, מעמד כריתת הברית המתואר לעיל בפרשיה הראשונה ארע לפני מעמד הר סיני ובו אמרו ישראל "נעשה ונשמע", בטרם קבלת תורה ושמיעת עשרת הדברות. ופרשת משפטים, עפ"י רש"י, נאמרה למשה בארבעים היום שהיה בהר סיני.

לעומת רש"י, הרמב"ן וכמוהו גם האבן-עזרא מסבירים את הכתובים כסדרם, ששתי פרשיות אלו ארעו יחד, ולמעשה פסוק יב הינו ציווי החוזר על הנאמר בפסוק ב:

וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית. והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ יט), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כ), וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' (פסוק ג) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (לעיל כ יט), ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (לעיל כא א), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (פסוק ד):
והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (פסוק ד), וזבח הזבחים (פסוק ה), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (פסוק ו), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (פסוק ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצוה מאתו ית'. ואז זרק עליהם חצי הדם (פסוק ח), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים. ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאת דבר ה', שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו'. וזהו שאמר (בפסוק ט) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. ועשה עוד מה שצווה (בפסוק ב) ונגש לבדו אל ה', והוא שאמר (בפסוק יח) ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר (פסוק יג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (פסוק טז) ויקרא אל משה ביום השביעי וגו', ונאמר (פסוק יח) ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר:

עפ"י הרמב"ן, מעמד כריתת הברית ואמירת "נעשה ונשמע" היו לאחר מעמד הר סיני, שמיעת עשרת הדברות ופרשת משפטים, שנאמרה למשה מיד לאחר עשרת הדברות בטרם עלותו להר. 

כאמור, מלבד המחלוקת על עצם תזמון הפרשות הללו, יש הבדל גדול בין רש"י לרמב"ן. לרש"י מעמד כריתת הברית ו"נעשה ונשמע" נאמרו בטרם נשמעו עשרת הדברות, ופירושם אם כן הוא: נעשה את המצוות אותם נשמע מיד במעמד הרב סיני. לעומתו, הרמב"ן סבור שמעמד כריתת הברית היה לאחר מעמד הרב סיני, שמיעת עשרת הדברות ופרשת משפטים. לרמב"ן, פירוש "נעשה ונשמע" איננו "אנחנו מתחייבים לבצע את מה שנשמע בעתיד", אלא "נעשה את מה שכבר שמענו, ונמשיך לשמוע גם על מצוות נוספות". 

חיות מחמד בהלכה

כל מי שלמד פעם משניות בבא-מציעא מכיר את ההלכות הללו של השבת אבידה (שולחן ערוך חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסז):

סעיף כב  מצא דבר שיש בו רוח חיים, שהרי הוא צריך להאכילו, אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור, מיטפל בהם י"ב חדש מיום המציאה, ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן. ואם היה שכרו יותר על אכילתם, הרי היתר לבעלים. וכן התרנגולת, מוכר ביציהן ומאכילן כל שנים עשר חדש; מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל בעלים בשותפות, כדין כל השם מחבירו.
סעיף כג  מצא עגלים וסייחים של רעי, מיטפל בהם ג' חדשים. ושל פטם, ל' יום.
סעיף כד  אווזים ותרנגולים זכרים (גדולים), מיטפל בהם שלשים יום. קטנים ביותר, וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מיטפל בהם ג' ימים. מכאן ואילך מוכרן בב"ד. (וי"א דאין צריך ב"ד, ויכול לשומן ולקחתן באותן הדמים) (טור בשם ר"י והרא"ש). 

עפ"י הדברים הללו, אדם שמצא חתול או כלב, שאינם מגזע מיוחד, אך שניכר שיש להם בעלים, הרי הוא יכול לנסות למכור אותם, ולגלות שלמעשה הם אינם שווים שום דבר (שהרי חתולים וכלבים כאלה אפשר לאמץ בחינם). האם המסקנה היא שאין בכלל דין השבת אבידה בבעלי חיים כאלה?
אולי אפשר להתפלפל על כך שבכל זאת החתול או הכלב שווים לפחות את העלות של החיסון או של הטיפול הרפואי שהבעלים העניק להם. אך דומני שמי שירצה להיות כנה עם עצמו, יצטרך להודות שדין מציאת בעל חי עליו דברו חז"ל איננו כולל את חיות המחמד שאנו מכירים כיום. או במילים אחרות: חיות המחמד שיש לאנשים כיום בבתיהם, אינם אותם בעלי חיים עליהם דברו חז"ל ולכן גם דיניהם יהיו שונים.

דומני שאין מנוס מלומר כך בדיני השבת אבידה. ובאותו האופן גם בדיני מוקצה בשבת.

הרב איתם הנקין הי"ד שלח לפני הירצחו מאמר בנושא טלטול חיות מחמד בשבת לכתב העת "בית אהרן וישראל", ומאמרו פורסם לאחר הרצח בגליון כסלו-טבת תשע"ו. הנה הוא לפניכם:



בדבריו, הוא אכן מביא סברא להתיר טלטול בעלי חיים שנועדו להשתעשעות בגופן. וזה כעין הסברא שכתבנו לעיל. אלא, שהוא מסייג את הדברים עפ"י הבנתו בדברי הרא"ש שבכל זאת יש איסור בדרבנן בשימוש בבעלי החיים, וזה בכלל השימוש בבעלי חיים. לענ"ד יש מקום רב לחלק בין האיסור של חז"ל להשתמש בבעלי חיים בשבת, לבין השתעשעות בחיית מחמד.

בתוך דבריו הוא תמה על המו"ל של שו"ת אגרות משה ח"ח, שכן כך מודפס בספר (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כב):

כא. אם ציפורי שיר הן מוקצה
שאלה: צפורים קטנים שמצפצפין וקטנים משחקין עמהם, האם דינו כמוקצה, דבתוס' שבת דף מ"ה ע"ב ד"ה הכא התיר הר"ר יוסף לטלטל אפרוח חי, דחזי לשחק בו תינוק.
תשובה: כל בעלי חיים הו"ל מוקצה, אפי' באותן שהתינוקות משחקין בהן - אלא א"כ הם מיוחדים לשעשועים (פעטס). 

המילים האחרונות "אלא א"כ הם מיוחדים לשעשועים (פעטס)" הן הוספה של העורכים, ואינן נמצאות בתשובה המקורית. ולכאורה, יש בהוספתן משום היפוך דעתו של הרב פיינשטיין ש"כל בעלי חיים הו"ל מוקצה".

אינני יודע מה ישיבו העורכים, אך בעיני החילוק הוא פשוט: ציפור שיר נועדה לשיר, והאדם נזהר מלטלטל אותה סתם וקל לומר שהוא מקצה אותה מדעתו, אך חיית מחמד (פעטס) האדם אינו מקצה מדעתו כלל. וגם ראייתו של הרב איתם מטלטול אקווריום של דגים אינה ראיה לשום דבר, שהיא והדגים שבתוכה אינם עומדים לטלטול בדרך כלל.

הרב איתם הסיק בסוף המאמר שראוי להחמיר ולא לטלטל חיות מחמד. לענ"ד אין כאן כלל מקום להחמיר, אחר שחיות המחמד, שינו לחלוטין את הסטטוס שלהם מהיותם כלי עבודה או לכל היותר חפץ שמשמיע קולות, להיותם כיום כמעט בגדר בני משפחה וחברים טובים במשפחות רבות.