גרמא בשבת - חלק ג

לחלקים הקודמים:

- חלק א

- חלק ב

נחזור למשנה בה פתחנו את עיסוקנו בסוגיא זו (שבת קכ ע"א):

רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.

הגמרא דנה בהבנת המחלוקת בין רבי שמעון בן ננס לבין רבי יוסי:

ורמי דרבנן אדרבנן, ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי. דתניא: הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו - הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה - כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף! - שאני התם דאמר קרא "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' א-להיכם", עשייה הוא דאסור, גרמא - שרי. - אי הכי, הכא נמי: כתיב "לא תעשה [כל] מלאכה" - עשייה הוא דאסור, גרמא שרי! - מתוך שאדם בהול על ממונו - אי שרית ליה אתי לכבויי. - אי הכי - קשיא דרבנן אדרבנן: ומה התם דאדם בהול על ממונו - שרי, הכא לא כל שכן? [...] אלא אמר רבא בר רב שילא: היינו טעמייהו דרבנן, דקסברי: אסור לעמוד בפני השם ערום.

חכמים במשנה שלנו (דעת ר' שמעון) סוברים שגרמא מותר, ולכן הגמרא מקשה מהברייתא שדעת ת"ק אוסר לטבול למי שיש שם כתוב על בשרו, הגם שמחיקת השם תהיה ע"י גרמא. הגמרא מתרצת שהסיבה אינה קשורה למחיקת השם, שלדעת חכמים אכן תהיה מותרת בגרמא, אלא לעמידה בפני השם ערום.

ר' יוסי אוסר גרם כיבוי, והגמרא מקשה מדעת ר' יוסי בברייתא המתיר למי שיש שם על בשרו לרדת ולטבול כל עוד הוא לא משפשף. הגמרא מתרצת שבדרך כלל גם ר' יוסי מתיר גרמא, גם במלאכות שבת, אלא שבכיבוי יש חשש שאם תתיר לו גרם כיבוי, הוא יבוא לכבות ממש.

הרשב"א מקשה על דברי הגמרא הללו מהסוגיא שראינו בחלק ב' בו ראינו שהגמרא אומרת שלתת כלי עם מים מתחת לנר אסור "מפני שמקרב את כיבויו".

ראינו שם שני הסברים לדברי הגמרא:
א. זו גזרה מיוחדת הקשורה לכך שהניצוצות עלולות ליפול מהנר בדיוק בזמן שהאדם שם את המים, ויש בכך מכבה ממש.
ב. בניגוד לכדים עם המים המונחים בפני הדליקה, במקרה הכלי עם המים מתחת לנר אין שום מחיצה בין האש למים וכל ניצוץ שייפול בהכרח ייכבה, וזה "מקרב כיבויו" וגם "גרם כיבוי".

הרשב"א שואל מדוע המכניס ידו במים נחשב גרם מוחק, ולא מקרב מחיקה, כדוגמת מקרב את כיבויו שראינו בסוגיא שם. הרשב"א מתרץ כך:

וי"ל דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכעין נותן מים בכלי שתחת הנר ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים.

לדברי הרשב"א מה שהופך את המקרה שלפנינו, טובל עם שם על בשרו, למקרה של גרמא הוא ש"אפשר דלא ימחק", כלומר זו לא תוצאה שתקרה בודאות.

לאור דברים אלו, אפשר להגדיר שלדעת הרשב"א גרמא יחשב פעולה שלא בהכרח תגרום לתוצאה.

על הבנה זו של הרשב"א מקשה הג"ר אשר וייס (קישור) ונשאר בצ"ע:

אלא דצ"ע לפי"ז למה אמרו בב"ק ס' ע"א דהזורה והרוח מסייעתו חייב בשבת רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובנזיקין באמת פטור ומה בין הרוח להאש והמים, ואפשר דגם בזורה אין ודאות גמורה שהמלאכה תיעשה, וזה דוחק גדול.

אם אני מבין נכון את שאלתו, זה כך: אילו מה שמגדיר פעולה להיות גרמא, ולא מעשה, זה שהמלאכה לא תקרה בודאות, לכאורה זה התירוץ המתבקש בין "ליבה ולבתו הרוח" לבין "זורה ורוח מסייעתו" (בב"ק ס ע"א), ומדוע הגמרא תירצה שזה חילוק בין שבת לנזיקין?

אלא שלע"ד זה לא קשה.

כפי שהסברנו בסוגיא בבא קמא יש שתי שיטות בראשונים להסביר את החלוקה בין שבת לנזיקין. לרש"י גרמא בנזיקין פטור, לעומת גרמא בשבת שחייב, מדין מלאכת מחשבת. לפי זה הסברנו שרש"י יסביר את המשנה (בשבת קכ) שגרם כיבוי מותר רק כשהוא לא מתכוין לכך. ובסוגייתנו כלל לא קשה לפי רש"י מדוע זה גרם מחיקה ולא מקרב מחיקה, שכן רש"י מסביר בסוגיית הכלי תחת הנר שאין חילוק בין "מקרב כיבוי" ל"גרם כיבוי", אלא שהאיסור שם הוא איסור ספציפי בגלל שעלול ליפול ניצוץ בדיוק כשהוא שם את המים (כפי הפירוש הראשון שהביא הרשב"א, וכפי שכותבים התוס' לדעת רש"י).

אלא, שאחרי שהסברנו שלרש"י גרם כיבוי מותר רק כשהוא לא מתכוין לכיבוי, גם עם זה פסיק רישא (כדברי השלטי גיבורים שהבאנו שם), צריך לשאול: כיצד זה שונה מכל "דבר שאינו מתכוין שפטור" אך פסיק רישא חייב? מה ההבדל בין המעשים? ההבדל הוא כנראה בזמן ביצוע הפעולה לעומת זמן התרחשות המלאכה. לרש"י כנראה מה שמגדיר דבר כגרמא שיהיה מותר אם הוא לא מתכוין לתוצאה הוא אם המלאכה תתרחש בזמן מאוחר יותר מזמן ביצוע הפעולה.

דברים בכיוון זה, שיש מימד של זמן בין גרמא למעשה, כתב הזרע-אמת. ודבריו מובאים בשו"ת בית יצחק (אורח חיים סימן נז), המובאים ע"י הג"ר אשר וייס בדבריו דלעיל:

ומצאתי בתשו' זרע אמת ח"א סי' ס"ד שהאריך בענין כלי לכבות הדליקה וד' בני אדם מניעים ברזל אחד והמים עולים ע"י כן בצינור של עור ארוך והרחיב הדיבור וכתב דל"ה המניעים רק גרם כיבוי. ושם הקשה מהך דזורה ורוח מסייעתה אהא דשבת ק"כ דגרמא מותר ותי' דהיכא דלא עביד מעשה בשעת מלאכה רק לאח"ז ע"י אותו מעשה גרם שתעשה המלאכה מיקרי גרמא אבל כשעושה מלאכה לפעולתו אעפ"י שנעשית בסיוע דבר אחר הוא דומיא דזורה. ולפ"ז הטעלעגראף דלאח"ז נעשה מלאכה בכח אחר אולי מקרי גרמא אבל גוף הדבר צ"ע:

מנגד, לשיטת הרא"ש בהסבר הגמרא בב"ק, אין באמת חילוק בין שבת לנזיקין, אלא שיש בשבת מלאכות שהדרך לעשותן זה ע"י גרמא, כדוגמת זורה ומבשל. ובמקומות בהם המלאכה תקרה בודאות, הרי שמעשים אלו יהיו כדוגמת זורה ומבשל גם כן.

נמצא לאור דברינו שיש מחלוקת בהגדרה מהו גרמא:
- לדעת הרשב"א גרמא הוא כאשר אין הכרח שיתבצע המלאכה כתוצאה מפעולתי.
- לדעת רש"י גרמא הוא כאשר יש הפרש בזמן בין הפעולה לבין המלאכה (ויתכן ויש עוד אפשרויות להגדיר פעולה כגרמא).

גרמא בשבת - חלק ב

בחלק א ראינו מחלוקת רש"י ורא"ש באשר לדין גרמא בשבת: לדעת רש"י ככלל גרמא בשבת אסור, והוא בכלל "מלאכת מחשבת" אם נתקיימה מחשבתו. לשיטת הרא"ש ככלל גרמא בשבת מותר, אא"כ זו הדרך לעשות את המלאכה.

כעת נראה שההגדרה מה מוגדר "גרמא" הוא מאד לא פשוט.

המשנה בשבת מז ע"ב אומרת:

נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. ולא יתן לתוכו מים - מפני שהוא מכבה.

הגמרא שם מבארת שהמשנה מדברת בין בשבת עצמה ובין בערב שבת ושהמשנה מסתדרת לשתי השיטות שראינו במשנה בשבת קכ:

ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. לימא תנן סתמא כרבי יוסי, דאמר: גורם לכיבוי - אסור! - ותסברא? אימור דאמר רבי יוסי - בשבת, בערב שבת מי אמר? וכי תימא הכא נמי בשבת - והתניא: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת - ואין צריך לומר בערב שבת, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מערב שבת, ואין צריך לומר בשבת! - אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן, שאני הכא - מפני שמקרב את כיבויו.

הגמרא מסיימת באמירה שלתת מים לתוך הכלי אסור, "מפני שמקרב את כיבויו", וזה שונה מדין גרם כיבוי שבו נחלקו רבי יוסי ורבנן. רש"י מבאר ש" זה שנתן המים ממש תחת הנר - מכבה ממש הוא", בניגוד להנחת הכלים עם המים בדרכו של האש שזה "גרמא בעלמא".

הדברים צריכים ביאור!

הרשב"א מציע שתי אפשרויות להסביר את הסוגיא בכלי שתחת הנר: 

מפני שמקרב את כבויו. פירוש אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן, וא"ת מאי שנא ממצודת חיה דגים ועופות ושריית דיו וסממנים וכל הנך דפרק קמא (י"ז ב') דשרו בית הלל עם חשיכה ולא גזרינן דלמא אתי למעבד בשבת, י"ל התם דאב מלאכה היא לא חיישינן דמבדל בדילי אינשי מינייהו דכולי עלמא ידעי דאסיר וזהירי בהו, אבל בנתינת מים תחת הנר לא רמי אנפשיה ולא חשיבא ליה מלאכה וסבר דשרי ויהיב ומקרב כבויו, ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפדיש דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דבהא מיזהר זהירי אינשי.

ויש מפרשים מקרב את כבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (ק"כ ב') גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות אבל התם אין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כבוי, ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, וי"ל דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבל הכא דמתכוין לכבוי אסור.

א. "ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן" – זהו בודאי לא גרמא, אלא חשש לעשיית מעשה בידיים.

ב. נתינת מים בכלי תחת הנר נחשב למעשה כיבוי משום שהמים נמצאים ישירות מתחת לאש. זאת, בניגוד למים הנמצאים בכדים שעתידים להתבקע, שיש ביניהם ובין האש מחיצה (הכדים).

עפ"י שני התירוצים הללו מסביר הרשב"א את היתר המנהג להוסיף מים בתוך הנר עם השמן על מנת להגביה את השמן.

על פי התירוץ הראשון אין כל חשש:

ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפדיש דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דבהא מיזהר זהירי אינשי.

אך לפי הפירוש השני יש לומר שהדבר מותר רק מפני שהוא אינו מתכוין לכיבוי:

ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, וי"ל דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבל הכא דמתכוין לכבוי אסור.

מה אנו לומדים מכאן לענין גרמא?

לפי התירוץ הראשון הסוגיא הזאת לא קשורה לסוגיית גרמא, שכן מדובר בגזרת חכמים ייחודית לענין כיבוי ניצוצות הנר. אך לפי התירוץ השני עולה מכאן הערה חשובה לענייננו. פעולה שמתרחשת בצורה ישירה, ללא משהו באמצע שיגביל אותה באיזה שהוא אופן, לא תחשב לגרמא, אלא למלאכה ממש (לפחות כל עוד מחשבתו לכך).

יש מי שהסביר ע"י התירוץ השני המובא ברשב"א את שיטת הרי"ף שבסוגיא בדף קכ כתב כך (רי"ף מסכת שבת דף מה עמוד א):

אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ס"ת שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה:

זאת, בניגוד למה שמובא בגמרא שם:

אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד - נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה.

לאור דברי התירוץ השני, הרי"ף ניסה לפשר בין הסוגיות והחליט שלתת מים מצד אחר הרי שיש בזה פעולה ישירה מדי של כיבוי.

גרמא בשבת - חלק א

רשימה ראשונה בסדרה (בעז"ה)

הגמרא בבא קמא מביאה שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולכן גם מה שנראה כגרמא יהיה אסור (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):

ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

מצד שני הגמרא בשבת בפירוש אומרת שגרם כיבוי מותר (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכ עמוד א):

משנה. רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.

גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד - נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה. מיתיבי: טלית שאחז בה האור מצד אחד - פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה - כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור - פושטו וקורא בו, ואם כבה - כבה! - הוא דאמר כרבי שמעון בן ננס. - אימר דאמר רבי שמעון בן ננס - מפני שהוא מחרך, גרם כיבוי מי אמר? - אין, מדקתני סיפא: רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה - מכלל דתנא קמא שרי.

רש"י הסביר את דברי הגמרא בבא קמא שהסיבה שגרמא חייב בשבת, בניגוד לנזיקין, שכן:

מלאכת מחשבת - נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו.

מדברי רש"י משמע שאיסור גרמא במלאכות שבת בגמרא בבא-קמא הוא כללי, בכל מקרה שנתקיימה מחשבתו, ולכן נצטרך להסביר לשיטתו שהגמרא בשבת קכ הוא היתר פרטי. כלומר, לאור דברי רש"י אם נרצה לנסח כלל, נאמר כך: כל עוד נתקיימה מחשבתו, גרמא בשבת אסור, מלבד בכיבוי שבו יש היתר מיוחד. כמובן, שלאור דברים אלו, נצטרך להסביר מהו ההיתר המיוחד הקיים בכיבוי?

לשיטת רש"י שביסוד הדבר גרמא אסור, אלא שבכיבוי יש היתר מיוחד, נוכל לפרש שהכלים המלאים לא נועדו לגרום לכיבוי אלא פשוט לחצוץ בפני האש, ואין על כיבוי האש שם של "נתקיימה מחשבתו". כך כותב השלטי הגיבורים (דף מה בדפי הרי"ף):

ומה שכתב הטוא"ח סי' של"ד טלית שאחז בה האור שרי לפושטו אע"פ שהוא נכבה כיון שאינו מכוון בפשיטותו זאת לכבות דמשמע שאם מכוין לכך שאסור לפושטו ואין שום אחד מהפוסקים שיזכיר דבר זה כי מדברי כולם מוכח דגרם כיבוי שרי אפילו מכוין לכך מ"מ נראה דודאי כל גרם כיבוי דשרינן הוא בענין שאינו מכוין לכבות אלא הוא עושה שום דבר לחצוץ בפני הדליקה וע"י כך בא הכיבוי [...] והלכך אי בהאי מעשה שעושה בא ממילא הכבוי שפיר דמי דלא הוי אלא גרם כיבוי בלא מתכוין דאי מכוין לכך אפילו ע"י גרם אסור כמ"ש הטור

בהמשך מסביר השלטי הגיבורים שגם לרש"י יש הבדל בין "אינו מתכוין" רגיל לבין "לא נתקיימה מחשבתו" בגרמא. במקרה של פסיק רישיה אם לא מדובר בגרמא הרי שזה נחשב למלאכת מחשבת הגם שאינו מתכוין, מה שאין כן בגרמא שגם אם בהכרח יקרה המלאכה, כל עוד לא זו היתה כוונתו העיקרית הרי שזה מותר.

  לעומת זאת, הרא"ש סייג את האיסור על גרמא בשבת בגמרא בבבא קמא למלאכת זורה בלבד, ש"מלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח". לכן, ההיתר בשבת קכ יוסבר כהיתר רחב. כלומר, לפי הרא"ש, הכלל ינוסח כך: גרמא בשבת מותר (מעשה – אסור, גרמא – מותר), חוץ מאשר במלאכת זורה שעיקר עשייתה ע"י הרוח.

אלא שלדברי הרא"ש הללו קשים דברי הגמרא בבא קמא. שכן, לדבריו, הגמרא היתה צריכה לחלק רק בין מלאכת זורה לשאר מלאכות, ולא בין שבת לנזיקין ("ה"מ לענין שבת... אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור").

לתרץ את הרא"ש אפשר לומר שיש חילוק בין מלאכות שדרך עשייתם היא תמיד בדרך של גרמא, לבין מלאכות שדרך עשייתם על דרך הכלל היא ישירה. מלאכות שדרך עשייתם היא בגרמא, כגון מלאכת זורה, התורה חייבה מדין מלאכת מחשבת, הגם שגרמא בשבת מותר.