מחיצה בבית הכנסת - חלק ה'

לפני כמה שנים כתבתי מספר רשימות בנושא המחיצה בבית הכנסת. מישהו החזיר אותי לשם השבוע אז אני רוצה להוסיף כמה דברים שנתחדשו לי מאז.

בזמנו ציינתי דברים ששמעתי מפי מספר גורמים שהרב סולובייצ'יק היה מורה שמחיצה הנצרכת היא בת עשרה טפחים. ציינתי שלא ראיתי לכך מקור כתוב, חוץ ממקום אחד.
לאחר מכן מצאתי שהרב יהודה הרצל הנקין, בשו"ת בני בנים ח"א סי' ב, מזכיר דעה זו גם כן בשם הרב סולובייצ'יק:

גם אגלה לו מה שראיתי ושמעתי מגאוני ארצי שהועד נאמנה שהגרי"ד סולובייצ'יק שליט"א כמה פעמים התיר תפלה במחיצה בת י' טפחים בשעת דחק גדול. ומעשה היה כאשר יצקתי מים על ידי מו"ז [=מורי וזקני] הגאון האדיר ציס"ע הרי"א [=צדיק יסוד עולם הרב יוסף אליהו] הנקין זצלה"ה ושאלוהו לגבי בית כנסת בבית ספר תיכון שעמדו הבנים מקדימה והבנות מאחור ומחיצת י"א טפחים ביניהם בתפלות המנחה, ולא אמר לא איסור ולא היתר אבל נתן רשות לרב השואל אחרי שישתדל להגביה המחיצה אם רואה רואה שאי אפשר לו לשכנעם להגביהה ואין דרך אחרת, שיכול להתפלל שם. 

בעז"ה בעתיד הקרוב נחזור לעסוק בשיטתו של הרב הנקין בעניין מחיצה.

ביקורת ספרים: ציוני דרך, הרב שלמה ריסקין

מזמן לא נהניתי מקריאת ספר כמו מהספר הזה.

כשהייתי נער היה עיתון שאנשים היו קוראים בשם "מעריב". בגליון סוף השבוע שלו היה פינה ובו נתבקשו כל מיני אנשי רוח לציין שבע או עשר תחנות תרבותיות בחייהם. כלומר, שבעה אישים, ספרים, סרטים וכד' שהשפיעו על אישיותם ועיצבו את מי שהם היום. על אף שבבית הורי לא היו קוראים מעריב, כשהזדמן לידי גליון סוף השבוע של העיתון, מיד אחרי שהייתי קורא את טורו של אדם ברוך הייתי עובר לקרוא על אותן תחנות תרבות. לפעמים הכותבים היו אנשי חוסר-רוח ואז לא הייתי מפיק כלום מתחנותיהם, אך לפעמים היה מדובר באישים שבהחלט הפקתי משהו מתחנותיהם.
הספר "ציוני דרך - זכרונות וסיפורים בדרך לציון" מכיל 100 סיפורים קצרים, כל אחד בן שניים שלושה עמודים. הסיפורים מרכיבים תחנות בחייו של הרב שלמה ריסקין, מייסד בית הכנסת "לינקולן סקוור", רשת "אור תורה סטון" ורבה של אפרת.
בעיני, דבר ראשון הקונספט הוא נכון וחכם. כמעט לכל אדם מעל גיל מסוים יש חכמת חיים שהוא יכול לחלוק עם הדור הצעיר יותר, והצעירים יפיקו מזה רק תועלת. כשמדובר באדם בעל קבלות, על אחת כמה וכמה. לאחר קריאת הספר, שאלתי את עצמי למה לא ישב כל רב מעל גיל שבעים ויכתוב על התחנות בחייו שהשפיעו על מי שהוא ועיצבו את דמותו, בדיוק כמו אותו טור ישן ב"מעריב".
בנוסף לזה, צריך כשרון מסוים לדעת איך לספר סיפור. אני מקווה שרבנים ישראלים לא יעלבו אם אומר שדוקא לרב האמריקאי, כמו הרב ריסקין, יש יכולות טובות מאד בתחום הזה.
החיבור בין שני הדברים - תחנות מעניינות וכשרון לספר סיפור (ולפעמים אף לתבל אותו בדבר תורה נחמד), הופכים את הספר הזה להנאה צרופה.
מה לא תמצאו בספר? כשלונות! לכל רב יש כשלונות, הספר מכיל כמעט אך ורק הצלחות (יש מקרה אחד או שניים יוצאים דופן). הקורא מסוגל לחשוב שהרב ריסקין מעולם לא יודע כשלון מהו. אני בטוח שזה לא נכון. אינני רואה בזה ביקורת על הספר, כי הספר נועד לספר סיפורים מחייו, וזאת בהחלט זכותו לא לעמוד על כשלונות, ואפילו יותר מכך לא להרגיש שכשלונות ליוו אותו לאורך זמן, ואני מכבד זאת.

הספר פותח במשפט:

יש סיפורים שקרו באמת אבל אינם אמתיים, ויש סיפורים אמתיים שלא קרו באמת.

ומסיים בפסקה הבאה:

זכרו שלא עליכם המלאכה לגמור, אך אינכם בני חורין להיבטל ממנה. לא כל מי שחולם זוכה לראות את חלומו מתגשם, אבל אם אין לכם חלום בכלל, אין ספק שהוא לא יתגשם. ולפעמים, אם ה' ירצה באמת, ואם אתם תכרו אוזן למסרים שהוא מטמין לכם, ההתגשמות תהיה אולי גדולה אפילו יותר מהחלום. אני אוהב לחשוב שמי שמאמין באל הבלתי נראה, יש לו עין פנימית שיכולה לחלום את הבלתי אפשרי, ושרק מי שמעז לחלום את הבלתי אפשרי יש לו סיכוי להשיג את הבלתי אפשרי...
רבים אומרים שמי שרואה מאמין. אני סבור שמי שמאמין - גם רואה. 

ואידך פירושה הוא - זיל גמור! אני ממליץ!





הערה לסיום על חוק הסופרים:
קניתי את הספר ב"צומת ספרים" רק בגלל שהוא היה בחצי מחיר. איך סיכוי בעולם שהייתי משלם עליו את המחיר הנקוב עליו 118 ש"ח. אינני יודע איך ישפיע חוק הסופרים על מחירי הספרים, אך אני בטוח שהצעד הראשון לקראת שוק ספרים הגיוני וסביר צריך להיות בהורדת המחיר הקטלוגי של ספרי קריאה. 

איך הגלגל מסתובב לו

כעת, כאשר הולך ומתברר כי 300 הדירות החדשות שאמורות לפצות על הרס 30 הדירות בגבעת האולפנה הן ככל הנראה לא יותר מהבטחה שנכתבה על הקרח, צריך ונכון להסתכל גם על הצד החיובי שעשוי לצמוח מההתפכחות המאכזבת הזאת. לאחר שהוסר מעטה הצלופן הנוצץ ונחשף הריקבון המבאיש של מתווה נתניהו לפינוי-פיצוי בגבעת האולפנה, נאמני ההתיישבות ייאלצו, כך נראה, לעשות את מה שכל כך לא רצו לעשות: להיאבק. להוכיח שגם לאחר שראש הממשלה והשרים בגדו בה, ההתיישבות לא איבדה את רצון החיים שלה, את אמונתה ואת כוחה בשטח.

למשך כמה ימים, מהשבת הקודמת ועד להצבעה בכנסת ביום רביעי, הצליח נתניהו לאחז את עיני רבים ולתת תחושה שהנה נמצא ההוקוס-פוקוס שיאפשר לרבע את המעגל: גם להרוס 30 דירות של בניית קבע וגם להוציא את ההתיישבות מחוזקת. אך המתווה שגיבש נתניהו תוך עבודה בשבת התברר לבסוף כעבודה בעיניים. לא חלפו ימים רבים ונחשף כי שום נס לא קרה, והיועץ המשפטי ואנשיו לא הפכו פתאום ליקירי מועצת יש"ע. חוות הדעת של וינשטיין בה נופף נתניהו כלל לא מבטיחה שבמקרים עתידיים לא תשוב הפרקליטות ותאמץ את עמדת שלום עכשיו, הדוגלת בהרס ההתיישבות בכל מקום שניתן למצוא לכך תירוץ.
ואילו בנייתן של 300 דירות הפיצוי בבית אל כלל אינה זוכה לאישור הוד פרקליטותם...

החולשה של המעגל הפנימי מקרינה כמובן על המעגלים החיצוניים. אם בקרב המתנחלים יש בלבול וחולשת הדעת ואין נכונות למסירות נפש, התוצאה היא שגם שרים תומכי התיישבות מובהקים כיולי אדלשטיין, דניאל הרשקוביץ ועוזי לנדאו לא ממהרים לוותר על משרדיהם. ואם השרים הללו לא נותנים דוגמה לחבריהם, קשה לצפות ליותר מכך מגדעון סער, ישראל כץ, לימור לבנת ומשה כחלון. אפשר כמובן לתהות איזו תועלת יכלה לצמוח מהצבעה מצפונית של שרים שהיתה מובילה לפיטוריהם. אבל המאמץ הרב שהשקיע נתניהו כדי שאיש מבין שריו לא יתמוך בחוק הוא ההוכחה הטובה ביותר לחשיבות ההצבעה המצפונית. אפילו שר אחד ויחיד שהיה מסכן את כסאו ותומך בחוק היה גורם לטלטלה מצפונית שסביר להניח שהיתה סוחפת בעקבותיו שרים נוספים. היה חסר כאן אותו נחשון בן עמינדב שיעז לקפוץ למים. מסתבר שעוד רבים היו באים בעקבותיו, אם לא מייד אז לאחר כמה ימים או שבועות. אגב, השר הרשקוביץ שמתמודד על המשך כהונתו כיו"ר מפלגתו טעה לא רק אידיאולוגית אלא גם פוליטית כאשר לא קיבל על עצמו להיות אותו נחשון. הרשקוביץ יעשה טוב לאמת ולעצמו אם ידאג לא להיות חבר בממשלה בעת שזו תשלח את הדחפורים אל בתי גבעת האולפנה.

את הדברים הללו כתב רק לפני כשבוע עמנואל שילה בטורו בעיתון בשבע. בגליון השבוע משום מה הוא העדיף לכתוב על נושא אחר לחלוטין ואפילו לא הזכיר את נושא גבעת האולפנה. היה גם ראיון מפויס ורגוע מאד עם הרב זלמן מלמד.

איך הגלגל מסתובב לו...

בתי משפט או ערכאות? חלק ב'

ראו גם: בתי משפט או ערכאות?

לאחרונה יצא לאור גליון אמונת עתיך 96 (קישור). בשלב זה אני נמנע מלהתייחס לכתב העת המחודש בכללותו (אתם מוזמנים לעשות זאת בתגובות), בעז"ה נחזור לזה בעתיד.

לעת עתה אני מבקש להסב את תשומת לבכם למאמר, שעוסק בנושא שגם אנחנו עסקנו בו לאחרונה. המאמר "מערכת המשפט במדינת ישראל - מבט הלכתי תורני" של הרב דרור טוויל. עפ"י המופיע בתחילת הגליון הרב טוויל הוא ממכון משפט לעם, ראש הכולל ישיבת אפיקי דעת בשדרות.

כך כותב הרב טוויל (הדגש שלי):

נפסק בשו"ע (חו"מ סי' כו סעי' א):
"אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה."
אף על פי שדברי השו"ע נאמרו בקשר לדיינים גויים, מסתבר שדיינים ישראלים שמאמצים מערכת משפט נוכרית אינם עדיפים. אדרבא, נראה שמצב זה חמור יותר, שאנשים מישראל הולכים לחצוב להם בורות נשברים ולרעות בשדות זרים, ויש בכך הרמת יד חמורה יותר בתורת משה.

האם זה באמת מסתבר?
רבנו בחיי מסביר את האיסור ללכת לערכאות כך:

ושתי העבירות האלו החמורות יותר מן הרציחה, והן הגזל והחילול השם שתיהן נכללות בעון ערכאות של גוים, חילול השם, שהרי זה בודאי מחלל את השם ונותן כבוד לאחר ותהלתו לפסילים, והוא מייקר שם עו"ג להחשיב אותה, ואמר הכתוב כי לא כצורנו צורם ואובינו פלילים, כלומר שאויבנו פלילים כו'.
גזל, שכל המניח דיני ישראל ומוציא בערכאות של גוים ה"ז גזל גמור, ואינו חושבו לגזל, ועל כן אינו מחזיר, ולפיכך אין לו מחילה לעולם.

האם מי שהולך לדון אצל "דיינים ישראלים שמאמצים מערכת משפט נוכרית" מייקר שם עבודה זרה ומחשיב אותה?
האם המציאות שלנו, בה החוקים נקבעים ע"י נציגי העם בבית המחוקקים דומה במשהו למציאות שעליה דברה הגמרא והשלחן ערוך?

בהמשך המאמר חוזר הרב טוויל על הרעיון הידוע של משפט המלך, שעל פיו לדבריו ניתן לדון במשפט הפלילי בבתי המשפט של המדינה. כאן יש בעיה הגדרתית: אם בתי המשפט של המדינה הם חמורים מערכאות, איך הם הופכים להיות כשרים במשפט הפלילי? טענת משפט המלך יכולה להסביר איך יש לנו כיום רשות לדון בדברים שבהם נצרכים דיינים סמוכים, היא לא יכולה להפוך בית דין של עו"ג ללשכת הגזית.

טענותיו של הרב טוויל כמובן אינן חדשות. בדבריו הוא בעצם משקף את הטענה הרווחת בקרב הפוסקים מאז קום המדינה. תשפטו אתם אם לא הגיע הזמן קצת לרענן את הטיעונים.

אל תשאירו את בית הכנסת ריק: אחדו מניינים בערב שבת

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
"בית הכנסת היה כמעט ריק" – כך סיפר לי חבר שביקר באחד מבתי הכנסיות בשכונתי בליל שבת האחרון. הריקנות בבית הכנסת בליל שבת אינה סימן להידרדרות רוחנית או לנטישת הציבור הדתי את אזור מגורים זה, אלא דווקא סימן לכך שיש בקהילה כמות גדולה של הורים לילדים קטנים המעוניינים לקיים את סעודת ליל שבת כשילדיהם עדיין ערים. אותם הורים דואגים להכניס שבת מוקדם ולהתפלל קבלת שבת וערבית במניין המתקיים בזמן פלג המנחה. זה לא שהמניין המוקדם היה כל כך מלא, אך מספיק שכמה משפחות נוסעות להוריהם לשבת ועוד כמה עשרות מכניסים שבת מוקדם, כדי להשאיר את תפילת ליל שבת במניין הקבוע של בית הכנסת מדולדל מאד.

האם זה כזה נורא? כנראה שלא, הרי הרבה מאתנו חיים עם זה, ומעט מאד מתלוננים. ובכל זאת, נדמה לי שניתן להסכים שיש משהו מרומם בתפילות ליל שבת כשקולות השירה בוקעים מכל ספסלי בית הכנסת.

האם זה חייב להיות כך? הורגלנו לחשוב שזו הדרך הטובה ביותר, או למצער הרע במיעוטו. באופן הזה יכול כל אחד לבחור את המניין המתאים, את שעת התפילה המתאימה לו, את האנשים המתאימים לו. כל פתרון אחר יחייב כפייה על מי מהצדדים, שהרי אם נקיים רק מניין אחד מרכזי מוקדם, המאחרים יצטרכו להתקפל, ואם נקיים רק מניין אחד מרכזי מאוחר המקדימים יצטרכו לוותר. אפשר אמנם לערוך הצבעה, ואם יהיה רוב לכיוון אחד, אזי יהיה על המיעוט לקבל את דעת הרוב. אם לא ריבוי דעות, לפחות נדבק בשלטון הרוב.

מסתבר שאפשר גם אחרת, אך זוהי דרך שמעטים בלבד דרכו בה. אפשר לנסות להגיע להסכמה. לא צד זה יקבל את כל תאוותו ולא צד זה, אלא הצדדים יסכימו על אפשרות ביניים. לדוגמא, בנושא של תפילות ליל שבת אפשר להסכים להתחיל ערבית בשקיעה, ולהקדים את מנחה וקבלת שבת בהתאם. זוהי פשרה. בהחלט ייתכן שכולם יצאו לא מרוצים מהפשרה, ואז אין סיבה להנהיג אותה. אך יכול להיות שכל הצדדים יבינו שהם אמנם מוותרים על מה שהם היו מעוניינים בו מלכתחילה אך הם מרוויחים משהו אחר, שהוא אולי שווה יותר מהדברים עליהם הם נאלצים לוותר.

אם כל זה נשמע לכם דמיוני, אולי תתפלאו לשמוע שיש מקומות בהם זה עובד ממש כך. ביישוב טלמון שבחבל בנימין מתקיים זה שנים רבות (כך לפחות ידוע לי, אם זה לא השתנה בזמן האחרון) מניין אחד ויחיד ביישוב בליל שבת. בתפילות האחרות מתקיימים מניינים שונים, על פי חלוקה לעדות, ולזמנים שונים, אך בליל שבת כולם מתקבצים לבית הכנסת המרכזי של היישוב לתפילה משותפת ברוב עם הדרת מלך. כך כותב רב היישוב טלמון, הרב רמי ברכיהו, לתושבי היישוב על המאמץ להשאיר על כנו את המניין המרוכז לליל שבת (מתוך הספר "טל לברכה – שאלות והתמודדויות לרב ולקהילה ביישוב קהילתי", חלק ב', עמ' 282):

הדבר הקל ביותר הוא להתנתק וליצור מנין משלך. "אני את שלי עשיתי", "אני פותר את הבעיות שלי לבד". לצערי הרב אנו חיים בתרבות של כיתתיות. המילים 'כלל', 'ציבוריות', 'קהילתיות', הן מילים שעבר זמנן... עם זאת, הלכות רבות בנויות על הערך של 'ברוב עם הדרת מלך'. אין מדובר בכלל הלכתי טכני, או ברעיון יפה גרידא, אלא באידיאל עצום. לא בכדי הדגישה התורה שלפני מעמד הר סיני 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ודרשו זאת חז"ל כדבר המביע את אחדות האומה – 'כאיש אחד בלב אחד'. עבודת ה' ברוב עם, משמעה היכולת להיות שותף לקבוצה גדולה ככל שתהיה המבקשת קרבת אלוקים ביחד.

אם נצליח להגיע לחיים משותפים מתוך הבנה, הסכמה ופשרה בקהילות הקטנות שלנו, אולי נצליח לדרוש מהמנהיגים שלנו גם כן למצוא את הדרכים בו חלקים שונים מהציבור ירגישו בנוח.

הרב יוסף משאש על היחס למחללי שבת

משום מה מצאתי את עצמי לאחרונה חוזר לסוגיית ההתייחסות למחלל שבת בדורנו.
כידוע, במקומות רבים בחז"ל ובהלכה אנו מוצאים התייחסות לאדם המחלל שבת שהוא כעובד עבודה זרה. לכן, אין לו נאמנות, שחיטתו פסולה, הוא אוסר את יינו ועוד. מאז שחלק גדול מעם ישראל הפכו להיות מחללי שבת יש דיון הלכתי ער בקשר למעמדם של אותם מחללי שבת הגרים בתוכנו. ראו למשל את מאמרו של הרב ד"ר דרור פיקסלר צירוף מחלל שבת למניין והעלאתו לתורה, שהתפרסם בתחומין כו. ככלל, נדמה לי שכמעט בכל ספר מספרי תחומין יש מספר מאמרים הנוגעים להתייחסות ההלכה לאדם החילוני.
בכל אופן, במסגרת שיטוטי, חזרתי לספר "מסורת בעידן המודרני" בעריכת הרב יצחק שורקי, ולתשובות של הרב יוסף משאש שפורסמו בו. שלוש תשובות של הרב יוסף משאש בספר זה עוסקים ביחס ליהודים שאינם שומרי מצוות. הראשון מדבר אודות קצבים מחללי שבת, השני אודות יין של מחללי שבת והשלישי אודות אורחים שאינם מברכים. לעניין שלנו, היחס למחללי שבת, שתי התשובות הראשונות רלוונטיות.
על אף שרבים וטובים עסקו בנושא הזה, נדמה לי שיש חידוש בדבריו של הרב משאש. הרב משאש, בניגוד לאחרים, איננו משנה את הסטטוס של עוברי העבירה מתוך קביעה כי הם שוגגים או אנוסים, אלא משנה את הסטטוס של העבירה, קרי חילול שבת. לדבריו, חילול שבת כבר איננו חמור כפי שהיה פעם.
הנה ציטוט מהתשובה הראשונה (עמ' 223 בספר):

גם בזמננו זה באתרא דקפיד אשמירת שבת וחמור מאד בעיניהם כאשר כן הוא באמת, אזי כל היוצא מן הכלל ומחלל קדושת היום הקדוש, הורה בזה על זדון לבו ורשעתו כי אין לו חלק בישראל ולכן דינו כעכו"ם שאין לו שום שייכות באיסורין, ואין נאמן עליהם, אבל פה העירה וכל כיוצא בה, שרבים ונכבדים מחללי שבתות בפרהסיא עד שנעשה להם כהיתר, והרבה משאר מצוות שהם קלי ערך לגבי השבת החמורה הם נזהרים בהם זהירות יתירה... אם כן נימא שבזמן הזה חזר דין שבת כדין שאר עבירות שבתורה לענין זה, שכל מי שהוא מפורסם לעבור על אחת מהנה נאמן בשאר איסורין. 

בתשובה השניה הוא לוקח כיוון קצת אחר ומבקש להתיר את יינם בגלל דרכי שלום (עמ' 227):

אמנם, מצינו להם תקנה ממקום אחר, והיא, כי בעונותינו שרבו להאריך גלותינו, רבים עתה עם הארץ המחללים שבתות ה' ומועדיו ורוב משאינו ומתננו הוא עמהם, ותמיד עמנו בחברה, נכנסים לבתינו, ונכנסים לבתיהם,... ואם נבוא לאסור מגען ביין, אפילו ברמז קל ובתנועה קטנה, נצא לריב מהר ונבעיר אש המחלוקת עד לב השמים, ונגרם נזק גדול בידינו לעצמנו על ידי איבתם ושנאתם, ואפשר שיבעטו אפילו במעט המצוות שעושים, ויכפרו בכל חלילה, ולכן ראוי להקל בדבר, אפילו מפני השלום לחוד, שגדול כחו.

אתגר חידוש ההלכה

אחרי שבוע לא קל במילואים,  אני מנסה להשלים את מה שהפסדתי בגזרת הרשת.

למי שעוד לא ראה, לפני מספר שבועות התפרסם  במקור-ראשון מאמר של הרב יוסי סופר תחת הכותרת "אתגר חידוש ההלכה". בחדשים האחרונים הרב יוסי סופר (קישור לאתר שלו) מפרסם מאמרים מעל בימות שונות העוסקות בקבעון הלא בריא שההלכה נמצאת בה, ועל חוסר התאמתה למציאות חיינו. במאמר הנוכחי, הרב סופר בעצם מסכם את הנאמר במאמרים הקודמים, ומתקדם צעד נוסף לעבר הצבעה על השאלות המנחות עבור מי שירצה להתקדם בדרך של חידוש.

לקראת סוף המאמר הוא כותב כך:

לצערי הגדול והכן, רק אנשים שאהבת ההלכה בלבם, וכבודה הרמוס לא נותן להם מנוח, שמכירים אותה וחולמים על היום שהיא תתפוס את מקומה הראוי בעם היהודי, רק הם רוצים ויכולים לעשות את השינוי. הציבור הרחב, ברובו הגדול, ילך בעקבותיהם. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ואסור להחמיץ את השעה, שכבר היא מוכשרת לכך.
יש להתחיל בהעלאת הנושא אל סדר היום הציבורי. רבנים ברוח זו צריכים לפרסם פסקי הלכה המתאימים בין ההלכה למציאות, לאחר שיקול הדעת הראוי. אחר כך יגיעו שלבים מתקדמים יותר, שבהם תיעשה ההתאמה בין ההלכה למציאות באופן שיטתי, ובצורה מאורגנת ורחבת היקף.

לצערי הגדול והכן, אני בכלל לא בטוח שהציבור הרחב ילך בעקבותיהם. יצר השמרנות והפחד משינויים הוא כל כך גדול, שההצעה האלטרנטיבית צריכה להיות מאד מאד מושכת כדי שהציבור גם יקנה אותה. וכאן מגיעים לשאלה שהרב סופר לא העלה במאמרו, אך לדעתי צריכה להתווסף על השאלות הטובות שהוא העלה: איך יוצרים מנגנון של שמירת הלכה שאינה מבוססת על מסורת? הרי אם מדברים על חידוש ההלכה, פירושו של דבר שאנחנו פתאום נמצא את עצמנו עושים דברים השונים בתכלית ממה שעשו אבותנו. איך חיים עם זה?

למאמר זה התפרסמו כמה תגובות - ראו כאן. 

שימו לב בעיקר לדבריו של פרופ' נדב שנרב בטוקבקים, בו הוא מגיב לתגובתו של הרב יעקב שפירא (ראש מוסדות יעוד). רק אוסיף על דבריו של שנרב, שמפליא אותי שהרב יעקב שפירא לא ראה צורך להסביר איך הוא מתמודד עם השאלות שעלו. האם הוא מתמודד אתם? האם הוא כאיש מאמין לא נתקל בבעיות הללו? 

לקראת פרשת בהעלותך

גם השנה אני ממליץ לכם לשמוע את שיעורו של הרב סולובייצ'יק על פרשת בהעלותך (קישור). זהו אחד השיעורים הטובים ביותר מהרב ששמעתי, ואולי הטוב ביותר.

כמו כן, פרשת בהעלותך היא הפרשה בו עוזבים עם ישראל את מדבר סיני, בו חנו מאז הגיעו אליו בפרשת יתרו. בימיה הראשונים של הבלוג, כתבתי על "תיארוך פרשיות מדבר סיני" שש רשימות - אתם מוזמנים לקרוא.

אני יוצא לשבוע נופש בחולות צאלים - נתראה בעוד שבוע בעז"ה. 

הכסף יענה את הכל

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן. 

 
לפני מספר שנים מצאתי בספר כלי חמדה את הסיפור הבא, שהוא כנראה על מחבר הספר הרב מאיר דן פלאצקי:


בעיירות הרבה שבחו"ל (הכוונה כנראה לארה"ב) הציעו לו משראות (=משרות) רבנות עם פרסי (=משכורת) כמה אלפים דולרים, ולא נתרצה להשתקע שם ואמר להם אז מה שאמרו רז"ל בפרקי אבות על ר' יוסי בן קסמא שפגע בו אדם אחד והציע לו שידור במקומו ויתן לו אלף אלפים דנרי זהב וכו' א"ל אם אתה נותן לי כל כסף וזהב וכו' איני דר אלא במקום תורה. ומנא (=ומהיכן) ידע שעירו אינו מקום תורה? אך כל דבר הכרחי צריך להיות בזול וכידוע בענין אויר, מים, לחם וכדומה ולכן כשר"י בן קסמא ראה בזה שרוצה ליתן לו הון רב לכן אמר [ש]נראה מזה שהתורה לא נחשב אצלם כ"כ כדבר הכרחי מכיון שמשלמים ביוקר.

העולה מהסיפור הזה הוא שאם הרבנות זה דבר נצרך, אז יש לצפות שלא ישלמו עליו ביוקר. וככל שהוא יותר נצרך ויותר חיוני כך יש לצפות שהוא יהיה יותר קרוב להיות חינם.

אני מסתכל מסביבי ורואה הרבה רבני קהילות, מהם יש המבצעים את עבודתם בהתנדבות מלאה, הן משום שיש להם פרנסה בריווח ממקור אחר, והן משום שהם מבינים שמצבם הכלכלי של חברי הקהילה אינו מאפשר להם לשלם לו. אחרים מקבלים מקהילותיהם משכורת זעומה, ברמת כמה אחוזי משרת הוראה, ואחרים מתפרנסים בכבוד מקופת הקהילה. בדרך כלל החילוק בין הקהילות איננו ברמת התפיסה שלהם אם התורה הוא מצרך חיוני או לא, אלא ברמה הכלכלית של הקהילה. כך שלצערנו, אין לנו אלא לומר שהוורט של הכלי-חמדה הוא אמנם וורט נחמד, אך הרבה אמת אין בו.

עם זאת, אין זה פותר אותנו מלשאול מה השאיפה שלנו. האם היינו רוצים, באם היה מתאפשר הדבר, שרב הקהילה שלנו היה מתפקד בהתנדבות? האם יש בדבר טעם לפגם?

היתרון הגדול לקהילה ברב המשרת בהתנדבות הוא בכסף בלבד. אינני מזלזל חלילה בכסף, אך אם זו המעלה היחידה יש לשאול האם הרווח גדול על ההפסד.

היתרון לקהילה המעסיקה רב הוא שהקהילה יכולה להציב דרישות לרב. יותר קל להם לבוא בציפיות לרב. אמנם, לעיתים ישנם חברי קהילה הסבורים שמכיוון שהם משלמים לרב כמה גרושים בחודש הוא למעשה עבד נרצע שלהם, אך הרוב בוודאי מבינים שהציפיות צריכות להיות סבירות. הרב, המקבל כסף עבור שירותיו לקהילה, מרגיש גם הוא מחויב יותר למלא את צרכי הקהילה.

רב שאיננו חתום על חוזה מול הקהילה, גם איננו מחויב להם כשזה לא נוח לו. רב כזה יכול להחליט שמכיוון שהוא לא מצליח ליצור תפילה מסודרת בשמחת תורה בקהילה, הוא ייסע להתארח במקום אחר לחג. אף אחד מהקהילה לא יכול לבוא אליו בטענות שהוא נעדר מתפקידו בחג כל כך מרכזי בחיי הקהילה.

המחויבות הזאת איננה רק בהצבת דרישות ובמילואם. אדם שיודע שהוא משלם משכורת של רב, יש סיכוי שהוא יחפש אחר דרכים להרגיש שהוא מקבל תמורה עבור האגרה שהוא משלם. זה בודאי ייצור מחויבת גדולה יותר מצד חברי הקהילה לבית הכנסת ולרב.

והערה לסיום: קהילות רבות מחפשות כיום רבנים הנשואים לתלמידות חכמים מתוך ציפייה שגם הרבנית תיטול חלק בהנהגה הרוחנית של הקהילה. דא עקא, שאת החוזה חותמים מול הרב, ולא מול הרבנית. המשכורת המשולמת היא משכורת לאדם אחד ולא לשניים. מי החליט שעל הרבנית למלא תפקיד של רבנית בהתנדבות, בשעה שבעלה הוא רב בשכר?

קביעת רגע המוות - דעת הרב רבינוביץ'

בנוגע לדעת הרב נחום אליעזר רבינוביץ' בנושא "קביעת רגע המוות" כתבתי בעבר כאן וכאן. 


עתה הגיע לידי תמלול דברים שאמר הרב רבינוביץ' בנושא "קביעת רגע המוות", ביום עיון שהתקיים בישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים בנושא "תרומת איברים". הנוסח עבר הגהה ואישור של הרב רבינוביץ':

אנסה בקצרה לעמוד על הלוז ההלכתי של הדברים.

כבר בזמן העתיק ידעו שלא כל חלקי הגוף מתים כאחד. לדוגמה, ידוע שגם אחרי שאדם מת לגמרי, עדיין יש גידול שיער וגידול ציפורנים, האם אפשר לומר שאדם זה אינו מת בגלל שציפורניו גדלו?! לחילופין, במצבים שונים חלקים שונים של הגוף נפגעים או נכרתים, ומכל מקום זה לא אומר שאדם מת.

איך מחליטים שאדם מת? האם יש הגדרה של מיתה ממש?

ברור שיש סימנים למיתה כגון אם דופק הלב או הנשימה מפסיקים. מצאנו בכמה מקומות בחז"ל שדיברו על בדיקה - האם יש נשימה, ודרשו מהפסוק 'ויפח באפיו נשמת חיים' שמן האף נראה אם יש בו נשמת חיים. אבל, כפי שאנו יודעים, היום ישנה אפשרות לקיים את הנשימה של האדם גם אם הוא אינו מסוגל לנשום באופן עצמאי. גם אם ניזוקו או נכרתו הקשרים בין החלק במוח המפקד על הנשימה אפשר לעשות הנשמה, ויש אנשים החיים בהנשמה מלאכותית לזמן ארוך. מאידך, אנו יודעים שניתן להוציא את הלב, ואם מניחים אותו בכלי ומספקים לו מה שהוא זקוק אפשר לקיים את הלב לזמן רב.

בחז"ל אנו לא מוצאים הגדרות ברורות למיתה. אבל שנינו במשנה אהלות א,ז:
"אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגויד (=שנחתכו עורקיו) ואפילו גוסס...וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשן. הותזו ראשיהם אף על פי שהן מפרכסין טמאין כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת".

הרמב"ם בפירוש המשנה שם מבאר, שהגדרת חיות יש להבינה כך:
"מפרכסין...התנועה שמתנועעים האיברים אחר המוות קוראים אותה פרכוס...ויארע זה למקצת בעלי חיים אם לא היה הכוח המניע מתפשט בכל האיברים מיסוד ומוצא אחד, אלא יהיה מפולג בכל הגוף".

כלומר, מסביר הרמב"ם שיש מרכז החולש על כל הגוף ויוצר אורגניזם אחד. מיתה היא כאשר המרכז השולט על הכול מאבד את שליטתו.

אבל ניתן גם להעלות שאלה אחרת. היום ניתן לקיים איברים בודדים גם אחרי שאדם מת. אחרי שהמרכז איבד את שליטתו, מכל מקום ניתן להפעיל איברים שונים מתוך מרכז אחר. אמנם בשלב זה הדבר נשמע כמו מדע בדיוני, אבל למה שלא תהיה אפשרות שיוכלו להוציא את המוח של בעל חיים ולשים אותו בתוך תמיסה, ולהפעיל את המוח ושהמוח הזה יוכל להפעיל איברים שאינם קשורים איתו באורגניזם אחד.

אנו יודעים שגם כיום המוח מסוגל להפעיל מחשבים שיעשו פעולות שונות, כגון חיבור פרוטזות לאנשים שנכרת להם איבר – יד או רגל, והלובש את הפרוטזה מפעיל אותה רק בכוח החשיבה. למוח יש פעילות חשמלית ויודעים באיזה איזור שבמוח קבועה ההשגחה על האיבר המסוים, ומתאימים אלקטרודות ורק בכוח חשיבה המוח משדר לפרוטזה ונעשית הפעולה של האיבר.

האם ניתן להעלות על הדעת שהמוח לא יהיה בתוך הגוף שהוא שולט עליו? כלומר, ייתכן שגם הגדרת הרמב"ם הנ"ל, אע"פ שהיא יחידה מסוגה שמצאנו בספרי ההלכה, לא תספיק כדי להגדיר מהי מיתה, כי ייתכן שיתגלו דרכים שונות להחיות גוף שכבר אבד בו המרכז השליט.

מדוע שאלה זו חשובה? כי חשוב לדעת שגם ההגדרה המקובלת כיום של מות המוח היא הגדרה זמנית, כי ייתכן שבזמן מן הזמנים תימצא דרך להחיות חלק מהמוח. ועוד זאת, כאשר אנו אומרים שגזע המוח מת, מסתבר שאין הכוונה שכל התאים שבמוח מתו, וייתכן שאי פעם יגלו שיש אפשרות להפוך את התהליך, ואם יש כמה תאים חיים יצליחו להחיות עוד תאים, ואם כן תשתנה ההגדרה של מיתה, וכדרך שההגדרה היום השתנתה מההגדרה של ימי קדם.

לפנים הגדרת מיתה לא הייתה על פי מות המוח, כי לא ידעו לוודא דבר כזה. הגדרת המיתה הייתה לפי הסימנים של הנשימה ושל הדופק. אם הלב דפק אז לכאורה עדיין חי. היום הפסק הנשימה ודאי אינו סימן למיתה, והרי יש אנשים שנשימתם נפסקת וע"י פעולות מחזירים את הנשימה, ולחילופין יש חולים שאצלם הנשימה הספונטנית נפסקה ואפשר למלא חיסרון זה על ידי הנשמה מלאכותית.

נמצא שהגדרת מיתה גם לפי ההלכה בעצם תלויה במעמד המדע הרפואי באותו זמן. אם המדע הרפואי מסוגל להחזיר את החיים, כי אז אי אפשר להגיד שהאדם מת ואפילו יהיו כל הסימנים בעולם. אבל אם אין דרך להחזיר את החיות, כי אז במצב של המדע היום, ברור שעל יסוד המשנה האומרת "התיז את ראשו" - הוא נקרא מת, על יסוד זה אנו יכולים להחליט בוודאות שאדם כזה מת. לא צריך להתיז את ראשו ממש. אם המוח מפסיק לפעול הרי כאילו הותז הראש, וברור שהיום רק זה מה שקובע. אבל אם יתרחש המדע הבדיוני שתהיה אפשרות להחזיק בחיים מוח מנותק מכל הגוף, מי יכול לומר שזה לא יחשב כחיים?!

העובדה שהלב עדיין פועם אינה אומרת כלום כמו תנועה בכל אחד משאר האיברים, וזה ברור מדברי הרמב"ם הנ"ל שהתנועה בכל שאר האיברים אם אינה נובעת ממרכז אחד אינה נקראת חיים אלא נקראת פרכוס, והחיים אז נגמרו. לפי המצב כיום כל עוד אין דרך להחזיר חיות למוח שמת, העובדה שיכולים להחזיר חיות לאיברים אחרים כל זה אינו אלא בגדר פרכוס.

חשוב להבין שהפסיקה שניתן לתרום איברים כאשר מוודאים את מות גזע המוח, לפי הגדרת ההלכה כיום היא היחידה שיש לה מקום! כל החולקים אין להם מקור לבנות עליו. רק אם ישתנה המצב שיש אפשרות להחזיר לחיים גם אחרי שהפיקוח המרכזי נפסק, כי אז נצטרך לדון שוב בשאלה זו.

לפיכך, אשרי מי שיכול לתת מתנת חיים לאדם הזקוק לו, ובוודאי זכותו גדולה עד מאוד.

נשים בקריאת התורה בחוג משפחתן

הגמרא במגילה כותבת לגבי העלאת נשים לתורה (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כג עמוד א):

תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור. 

הרמב"ם כתב הלכה זו כך (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה יז):

אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור 

השולחן ערוך לעומתו כתב הלכה זו כך (אורח חיים הלכות שבת סימן רפב סעיף ג):

הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור. 

כמעט ואין בנמצא התייחסות לשאלה מהו אותו "כבוד הציבור" המוזכר כאן. ההנחה שלי (אשמח אגב למי שכן יוכל להפנות אותי להתייחסויות לנושא) היא שזה היה ברור לכולם מהו "כבוד הציבור". בכל אופן בתקופת קום המדינה מצינו התייחסות לזה מהג"ר בן-ציון מאיר חי עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חושן משפט סימן ו):

ופירוש כבוד הצבור הוא שלא יאמרו: שאין בין האנשים מי שיודע לקרא בתורה אבל לא אמרו משום פריצות. 

הג"ר בן-ציון אבא שאול שואל על דברי השולחן ערוך דלעיל (שו"ת אור לציון חלק ב - הערות פרק ט - הלכות נפילת אפים וקריאת התורה):

ואגב יש להעיר במה שכתב מרן בשו"ע בסימן רפ"ב סעיף ג', הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור. וצריך עיון, שאם עכ"פ אין אשה עולה מפני כבוד הציבור, מאי נפק"מ שאשה עולה למנין שבעה, ולשם מה כתב מרן הלכה זו.

והנה תשובתו המפתיעה (המסתיימת, שימו לב, ב "ולמעשה צ"ע"):

ולכן היה נראה לומר שנפק"מ במקום שאין חשש משום כבוד הציבור, כגון במקום שהמתפללים הם בני משפחה אחת, והאשה היא ראש הבית וכל שאר המתפללים הם בניה ונכדיה, שאז אין חסרון כבוד הציבור במה שתעלה לתורה, בכה"ג שפיר יכולה לעלות לתורה ולהצטרף למנין שבעה. ולמעשה צ"ע. 

לגופו של עניין, האדר"ת חולק על דינו של הרב אבא-שאול (מתוך עובר אורח סי' קי מובא בספר דף על הדף מגילה שם, מצוי בפרוייקט השו"ת):

ויש לומר ג"כ דמיירי כשהציבור הם כולם מקרוביה, כמו אביה ואחיה ובניה, דאף דמשום טפח באשה גם בקרובים שייך, מ"מ ודאי דבקול אין לאסור כשרגילים בה ואין קולה ערוה להם, ומ"מ משום כבוד ציבור אסור, וצריך עיון בכל זה 

יש להעיר עוד בנושא זה שהרמ"א כותב על דברי השו"ע שם:

ואלו דוקא מצטרפים למנין הקרואים, אבל לא שיהיו כולם נשים או קטנים 

אם על דברי השולחן ערוך יש לשאול לשם מה כתב מרן הלכה זו, על דברי הרמ"א הללו יש לשאול: האם הרמ"א חלק על דברי השו"ע? מה כוונתו "אלו דוקא מצטרפים"?

הודעת מנהלית

אתמול בלילה, מוצ"ש, עשיתי שינוי קטן במערכת התגובות של הבלוג.
האם מישהו מרגיש בהבדל? האם זה שינוי לטובה או לרעה מבחינתכם? האם זה משנה בכלל?

אנא שתפו אותי. 

בית מלא ספרים

תסלחו לי שזה הפעם השניה השבוע שאני מתייחס למאמר של הרב חגי לונדין, אבל הדברים פשוט קוממו אותי. 

הרב חגי לונדין כתב את הדברים הבאים בעיתון 'בשבע' לרגל שבוע הספר (קישור):

ובכלל, הייתי ממליץ לכל אדם לשקול היטב בטרם ישקיע את מיטב כספו בקניית ספרים. מעבר לעובדה שקיים פער אדיר, לעיתים של חמישים אחוזים ויותר, בין עלות הספר במקור לבין המחיר שבו הוא נמכר (פער המפרנס מתווכים מפוקפקים למיניהם), יש מקום להעמדת סדר עדיפויות: ביחס לספרי סיפורת (פרוזה) אותם קורא אדם, על פי רוב, לא יותר מפעם אחת - מדוע לא להשאיל אותם בספרייה ולחסוך עלויות כספיות? גם בנוגע לספרי עיון כדאי להפעיל שיקול דעת: למעט מספר ספרי יסוד שאין בית יהודי ותרבותי שלם בלעדיהם, רוב ספרי העיון רק צוברים אבק על המדפים. אני, למשל, לא קונה יותר מאשר שניים-שלושה ספרים בשנה. רק ספרים שאני עומד ללמוד בתקופה הקרובה באופן שיטתי. זהו אינו רק חיסכון כספי אלא העמדה נכונה של סדר עדיפות נפשי וערכי. דברי החוכמה של שלמה המלך: "ויתר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת יב, יב) רלוונטיים בימינו יותר מתמיד. הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ספרים בעידן הפוסט מודרני הופכת לעיתים לרועץ, ואנו מוצפים בים אינסופי של מלל מיותר ומסיח דעת. מיקוד הקנייה בספרים ראויים מאפשר התעמקות במה שאכן ראוי להתעמק בו.

בעיני, לא לקנות ספר איכותי מהטעם שאפשר לשאול אותו מהספריה, כמוהו כאמירה לסופרים המוכשרים: אתם יכולים להמשיך להשקיע את מיטב מרצכם וכחכם בכתיבת ספרים טובים, אבל אל תצפו להתפרנס מזה. 

אם יש ספר שאתם חושבים שתהנו ממנו - לכו ותקנו אותו! סיימתם לקרוא אותו? תרמו אותו לסניף בני עקיבא הקרוב לביתכם או תנו אותו לשכן שלא היה נחשף לספר בלעדיכם. 

ואם אתם מפחדים מאד מספר שיתפוס מקום - קנו את הספר בפורמט דיגיטאלי. 

במקום דבריו של הרב לונדין, אני מעדיף את דבריו של הרבי מלובביץ' (קישור):

ה"מקדש מעט" שבכל בית יהודי צריך לגלם בתוכו את כל שלושת העמודים האמורים:
תורה: — "בית שמגדלין בו תורה", בית שבו לומדים תורה בקביעות, ובאופן של "מגדלין", גדלות בכמות ובאיכות, כולל גם שהבית יהיה "בית מלא ספרים", שהספרים לא ישארו על המדף או בארון, אלא שכל הבית יהיה "ממולא" ב(תוכנם של) הספרים.תפלה: — "בית שמגדלין בו תפלה", החל מפתיחת היום ב"מודה אני לפניך מלך" ועד ל"השכיבנו אבינו לשלום" בקריאת שמע שעל המטה.
התפלה היא בצבור בבית הכנסת, אבל מיד שיתעורר משנתו על מטתו — יקום ויאמר: מודה אני וכו', והיום מסתיים בקריאת-שמע שעל המטה, וביניהם כמה תפלות וברכות, ברכות לפני המזון ולאחרי המזון וכו'.
גמילות חסדים: — נוסף לקופת הצדקה שבבית, הרי זה בית שמקיימים בו הכנסת אורחים, גמילות חסדים בנפשו בגופו ובממונו ליחידים ולכלל, תמיכת והחזקת מוסדות תורה, בתי כנסיות לתפלה, ומוסדות צדקה וחסד וכו'.

וגם בדברים הבאים, הקשורים גם לפרשת השבוע שלנו (קישור):

כל הנ"ל שייך במיוחד להענין ש­דובר אודותו לאחרונה ע"ד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — שהכח על ה­עבודות כל ימי המשכן בא מחנוכת ה­מזבח שע"י קרבנות הנשיאים (כנ"ל סעיף ד) — ו"כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם",
שכל ישראל, אנשים נשים וטף, יעשו ביתם וחדרם כו' — ע"ד "מקדש מעט", בית תורה תפלה וגמ"ח (צדקה), עד שהבית הגשמי וכליו הגשמיים (השולחן, כסא וכיו"ב) ייעשו כלים לקדושה (תו­רה, תפלה וצדקה), שיהי' "בית מלא ספרים" וכו',

אני בטוח שללא קניית ספרים - לא נהיה עם הספר.