אמת ואי אמת (נספח חלק ג) - כלה נאה וחסודה או לפני עיוור ולא תונו?

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
מישהו הפנה את תשומת לבי לסרטון הקומי הבא:

למי שחסום, לא מבין את האנגלית, או לא מעוניין לצפות בסרטון:
בסרטון שלוש דמויות עיקריות: אדם עיוור, אשתו של העיוור, ולארי דיווד (להלן: ל"ד).
בסצנה הראשונה העיוור מציג את אשתו לל"ד ואומר: זאת אשתי, היא דוגמנית. ל"ד מסתכל, מבחין שלא מדובר בדוגמנית אבל שותק.
בסצנה השניה העיוור שואל את ל"ד אם לדעתו אשתו יפה, ול"ד מגיב: "אה". העיוור שואל: "היא לא יפה?", ל"ד עונה: "לא הייתי אומר יפה, היא נחמדה". לאחר מכן אומר ל"ד לעיוור: "מה זה משנה, אתה גם ככה לא רואה?".

לאור הדברים שראינו בסוגיית "כיצד מרקדין לפני הכלה?" האם נהג ל"ד כשורה?

נתחיל בזה שהאשה שאמרה לעיוור שהיא דוגמנית בודאי לא נהגה כשורה, ועברה על איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול" ו"לא תונו איש את עמיתו".
מבחינתו של ל"ד, בפעם הראשונה שהעיוור מציג את אשתו בתור דוגמנית, וברור לו שהיא רימתה את בעלה, נראה שכבר אז היה עליו לומר לעיוור: "רימו אותך". בודאי ובודאי אחרי שהעיוור שאל אותו בפירוש אם היא יפה. אם אחרי שהוא נשאל בפירוש ע"י העיוור, היה ל"ד משקר, הרי שגם הוא היה עובר משום "לפני עיוור לא תתן מכשול".

אבל, ישאל השואל, מה קרה לכל מה שלמדנו "מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו"?
ברור שבמקרה כמו זה המוצג כאן, מי שמשבח את המקח רק עושה צחוק מהקונה. הקונה קנה מוצר, הוא לא רק בטוח שעשה עסקה טובה, אלא הוא גם בטוח שהוא קנה מוצר מסוים. אם מי שפוגש אותו רואה שהמוצר אותו הוא קנה הוא בכלל לא מה שהוא חושב, לדוגמא מכרו לו גויבות ואמרו לו שאלו תאנים (והוא אינו יודע איך נראים תאנים), לשבח את ה"תאנים" היפות שהוא קנה יהיה רק עשיית עוול. לאחר זמן לא רב יתגלה לו הסוד שלתאנים לא אמור להיות ריח של גויבות, ואז לא רק שהוא יבין מעצמו שהוא עשה עסקה רעה ושרימו אותו, הוא גם יבין שכל חבריו שקרו לו.

זוהי לענ"ד המשמעות של אמירת דבר המשתמע לשני פנים החוזר בדברי הפרשנים לסוגיא. באמירת דבר המשתמע לשני פנים, אם ביום מן הימים השומע יבין שכלתו אינה 100% כלה נאה וחסודה הוא לא יחזיק טינה כנגד כל חבריו שרקדו לפניה "כלה נאה וחסודה".  

אמת ואי אמת (חלק ג) - כיצד מרקדין לפני הכלה?

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב

הגמרא בכתובות מביאה את המחלוקת המפורסמת בין בית שמאי לבית הלל "כיצד מרקדין לפני הכלה?" (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף טז עמוד ב):

תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

רש"י מסביר "כיצד מרקדין – מה אומרים לפניה". כלומר, כיצד נכון לשבח את הכלה (כנראה, בשעה שרוקדין לפניה). לפי תוס' בית שמאי אומרים שיש לשבח אותה לפי מה שהיא ולא לומר דבר שאינו נכון באופן אובייקטיבי, ובית הלל אומרים שהשבח צריך להיות אבסולוטי – לא להתמקד רק במעלותיה, שכן מתוך ההתמקדות במעלותיה ישתמע במה יש לגנותה.

כסיוע לדבריהם מביאים בית שמאי את הפסוק "מדבר שקר תרחק" – שלשיטתם אכן מונעת סתם שקר (הגם שלפי מה שראינו בחלק א' ההבנה הפשוטה היא שמדובר על שקר בדין).

מנגד, בית הלל מביאים ראיה לשיטתם שברור שיש לשבח מקח שאדם קונה בשוק (וזאת, כנראה, גם לשיטת בית שמאי). תוספות מסבירים שבית שמאי אכן יסכימו לשיש לשבח מקח מהשוק, אך יש לודא שהשבח לא יכלול דבר שקר.

למסקנת הסוגיא, לא ברור כיצד ראייתם של בית הלל מסייעת לשיטתם. הרי גם בית שמאי אינם אומרים שיש לגנות את הכלה, אלא לומר דברי אמת ולהתרחק מן השקר. הגמרא מסיימת עם האמירה ש"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", שגם היא לא מובנת. האם "עירוב עם הבריות" זה נימוק שיכול להצדיק שקר?

דברי בית הלל מובאים להלכה בשו"ע אבן העזר (הלכות קידושין סימן סה סעיף א):

מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה, ולומר שהיא נאה וחסודה (פירוש מן ותשא חן וחסד לפניו (אסתר ב, יז)) אפילו אינה נאה.

הט"ז שם מאריך לבאר את הסוגיא שלנו:

ויש לדקדק טובא בהאי פלוגתא חדא ל"ל כלה הו"ל לומר כמות שהיא הלא הוזכרה מקודם ותו לפי האמת בתוס' שם כתבו דאם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוהו עכ"ל תימה דאין לך ביוש גדול מזה דביפות ירקדו ובמכוערות לא ירקדו והרבה חשו חז"ל שלא לבייש בענין כזה כההיא בט"ו (באב) היו בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש מי שאין לו כדאיתא ביש נוחלין ותו דלישנא דכיצד מרקדין משמע בכל הכלות מרקדין כן ותו במ"ש מי שלקח מקח רע וכו' האיך מביא ראיה ממה דאמרי אינשי על תקנת חכמים דהא באמת על זה שייך להקשות והא כתיב מדבר שקר תרחק ונראה דב"ש ס"ל דבלשון זה יאמר לכל הכלות כלה כמות שהיא ופירושו שהכלה הזאת היא בכל השלימות הראויות לה ואם כן הוא שבח גדול להיפות ולאינם יפות אף על גב דאין שבח לענין יופי שלה מ"מ יש לפרש לפי ענינה שיש לה קצת מעלות בשאר דברים וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה וזה הלשון יתפרש על הכלות שאפילו חיגרת או סומא יש עליה חוט של חסד בעיני חתן שלה כי אלמלא לא מצאה חן בעיניו לא נשאה דהא צריך לראות את הכלה תחילה והקשו עליהם ב"ש דהעולם יסברו דחסודה דקאמר היינו שחוט של חסד שלה משוך בעיני כל אדם וזה שקר הוא והתורה אמרה מדבר שקר תרחק דהיינו שלא לדבר דברים הנראים לשקר בעיני הבריות על זה תירצו ב"ה דהא כבר נודע מנהג כל האדם שנוהגין שמי שלוקח מקח רע משבחין הרואים בעיניו כדי שלא יצטער ואם כן אף כאן בודאי יבינו כל העולם שחסודה דקאמר היינו בעיני החתן שלה כן נראה לי נכון בפי' מאמר זה בס"ד:

הט"ז מסביר שדברי בית שמאי "כלה כמות שהיא" פירושם שאומרים בלשון הזאת לכל הכלות: "כלה כמות שהיא", שבלשוננו כנראה שהיה מיתרגם להיות: היא טובה כפי שהיא. ואילו לשיטת בית הלל אומרים לכל הכלות "כלה נאה וחסודה" שיתפרש שהיא נמצאה נאה וחסודה בעיני החתן. המחלוקת ביניהם היא כיצד אמירת "כלה נאה וחסודה" תתפרש בעיני האנשים שבחוץ. בית שמאי רואים ערך בדבקות באמת כדי שאנשים מן החוץ לא ילמדו לשקר, ואלו בית הלל סוברים שאין לחשוש לזה שכן האדם הסביר יבין שהמברך מתייחס לדעתו של החתן שבודאי מוצא אותה נאה וחסודה (ונראה שבאופן עקרוני הם מסכימים עם בית שמאי שיש להתרחק ממקום בו האדם מן החוץ ילמד מהתנהגותו לשקר).

לדבריו של הט"ז קשה, מדוע בית הלל אינם מקבלים את שיטת בית שמאי? מה רע בריקוד "כלה כמות שהיא"?

החתם סופר מציע גם כן הסבר לסוגיא (חתם סופר מסכת כתובות דף יז עמוד א):

[מהדורא תנינא] אומרי' כלה נאה וחסודה, י"ל דב"ה נמי לא קאמר שיאמר שקר ממש על כעורה שהיא נאה אלא יאמר לישנא דמשתמע תרי אפי כי נאה במעשי' נמי נקרא נאה סתם כדאמר ר"י בן פרחי אפונדקתי' בסוטה וסנהדרין ומכ"ש דתואר חסודה שייך על הצניעות והואיל וסתם בנות ישראל בחזקת כשרות הן יוצדק תואר הזה על כולן. וב"ש ס"ל אפ"ה ה"ל בכלל מדבר שקר תרחק דהרי משום כן לא נאמר בתורה אל תדבר שקר אלא מדבר שקר תרחק להרחיק מדברי' כיוצא באלו שיובן מהם שקר כדבריש פ' שבועת העדות דמפיק דרשות הרבה דומי' להנ"ל מקרא דמדבר שקר תרחק, וב"ה ס"ל כיון שמצוה להיות דעתו של אדם מעורבת עם הבריות ולשבח מקחו של כל אדם תו אין כאן לא גניבת דעת ולא דבר שקר כיון שכן נהגו כדאי' פ' ג"ה אם יש שם חבר עיר מותר ע"ש ומזה הוציא שם בת"ח דפ"א מותר לומר לחברו אכול עמי אעפ"י שיודע בו שאינו סועד ואין כאן משום גניבת דעת דמפני כבודו עושה לו ע"ש וה"נ דכוותיי ועיי' עוד לפנינו מ"ש ע"ד זה בשמעתין אי"ה:

לדברי החת"ס בית הלל מורים להלל את הכלה בלשון הנשמעת לשני פנים, וכך אין כאן שקר ממש. בית שמאי סוברים, מנגד, שיש להתרחק לחלוטין מהשקר. בית הלל משיבים להם שמנהג העולם קובע שכך ראוי לנהוג, ולכן אין כאן שקר (מה שאנשים תופסים כאי אמת) ומצווה להיות מעורב דעתו עם הבריות.

דברי החת"ס הללו שמגדיר את האמת והשקר על פי האופן שבו בני האדם רגילים להשתמש בשפה, דומים גם לדברי הט"ז לעיל המסביר שאם האדם אתו מדברים מבין דבר נכון מתוך דבריך הרי שאין כאן שקר. לדברים אלו נוסיף את דבריו של הרב אשר וייס בסוגייתנו (מנחת אשר, פרשת תולדות):

ולכאורה תמוה דב"ה לא ענו כלום לטענת ב"ש דהלא "מדבר שקר תרחק" כתיב. אלא נראה ברור דכיון דכל מצוה זו לגבי כל שמחוץ לכותלי בית הדין אינו אלא מן המדות הטובות, משו"כ אמרו בית הלל דכל כה"ג מותר לשנות כדי לחבבה על בעלה וכדי שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וכמו שמצינו בכמ"ק שהתירו להדיא לשקר ולשנות משום סיבות שונות שיסודן בתורת המדות המתוקנות והראויות כמו שהתירו לשנות מפני השלום (יבמות ס"ה ע"ב) ומשום הצניעות (ב"מ כ"ג ע"ב) וכפי שיבואר לקמן.

נסיים את דיונינו בדברי הרש"ש המחלק בין מקום שיש לאדם יכולת לשנות את החלטתו (שאז יש לומר לו את האמת, לשיטת בית שמאי, ולשיטת בית הלל יש לשנות מפני השלום ואולי הבין שבמקח מן השוק אין ענין של "מפני השלום" כמו שיש בשלום בית) לבין מקרה שבו לאדם אין יכולת לשנות יותר את החלטתו (שאז גם בית שמאי אמורים להודות שיש לשנות מפני השלום) :

גמרא א"ל ב"ה לב"ש לדבריכם כו' מן השוק כו'. יש לדקדק על תיבת לדבריכם שנראה כמיותר כי כן לא הוזכרה באמירת ב"ש לב"ה. וכן תיבות מן השוק נראין מיותרים. ושמעתי בזה דבר נכון והוא דמי שלוקח מקח מן החנות ומראהו לתגר או לקרובו ודאי דאם רואה בו איזה חסרון מצוה או חובה עליו לגלות לו בכדי שיחזירנו להחנווני. משא"כ כשלוקח מן השוק שאינו מכירו להשיבנו לו אם נתאנה מה לו לחבירו לגלות לו מומיו להדאיבו באין תועלת. וזה שאמרו לדבריכם ר"ל בשלהי גיטין דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה א"כ אין לו תקנה כמו שלוקח מן השוק ישבחנו כו'. וש"י:

נשים לב שכלל המפרשים שראינו הבינו שאין לשקר, גם במקרה של שינוי מפני השלום. השינוי הוא רק בזה שהאמירה הנאמרת משתמעת לשני פנים.

גלאים בשבת - דעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב אליהו אברז'ל נר"ו

בגליון יתד המאיר (אייר תשע"ט) התפרסמה תשובה קצרה של הרב עובדיה יוסף בענין "מערכות איתות במעבר חצייה בלילי שבת ויו"ט". התשובה ממוענת לרב לוי יצחק הלפרין, ראש המכון המדע-טכנולוגי להלכה. תשובה באותו נושא נכתבה ע"י הרב שמואל הלוי ואזנר, כמה חדשים מאוחר יותר, לאותו ממוען (קישור). 

התשובה קצרה מאד, ואי אפשר לומר שיש כאן בירור מקיף של הנושא. ועם זאת, ניתן לראות כי הרב עובדיה יוסף מציע להתייחס לאותן מערכות המופעלות ע"י חיישנים כגרמא (לאחרונה ראינו התייחסות דומה בדברי הרב אשר וייס).

בענין קרוב, ראיתי לאחרונה הפניה לתשובה הזאת של הרב אליהו אברז'ל (אינני יודע מאיזה שנה זה):


בתשובה זו כותב הרב אברז'ל דברים דומים לאלה לעיל של הרב עובדיה יוסף. עקרונית יש לדון בתאורה הנדלקת באמצעות חיישנים כגרמא, וכדבר שאין בו מעשה. ואף אם נחשיב זאת למעשה, הרי אין בזה יותר מאשר פסיק רישא באיסור דרבנן (שהוא מבקש להקל בו, במקרה כזה).
בסופה של התשובה הוא אף כותב להתיר לפתוח דלת באמצעות כרטיס אלקטרוני (כדברי ידידי הרב אלי רייף וראו גם כאן) מדין פסיק רישא באיסור דרבנן במקום צער (במקום שאין במצוי גוי שיפתח).

לא פעם שמעתי את האמירה שדעתו של הרב רבינוביץ' הינה דעת יחיד שאין לסמוך עליה. לאורך השנים הראנו כאן שדעתם של הרב שמואל ואזנר, הרב אשר וייס, ועתה גם הרב עובדיה יוסף והרב אליהו אברז'ל כולם מסכימים שהפעלת מערכת ע"י חיישנים צריכה להידון כגרמא ולא כמעשה בידיים (וכפי שפרסם בזמנו הרב אלישיב קנוהל במאמר בתחומין).

לעוד טורים בנושא זה ראו כאן.

אמת ואי אמת (חלק ב) - שני פנים או שינוי מפני השלום

המשך מ:חלק א

בתשובה העוסקת בשאלה "באיזה אופנים מותר לשקר" בשו"ת תורה לשמה סימן שסד (שנכתב כנראה ע"י רבינו יוסף חיים, בעל הבן-איש-חי) הוא מתחיל את תשובתו כך:

המצאות של אופנים שיש בהם היתר לא אעשה לכם מדעתי בדבר זה ורק אביא לכם אופנים הנזכרים בתלמוד ואתם תלמדו מהם וזה החלי בעזר האל צורי וגואלי.

גם אנו בעקבותיו נביא דוגמאות אחדות מאלו המופיעים בתלמוד ונדון בהם.

הגמרא הראשונה שנראה זה הגמרא בברכות (כז ע"ב) מספרת שרבן גמליאל עימת את רבי יהושע עם השמועה שנאמרה בשמו שהוא חולק על רבן גמליאל וסובר שתפילת ערבית רשות:

תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות! אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: אלמלא אני חי והוא מת - יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי?

לכאורה רבי יהושע משקר לרבן גמליאל.

רבי אברהם ב"ר יצחק חי הכהן יצחקי (טוניס, תחילת המאה ה19) מלמד זכות על רבי יהושע שאמנם הוא לא אמר אמת, אך גם לא הוציא שקר מפיו (משמרות כהונה מסכת ברכות דף כז עמוד ב):

לא הוציא שקר מפיו ח"ו אלא דאמר מילתא דמשתמע לתרי אנפי דמשמע נמי לאו כדקאמרת דחובה היא אלא דרשות היא:

כמאה שנה אחריו, מעיר על דבריו הרב רחמים חי חויתה הכהן (פרחי כהונה שם):

ובעיקר קושית המש"ך [המשמרות כהונה] י"ל עפמ"ש דמותר לשנות מפני השלום 

ועוי"ל דבשעה זו חזר ר' יהושע מדבריו וס"ל חובה ולא שיקר ח"ו 

בסגנון דבריו האחרונים, שר' יהושע חזר בו, כותב גם הפני יהושע:

א"כ מצינו למימר שפיר דבתחילה כיון שראה ר"י שאותו התלמיד שאל ממנו הלכה למעשה הוי סבר דמסתמא אכתי לא קיבל עליה לחובה ומש"ה אמ(ו)ר ליה רשות משא"כ לאח"כ ששמע שאמר ר"ג לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר ולא נמצא שום חולק וממילא נשמע שכולם היו רגילין להתפלל תפילת ערבית והו"ל כאילו קבעוה לחובה מש"ה חזר ביה ממה שהורה לאותו תלמיד רשות דאע"ג דלא קיבל עליה לחובה מ"מ לעולם היחיד נמשך אחר הרבים

והצל"ח כתב שאכן שינה ר' יהושע מפני השלום:

אבל כאן לא נתחרט על הוראתו כי אדרבה כיון את ההלכה שהרי קיי"ל כן, רק מפני כבודו של רבן גמליאל היה רצונו להכחישו. [כנראה הכוונה: לא היה רצונו להכחישו]

הגמרא בבא מציעא מביאה שבשלשה דברים חכמים נהגו לשנות בדבריהם (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב):

דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא.

רש"י מסביר:

במסכת - יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו - יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא.
בפוריא - שימשת מטתך, יאמר לאו, מדת צניעות הוא.
באושפיזא - שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו - מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו, ויכלו את ממונו.

[וכדאי להזכיר כאן את דבריו המופלאים של המהרש"א בהסבר "בפוריא": עוד י"ל ע"פ מ"ש פ"ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו' עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע:]

תוספות (ד"ה באושפיזא) שואלים מדוע הגמרא לא מחשיבה גם שמותר לשנות מפני השלום:

והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום כדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני

השיטה מקובצת מסביר שגמרא זו עוסקת בדברים שהם מעין מידת חסידות לשנות בהם, ואילו שינוי "מפני דרכי שלום" זהו שינוי שיש לעשות מן הדין:

ודע דרש"י פירש דהני תלת הם מדות טובות דמסכתא היינו מדת ענוה ופוריא מדת צניעות ואושפיזא היינו מדה טובה שאינו כפוי טובה וחפץ בטובת אושפיזו. והילכך איכא למימר דלא חשיב אלא מדות טובות והיינו דקאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו וכו' אבל הכא דדרכי שלום היינו מדינא. ומיהו מכל מקום קשה קצת דקאמר אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן משמע דליכא אלא אלו ומכל מקום יש לומר. דהכי קאמר דבמדות ליכא אלא אלו ומה שהוא צריך לשנות מדינא לא הוצרך למנקט. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי:

דברים דומים הביא בספר דף על הדף בשם החיד"א:

החיד"א (מראית העין) הביא בשם הקיקיון דיונה שכתב, דאף שמותר להם לשנות, מכל מקום אם לא שינו עשו כדת. וכתב לרמז זאת בדרך צחות בדברי הכתוב (משלי יב, יט) 'שפת אמת תכון לעד', 'אמת' ראשי תבות - אושפיזא, מסכת, תשמיש דהיינו פוריא, ואמר שאם גם בזה אין משנים 'תכון לעד', מעלה גדולה היא עד למאד.

עוד הביא שם בשם הבן איש חי שבמקרה זה לא מדובר בשקר, אלא באמירת דבר שיכול להשתמע לשני פנים "והוא לא דבר שקר חס ושלום":

בבן יהוידע דקדק, מהו לשון "עבידי" שנקטו כאן. וביאר, דגם בהני מילי אין מוציאים מפיהם שקר גמור, אלא עבידי המצאה של סגנון דברים, שישיבו דברים הסובלים שני פירושים, דהשומע יבין הדברים במשמעות השקר, ובלבם יתכוונו למשמעות האמת, וכיוצא בזה מצינו אצל משה רבנו ע"ה, כששאלו השטן תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא, אמר לו מה אני שיתן לי הקדוש ברוך הוא תורה, דנזהר להשיב דבר דמשתמע לתרי אפי, שלא אמר לא נתן לי תורה, אלא אמר מה אני שיתן לי הקדוש ברוך הוא תורה, שבלבו כיון לומר אתה אומר שנתן לך, מה אני שיתן לי לבדי, כי לישראל נתנה ואני בכללם, אך השטן הבין שלא נתן לו כלל, ונמצא שאמר דברים דמשתמען לתרי אנפי, והוא לא דבר שקר חס ושלום.

ניתן לראות בשתי הסוגיות שהבאנו, חילוקי דעות בין הפרשנים האם מדובר בשינוי מן האמת מפני השלום, או רק באמירת דבר המשתמע לשני פנים.