סקירת ספר: שיטה מחודשת, ד"ר גבריאל חזות

ב"שיטה מחודשת" מציג המחבר את מה שהוא מכנה בתת הכותרת "הצעה לשיטת לימוד והוראה של המשנה והתלמוד בעידן המחשב". אין לי ספק כי תת-כותרת זו מיד תעמיד גורמים בציבור הדתי כעמדת מגננה, כפי שראינו בשנים עברו כשגורמים שונים ניסו להציג שיטות הוראה חדשות במקצועות הקודש, אך דומני כי במקרה הזה ניתן להרגיע את כולם. להבנתי, השיטה אותה מציג ד"ר חזות איננה כה חדשה, והיא מקובלת כשיטה מרכזית ללימוד גמרא בעיון בישיבות. לטעמי, החדשנות בספר הוא בשתי נקודות: א. הצגת שיטת הלימוד כמתודולוגיה מובנית ומסודרת. ב. התייחסות מפורטת כיצד להשתמש במחשב כדי לשפר את הלימוד.

המתודולוגיה אותה מציג המחבר מבוססת על ניתוח מעמיק למשנה הנידונה, ומתוך ניתוח זה ניסוח הציפיה, ע"י הלומד, לאלו נושאים ושאלות המשא ומתן התלמודי יעסוק עם העלאה מראש של האפשרויות השונות לדרכי ההתמודדות. השלב הראשון של ניתוח המשנה, אליבא דהמחבר, הוא במילוי הטבלה הבאה לכל דין ומקרה במשנה:

מספר	מוסר	מקרה	קביעה	נימוק
1	סתם משנה	שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע: אם עד שלא נגחה ילדה - אם משנגחה ילדה	משלם חצי נזק לפרה, ורביע נזק לולד	-

לאחר מילוי הטבלה יש לנסות לשאוף למלא את הריבועים הריקים, שאינם מופיעים במפורש במשנה (בדוגמא שלעיל לא מופיע במשנה נימוק). בספר מאריך המחבר להסביר את חשיבות כל טור בטבלה ומה ניתן להסיק ממנו.

המחבר ממשיך לפרט עוד שלבים בלימוד המשנה, שמומלץ ללומד לעבור בטרם יתחיל בסוגיא התלמודית. בין השלבים הללו: ניסיון לנסח כלל (חוק כללי) מתוך המקרה והדין המופיעים במשנה, וכן היסק הדין במקרים דומים אך לא שווים למקרה המובא במשנה.

כאמור, אחד החידושים שבספר הוא ההתייחסות לשאלה: כיצד המחשב יכול לסייע ללומד. זאת, בדגש על כך שלפעמים הימצאותו של המחשב, עם גודש המידע העצום שהוא מביא איתו, עלול להיות דווקא לרועץ במקום למסייע. בכל פרק המחבר מביא דוגמאות ממשניות להדגים את המתודולוגיה (בדרך כלל ממשניות וסוגיות בשלוש הבבות – כך שבסך הכל מובאים יותר מששים משניות משלוש הבבות בתור דוגמאות שונות במהלך הספר), ובנוסף מראה בעזרת אלו חיפושים ניתן להסתייע במחשב. בחלק ניכר מפרקי הספר אף ניתנים לקורא שאלות למחשבה להמשך פיתוח ולימוד עצמי של הדוגמאות שהובאו בפרק.

למי מיועד הספר? אני הייתי מאד מעוניין שהר"מים של ילדיי יהיו בקיאים בנאמר בספר זה, כדי שיוכלו להדריך את תלמידיהם לקנות את דרכי לימוד הגמרא בעיון בצורה מסודרת. בנוסף, בחורי ישיבות ולומדי גמרא המעוניינים לקנות ולשפר את דרכי לימודם, ימצאו לדעתי ענין בספר זה.

לעוד פרטים על הספר ניתן לראות באתר הספר: http://www.talmud-shita.co.il/

שני כנסים בנושא גיור

לאחרונה נערכו שני כנסים בנושא גיור

ארגון רבני צוהר בשיתוף עם בית-מורשה ערכו כנס תחת הכותרת "גיור מהלכה למעשה":

הרב נחום רבינוביץ

פאנל דיינים

הרב אמסלם

הרב צפניה דרורי

אפרים הלוי דברי ברכה

פאנל מתגיירים

אלעזר שטרן 

הרב דוד סתיו 

פרופ' זאב חנין
ישיבת הר-עציון הקדישו את ימי העיון בחנוכה לנושא הגיור:

חלק 2- הקשרים אידיאלוגיים והיסטוריים, מאת פרופ' אריה אדרעי, אוניברסיטת תל אביב

חלק 3 - הגיור - אתגר ומבחן לציונות הדתית, מאת פרופ' בנימין איש שלום, נשיא בית מורשהויו"ר המכון ללימודי היהדות

חלק 4 - האם יש מעמד הלכתי למושג "זרע ישראל", מאת הרב משה ליכטנשטיין

חלק 5 - רב שיח: הגיור במדינת ישראל כיום, עם הרב שלמה לוי, הרב יהודה גלעד, הרב עזרא ביק. מנחה: הרב בני להמן. דברי סיום מאת ראש הישיבה הרב ברוך גיגי

חלק 6 - בין "גרים" ל"גרים גרורים" אז והיום, מאת הראש הישיבה הרב יעקב מדן

חלק 7 - מערך הגיור הצבאי, מאת הרב ד"ר דוד בס, אב"ד לגיור

חלק 8 - מעמד הגרים בתקופת בעלי התוספות, מאת פרופ' רמי ריינר, אוניברסיטת בן גוריון

צנזור פירוש רשב"ם

פורסם באתר כיפה (קישור)

הקדמת המתרגם: הדברים הבאים פורסמו ע"י פרופ' מארק (מלך) שפירא בספרים בלוג לפני מספר שבועות. כהקדמה לדבריו יש להזכיר כי רשב"ם, רבי שמואל בן מאיר, היה נכדו של רש"י. אך גורלה של פירושו לתורה לא שפר כמו שזכה פירושו של סבו. פירוש רשב"ם נדפס בשנת 1882 ע"י דוד רוזין מתוך כתב-יד בודד. כתב-יד זה אבד בשנות השואה ומאז כל מהדורות הרשב"ם, כולל המהדורה המדעית שההדיר פרופ' לוקשין בהוצאת חורב, מבוססים על המהדורה של רוזין.

קצת אחרי ראש השנה תשע"ה, הוצאת ארטסקרול הוציאה את הכרך הראשון של חומש מקראות גדולות בהוצאתה. ההוצאה מנוקדת כולה ומסודרת בצורה יפהפייה. תגובת הציבור היתה כה נלהבת שבתוך חודש הכרך הודפס מחדש, וזה לא יהיה מפליא אם הוצאה זו של מקראות גדולות תהיה תוך זמן קצר מצויה ביותר, לפחות בארה"ב.

אחת התכונות של ההוצאה החדשה היא שפירוש רשב"ם לבראשית פרק א' נכלל בתוכו. זאת, על אף שהפירוש לפרק זה אינו מצוי בהוצאות הישנות של מקראות גדולות (הוא כן מצוי בחומש תורת-חיים של מוסד הרב קוק). כפי שניתן לראות בצילום הבא, פירוש הרשב"ם נלקח ממהדורת רוזין (המהדורה בה הפירוש לפרק א' הופיע לראשונה).

בפירושו לפרק א, רשב"ם מסביר שעל פי הפשט היום איננו מתחיל מהערב אלא מהבוקר. זו דוגמא אחת מני רבות בה רשב"ם מעדיף להסביר פסוקים על פי הפשט ובניגוד להבנה החז"לית. במקום אחר הוא מסביר כי על פי הפשט פסוקי הציווי על התפילין מדברים על ענין רעיוני, ולא על קשירה פיזית (רשב"ם שמות פרק יג פס' ט):

"לאות על ידך - לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך. כעין שימני כחותם על לבך"

כמובן, שרשב"ם הניח תפילין, אך הוא בכל זאת לא נמנע מלהסביר את פשטי הפסוקים על פי הבנתו. באותו אופן, הוא בודאי קיבל שבת בערב, ולא בבוקרו של היום השביעי, אבל זה לא מנע ממנו לפרש את הפסוקים על פי הפשט, הגם שזה לא תאם את מסורת ההלכה.

משום מה, ארטסקרול אינם חיים בשלום עם זה, ולכן החליטו למחוק את כל דברי רשב"ם ה"בעייתיים" בנוגע לתחילת וסיום היום. אני חוזר, מכיוון שאני יודע שיהיה קשה לאנשים להאמין שכך אכן קרה, ארטסקרול פשוט השמיטו חלקים מפירוש הרשב"ם ממהדורת מקראות גדולות שלהם.

הנה לפניכם פירוש רשב"ם לבראשית א,ד-ה במהדורת רוזין:

עתה ראו את הפירוש לפסוקים אלו במהדורת ארטסקרול. שבו דילגו על חלקים שלמים מתוך הפירוש.

דברי רשב"ם הללו פשוט נעלמו להן:

"ויבדל אלהים בין האור ובין החשך - שי"ב שעות היה היום ואח"כ הלילה י"ב. האור תחלה ואח"כ החשך. שהרי תחלת בריאת העולם היה במאמר יהי אור. וכל חשך שמקודם לכך דכת' וחשך על פני תהום לא זהו לילה:"

הנה פירוש רשב"ם לבראשית א,ח במהדורת רוזין:

רשב"ם כותב:

"ויהי ערב ויהי בקר יום שני - שנטה היום לערוב ואח"כ ויהי בקר של יום שני. הרי נגמר יום שני מששת הימים שאמר הקדוש ברוך הוא בעשרת הדברות והתחיל עתה יום שלישי בבקר:"

וכך זה מופיע בפירוש לבראשית א,ח במהדורת ארטסקרול:

שוב ניתן לראות שפירוש שלם פשוט הושמט.

הנה פירוש רשב"ם לבראשית א,לא במהדורת רוזין (בו דברי הרשב"ם קטועים בכתב היד: "ויהי ערב ויהי בקר - אז נגמר יום הששי והתחילה..."):

ארטסקרול משמיט את ההערה הקצרה הזו.



דברינו אינם זקוקים לסיכום ארוך ומלומד, שהרי העדויות מדברות בעד עצמן. רק הייתי מוסיף שכשמדפיסים מודרניים מרגישים שהם יכולים להתחיל למחוק פירושים של ראשונים אזי הגענו לשיא שלילי חדש. האם יושבי בית המדרש ואוהבי תורה, אלו שמעריכים את דברי רשב"ם, יסבלו את הבגידה הזו? אני חושב ומקווה שלא. ולכן על הוצאת ארטסקרול לתקן את המעוות ולהשיב את דברי רשב"ם למקומם.

סופגניות חלביות

כבר התרגלנו לכך שלפני כמעט כל חג יוצאות הוראות ממחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לרשתות המזון באלו דרכים עליהם להימנע מהכשלת הציבור. הנה דוגמא להוראות שיצאו לפני חנוכה השנה (מאתר כיפה):

עוד הבהירו ברבנות, בנוגע סופגניות עם מילוי ממרח חלבי, כי ”יש לדאוג לכך שחלק מהממרח יהיה גלוי על פני הסופגנייה על מנת שיהיה ניכר שהינן חלביות. בנוסף, חובה לציין בגלוי על גבי שלט שהן חלביות על מנת שהציבור לא יכשל“. כמו כן הבהירו באגף הכשרות כי ”יש להפריד את הסופגניות החלביות מסופגניות הפרווה המונחות על גבי המגשים“.
ברבנות ציינו כי ”אין לאפשר הכנת סופגניות כאשר העיסה מכילה רכיבי חלב. יש לוודא כי סוג הסופניות הנמכרות בשקיות המכירה יתאימו לציון פרווה או חלבי המסומן על גבי השקית או האריזה“.

האם יש תוקף הלכתי להוראות אלו?

הגמרא מביאה ברייתא הקובעת (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לו עמוד א):

אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש - כל הפת אסורה, מפני הרגל עבירה!  

ובעקבות כך פוסק השלחן ערוך (שולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן צז):

אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאכלה עם הבשר. ואם לש, כל הפת אסור, אפילו לאכלה לבדה. ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, או ששינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר, מותר. כיוצא בו, אין אופין פת בתנור שטחו באליה, ואם אפאו דינו כעיסה שנילושה בחלב. 

קל לראות שהמדובר כאן הוא על פת בלבד. לאור זאת עלינו לשאול הוא מדובר דווקא בפת או גם במאכלים אחרים.

נראה שיש בדבר מחלוקת אחרונים. הט"ז כותב כך (ט"ז יורה דעה סימן צז ס"ק א):

מזה נראה לי דמדוכה שדוכין בה בשמים ומשתמשין הבשמים הן עם בשר והן עם חלב ופעם אחת דכו שם שום עם מרק של שומן אווז ואחר כך מחזירין אותו הרוטב על האווז נ"ל שאותה מדוכה אסורה לדוך בה עוד בשמים אפילו לאכול בבשר שמא יבוא לאכול בחלב דומיא דכאן וצריכה הכשר דוקא ואפילו דיעבד אסור בלא הכשר כמו הפת דכאן 

כלומר, במקרה שיש מדוכה שאינה מיוחדת לשימוש בשרי או חלבי, אלא פרווה, ופעם אחת השתמשו בה לבשרי, אסור להשתמש בה יותר כלל (!) עד שיכשירו אותה. זאת, שמא ישתמשו בה לדבר פרווה שיעורבב לאחר מכן בתבשיל חלבי.

לעומת זאת בפרי-חדש הוא משיג על דברי הט"ז הללו וכותב שאין לנו לחדש יותר ממה שאסרו חז"ל.

עם זאת, נראה ברור שבכל מוצר, חוץ מפת, שכולם יודעים שהוא לפעמים חלבי ולפעמים פרווה, אזי אין שום בעיה הלכתית לעשותו חלבי או פרווה. כך מצינו: גלידות חלביות ופרווה, קצפת ועוגות קצפת חלבי ופרווה, שוקולד חלבי ופרווה ועוד ועוד. הגם שבכל המוצרים הללו בלא קריאת הכיתוב על המוצר קשה לדעת אם הוא מכיל רכיבים חלביים או לא, רק מראיית המוצר. לכל היותר מסתמכים על כך שהכיתוב "כשר חלבי" או "כשר פרווה" המופיע על האריזה מהווה היכר.

כך כתבו בספרם "ואכלת ושבעת" הרב אלישיב קנוהל והרב שמואל אריאל, שהאיסור על לישת עיסה בחלב הוא מיוחד לפת, בגלל מעמדו המיוחד של הפת:

לאור זאת, קשה לומר שיש סיבה הלכתית להנחיות הרבנות שלא ללוש בצק סופגניות בחלב. יתרה מזאת, אם הרבנות מאפשרת למלא את הסופגניה במילוי שהוא חלבי, בשינוי מסוים על מנת להקל על הצרכנים להבחין מה חלבי ומה פרווה, מנין לעשות חילוק בין המילוי לבין לישת הבצק?
אני כמובן מבין שהתשובה לשאלה הזאת היא שאין כאן איסור הלכתי אלא דרך למנוע תקלות. עם זאת, אני לא בטוח שתמיד אלו שמוציאים את הנחיות הרבנות שואלים את עצמם: האם אין דרך אחרת למנוע את התקלות מלבד להמציא איסורים חדשים שאינם מופיעים בהלכה?

תוכחה מרב שהואשם שהוא מיקל בקלות רבה מדי

שימו לב לדברים הבאים שכתב רב ביהדות גרמניה של ערב השואה. דבריו מובאים בתוך פולמוס הימום הבהמות לפני השחיטה המובאת באריכות רבה בשו"ת שרידי אש. שמו של הרב: הרב אפרים מאיר לאססמאנן (אם מי מהקוראים יכול להוסיף מידע על האיש - אשמח לשמוע).

המקור: שו"ת שרידי אש חלק ב סימן ד - הימום הבהמות ע"י חשמול נספח ג - מכתב יא סעיף ה ואילך.

לכן תמה אני מאד על תמהונו של כ"ת שלא קיימתי את אזהרת חז"ל: "הוו מתונים בדין". ומוכרח אני לדאבוני הגדול להגיד, כי דברי מוסר אלה צריכים להיות מופנים לא כלפי אלא כלפי כל אותם הרבנים שבאמת לא עיינו בדין ונתנו טעמים לאיסורא, שמתנגדים לדינא כגון: הטעם שנתנו איזה רבנים שיש לאסור את השחיטה אחר ההימום מחמת הדין טול ערקתא דמסאנא - ובאמת טעות גמורה היא, כי ידוע לנו שאין בדעתה של הממשלה להעביר אותנו חלילה מן הדת, וראיה לזה שיחסה של הממשלה למשומדים אינו עולה על יחסה ליהודים שתופסים באמונתם.
וראייה עוד יותר מעולה אפשר למצוא באותה העובדה שהממשלה גזרה שלא להתחתן בנו, ובגזרה זו הממשלה לא רק שאינה מרפה אלא גם מחזקת את אמונתנו ועזרה לנו לדבר שלא עלה עד כה לכל הרבנים בעלמא להוציא מן הכח אל הפועל.
גרוע יותר מזה הטעם שנתנו איזה רבנים שיש לאסור את השחיטה אחר ההימום מטעם שהחזקה של "נשחטה הותרה" אינה חלה ב"אם נפלה רעותא מחיים". טעם זה מתנגד לגמרי לדין מה שמפורש בש"ך יו"ד סי' נ' שאם ההיתר יותר מהאיסור מועילה החזקה דנשחטה הותרה אפילו אם נפלה רעותא מחיים וזאת היא דעת רוב הפוסקים.
ואין צריך לומר שהטעם שנתנו איזה רבנים שיש להטריף את השחיטה אחר ההימום מחמת הכלל "כל העומד לנקוב כנקוב דומה" טעות גמורה היא. כל זאת אוכיח בראיות ברורות בהמשך שיבוא אי"ה. 

ו
אחרי שעמלתי להוכיח בראיות ברורות שטעות גמורה היא שלא קיימתי דברי חז"ל: "הוו מתונים בדין", מוכרח אני לדחות גם את דברי התוכחה על החטא שחטאתי לפי דעת של כבוד תורתו שפגעתי בכבוד ת"ח, כדי שלא יתקיים בי המבטא השגור: "טוביה חטא וזיגוד מנגד" (פסחים קי"ג).
מעכת"ה יוכל להאמין לי שלבי כואב מאד על שהוכרחתי להטיח דברים כנגד רבנים אחדים שאינם לפי כבודם, כי לא נעלם ממני הדרש של רבי עקיבא: "את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים", אבל לא נעלמה ממני גם זאת שתלמיד חכם צריך להיות תוכו כברו ופיו ולבו שווים, ובמקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד לרב.
ואיך אפשר היה לי לשים מחסום למו פי בראותי בעין פקוחה את האמון הגדול שנתהווה ע"י זה, שרבנים אחדים לא די שלא החזיקו בכללי הוראת איסור והיתר שנתנו חז"ל, ולא הטו אוזן למה שאמרו חז"ל בכמה מקומות שכוחא דהיתרא עדיף, והעלימו עיניהם מכל ראיות להיתרא, אלא אף הפכו ראיות שמהן יוצאים היתרים בנדון שלפנינו ועשו מהן ראיות לאיסורא.
בחוות דעתי שהעתקה ממנה שלחתי בזמנו לכת"ה הראיתי על דברי בעל "קמח סולת" שכתב: "מי שאינו רוצה להטריח א"ע בדין אחד למצא היתר והוא מוליך א"ע לחומרא לטמא את הטהור אסורא קא עביד", והוא הראה את המקורות שעליהם נשען, וגם מה שהזהיר הרב המחבר ביו"ד ס' רמ"ב שלא לאסור את המותר אפילו במקום שאין הפסד שמא יצא מזה צד הקל במקום אחר, ואפשר שיתגלגל ויבוא קולא עד אחר מאה דברים. לוא ידעו חכמים הנ"ל איך בעלי הוראה אחדים מהפכים ומזלזלים בדבריהם היו מתהפכים בקבריהם. 

ז
בחוות דעתי הראיתי על שני צנועים מקהילה אחת שעקרו מלים אחדות מתשובת חתם סופר ביו"ד סי' ל"ה כדי להביא ראיה לאיסורא לנדון דידן, וכל שיש לו מוח בקדקדו ויעיין בכל התשובה הזאת יוכח שיש שם ראייה להיתרא ולא לאיסורא, ובכן הפכו את הראייה להיתרא לראיה לאיסורא.
וראיות כאלה אני מחזיק לזלזול חכמינו הגדולים שכני עפר, זי"ע, שאינם יכולים להכחיש את החי. מי יוכל לכעוס עלי ששונא אני את הני ת"ח שמשתמשים בדברי חז"ל כחוטב עצים זה שמשתמש בקרדומו כרצונו, ועינו של מי תהיה צרה עלי אם ארהיב עוז בנפשי לומר את האמת, ששונא אני את כל בעל הוראה יהיה מי שיהיה אם התורה בידו כחומר ביד היוצר ברצותו מתיר וברצותו אוסר, ואינו מתחשב עם האמת הטהורה כמו שכתוב: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".
בדעת שפויה ובמיטב ידיעות לבבי אמרתי את הדברים הנ"ל, אף על פי שלבי כואב מאד לומר דברים כאלה, אבל זאת היא נחמתי, כי היודע תעלומות ובוחן כל העשתונות הוא לבדו יודע שכל כוונתי היא רק לקדש שמו יתב' ולחזק את אמונתנו הקדושה ולהגדיל תורה ולהאדירה, ומובטח אני שהקב"ה לא יחשוב לי זאת לעבירה, חס ושלום, אלא למצוה כי הוא גומל טוב לשומרי מצוותיו.
ומחזיק אני לחובה להביא את דברי ר' יוסי בן אלישע שאמר במסכת שבת קל"ט: "אם ראית דור שצרות באות על ישראל צא ובדוק בדייני ישראל וכו'". וידוע הוא הפתגם השגור: "מי שלבו צר לשונו רחבה" ולבי מתכוץ מאד בראותי שבקהילתי, שקודם כולם אכלו משחיטה כשרה ונשמרו מכל דבר טמא, כעת אוכלים כמעט כולם נבלות וטרפות. ומצב כזה קיים כידוע בכל קהילות אשכנז, וכדי להסיר את גודל חלול השם שנתהווה מזה, וכדי להציל רבים מן העבירה ולבוא להם לעזרה שיחיו חיי כשרות, יצאתי למלחמת מצוה. ובטוח אני שיתקיים בי מה שנאמר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ומה שאמרו: שליחי מצוה אינם ניזוקין. 

זכרונות מהישיבה התיכונית

בימים אלו אני מחפש ישיבה תיכונית עבור אחד מילדי. אני אוסף מידע רב על האפשרויות השונות הקיימות באזור מגורי, ומתוך כך נזכר בימים בהם הייתי אני בישיבה תיכונית. לא למדתי בישיבה התיכונית הטובה בעולם. אינני בטוח אם הייתי שולח לשם את ילדי שלי, מכל מיני סיבות, אך היו מספר דברים שזיכרונם נשאר טבוע בראשי.

ישיבה תיכונית
מתוך: ויקיפדיה

הדבר הראשון היה שראש הישיבה הכיר כל תלמיד בשמו. כשהיה נושא דברים בבית המדרש בפני כל הישיבה (ז-י"ב) הוא היה מסוגל לנקוט בשם של תלמיד שדיבר בשורות האחרונות של בית המדרש, אם הלה היה מפטפט וכד'. וזה לא היה רק שהוא זכר את השמות. הוא הכיר את מצבו הלימודי של כל תלמיד. הוא ידע היכן התלמיד גר. במקרים רבים הוא אף זכר את שמות הורי התלמיד, וגם במקרים שהוא לא זכר שמות הוא ידע, מבלי שהיו צריכים להזכיר לו, לקשר בין הורה לתלמיד.
זה היה נראה לנו, התלמידים, כדבר טבעי שראש הישיבה יכיר את תלמידיו אישית.
היום כשאני שואל אנשים על הישיבות התיכוניות שהם שולחים אליהם את ילדיהם אם ראש הישיבה מכיר את הילדים שלהם, אני בדרך כלל נתקל במבט תוהה האומר: מנין השאלה המוזרה הזאת? מה פתאום שהוא יכיר שמות של מאות תלמידים?!
נכון הדבר שבישיבה התיכונית בה אני למדתי היו "רק" כ350 תלמידים (ב12 כיתות) והיום בישיבות התיכוניות שאני מברר עליהם יש כמות גדולה יותר. ובכל זאת, הייתי רוצה לחשוב שאני לא היחיד שרואה בזה דבר שראוי לשאוף אליו.
ראוי להזכיר בהקשר זה שגם שנים אחרי שסיימנו את לימודנו במקום, אם היינו נפגשים, אני או חבריי, באותו ראש ישיבה בחתונה וכד' זה היה נראה לנו טבעי לחלוטין שהוא יזכור את שמותנו. [ובהקשר זה אספר דבר נוסף. מתוך שלל הר"מים שהיו לי בישיבה התיכונית, היה אחד שיצא דופן כאיש חינוך במהותו (חוץ ממנו היה עוד אחד או שניים שאפשר להגדיר כר"מים טובים, אך לא מתקרבים אליו כאנשי חינוך, ושאר הר"מים שהיו לי היו בגדול ברמה בינונית). מאז שסיימתי את לימודי בתיכון זכרתי אותו מאד לטובה כמישהו שהשפיע על מאד (עד היום הזה). לכן, כשנתקלתי בו באקראי כמה שנים אחרי שסיימתי את התיכון שמחתי לראות אותו ורציתי להודות לו על החוויה הטובה שהיתה לי אתו. נגשתי אליו והוא לא זכר אותי בכלל! מתוך שהייתי רגיל לראש הישיבה שתמיד ידע מי אני, זה היה שוק ואולי אפילו משבר עבורי.]

עוד זכרון מימיי בישיבה התיכונית. הימים ימי תרום הימצאות האינטרנט ועוד לא היה אי מייל, ואם היית צריך משהו מבית הספר היית צריך להתקשר למזכירות. במידה והתקשרת בשעות שהמזכירה לא נמצאת, המרכזיה של בית הספר היתה מעבירה את השיחה למשרדו של ראש הישיבה. וכך מצאתי את עצמי לא פעם מתקשר למזכירות בית הספר ומוצא את עצמי מסביר לראש הישיבה על הענין הפעוט שלשמה התקשרתי.

פנימיה - למה צריך את זה?

from: wikipedia

כשהתגייסתי לצבא והתחלתי לשוחח עם אנשים לא-דתיים גליתי, לראשונה בחיי, שמחוץ לציבור הדתי-לאומי רק אנשים מבתים הרוסים הולכים ללמוד במוסדות עם פנימיה. בציבור הלא-דתי במשפחה נורמטיבית (וזה כולל גם משפחות שבציבור הדתי נחשבות להרבה פחות נורמטיביות) אין שום אפשרות או הוה-אמינא שילד ילך ללמוד את שנות התיכון שלו במוסד פנימייתי. ממה שאני מכיר, גם בציבור החרדי בישיבות הקטנות, קרי גיל תיכון, המוסדות בנויים באופן כזה שהילדים הולכים הביתה בהפסקת צהריים לאכול וחוזרים ללמוד סדר צהריים בישיבה וכמובן חוזרים הביתה לישון.

אז איך קרה שדווקא בציבור הדתי-לאומי המוסדות עם הפנימיות פרחו? ולא רק שפרחו, אלא חלקם הפכו למוסדות הנחשבים יוקרתיים ומבוקשים. הדבר נכון הן לבנים - בישיבות תיכוניות, והן לבנות - באולפנות.

שערי תירוצים לא ננעלו, וכבר הספקתי לשמוע במהלך שנות חיי כל כך הרבה תירוצים לצורך בפנימיה. תירוצים, שכאמור, כנראה לא היו ערים להם במגזרים אחרים בארץ וגם לא במגזר הדתי בחו"ל.
בשנים האחרונות התרחש איזה שהוא תהליך של הקלת תנאי הפנימיה. באולפנות שהיו עד לא מזמן עם תנאי פנימיה מלאים יש כיום שינה בבית הספר רק פעמיים בשבוע, וגם את זה המוסד לא תמיד מחייב. בישיבות שעד לפני כמה שנים התלמידים יצאו רק פעם בשבועיים, יוצאים היום פעם בשבוע, ולפעמים אף פעמיים בשבוע. אך קיומו של התהליך להקלת תנאי הפנימיה, רק מגדיל את השאלה: למה לא לותר לחלוטין על הפנימיה?
מלבד הערך החינוכי הלא-ברור שיש בהוצאת ילד מבית הוריו והחזקתו בפנימיה, ומלבד הבעיות והסיפורים סביב נושאים של הטרדות מיניות, שהם בעיני השיקולים המכריעים לצורך לביטול הפנימיות, יש גם שיקול כלכלי. הפנימיות מהוות נטל כלכלי כבד הן על המוסדות והן על ההורים. דווקא ההקלות בתנאי הפנימיה מגדילות את הנטל הכלכלי הזה. אם אולפנה צריכה להחזיק פנימיה לתלמידותיה בשביל יומיים בשבוע, זה אומר שההורים משלמים הן על החזקת הילדה בבית והן על החזקת הפנימייה בבית הספר. וכאמור, אם הערך החינוכי היה ברור, היה אולי מקום להחריש. אבל מכיוון שאינני מבין כלל איזה ערך חינוכי מושג באותן לילות של שינה מחוץ לבית, זה הופך לתמוה במיוחד.

ואולי היה מקום לקבל את הימצאותן של מוסדות פנימייתיים שהם מוסדות יחודיים שתלמידים אכן מגיעים אליהם ממקומות שונים בארץ, ושאותם תלמידים לא ימצאו מוסד דומה במרחק נסיעה מביתם. אבל יש מוסדות שיותר מ95% מתלמידיהם גרים במרחק נסיעת אופניים מבית הספר - למה הם צריכים פנימיה?!?!

אוטומציה בשבת - דעת המגן אברהם

לפני מספר חדשים כתבתי אודות מאמרם של ידידיי הרב ד"ר דרור פיקסלר והרב אלי רייף בנושא החיישנים (קישור).

הנה פיסקה מתוך מאמרם העוסק במחלוקת המגן אברהם ואבן העוזר:

נתקלתי בדברי המגן אברהם הללו קצת במקרה, לכן חזרתי לדברי ידידיי בנושא. דברי המג"א הם מדהימים בעיני, ולכן אני מבקש להקדיש להם רשימה נפרדת.

המגן אברהם סובר, ואף כותב שהורה כך למעשה, שטחינת חיטה ברחיים של מים אין בה איסור מהתורה של מלאכת טוחן, אלא איסור דרבנן בלבד. כדי להתחייב מהתורה על מלאכת טוחן יש לטחון במטחנת יד. הנה דבריו (מגן אברהם סימן רנב ס"ק כ):

ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש ס"ס ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד 

וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז:

הסיבה שדברי המג"א הם כה מפתיעים זה הסוגיא בתחילת פרק הכונס, ומזה מקשה בספר אבן-העוזר סי' שכח (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):

ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו [רש"י: דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת]! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה [רש"י: נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו], אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור. 

מדברי הגמרא הללו משמע שבשבת כיוון ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה" - כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת (גם אם זה בעזרת גרמי טבע חיצוניים, כדוגמת הרוח והמים) הרי הוא חייב מדין תורה. ואם כן, הכיצד ייתכן שהמגן אברהם יטען שהטוחן בעזרת המים פטור מהתורה?!
זו למעשה טענתו של אבן העוזר: האדם מתכוין לטחון, הוא מכניס את החטים על מנת לטוחנם, ואם כן הוא מתחייב מצד מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין זה משנה שלמעשה המלאכה מתבצעת ע"י כח המים.

רבים מהאחרונים שדנו בדברי המגן אברהם התמקדו בראיה שהוא מנסה להביא מהתוספות בשבת דף יח ע"א. כאן אינני נכנס לדיון סביב ראיה זו, אלא ברצוני להתמקד דווקא בסברות האחרות שנאמרו בענין.

רבים רבים מהאחרונים דחו בשתי ידיים את דברי המגן אברהם. הנה לדוגמא דברי הערוך השלחן (ערוך השולחן אורח חיים סימן רנב סעיף ט):

עמג"א סק"ך שר"ל שבנתינת חטים לריחיים של מים ליכא איסורא דאורייתא ע"ש וכבר צווחו עליו כל גדולי עולם הא"ר והפנ"י והת"ש ודקדוקו אינו דקדוק כמ"ש המהרש"א שם וכל הגדולים וחלילה להעלות כן על הדעת ובפרט לפי מ"ש בר"ס זה ודו"ק 

אחד האחרונים הבודדים שמצדדים בדברי המגן אברהם הוא החתם סופר בהערותיו על גליון השלחן ערוך (דבריו מובאים גם בחידושיו על הש"ס: חתם סופר מסכת שבת דף יח עמוד א):

ובגליון מג"א שלי סי' רנ"ב ס"ק כ' כתבתי וז"ל שם. בס' אבן עוזר לקמן סי' שכ"ח דוחה כל ראיות והעלה שיש בו חיוב חטאת וצ"ע לדינא. לכן כשיש דחק סמוך לפסח רגיל אני לצוות שימכרו להנכרי בעל הרחיים את החטים וכל הכלים ואומרים לו, כשמניח אותם לשמרם מחמוץ. אזי אפשר שיחזרו ויקחו ממנו הקמח אחר הפסח עיין לקמן סי' ש"ז סעיף ג' והישראל יושב ומשמר ועש"ך יו"ד סי' קט"ו סק"כ וק"ל. ומה שקשה על ראיות מג"א מתוס' כבר תי' יפה בתוס' שבת ע"ש. דהכי קאמר דהי' לי' לרבה לומר דבמלאכה דאתי' ממילא כעין רחיים מודה ב"ה לב"ש דאיכא למטעי טפי ולמגזר ע"ש אטו שבת שיאמרו שאין בו איסור אע"כ דאה"נ אין בו חטאת ע"ש. ויותר נראה מ"ש בגליון ש"ע קטן בשערי תשו' והוא קרוב לדברי מחצית השקל. ופותקין מים לגינה נמי מילוי מים כל היום אין בו חיוב חטאת דוקא משקה מים לזרעים ממש עיין לשון רש"י מ"ק ב' ע"ב. אבל למלאות ניגרי הגן מים ליכא לא חורש ולא זורע. וכדברי מג"א מוכח בירושלמי לפמ"ש רשב"א בחי' דמשמעותי' כרבה משום גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת ומסיים התם בירושלמי דלב"ש פותקי' מים וכו' אבל לא יתן חטי' וכו' משום השמעת קול. א"כ ש"מ בחטים לתוך רחיים ליכא למגזר משום דבשבת עצמו נמי ליכא איסור דאורייתא. וצ"ל שאני פת בתנור דכך הי' במשכן דכל בישול ואפי' נעשה ממילא. אבל טחינה במשכן הי' ברחיים של יד וכן מצודה הי' צד ממש לא ע"י פרישת מצודה. לכן כל שיעשה ממילא פטור וכ"כ קרבן נתנאל. וא"כ אזדא ליה ראיה של אבן עוזר סי' שכ"ח מזורה ורוח מסייעו דהתם הכי הוה במשכן דכל זורה הוה ע"י רוח משא"כ רחיים של מים שטחנו בשל יד, ומ"ש מצד צבי לק"מ כיון דהצבי רץ מפני הכלב שרודפו. האדם העומד לפניו וגדר דרכו הוא הצד בידים. כצבי בבית ואדם יושב על הפתח דחייב משום צד. עכ"ל על הגליון מג"א שם:

החתם סופר מביא בשם הקרבן נתנאל (שדבריו נסובים על דברי הרא"ש), שלמעשה יש להבין את דברי הגמרא בבבא-קמא אחרת ממה שכתבנו לעיל, שלענין חיוב מלאכות שבת כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת הרי הוא חייב מדין תורה. במקום זאת, יש להבין את הגמרא האומרת "ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה" - שלענין שבת מה נקרא מלאכה נלמד מהמשכן - וזורה במשכן היה ע"י הרוח. אך אי אפשר ללמוד מכאן לכל מלאכות שבת שע"י הרוח והמים יהיו חייבים מהתורה.

האגלי-טל דן בדברי המגן אברהם, גם הוא דן בעיקר בראיה מדברי התוספות, אך לבסוף מביא גם את הסברא הבאה:

והדין ברור דלא כמג"א והנותן חיטים לרחיים של מים חייב, וכמו ברחיים של יד שמנענע הרחיים בידיו חייב, ה"נ הנותן לתוך רחיים של מים דהא אין חילוק בין מקרב הדבר אל האש או האש אל הדבר כמ"ש התוס' ריש הכונס.

לדברי האגלי-טל הסיבה שיש לאסור הוא שאין הבדל בין אם מקרבים את המקבת אל הרחיים או אם מקרבים את החטים אל הרחיים. לדבריו, מי שמכניס חטים לתוך רחיים - למעשה פשוט עושה את הפעולה ההפוכה. במקום להחזיק את החטים במקום אחד ושם לכותשם ע"י הנעת המכתשת מעלה ומטה, הרי שברחיים של מים המכתשת נעה כבר מעלה ומטה והוא מכניס לתוך המכתשת את החטים.

יש עוד מה להאריך בדברי המגן אברהם ובמה שאחרונים אחרים כתבו עליו, אך לעת עתה נוסיף רק נקודה אחת והיא נוגעת למה שנכתב במאמר שהבאתי לעיל. אמנם נראה שהמגן אברהם יחלוק על האגלי-טל בדיוק בנקודה בה עוסקת המאמר, כלומר: המגן אברהם יסבור שכל עוד האדם לא מבצע את פעולת המלאכה (מלאכת הטחינה) הרי שזה לא מה שאסרה תורה (למעט באותם מלאכות שזה ממש מה שאסרה התורה, כדוגמת זורה ומבשל). עם זאת, לא לגמרי ברור לי שניתן להביא את דעת המגן אברהם כסיוע למקרה שהאדם הוא זה שגם מפעיל את כל המערכת. האם גם במקרה כזה, שהאדם הוא זה שהכניס את גלגל המטחנה לתוך המים, בטרם הכניס את החטים, ואח"כ הכניס את החטים לתוך הרחיים, עדיין יסבור המגן אברהם שאין בו איסור תורה? אינני בטוח. 

סקירת ספר: "מה נאכל בשנה השביעית?"

פורסם באתר כיפה (קישור)

גילוי נאות: רבות למדתי בימי בישיבה ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר (להלן: ריב"ם), וכתלמיד בודאי שאינני במקום שיכול לבקר את דברי רבו, ובכל זאת אנסה לכתוב על ספרו בצורה לא מוטה.

את הספר "מה נאכל בשנה השביעית? – היתר מכירה או אוצר בית דין" הוציא לאור ריב"ם לקראת השמיטה הקודמת בשנת תשס"ח. לקראת השמיטה הנוכחית, תשע"ה, הוציא הרב את הספר לאור במהדורה מורחבת. המוטיבציה לכתיבת והוצאת הספר היה הניסיון של רבנים שונים בציונות הדתית לעודד את הציבור לרכוש תוצרת אוצר בית-דין ולהעדיפה על פני תוצרת של היתר מכירה. ריב"ם אינו מפחד ללכת נגד הזרם ולזעוק באזני כל מי שמוכן להאזין לו: הדרך הנכונה ללכת בה היא היתר מכירה, ואם רוצים להדר יש לצרף להיתר המכירה גם אוצר בית-דין.

דברים אלו של ריב"ם הם בעיקר כנגד ארגונים כמו "אוצר הארץ" שאינם משווקים כלל היתר מכירה ובמקום זאת משדרים לציבור כאילו יש הידור ברכישת אוצר בית-דין. אך דבריו הם גם כנגד משנתו ההלכתית של הרב זאב ויטמן שפרסם בספרו "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" את שיטת אוצר בית דין כדרך רצויה ללכת בה, ואף פעל למען הגשמת חזון זה כשכיהן כראש ועדת השמיטה שע"י הרה"ר בשמיטה הקודמת (תשס"ח). כנגד קולות אלו ריב"ם מציג שיטה האומרת: אין שום הידור באוצר בית-דין על פני היתר המכירה. לדידו, ההיפך הוא הנכון.

ריב"ם אינו בודד בגישה זאת. הג"ר עובדיה יוסף כבר כתב כך בתשובה קצרה שפרסם:

"פירות של היתר המכירה עדיפי מפירות של אוצר בית דין."

וגם הג"ר מרדכי אליהו כתב דברים דומים (הגם שנדמה שבדברים שבע"פ התבטא קצת אחרת). גם מקורות אלו מובאים בספר. ריב"ם גם מאריך להוכיח שהרב קוק לא הסתמך בשום מקום ובשום אופן על אוצר בית-דין, אלא רק כהידור נוסף במקומות שכבר יש היתר מכירה.

הטענה המרכזית של ריב"ם היא שהדוגלים בשיטת אוצר בית-דין למעשה מתירים איסורים ללא שום ביסוס הלכתי. למעשה, השדות אינם מופקרים, החקלאים עושים כל מיני פעולות בשדה (לאוקמי פירא) שמהמשנה משמע שהינן אסורות, ובייחוד עוברים על איסור קצירה, בצירה ומסחר בפירות הקדושים בקדושת שביעית. וכל ההיתרים הללו מסתמכים על דברי תוספתא שכמעט ולא הובאה להלכה אצל אף אחד מהראשונים, שנחלקו גדולי עולם כיצד נכון להבין אותה, ושגם אם ניקח את הפרשנות המקילה ביותר של התוספתא לא נגיע אפילו קרוב למציאות אותו פוגשים בשטח במקומות בהם מיישמים אוצר בית דין הלכה למעשה.

ככלל, ביחס להיתר המכירה התייחסו גדולי עולם במשך 130 השנה האחרונות שדאגו לבסס הלכתית את השימוש בו, ולשפר אותו משמיטה לשמיטה. מה שאי אפשר לומר על אוצר בית דין, שהינו פתרון יחסית חדש, שגם בו יש אלמנטים של הערמה באופן בו הוא מיושם, אך הוא טרם זכה לעמוד במבחן הזמן והביקורת. מדוע, שואל ריב"ם, יש הידור דווקא באחרון ולא בראשון?

במהלך קריאת דברי ריב"ם בספר הקורא שואל את עצמו שוב ושוב: מהם הטענות הנגדיות למחבר? מה סוברים אלו שמפרסמים במאמריהם ובספריהם שיש הידור בדרך של אוצר בית-דין על פני היתר מכירה?

בנספחים לספר מובאים גם את דעות החולקים עליו, וריב"ם גם מגיב לדבריהם. טענה אחת של מתנגדיו הוא שאין זה מספיק למנות את גנותו של אוצר בית-דין, יש למנות גם את הבעיות שיש עם היתר המכירה ולשקול אלו מול אלו על מנת להחליט איזה מהם עדיף. כנגד טענה זו סבור ריב"ם שגם אם נקבל (מה שהמחבר איננו מקבל) שיש פחות בעיות באוצר בית דין, עדיין הדרך הנכונה ללכת בה היא הדרך בה הלך הראי"ה קוק של היתר מכירה ואוצר בית דין כהידור נוסף.

עוד סוברים תומכי אוצר בית-דין שפתרון משלב של היתר מכירה יחד עם אוצר בית דין לא יעבוד כי החקלאי, שיודע שהוא עשה היתר מכירה, לא יסכים להקפיד על הגבלות בעבודתו בשדה, מכיוון שגם ככה הוא יודע שהשדה שלו מכור לנכרי. כנגד זה טוען ריב"ם, שגם אם זה המצב עדיין עדיף רק היתר מכירה ולא רק אוצר בית דין. ועם זאת, לא ברור לו שצריך לקבל את הקביעה שהחקלאים לא ישתפו פעולה עם שילוב של שני ההיתרים.

לאחר שמנינו מקצת שבחו של הספר, יש להוסיף גם מגרעת בולטת שיש בספר. בקריאת הספר בולט המחסור בעריכה. עבור מי שאיננו בעל רקע ישיבתי, יהיה לענ"ד מעט קשה לעקוב אחר מהלכי המחבר. אני תקווה שלקראת השמיטה הבאה הספר יעבור עריכה קפדנית ויונגש לציבור הרחב.

כאמור, הספר נושא אופי פולמוסי. הוא מביא את שלל הדעות החולקות עליו ומסביר מדוע אין הצדק אתם. להרגשתי רבים בציבור ימצאו בתכני הספר אכזבה מסוימת, כי הספר אינו בעל בשורה. הוא אינו מורה על דרך סלולה בה אפשר בתנאים הקיימים היום לחזור לאידיאל השמיטה של התורה, והוא אף לא מצביע על אופנים בהם אפשר לצמצם את היתר המכירה שאין חולק שהוא לא אידיאלי. לדידו של ריב"ם שמיטה כפי שציוותה התורה נוכל לשמור רק כשיתקיים "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים", וזה כידוע לא נראה באופק. מאידך, שמא באמירה שיש להתמודד עם המציאות בשטח ועם המציאות ההלכתית ללא הליכה אחר מקסמי שווא, ניתן לראות כסוג של בשורה.

"מה נאכל בשנה השביעית, היתר מכירה או אוצר בית דין? הרב יהושע בן-מאיר, הוצאת ישיבת שבות-ישראל.

דעת הגרש"ז אוירבך על חיישנים

מזה זמן שאני עוקב בענין רב אחרי הדיון ההלכתי בנושא חיישנים בשבת. מספר פעמים במהלך הדיון עלתה הטענה שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כבר דן בנושא חיישנים כשהתייחס לנושא התרמוסטט במקרר, שהינו למעשה חיישן טמפרטורה. טענה זו הביאה אותי לשוב לעיין בדברי הגרש"ז אוירבך בנושא המקרר.

לפני שנגיע לדברי הגרש"ז, הנה לדוגמא דברים שכתב הרב איתם הנקין לאחרונה:

לדבריו "מדברי כל הפוסקים שהתירו את פתיחת המקרר בשבת, ברור כי אילו הייתה המציאות כזו שבכל פעם שנפתחת הדלת מופעל מייד מנוע המקרר היה בפתיחתה איסור גמור".

הנה דברים שכותב הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י סעיף י):

ועוד נלענ"ד שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד אינו יותר מגרמא. ראשית שבשום אופן אין החום משפיע כל כך מהר על הגאז והמפוח שהם סוגרים ומסוגרים עד כדי שנוכל לומר שתיכף עם פתיחת הדלת מפעיל הכח הראשון של החום את המנוע, ואחד המומחים אמר לי שלדעתו א"א כלל שהחום ישפיע בפחות מדקה אחת, ומה שרואים לפעמים שהמנוע מתחיל תיכף לעבוד אין זה מפני הפתיחה אלא שבלי זה כבר נתחמם הרבה והיה מפעיל תיכף את המנוע אף אם לא היה פותח כלל הדלת, ועוד כיון שהחום הנכנס צריך לגרום בתחלה התפשטות הגאז והמפוח הגורם לעשות חבור עם הזרם וגם עצם החבור נחשב רק כעשיית גשר בפני הזרם שזורם מתחנת הכח, ולכן אף על פי שאם אחד מסובב גלגל שקשור למערכה של גלגלים פשוט הוא שכל הגלגלים שמסתובבים מחמת הכח הראשון של הסיבוב נחשבים ממש ככחו ולא ככח שני או כח כחו (ועיין "ברב פעלים" ח"א סי' כ"ה שכתב אחרת וצע"ג) היינו מפני שכולם מסתובבים ממש מחמת כוחו, משא"כ כאן שהחום עצמו אינו מפעיל תיכף את המנוע כי אם לאחר שגורם תחלה פעולות שונות, באופן זה שפיר נחשב גרמא. 

כלומר, לדברי הגרש"ז אע"פ שלפי תפישת האדם פתיחת המקרר גורמת ישירות להפעלת המנוע ("שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד"), הוא עדיין מחשיב זאת רק כגרמא.
דברים אלו גם סותרים לחלוטין הגדרה שנתן הרב ישראל רוזן, ממכון צומ"ת, למושג גרמא (קישור):

מכאן פשיטא לענ"ד שאם מתחיל תהליך עכשווי, ע"י מעשה האדם בידיו, ברגליו, או בדרך הילוכו, הרי זה מעשה-אדם ולא 'גרמא'. ל'גרמא' תיחשב רק תוצאה המורכבת משני תנאים:1. שום תהליך לא החל בעת פעולת האדם; 2. התוצאה תתרחש 'אחר כך' ע"י גורם אחר, שלא הופעל ע"י האדם, כגון כח טבעי (רוח או אש או שמש) או מכשיר טכנולוגי (שעון או מנגנון אלקטרוני) ה'חי' ופועל ומכוון מצד עצמו, ולא כתוצאה מפועל האדם הנידונה [לענ"ד צריך שיהוי זמן הנחשב אצל בני אדם 'אחר-כך', ולא לפי מכשיר מעבדתי המודד חלקיקי שניות].

[לענ"ד כל דבריו של הרב רוזן בהערותיו למאמר שם נסתרים ע"י דברים שכותב הגרש"ז אוירבך בתשובתו על המקרר בסעיפים י-יא]


את תשובתו אודות השימוש במקרר בשבת, מסיים הגרש"ז בהשוואת הפעלת המנוע במקרר ע"י התרמוסטט לפעולה ע"י כח שני ושלישי. הפעולה אותו עושה האדם הינו הכנסת החום, החום גורם להתפשטות גז, התפשטות הגז גורם להפעלת המנוע. יוצא אם כן שהפעלת המנוע הוא כח שלישי או רביעי של האדם. ו"אף אם ננקוט כהסוברים דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב גם על כח שני ושאר מיני גרמות... מכל מקום כל זה דוקא אם הוא ממש מתכוין לכך".

והגרש"ז מסיים את דבריו במילים אלו:

ואפשר שהזורה בשבת בלא כוונה חשיב רק גרמא בעלמא וקיל טפי ממתעסק. 

כלומר, גם אם אדם עשה מלאכה דאורייתא, שכנראה גם נוחה לו, אלא שהוא לא מתכוין לעשות את המלאכה הזאת, והמלאכה נעשית ע"י שימוש בגורם אחר (הרוח במקרה הזה) "אפשר" שזהו רק גרמא בעלמא.

לכן נלע"ד שאפשר להסיק מדבריו שאם האדם לא מתכוין לתוצאת המעשה, דהיינו לגרימת המלאכה, שהדבר יהיה מותר. לפי"ז במציאות שהאדם יודע שיעבור במקום שיש בו תאורה הנדלקת ע"י חיישנים, אם אינו מתכוין לכך שהתאורה תדלק, יהיה מותר לו לעבור במקום.

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

עוד רשימות בנושא:
- גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר
- גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס
- גלאים בשבת - דעת הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ'
- הפעלת חיישנים בשבת
- הפעלת חיישנים בשבת - תגובת הרב ישראל רוזן
- הדיון ההלכתי סביב מכשירי חשמל בשבת - כמה עדכונים 

סקירת ספרים: רב שיח, הרב רמי רחמים ברכיהו

"טלמון הוא מקום מיוחד, עם האנשים הכי טובים שפגשתי בחיי. חלקם הפכו להיות חברים קרובים שלי. רב היישוב, רמי ברכיהו, הפך להיות הרב שלי . לא כי אני מתכנן לחזור בתשובה, אלא כי הוא איש חכם מאוד, צנוע מאוד, חבר. ויש עוד רבים אחרים. " (מתוך: דף הפייסבוק של דורון הרמן, עיתונאי בערוץ 10)

הרב רמי ברכיהו מכהן זה כעשרים שנה כרב היישוב טלמון. לפני מספר שנים הוא הוציא לאור ספר "טל לברכה" (ב' כרכים) ובו ריכז תשובות הלכתיות לשאלות שהוא נשאל ובהם הוא טיפל בשנות כהונתו כרב. עתה הוא הוציא לאור ספר נוסף – "רב שיח" (ב' כרכים) ובו הוא אסף את הטורים ההלכתיים אותם כתב לעלון היישובי במהלך שנות כהונתו ברבנות במקום. הטורים עוסקים בנושאים הלכתיים או בנושאים ציבוריים להם נדרש הרב, וברובם הם פותחים בשאלה. עם זאת, הם אינם כתובים בלשון של תשובה בספר שו"ת הלכתי אלא בלשון של שיחה עם חברי הקהילה. הטורים מסודרים על פי נושאים, ובכל טור המחבר סוקר בלשון השווה לכל נפש את הנושא ההלכתי עליו הוא דן, מסביר את האפשרויות השונות להכרעה, ומביא את הקורא להבין את השיקולים שלו להכריע דווקא לצד מסוים. ע"י איסוף הטורים לספר מתגלה לקורא מסמך מרתק המתאר מנהיגות רבנית קהילתית על כל צדדיו.

אחד הנושאים המרתקים העולים בספר הוא התמודדות הקהילה עם חברים מעדות שונות ובעלי מנהגים שונים. הרב ברכיהו, עם בני קהילתו, מנסים באופנים שונים לקיים קהילה אחידה מבלי שבני עדה אחת יצטרכו לותר על מנהגי אבותיהם בשם האחדות.

הנושא של פערי המנהגים העדתיים והצורך של האחד לקבל את השונה ממנו, הוא רק דוגמא אחת למכלול של נושאים המתוארים בספר שהמכנה המשותף שלהם הוא שכדי לקיים קהילה בריאה צריך לדעת לקבל את האחר. העיקרון הבסיסי הזה עולה תוך כדי עיסוק בנושאים "קלאסיים" כמו הקדמת תפילת ליל שבת בקיץ באופן שירצה הן את המבקשים להקדים והן את המבקשים לאחר. וכן נושא הדיבורים בבית הכנסת בשעת התפילה, שהרב נוזף במדברים הפוגעים בקדושת המקום, אך יחד עם זאת מפציר באלו המעירים למדברים בבית הכנסת, שלא להיות קטנוניים מדי בהערותיהם. כמובן שעקרון קבלת האחר בקהילה עולה גם בשאלות היותר "פיקנטיות" כמו קדיש ע"י אשה בבית הכנסת או קריאה של נערת בת-מצווה מתוך ספר תורה כחלק מחגיגות כניסתה לעול מצוות. בנושאים אלה הרב המחבר מתווה דרך של מתן אפשרות לאדם לנהוג עפ"י רצונו, כל עוד זה אינו מנוגד להלכה, אך יחד עם זאת הרב מציב תנאים הן על מנת לשמור על העמידה בתנאי ההלכה והן על מנת להכיל את הדעות בקהילה המתנגדות למנהגים אלו.

מעבר לאמירה החשובה שאחד מתפקידיו החשובים של הרב הוא להכיל את הקצוות שבקהילתו ולשאוף לחנך בתוך הקהילה לקבלת האחר, יש בספר אמירות נוספות. המחבר איננו מחשיב את עצמו כמי שיכול לכפות את דעתו על הציבור. הוא אמנם ער למעמדו כרב היישוב, וככזה יודע שיש נושאים שהוא האחראי עליהם ושדעתו היא זו שתהיה מכרעת. עם זאת, ברבים מסימני הספר הרב מציג את עמדתו וכאילו אומר לציבור: זו עמדתי, הסברתי מדוע אני סבור כך, עכשיו הבחירה בידכם האם לקבל את דברי או לדחותם. במספר סימנים בספר הוא שב ועוסק בנושא לאחר שאחד מחברי הקהילה חלק על עמדתו של הרב, והרב נאלץ לחזור ולהסביר מדוע הוא סבור שעל הציבור לנהוג בצורה שונה. הרושם העולה מקריאת הספר הוא שהרב אף מעודד את חברי הקהילה ללמוד את הנושא המדובר לעומק ולגבש דעה עצמאית. באחדים מסימני הספר הרב אף מודה שטעה במה שפרסם קודם, לאחר שקיבל הערות על דבריו מחברי הקהילה.

במהלך קריאת הספר הקורא מסתקרן: האם בסופו של דבר החברים ביישוב קבלו את עמדת הרב? האם הצליח הרב במסע השכנוע שלו? האם המחלוקת בנושא כזה וכזה נשארה בעינה או שמא השלום חזר לשכון? כמובן, שהתשובות לשאלות אלו אינן נמצאות בספר. בעיני, אף זה חלק מהאופן שהספר מתאר את הרבנות הקהילתית: ישנן הרבה חזיתות בכל זמן נתון. פעמים שהרב מצליח להעביר את עמדותיו לקהילה, ולפעמים הוא נאלץ לסגת. העיקר שהוא לא ירים ידיים וימשיך לאתגרים הבאים.

אחד הסימנים הוא יוצא דופן בהיבט זה ומובא בו מה עלה בסופו של דבר בגורל השאלה והתשובה. השואלת, במקרה זה, שאלה האם במהלך לימודי אומנות מותר לה לצייר גבר ערום. הרב השיב הן מהפן ההלכתי והן מהפן הערכי, ובסוף התשובה הביא כך:

"ראוי לציין, כי השואלת אכן פנתה להנהלת בית הספר וביקשה לא לצייר גבר ערום. מנהלי בית הספר הבהירו כי מהצד המקצועי לא ניתן לוותר על ציור איברים לא צנועים, וזוהי מסורת מקובלת למעלה ממאתיים שנה. לאור תשובתה, כי בידה מסורת של כשלושת אלפים וחמש מאות שנה של שמירה על צניעות, הנהלת בית הספר נענתה לבקשתה וכיבדה את ערכיה." (עמ' 348)

לפני מספר חדשים, בטרם נחת על היישוב טלמון אסון רציחתו של גיל-עד שער (שמספר סימנים בספר מוקדשים לימים הקשים שעברו עליהם וכן הספדו של המחבר על גיל-עד חותם את הספר), יצא היישוב בקמפיין פרסומי למשוך אנשים נוספים ליישוב. אחד מהפרסומות ליישוב תיאר את אחד משיעוריו המיוחדים של רב היישוב, מחבר ספר זה. ללא ספק הימצאותו של הרב רמי בטלמון הוא נקודת אור חזקה עבור יישובו ועבור הרבנות הציונות הדתית בכלל. אשריכם אנשי טלמון שיש לכם רב כזה, ואשריך הרב רמי ברכיהו שיש לך יישוב היודע להעריך את מעלותיך.


סקירות נוספות על ספר זה:
- הרב יונה גודמן, אתר כיפה
- הרב ד"ר יהודה ברנדס, מקור ראשון

פולמוס "הולכת בדרכה"

הרשת סוערת בשבועיים האחרונים סביב ספרה החדש של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי "הולכת בדרכה". אספתי להלן חלק מהתגובות.

- ביקורת ספרים על הולכת בדרכה - הרב יואל קטן (פורסם בעיתון בשבע):

- תגובה לביקורת מהמחברת

- תגובה מיועצת ההלכה שולמית בן שעיה (פורסם בפייסבוק):

קראתי בעיון רב את דבריו של הרב יואל קטן על ספרה החדש של הרבנית ( או אשת ההלכה או מה שתרצו) הרבנית מלכה פיטרובסקי, 'מהלכת בדרכה'.
קטנה אני מלהביע את דעתי על הספר או על דבריו של הרב ובכל זאת ארשה לעצמי הארה קטנה.
ספרה של הרבנית מלכה פיטרובסקי לא הגיע בחלל ריק. הרבנית מלכה מהווה גורם משמעותי מבחינה תורנית והלכתית עבור קהל של נשים (ולא רק נשים) הצמא לא רק למענה נשי אלא בראש ובראשונה לעשות את דבר ה' מתוך מחויבות עמוקה להלכה, ומצא בה כתובת מתאימה לדבר. מאמרו של הרב קטן זורה חול לא רק בעיני הספר והמחברת אלא בראש ובראשונה בקהל זה.
מזה שנים לא מעטות שהולכת ומתעצמת הדרישה הנשית, מפי קהל הנשים יראות ה' למענה נשי ולתורה נשית. נזכור כולנו כי 50 אחוז מציבור שומרי המצוות הם נשים, בדיוק כמו חלקם באוכלוסיה הכללית.. התקדמות העולם והשינויים הכבירים במעמד האשה חוללו גם תמורות בעמדה הנפשית של הנשים עצמן. נשים רבות, יראות שמים, מעוניינות ללמוד תורה מפי נשים (ודי לנו אם נזכיר את דבריו המפורסמים של רבינו הרב צבי יהודה שסבר כי "נשים צריכות ללמד נשים" (!!!!) כבר לפני עשרות שנים). נשים רבות יראות שמים מעוניינות באוזן נשית שתיתן מענה (גם הלכתי!) לשאלותיהן. כבר חז"ל ציינו כי "נשים עם בפני עצמן", הבנה זו באה לידי ביטוי שנים רבות מאוחר יותר בתאוריות ההבדלים בין נשים לגברים ודומה כי היא ברורה היום לכולנו. באופן טבעי ונורמלי עם כל רגישותו ועדינותו של הרב המשיב, כפי שמציין הרב קטן במאמרו, נשים רבות יעדיפו לפנות לאשה. היכולת לשוחח עם אשה כמותן, המוכנות לחשוף פרטים אישיים ואינטימיים שפעמים רבות לא היו באים לידי ביטוי בשיחה עם הרב משמעותית מאוד בפרט בעניינים שבצניעות וכן בעניינים אישיים אחרים ולא רק בהם.
בפועל כדאי להביא בחשבון כי יש ריבוי עצום בפניות הלכתיות לנשים יודעות הלכה ויעידו על כך כל הנוגעות בדבר. ושמעתי מפי הרה"ג יעקב אריאל בהקשר זה רק בשבוע שעבר כי אין מיעוט בפניות לרבנים.. במילים אחרות, היכולת לפנות למענה נשי העצימה את המוכנות ואת הרצון של נשים לשאול ואשרינו שכך. האם על הרבנים להתנגד לתהליך זה? אולי דווקא לתמוך בו ולמנף אותו להתקדמות כללית של הציבור אל עבר עבודת ה' רבה יותר? אל עבר מחויבות אישית וציבורית עמוקה יותר לתורה ומצוות?
ללא ספק תהליך כזה מצריך ענווה גדולה וזהירות עצומה. על כל משיבה לדעת היטב את מקומה בדיוק כשם שעל כל רב משיב לדעת את מקומו. יש שאלות שהמשיבה יכולה לענות על פי ידיעותיה, הכשרתה והסמכתה ויש שאלות שעליה להפנות הלאה. בדיוק כשם שיש שאלות שמסוגלות למענה על ידי הרב המקומי ויש שאלות כלליות וציבוריות שעומדות לפתחן של גדולי הדור ויש שוני עצום ביניהם.
הרב קטן מציין כי התנגדותו אינה לעצם כתיבת הספר על ידי אשה אלא לקו ההלכתי או ה"אנטי הלכתי" כדבריו שבו. עם זאת קשה מאוד להתעלם מהתחושה שלוּ ספר כזה היה נכתב על ידי רב – גבר – יודע הלכה הוא לא היה "זוכה" לתגובה כה נזעמת. דומני שאצל רבים מאמר כזה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה, כותרת המאמר, חריפות הלשון, האזכור השיטתי של ה"פגמים" בספר (האם אין מקום לציין ולו מעלה אחת שלו??), אי נתינת מקום לכותבת להגיב, יוצרים תחושה קשה שמא מדובר במחלוקת שרחוקה להיות מלשם שמים. וחבל חבל שכך.
אולי נזכה לראות תיקון גם מעל דפי עיתון זה. יהי רצון.
שולמית בן שעיה
יועצת הלכה
קדומים

[אני אינני מסכים עם התגובה דלעיל. מהיכרותי עם הרב יואל קטן הוא היה כותב באותו אופן גם אלו רבני בית-הלל היו חתומים על הספר]

- תגובת הרב יואל קטן למחברת

- תגובה מאת הרבנית אוריה מבורך

- [עדכון:] תגובה מהרב יואל קטן לרבנית אוריה מבורך

- תגובה מאת הרב אילעאי עופרן (פורסם בפייסבוק):

חובב מחלוקות מושבע אני. ומחלוקות חריפות, עם ביטויים ארסיים הנאמרים בריתחא דאורייתא, אני אוהב במיוחד. קראתי שוב ושוב את מאמר הביקורת של הרב קטן על ספרה של הרבנית פיוטרקובסקי. קראתי את תגובתה ואת תגובתו לתגובתה ולא הצלחתי להבין מה מוציא אותי משלוותי.
עד שהבנתי - שיטה דמגוגית ידועה קובעת, כי בהיעדר נימוק משכנע, כדאי להיעזר בטכניקת "גיוס הקונצנזוס" - הפיכת הטיעון חסר הביסוס לדעתו של הרוב, תוך הוצאה מן הכלל של מי שאינו מחזיק בו. עיקר הטכניקה מבוסס על הצמדת ביטויים כדוגמת "מוסכם ש..." או "כידוע לכולם" לטיעון חסר הראיות. זוהי שיטה מוחצת ומנצחת - מי רוצה להיות זה שאינו יודע מה שכולם יודעים או זה שחותר תחת המוסכמות המוחלטות?
17 פעמים, בהקשרים שונים מאשים הרב קטן את הרבנית פיוטרקובסקי בחריגה מה"מקובל" - ההלכה המקובלת, הדרך המקובלת, המנהג המקובל ועוד ועוד. בד"כ בלא בדל של ראיה מלבד הטיעון המעורפל ש"זוהי שיטת רוב הפוסקים". כאמור - גיוס הקונצנזוס.
זוהי שיטה פסולה המבקשת להגדיר באופן מלאכותי מי בפנים ומי בחוץ, מי בזרם ומי נגדו, מה ראוי ומה לא - בלי עומק, בלי נימוק ובלי טיעון.
ממש לא מקובל!
17 פעמים, בהקשרים שונים מאשים הרב קטן את הרבנית פיוטרקובסקי בחריגה מה"מקובל" - ההלכה המקובלת, הדרך המקובלת, המנהג המקובל ועוד ועוד. בד"כ בלא בדל של ראיה מלבד הטיעון המעורפל ש"זוהי שיטת רוב הפוסקים". כאמור - גיוס הקונצנזוס.
זוהי שיטה פסולה המבקשת להגדיר באופן מלאכותי מי בפנים ומי בחוץ, מי בזרם ומי נגדו, מה ראוי ומה לא - בלי עומק, בלי נימוק ובלי טיעון.
ממש לא מקובל!

סקירת ספרים: ספרים על פרשת שבוע

פורסם באתר כיפה (קישור)

כי קרוב אליך, בראשית – הרב יעקב מדן, הוצאת ידיעות ספרים

הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר-עציון, הוא כמעט שם נרדף ללימוד תנ"ך בימינו. שיטתו הידועה משלבת לימוד על דרך הפשט, יחד עם ניתוח מדרשי חז"ל ומציאת חיבורם לפשט ו"השלמת" הפרטים אותם המקרא אינו מספר לנו, וכן השוואה בין סיפורים וסוגיות שונות במקרא והסקת מסקנות מסוגיא אחת לשניה. מי שהתאהב בדרכו הלימודית של הרב מדן בשיעוריו הפרונטאליים, במאמריו הרבים או בשיעוריו המוקלטים ברשת, לא יתאכזב מספר זה. הספר מכיל כ430 עמודים בהם דן המחבר בכל פרשה במספר רב של נושאים.

בפרק הדן ב"חטא הנחש", מפרשת בראשית, מביא המחבר את מדרש חז"ל המספר על מגע מיני בין הנחש לחווה. הקשר בין דברי המדרש לפשט הסיפור מופיע בכך שאדם וחווה הינם ערומים, בסופו של החטא הם מתביישים בערוותם, עונשה של האשה קשור גם הוא לענין (המחבר משווה בינו לבין עונש האשה הסוטה). המחבר מפליג להסביר שייתכן ואף קין, האלים והגס, נולד מאותו גילוי עריות.

בהקדמה לספר זה מבטיח לנו המחבר כרכים נוספים – כך שיש למה לצפות. יזכהו ה' להוציא לאור כרכים רבים על כל ספרי התנ"ך. 

כפשוטו – הרב דוד ניסני, הוצאת רננה (nissanid@gmail.com)

הרב ניסני, ר"מ בישיבת ההסדר בחולון, מנתח בספר זה סוגיות שונות בתורה על דרך הפשט. הבדיחה אומרת שפרשן הפשט תמיד עונה לשאלה "מה ההבדל בין פשט לדרש?" בתשובה: "מה שאני אומר הוא פשט, מה שאחרים אומרים זהו דרש". מבלי להיכנס להגדרות מסובכות בהגדרת "מהו פשט" אפשר להניח שאוהבי הפשט ימצאו בספר הזה אוצר בלום. קוראי הספר לא יוכלו להישאר אדישים לנוכח הרעיונות המקוריים שמציג המחבר – חלקם יזדעזעו, חלקם יוקסמו וחלקם ימצאו בו חומר רב למחשבה. בשלושים הפרקים של הספר המחבר מתייחס לנושאים שונים על פני כמחצית מפרשיות התורה, תוך שהוא מצויד במבט חדשני ובידע רחב מאד הן תורני, והן כללי.

בפרק הראשון של הספר המחבר מתייחס לשאלת סיפור הבריאה הכפול – פרק א' בבראשית מול פרק ב'. הוא מציג את הסתירות בין הפרקים ואת התשובות השונות שניתנו ליישוב הסתירות, וכן את הקשיים בכל אחת מהתשובות. לאחר מכן הוא ניגש להציע יישוב משלו לסתירות. לדידו יש להתייחס לשני הפרקים כמספרים על אירועים שונים בתכלית. פרק א' מספר את סיפור בריאת המין האנושי, והוא נברא כמין, דהיינו בני אדם רבים, כמו שנבראו מין החיות ומין העופות. פרק ב', שייתכן וארע גם זמן רב לאחר אירועי פרק א', מספר על יצירת אדם מיוחד שנועד לעבוד בגן עדן. מאדם מיוחד זה, שנוצר בפרק ב', נולד בסופו של דבר נח. על ידי הסבר זה, לא רק שהמחבר מגשר בין סיפור התורה לבין המחקר המדעי, הוא גם מפרש פסוקים שונים המורים על כך שהיו עוד אנשים בעולם חוץ מאדם, חווה, קין והבל – מהם מסתבר שלקח קין אשה, ועבורם בנה קין עיר ועוד.

מקום בפרשה – ד"ר יואל אליצור, הוצאת ידיעות ספרים

לא על כל ספר אפשר לכתוב שהוא ייחודי כפי שמוצדק ונכון לכתוב על ספר זה. "מקום בפרשה" דן ב"גיאוגרפיה ומשמעות במקרא". המחבר מוצא בכל פרשה בתורה (וגם במועדי השנה) עניין הקשור לריאליה של תקופת התורה, אם זה בגיאוגרפיה או בהיסטוריה של התקופה. הקישורים הם דרך מקומות המוזכרים בפרשה, שמות אנשים הקשורים למקומות בארץ ישראל, וכד'. במהלך דבריו המחבר מביא גילויים היסטוריים וארכיאולוגים שונים, דן במשמעותם, מתפלמס עם דעות חוקרים אחרים ומפענח את קשרם למה שמסופר בתורה. לא אחת המחבר מביא בתוך דבריו רעיונות והסברים בשם אביו הגדול, חוקר המקרא והפרשן, פרופ' יהודה אליצור.

וכך בפרשת לך-לך נעמיק בחקר מיקום העי, בפרשת ויחי במיקומו של אבל מצרים, גורן האטד ובדרך שעשו השבטים ממצרים לקבור את יעקב, ובפרשת בשלח בכל המקומות המוזכרים בסיפור דבורה (הפטרת בשלח). בפרשות לא-סיפוריות גם כן נמצא את הקשר למקומות ולגיאוגרפיה. כך לדוגמא בפרשת צו המחבר דן בשאלה מה משמעות המילה "מול" במקרא המופיעה בפרשה בביטוי "מול עורפו", מקום שחיטת העוף. הפועל היוצא של הבנת המילה "מול" הוא הבנה נכונה של הפסוק ביהושע, במעמד הברכה והקללה: "חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל". וכן בהבנת מיקום מזבח שניים וחצי השבטים שבסוף ספר יהושע שנבנה "אל מול ארץ כנען".

ספר ייחודי ומיוחד המשלב את תורת ישראל עם ארץ ישראל – ירבו כמותו בישראל!

עיונים בפרשות השבוע, בראשית שמות, סדרה שלישית – הרב אלחנן סמט, הוצאת ידיעות ספרים

ספר זה הינו החמישי בסדרת "עיונים בפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט, והראשון מהסדרה השלישית. בספר זה ממשיך המחבר בדרך שפסע בה בספריו הקודמים, לנתח מבחינה ספרותית את פרקי וסיפורי המקרא, ומתוך הניתוח הספרותי להבהיר ולחדש פשט חדש בסיפור. בנוסף, מצליח הרב סמט למזג בין פירושי הראשונים וניתוחם לבין דרכו החדשנית בניתוח פרקי המקרא.

בפרשת ויחי המחבר שואל על שאלת יעקב כלפי בני יוסף "מי אלה?": היתכן ויעקב לא הכיר את בני יוסף? ועוד, שאלה זו נשאלת לאחר שיעקב לכאורה הגיב להימצאותם של בני יוסף באמרו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"? ועוד, משמע מסיפור שיכול הידיים שבני יוסף היו ילדים קטנים, אך אם נחשב את השנים מאז לידתם ועד שבע עשרה שנה לאחר ירידת יעקב  למצרים נגיע לכך ששניהם היו כבני עשרים!

כדי לענות על שאלות אלו ואחרות המחבר מציע שיש כאן "סיפור מפוצל". דהיינו, חלק מהסיפור המופיע בתחילת פרשת ויחי למעשה ארע בעת שיעקב פגש לראשונה את יוסף בעת ירידתו למצרים, והוא נכתב כאן כדי לא להפריע לרצף הסיפור בפרשת ויגש. המחבר ממשיך ומאריך בסיבות לפיצול הסיפור ואף מוכיח כי מבחינה ספרותית הוצאת הסיפור הקדום מתוך הסיפור המאוחר, זה שמתרחש שבע עשרה שנה לאחר ירידתו של יעקב למצרים, מותירה את הסיפור המאוחר עם מבנה ספרותי ברור וחד.

נאחל למחבר שיזכה במהרה להוציא לאור את הכרך השני של הסדרה על ויקרא, במדבר ודברים.

הפרשה– הרב אביחי קצין, הוצאת המחבר (הפצה: דני ספרים)

הרב קצין מרביץ תורה בעיר רעננה ובמקומות נוספים מזה שנים רבות (גילוי נאות: הוא היה רב בית הכנסת בו גדלתי). במשך מספר שנים הוא שידר תוכנית יומית בת שעה ברדיו בנושא פרשת שבוע. לפני מספר שנים הוא קיבץ חלק מרעיונותיו וחידושיו על פרשת השבוע לספר בשם "הפרשה" שיצא לאור על חומשי בראשית, שמות וויקרא. בשנה האחרונה הוא זכה להוציא כרך שני לספר על חומשי במדבר ודברים. את דרכו הוא מגדיר "בין פשט לדרש – עיונים בפרשות השבוע לאורם של מדרשי חז"ל".

לדוגמא: בפרשת כי-תבוא דן הרב בפרשת מקרא ביכורים הפותחת במילים "וענית ואמרת", ושואל: מדוע מופיע כאן הפועל "וענית" – הרי מביא הביכורים אינו "עונה" לשום שאלה. הוא מביא מהראשונים המשיבים לשאלה זו, אך לא מסתפק בכך.

כהקדמה לתשובתו הוא דן בחיוב בליל הסדר לדרוש את פרשת מקרא ביכורים ומסביר עפ"י המשך חכמה והרב הוטנר שיש שני דינים בליל הסדר: סיפור ("מצוה לספר") ועניה ("עונין עליו דברים הרבה"). משמעותו של חלק ה"עניה", המתקיים ע"י דרשת פרשת מקרא ביכורים, הוא שהאדם חש שהקב"ה פונה ומדבר עמו – דרך הוצאתו ממצרים, ודרך הבאתו לארץ ישראל, והוא עצמו נתבע להשיב-לענות לו ע"י התעסקות במצוות הסדר והבאת הביכורים מתוך הכרה בחסדי ה' שהוא זכה להם.

מלאך לשבת – הרב מרדכי (מארק) אנג'ל, הוצאת jewishideas.org

הספר מלאך השבת, שראה אור בתש"ע, הוא מעט ותיק יותר מיתר הספרים בטור הזה, אך נחשפתי אליו רק לאחרונה. בספר זה הרב אנג'ל מציג דרשות קצרות על פרשות השבוע ומועדי השנה. על כל פרשה יש בדרך כלל שתי דרשות, כאשר כל דרשה היא בממוצע באורך עמוד עד עמוד וחצי. הדרשות מחברות בין תכני פרשת השבוע לערכים ואידיאלים יהודיים וגלובאליים. להבנתי, הדרשות מייצגות את אופי הדרשות שניתן לשמוע בבתי הכנסת הדתיים-מודרנים בארה"ב.

לדוגמא: את הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" בפרשת בלק, מסביר הרב כך "עם ישראל שוכן בדד, כלומר הוא ייחודי, ואינו מוערך על ידי הגויים". בדרשה זו הוא מאריך להסביר את הייחודיות של עם ישראל ומדינת ישראל ואת תרומתם לאומות העולם בשלל מישורים. הוא ממשיך להסביר שחלק מהייחודיות של עם ישראל נובעת מכך שהגויים אינם מעריכים אותו מספיק ואינם מכירים טובה לעם שתרם כל כך הרבה לאנושות.

על סף הארץ, עיונים בספר במדבר – הרב נתנאל הלפגוט, הוצאת מגיד

ספר זה מכיל עשר דרשות על ספר במדבר, כל דרשה כ5-7 עמודים. דרכו של המחבר היא בדרך כלל לחפש מקבילות לסיפור המקראי בו הוא עוסק ומתוך כך להסיק מסקנות פרשניות על הפרק הנדון.

לדוגמא: בפרשת מטות המחבר דן  במקומה של מלחמת מדין. התורה מאריכה מאד בתיאור ההכנות למלחמה ובייחוד בתוצאות המלחמה – חלוקת השלל והרמת אחוזים מן השלל לטובת הכהנים. לא מצינו אריכות כזו באף מלחמה אחרת בתורה, והדבר אומר דרשני. המחבר מצביע על מספר הקבלות מעניינות בין חטא העגל לחטא בעל פעור. משמעות ההקבלות ללמדנו על דפוס חוזר ומקביל בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ – אלו חטאו בחטא העגל ואלו בבעל פעור. כשם שהתיקון לחטא העגל היה הרמת התרומה למשכן ובנייתו, כך התיקון לחטא בעל פעור הוא היציאה למלחמה כנגד מדין אך גם הרמת ה"תרומה" (כך מכנה זאת התורה!) מהשלל.

בתחילת הספר ישנו מאמר ארוך יחסית (כ40 עמודים) הדן "על יראת שמים ולימוד תנ"ך". במאמר זה מאריך המחבר, בוגר ישיבת הר-עציון, לבסס את דרכו בלימוד התנ"ך ומתייחס לרוב הפולמוסים שהיינו עדים להם בשנים האחרונות סביב לימוד התנ"ך. 

הדיון ההלכתי סביב מכשירי חשמל בשבת - כמה עדכונים

לפני כחצי שנה, ניסן תשע"ד, פרסם הרב ד"ר דרור פיקסלר מאמר בהמעיין אודות "הגדרת מלאכת מכה בפטיש והקשרה לחשמל בשבת". בסוף המאמר אף צורף הנספח הבא מהג"ר נחום אליעזר רבינוביץ':

יפה עשה ידידי הר"ד פיקסלר שהסביר בטוב טעם, מה שכבר כתבו הגרש"ז אויערבאך ועוד גדולים, שאין מקום לחוש למלאכת מכה בפטיש בפעולות חשמליות, ומי יבוא אחריהם. אמנם בתקופה שהתפשטו שימושים בחשמל ראו אל נכון גדולי הפוסקים שיש סיכון לעצם שמירת השבת, שהרי ע"י חשמל ניתן לעשות כל ל"ט מלאכות כולן, ועל כן ברור היה שיש איסור בפעילויות כאלה על כל פנים מדרבנן (וראה מה שכתבתי בשו"ת מלומדי מלחמה סי' נו-נז, סא ושו"ת שיח נחום סי' כה בשם גדולי הפוסקים, ושם כתבתי שבפעולות חשמליות שלא נעשית בהן מלאכה אך יש בהן סגירה ופתיחה של מעגלים חשמליים - יש איסור לעשותן משום גזרת 'עובדין דחול'). אמנם בימינו אנו התקדם והתפשט יישום חשמל לסוגים שונים של אוטומציה, וזה מאפשר למנוע עשיית מלאכות בידיים ואפילו בטיפול בחולים ומוגבלים, וגם במערכות ציבוריות שונות, ובכך להשרות מנוחת שבת במעגלים רחבים. לפיכך, צריך עתה לזהות בדיוק יתר אלו שימושים בחשמל אין בהם איסור כלל ואפילו מדרבנן, ועל ידי כך תתרחב שמירת השבת.

כתגובה למאמר זה פרסם הג"ר יעקב אריאל תגובה בהמעיין תמוז תשע"ד, בו חידש שיש לאסור שימוש בכל מכשירי החשמל מדין מצוות עשה של "שבתון" ו"זכור את יום השבת לקדשו". מתוך דבריו:

מה שהנחה לענ"ד את הפוסקים לפני מאה שנה, וצריך להנחותנו גם היום, הוא הדיבר הרביעי – "זכור את יום השבת לקדשו!" מצות "זכור" באה לשמור את השבת שלא תטבע בפרשנות פורמליסטית שתוצאותיה עלולות למחוק את השבת חלילה. 'זוכרהו מאחר שבא להשכיחו'. השבת אינה רק מנוחת הגוף (=שמור) אלא בעיקר מנוחת הנפש (=זכור). אין צורך לענות על צלצול הטלפון, אין חובה להשיב על דוא"ל, אין הכרח לסמֵס חזרה. מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה. כמה אומללה שבתם של כל המתוקשרים גם בשבת! לבי לבי על חילוליהם את השבת - הטלפון המצלצל, הרדיו המבשר כל חצי שעה חדשות, הסמ"ס הממסמס את מנוחת השבת - מעי מעי על חלליהם הרוחניים והחברתיים.

בגליון הנוכחי של המעיין, תשרי תשע"ה, התפרסמה תגובה אנונימית לרב יעקב אריאל מאת מחבר ספר "אורחותיך למדני" - ראו כאן. על דברי התגובה חזר והגיב הרב אריאל. את דבריו הוא סיים כך (ההדגשה שלי):

מטעם זה אסר הגר"מ פיינשטין (או"ח ח"ד סי' ס) את השימוש בשעון שבת. לדעתו, שעון שבת חמור מאמירה לנוכרי, ואילו היו חז"ל חיים בימינו היו אוסרים אותו ללא ספק. גם לנו יש סמכות, רשות ואף חובה, לפרש את כוונת התורה בימינו. אומנם דעת הפוסקים בנושא זה עומדת בניגוד לרב פיינשטיין, והם מתירים את השימוש בשעון שבת במקרים מסוימים ולא רק לצורך התאורה, אך אם המדרון החלקלק יביא לפריצת חומת השבת נגיד כולנו שמשה אמת ותורתו אמת ונצטרך להחמיר גם באלו.

בזירה אחרת פרסם, בכתב העת אמונת-עתיך, הרב ד"ר דרור פיקסלר יחד עם הרב אלי רייף מאמר אודות השימוש בחיישנים בשבת - אודותיו כתבנו כאן וכאן. בגליון הנוכחי, גליון 105, פרסם הרב איתם הנקין תגובה לדבריהם - את דבריו תוכלו לקרוא בבלוג שלו (ומשם קישור לתגובות המחברים וכן תגובה שלו לדבריהם שלא פורסם בגליון).
בנושא זה אני איתן בדעתי שעיקר השאלה היא מציאותית ולא הלכתית: האם המציאות בה ניתן להפעיל כל מיני מערכות ללא שום ביצוע עבודה היא מציאות חדשה?
בעיני, על מי שמבקש לשכנע לאסור את השימוש בחיישנים בשבת להגדיר: מה יהיה הגבול לדעתו בה נאמר שהמלאכה המתבצעת כבר אינה קשורה כלל למעשי האדם? לדוגמא: האם חיישן שיודע לקרוא מחשבות של האדם גם יהיה אסור? 

שמיטה ישראלית

כבר הרבה זמן שלא התפניתי לכתוב. זאת, על אף שיש הרבה נושאים על שולחני שראויים לפוסטים. בעז"ה נמצא יותר זמן בשנה החדשה. 

נושא אחד שאני רואה כחובה להעלות לפני תחילת השנה החדשה, שנת השמיטה, הוא נושא השמיטה הישראלית. הרבה נכתב על הנושא הזמן האחרון, הנה חלק מהחומר המומלץ לקריאה.

- מאמר של יוסי צוריה - מאמר זה לא נכתב בזמן האחרון, אלא לפני 14 שנה. במובנים מסוימים אני רואה במאמר הזה מעין כתיבת חזון לכל מה שנקרא היום 'שמיטה ישראלית'. אתם מוזמנים לקרוא כאן. במאמר מתאר יוסי צוריה כיצד ניתן ליישם רעיון של שמיטה בחברת היי טק. אינני יודע אם זה באמת בר יישום, אך זה לפחות רעיון מרתק. בזמן האחרון שמעתי את יוסי מדבר והוא הציע להתחיל בהקדשת זמן מרוכז בשנת השמיטה להשתלמות מרוכזת לעובדים, דבר שלא תמיד מתאפשר בשנה רגילה, אך שמוסכם בין הנהלות חברות שהוא חשוב ואף חיוני לעובדים.

- לפני מספר שבועות פרסם הרב ישראל רוזן מאמר במקור ראשון ובו הוא טוען ש"השמיטה אינה סוציאלית". אינני יודע כיצד אדם הקורא את הפסוקים בתורה יכול לטעון טענה כזאת.

- לאחר מכן פורסמו במקור ראשון תגובות למאמרו של הרב רוזן, ובתגובה לתגובות טען הרב רוזן כי "תחת עינינו מתרקמת דת חדשה". אני מסכים עם דבריו של הרב רוזן, אך בעיני זה בבחינת "תורה חדשה מאתי תצא", וכפי שכתבתי בטורי על "התחדשות יהודית" אני רואה הרבה אמת ברצון לחבר בין ערכי התורה של השמיטה, במקרה דנן, לבין החיים המציאותיים של כל אחד מאתנו (ולא רק של קומץ חקלאיים מהפריפריה).

- מומלץ מאד לקרוא את טורו של ג'קי לוי שגם כן נוגע בענין שמיטה ישראלית.

לענ"ד הציבור הדתי צריך לראות ביוזמת השמיטה הישראלית לא רק רצון של גורמים שונים בעם ישראל להתחבר לערכי התורה, אלא גם הזדמנות להוציא את השמיטה מלהיות כמעט רק נושא לויכוחים מגזריים ובין-מגזריים בתוך החברה הדתית ולהפוך אותו להיות משהו נוכח בכלל החברה הישראלית. 

התחדשות יהודית

לפני קצת יותר מחודש, באסרו חג שבועות, נסעתי יחד עם קבוצה מבית-הלל למה שאפשר לכנות "מסע". במסע הזה פגשנו יהודים שונים וקבוצות שונות שהמכנה המשותף לכולם הוא מה שמכונה "התחדשות יהודית". המסע ארך יומיים, שבהם כמעט ולא נחנו. פשוט נסענו ממפגש אחד למשנהו.
כמעט כל אחד מהמפגשים השאיר אותי עם המון מחשבות והרהורים ולעיתים קרובות אף פעור פה. אחרי עוד מפגש ועוד מפגש כזה נותרתי עם כל כך הרבה מחשבות וכל כך המום (המונח שאני רוצה להשתמש בו הוא overwhelmed, התרגום הכי קרוב לעברית שאני מכיר זה: המום) שלקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לעשות לעצמי סדר ולהגדיר עבורי מה הדבר הזה בעצם אומר להבנתי.
עבור אלה מכם שבכלל לא יודעים על מה אני מדבר אנסה לתאר במילים בודדות עם מה נפגשתי, אך אני ממליץ לקרוא את דבריהם של אלישיב רייכנר (קישור) והרב עו"ד צוריאל בובליל (קישור). פגשנו ביהודים שונים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, ומן הסתם מי שרגיל לחלוקה הדיכוטומית של דתי-חילוני היה מגדירם חילוני. יהודי אחד כזה ייסד אצלו ביישוב (שאין בו אף דתי אחד) בית כנסת (אורתודוקסי לחלוטין, עם מחיצה!), יהודי אחר הוא יזם שעובד על כל מיני יוזמות לחיבור יהודים ליהדותם, קבוצה אחרת עובדת עם בתי ספר ממלכתיים כדי ליצור יחד אתם טקסים וחומר לימודי הקשור למעגל השנה ולמעגל החיים היהודי, וכמובן יוזמות שונות של לימוד תורה בבתי מדרש לחילונים, ועוד ועוד.
על המושג "התחדשות יהודית" שמעתי לפני המפגש הזה, ובאופן שטחי גם קראתי פה ושם על כל מיני יוזמות שיצאו מבתי מדרשם של הפועלים בשטח ההתחדשות היהודית. אך מסע זה היה הפעם הראשונה שאני חויתי את הדברים מיד ראשונה ובמפגש פנים אל פנים.
כפי שתיארתי לעיל, יצאתי מהיומיים הללו פעור פה לחלוטין, עם הרבה מחשבות לא מסודרות, ועם הרבה שאלות מכל מיני כיוונים. חלק מהשאלות נוגעות בכלל למושגים "חילוני" ו"דתי", וחלק לתכנים של היוזמות הללו: האם אלו דברים מבורכים (חשוב אולי להבהיר שלפחות לגבי חלק מהיוזמות הללו הם לא מחכים ללגיטימציה כלשהי מצד הדתיים, ולא אכפת להם בכלל אם אני או כל רב אחר יראה בזה דבר מבורך או לא)? האם אנו צריכים לחלק את התייחסותנו בין יוזמות שהם מבקשים שיתוף פעולה עם ציבור דתי או רבנים לבין יוזמות שלמעשה מעוניינים להחליף את מקומם המסורתי של רבנים (לפחות כאלה שפועלים בקרב הציבור הלא-דתי)? עד כמה היוזמות הללו הן תופעת שוליים בציבור הישראלי או עד כמה הן נמצאות קרוב למיינסטרים?
יש כמובן שאלות נוספות לגבי הערך של לימוד תורה עבור מישהו שאינו מאמין באותם דברים שאני מאמין בהם, או ערכם של קיום מצוות מסוימות ע"י מישהו שאינו שומר שבת וכד'. את דעתי על שאלות אלו גיבשתי, בעזרת רבותי, לפני שנים רבות, כך שלא אעסוק בזה כעת.

בטרם אמשיך, אזכיר שבכנס ירושלים האחרון התקיים פנל בנושא לימוד תורה לחילונים. בשעתו האזנתי לדברים שנאמרו שם וזכור לי שהרגשתי פספוס גדול מהדברים שנאמרו מהצד הדתי של הפאנל:



כאמור, הסתובבתי עם לא מעט שאלות בראשי במשך כמה שבועות. באותם ימים הזדמן לידי ספרו האוטוביוגרפי של חגי בן-ארצי "דרך אחרת" (שמעתי ברשת המלצה חמה מאד מהרב אהרן רקפת ובמקרה גמור יומיים לאחר מכן ראיתי את הספר בספריה, בלא שחיפשתיו כלל. אני מצרף את המלצתי לזה של הרב רקפת.). בפרק בספר בו הוא מספר על מפגשו עם תורת הרב קוק, הוא כותב את הדברים הבאים כשהוא מתאר את דברי הרב במאמר הדור:

רק עם שוך הסערה יחפשו הבנים של המורדים הגדולים אט אט את הדרך חזרה, יבקשו את המיטב ואת הנצחי בשורשיהם היהודיים, שבלעדיהם אין להם קיום. את המיטב שבמורשתם העתיקה ישלבו במיטב ערכיהם החדשים, ועולם יהודי חדש יצמח מתוך החרבות. 

כשקראתי את הדברים, שכאמור מיוסדים על דברי הרב במאמר הדור, הרגשתי שנעשה לי סדר מסוים במחשבות.
למעשה מה שמתואר כאן הוא שיבוא זמן שבו צאצאיהם של המורדים בדת ימצאו את דרכם חזרה, אך הם יבואו חזרה גם עם ערכים חדשים.
אך אני חושב שצריך להוסיף לכך עוד דבר. כשהתחילה שיבת ציון לפני כמאה שנה, שדרה גדולה של הממסד הרבני והדתי התנגדו "לתהליך הגאולה" שהובילו אותם פורקי עול. אך היו רבנים שהבינו שלא הכל יקרה בדיוק איך שהם חושבים שזה צריך לקרות. תלמידי תלמידיהם של אותם רבנים כבר יודעים שאותם רבנים צדקו בהבנת שר ההיסטוריה. ואעפ"כ הם חושבים שאחרי שאותם פורקי עול הקימו את המסד הגשמי של המדינה, יבוא יום ובו צאצאיהם של מקימי המדינה יבקשו מהם, הרבנים, ללמד אותם איך להיות שומרי תורה ומצוות. אך נדמה לי שיש סיכוי שגם בבניית הקומה הרוחנית של המדינה, שר ההיסטוריה לא בהכרח יפעל כפי שחושבים הרבנים. ייתכן שגם הקומה הרוחנית של המדינה ילך וייבנה ע"י כאלה שלא גדלו בבית המדרש ושמביאים אתם לחייהם הרוחנים ערכים שהם פגשו במקומות אחרים.
השאלה היא, במידה וזה אכן יקרה, האם הרבנים יעמדו מנגד ויצעקו שלא כך צריך להתרחש תהליך הגאולה, או שהם יכירו בכך שאולי יש כאן משהו חדש ששר ההיסטוריה הצליח להרכיב בצורה מופלאה?