יום חמישי, 22 ביולי 2010

החופש הגדול מדי, מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם בעלון "עולם קטן"

יש מילים המקבלות משמעויות שונות לחלוטין בהתאם להקשר שלהם או בהתאם לשלב בחיים בהם משתמשים בהם, קחו לדוגמא את המילה 'חופש גדול'. עבור הילד / נער צמד המילים הללו מעורר רטט נעים באיזור הבטן, התפרצות של שמחת חיים לא מרוסנת ואינספור תכניות לניצול התקופה המתוקה הזו (כן, כן, אני יודע שבסוף זה נגמר בזבוז זמן אחד גדול מול הטלוויזיה) . עבור ההורה לעומת זאת צמד המילים הללו מעורר את אותם תחושות שמעוררות המילים 'נחש צפע נחש צפע' (שגם הם אגב מעוררות תחושות שונות לגמרי עבור דור ההורים ודור הצעירים). נכנסים לכוננות. האמת שזו בעצם חידה מתמטית מאתגרת – לילדיך שישים ימים בהם הם מנותקים מכל מסגרת, אין בית ספר, אין גנים, עליך להעביר אותך ואותם תקופה זו בשלום וללא נפגעים בנפש כאשר לך מגיעים רק ארבעה ימי חופש מהעבודה. למה יש לך רק ארבעה ימי חופש מהעבודה אתם שואלים, ובכן הסכיתו ושמעו...
לפני זמן לא רב קיבלתי בעבודה מייל הקורא לעובדים שלא לצבור יותר מחמישים ימי חופשה לא מנוצלים, שכן למי שאכן ייצברו מעל ל50 ימי חופשה הם יימחקו לו. מיהרתי לבדוק את מס' ימי החופשה שלי כדי לראות האם גם עלי לדאוג ואכן גיליתי כי עלי לדאוג, שכן אני במינוס עשרה ימי חופשה. אז איייך ? אז ככה – מסתבר כי העובד החילוני הממוצע בוחר בקפידה את חופשותיו וזה לא שהוא לא לוקח חופש, אוהו הוא לוקח, פשוט ראש השנה יוצא ביום שלישי, אז הוא טס לחו"ל ביום שני, ככה שהחג לא על חשבון עבודה, שישי שבת לא יורד לו (אם גם היו בחירות בעשרת ימי תשובה בכלל הרווחנו) סוגר את יום כיפור על הדרך והופ במחיר של ארבעה ימי חופש הוא חודשיים בחו"ל, עבור העובד הדתי, תת קבוצה – העובד ההורה הדתי כל אפשרויות המשחק סגורות הרמטית, את ימי החופש שלו הוא לוקח על חשבון ימי עבודה וכך כל שנה הוא סוגר את ימי החופש שלו על האפס או על המינוס. מצד שני הוא לא יגיע לגיהנום.
בקיצור מסתבר שע"מ להיות הורה בחופש הגדול צריך תואר מתקדם בלוגיסטיקה. אז מה עושים? ראשית חכמה קייטנה. וכאן אנו מגיעים לדוג' השניה של מילה בעלת כפל משמעות – בתחילת החופש המילה קייטנה מעוררת אצל ילדך דמיונות של ים/ בריכה/ אטרקציות אולם מהר מאוד הוא נוחת לקרקע המציאות כאשר ביום הקייטנה הראשון הוא מגיע שוב לגן שלו , רק שהפעם בלי הצעצועים שכן הגננת נעלה את ארגז הצעצועים. "אבל הבטחתם לי קייטנה" זועק הקטן "לא רוצה לגן", "מה פתאום חמודי, זה לא גן זו קייטנה. הנה תראה מחר יש יום בריכה". והנה הגענו לכפל המשמעות השלישי. בדמיונו של הילד כשהוא שומע את המילה 'בריכה' עולה התמונה של ... של... בריכה, אולם למחרת הוא מגלה לתדהמתו שאבא מביא לגן גיגית. אבל לכל דבר טוב יש סוף וגם הקייטנה חולפת עוברת לה. נשאר רק עוד חודש וחצי להעביר.
הפתרון הבא הוא בד"כ 'קייטנת סבא וסבתא'. למרבה ההפתעה הוריכם לא רואים בילדים אתגר שיש להתמודד איתו, אלא סוג של אטרקציה. לא ייאמן, אבל הם ממש שמחים על ההזדמנות לשהות כמה ימים במחיצתם. מדהים. כולם שמחים. גם הילדים גם סבא וסבתא וכמובן שאתם, אלא שחשוב מאוד שלא להגזים בפיתרון זה, שכן ככל שעוברים הימים סבא וסבתא מתחילים ליישר קו איתכם בקשר לילדים והילדים אט אט מאבדים ממעמד האטרקציה ומתקרבים לכיוון ה'אתגר'. ברגע שהוריך מתחילים להגיד לכם "כל הכבוד לכם בחיי, איך אתם מצליחים לגדל שלושה ילדים קטנים ולהישאר שפויים" זה הזמן לעבור לפיתרון הבא לפני שתאבד נכס חשוב זה.
נשאר רק חודש ושבוע. זוהי שעתם היפה של הבייביסיטריות. ולמעשה זה שילוב אינטרסים. הבייביסיטר שמחה על זה שאחרי שבוע היא יכולה לממן את האוניברסיטה שלה ("לא אכפת לך שאני שומרת על הילדים של כהן, של בן דוד ושל זלצמן יחד עם שלך, נכון?")ולך תמיד הפריע שיש יותר מדי כסף בבנק. כך או כך עבר עוד שבוע. מה עכשיו?!
"מי רוצה לבוא עם אבא לעבודה?" איזה כיף, איזו אטרקציה ואיזה פתרון אלגנטי – אתה לא בזבזת ימי חופש, אפי' השווצת קצת בעבודה בילדים החמודים שלך, הילדים יכולים קצת לראות את אבא בעבודה, לצייר, לראות סרטים על המחשב שלך וכולם מרוצים. חוץ מהבוס שלך שגילה שהוא מנהל שמרטפיה, חוץ ממך שתפסו לך את המחשב וחוץ מהילדים שנשבר להם אחרי שעתיים.
אין ברירה זה הזמן ליסוע לחופש. ההתלבטות היא כמובן בין קמפינג באהלים לבין צימר. לכל דבר יש את היתרונות שלו אך הכלל בד"כ הוא כזה – אם סבא וסבתא מזמינים - צימר, אם אתם משלמים - אוהל.
זהו נשארו עוד שבועיים לקראת הראשון לספטמבר המבורך, אולי תעמיקו עוד קצת את מינוס ימי החופש שלך, אולי תשלחו את הילדים לקייטנה של הבן של השכנים, שהוא אמנם בן 8 אך מאוד אחראי, מה שלא יהיה בעוד שבועיים מתחילה סופסוף 'שנת הלימודים' והנה הגענו לדוג' הרביעית למושג ששינה את משמעותו עם השנים.

רוצים עוד ? – www.haim.tk
תודה על התגובות הרבות, זה כיף גדול. אני משתדל גם לענות – vlado@olam-katan.co.il

יום שלישי, 20 ביולי 2010

תחושת הכישלון

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

אחד הדברים הקשים ביותר בעולם הרבנות הוא, לדעתי, תחושת כישלון.
כל רב מכיר את הסיטואציה. יש לך רעיון שלדעתך ממש יתרום לקהילה ויתחיל תהליך חיובי ונצרך, אתה מתחיל בארגון הפרטים, מפיץ את הרעיון בקרב החברים. ואז, באים ואומרים לך: "תשמע הרב, זה לא מעניין". במקרה הטוב ההודעה הזאת מגיעה ממש בערב ההשקה. במקרה הגרוע האירוע יוצא לפועל מבלי שהמשתתפים הפוטנציאלים מגיעים להשתתף בו.
חבר, ר"מ בישיבת הסדר, תיאר לי פעם סיטואציה הממחישה את התחושה:
"יום לפני שהיתה אמורה להתחיל תקופת החזרות לקראת סוף הזמן בישיבה, תקופה בה חוזרים על כל החומר שנלמד בחודשים האחרונים, כינסתי את התלמידים שלי ונתתי לפניהם את אחד מהנאומים הטובים שנתתי בחיי. הסברתי להם שהחזרה נועדה לאפשר להם להוציא פירות מהעמל של השנה האחרונה. במהלך דבריי, יכולתי לראות שהתלמידים מנדנדים בראשם בהסכמה. הייתי בטוח שדברי נקלטו בליבם. למחרת בבוקר הגעתי מלא בהתלהבות לבית המדרש כדי לראות את תלמידיי עוסקים בחזרה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, כשראיתי שאני כמעט היחיד מהשיעור שלי שנמצא בבית המדרש".
זו תחושת כשלון המגיעה לאחר שהר"מ לא עשה יותר מאשר לנאום ולהגביה ציפיות, ניתן בקלות לשער כיצד היתה גדלה תחושת הכישלון אם אותו רב גם היה משקיע משאבים וזמן רב להכין את תלמידיו לאותו סדר חזרה, ובסוף היה מוצא את עצמו לבד.
אני מניח שגם במקצועות אחרים ישנה תחושה של כישלון מדי פעם. אם כי יש מקום לחשוב שבעולם הרבנות התחושה היא קשה יותר. בתפקידים המקובלים בתעשייה ישנה היררכיה, גוף אחד קובע את היעדים ואת סדרי העדיפויות, גוף שני מחליט כיצד יש לעמוד ביעדים, וגוף שלישי ממונה על הביצוע. בעולם הרבנות, לעיתים התפקידים הללו מתרכזים כולם אצל אדם אחד - הרב. כיוון שכך, האחריות על הכישלונות היא גדולה וכבדה.
תחושת כישלון מדי פעם בפעם מכילה אולי גם צדדים חיוביים. הרי מה רע אם מדי פעם יהיה משהו שיעמיד את הרב במקומו הראוי, שלא יגבה ליבו יותר מדי ושיבין את מגבלות כוחותיו. אך לצערנו תחושת הכישלון יוצרת גם פחד מכישלון. לאחר שהרב נכשל פעם כשלון צורם, בכל פעם שהוא יראה הזדמנות להתחיל משהו חדש הפחד יחדור לראשו והוא ישאל את עצמו שוב ושוב: האם אין סיכוי שאני שוב מכניס את עצמי למצב של כשלון? השאלה הזו תנקר במוחו למשך תקופה ארוכה. לפעמים הוא ימצא את האומץ להעיז ולנסות ולפעמים הוא פשוט יקבור את התוכניות. כללו של דבר, אם ראית רב שאיננו מנסה להתחיל יוזמות חדשות בקהילתו - כנראה שמדובר ברב שנכשל פעם אחת יותר מדי.
אפשר להעלות כיוונים שונים שיש בהם בכדי להנמיך את עוצמת הכשלון. ניהול הקהילה כעסק, היא בודאי מתכון טוב לחלוקת האחריות. ההכרה שניתן ללמוד מטעויותומכישלונות לעתיד, גם בה יש משהו מחזק. כדאי גם לקחת חופשה מדי פעם, כדי למצוא את הכוחות להתמודדות עם כישלונות נוספים.
בסופו של דבר כדאי לזכור דברים שכתב באחד מאיגרותיו הרבי האחרון מלובביץ' זצ"ל (כרך ד', תתסג):
"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו וכיוון שהעמיסו עליו שליחות בודאי נתנו לו כוחות על זה."
או למי שמעדיף את מילותיו של הראי"ה קוק בפיסקא שאני רואה בה תיאור של ההתמודדות עם הכישלון (חדריו מז-ח):
"מתכנסים הם לפעמים בתוך הלב כל יסורי העולם, כל עינויי הנשמות ועינויי הגופות, האדם אינו מוצא מנוח ללבבו, חפץ הוא בתיקונו של עולם, והעולם עומד לעומתו בכל כיעור וניוול, בכל עוצב ויגון קודר שלו, ונפשו בוכה במסתרים, מי ינוד לו, מי ינחמו. המציאות קשה מברזל, והיא מטפחת על פניו. מתכנס האדם בתוכיותו כחומט בקליפתו, ומנוח אין. הומה אז מקרב נשמתו למקור הישע, למעין האושר וההרמוניה של כל היש, אל אלהים דלפה נפשי. כמים קרים על נפש עיפה, באה שמועה טובה ממקור חי העולמים."

יום ראשון, 18 ביולי 2010

אוי מה היה לנו

המודעה הזו הובאה לידעתי. היא התפרסמה ביום שישי האחרון באחד העיתונים (אינני יודע לומר איזה, אבל זה כנראה לא 'בשבע'):
זה כל כך מוזר, שקשה אפילו לגבש דעה אם זה טוב ליהודים או רע ליהודים.

יום חמישי, 15 ביולי 2010

ביקורת ספרים: טל לברכה, הרב רמי רחמים ברכיהו (חלק ב')

ביקורת ספרים: טל לברכה, הרב רמי רחמים ברכיהו (חלק א')

בפעם הקודמת סקרנו בקצרה את אשר ניתן למצוא בספר טל לברכה. הפעם אני מבקש להציג עוד נושא אחד מתוך הספר שלדעתי דורש יתר ליבון.

בהקדמה לחלק ב' של הספר, שנכתב כשמלאו לרב י"ג שנה לכהונתו ביישוב טלמון, כותב הרב ברכיהו כך:
מאז הוצאת החלק הראשון השתנו דברים רבים בחיי היישוב, היישוב גדל וצמח מיישוב קטן בעל אופי משפחתי ליישוב המונה למעלה ממאתיים משפחות כן ירבו, היישוב אינו מורכב עוד ממשפחות צעירות בלבד, ואינו נושא עוד אופי הומוגני כמו בתחילתו. הקהילה כוללת כיום משפחות ותיקות וצעירות, ויש בה הבדלים רעיוניים ורוחניים והשקפות עולם מגוונות.

על עקרון זה חוזר המחבר גם לקראת סוף ההקדמה:
בקהילתנו, טלמון, השתדלנו בכל כוחנו לאחד את הקהילה על גווניה, ולמצוא מכנה משותף רחב לכלל התושבים... הבאים מבתי מדרש שונים ובעלי השקפות דתיות שונות. תורה המופיעה בתוך הציבור כולו, על כל גווניו, יש בה בשורה רוחנית גדולה וחשובה... מלבד הרצון ליישב את ארצנו ולהפריח את השממה, יש לפנינו משימה חברתית ורוחנית - לבנות קהילה בעלת מכנה משותף רחב, קהילה בעלת יכולת הכלה של גוונים שונים החיים בתוכה.

אינני בטוח שכולם יסכימו איתי, אך משום מה קטעים אלו נראים לי כסותרים את אחת מהשאלות המופיעות בספר (עמ' 253):
ביישובנו כל הנשים בלי יוצאות מן הכלל מכסות ראשן. האם ראוי לקלוט ביישוב משפחה בה האישה אינה מכסה את ראשה?

בסיכום של התשובה לשאלה זו נכתב כך:
מכל האמור נראה שעל ועדת הקליטה מוטלת החובה לברר אם אכן מדובר במשפחה תמימה וחיובית המעונינת לחיות את חייה ביישובנו ולחזק בכך את יישוב ארץ ישראל, ולא חלילה ברצון ליצור פרובוקציה, אזי יש לקבלם. במקביל לכך עלינו להמשיך להתחזק, הן ברובד האישי הן ברובד הקהילתי והן ברובד החינוכי-רוחני, כדי שנוכל לתת מהמעט הטוב לו זכינו גם לזולתנו.

כמה עצוב לחשוב שהסתירה הזו אינה קיימת רק בספר הזה, אלא היא כמעט מובנת בציבור הדתי-לאומי, כשכל אחד חושב שהוא חי בקהילה הכי רב-גונית ובעצם רף הסבלנות שלו לאחר הנוהג מעט שונה ממנו הוא אפסי.

על שאלה זו אני מבקש להעיר עוד נקודה. לכאורה, מה מקום לשיקול הלכתי בשאלה כזו? היכן מצינו בהלכה דיון בנושא האם לאפשר למישהו לגור במקום מסויים?
המחבר דן בשאלה מצד מחלוקות היהודים (האשכנזים!) באם לחלק את הקהילות היהודיות - לקהילות שומרי תורה ומצוות (שיקראו להלן אורתודוכסיות) ולקהילות משכילות (שייקראו להלן רפורמיות), או שהאחדות היא חשובה יותר מהנסיון להתכנס לקבוצה הומוגנית של שומרי תו"מ.
אך דיון בשאלה העקרונית ביותר בשאלה הזו, לא קיים בספר.
ומן הסתם אתם שואלים, מהי השאלה העקרונית ביותר?
ובכן, תחשבו לרגע מה בג"ץ היה עונה על שאלה כזו. מן הסתם היו מכריעים שם שזה אחד מזכויות היסוד של האזרח שהוא יכול להתגורר היכן שליבו חפץ. אז אני שואל, מהי עמדת ההלכה כלפי עמדה זו של הבג"ץ? האם ההלכה מכירה או אינה מכירה בזכות יסוד מוסרית זו? האם במדינה יהודית לכתחילה יהיה חוק שיקבע שלכל אזרח זכות יסוד לגור היכן שהוא רוצה, או שהחוק במדינה כזו יהיה שאוכלי חולין בטהרה יגורו בעיר אחת ועמי הארץ בעיר אחרת?

לסיכום, נהנתי מאד מספרי "טל לברכה" של הרב רמי ברכיהו, ואני בטוח שכל אחד שחושב להיכנס לרבנות יוכל למצוא בספרים הללו צוהר אמין וכנה לעולמה של הרבנות. יובהר ששתי הדוגמאות שהבאתי לנושאים שבהם אני חלוק על המחבר אינם מעידים על הכלל, אלא הם היוצאים מן הכלל.

יום שני, 12 ביולי 2010

ביקורת ספרים: טל לברכה, הרב רמי רחמים ברכיהו (חלק א')

הספר טל לברכה של הרב רמי רחמים ברכיהו, הרב של היישוב טלמון, מלמד שאפשר לכתוב על חייה של קהילה כספר שו"ת. אם תרצו אומר זאת בלשון אחרת: הספר המונח לפנינו הוא כמעין בלוג המתאר את השאלות והלבטים שעלו בקהילה במשך שלוש עשרה השנים בהם המחבר מכהן כרב היישוב טלמון.

נתחיל מההתחלה. המחבר הינו בוגר ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים ותלמידו של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ'. את הכרך הראשון של הספר הוא הוציא לאחר חמש שנים בהם הוא כיהן כרב היישוב ובכרך זה הוא דן בהרבה נושאים הקשורים להיותו רב צעיר במשרתו. כאן נמצא בערך שליש מהספר הדן בשאלות ציבוריות העולות ברבנות, אם זה נושאים הקשורים למקומו של הנוער בקהילה, תפקידו וסמכותו של הרב ביישוב, חומרות וקולות בהנהגת הציבור, מקומן של נשים בקהילה הדתית. שאלות אלו תופסות כשליש מעמודי הספר. הכרך השני יצא כעבור י"ג שנים ברבנות. כאן אנו מוצאים הבדל. השאלות נוגעות הרבה יותר לפרט מאשר לציבור. הדיונים הם פחות עקרוניים ויותר ספציפיים. בהחלט מרגישים בכרך השני כמין בגרות ושעומד בפנינו אדם שלא מופתע מארועים המתרחשים בקהילתו - הכל תחת שליטה. כמובן, שהרבה נושאים שנידונו מעל גבי בלוג זה הקשורים לעולם הרבנות מוצאים את ביטויים גם בספר הזה.

אינני מכיר את הרב ברכיהו באופן אישי, ואף את היישוב טלמון אינני מכיר, אך משאלות ששאלתי אנשים הגרים ביישובי הסביבה (הרבה לפני שספרי טל לברכה הגיעו לידי), אני יודע לומר שהציבור באזור מרגיש שהרב ברכיהו מנהיג את רבנותו באופן שהוא יותר מעורב בנעשה ביישוב, לעומת רבנים אחרים שלא בהכרח עוקבים מה נעשה בכל ועדה ולא נמצאים בכל תפילה ביישוב.
אני חושב שבהחלט אפשר לחוש מתוך הספר את הנושאים המגוונים שרב בכלל, ורב יישוב בפרט מתמודד איתם. בסופו של דבר מדובר בספר הלכתי, וניתן למצוא כאן את כל השאלות ה"רגילות" הקשורות בקטניות בפסח, טבילת נידה וכד', אך ישנו עיסוק רחב גם בשאלת התויית הדרך ההלכתית הנכונה והמתאימה לקהילה, יחסי קהילה-רב ומזכירות-רב ועוד.

עד כאן די פרגנתי לספר, ומגיע לו כי בהחלט נהנתי ממנו ואני בטוח שגם אחרים יהנו ממנו. אני מבקש עתה לכתוב על שני נושאים שעוד דורשים ליבון (מפאת השעה, הנושא השני יהיה במועד אחר).
תוך דיון בנושא "חומרות בפסיקה לציבור", המחבר פורס בפני הקורא את ניתוחו שלו לחלקי הציבור הדתי-לאומי (חלק א' עמ' 263):
קיימות במחנה 'הדתי' שלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה היא קבוצת 'דתיי המסגרת'. על קבוצה זו נמנים אנשים שמחוברים לדת בגלל המסגרת החברתית הדתית הכוללת אוירת שבת וחגים, החברה הדתית, חינוך הילדים באוירה דתית, ועוד כמה דברים יפים שקשורים לעולמו של האדם הדתי. קבוצה זו מחוברת להלכה ברובד הכללי, אולם דקדוקי ההלכה אינם מעניינה. הקבוצה השניה היא של אנשים שאינם מחוברים רק לצד החיצוני של היהדות, הם עוסקים בתורה ומקיימים את ההלכה על כל דקדוקיה, האמונה היא חלק בלתי נפרד מחייהם, ובהתאם לכך נבנה ביתם. אולם קבוצה זו אינה מצליחה להתחבר ליהדות ההלכתית בנקודות בהן יש התנגשות עם רוח התרבות של הדור. קשה להם להקפיד על הלכות שמציגות אותם באופן שונה וחריג מהאדם התרבותי הנאור והם יחפשו לגיטימציה הלכתית או חברתית-דתית למצוקה ולהתנגשות בה הם נמצאים. ואילו הקבוצה השלישית מורכבת מאנשים שחייהם חיי אמונה, וכל שאיפתם לחקור ולמצוא את רצון ה' על כל צעד. מחוברים הם לתופשי התורה ולגדולי הדור, ואין הם חיים במצוקה פנימית כתוצאה מסתירה בין דקדוק במצוות לבין הלך הרוח התרבותי של הדור.

המחבר דן בהמשך היכן ראוי להציב את "הרף ההלכתי" וכיצד נוכל לרצות הן את הקבוצה השלישית אך גם נזכה לא להרחיק את הקבוצה הראשונה. המחבר משתדל לא לנקוט עמדה בין שלושת הגישות, אך מסגנון כתיבתו נראה שהקבוצה השלישית נראית לו כלכתחילה. כמובן, שגם הוא מסכים שלא ניתן לפסוק או להנהיג קהילה כפי שהקבוצה השלישית היתה רוצה, אך אם הדבר היה בידו יש סיכוי שהוא היה בוחר להעביר את כולם לקבוצה זו.
מן הסתם ידוע לכם שאני אינני מסכים עם גישה זו. בעיני, הקבוצה השניה מתארת בדיוק את תפקיד הרב. תפקיד הרב הוא לגשר בין הפערים שיש בין העולם המודרני לעולם הערכים הישן ולהפוך את אותם ערכים ישנים לערכים המדברים גם אל האדם המודרני. אני אינני רואה בזה בדיעבד, אלא את תפקידנו לכתחילה. כמובן, שמי שנוקט גישה כזו קל לו יותר להציב את הרף ההלכתי באופן שזה ירצה את הקבוצה הראשונה (שהיא סך הכל השוליים של הקבוצה השניה), אך הוא נתקל ביותר קושי מול הקבוצה השלישית. בקיצור, אני בעמדה שרב קהילה צריך גם להציג עמדה עצמית ולהגדיר היכן הוא עומד בשלושת הקבוצות, ולדעתי הוא אמור להיות בקבוצה השנייה.

המשך יבוא...

יום ראשון, 11 ביולי 2010

הרב וגביע העולם

כמה שאלות למחשבה בעניין גמר גביע העולם בכדורגל:

- נניח ואתה רב קהילה המוסר מידי יום א' שיעור גמרא לאנשי הקהילה. אתה יודע שאם תתן שיעור היום לפחות מחצית מהמשתתפים הקבועים לא יגיעו, כיוון שבאותו הזמן מתקיים משחק גמר גביע העולם. האם תמסור את השיעור לאלו שכן יגיעו, כדי לא לבטל תורה? האם תבטל את השיעור? האם תדרוש בשבת נאום חוצב להבות על כך שלא יעלה על הדעת לבטל שיעור גמרא בשביל איזה משחק של גויים?
- הנך יודע שמשחק הגמר חל בליל ראש חדש אב. האם ראוי לרב לדרוש על כך שראוי לבני קהילתו לראות את המשחק בצניעות במקום בהתאספות גדולה, או שעדיף לא להתייחס לזה בכלל?

- באם הרב יודע שבכל מקרה מה שכולם מדברים עליו זה משחקי הכדורגל. האם יש מקום שרב דווקא ידבר בשבח ראיית המשחקים ובשבח משחקים בכלל (מקרב בין אבות ובנים, נפש בריאה בגוף בריא וכד')?

- אתה יושב בבית הכנסת ומחכה שיתחילו מנחה של שבת כשאחד הגבאים נכנס לבית הכנסת ומרמז עם ידיו את תוצאת המשחק שזה עתה הסתיים. כיצד תגיב? האם ראוי שכבר בפתיחת המשחקים הרב ידבר בציבור על ההפרדה המוחלטת בין עולם הקודש לעולם הכדורגל?

יום חמישי, 8 ביולי 2010

רעיון לפרשת מטות-מסעי

נחמה ליבוביץ' ע"ה באחד מגליונותיה לפרשת מסעי כותבת אודות טעמם של ערי המקלט.
ניתן להצביע על שני טעמים עקרוניים שניתנו לערי המקלט. אחד מהם מופיע בתורה:
וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.
כלומר, להציל את הרוצח בשגגה מידו של גואל הדם.

הטעם השני הוא העומד בבסיס כל מסכת מכות:
אלו הן הגולין: ההורג נפש בשגגה. (מכות פ"ב מ"א)
כלומר, עונש גלות לרוצח בשגגה.

על השוני והמעבר בין שני הטעמים הללו שואלת נחמה את השאלה הבאה:
התוכל להסביר את השינוי הזה מלשון התורה ללשון המשנה?

התשובה המיידית, לדעתי, הוא תשובה הסטורית: בתקופת חז"ל כנראה שלא היו קיימות ערי מקלט והרוצח היה צריך לברוח על נפשו (לשון אחרת: ייתכן והשלטון היה מספיק חזק כדי למנוע גאולת דם), ולכן חז"ל ראו בזה יותר עניין של גלות מאשר עניין של הצלה.

אפשר גם לתת תשובה יותר דרשנית, המתאים לרוח ימי בין המצרים: בתור בנים הגולים מעל שולחן אביהם, היינו רוצים לחשוב שמה שנגזר עלינו הוא בשל עברות שבשוגג.

יש לכם תשובה אחרת? שתפו אותנו.

יום שלישי, 6 ביולי 2010

עסק ושמו קהילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בימים האחרונים הגיעה לידי חוברת בשם "הרב בקהילה - אסופת מאמרים", בהוצאה משותפת של ארגון רבני צהר והמחלקה לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית העולמית. החוברת כוללת בתוכה מאמרים מפרי עטם של רבני קהילות מהארץ ומחו"ל. רוב המאמרים הינם בעברית (חלקם פורסמו בעבר בכתב העת של צהר) ומיעוטם באנגלית. אחד המאמרים שעשו עלי רושם גדול הוא דווקא באנגלית והוא מומלץ מאד לקריאה במלואו. מכיוון שהדברים ראויים לפרסום רחב, לדעתי, תרגמתי מהמאמר את פסקאות הפתיחה והסיום שלו, והם מובאים לפניכם. יש לראות בפסקאות הבאות אך ורק תקציר של המאמר המלא, ומומלץ מאד לכל אחד שהנושא נוגע לו שישיג ויקרא את המאמר בשלמותו. המאמר נכתב במקורו ע"י הרב ארי ברמן ונושאו "בית הכנסת כמרכז רוחני וקהילתי". התרגום נעשה על ידי ובאחריותי בלבד.
"לפני מספר שנים, עת שמשתי כרבו של 'המרכז היהודי' במנהטן, נכנסתי בוקר אחד לבית הכנסת ומצאתי את הגבאי ממתין לי בכניסה. הוא סיפר לי שלאחר שהבחין במתפלל חדש במניין בבוקר, והוא ניגש אליו והציג את עצמו וקידם אותו בברכה, נודע לו שאדם זה, שגר בקרבת מקום, התייתם זה לא מכבר מאביו. האורח לא היה חבר בבית הכנסת, היה לו מעט מאד רקע יהודי, אבל ידע שהוא אמור להגיד קדיש אז הוא בא לבית הכנסת כדי לכבד את זכרו של אביו. אחרי שניגשתי אליו ועשיתי היכרות איתו, הודעתי לו שנעזור לו לקיים מניין יומי במהלך השבעה בביתו. התקשרתי לראש ועדת השבעה והוא הלך לבקר בבית האבל, דאג שיביאו לשם כסאות לאבלים ולמנחמים ודאג למנין בבית האבל במהלך כל השבעה. האבל היה מלא הערכה לעזרה שהוא קיבל בשעת אבלו והחליט, יחד עם אשתו, להצטרף כחברים לקהילה.
לאחר שהתקבל טופס החברות של הזוג, ועדת החברות התקשרו לזוג וברכו אותם, שלחו להם פרוספקט על פעילויות הקהילה המגוונות, וצרפו גם שי קטן. ועדת החברות גם הודיעו לועדת האירוח על המשפחה החדשה בקהילה והללו ארגנו עבורם אירוח לסעודות שבת בקרב חברים אחרים בקהילה. יחד עם זאת, נודע גם לועדת הזוגות הצעירים בקהילה על המשפחה החדשה והללו התקשרו והזמינו אותם להשתתף בפעילות הקרובה שלהם. בעקבות יצירת חברויות בתוך הקהילה, התחילו בני הזוג גם להשתתף באופן קבוע בתפילות בבית הכנסת. זמן קצר לאחר מכן, האשה ילדה בן בכור וועדת הלידות דאגה לארגן עבור הזוג המופתע ארוחות שהובאו עד לדלת ביתם. עם הזמן, האשה התחילה להיות מעורבת בועדת הנוער של הקהילה והבעל השתתף באופן קבוע בחלק מהשיעורים. אני זוכר שכשאותו בן בכור הגיע לגיל בית ספר דברתי עם ההורים על האפשרויות החינוכיות השונות הפתוחות בפניהם בקהילה והם הודיעו לי שלאחר התלבטות מעטה הם החליטו לשלוח את ילדם לבית הספר הקהילתי.
...
על פניו סיפור זה הוא לא כל כך משונה. כמעט לכל רב יש סיפור על אחד מבני קהילתו ששינה את מהלך חייו הטבעי והפך להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה. אך עבורי מה שמייחד את הסיפור הזה הוא לא רק סיפור המסגרת של המשפחה, אלא האופן בו התרחש התהליך. אין בסיפור הזה גיבור אחד שניתן להצביע עליו, או נקודת שיא קריטית, אבל יש בו הרבה התרחשויות והתפתחויות שהשתלבו לסיפור הצלחה גדול. רשימת הגיבורים בסיפור כוללים את הגבאי שקידם את פני הבעל בסבר פנים יפות, את ראש ועדת השבעה שארגן את המניינים, את הזוג הצעיר שהזמין זוג שהוא לא הכיר לסעודת שבת, את האנשים שקיבלו את המתפללים החדשים בנועם, את המרצים שנותנים מזמנם כדי למסור שיעורים בקהילה, את המשפחה שבשלה ארוחה עבור היולדת בשבוע הראשון לאחר הלידה. כל האנשים הללו הם הגיבורים של הסיפור, או בלשון אחרת, הקהילה היא הגיבורה של הסיפור. אין בזה כדי לומר שלי, רב הקהילה, אין חלק בסיפור. כמובן שגם אני הייתי מעורב בו. אבל מבלי המעטפת הקהילתית הרחבה ובלי התרומה של כל אחד מהגורמים שנתנו ותרמו להצלחה, הסיפור הזה לא היה מתרחש.
...
יש משהו אירוני ועצוב בזה שבעולם העסקים והכלכלה, שבו כל ההישגים נמדדים בדולרים, פיתחו כלים ומיומנויות מתוחכמות ומורכבות למקסם את התעשיה שלהם, אבל אנחנו שעוסקים בדברים החשובים באמת בחיים, לעיתים מוצאים את עצמנו נאנקים בכדי למצוא פתרונות, מגיבים למשברים ונדהמים מעוצמת האתגרים העומדים בפנינו. לרענו היהודי, לשכנינו ולילדינו מגיע יותר. מגיע להם לא רק לקבל את מלוא הרצונות והמרץ שלנו, אלא גם את טובי המתודות והמיומנויות ובעקבותם גם את התוצאות הטובות ביותר."

יום ראשון, 4 ביולי 2010

להשפיע או להפגין?

על פי רוב, לא נראה את היהדות החרדית הספרדית קוראת לצאת להפגנות כנגד חילולי שבת, חילול קברים וכדומה. במציאות הנוכחית של מדינת ישראל, כאשר קולה של תורה לא נשמע, ומעמדם של רבנים הולך ופוחת, תנועת ש"ס שבראשה עומד הרב עובדיה יוסף שליט"א מעדיפה להשפיע מבפנים. זו התנועה החרדית היחידה שהבינה שכדי להשפיע על רשות הרבים של מדינת ישראל, יש צורך להתערב בתוך שלטון המדינה ולהשפיע כמה שאפשר מבפנים על ידי לקיחת אחריות בתפקידים ממלכתיים שונים. עמדתו הלא רשמית של הרב עובדיה יוסף ושל תנועת ש"ס היא, שלא להשתמש בהפגנות חוץ, מלבד מקרים חריגים, כיון שלרוב, תוצאות של הפגנות אלה גורמות לריחוק, ולא ממלאות את המטרות שלשמן הוציאו את הרבים להפגין.
(מתוך: "הרב בקהילה - אסופת מאמרים", מאמר של הרב רמי ברכיהו, רבה של טלמון, בנושא: תוכחה בקהילה, הערת שוליים 79)

ומה עמדת הציבור הציוני-דתי בשאלה הזו? האם אנחנו מעדיפים להשפיע או להפגין?

יצא לאור: המעיין, תמוז תש"ע

הפעם בלי הערות שלי.

בתוכן:
"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" / הרב יהודה קופרמן
לשימושיו המנוגדים של לשון 'ויהי' / פרופ' נחום מ' ברונזניק
ברכת הגומל לשב ממלחמה ופעילות צבאית / הרב יאיר רוזנפלד
הבנה נכונה של דברי ראב"ע בתחילת פרשת ואתחנן / הרב כרמיאל כהן
שלוש נשים - מאמר תגובה / הרב אליהו סולוביצ'יק
חלוקת שלוש הכתובות – תגובה / הרב יעקב לויפר
בענין מי שהיה נשוי שלוש נשים: חלק שני ותשובה למשיבים / פרופ' ישראל אומן

תגובות והערות
עוד בענין נוסח תפילת היוצא מבית המדרש / ליאור יעקובי
תיקון טעות בענין 'קונטרס השמיטה' של הנצי"ב / איתם הנקין
פירוש הערוך למונח "פסיק רישיה ולא ימות" / הרב אברהם יהודה רוס; הרב נעם קניגסברג
עוד על מדרש ופרשנות / ד"ר יעקב אלטמן

על ספרים וסופריהם
על ספר 'טהרת בת ישראל' / הרב משה אברהם פטרובר
ראשון חוקרי המקדש / פרופ' זהר עמר
הפשט שבדרש - עיונים בפירושו של רבי עובדיה ספורנו לתורה / הרב גבריאל יצחק רוונה
אמונה בעידן המדע / הרב ד"ר דרור פיקסלר

נתקבלו במערכת

יום שבת, 3 ביולי 2010

חרקים במיץ עגבניות

מסיבה שאינה לחלוטין ברורה לי אני נמצא ברשימת התפוצה של ארגון "כושרות". הקוראים הותיקים כאן מן הסתם זוכרים שאיני מן הנהנים מהפירסומים של ארגון כושרות. הפעם זה לא היה שונה.

כבר כמה שבועות שישנם מין שמועות לגבי נגיעות של חרקים בעגבניות. לאור זאת החליט מישהו בכושרות שיהיה בזה משום שירות טוב לציבור המבקשים להקפיד בכשרות אם ישלחו מצגת ובו הסבר לגבי הנגיעות החדשה. יכול להיות שזה באמת היה מועיל, אלא שבמצגת ששלחו אין שום מידע. במקום המידע יש הרבה תמונות של עגבניה נגועה ושתי תמונות של הרב אליקים לבנון מסתכל על עגבניה נגועה.

הנה לכם דוגמא מהתמונות של העגבניה הנגועה:

זו אולי תהיה חדשה מרעננת לאנשי כושרות, אך היכן שאני גר אנשים לא נוטים לאכול עגבניות שנראות כמו זו שבתמונה.

איזה מידע לא סיפקו לנו אנשי כושרות? אחוז הנגיעות, למשל. או האם בכלל יש חובה הלכתית לבדוק עגבניות לפני שאוכלים אותם?
לצערי, ארגון כושרות התחיל את פעילותו מתוך בשורה לציבור הציוני-דתי - חיזוק הרבנות הראשית. מאז כנראה שעברו הרבה מים בירדן והארגון החליט לאמץ את כל הגישות החרדיות בכל הקשור לכשרות. זה בא לידי ביטוי בהפצת תמונות של הגדלות שונות של חרקים או נגיעות מבלי למסור מידע כלשהוא שהוא באמת רלוונטי לציבור. בקיצור, מזלזלים ביכולת האינטלקטואלית של הציבור. יכול להיות שהשיטה הזו עובדת בציבור החרדי, אך אין לו סיכוי להתרומם בציבור הציוני דתי.
מעניין לעניין, הרבנות הראשית כבר שנים מפיצה עדכוני כשרות. עדכוני כשרות אלו התחילו כהודעות לרבנים המקומיים, אך עם השנים התפוצה של אותם העדכונים התרחב והיום מספר המקבלים שאינם רבנים נותני כשרות הוא פי כמה ממספר נותני הכשרות בארץ. הבעיה היא שהם עדיין נכתבים כמופנים אל הרבנים המקומיים. בגדול אני חושב שעדכוני כשרות ואזהרות לציבור הם דבר מצויין, אך כשאין לציבור מה לעשות עם המידע שמגיע אליו זה מתחיל להיות בעייתי. במיוחד הדברים אמורים כשיש בזה ממש משום לשון הרע.
אני מכוין את דברי למקרה ספציפי שאני נתקלתי בו בחדשים האחרונים. באחד מעדכוני הכשרות היה כתוב שלא לקבל משחיטה של שוחט אחד בצפון הארץ (והיה כתוב שמו המלא של השוחט) ללא אישור מהרבנות המקומית אודות השחיטה. אינני יודע מה אותו שוחט עשה שהמריץ את הרבנות להוציא את אותו ההזהרה (גילוי נאות: אני מכיר את השוחט המדובר באופן אישי). אני כן יודע שאף אחד מאיתנו לא יודע איך קוראים לשוחט ששחט את העופות שאכלנו לתיאבון בשבת. הפצת ידיעה מהסוג הזה לכלל הציבור, מבלי שהעניין נוגע להם כלל ומבלי שהם יכולים לעשות משהו בנדון, הוא להבנתי פשוט לשון הרע.
לסיכום, הגיע הזמן שאותו אחד שכותב ושולח את עדכוני הכשרות יתחיל לבנות לעצמו שתי רשימות תפוצה: אחד של רבנים נותני כשרות ואחד של אנשים פשוטים המעוניינים להיות מעודכנים בנעשה בכשרות בארץ, וישלח לכל אחד את העדכונים הנוגעים אליו.

יום חמישי, 1 ביולי 2010

הודעה מנהלית

כפי שאתם רואים, ערכתי השבוע ניסוי כדי לראות אם אני מסוגל לחזור. עד כה אתם רואים שהניסוי עבר בהצלחה, ומן שמיא גם זימנו לי את טורו המבריק של ר' איתם שיגיע לידי דווקא במועד זה.
כפי שהדברים נראים עתה יש סיכוי טוב שאצטרך בחודשיים הקרובים לקחת אי אלו הפסקות נוספות. אז אם תראו שמדי פעם אני נעלם לכמה ימים, אל דאגה הכל בסדר ובעז"ה אחזור מיד כשאוכל.

נ.ב. מישהו שאל איך מצטרפים לרשימת התפוצה של הבלוג - ראה צד שמאל למעלה.

"איש רוח" - דבר תורה לפרשת פינחס

את הרעיון הבא שמעתי מהרב ארי' סט, הנכנס בימים אלו לכהן כרבה של קיבוץ סעד. בברכת הצלחה רבה.

משה רבינו מבקש מהקב"ה:
יפקד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה

הביטוי יוצא הדופן "אלקי הרוחות" דורש ביאור, מה פתאום השתמש כאן משה בביטוי זה דווקא? רש"י מבאר לנו שמשה פנה בבקשה להקב"ה:
רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

הקב"ה נענה לבקשה ונתן לו את יהושע:
איש אשר רוח בו
וגם שם מבאר רש"י:
כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד

מעניין שגם החברותא של יהושע בפרשת המרגלים, כלב בן יפונה, זכה לשכר גם כן בגלל הרוח שבו:
ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו

אלא שהרוח של כלב ורוחו של יהושע הם שני רוחות שונים. רוחו של כלב הינו "רוח אחרת", לכלב יש את האומץ לעמוד כנגד הזרם ולהיות בודד במערכה. כך אנו מוצאים שחז"ל אומרים שכלב הלך לבדו להשתטח על קברי האבות בחברון והוא זה שעמד כנגד המרגלים "ויהס כלב את העם". זהו "רוח אחרת" - הכוח להיות שונה וללכת עם האמת הפנימית עד הסוף.

אך משה מבקש מה' אדם שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. זה דמותו של יהושע שהוא "איש אשר רוח בו", לגמרי לא ה"רוח אחרת" של כלב, אלא מי שמסוגל ללכת עם כל אחד ולהוביל אותו לעבר הקדושה, לעבר ארץ ישראל. בדמותו של יהושע יש גם סכנה, סכנה שדורשת ממשה להתפלל עליו שלא ייסחף בעצת המרגלים.

התכונה של מי שמסוגל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, בניגוד לתכונה של "רוח אחרת", זו התכונה הנדרשת למנהיג שיכניס את עם ישראל לארץ ישראל.