שביבים (ויחי) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

האם ניתן היה לצרף את הגולם מפראג למניין?
כתבו הפוסקים, כי אדם שנוצר על ידי ספר יצירה [גולם] אי אפשר לצרפו למניין ולכל דבר שבקדושה. יש שכתבו בטעם הדבר, לפי שעדיין קטן הוא, ואי אפשר לצרפו למניין עד שיהיה בן י"ג שנים.
קושיא: וכי את האדם הראשון לא ניתן היה לצרף למניין עד הגיעו לגיל שלוש עשרה שנה? בוודאי שניתן היה לצרפו למניין בו ביום שנברא, לפי שהוא נברא אדם גדול. והרי גם אדם שנוצר על ידי ספר יצירה הוא נוצר מיד אדם גדול ומדוע יש להמתין עד שיגיע לגיל 13?
תירוץ: אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה , הנה זה ודאי שנברא מושלם בגופו ומושלם בדעתו, כבן י"ג שנה ממש ועוד הרבה יותר. מה שאין כן אדם שנוצר על ידי ספר יצירה , שאמנם מושלם הוא בגופו, אך עדיין אינו מושלם בדעתו. לכן צריך שיעברו עליו י"ג שנים ורק אז יושלם גם בדעתו.
[מרפסין איגרי/ בשם הרב יעקב סודרי]

חרז ההלכה לפסוקי התורה
בספר "תולדות אדם" מסופר פלאות על הגאון הצדיק, רבי זלמן מווילנא מתלמידי הגר"א, איך שבילדותו חרז את ההלכה, למקראי קודש, לפסוקי התורה. "על דרך משל: הוא נשאל היכן מרומז הדין המסור בידינו [ דמאי פרק ד' משנה א'] שהלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח [הלוקח] לעשרן, ושאלו בשבת [ את מי שאינו נאמן על המעשרות, ואמר שעישר ] יאכל על פיו. ופירשו : מפני שאימת שבת על עם הארץ ומתיירא לשקר בשבת ולעבור עבירה יותר מאשר ביום חול.
וענה רבי זלמן ואמר: דין זה שאימת שבת על עם הארץ מרומז במלה הראשונה שבתורה. כך איתא בתיקוני זוהר[תיקון תשיעי] "בראשית" [אותיות] ירא שבת. ומחבר הספר "תולדות אדם" כותב : כל אחד מישראל אימת שבת עליו והדבר מרומז גם בחיבור שבין תחילת התורה לסיומה. התורה מסתיימת במלים: "כל ישראל" [לאמור: לא רק תלמידי חכמים] ומתחילה ב"בראשית"- ירא שבת.
("קריית ארבע")

ביקור מעולם האמת
סיפר הרב דניאל פרוסטץ ז"ל מפרסבורג סיפור מצמרר ששמע מאביו זצוק"ל: זקיני הגאון רבי דניאל פרוסטיץ זצוק"ל ישב באחת השבתות לאחר סעודת שבת ועסק בתורה, והנה אישה אחת שהלכה לעולמה כמה שבועות לפני כן, באה אליו ותספר לו כדברים האלה: "קודם מותי נתתי לשמש בית המדרש כך וכך מעות שילמד משניות לאחר מותי לעילוי נשמתי, והוא אינו עומד בהבטחתו. אנא ממך דבר משפט עם השמש שיעמוד בדיבורו". ואכן זקיני הבטיח לה, ומיד נעלמה האישה.
בהגיע השמש לקרוא את זקיני לתפילת מנחה, הזמין אותו זקיני להיכנס לביתו, ושאל אותו "האם אמת הדבר שאותה אישה ידועה שנפטרה מן העולם נתנה לך מעות שתלמד משניות לתועלת נשמתה?" ענה השמש: "הן". והנה חרדה גדולה נפלה על השמש מפני שאיש זולתו לא ידע מבקשתה של האישה. והשיב אותו שמש בשפה רפה ובשפל קול התחינה: חטאתי! , כי באמת אין אני לומד לעילוי נשמתה. סיפר לו זקיני על ביקורה של האישה בחדר לימודו , והזהיר את השמש כי מכאן ולהבא לא ימעל בשליחות שנטל על עצמו.
ואני הקטן לא באתי אלא להזכיר לעצמנו, כי כל קבלה שאנו מקבלים על עצמנו למען הנפטרים, עלינו לשמרה ולקיימה לבל נטריד את מנוחתם ולהסיר קיטרוג מעלינו – ה' ישמרנו.

שידוך לקידום שידוכים
ל"אדמו"ר האמצעי", רבי דב בער [דובער] , השני לאדמו"רי חב"ד, [בנו של "האדמו"ר הזקן" , רבי שניאור זלמן מלאדי] הציעו מספר שידוכים בו זמנית , ואמר שיבחר באותו שידוך שיוכל לצאת אל הפועל בכל ההקדם. זאת, מפני שהוא משתוקק כבר לשמוע את מאמרי החתונה שאביו "האדמו"ר הזקן" יאמר.
הרבנית שיינא, אשתו של הרבי האמצעי , הייתה בתו של אחד מחסידיו של האדמו"ר הזקן . אותו חסיד היה "מלמד" והיו לו חמש בנות שבגרו. באחת הפגישות של המלמד עם האדמו"ר הזקן שאל אותו הרבי, מייסד תנועת חב"ד, בעל התניא והשולחן ערוך : מדוע אינך מחתן את בנותיך?
ענה המלמד: אף אחד אינו רוצה להשתדך אתי מרוב עניותי.
אמר לו האדמו"ר הזקן: אני אשתדך אתך ואז הרי ימצאו קופצים שירצו גם הם להשתדך אתך.
לרבנית שיינא נולדו שני בנים ושבע בנות. אחת מהן נישאה לממשיך שושלת אדמו"רי חב"ד הלוא הוא האדמו"ר בעל ה"צמח צדק".

ויקרא שמו צפנת פענח
לספר "צפנת פענח", שהביא לפרסומו של דורש ציון, רבי אליהו גוטמאכער המכונה "הצדיק מגריידיץ" הייתה עדנה, בזכות הרב ישראל אלברט העומד בראש מכון "למוד אגדה". המכון הזה שם לו למטרה להוציא לאור מחדש ספרי דרוש ואגדה ולהפיצם.
"צפנת פענח" שהודפס לראשונה בשנת תרל"ג, "מבאר כל סתום וחתום במאמרי רבה בר בר חנה הנודעים בשגב תמיהתם – המופיעים במסכת בבא בתרא עג-עד". על דפי הספר במהדורת תרל"ג צויין , כי ידיו של רבי אליהו זצוק"ל רב לו גם בתורת הסוד על כל רזיה ומכמניה, ורפואות וישועות והוצאת דיבוקים. מאז נפוץ שמעו כפועל ישועות בקרב הארץ, ובני ישראל החלו נוהרים אליו בהמוניהם, וצבאו על דלתותיו יומם ולילה.
ל"צפנת פענח" במהדורה החדשה, צורפו הני תרי צנתרי דדהבא, הלא המה הספרים : "רפדוני בתפוחים" - מאת הגאון רבי אליקום געץ , אב"ד ור"מ דק"ק הילדסום, אביו זקינו של הרה"ק רבי ישעיה מפשעדבורז זי"ע, ו"לבנימין אמר" - מאת הגאון הנודע רבי בנימין זאב וואלף הלוי באסקאוויץ, בנו של הגאון בעל ה"מחצית השקל". בשולי הגיליון, נוסף החיבור "אגדת סופרים" - לקט נבחר מפירושיהם של גדולי הדורות.
את הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים המובחרות, וכן במכון "למוד אגדה", lemodagada@gmail.com .
בנו של אב"ד גריידיץ, רבי צבי גוטמאכער זי"ע , חיבר פירוש למסכת קנים: "קן מפורשת". בהקדמה לספר של בנו כותב "הצדיק מגריידיץ" "שהצריך ישועה ילמד משנה במס' קנים עם הרב ותוי"ט והפירוש של בני "קן מפורשת" ויעמוד ויתפלל באיזה לשון ששגור בפיו את התפילה : "אתה ה' חביבין ישראל לפניך וחיבה יתירה נודעת להם שנקראו לך בנים" וכו' [מובא במקום] ותהיה לו ישועה. ואם לא יועיל יעשה כן עד שלושה ימים." ובספר "סוכת שלם" [דף ק"ז] כתב רבי אליהו זי"ע: "ושמענו על משפחות מיוחסות בישראל, שרגילים בכך ואינם רגילים ברופאים".

אור החיים לפרשת ויחי

על הפסוק "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" שואל האור החיים: איך יכול להיות שיעקב אבינו לא הכיר את בניו של יוסף?
על שאלה זו הוא עונה בדרך הפשט:
כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה שני בני אדם עומדים לפניו, לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו 'הנה בנך יוסף' כאמור למעלה והבנים לא הכירם, לזה שאול שאל עליהם 'מי אלה'.

כלומר, יעקב כבר לא היה יכול לראות בבירור. את יוסף עצמו הוא זיהה בזכות שאמרו לו שיוסף בא כעת, אך את הבנים הוא לא הצליח לזהות.

אך האור החיים לא מסתפק בזה ומוסיף עוד תירוץ:
עוד אפשר שנתכוון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם, כדי שתהיה הברכה בהתגברות אהבה והחיבה, ולזה שאל 'מי אלה' כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר 'בני הם' ויהמו מעיו להם' והוא סוד "מדי דברי בו... רחם ארחמנו וגו'".

כלומר, יעקב ידע מי הם העומדים לפניו אך בטרם הוא ניגש לברך אותם הוא רצה לעורר את רגש האהבה כלפיהם. את זה הוא עשה ע"י שאילת "מי אלה" ותשובתו של יוסף "בני הם".
תירוץ זה נראה על פניו יותר דרשני, אך הוא מתרץ בעיה נוספת בכתובים. שאלתו של יעקב "מי אלה" איננה מוזרה רק בנוגע לכך שהוא שואל על הנכדים שלו, אלא גם במיקום של השאלה. השאלה באה לאחר שהוא כבר מדבר עם יוסף מספר פסוקים. לכאורה, אם ליעקב היתה בעיה פיסית שהוא לא הצליח לזהות את העומדים לפניו הוא היה צריך לשאול כשהם נכנסו לחדרו. אך השאלה באה כשהוא מסיים לדבר עם יוסף וכפתיחה לברכת הילדים.

מחול הקודש

הדברים הבאים נשלחו אלי מד"ר יהודה שנפס

בשעה טובה ומתוך שליחות הפצה של שמחה יהודית חסידית ברוב רגש ועוצמה,כנגד נפילת דתיים לאומים צעירים בריקודים זרים . הפצתי ביוטיוב מגווןריקודים חסידים כליזמרים סוחפים ומרגשים ,שהרבה מהם במסגרת התוועדויות,סעודות מצווה וכדומה. זכה להתלהבות מיהודים נידחים במקומות שונים בעולםובכלל . קרוב ל- 400 אלף צפיות ביוטיוב עם תגובות נלהבות
בינתיים ,אתר הריקודים החסידיים כליזמרים שלי תפס גם תאוצה גדולה והתלהבות של כתב YNET שראה את מגוון הריקודים בעצמה ורגש והתלהב ביותר כריקודים מיוחדים שנהנה מהם ביותר וחשוב שכלל הציבור היהודי יתוודע אליהםביקר בביתי לדבר על כך וללמוד מעט ריקוד חסידי כליזמרי מודרני.
מצ"ב כתבה שם + כתבת וידאו מצולמת כתבה שכבר כמה ימים בקישור מהדף הראשי בYNET
כתבה מעולה של הכתב המפורסם מישל דור (כתב שאינו דתי) אך שמח לסקר עניינים יהודיים.

כמו כן כתבה ראשונה שלו בעניין במסגרת דברים יהודיים מיוחדים ברשת ,על אתר ריקודי הכליזמר החסידי שלי
אשמח להתנדב לסייע בכל המצטרך בעניין
להשתמע באירועים ,שמחות והופעות שנזכה שיופצו העניינים ביתר עוצמה ושמחה אמיתית
מצ"ב כמה ריקודים מהתוועדויות שמחה מאתר יוטיוב שלי:http://www.youtube.com/user/yehudaschnaps#p/u/8/WHPYIoA5b1c
http://www.youtube.com/user/yehudaschnaps#p/u/3/FB2X7hGdDZk
http://www.youtube.com/user/yehudaschnaps#p/u/3/FB2X7hGdDZk
http://www.youtube.com/user/yehudaschnaps#p/u/13/MMrsnpgLoPM
http://www.youtube.com/user/yehudaschnaps#p/u/0/1xJObPPg6Po
וראה שם עוד
בקרוב יועלה סרטון ריקודים בי"ט כסלו ,התוועדות גמזו עם צמד רעים

האדם המאמין בעולם המודרני

לפני כשבע שנים, עת הייתי סטודנט תפרן התראיינתי לתפקיד תומך טכני עבור חברה המפתחת תוכנה לניהול מסדי הנתונים של בתי חולים. התוכנה, כך סיפר לי המראיין שהיה אחד ממפתחיה, נמכרת לבתי חולים רבים בארץ ובעולם ויש צורך שיהיה מישהו שיוכל לתת תמיכה טכנית סביב השעון גם מהסיבה שבתי החולים עובדים סביב השעון וגם כדי לתת מענה למקומות שונים בעולם. המראיין, חובש הכיפה, הסביר לי שהעבודה היא לשעות הלילה בזמן שעובדי החברה הרגילים אינם במשרד וזה לשבעה ימים בשבוע. כשהוא ראה את תגובתי, הוא מיד אמר לי, יש בזה מימד של פיקוח נפש. דמיין לך, הוא הוסיף, שמסד הנתונים של בית חולים מסויים אי שם בעולם קורס - איך הרופאים אמורים לדעת על רגישויות של חולים לתרופות, איך אמורים לנהל את התור לחדרי הניתוח ואת התורנות של המרדימים. בית חולים עם מערכת שקרס זה אנדרלמוסיא שללא ספק יש לו גם השלכות לעניין פיקוח נפש. כך הוא הסביר לי. אמרתי לו שאני צריך לחשוב על זה ולהתייעץ בנושא.
בסופו של דבר לא עברתי את הראיון, כך שלא המשכתי לחקור בנושא.

בימים האחרונים סיפר לי מכר שהוצע לו לעבוד עבור מערכות הבטחון גם כן בנושא של פיתוח מערכת ממוחשבת. הוא סיפר לי שכשהמראיין שלו ראה שהוא חובש כיפה הוא מיד אמר לו: תשמע, אתה מבין שהפרוייקט הזה זה משהו שחייב לעבוד 24/7, ואם יש תקלה יקפיצו אותך בין אם זה חול ובין אם זה שבת.

הסיפור הזה מיד החזיר אותי שנים אחורה לראיון שהיה לי.

זה לא סוד שיש להלכה בעייה לא פשוטה איך להגדיר פעולות חשמליות וממוחשבות (ראה כאן, לדוג'). הבעיה קיימת בתחומים שונים וכמובן שגם בהלכות שבת. על הבעיה הזו מתווספת כעת בעיה נוספת והיא, איך מוגדר פיקוח נפש ביחס למערכת ממוחשבת.

לפני שבוע ידיד שלי ענה בשו"ת אינטרנט על שאלה בנושא זכויות יוצרים על ספר דיגיטלי. אני בטוח שרבנים רבים מעולם לא שמעו שיש דבר כזה הנקרא ספר דיגיטלי. אבל גם מי שכן מכיר את המציאות, קשה מאד להגדיר את זכויות הקניין, אם זה שונה מספר רגיל ועוד ועוד.

התחושה האישית שלי היא שכל השאלות הללו של יחס ההלכה לעולם המשתנה לא מקבלים יחס מספיק הולם בספרות ההלכתית שלנו. כל אדם שלמד הלכה מכיר את התשובות של הג"ר שלמה זלמן אוירבך בעניין מקרר בשבת או בעניין השימוש במיקרופון. כמה אנשים יכולים להצביע על תשובות דומות על שאלות מהסוג שהעליתי כאן.

[אגב, הפניתי את המכר לפוסק בעל כתפיים רחבות בעל יכולת להכיר את המציאות והוא פסק לו שאין שום הבדל בינו לבין כל עובד אחר באותו מערכת ביטחונית ושהוא יוכל לחלל שבת עבור זה.]

ברית מילה, קידוש ושירה על היין

בשבת בבוקר לאחר התפילה נערך בקהילתנו קידוש (בעבר כתבנו על השאלה מתי נכון לערוך את הברית בשבת בבוקר - ראו כאן). הברית נערך לאחר התפילה ותוכנן מיד לאחר הברית שיהיה קידוש לאורחים.
המנהג המקובל במקרה כזה הוא שיוצאים ידי חובת קידוש בברכת הגפן שמברכים לפני שאומרים ברכת "אשר קידש ידיד מבטן". אך נשאלת על כך השאלה, הרי אין עושים מצוות חבילות חבילות, כפי שמביא הרמב"ם להלכה (הלכות שבת פרק כט הלכה יג):
היה אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת מברך ברכת המזון תחלה ואחר כך מקדש על כוס שני, ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצות בכוס אחד, שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי מצות של תורה הן.

אז איך עושים על כוס אחד שתי מצוות - גם קידוש וגם מילה?

בשמירת שבת כהלכתה הוא מפנה לט"ז ביורה דעה סימן רסה ס"ק י:
וקשה דהא איתא בא"ח סי' ק"ץ דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי"ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הגמ' משא"כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין כמ"ש ב"י בשם המרדכי ועל כיוצא בזה אמר הרשב"א

תשובתו של הט"ז מתרץ גם את השאלה שלנו. הסיבה שכאן אין חשש למצוות חבילות חבילות זה משום שהכוס שמברכים עליו בברית המילה הוא לא חלק מהמצווה והוא רק תוספת כדי שתהיה שירה על היין, ואם כן ניתן להשתמש באותו הכוס גם לצאת ידי חובת קידוש היום.

מעניין לציין שהשימוש בביטוי "אין אומרים שירה אלא על היין" לעניין זה (דבר שנעשה כאמור על יד הראשונים) הוא שימוש מחודש. בגמרא מובאת ביטוי זה להסביר את הדעה האומרת שדיני רבעי חלים רק על הכרם ולא על שאר הנטיעות. הגמרא לומדת זאת מהמילה "הלולים" וששירה היא רק על היין (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד א):
דבר הטעון שירה - טעון חלול, ושאינו טעון שירה - אין טעון חלול, וכדרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן; דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין - שנאמר (שופטים ט') ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים, אם אנשים משמח - אלהים במה משמח? מכאן, שאין אומרים שירה אלא על היין!

רש"י שם מסביר שהכוונה היא שאין אומרים "הלוים שיר של קרבן במקדש אלא על היין, כשמנסכין נסכי מזבח.".
גם התוספות שם מסבירים שמדובר בבית המקדש ואפילו מוסיפים שמחוץ למזבח יש שירה בלא יין:
פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים

בעניין זה ראוי להוסיף שבמידה ואין מזונות במקום שעושים בו את הברית יש בעיה של קידוש במקום סעודה, ונשאלת השאלה מי אמור לשתות את היין (שהרי אם אין כאן קידוש, אז גם שתיית יין אסורה). על כך כותב הרמ"א (שולחן ערוך אורח חיים סימן רעג סעיף ה):
ולפי זה היה מותר למוהל ולסנדק לשתות מכוס של מילה בשבת בשחרית, אם שותין כשיעור (ב"י) אבל נהגו ליתן לתינוק (הגמי"י פרק כ"ט).

דברים המתחדשים בכל יום

בשבועות האחרונים הצטברו אצלי כל מיני דברים שראיתי לנכון לשתף אתכם בהם.

נתחיל בשתי כותרות שבארה"ב עשו רעש גדול (ובצדק) ובארץ כמעט ולא שמעו עליהם.
1. האדמו"ר מספינקא נידון לשנתיים מאסר בפועל על הלבנת כספים לטובת מוסדותיו (קישור), האדמו"ר משווה עצמו ליוסף הצדיק, המהר"ם מרוטנבורג והרוז'ינר שכולם ישבו בכלא, והוא אינו חושב שיש בזה חילול השם (קישור).
2. הרב לייב טרופר שעמד בראש ארגון שנלחם נגד גיורים שאינם עומדים בקנה המידה החרדי מואשם בדברים נוראיים (קישור). וכאן תוכלו לראות את הצדיק הזה בבתיהם של גדולי ישראל (כולל בביתו של הראשל"צ הג"ר שלמה עמאר, שבעקבות הפגישה איתו הצהיר שהרבנות לא תכיר בגיורי הRCA - התאחדות הרבנים (הציונים-דתיים) בארה"ב).
אוי לבושה!!!

3. הרב יובל שרלו במכתב לבוגרי הישיבה שלו על עמדתו בנושא השלטים, הרב מלמד וישיבות ההסדר (קישור). לדעתי, מרב עצים לא רואים את היער. אינני יודע מה קרה לרב שרלו שבדרך כלל יודע להתנסח בבהירות ובקיצור שהפעם בחר להאריך ולהסתבך. קראתי מתחילה ועד סוף והבנתי את דעתו של הרב שרלו רק כי הנחתי מלכתחילה מה הוא הולך לכתוב. הדברים עוד יותר תמוהים כשאתה כותב נגד מי שידוע בבהירותו הרבה ובניסוחיו המדויקים, הלא הוא הרב אליעזר מלמד (ומי שפספס את הטור של הרב מלמד משבת שעברה בו הוא פורס את הצד שלו - הנה הוא).
4. הרב אבינר נדרש השבת ב"באהבה ובאמונה" לשאלה:
שמעתי שהספר 'הנסיך הקטן' רווי מסרים נוצרים ולכן יש להתרחק ממנו.
לפני מספר שבועות אמרתי למשתתפי שיעור הגמרא שלי שלדעתי הספר 'הנסיך הקטן' הוא אחד מהספרים החשובים ביותר שנכתבו ושהרבה רעיונות שאני מזכיר בדברי תורה שלי (במודע ושלא במודע) ניתן למצוא בספר הזה. החברים הסתכלו עלי כאל משוגע. שמחתי השבת לנופף בידי את הסכמתו של הרב אבינר לדברי. תקראו כאן - זה הקטע השני בעמוד.
5. לפני מספר שבועות שודרה בטלויזיה בתוכנית של אמנון לוי צילום מתוך דיון בבית הדין לממונות של הרב קרליץ. הדיון התקיים בין שני תחקירנים של התוכנית שביימו ויכוח ממוני כדי לצלם את הדיון ולהראות לעולם עד כמה נורא הרעיון של בתי הדין לממונות. לצערי, הם הצליחו. מתוך סיכום של התוכנית (קישור - התוכנית עצמה גם נמצאת ברשת איפה שהוא, לא מצאתי כעת):
מצאנו שם עולם משפטי שונה לחלוטין מהחוק שאנחנו מכירים. מעבר לכך שמעולם לא תמצאו אישה על כס בית המשפט, באופן כללי אישה פסולה לעדות וכמוה גם אדם חרש אילם. בסכסוך ירושה, אם יש בנים במשפחה, בנות אינן יורשות והבן הבכור מועדף תמיד ולכן יקבל על ידי הדיינים פי שניים משאר האחים - כך קובעת ההלכה.
[אודה שעד שראיתי את זה לא ידעתי (וגם לא הייתי מאמין אם מישהו היה מספר לי) שיש בתי דינים, ועוד בתי דין חשובים, הפוסקים לבכור פי שניים.]

מילואים, מאת: חיים ולדומירסקי

החלק הראשון התפרסם לפני מספר שבועות ב"עולם קטן" החלק השני מתפרסם השבת.

חלק א'
מצטער, אני במילואים
תירוצים לאי מילוי מטלותינו בחיים מלווים אותנו משחר ילדותנו ועד יומנו האחרון. אך דומה שישנו תירוץ אולטימטיבי אחד שאין שני לו ואין מי שיעז לפקפק באמינותו – "אני במילואים". מיד לשמע צמד המילים הללו יימלא בן שיחך ביראת כבוד ובחרטה על כך שבכלל חשב לגזול מזמנך ומירצך היקר בהגנה על המולדת. כמובן העובדה ששמרת רק שעתיים ומאז אתה מתבטל בבסיס אינה רלוונטית. בקיצור אם יש לכם טענות ומענות בקשר לטור דלקמן אין לי אלא לומר "אני במילואים".
ראשית אבקש מחילה מהקוראים הצעירים. אני מניח שחלקם עוד לא שירתו כחיילי מילואים אלא רק כסדירים ואולי עוד לפני השירות הסדיר. בכל אופן סך הכל הצבא הוא אותו צבא, בין אם סדיר ובין אם מילואים. כמובן למעט מס' הבדלים זניחים – למשל הקטע עם מילוי הפקודות.
כשנגמרו התירוצים
חידה - מה הקשר בין האירועים הבאים יום הולדת 40, לידת ילדך החמישי בשעה טובה, חודש תשיעי, טיסה לחו"ל ? עבור האזרח הפשוט אין כל קשר, אולם עבור החייל הפשוט (או ליתר דיוק חייל המילואים הפשוט) כל אלו הם עולם ומלואו, אלו הם חבלי ההצלה, המפתח לאזרחות. במידה ואף אחד מהתרחישים הנ"ל לא התרחש, וכן אחרי שהפניה לועדת הולת"ם שלך נדחתה ולאחר שהמ"פ שלך אמר לך שזה שאתה עובד זה לא ממש יוצא דופן, אין ברירה אלא להתחיל לומר לכולם שאתה בכלל גאה שאתה מאלה שעושים מילואים, לעלות על ציוד , להכין שלט "גדוד ____ לא מפנה את _____" (בכל זאת 20000 ש"ח !) ולרדת לצאלים.
שעת התייצבות
ובכן בשעה טובה ומוצלחת הגיע יום הגיוס, אתה מעיין בצו ומגלה כי אתה אמור להתייצב בצאלים בשעה 08:30. בחישוב פשוט אתה מגלה כי גם אם תתפלל ותיקין במניין הקרוב לביתך (שאצלו הנץ הוא לפי זריחת כוכב נוגה בשעה 05:00) ותיסע היישר לבסיס האימונים לא תוכל להגיע לפני 09:00. ואעפ"כ חשוב מאוד להשתדל ולהגיע בזמן לבסיס, הלו"ז צפוף והמלאכה מרובה, שכן יש מטווחים ב16:00 ובכלל המג"ד מעלה למשפט את מי שהגיע אחרי 17:00. כך שאם אכן הגעת בשעה היעודה, סביר להניח שתמצא עצמך בבסיס שומם לשעות הקרובות. סביר להניח שבשלב זה תחל לרטון לכל מאן דבעי – "הצבא הזה... איזה בזבוז... תראה לי עוד ארגון אחד כזה לא יעיל...". אח שלי מספיק עם הצביעות, בטח היית מעדיף על היום הראשון איזו פשיטה של 10 ק"מ על פני שכיבה באוהל שעון על אפוד, תוך לגימת קפה טוב + שיחה נחמדה עם מכרים ותיקים. או בלשון העם - התחפ"שות. ראה ערך הבא.
התחפ"שות
מי מאיתנו שלמד בישיבה נתקל במושג הייחודי הנקרא ביטול תורה, קרי ייסורי מצפון על כל רגע מבוזבז מזמנך שכן לא למדת בו תורה. לאחר שאתה עוזב את הישיבה אתה מגלה כי המושג הינו אכן ייחודי ואף זמני ובמקומו הגיע פשוט מושג ה בזבוז זמן. מושג זה מרחיב בהרבה את גבולות הגזרה אולם עדיין שכיבה בחוסר מעש יכולה לגרום לך לייסורי מצפון והרגשה כללית רעה. ברם, עת עוטה אדם על גופו את המדים הירוקים משתנה החוקיות – תרגיל, פשיטה, שמירה וכל עשיה שהיא הם הדברים הגורמים לתחושה כללית רעה ולתחושת פיספוס ואילו שכיבה בחוסר מעש גורמת להרגשת סיפוק אדירה ולתחושת ניצול זמן מקסימילי. לפיכך ישנם משפטים הגורמים לכל חייל להיות מאושר, או כפי שהגדירו חז"ל – "חפש"ן ברשות הצבא". ואלו הם :
"בתרגיל הגדודי אתה ברתק", עמדת ברזל, "אתה נישאר לשמור על המאהל", בימוי אויב, "אף אחד לא רץ בהסתערות שיהיה יישור קו", תרגיל מתודי, תרגיל שלדי, יום טיפול, "פול פצוע".
מטווחים
רבותי. בטיחות זה לא צחוק. כאן אין מקום לכסת"חים. לפני כל מטווח מקפיד הצבא לא רק לשנן את הוראות הבטיחות אלא אפי' לערוך מבחן אמריקאי עליהם. מי שלא זוכר שמטרות מורכבות על שדריות פרפריות באטמי אזניים תקניים בלבד כשאת הנשק פורק מפקד המטווח בלבד, לא יוכל להשתמש בנישקו. אני אישית לא רשאי לטווח באופן סידרתי עקב שגיאה קשה בשאלה 3 (ב' וג' נכונות אך לא ד'). אגב, כל חייל מכיר את כלל הברזל לעצירת המטווח בצעקות חדל עולות ויורדות – שימו לב מתי חודלים את המטווח – "כשאחד החיילים מזהה כלי טיס מנמיך טוס" - לא פחות! הכלל מועתק כמובן היישר מחוקי גדוד הפרדות כאשר צפלינים היו נוהגים לשייט בגובה נמוך, אולם גם היום אם אתה מזהה F16 החולף ביעף בגובה 5 מטרים מעל הקרקע בינך לבין המטרה הממוקמת במרחק 50 מ' ממך אנא ממך נצור את האש. חיי טייסינו יקרים לנו.

בזאת אני נאלץ לסיים עקב עליה לשמירה, בתקווה להמשיך בפעם הבאה, אבל בלי התחייבות. בכל זאת, אתם זוכרים, מילואים.

חלק ב'
ובכן, בשעה טובה ומוצלחת הגיע יום השחרור מהמילואים ועוד אין לי תכניות להמשך. אולי איזה טיול למזרח... ככה להקל על הנחיתה באזרחות. בכל אופן הבטחות צריך לקיים. לפיכך, לרגל תום הימ"מים לשנה זו, הרי לפניכם הטור השני בסדרת המילואים, או בקיצור – כרך מילואים.
שיחת מג"ד
בדרך כלל ביומו הראשון או השני של האימון מתוכנן ערב מיוחד – שיחת מג"ד שלאחריה במקום ארוחת ערב תהיה פריסה חגיגית. מס' הערות באשר לפריסה – ראשית באשר למינוח, האם בחתונה שלכם עשו "פריסה" או אולי בברית של בינכם הרבצתם איזו "פריסה" לחבר'ה ? בכל אופן בצבא ככה זה עובד. יש פריסה. שנית – פריסה חגיגית הינה בד"כ ארוחת הערב הרגילה בתוספת בורקסים ותור של חצי שעה. בכל אופן נחזור לנושא לשמו התכנסנו בח' , שיחת המג"ד. במשפט הפתיחה של המג"ד הוא חייב ע"פ חוקי מטכ"ל לומר לחיילים את המשפט הבא – "קודם כל, אני רוצה לומר לכם כל הכבוד שהגעתם. כולנו יודעים כמה זה לא טריוויאלי לבוא כיום למילואים. אני לא צריך לספר לכם כמה שיטות יש היום להתחמק ממילואים" (כשהצבעתי פעם לשאול מהם השיטות (רק לשם הסקרנות...), כמעט וחטפתי קת של רובה לפנים). לאחר מכן מגיע הקטע המספר איך הגדוד השתפר בשנים האחרונות והוא כבר לא גדוד חירמ"ק (חי"ר מצ'וקמק) אלא גדוד חרא"ם. ואיזה כיף שכבר לא עושים קוים של בטן גב ליד בית שאן אלא קוים "מאתגרים" בהם צריך ללכת לשירותים עם קסדות. בכל אופן המג"ד שלכם כמעט בוכה מהתרגשות שהוא מספר שבקרוב הגדוד שלכם יקבל נגמ"שים (ועקב כך יהפוך כמובן לגדוד חירמקמ"ק) ואתה רק מנסה להיזכר אם שבוע הנגמ"שים לא היה הסיוט שלך בטירונות ולמה המג"ד כ"כ שמח... לאחר שטפחתם לעצמכם על השכם על השידרוג במעמד גדודכם, תשמחו בודאי לשמוע שבגלל ההערכה הגבוהה שרוחשים לגדודכם באוגדה, אתם מאיישים את הקו הראשון מול סוריה, או כפי שאמר לנו המג"ד בפרצוף זורח מאושר "אתם הראשונים שתראו את הסורים מסתערים...", אמא תהיה כ"כ גאה בי!!!
טוב, אז כפי שחדי העין ביניכם הבינו – הדברים שעושים את זה למג"ד שלכם אינם בהכרח משאלות ליבכם הכמוסות. בכל אופן מג"ד זה מג"ד וחפ"ש זה חפ"ש או כדברי חז"ל אם מג"דים כבני אדם אנחנו חמורים.
חדל קשקשת ברשת
אני מודע לכך שאני עלול להסתבך בעקבות שורות אלו ולכך שאיחשב בוגד בחשיפת הסודות הצבאיים שלנו, אולם זכות הציבור לדעת. האויב המאזין דרך קבע לתדרים הצה"ליים עומד משתומם אל מול ההצפנה המתוחכמת בה אנו משתמשים. הוא שומע בקשר את המילה "גלגלים" ומשבר את ראשו בנסיונות להבין מה מוצפן במילה זו בלי מושג שהכוונה בעצם לרכב, הוא מיירט את התשדורת באשר ל"חמים וטעים" ואין לו שום מושג כי הכוונה לאוכל (האמת שגם בקרב החיילים המושג אוכל בצבא לא תמיד מתקשר לחמים וטעים) ומאיפה לו בכלל לדעת ש"מיושבת אלפי מנשה" מדבר על היישוב "אלפי מנשה". גם טיורינג בעצמו לא היה מפצח את ההצפנה הזו. אבל דוגרי - אל תשחקו אותה! כולנו מתים על הנדב"ר הצבאי. כל חייל מתענג כשהוא לוחץ על ה PTT ואומר "קודקוד, כאן 42. קבל אני קרנף איתך".
אני זוכר איך בסדיר, בקו הראשון שלי, הייתי עומד במגדל השמירה (כן,כן, מילואימניק יקר, הספקת לשכוח. אבל בסדיר עומדים בשמירה) ומסתכל בערגה על מכשיר הקשר - מתי אזכה ותהיה לי סיבה להגיד בקשר משהו מועיל. ואל תחשוב, טירון צעיר, חלילה לעלות בקשר ללא סיבה מספיק מוצדקת שכן עשרות מפקדים לא עוצמים עין כל הלילה אלא מאזינים למ.ק. 77 ואורבים לצעיר שחושב שרשת הקשר היא תחנת הרדיו הפרטית של האבא החורג שלו. מתי בכל זאת לחייל הצעיר מותר לעלות בקשר חוץ מכשיורים עליו? – א) אם איזה מפקד עולה מולו ואז חסר לו שהוא לא עונה תוך 3 שניות שכן מיד הוא ישמע איזה מישהו שצועק עליו בקשר "כנס כבר להאזנה!!!". ב) מותר לו לשמש כתחנת ממסר בין 2 משתמשים "קודקוד, קבל, לימוטי לא מקבל אותך. דרכי אליו" אחחח... איזה סיפוק, איזו שליחות.
בכל אופן בקשר צריך לדעת איך לדבר כדי לא לצאת צעיר דביל, להלן לקסיקון קצר בגבולות הצנזורה הצבאית –
"מכלאות" – איזה שם נפלא הוא שמו של הבסיס - "אני במכלאות" - גורם לך להרגיש קצת כמו איזו פרה חביבה.
"חזור שנית" – המידע הכי בסיסי בנדב"ר הוא שאם לא שמעת טוב את בן שיחך בקשר אל לך לומר לו "חזור שנית" אלא "אמור שנית", שכן ישנו חשש שהחייל או המפקד מעברו השני של הקשר יחשוב כי אתה בעצם אומר לו לעזוב את כל מה שהוא עושה ולחזור לבסיס האם. בכל פעם שאני שומע בקשר "אמור שנית" אני מדמיין את הימים שלפני תיקון זה - את אותו מפקד אוגדה שהוביל את גדודי החי"ר, הטנקים וכל שאר לוחמיו לאחר לחימה עיקשת עד למרחק של ק"מ מן היעד, עלה בקשר מול החמ"ל ואמר לו "קבל אני מול היעד", אך לרוע המזל הקליטה היתה גרועה ובן שיחו השיב לו "לא קיבלתי, חזור שנית". או אז נפלו פניו של מפקד האוגדה, עכשיו לחזור? אחרי כל המאמץ? אך פקודה היא פקודה. "חבר'ה, מצטער, צריכים להתקפל. קיבלנו פקודה".
"רות סוף" – זהו כלל 2 בקורס נדב"ר. לא אומרים "רות סוף". למה מי אתה שתגיד "רות סוף"?! רק חייל מדרגת רמטכ"ל ומעלה רשאי לומר "רות סוף".
"עגולה" – בצבא כל שעה היא עגולה. למשל המשפט "תגיעו למכלאות בעגולה אחת וחמישה" הוא תקין לחלוטין נדב"רית.
"שפר את הנוכחי" – אם לא קולטים אותך בקשר האשם נמצא בך. שפר את הנוכחי – עלה להר הגבוה ביותר באיזור, פתח את האלקטרוניקה, תקן את הטרנזיסטורים ושפר כבר את הנוכחי שלך.
"גפרורים" – אם אתה מ"פ אתה קודקוד, אם אתה קצין אתה ברזלן, אם אתה מש"ק אתה קודקודון, אבל אם אתה חייל פשוט אתה בסה"כ גפרור... מעליב קצת, לא ?

רות, עד כאן ?
לצרכים מבצעיים – vlado@olam-katan.co.il
לטורים קודמים – www.haim.shoresh.org.il

שביבים (ויגש) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

שלא לבייש את הזולת

היה זה יום טוב אחרון של פסח. בית המדרש הגדול בשיכון סקווירא [ניו-יורק], מלא על גדותיו בחסידים ו"בעלי בתים", שבאו לחסות בצלו של האדמו"ר , רבי יעקב יוסף טברסקי זצ"ל. בין המתפללים גם אורחים רבים, שבאו להשתתף בשמחה משפחתית בחצר סקווירא. לאחר קריאת התורה כיבדו את אחד האורחים של בעל השמחה, שחונן בקול נעים, בתפילת מוסף. הלה עלה להתפלל על בימת בית הכנסת, ובניגון שמח ומעורר, הוא התחיל לזמר את הפיוט " י-ה א-לי וגואלי ".
בסקווירא לא נהגו לומר את הפיוט הזה ביום טוב שחל להיות בשבת, ומאחר שידעו שהרבי אינו משנה אפילו פסיק כלשהו ממה שנהגו אבותיו_ תלו החסידים עיניהם באדמו"ר לראות האם יבוא רמז קל או נענוע מצדו , להפסיק מיד את החזן . לתמהונם עמד הרבי רגוע והקשיב לקולו של החזן השר את שירתו.
עם תום התפילה ניגשו אל הרבי מספר חסידים , שלא יכלו לעצור ברוחם, ושאלוהו : רבי , והרי בסקווירא נוהגים שלא לשיר פיוט זה ביום טוב שחל בשבת?
נכון, ענה הרבי, אלא שבסקווירא יש עוד מנהג , שלא לבייש ולהכלים את הזולת...
*
את הסיפור המובא להלן סיפר הדרשן הידוע, המגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל:
בשנותיו המאוחרות של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, התאכסן בביתו בחור ששימש אותו בכל צרכיו. ערב אחד הודיע רבי איסר זלמן לבחור, על החלטתו להתפלל מכאן ולהבא במניין "ותיקין". ועוד אמר לו : מחר אשכים ואעורר אותך ונלך יחד להתפלל במניין "ותיקין" הסמוך לדירתנו.
מרוב התרגשות התעורר הבחור מספר פעמים באותו לילה. כאשר הגיעה השעה שרבי איסר זלמן אמור היה לעוררו_ חיכה הבחור לשוא לבואו של ראש הישיבה. כעבור זמן – מה הופיע רבי איסר זלמן בשעה הקבועה כמימים ימימה ואמר לבחור : אל תחשוב לרגע שהחמצתי את השעה המוקדמת. אלא שעל משכבי בלילות הרהרתי בלבי, שהנה זה שנים רבות שאנו הולכים לבית הכנסת הקבוע, שם מתפללים זקנים וישישים, צדיקים אמיתיים, ומחכים שאברכם בברכת "בוקר טוב". אם אשנה את מקום תפילתי, אגרום להם בזה עגמת – נפש. מוטב לי לוותר על רום מעלת התפילה במניין "ותיקין" מאשר לגרום להם, לאותם יהודים יקרים עגמת נפש. והיה רבי שלום שבדרון מסיים את הסיפור באומרו: לעולם לא ידעו אנשים אלה, איזה ויתור של מעלה נשגבה בהלכה וויתר רבי איסר זלמן לכבודם.

*

אל אסיפה שהתקיימה בסלוצק, בראשות רבה של העיר, בעל "בית הלוי", הגאון רבי יושע בער סולובייצ'יק זצ"ל, ובה השתתפו ראשי הקהילה ונכבדיה, נדחק פנימה כפרי בור בליווית בנו, נער כבן שש-שבע. ללא קבלת רשות הכריז הכפרי: רבי, כל בניי בורים הם, אבל את בני זה זכיתי לגדל לתורה. יתהה נא רבינו על קנקנו, האומנם יודע הוא את החומש כמו שמעיד עליו המלמד? הופעתו של האורח הבלתי קרוא, העלתה את חמתם של כמה מן המסובים, שראו בכך עלבון נורא לרבם הגדול. "כלום לא מצא איכר זה אישיות מתאימה שיבחן את ילדו מלבד הרב הראשי בעצמו?" עמדו האנשים לגרש את הכפרי, אלא שאז התערב הרב ורמז לכפרי לגשת אליו. הרב שאל את הילד כמה שאלות, והוא אכן ידע להשיב עליהם תשובה נכונה. באהבה אבהית פנה הרב אל הכפרי ואיחל לו: מחלקך יהיה חלקי, הלוואי יאמרו על בניי מה שראוי לומר על בנך. פניו של הכפרי קרנו מאושר. ברכה שכזאת! דמעות של גיל זלגו מעיניו וככה עזב את הבית, שש ושמח על שזכה בברכת הרב.
"מה ראה רבינו בנער כפרי זה שראוי להתברך בו?" שאלו הנוכחים את " בית הלוי". פשוט מאוד ענה להם הרב. אמרתי: הלוואי שיאמרו על בניי שיפה כוחם מכוח אביהם! באותו מעמד הוכיחם הרב על שנכשלו בהלבנת פנים, ולא העלו על דעתם לגמול חסד עם יהודי תמים.

האומנם יצאו מידי רבי יהודה החסיד?

לא אחת כתבתי, כי לדעתי, כתב העת התורני "המעין" [ בעריכת הרב יואל קטן שליט"א, בהוצאת מוסד יצחק ברויאר וישיבת שעלבים. ] הוא מהמשובחים ביותר בין כתבי העת התורניים היוצאים עדיין לאור. ואחרי שעיינתי בחוברת טבת תש"ע [ כרך ג' גיליון ב' ] התחזקתי בדעתי זו. לא הרפיתי ממנה עד שסיימתי לקרוא את השורה האחרונה ממש. איזו כתיבה. איזו רמה. וכאן אצטט קטע ממאמרו של הרב יעקב סטל [ירושלים] על "ייחוס סגולת אמירת "נשמת" לרבי יהודה החסיד."
{בשנים האחרונות מתקיים בכותל המערבי מעמד אמירת תפילת 'נשמת כל חי' ברוב עם סמוך לחצות הלילה. ישנם המתכנסים מדי יום וישנם רק בלילות ששי. ובספרי הסגולות מובא : כשיצא מן העיר יאמר: הריני מקבל עלי כשאגיע למחוז חפצי לשלום אומר 'נשמת כל חי' וכו' וכשיגיע לשלום יקיים נדרו. וקיימת הסגולה: על כל צרה שלא תבוא יקבל האדם על עצמו שכשיהיה ניצול מצרתו יאמר 'נשמת כל חי' בפני עשרה או עם עשרה. "הסטייפלער" הלוא הוא בעל "קהלות יעקב", רבי יעקב ישראל קניבסקי זצוק"ל [אביו של מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א] היה מייעץ לעתים קרובות למקשות ללדת ובעתות צרה , שהקרובים יקבלו על עצמם לומר "נשמת" בבוא הישועה. ומובא בשמו שהיה מייעץ במקרים מסויימים לומר לאורך תקופה את התפילה הזאת מדי יום.}

*
"שתי סגולות דומות ניצבות לפנינו, שהדמיון המרכזי ביניהן הוא ההתחייבות לומר 'נשמת כל חי' ושתיהן יוחסו לר' יהודה החסיד בידי מחבר אחד בלבד- בעל 'חמדת ימים'. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שהראשונה [ליוצא לדרך] נזכרת במקורות קדומים יותר [אך אינה מיוחסת בהם לר' יהודה החסיד] ואת השניה [לכל צרה] לא מצאנו במקור קדום. והנה גם אם נקבל את דברי 'חמדת ימים' כהוויתם וללא פקפוק , ונסכים שאכן שתי סגולות אלו יצאו מידי ר' יהודה החסיד, עלינו לתת את הדעת כיצד עברו כחמש מאות שנה מפטירת ר' יהודה החסיד עד שהסגולות הופיעו לראשונה אצל בעל 'חמדת ימים', וכי רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו? הלוא אין רמז וזכר לסגולות אלו בספריהם הרבים של חסידי אשכנז שרבים מהם עוסקים בפרשנות התפילה והפיוט, מקום מתאים לאזכור סגולות אלו שמרכיבן העיקרי הוא פרק תפילה. יותר תמוהה העובדה שדווקא מחיבור ספרדי יצאה הבשורה בשם ר' יהודה החסיד האשכנזי.
...נתעלמה ממני הסיבה שהביאה את בעל 'חמדת ימים' לייחס גם את הסגולה השניה [המיועדת לכל צרה]
לר' יהודה החסיד, כי כאמור לא מצאנו לה כל מקור קדום, אך מסתבר שאחרי שייחס את הסגולה הראשונה לר' יהודה החסיד נגרר אחר טעותו, וייחס לו גם את הסגולה השניה הדומה לה. כמובן שאין לטרוח אחר מקורותיו של בעל 'חמדת ימים', אחרי שידוע שלא חשש מלסלף דברים בשרירות לב ולשנות את שמות בעלי שמועותיו באורח קבע. מעתה מה ימנע בעדו מלייחס דבר שבדה מלבו לר' יהודה החסיד?"

אור החיים לפרשת ויגש

ובדרך דרש יתבאר אומרו 'ויגש אליו', על דרך אומרו 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ולזה נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים, והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו, והוכרח לעשות כן לצד שמן הטבע לא יחבבו בני יעקב עובדי עבודה זרה... לזה הוצרך לפי שעה להפך המוטבע ולהגישו בלבבו, ולהשיבו בתוואני דליביה.
האור החיים שואל (לפני קטע זה) מה פירוש הביטוי "ויגש אליו יהודה", הלא עד עתה, בסוף פרשת מקץ, גם כן דיבר יהודה עם יוסף, אז מה הצורך לגשת אליו? [דבר זה דומה במעט לביטוי השגור בלשוננו "בא הנה", שאין פירושו 'תבא לכאן' שהרי השני נמצא כאן].
האור החיים מציע מספר פירושים על דרך הפשט. לדוגמא שיהודה רצה לדבר בייחוד עם יוסף ללא התערבות יועצים וכד'. בקטע המובא לעיל האור החיים הולך לדרך הדרוש ומציע הסבר נוסף לביטוי "ויגש אליו". על פי דרך זו, יהודה לא ניגש פיסית אל יוסף, אך מתקרב אליו מנטלית ואמונציונאלית.
יהודה מבין שהוא לא יצליח למצוא חן בעיניו של יוסף אם הוא לא נותן מקום בלבו כדי שיוסף ימצא חן בעיניו. לכן הולך יהודה ו"ניגש אליו" – מתקרב בדעתו ורצונו לאהוב ולחבב את יוסף, שבזמן זה איננו אחר מאשר שליט גוי אכזר. בכל זאת יהודה מבין שזה הדרך היחידה בה הוא יוכל להשפיע על יוסף בדבריו 'כמים הפנים למים כן לב האדם לאדם'.

חבר מן המניין - ב´

הטור השבעה-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

בפעם הקודמת שאלנו האם הרב הוא חבר מן-המניין, בכיר בקהילה או שמא הוא רק עובד הקהילה? האם הרב יכול להביע דעה בישיבות החברים? האם עליו לקנות כסא בימים נוראים? האם עליו לשלם דמי חבר או לקרן הבנייה של בית הכנסת? ננסה הפעם לתת מענה, לפחות חלקי, לשאלות אלו. כמובן, שניתן להציע מספר כיווני התמודדות עם שאלות אלו, ואני לא באתי להציע את דעתי האישית. מי שירצה לקבל יקבל, ומי שלא - מוזמן לחלוק עלי.
נתחיל במה שהוא פשוט בעיניי. רב איננו יכול להגיע לישיבת חברי הקהילה ולהביע את דעתו כמו כל חבר אחר, גם אם הוא שילם את כל מיסי הקהילה, קנה כסא, תרם לקרן הבנייה, התרים את כל שכניו וכו'. דעתו של הרב צריכה להישמע רק אם ההצעה המועלית לסדר היום מנוגדת להלכה לחלוטין. ייתכן אפילו שאילו הרב היה נשאל לדעתו במקרה דומה, הוא היה ממליץ להלכה לנהוג דווקא באופן אחד, עם זאת כל עוד העמדה הנגדית איננה מנוגדת להלכה - אין הוא יכול להגיע לישיבת החברים ולעמוד ולומר "זו דעתי!". תפקידו של הרב הוא להכיל את כל חברי הקהילה, וכל עוד עמדה של חלק מחברי הקהילה איננה מנוגדת להלכה הוא אינו רשאי לחלוק עליה בפרהסיא במעמד כזה.
בקהילות רבות נהוג כי בחוזה הנחתם עם הרב, מופיע סעיף האומר שהרב יכול להטיל וטו על החלטות המתקבלות בישיבות חברים, כל עוד מדובר בנושאים הקשורים להתנהלות בית הכנסת ולנושאים הלכתיים. סעיף דרקוני זה נועד בודאי לשימוש רק במקרים חריגים, במידה והעמדה הנגדית מנוגדת להלכה לחלוטין, להבנתו של הרב. אך גם במקרה כזה, הציפייה היא שהרב יקדים תרופה למכה וידאג לדבר מראש עם הגורמים המקדמים את העניין. כך יוכל לפתור את העניין בדרכי נועם, ללא מתן הרגשה שהרב מנותק מחלק מהקהילה שלו.
כל זה בעניין הבעת עמדה בקהילה בנושאים הנתונים במחלוקת. וכעת לעניין הכספי. בעיניי, ברור שהרב איננו רק עובד של הקהילה, אלא הוא חבר בכיר בה. ככזה עליו להראות דוגמא אישית ולשאת בעול עם הקהילה בכל המחויבויות. האם זה אומר שהרב של קהילה בכפר שמריהו או קיסריה או אפילו רעננה או מודיעין, צריך להיות מסוגל לעמוד בהתחייבויות כלכליות שחברים אחרים בקהילה יכולים לעמוד בהן? בהחלט לא. במקרה כזה, הרב יידון כמו כל חבר אחר שאיננו מסוגל לעמוד בתשלומי דמי הקהילה. הקהילה חייבת לדאוג לכך שלא יהיו חברים הפורשים מן הקהילה רק מסיבות כלכליות, ואותו מנגנון שנקבע עבור כל חבר אחר עם קשיים כלכליים יכול להתאים גם לרב הקהילה. במקרה קיצון שדמי החבר הם לדוגמא אלף שקל לחודש ואין חברים הזקוקים למנגנון כמו זה המתואר לעיל, הרב יכול לתבוע שיעלו לו את משכורתו באלף שקל לחודש כדי שהוא יוכל לעמוד בתשלומי הקהילה. לשון אחר, הקהילה תקבל החלטה רשמית שהרב איננו מחויב לשלם את דמי החבר, כך מצד אחד הרב לא יצטרך להחזיר חלק ניכר ממשכורתו ומאידך הפטור איננו מובן מאליו אלא נובע ממציאות בעייתית.
כאן אנו מגיעים לנקודה המרכזית בנושא הזה. הקהילה בה הרב מכהן איננה רק מקום העבודה שלו. קהילה זו, היא הקהילה שלו ושל משפחתו. בקהילה זו יעלו ילדיו לתורה כשיגיעו לגיל מצוות. קהילה זו תערוך אירועי תרבות בהם ישתתפו הוא ומשפחתו, וכן הלאה. כך הקהילה, על כל חבריה, תשפיע במישרין ובעקיפין על הרב, אשת הרב ומשפחת הרב כפי שהיא משפיעה על כל חבר קהילה אחר. ההשתתפות בתשלום דמי החבר, מבהירה לרב יותר מאשר לכל אחד אחר, שהוא איננו רק עובד בקהילה זו אלא הוא חבר בקהילה זו.
כללו של דבר, הרב משתמש בשירותי הקהילה לפחות באותה מידה שהוא היה משתמש בהם אלו היה מתגורר במקום אחר שבו לא היה משמש כרב. ככזה, מבחינה עקרונית עליו להרגיש שמוטלים עליו כלל החובות המוטלים על חברי הקהילה האחרים.

תורת ה' תמימה - על תמימות ולימוד תורה

בהזדמנות אכתוב בעז"ה על הנושא הזה ביתר הרחבה, ולהפעם רק אציג. התחלתי לפני כחודש לתת בשכונה שיעורון, שיעור של 10 דקות, בפרשת שבוע. [לפני שאני נכנס לנושא עצמו, כדאי לכל הרבנים הקוראים את דברי לדעת שהשיעורון הזה הוא הצלחה מסחררת מבחינתי. כמעט ולא לוקח לי זמן להכין וההשתתפות היא יחסית מרובה - אחרי הכל זה סך הכל עשר דקות. כך שאני בהחלט ממליץ לנסות זאת גם במקומות אחרים.]
בפרשת "וישלח" עסקתי בפסוק "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" ועברתי על המפרשים המוזכרים בגליון של נחמה ליבוביץ' בנושא. הסברתי שיש שתי גישות בין הפרשנים כיצד להסביר את התנהגותו של עשו - שעשו עשה את מעשיו בלב שלם או שעשו התכוין לרעה ובטעות יצא לו לטובה. בשלב הזה של השיעור אחד המשתתפים פנה אלי כך: אני לא מבין, כל ילד יודע שעשו ניסה לנשוך את יעקב? עניתי לו שאכן האבן-עזרא במקום אומר:
הדרש על נקודות וישקהו טוב הוא לעתיקי משדיים, כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו
והוא צריך לדעת שמה שהוא למד בגן, ומה שמלמדים את הילדים בגן זה רק דעה אחת בחז"ל ושיש עוד דעה האומרת שאכן עשו התכוין בלב שלם לנשק את אחיו.
תשובתי לא הניחה את דעתו והוא טען כלפי: מה יוצא מזה שאתה הופך את עשו לצדיק? הוא הרי היה רשע - ברור שהוא רצה לנשוך את יעקב.
בשלב הזה של הויכוח הוצאתי את הטיעון שאני משתמש בו כבר הרבה שנים, ואמרתי לו: "תורת ה' תמימה משיבת נפש" - רק כאשר תורת ה' היא תמימה, על שלל דעותיה, רק אז היא משיבת נפש.

בחשיבה לאחור, ולאחר שהיה לי מקרה נוסף דומה בשבוע האחרון (שאולי נפרט עליו בהזדמנות אחרת), התחלתי לחשוב שאולי עדיף בכלל לא לנסות לשכנע. אולי התשובה העדיפה צריכה להיות: תשמע, אם אתה חי עם זה בשלום ואתה מצליח כך לעבוד את ה' - לבריאות! אתה לא זקוק לשיעור הזה. תמצא שיעור אחר שיותר מתאים לך.

אשמח לשמוע את דעתכם.

על סירוב, צביעות ופוליטיקה

בשבוע האחרון, עת הבלוג שבת למחצה, העולם שלנו רועש וגועש סביב פרשת ברק ומלחמתו ברב אליעזר מלמד וישיבת הר ברכה. תסלחו לי שאני נגרר לעסוק בפוליטיקה, אך אני מבקש לעמוד על נקודה חשובה שטרם הודגשה מספיק, לדעתי.
מלבד עמדותיו של הרב אליעזר מלמד בעניין סירוב פקודה, לרב מלמד יש משנה סדורה גם בעניינים אחרים. הרב מלמד הוא אחד מראשי ישיבות ההסדר שמביע את דעתו בצורה חדה וברורה מאד בעד השקפת עולם של "תורה ומדע" או "תורה עם דרך ארץ". הרב מלמד הוא מהבודדים המעודדים אברכים לצאת ללימודים אקדמאיים, ומיחידים הכותבים בצורה גלויה על כך שלצורך לימוד מקצוע ניתן ללמוד גם בסביבה שיש בה בעיות צניעות מסוימות.
מן הסתם אתם שואלים, מה כל זה שייך כעת?
לדעתי, חשוב להדגיש זאת כדי להכיר את מידת הצביעות של השמאל. בשני העשורים האחרונים השמאל מאשים את הימין הדתי בארץ שהוא נטש את כל הדגלים האחרים, ונשאר רק עם דגל ארץ ישראל. והנה, בשבוע האחרון ראינו כיצד אלו שעודדו את ברק על מעשיו והחלטותיו נגועים בדיוק במה שהם מאשימים בו את הימין.
בדיוק כפי שיכולים פוליטיקאים קטנים למנות רבנים לא מתאימים לכהן כרב הכותל או כרב ראשי, ולאחר מכן לבוא בתלונות על כך שהכתל מתחרד או שהרב הראשי לא ראוי. בדיוק כפי שיכולים למנות דיינים לא ראויים רק בגלל שיקולים פוליטיים, ולאחר מכן לבוא בתלונות שבתי הדין אינם מתפקדים. כך גם בסיפור הזה. יבואו עכשיו אנשים קטנים ויפגעו באחד הקולות הברורים ביותר בנושא השילוב בעולם המעשה ובשוק העבודה, נושא שכמעט כל דובר בכל כנס כלכלי מתייחס אליו ומדגיש את חשיבותו, ולאחר מכן יבואו בתלונות על כך שאין מספיק רבנים המעודדים בצורה גלויה השתלבות בעולם המעשה.
אם לשמאל (ובמיוחד השמאל הדתי) יש עוד דגלים, חוץ מפגיעה ברב מלמד ובעמדותיו בנושא פינוי יישובים, הייתי מצפה שכעת הם ישמיעו אותם. קולות אלו צריכים לקרוא לסובלנות כלפי דעותיו של הרב מלמד בגלל שבנושאים אחרים הוא מעודד את תלמידיו לדברים שאותם דוברים לכאורה דוגלים בהם.
לפני שתוקפים את הצד השני בראיה חד מימדית, כדאי לבדוק אם לכם לא חסר משהו מההסתכלות הרב גונית.

יצא לאור: מעיינותיך לקראת י"ט כסלו תש"ע

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעט באיחור, קבלו סקירה על גליונות "מעיינותיך" ו"מעיינותיך לצעירים" שיצאו לאור בחודש האחרון.

מעיינותיך #23 (עוד לא עלה לרשת, אני מניח שבימים הקרובים הוא יעודכן כאן):
ראיון מיוחד לרגל י"ט כסלו עם הרב יואל כהן - הראיון (שהוא שונה מראיון עיתונאי רגיל) מתפרס על פני 13 עמודים, והוא לדעתי מרתק. ר' יואל מפרט את עיקרי החסידות באופן פשוט השווה לכל נפש אך עם הרבה עומק. כדאי מאד לקרוא.
השגחה פרטית לשיטת הבעש"ט - הרב נחום גרינוולד - מאמר זה מבהיר מאד את שיטת הבעש"ט בעניין ההשגחה הפרטית. אך קשה לי לומר שהוא משכנע. לדוגמא, מה דעתכם על המשפט הבא: "ברור הדבר מעל כל ספק שגם הרמב"ם וסייעתו סוברים שהקב"ה ברא ובורא בכל רגע ורגע את כל העולם כלו, עם כל הפרטים הקטנים ביותר שבדומם, הצומח והחי, בלי יוצא מן הכלל ח"ו."?
הניגון החסידי - הרב שמואל זלמנוב ז"ל, עורך ספר הניגונים "ניגוני חב"ד"

מעיינותיך לצעירים #9 (אפשר להוריד כאן) העוסק כולו בנושא ההתוועדות:
מדברים תכל'ס - התוועדות על התוועדות בהשתתפות הרב אייל לוגסי, הרב אלפרוביץ' מ"תורת חב"ד" והרב בני פוטוק, ר"מ בישיבת אדרת בבת-ים - מצאתי עניין בתוכן הדברים, אבל עולות על כולנה השאלות של התלמידים...
לומדים חסידות - מעלת ההתוועדות מהרבי הריי"צ
מתחת לאף של הק.ג.ב. - ראיון עם ר' מיכאל משולובין שהיה חסיד חב"ד תחת השלטון הקומוניסטי בבריה"מ.
איך עושים את זה? - מנחם איתן
ללא מילים - סיפור מהרבי הריי"צ על התוועדות (אהרוני ברנשטיין)
התוועדות מלחמה - סיפור מהתוועדות מהרבי זי"ע
י"ט כסלו - הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ

שביבים (מקץ) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

חלום טוב חלמת
בספר פתרון חלומות להחכם ר' שלמה אלמולי , מלוקטים פתרונות המיוחסים ליוסף הצדיק, דניאל איש חמודות, לחז"ל [ בעיקר מהתלמוד], לרש"י , רב האי גאון "ומפתרונות מספרי האומות". וכאן אנו מביאים רק פתרונות שיש בהם כדי לשמח את לב האדם :
הרואה שעומד על ההר או עולה להר : יעלה לגדולה. העולה לגג: עולה לגדולה. העומד במקום צר: פתאום ירוויח וטוב לו. המעמיד דלת על פתח ביתו: ישא אישה במהרה. הרואה שנחרב בית ישן: טוב לו. הרואה עצמו במדינה שהתחלת שמה באות א' : טוב לו. שהתחלת שמה באות ז': זימן לו השם טובה ועושר. באות מ': מזונותיו מוכנים ושונאיו יפלו לפניו. באות פ': יפדהו השם מכל צרה. באות ש' : ישמע השם תפילתו. הרוחץ במים קרים: נתמעטה צרתו ובשורות טובות יבואו לו. הרואה בחלומו מטבע שלם: עושר יהיה לו. הרואה שעורים בחלום: סרו עוונותיו. אוכל צנון או חזרת או שאר ירקות הנאכלים בשולחן: ריווח טוב וחיים טובים יהיו לו. הרואה את עצמו בחלומו ישן תחת אילנות : בנים יהיו לו.
האוכל אגוזים בחלום : חיים טובים יהיו לו. זנגביל או עוף: שמו הולך בכל המדינות. חבית של יין: שמחה גדולה יבוא לו בקרוב. שותה בחלומו משקה של תמרים וכל מיני שכר: טובה יהיה לו ועושר. הרואה ספינה שטבעה: יינצל מכל עוונותיו ומדינה של גיהנם. הרואה תישים הרבה: גשמים יבואו לו לברכה. אם נגחוהו: עולה לגדולה ויועיל לאנשים רבים בעת גדולתו. רוכב על חמור לבן: טובה תבוא לו במהרה מצד אשתו או מצד ירושה. הרואה חתול : יזכה למלבושים נאים. הרואה בידו ציפור: בשורה טובה תבוא לו. העונה אמן יהא שמיה רבא בחלומו: מובטח לו שהוא בן עולם הבא. המניח תפילין: יצפה לגדולה.

"גבורי החי"ל"
בימים אלה יצא לאור הספר "גבורי החי"ל" [ שני כרכים ] המספר את סיפורה של ישיבת חכמי לובלין [יח"ל] בתקופת השואה. המחבר הרב דוד א. מנדלבוים, שאביו רבי בן ציון משה מאיר זצ"ל היה מתלמידי הישיבה, פורס בפני הקורא באמצעות מפות מדוייקות, תמונות ומסמכים נדירים, את מסע ההצלה של כ-40 בחורים, תלמידי הישיבה. הללו נדדו כשבע שנים על פני ארצות, ימים ויבשות לא מוכרות להם עד שהגיעו בניסי נסים בשנת תש"ז לחוף מבטחים.
הנה קטע קטן מתוך הפרק השמיני של הספר:
" אחריותו ומסירותו { של האדמו"ר מאמשינוב, הרה"ק ר' שמעון שלום קאליש זצ"ל} כלפי בני הישיבה שהיו בווילנא היו בגדר של מסירות נפש ממש. רק כשראה שכל מי שיכול היה_ כבר יצא, הסכים גם הוא לעלות על הרכבת בדרך הארוכה אל החופש. ומן הראוי להביא סיפור מופלא שסיפר העסקן מר אריה [ליאו] חנין ז"ל בזכרונותיו:
"הרב קאליש לא דיבר רוסית. כשהלך למשרדי ההגירה הרוסיים כדי לקבל אשרה למעבר דרך רוסיה כמו שאר תלמיגדי הישיבה, הוא לקח עמו את יחיאל ברנדט, שהיה פליט מפולין שדעבר היטב רוסית.
הרבי היה זקוק לקבל אשרות למשפחה גדולה בת 18 נפשות: הרבי עצמו, אשתו, ילדיו ונכדיו. השיחה התנהלה בערך כך:
הממונה בעל השם הרוסי: " שב נא, רבי. מה אני יכול לעשות בשבילך?"
הרבי: "אמור נא לו שייתן לי ולמשפחתי אשרה".
הממונה: " מסמכיך, בבקשה. אבדוק אותם, ושיחזור הרבי בעוד יום או יומיים".
הרבי: "שיתן אשרה לאחי".
הממונה: "שיביא הרבי את המסמכים".
הרבי הוסיף לשבת על כסאו , אף על פי שרבים עמדו בתור וחיכו. הממונה התחיל להראות סימני חוסר סבלנות: "מה הוא עוד רוצה?"
הרבי: "שיתן לך {למתורגמן} אשרה".
ברנדט המתורגמן נבוך: מסמכיו היו מזוייפים. אף על פי כן הוא תרגם את דברי הרבי. "היכן מסמכיך, חבר ברנדט!?" צעק הממונה. ברנדט אמר, שיביא את מסמכיו מחר. הרבי הוסיף לשבת.
הממונה: " עתה זה כבר יותר מדי. מדוע אין הוא עוזב?!"
ברנדט: "רבי, מה עוד?"
הרבי: " אמור לו [היינו לממונה הרוסי] שהוא בעצמו זקוק לאשרה ועליו לעזוב את המקום".
הממונה בעל השם הרוסי האופייני, לא חיכה לתרגום. הוא פרץ בצחוק רם. התברר שהוא היה יהודי ליטאי, ציוני בסוד, שעזר ליהודים ככל שיכול היה. גורלו היה מר. מישהו הלשין עליו והוא נאסר ונורה.

הרמב"ם כרופא מתמחה
ביקש הרמב"ם ללמוד את חוכמת הרפואה מאחד הרופאים הגויים שבעירו. באחד הימים התדפק הרמב"ם על דלת ביתו של אותו גוי והציע עצמו כעוזר. בלי לתהות על קנקנו קיבל אותו הרופא לעבודה. הרמב"ם למד ממנו הרבה דברים בחוכמת הרפואה מבלי שהגוי ירגיש בכך. גם קרא בספריו הרבים בנושאי רפואה. יום אחד הוחש לביתו של הרופא חולה אנוש. בדקו הרופא ומצא כי תולעת חדרה למוחו וכי יש לנתחו מיד. חיש ניגש הרופא לעריכת הניתוח המסובך והמסוכן. במומחיות ובזריזות פתח את גולגלתו של החולה והתכוון להוציא מתוכה את התולעת בעזרת צבת. ידיו כבר אחזו בצבת, אך באותו רגע שמע קול קורא אליו: "אל תיגע במוחו של החולה בצבת כי הוא עלול למות. הנח נא עלה רענן סמוך לתולעת ומיד תסור התולעת מן המוח ותפנה לעלה". כיוון שהשעה דחקה , החליט הרופא להישמע לדברי הרמב"ם והוא הניח עלה סמוך לתולעת. מקץ רגע עזבה התולעת את המוח ועלתה על העלה. הרופא הגוי אחוז פליאה וסקרנות כאחד, שאל את עוזרו היהודי "מנין לך כי התולעת נמשכת אל העלה?" השיב לו הרמב"ם: דבר זה למדתי בגמרא שלנו, וסיפר לו על המובא במסכת כתובות דף ע"ז עמוד ב' . [ראה שם]
[על פי "חיים שיש בהם"]

מצטרפים לתפילה אחת
על הפסוק "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו [תהלים ס"ה ג'] שואל הזהר הקדוש בפרשת תזריע: "שומע תפילה? שומע תפילות מבעי ליה, מה שומע תפילה? אלא תפילה דא כנסת ישראל". והתירוץ טעון הסבר.
בספר "תשואות חן"[ מהאדמו"ר ר' גדליה מליניץ תלמיד הבעש"ט ] בפרשת משפטים הוא מפרש את הזהר הזה כך: מפני שהקב"ה מצרף מכל התפילות של כל ישראל תיבה אחת זכה וברורה מזה, ותיבה אחת מזה, הרי שמכל התפילות האלו נעשית תפילה אחת נקיה וזכה הראויה להיות עטרת בראש צדיק. ואת זה עושה השם יתברך , כדי לקשר את כל ישראל, וכל אחד יתעלה על ידי חבריו ויתוקנו כולם. וזה הפירוש: תפילה דא כנסת ישראל, שמכל ישראל יוצאת תפילה אחת זכה וברורה. [אמרי שמאי]

בית אחרון ל"מעוז צור ישועתי"

מתוך רשימת התפוצה של הרב "מענה לשון"

מחבר הפיוט "מעוז צור", רבי מרדכי, לא כתב את הבית האחרון "חשוף זרוע", ואותו נהגו להוסיף בסוף לפיוט זה המספר על גאולותינו מיד כל צרינו בעבר [מצרים, בבל, פרס, יוון], וכדי שיהיה שלך גם בגאולתנו העתידית מיד אדום - הוסיפוהו. אך הרמ"א, רבי משה איסרליש, הוסיף בית זה, כדי שנתפלל לא רק על אדום אלא גם על גאולתנו מישמעאל. הובא במקור חיים (לבעל חוות יאיר) סימן תרע"ו:

מֵ'עוֹלָם הָיִיתָ יִשְׁעִי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי
שְׁ'מַע נָא קוֹל שַׁוְעִי, מַלְכִּי אֱלֹ-ַי קְדוֹשִי
הַ'עֲבִיר חַטָּאתִי וּפִשְׁעִי, גַּם בַּגָּלוּת הַשְּׁלִישִׁי
חַזֵּק יִשְׂרָאֵל הַכְנִיעַ יִשְׁמָעֵאל, וּמֵאֱדוֹם תִּפְדֶּה נַפְשִׁי

בספר "גדולים צדיקים" לר' יצחק מאייער חלק ראשון עמ' 37 (קישור) מופיע הנוסח כך:
מעולם היית ישעי, כבודי ומרים ראשי
שמע נא לקול שועי, מלכי ואלקי קדושי
העבר חטאי ופשעי, וגם בגלות השלישי
חזק ישראל ומכניע ישמעאל, ומאדום תפדה נפשי

אור החיים לפרשת מקץ וסיפור חסידי לחנוכה

"פרעה חולם" הנה לצד שהיא תחילת ההודעה היה צריך לומר "חלם פרעה" או "ויחלום פרעה"... עוד אפשר שיכוין לומר כי שנתיים ימים ופרעה חולם בתמידות חלום זה, אלא שלא היה יודע שחלם, ולסוף שנתיים חלם ולא שכח.

האור החיים שואל על לשון הפסוק "ופרעה חולם" - מדוע לא נכתב "ויחלום פרעה", כלשון הרגילה במקרא?
תשובתו של האור החיים היא מפתיעה. פירוש הביטוי "ופרעה חולם", לשיטת האור החיים, הוא שפרעה כל הזמן חולם. חלום זה כבר חוזר על עצמו שנתיים, אלא שרק עכשיו הוא שם ליבו לחלום זה.

*********************

באחד מימי החנוכה נכנס פתאום הצדיק ר' נחום משטפינשטי, בנו של הצדיק הרוזיני, לבית מדרשו, וראה שאילו אנשים יושבים ושוחקים במשחק ה"דאהם", כמנהג העולם בחנוכה. האנשים בראותם כי רבם נצב עליהם, נבהלו מאד. פתח הצדיק ואמר:
- הידעתם את כללי משחק זה?
שתקו האנשים.
אמר להם הצדיק: אני אגיד לכם את הכללים: נותנים אחד בשביל לקחת שניים, שני צעדים בבת אחת אסור ללכת, הולכים רק למעלה ולא למטה, כשמגיעים למעלה אפשר כבר ללכת לכל מקום שרוצים.
(מתוך סיפורי חסידים/הגרש"י זוין, מועדים, חנוכה ח')

סיפור זה הופך את המשחקים הפשוטים והידועים, הדמקה, לאיזה משחק עם מסר חינוכי וערכי עליון. מעניין לציין שהסיפור מתרחש בחנוכה. אמנם, מהסיפור זה נראה כי הסיפור מתרחש בחנוכה כי מנהג ה'עולם' לשחק במשחקים כגון זה בחנוכה. אך נראה שזה קורה בחנוכה, לא לחינם. הסיפור מתרחש בחנוכה גם כדי להאיר את ההארה של חנוכה. בחנוכה, חג האורים, הדברים הכי פשוטים שאנו נתקלים בהם מדי יום פתאום מוארים באור חדש ורואים בהם נקודות שלא ראינו בהם עד היום.

*********************

פרשת מקץ, שאנו קוראים מדי שנה בשבת חנוכה, מתחיל בדיוק באותו נושא עפ"י האור החיים. פרעה פתאום מגלה שחלום שהוא כבר חולם שנתיים ימים הוא לא סתם עוד חלום.

זמן הדלקת נרות חנוכה - שיטת הרמב"ם

לפני שנה כתבתי רשימה בנושא זמן הדלקת נרות חנוכה שבו תמהתי על שיטת הפסיקה התימנית שבמקום להתחשב בדעות נוספות ובשינוי הרגלי החיים, לוקחת את לשון הרמב"ם כפשוטה (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד ה"ה):
אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק

בזמנו, פנו אלי מספר קוראים בטענה שלא נהגתי כשורה שלא הבאתי את פרשנותו של הג"ר יוסף קפאח לרמב"ם זה, ושמתוך דבריו נעלמים קושיותי. להלן דבריו:
והטעם פשוט וברור כיון שחובה להדליקו בחוץ הרי לפני השקיעה אינו ניכר ואינו נראה דשרגא בטיהרא לא מהני, ואם ידליקנה לאחר צאת הכוכבים הרי אינו ניכר דמשום חנוכה מדליקו, כי באותה שעה כל אדם מדליק גם בחוץ בכל ימות השנה ויאמרו דגם היום לצרכו מדליק, ולפיכך קבעו זמן הדלקתו עם שקיעת החמה ולא לאחר שקיעתה, כלומר לאחר שתסתר החמה עד צאת הכוכבים, שבאותה שעה אין צורך לנר בחוץ כיון שעדיין אור בהיר, ומאידך כבר רואים את הנר כי כבר נסתרה לגמרי השמש, ובכך הוא הפרסום.

בימי החנוכה, הבלוג פעיל חלקית. בעז"ה נפרסם מחר רשימה קצרה בנושא חנוכה ולקראת סוף השבוע דבר תורה לפרשת השבוע כרגיל.

חג חנוכה שמח לכל הקוראים!

שביבים (חנוכה) / שאול שיף

נרות להאיר
אסופת אמרות קודש וסיפורים לחג החנוכה

אמר הגה"ק רבי שלום מקאמינקא זצוק"ל: לאחר סוכות, בבוא החורף הגדול, כשנזכרים ומתבוננים שעתה הולך ומתקרב חורף ארוך כזה, ואנו נמצאים בתוקף חשכת הגלות, ואין לנו ימים קדושים ונעלים שנוכל להתחזק בהם ולהתחמם לאורם עד ימי הפסח, אזי רעדה תאחזנו שלא ניפול חלילה ברשת העצבות ומכמורת הייאוש רח"ל. וצריך רחמים מרובים לעבור ימים אלו בשלום. לכן, ריחם עלינו בעל הרחמים והדליק לנו באמצע החורף נר קטן (נר חנוכה) המזהיר לכאן ולכאן, והמאיר לנו את הדרך בימים הקודמים לו ובחצי החורף אשר לאחריו, ונותן לנו כוח ותעצומות להחזיק מעמד עד ימי החג.
(אוהב שלום)
*
הקב"ה רצה להנחות את בני ישראל שיתחזקו דווקא בשלושת הדברים שרצו היוונים לבטל: שבת, חודש ומילה. וסיבב שנס חנוכה יהיה בכ"ה בכסלו ויימשך שמונה ימים, כך יקיימו בני ישראל בימים אלו שבת וראש חודש, שמן ההכרח שיהיו בימי החנוכה, ומילה נרמזת על ידי שמונת ימי החנוכה שהם כנגד שמונת ימי מילה.
(חדרי בטן)
*
סיפר הרה"ק ר' חיים בער מאוסטרובצא ז"ל ששמע מהשו"ב במינסק, שהיה פעם באלכסנדר בחנוכה אצל כ"ק מרן אדמו"ר בעל ישמח ישראל זי"ע, ובלילה הראשון קודם הדלקת נר חנוכה החביא את עצמו בבית הרבי, כדי לראות את הכנותיו של הרבי להדלקה. וסיפר שראה בעת שרחץ רביה"ק ידיו מהמקווה, ובעוד המטפחת עדיין בידו רץ אנה ואנה סמוך לשולחן כמו חצי שעה, ופניו היו בוערות כלפיד אש. וכשראה זאת, חשב לעצמו אם זו היא ההכנה למצווה מכל שכן במצווה עצמה. וכל הלילה היה מתבונן בזה הרעיון, ובבוקר נכנס לקודש פנימה כי היה לו איזה דבר נחוץ, וכשפתח את הדלת קם רבנו הקדוש מכיסאו ואמר לו: "בוודאי, העיקר הוא ההכנה למצווה, דעשיית המצווה היא רק כוחו של הקב"ה, ואף כי גם ההכנה היא עזרו וכוחו של השי"ת, ולא ידינו פעלו כל זאת, אבל מחסדי השי"ת נחשב לפניו כמו שהיא יגיעתנו ועבודתנו לבחור בחיים".
(תפארת ישראל)
*
בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א: בחנוכה בשעת הדלקת הנרות יורד האור הגנוז ולכן על כל אדם לישב אצל הנרות שלו אחר ההדלקה כל החצי שעה. ולכן יש ל"ו נרות נגד ל"ו שעות ששימש אור הגנוז לאדם הראשון והוא האור של ל"ו מסכתות הש"ס. ומפני שהאור הגנוז הוא עצום מאוד ואין העולם הזה יכול לסבול אותו, לכן אינו שוהה בחנוכה רק חצי שעה בשעת הדלקת הנרות. אבל בשבת מדליקין הנרות { להשתדל ל"ו במספר} מוקדם, כי שבת הוא בעצמו אור הגנוז ויכול לשהות הרבה, כמו שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' והוא אורו של משיח כדאיתא בזוהר שמשיח יגנז כמה פעמים וכו' כי הוא האור הגנוז.
(אמרי פנחס)
*
בפרשת אמור (ויקרא כג) מנויים כל מועדי השנה: שבת, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. מיד אחר כך כתוב "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ובהמשך בסמוך (ויקרא כד) נאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". נרמז כאן חנוכה בין שאר מועדי השנה, שלחנוכה יש לקחת שמן זית זך מן המובחר. וכתוב בהמשך "להעלות נר תמיד" ואחר כך כתוב "יערוך את הנרות". ללמדך שבלילה הראשון צריך להדליק נר אחד ואחר כך מוסיף והולך ומדליק בכל לילה נר נוסף. נכתב שמן זית זך בסמוך לחג הסוכות, ללמדך מה סוכות הוא שמונה ימים וגומרים בו את ההלל, אף חנוכה שמונה ימים וגומרים בו את ההלל.
(רוקח)
*
שמונת ימי החנוכה שבהם גומרים את ההלל, הם כנגד ח' ימים טובים שאין גומרים בהם את ההלל (ו' ימים של פסח, ראש השנה ויום הכיפורים), לפי זה "זאת חנוכה" הוא כנגד יום הכיפורים, לגמר חתימה טובה.
(הגר"א יהל אור)
*
איתא בספרי המקובלים: בכוח סגולת מצוות נתינת צדקה בחנוכה ליראי ה', מתקן מה שפגם בגלגול זה ובגלגול אחר.
(ישמח ישראל)
*
מקור המנהג של דריידל [סביבון] לפי שבימים ההם בזמן הזה, בעת שגזרו היוונים על ישראל שלא לעסוק בתורה, למדו חכמי ישראל עם בניהם תורה שבעל פה באגודה אחת. משראו זאת היוונים, עמדו וגזרו שלא יתאספו אגודות-אגודות. אמרו חכמים להערים על אויביהם והתאספו ללמוד תורה באגודה אחת, ואספו ילדי ישראל ללמוד תורה מפיהם, ובעת שבאו האויבים לראות את מעשיהם, הפסיקו מלימודיהם ועשו עצמם כמשחקים בסביבון, ובזאת נחו מאויביהם. ולזכר אותו הנס קבעו לשחק בו, שהוא שעמד לנו שלא תשתכח תורה מישראל.
(עבודת עבד)
*
טעם המנהג שמחלקין דמי חנוכה, יש לומר משום דנפסק בשולחן ערוך (סי' תרע"א) ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק. וכן הדין בארבע כוסות. והטעם שאלו שתי המצוות שונות מכל המצוות? שאמרו חז"ל: חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, נחשב לו כאילו עשאה. הא תינח בשאר מצוות, אבל מכיוון שטעם אלו המצוות הוא פרסום הנס – לא מרוויח לנו בזה שאנוס הוא, כיוון שלא נתפרסם הנס על ידו. וכדי שלא לבייש את מי שאין לו – המנהג לחלק לכול.
(כ"ק מרן מהרי"ד מבעלז זי"ע)
*
אצל מרן אדמו"ר הרא"ש הזקן מסטולין זי"ע שררה דחקות נוראה, והיה מדליק נרות חנוכה במנורה פשוטה העשויה מטיט. זקנו הרה"ח ר' דוב ז"ל בראותו זאת נגע הדבר ללבו, וגמר אומר לרכוש מנורה נאה עבור הרבי. הוא סבב ונדד בעיירות מגוריהם של החסידים, וטרח ועמל רבות עד שקיבץ סכום הגון, ורכש מנורת כסף הראויה לכבודו של רבנו.
לאחר כל הטורח והעמל והטלטול בדרכים הגיע לחצרו של רבה"ק בערב חנוכה כשהוא נושא עמו את התשורה הנכבדה לרבו. אך מה מאוד חלשה דעתו בשמעו שרבנו פקד על העומדים על פתחו שלא להניחו להיכנס. הדבר הציק לו מאוד על שלמרות כל התלאה ורוב העמל שהשקיע, לא זכה אף לחלות את פני רבנו לראות ולהיראות לפניו. ביותר כאבה לו העובדה שרבנו יברך שוב על המנורה הפשוטה, כפי שאכן היה. באותו ערב, ליל ראשון דחנוכה, בירך רבנו על החנוכיה הפשוטה שלו.
ויהי ביום השני, נר שני דחנוכה, שלח רבנו זי"ע לקרוא לו, ואז קיבל ממנו את מנחתו היקרה במאור פנים, וגילה סימני התפעלות והערכה למנורה היפה והמהודרת.
בעת הדלקת הנרות במנורה המפוארת בליל שני דחנוכה, קם רבנו וחזר שוב על ברכת שהחיינו בשם ומלכות...
[רק עתה עמד ר' דוב על כוונת רבו שלא רצה לזכות בה בלילה הראשון, משום רצונו לברך ברכת שהחיינו באופן מיוחד על המנורה היקרה].
*
האדמו"ר רבי אשר מסטולין, מנהגו היה לעשות סעודה ב"זאת חנוכה", לאחר הדלקת הנר השמיני. והיה אומר בשמחה: הדרן עלך נר חנוכה והדרן עלך. כפי שאומרים לאחר סיום מסכת.
אף הוא היה אומר: יש בחנוכה מה שאין בכל המצוות.
(בית קרלין)
*
הספרדים בעיר הקודש ירושלים תובב"א נוהגים שביום "זאת חנוכה" עושים סעודה גדולה לכל תינוקות של בית רבן. וטרם התחלת סעודה זו אומרים כל מגילת שיר השירים בניגון ונועם, ואחר כך אומרים שלוש מאות ושמונה פעמים הפסוק "שבו שברו לנו מעט אוכל", והטעם על פי הסוד. כן ראיתי במנהגי עיר הקודש ירושלים שנדפסו.
(אלף כתב)
*
אירע בשנה אחת שהגיעו כבר ימי החנוכה ולא היה לרה"ק בעל "דברי חיים" מצאנז כסף בכדי לפדות את החנוכיה מבית המשכון , וגם ללוות כסף מאנשים לא היה יכול מכיוון שכבר היה חייב לכולם. ביקש הוא מנכדיו שילוו בשבילו כסף מאנשים, ולא רצו בטוענם שלא יהיה להם לפרוע בהגיע זמן הפירעון. נתרגז עליהם ואמר להם שאין הוא רוצה עוד בכך וכבר יהיה לו מנורה אחרת בחנוכה. עברו הימים ואמנם לבסוף כן השיגו כסף ופדו את המנורה,אבל הוא לא רצה להשתמש במנורה שלו משום שכבר התחייב בפיו שתהיה לו מנורה אחרת בחנוכה.
ליל חנוכה הגיע והרה"ק מצאנז זי"ע עסק בהכנות להדלקה, וכדרכו בקודש בהכנה למצווה נתאחר הזמן עד שנכנס להדלקה. באותה שעה הגיעה הרכבת שנסעה דרך העיר, שם ירדה הגבירה המפורסמת תמר'ל מווארשא ושאלה אם הרה"ק מצאנז זי"ע הדליק כבר נר חנוכה. כשאמרו לה שטרם הדליק, הלכה אליו כשאיתה חנוכיה חדשה ליתן לו במתנה, ואמנם בה הדליק הרה"ק מצאנז זי"ע.
(כתבי צאנז)

אור החיים לפרשת וישב

"וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא."
צריך לדעת מה טענת ראובן אל אחיו באומרו "ואני אנה אני בא", הלא גם לעצתו היה יוסף אבוד בבור, והגם שאמר הכתוב "למען הציל וגו' להשיבו אל אביו" זה היה בלבו, לא בפיו אל אחיו, והראיה שאמר יהודה "מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו'", אחר שהיה בבור, הא למדת כי השלכתו בבור היתה להריגה וכמו שפירשנו למעלה, ומעתה מה מענה בלשונו "הילד וגו' ואני וגו'".
אכן כוונת ראובן היא, כי לצד היותו הוא הבכור אותו יטריח אביו ללכת לחפש אחריו מסוף העולם ועד סופו, ואם היה בבור היה מביאו מת מהחיות שבבור, והיה משיב לאביו הנה הוא מת חיה רעה אכלתהו, מה שאין כן עתה אנה ילך מרוחות העולם לבקשו, והוא אומרו "ואני אנה אני בא", ולזה נתחכמו וישחטו שעיר עזים וגו' ובזה סלקה לה תרעומת ראובן.
דברי האור החיים הללו, בעיני, הם לא פחות ממופלאים.
האור החיים שואל מה היתה רצונו של ראובן כששאלו "ואני אנה אני בא"? הרי גם אם יוסף היה בבור הוא כנראה היה מת שם.
האור החיים מסביר שמה שהפריע לראובן היה כי בתוקף תפקידו כבכור הוא היה נשלח מטעם יעקב לחפש אחר יוסף. אז כל עוד יוסף נמצא בבור הוא יוכל לחזור לאביו עם גופתו של יוסף ולומר שהוא מצא את יוסף מת. אך עתה שיוסף איננו בבור הוא יצטרך לחפש אחריו וללכת "לרוחות העולם לבקשו". לכן, כמענה לצרתו זו של ראובן האחים מציעים לשחוט שעיר עיזים ולטעון שיוסף נטרף ולכן אין טעם ללכת לחפש אחריו.
ראובן מייצג כאן, לאור דברי אור החיים, את מי שרואה רק את צרת עצמו גם כשמונח לפניו צרה הרבה יותר גדולה, אך ראובן איננו מסוגל להכיל שום דבר מעבר למה שנוגע אליו ישירות. הוא איננו מסוגל לראות את התמונה בשלמותה, את צרתו של יוסף, את הרגשת אביו, רק את התמונה הצרה של עצמו.
[בשבת זו נתחיל לחגוג את חג החנוכה. הרמת נס המרד בידי המכבים היא אנטיתזה להתנהגותו של ראובן. האפשרות לראות את צרת הכלל, צרת האומה, ביזוי כבוד השכינה מעבר לצרה הפרטית של אדם או משפחה החיים תחת שלטון זר – זה מה שהוביל לתחילת המרד, ובסופו של דבר לנצחון הגדול על היוונים.]

חבר מן המניין

הטור הששה-עשר למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

בקהילה אחת בארץ גבו מכל משפחה 18,000 שקלים לצורך כיסוי הוצאות בניית בית הכנסת. לא מדובר באחת הקהילות העשירות בארץ או במשפחות מהעשירון העליון, ומן הסתם לרובם של החברים היה קשה מאד לעמוד בהוצאה גדולה כל כך. אך למרות זאת, לקחו על עצמם החברים את ההוצאה והצליחו לבנות מקום תפילה נאה ומכובד. כיום בית הכנסת עומד על תילו ואיתה הדרישה מכל חבר חדש המעוניין להצטרף לשורות הקהילה לשלם שמונה עשר אלף שקלים לקופת בית הכנסת. "כך, אם נרצה נוכל בבוא היום לבנות גם קומה שנייה", מסבירים החברים, "וחוץ מזה, מה אנחנו, פרייארים? כמו שאנחנו שילמנו עבור בניית בית הכנסת, מדוע שיהיו חברים הפטורים מתשלום עבור הבנייה?". "כך גם יעריכו החברים החדשים את העובדה שיש לנו מבנה קבע", מסבירים אחרים. אבל את העובדות לא ניתן לשנות, מאז שנחנך משכן הקבע של הקהילה לא הצטרפו לקהילה יותר מאשר חברים בודדים מאד. הדרישה לשלם ח"י אלף שקל נראית להם פשוט מוגזמת. עתה, מספר חברים מנסים להתאגד ולהוביל לשינוי הדרישה לשלם סכום כל כך גבוה. החברים פנו לרב הקהילה שייתן להם גיבוי.

בקהילה אחרת בארץ הנמצאת כעת בשלבי בנייה של משכן קבע, התקבלה החלטה ברוב דעות שעל כל חבר בקהילה לשלם ששת אלפים שקל לטובת קרן הבנייה. מספר מתפללים קבועים שלא היו מוכנים להוציא סכום כזה מכיסם, המשיכו להתפלל יחד עם הקהילה כאילו לא קרה כלום, ופשוט התעלמו מההודעות החוזרות ונשנות על תשלום לקרן הבנייה. חברי ועד הקהילה החליטו לקיים "כופין בני העיר לבנות להם בית כנסת" (תוספתא בבא מציעא פרק י"א, שו"ע או"ח קנ) והציעו להטיל סנקציות על מתפללים שלא ישלמו לקרן הבנייה. לפני ההוצאה לפועל הם פנו לרב הקהילה בבקשה לקבלת גיבוי.

בקהילה ממוצעת החברים מרימים תרומות או משלמים דמי חבר שנתיים לבית הכנסת כדי לתפעלו. הרב הוא היחיד מבין חברי הקהילה שאיננו משלם לבית הכנסת, אלא בית הכנסת משלם לו. בעצם, האם בכלל הרב הוא חבר קהילה? ישנם בתי כנסת שיש להם שמש בשכר (זה אמנם מצוי יותר בחו"ל, אך קיים גם בארץ בקהילות גדולות). לכולם ברור שהשמש הוא סך הכל אדם העובד בבית הכנסת, כמו המנקה והאדם הנותן שירות עבור המזגנים, אף אחד איננו חושב שהשמש הוא חבר קהילה. אך מה בנוגע לרב? האם הרב הוא סתם עוד אדם העובד בבית הכנסת, כמו השמש, או שמא הוא חבר קהילה מן המניין?

אם אכן הרב הוא חבר קהילה, האם הוא נדרש לשלם דמי חבר? זה הרי יהיה קצת מוזר שהרב ישלם כסף לאותה קופה ממנו הוא לוקח את משכורתו. ומה לגבי רכישת כסא לימים נוראים, או תשלום על ריהוט בית הכנסת, האם הרב אמור לקנות את כסא הרב בבית הכנסת? האם כסא הרב בכלל "עומד למכירה"? ומה לגבי קרן בנייה לבניית משכן הקבע של הקהילה, האם הרב אמור להגיע ולומר לחברי הועד: "אני מוותר על המשכורת בחודשיים הקרובים, כתרומה לקרן הבנייה"? האם הרב פטור מהחובה הדתית לבנות בית כנסת? ומה עם דוגמא אישית? ובאם מסקנתנו תהיה שאין שום הגיון שהרב יתרום לקופת הקהילה שממנה הוא מקבל את משכורתו, עד להיכן אנו ניקח את זה? האם גם נפטור אותו מלתרום כשעושים עבור משפחתו מי-שברך לאחר העלייה לתורה?

יתרה מזאת, נניח שהרב איננו משלם דמי חבר ותשלומים לקרן הבנייה, מה הרב אמור לעשות כשפונים אליו בשני הסיפורים בהם פתחנו? הפונים מצפים מהרב להביע עמדה הלכתית או מוסרית: האם ראוי שהקהילה תמשיך לעמוד על כך שחברים חדשים ישלמו הון עתק לבית הכנסת, ובזאת בעצם למנוע מצטרפים חדשים לקהילה, או שהקהילה צריכה להיות פתוחה ומזמינה כלפי מצטרפים חדשים? האם קהילה יכולה להטיל סנקציות על מתפללים שאינם עומדים בתשלומיהם לקהילה או לא? יתכן שזה מה שהפונים מבקשים. אבל, האם הרב יכול להביע עמדה כזאת אם הוא עצמו לא שילם את אותם התשלומים? האם הוא יכול להתנגד לסנקציות כאלה או לתמוך בהן כאשר הוא עצמו לא הכניס את ידו לכיס ולא הרגיש מה זה להוציא סכום כסף כזה?

כמובן שלחברותו של הרב בקהילה יש משמעויות נוספות שאינן קשורות דווקא לכסף. האם הרב משתתף בבחירת הועד? האם הרב משתתף בישיבות חברים? ואם כן, האם הרב הוא חבר מן המניין בישיבות חברים או שלקולו יש משקל עודף על החברים האחרים?
אני חושב ששאלנו מספיק שאלות להפעם ושהנושא מובן. אתם מוזמנים לטקבק ולהשיב על השאלות כפי ראות עיניכם ובעז"ה בפעם הבאה נסכם את הדעות וננסה להתוות דרך לפתרון, לפחות חלקי, של שאלות אלו.

מוסד הרב קוק מתחרד?

האם שמעתם על הפרס התורני שמציע מוסד הרב קוק עבור חיבורים תורניים?
אם לא, זה כנראה בגלל שאתם לא קוראים עיתונים חרדיים. בעיתון בשבע, לדוגמא, שמקבל מדי שנה פרסומות של מוסד הרב קוק עבור היריד בחודש ניסן, לא קיבלו לפרסם את דבר פרס "משכן שילה" ע"ש הג"ר שילה רפאל על יצירה תורנית שמעניק מוסד הרב קוק (לפחות ממה שאני ראיתי - וחיפשתי). כך גם אתרי האינטרנט של הציבור הדתי ואני מוכן להסתכן ולהניח שגם מקור ראשון לא קיבלו פרסומת זו, על אף שזה התפרסם בעיתון "משפחה" כבר לפני כמה שבועות. אם אתם בכל מקרה רוצים לדעת במה המדובר ניתן למצוא פרטים אודות הפרס - כאן.
לפני מספר שבועות התפרסם שמפעל הפיס מעניקים פרס על חיבור תורני. פרס זה התפרסם גם בעיתונות הדתית (לא חרדית), על אף שהיה ברור שהוא לא מיועד כלל לבני הציבור הדתי-לאומי. למפעל הפיס קשה לבוא בטענות, זה סך הכל גימיק פרסומי עבורם. אבל ממוסד הרב קוק דומה שאפשר גם אפשר לבוא בטענות.

בעיני "התחרדות" באה לידי ביטוי בשני פרמטרים:
א. התעלמות מעולם התורה הציוני.
ב. שכתוב ההסטוריה כדי להתאים לטרנדים העכשוויים של הציבור החרדי-ליטאי (זאת, בדרך כלל בשם המצווה הגדולה של "דאגה לשידוך").

בואו נבחן אם התקיימו שני הפרמטרים אצל אנשי מוסד הרב קוק.
א. הפרמטר הראשון, התעלמות מעולם התורה הציוני:

ועדת השופטים של הפרס מורכבת משלושה רבנים מכובדים:
- הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א ראש ישיבת "עטרת ישראל" – ראש הוועדה
- הגאון רבי דוד כהן שליט"א – ראש ישיבת "חברון"
- הגאון רבי שאול אלתר שליט"א – ראש ישיבת "שפת אמת"
חסר מישהו? טוב, אי אפשר לבחור את כולם לשבת בוועדה.

ומי יכול להגיש מועמדות לזכייה בפרס?
על המחבר להיות אברך כולל בהווה או ראש כולל או ראש ישיבה (יש לצרף אישור מהכולל על מקום לימודים).
מדוע זה הקריטריון? לאנשי המוסד פתרונים.

ב. הפרמטר השני, שכתוב ההיסטוריה:
כך מתואר הביוגרפיה של הרב שילה רפאל בפרסום שהוציא מוסד הרב קוק אודות הפרס (ההדגשות הם שלי):
הגר"ש רפאל זצ"ל היה אחד מעמודי התווך של מוסדנו אשר הקים את "המכון להוצאת ראשונים ואחרונים" שע"י "מוסד הרב קוק". הוא הוסמך לרבנות ע"י גדולי הרבנים ונבחר לכהן כרב שכונת "קרית משה" בירושלים. לאחר מכן נתמנה כאב בית הדין בירושלים...
היה אחד הקרובים ביותר אל כ"ק מרן האדמו"ר בעל ה"בית ישראל" מגור זצוק"ל ועמד בקשר רצוף עם מרן הגרש"ז אוירבעך ועם מרן ה"פני מנחם" מגור זצוק"ל וכן עם יבלחט"א מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א.

נשווה את זה למה שמופיע בויקיפדיה (ההדגשות הם שלי):
הרב שילה רפאל (1994-1940), דיין ופוסק, אב בית דין בירושלים ורב שכונת קריית משה בעיר.
הרב רפאל נולד בשנת 1940 בירושלים, בן יחיד לד"ר יצחק רפאל, ממנהיגי המפד"ל שכיהן כסגן שר הבריאות וכשר הדתות, ולגאולה בת יהודה, סופרת וחוקרת הציונות הדתית. סבו של שילה הוא הרב יהודה לייב הכהן מימון...
למד בישיבת קול תורה, שם היה תלמידו הקרוב של ראש הישיבה, הרב שלמה זלמן אויערבאך, שעד יום מותו ראה בו את רבו המובהק‏‏ ונהג להתייעץ אתו בתחומים שונים.
בליל שבת אחד הלך עם חבריו לטיש של האדמו"ר מגור דאז, רבי ישראל אלתר, מחבר הספר "בית ישראל". לימים כתב: "נסחפתי אחר אישיותו של הרבי, נדלקתי מעוצמתו הרוחנית. נכוויתי ממבטו". כבר בטיש זה הוזמן שילה לקבל שיריים מהאדמו"ר, והשניים התקרבו מאוד. שילה היה נפגש רבות עם האדמו"ר ואת כל הפגישות נהג לסכם במחברות. גם לאחר מותו של האדמו"ר שמר שילה על קשר עם החסידות.
החל משנת 1960, כשהיה בן עשרים, למד בישיבת חברון במשך ארבע שנים. בשנת 1964 נשא לאישה את מינה, נכדתו של מי שהיה הרב הראשי של פתח תקווה, הרב ראובן כץ. לאחר נישואיו למד במשך כשנה במכון הארי פישל לרבנים ולדיינים. במהלך שנה זו רקם שילה את הקמת "בית התלמוד" - כולל מיוחד שיכשיר מתוכו רבנים ודיינים לסמיכה. הכולל הוקם ליד מוסד הרב קוק ובראשו עמד הרב בצלאל ז'ולטי, לימים רבה הראשי של ירושלים. שילה למד בכולל במשך תשע שנים, שבסופן הוסמך לרבנות על ידי הרב ז'ולטי, הרב שלמה יוסף זווין והרב עובדיה יוסף. לאחר פטירתו של הרב ז'ולטי עמד שילה בראש הכולל עד סגירתו בשנת 1993.

ואולי הכל מקרה...

רשמים מהתוועדות י"ט כסלו המרכזית ה'תש"ע - המשך

אני כותב את הדברים מתוך מה שאני הבנתי ומתוך מה שזכור לי. נא לתלות טעויות בי.

דבריו של ה"חוזר" ר' יואל כהן נסבו סביב הנקודה שהחסידות לא באה לחדש חידושים בתורה, אלא היא משולה לאור. כאשר מאירים על חפץ החפץ איננו משתנה אבל מההארה הוא מקבל פנים חדשות שלא היו כל עוד החפץ היה חשוך. כך החסידות לא באה לחדש דברים, אבל היא מאירה על התורה כולה באור שמגלה בה פנים חדשות והדברים המוארים נהיים חדים ובהירים יותר.
המהלך הראשון של ר' יואל נפתח במדרש אודות עם ישראל שהקדימו נעשה לנשמע ובתמורה קיבלו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ולכאורה הדבר קשה מאד: אם השכר הוא על כך שהקדימו, מפני מה הם קיבלו את הכתרים כנגד נעשה ונשמע ולא כנגד זה שהם הקדימו (שאז לכאורה שייך שיקבלו רק כתר אחד ולא שניים).
ר' יואל הסביר על פי מה שכתוב לגבי חנוכה שהיונים רצו "להעבירם מחוקי רצונך" שרצונם של היונים לא היתה שהיהודים לא יקיימו את המשפטים (המצוות המוכרחות ע"י השכל) אלא דווקא להעבירם מהחוקים. והאדם יכול לקיים גם חוקים באופן המוכרח ע"י השכל - למשל כילד הלומד שההוראות שהוא מקבל מהמדריך שלו מביאים לו תועלת אז הוא יעשה את ההוראות גם אם יש הוראות שהוא איננו מבין כעת, אך גם את זה לא מציינים, אלא דווקא "להעבירם מחקי רצונך" שהיוונים רצו שהיהודים לא יקיימו חוקים כדי לקיים רצון ה' (וכמובן שבאופן זה, שמקיימים את המצווה רק כדי לעשות את רצון ה', המשפטים הם בעצם גם חוקים וגם נכללים ב"חקי רצונך").
לאחר הסבר זה יש לתרץ את הקושיא לגבי הכתרים שאם ה"נעשה" קודם "נשמע" אזי העשייה (נעשה) רק כדי לקיים רצון ה' ובהכרח שגם הנשמע הוא יוצא מתוך הנחה שאנחנו שומעים ורוצים להבין את מצוות ה' גם כי זהו רצון ה'. אך אם הנשמע קודם לנעשה אזי גם הנעשה יונק מהרצון להבין וזו עשייה שונה לחלוטין. ולכן כאשר מקדימים נעשה לנשמע שייך לקבל כתרים על הנעשה והנשמע ששניהם משתנים מחמת ההקדמה.

המהלך השני היה מעט יותר מסובך וכאן אכתוב רק את עיקרי הדברים. המהלך המשיך את הקו של המהלך הראשון אודות המשפטים והחוקים ועשיית המצוות בכדי לקיים רצון ה'.
ר' יואל אמר בשם הרבי הריי"צ שה'עולם' חושב שיש לשאוף שהחוקים יהיו כמו המשפטים, אך האמת היא שיש לשאוף שהמשפטים יהיו כמו החוקים. ר' יואל ביאר אמירה זו בכך שזה לא רק דין ב"גברא" - באיך שהאדם מתייחס למשפטים ולחוקים, אלא שזה גם דין בחפצא - האיסור עצמו אסור בדיוק מאותו צד, מצד זה שהקב"ה אסר זאת. הוא הדגים זאת ע"י הגמרא שאומרת שאלמלא התורה ניתנה היינו לומדים איסור גזל מהנמלה. ויש לדייק מגמ' זו שלא אמרו שאלמלא התורה ניתנה לא היה אסור לגזול - הגזל הוא אסור בעצם ופשוט היינו לומדים את הגזל מהנמלה.
היוצא מזה שמהות החיוב במשפט מול חוק הוא אותו מהות - רצון ה' שכך יהיה. ומה שנראה לאדם שיש הבדל בין חוקים ומשפטים זה גם מצד רצון ה' שהאדם יוכל להבין בשכלו דברים אלו.

רשמים מהתוועדות י"ט כסלו המרכזית ה'תש"ע

דבר ראשון שיש לי לומר זה שלא האמנתי כשראיתי את כמות האנשים שהגיעו להתוועדות המרכזית לרגל י"ט כסלו שארגנו "תורת חב"ד לבני הישיבות" בבנייני האומה. כשאני הגעתי למקום לא נשארו כרטיסים לאולם המרכזי ונמכרו רק כרטיסים לאולם צדדי שבו היה שידור וידיאו במעגל סגור. האולם הגדול והמרכזי של בנייני האומה היה מלא, כולל היציעים ואני מניח שגם באולם הצדדי היו לא מעט אנשים (ההנחה הזו מבוססת על כמות האנשים שעמדו בתור לקנות כרטיסים, כשהכרטיסים לאולם המרכזי כבר אזלו). בקהל היו הרבה חולצות וכיפות לבנות אבל היו גם הרבה כובעים חב"דיים וגם הרבה חסידים עם קפוטות וכובעים עגולים או שטריימל. על אף שהייתי בטוח שאני אהיה בין המבוגרים בקהל – התבדיתי, ואמנם היו הרבה צעירים אבל גם היו הרבה חבר'ה בגילי ולא מעט מבוגרים ממני.
אין מה לומר, "תורת חב"ד" בהחלט יודעים לארגן ארוע. כל אחד שנכנס עם כרטיס (שעלה סך הכל 10 ש"ח לכרטיס לאולם המרכזי) קיבל בכניסה שקית עם עוגה, בקבוק מים וכוס, בקבוק וודקה קטן וכוסית, חוברת מעיינותיך החדש ודיסק ניגוני חב"ד שיצא לקראת הארוע. בנוסף הכרטיס הגיע עם שובר לקניית הכרך החדש של "חסידות מבוארת – תפילה" במחיר 25 ש"ח, והספרים נחטפו כמו לחמניות טריות. את שירת הניגונים הוביל מנדי ג'רופי עם מקהלה גדולה של חסידי חב"ד ועם תזמורת מקצועית ואיכותית.
הבעיה בארועים מהסוג הזה הוא שכמגיעים לגדלים כאלה, שולחן הכבוד גם כן מתרחב וכמות האנשים שצריכים לדבר פוגע באיכות הערב. אני הגעתי כדי לשמוע את ר' יואל כהן, ה"חוזר" של הרבי, ששמעתי אותו בעבר ונהנתי מאד מהסבריו המקיפים והבהירים והייתי שמח גם לשמוע את הניגונים המרוממים, אבל כמעט כל שאר הדוברים לא עניינו אותי, ומבחינתי רק לקחו מהזמן של ר' יואל (שבשלוש שעות ומשהו שהייתי שם דיבר רק פעמיים). בכלל, אני לא מבין רבנים שרואים איך הקהל צמא ללמוד תורה וחסידות מפיו של ר' יואל, ובוחרים במקום להגיד מהלך תורני-חסידי, לדבר על החשיבות בלימוד חסידות. הסיבה שאני כל כך נהנה מר' יואל זה בדיוק בגלל שהוא לא מדבר על החשיבות של הלימוד ועל כמה זה נחמד שהקהל הגיע, אלא הוא מלמד תורה ומתוך התורה האדם כבר מרגיש את המתיקות והוא מבין את חשיבות הלימוד. כאמור, רוב הדוברים לא הפנימו עניין זה די הצורך, לצערי.
התכנון של המארגנים היה לסיים את ההתוועדות המרכזית בחצות ולהמשיך בהתוועדות למעוניינים באולם צדדי בבנייני האומה עד לשעות הקטנות של הלילה. אני עזבתי את הארוע קצת אחרי 23:30 לאחר שהמארגן ומי שעומד בראש ארגון "תורת חב"ד לבני הישיבות", הרב משה שילת, דיבר והודה לכל הנדיבים והמארגנים שהוציאו לפועל את הערב. הוא הודה לכל המי ומי, חוץ מר' איל לוגסי חתן דנן, שמשום מה שמו לא השתרבב לרשימה. אני בכל זאת מודה לו, בלעדיו לא היה לי כרטיס כניסה. אגב, כשיצאתי מבנייני האומה היו לא מעט אנשים שעמדו בחוץ ורצו להכנס והשומרים מנעו בעדם את הכניסה.

תמונת הבמה (האיכות של התמונות לא משהו - אם מישהו רוצה לתרום לבלוג מצלמה יותר איכותית הוא מוזמן לפנות אלי), במרכז הג"ר יואל כהן (ליתר דיוק, בתמונה מעט שמאלה מהמרכז), הכי מימין הרב יהושע שפירא:

הקהל רוקד לקול ניגוני המקהלה והתזמורת:

המשך יבוא בעז"ה (התכנון להעלות הערב מספר דברים שר' יואל כהן אמר בהתוועדות ובהמשך סקירה של גליונות מעיינותיך ומעיינותיך לצעירים שיצאו לאור לאחרונה).

שביבים (וישלח) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.


המדור מוקדש הפעם לי"ט כסלו, יום ההילולא של המגיד הגדול ממזעריטש וחג הגאולה של האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, רבי שניאור זלמן [ברוכסון] מליאדי – זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל}
*
מכתב של הרב המגיד לבנו רבי אברהם המלאך

ב"ה יום ג' ויצא ת"ק למ"ד בי"ת ראבנא
לבני יקירי משוש לבי הקדוש כמר אברהמיני' י"נ
ת' להשי"ת בעד הבריאות.
בני מחמדי אם כי קשה עלי כעת מלאכת הכתיבה אבל בל אוכל לתן מעצור ברוחי להודיע אותך וזהו: אתמול בלילה אחר חצות נגלה אלי כ"ק מורי ורבי האלקי הבעש"ט נבג"מ, ואמר לי בזהל"ק: תדע בני בעריני' [כינוי חיבה להרב המגיד] שבכרמך אשר נטעת יש גפן אחד אשר זה מאות שנים לא נטע גפן כזה בישראל והוא עודנו צעיר בימים וזכה לגילוי אלי' ז"ל זה ב' פעמים לא בחלום לא במראה פא"פ [פנים אל פנים] ע"כ תדע את אשר לפניך איך להתנהג אתו עמו וד"ל. ונרתעתי ושאלתי את מורי נ"ע מה שמו וענה לי שמו שניאור זלמן ונחרדתי מב' טעמים: א' מפני שהעלים ממני תלמידי הק' מ' זלמינא נ"י הדבר. וב' שקודם ארבעים שנה לזה לא זכה שום ב"נ [בר נש]זולת ד' ה' אישים אלוקיים, ואח"כ נעלם רבי הק' נבג"מ מעיני. אשר ע"כ בני מחמדי אני אומר אשרי חלקי ואשרי חלקך אשר בחרתיו לאח לך וד"ל. ראוי שתזהר בו כבוד גדול ומעתה כל אשר יאמר לך תעשה... ובל תהרהר אחריו ח"ו, ולמעה"ש[ולמען השם] בל תגלה אותו... וד"ל. יותר אין רק חו"ש וכל טוב... ורצון אביך הכותב בגילה ורעשה ובשמחה.
ב"ב ב"ה בחו"ש
דובער במוהר"ר אברהם
*
הבעש"ט והרב המגיד ביקרו את רבנו הזקן בבית הכלא
מסופר כשישב רבנו הזקן במאסר, ביקרוהו פעם מורו ורבו רבי דובער הרב המגיד ממזריטש והבעש"ט מעלמא דקשוט [ מעולם האמת].
שאלם רבנו הזקן:
— למה מגיע לי כך, מה תובעים ממני, מה פשעי ומה חטאתי?
— נתחזק עליך הקטרוג בשמים — ענו לו — משום שאומר אתה דברי חסידות הרבה ובגלוי.
— וכשאצא מכאן — האם אפסיק מלומר חסידות?
— כיון שהתחלת — ענו לו — אל תפסיק ואדרבה לכשתצא מכאן תאמר יותר.
ואכן, עם שחרורו הוסיף רבנו הזקן זמני אמירת דברי חסידות, והמאמרים היו באריכות יותר ובביאור והסבר נרחב שהיו מובנים גם לאנשים פשוטים.
לבסוף אמר לו הבעש"ט לאמר איזה דרוש, ואמר בפניהם את המאמר "מראיהם ומעשיהם" (נדפס אחר כך בספר "תורה אור") ואמר הבעש"ט להרב המגיד: אמת הדבר שאומר הוא אות באות כמו שקבלת ממני. ואמרו לרבנו הזקן כאשר יביאוך למשפט תשיב להם בעזהשי"ת על כל השאלות ויקובלו לרצון עד שתצא לחפשי וברכוהו.
*
הבטחתה של סבתא רבקה
מאסרו של רבנו הזקן פעל מאד על בריאותם של משפחת בית רבנו. הרבנית, בניו ובנותיו ואף נכדו רבי מנחם מענדל (בעל הצמח צדק) שהיה אז בן תשע שנים. הנה מבלי להתחשב שהיו מעונים וחולים, היו מתענים כל הימים ואומרים תהלים בציבור ומבקרים בבית הקברות, על קברה של בת רבנו הזקן מרת דבורה לאה ע"ה.
ורק הסבתא הרבנית רבקה — אם רבנו הזקן— אף כי גם היא הייתה חלושה ומעונה בכל זאת הייתה מחזקת את רוח כולם בתוקף דעתה, ברוחה השוקט ובשכלה הזך. בשבת קדש וישלח התעלף כ"ק אדמו"ר האמצעי, רבי דובער בנו של רבנו הזקן, פעמיים, מרוב חולשה וצער, ותאמר הסבתא :
"נשבעת אני בחיי ראשי אשר כן יהיה כאשר הגיד לי אבי [שנגלה אליה מעולם האמת], שבשבוע זה יצא אביך ממאסרו." וכך היה.
*
צוואת המגיד ממעזריטש

ב"ה זכור ברית ער"ה תקל"ב פק"ק אניפלי
אני הח"מ היות אין אדם יודע סופו ע"כ אני רושם בדעה צלולה ומיושבת איך יתנהגו אתי לאחר אריכת ימי. ראשית כל אם ברצון השי"ת אהי' בדעה, אז כאשר עתה, אזי תלמידי התורנים יחיו אשר יעמדו אז יקראו לפני מלה במלה האדרא קדישא מספר הזהר הק' עד גמירא אות באות.
ב) בל יגע בגופי ובכל בגדי התכריכין שום ב"נ זולת אלו אשר יבואו בח"י על גליון הזה לא זולתם מהעת אשר ישכבו אותי על הארץ הנקרא אפהייבין עד אשר יניחו אותי בהגולל.
ג) כל חפצי בגדי חול יתחלקו בין תלמידי המובהקים יחיו.
ד) כל מעות השלשה אשר ימצאו בהתבה שלי תכף אחר שבעה לקיים מה שכתוב במו.
ה) קאלפאק על ראשי יעשו לי מחתיכת בד שמונח בהטו"ת שלי כל הימים מיום פטירת מו"ר הבעש"ט הק' ז"ל והוא נשאר מהבגדי קודש שלו, והסימן בד קודש ילבש והש"י המחי' את הכל יאריך ימי ושנותי בככ"י ברב טוב אכי"ר דברי הכו"ח ביום הנ"ל ובשנה הנ"ל:
דובער במוהר"ר אברהם ממעזעריטש
בפנינו הח"מ בא כ"ק אדומ"ו על החתום בח"י קדשו
השפל באמת מנחם מענדיל בהרב מו"ה משה מוויטעבסק
לוי יצחק בהגאון מוהר"מ ז"ל
נאום משולם זוסיל במוהר"ר ר' אברהם מאניפאלי
*...במוהר"י ז"ל
ד'אלימלך במוהר"ר אברהם ז"ל
שניאור זלמן בא"א מו"ה ברוך זללה"ה

אור החיים לפרשת וישלח

"ויירא יעקב מאד ויצר לו" פירוש נכנס בגדר להרוג או ליהרג, לזה כנגד 'ליהרג' ירא מאד, וכנגד 'להרוג' וייצר לו, ולזה לא אמר הכתוב 'מאד' אחר 'וייצר'.
עוד ירצה כי לצד שהודיעוהו כי עשו מערים להראות אחוה והוא שונא, ירא יעקב שלא להכין עצמו למלחמה שמא עשו יהרגהו ואין בידו של יעקב כלי קרב, והכין עצמו בכלי קרב "ויצר לו", כי אפשר שלא יעשה עשו רע, וכשיראהו מוכן בכלי קרב יאמר עשו הלא יעקב הוא דורש רעה ובזה יחדש שנאתו, ולזה נתחכם "ויחץ וגו'" פירוש חיצה העם, חצי העם מראים פני אהבה וחיבה כאח לאחיו וחצי מחנהו מוכן ומזויין.
האור החיים מחדש כאן שהסיבה שיעקב חילק את בני ביתו לשני מחנות לא היתה רק כדי שאחד המחנות יוכל לברוח במקרה של מלחמה, אלא היה כאן חשיבה מעמיקה של יעקב. אם כל המחנה יתכונן למלחמה ובאמת עשו לא מגיע להלחם, כשהוא יראה שמחנה יעקב מתכונן למלחמה הוא ירגיש מאויים ובודאי יפתח במלחמה. מנגד, אם יעקב לא יתכונן למלחמה כלל ובאמת עשו כן מתכונן להלחם, אזי משפחת יעקב פשוט אבודים. לכן, יעקב חילק את משפחתו לשני מחנות. מחנה אחד התכוננו למלחמה ומחנה אחד התכוננו לשלום. כך אם יבוא עשו ופניו לשלום יקדמו אותו באהבה וחיבה ואם יבוא עשו אל המחנה האחד והכהו – אם הוא יבוא להלחם, אז רק מחנה אחד יתעסק במלחמה והמחנה השני יוכל לברוח.

[נראה שאפשר להוציא מדברי האור החיים הק' שני יסודות לחיים:
א. כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם. חשבונו של יעקב של איך הוא נראה ומצטייר בעיני אחיו – הוא חשבון נכון מאד. ואם אדם מקבל יחס של בוז מחברו אולי זה מעיד על כך שהוא עצמו מפגין יחס של בוז.
ב. בהתקרב חג החנוכה ומלחמת תרבות ישראל בתרבות יוון – יש ללמוד מיעקב להתכונן כשחציינו מוכנים להראות פני אהבה וחיבה וחציינו מוכן ומזויין.]

לצערי, אני נאלץ להעיר על חוסר הבנתו של המגיה בהוצאת מוסד הרב קוק שבמקום להבין את דברי האור-החיים מתעקש לפתוח בדרשנות. כך הוא מסביר את החלק הראשון של דברי האור-החיים:
"לא אמר הכתוב מאד אחר וייצר" וכמו שאמרו חז"ל "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות" כי לצדיקים טוב הוא המות שהם מזומנים לקבל שכרם, אך מכל מקום היה יעקב ירא כי חשש שנתמעטו זכויותיו בשביל הנסים שנעשו לו, וכמו שאמר "קטנתי מכל החסדים", וכמו שפירש רש"י שם, אבל היה מיצר על שיהרג עשו, וכמש"כ רש"י שהיה מיצר שמא יהרג ושמא יהרוג הוא את עשו.
זאת, כאשר ברור שכוונת האור החיים לומר שליהרג יעקב פחד "מאד" ולהרוג הוא לא פחד "מאד" וחס ושלום לומר "כי לצדיקים טוב הוא המות".
על חלקו השני של דברי אוה"ח הוא כותב כך:
ויצר לו – יו"ד שויצ"ר דגושה כאילו נכתב וייצר וכמש"כ רבינו, וזה על דרך מה שנאמר לעיל "וייצר ה"א את האדם" ואמרו חז"ל "וייצר שתי יצירות" אף כאן שני צרות היו לו אם עשו בא להלחם עמו הרי אין לו כלי קרב, ואם יכין כלי קרב והוא בא לשלום תתעורר אצלו השנאה בראותו יעקב מכין עצמו למלחמה.
זאת, כאשר דברי האור החיים מסובים על הכפל של "וירא" ו"ויצר" – ולא על הדגש ביו"ד של "ויצר" כמובן (ובודאי שאין שום קשר ל"וייצר ה"א את האדם").

בידוע שעשו שונא ליעקב

רש"י מביא את הספרי הידוע:

"וישקהו" (בראשית לג ד) נקוד עליו שלא נשקו בכל לבו. ר"ש בן יוחי אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.


העיר לי ידידי הרב אלי רייף את הדברים הבאים:

כבר ציינו העוסקים בחקר המדרשים, שבכתבי היד של הספרי (במדבר סט) שהוא המקור לדברי רש"י, הנוסח הוא: "הלא בידוע וכו'" - והמשמעות כפי הנראה הפוכה. קרי, אע"פ שעשו שונא מ"מ הוא גילה ליעקב קירבה. ההבדל בין הנוסח שברש"י לנוסח כתבי היד הוא האם יש כאן חיווי אודות המציאות במצב נתון לאורך זמן כפי שהכירוה, או קביעה מטאפיזית אודות המציאות שאינה ברת שינוי. כלומר, הלשון המקורית מביעה את המציאות "והלא עשו שונא" (-שהרי כך ידוע מהתנהגותה של מלכות רומי), והנה אע"פ שידוע לנו שבמציאות כך עשו רגיל להתנהג, היה גם אירוע בו הדבר נשתנה. ומעתה, אנו למדים שהשנאה תלויה בנסיבות והמצב ניתן לשינוי. ואילו לפי הגירסה המשובשת, משתמע שאין ללמוד מן החריג, שהרי יש כאן הלכה כללית, אלא שפעם אחת אירע "הנס".
כיצד נולד השיבוש? כנראה המעתיקים קיצרו וכתבו הל', ואח"כ שוב באו אחרים ופירשו "הלכה", וכך נשתבש הנוסח.
הביאור ע"פ נוסח כה"י מתאים גם עם גישת ר' שמעון הדורש טעמא דקרא, ואין מתאים לו לדרוש "הלכה וכו' " - כהלכתא בלא טעמא.
ללשון "הלא בידוע", ראה ספרי דברים פיסקא לח:
"רבי שמעון בן יוחי אומר... ובורות חצובים אשר לא חצבת, והלא בידוע שלא חצבת, שעכשו באת לארץ, כרמים וזיתים אשר לא נטעת, והלא בידוע שלא נטעת, שעכשו באת לארץ, מה תלמוד לומר מלאת, חבצת, נטעת, זכותך היא שגרמה".
ולמטבע הלשון "עשו שונא", ראה מקבילה בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא טז - נחמו:
"מי יתנך כאח לי יונק (שה"ש ח: א), כאי זה אח? כקין להבל, קין הרג את הבל. כישמעאל ליצחק, ישמעאל שונא ליצחק. כעשו ליעקב, עשו שונא ליעקב. כאחי יוסף ליוסף, אחי יוסף שונאים ליוסף. אלא כיוסף לאחיו, את מוצא אחר כל הרעות שעשו לו מה כת' ביה, ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם".
וח"ו לומר ששנאת אחי יוסף היא הלכה! אבל מה נעשה והעימותים ההיסטוריים בין העמים לישראל גוברים על המחקר ובפרט כאשר הנוסח בא גם ברש"י, ושמא יש לומר על כך הכל תלוי במזל אפילו הנוסח שבהיכל...
ולא אמנע מלהעיר לדברי האגרות משה המופלאים (שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עז):
"והרבה חששו חכמים לחשש איבה והקלו כמה דברים בשביל זה...כי צריך לידע שהשנאה לישראל מכל האומות היא גדולה גם ממלכיות שנוהגין בטובה, וכבר אמרתי על הלשון שהביא רש"י בפי' החומש פ' וישלח (ל"ג, ד') על קרא דוישקהו ארשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב דמה שייך זה להלכה, דהוא כמו שהלכה לא משתנית כך שנאת עשו ליעקב לא משתנית דאף אלו שנוהגות באופן טוב שנאתן גדולה בעצם שלכן ח"ו להתגרות בהם ולגרום איבה".

עזרה לבית כנסת שנשרף

ידידי הרב ניר הרמן, רב היישוב טל-אל (פחות או יותר בחצי הדרך בין עכו למעלות), פנה אלי היום בבקשה לפרסם את דבר שריפת בית הכנסת (היחיד) ביישובם - קישור1 קישור2.
וזו בקשתו:
מי שמכיר משהו שיכול לעזור לנו בהמשך:
רהיטים, ספר תורה (הקודם לא נשרף אבל בגלל שאריות אסבסט הוא לא זמין), ספרים, כסף לבנית בית הכנסת החדש וכד'
נקבל את עזרתכם/עזרתו בשמחה

ניתן ליצור עם הרב ניר קשר כאן.

שינוי שעון שבת בשבת

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

לפני שבוע-שבועיים כתבנו על "השימוש בשעון שבת המופעל מערב שבת", הפעם נדון בשאלה: האם מותר לשנות מצב של שעון שבת בשבת עצמה?

המנהג הרווח בקרב רוב הציבור הוא כפי שמופיע בספר שמירת שבת כהלכתה בשמו של הג"ר שלמה זלמן אוירבך שמותר להאריך מצב קיים. כלומר, אם כעת האור דולק מותר לאחר את כיבויו ואם כעת העת מכובה מותר לאחר את הדלקתו. באופן דומה מותר להקדים את הכיבוי של מכשיר שטרם הודלק או להקדים את הדלקתו של מכשיר שטרם נכבה (כלומר, כעת הוא דלוק, השעון אמור לכבות את המכשיר ולשוב להדליקו. מכיוון שכעת הוא דלוק מותר לי לקצר את משך הזמן שהוא יהיה מכובה הן ע"י איחור הכיבוי הנוכחי והן ע"י הקדמת ההדלקה הבאה).

אך דעה זו אינה מוסכמת על כלל הפוסקים. הג"ר מרדכי אליהו בשיעוריו התייחס מספר פעמים לנושא זה ופסק לחומרא (קישור):
שעון שבת - אנחנו רגילים לומר על שעון שבת "לא תגע בו יד", ואין לקצר או להאריך את זמן פעולתו של שעון שבת, כי יש בו דין תוקע, ודין בונה, ולעיתים גם דין סותר, וכולם איסור דאורייתא, ולחולקים שרוצים לתת קולות בדבר, בודאי יודו שיש איסור דרבנן.

באופן דומה פסק הג"ר משה פיינשטין שאסור לגעת בשעון השבת הן בשבת והן ביום-טוב (אגרות משה או"ח ח"ד צא וראה גם יו"ד ח"ג מז):
ולהזיז את השעון שבת שמעמידים מע"ש שיכבה ושידליק לשעה פלונית, כדי לקרב הזמן או להרחיק הזמן דהדלקה אסור כמדליק בעלעקטרי מתחלה, וגם ביו"ט מסתבר שאסור כבמדליק בתחלה בעלעקטרי שהוא באיסור נולד.

לצערי, אינני יכול להגיד שאני מבין את דבריהם. אינני יודע למה מתכוין הרב אליהו באמרו שיש דין תוקע ודין בונה. גם אינני יודע איך יכול ר' משה לומר שהזזת שעון שבת זה כמו הדלקה של חשמל - מדוע זה לא גרמא (לכל הפחות)?

גם לאחר שאמרנו שרוב ה"עולם" נוהג כשמירת שבת כהלכתה וכג"ר ש"ז אויירבך, עדיין נראה שיש כאן דין של "והכינו את אשר יביאו" שאדם צריך להכין מערב שבת ולדאוג שכל השעונים שלו מכוונים באופן כזה שבתנאים נורמאליים הוא לא צריך לגעת בהם. אם קורה והתנאים אינם "נורמאליים" (מגיעים אורחים בלתי צפויים, קרתה תקלה וכד') אז כבר השינוי של השעון הופך להיות "לצורך" ואז (בפראפראזה על דברי הג"ר מרדכי אליהו) גם אלו שאומרים שלא לגעת בשעון שבת כלל יודו שיש מקום להקל.

הרב "מענה לשון" פותח את השורות

הרב "מענה לשון" משתכלל ומציע לכל המעוניין בכך להצטרף לרשימות התפוצה שלו.
להלן רשימת רשימות התפוצה - אם ברצונכם להצטרף לרשימה מסויימת כל שעליכם לעשות זה לשלוח מייל לכתובת הדוא"ל המופיע לידו.

1. "מתורגמן" - הערות ושאלות לשוניות על תרגום אונקלוס - meturgeman+subscribe@googlegroups.com
2. "לשון על קצה הלשון" - מעט הערות ושאלות לשוניות בלשון מקורותינו היהודיים - lashon-al-kze-halashon+subscribe@googlegroups.com
3. "רוחב לשון" - כל הערה ושאלה לשונית בלשון מקורותינו היהודיים (בנוסף ל1+2 הנ"ל) - rohav-lashon+subscribe@googlegroups.com
4. "שקלא וטריא" - הערות ושאלות תורניות (שאינן לשוניות) - mailto:shakla-vetarya+subscribe@googlegroups.com
5. "על הָא ועל דָא" - נושאים כלליים (חינוכיים, חדשותיים ועוד) הכתובים בשפה העברית - mailto:haveda+subscribe@googlegroups.com
6. "על דָא ועל גָא" - נושאים כלליים (חינוכיים, חדשותיים ועוד) הכתובים בשפה האנגלית - mailto:davega+subscribe@googlegroups.com
7. עדכונים והשלמות על שיעור תפילה במצפה יריחו - mailto:mizpeyericohst+subscribe@googlegroups.com

רבני ארצות האסלם ונשים בבית הכנסת

אתמול בערב התקיימה עבור חברי הקהילה שלי הרצאה של פרופ' צבי זוהר. תורף ההרצאה היתה שמכיוון שהתנועה הרפורמית לא נשפה בעורפם של רבני ארצות האסלם, בשונה מעמיתיהם האשכנזים, הם עשו כל שביכולתם לא להרחיק אנשים מהקהילה, גם אם הללו פרצו גדרים במובן זה או אחר. בהקדמה לדבריו הוא עמד על כך שישנה גישה רווחת בקרב הציבור שהמודרנה ותרבות המערב הגיעו לקהילות הספרדיות רק כשיהודים אלו עלו לארץ, אך בפועל ברוב הקהילות הספרדיות (אולי חוץ מתימן) הגיעה גם הגיעה תרבות המערב כתוצאה מהקולוניזם.

אחת הדוגמאות שהוא הביא על פסיקה שנועדה לשמר בתוך הקהילה גם את אלו שהורידו מעצמם עול תורה ומצוות, היתה בעניין קידוש בליל שבת בבית הכנסת. כידוע, בכל קהילות ספרד לא נהגו כפי שהיה מנהג באשכנז לקדש בליל שבת בבית הכנסת. אעפ"כ בשו"ת תעלומות לב (ח"ג סי' כ') שכתב הג"ר אליהו חזן, בסוף המאה ה19 - תחילת המאה ה20, הוא דן לחדש ולקבוע שיעשו קידוש בשתי בתי כנסת באלכסנדריה שבמצרים כדי לזכות בקידוש כל מיני אנשים שאינם מקדשים בביתם (אך כן מגיעים לבית הכנסת לתפילה).

כהרגלי נדבקתי יותר לכל מיני פרטים אזוטריים יחסית, כמו הקטע הבא שבו הוא מצדיק את פסיקתו בכך שיש "גם לזכות את הנשים שחייבות מדין תורה בקידוש כי יבואו לביהכ"נ לשמוע הקידוש":

כלומר, נשים, בתחילת המאה העשרים, באלכסנדריה שבמצרים, היו מגיעות לבית הכנסת בליל שבת. ולא סתם נשים - נשים שבביתם לא היו עושים קידוש!
בעיני, זה לא פחות מתגלית היסטורית!

מזל טוב! מזל טוב!

המוני בית ישראל יוצאים מגדרם מרוב שמחה, עת הוודע הבשורה המשמחת:

בשעטו"מ

הרה"ח איל מ. לוגסי

בא בקשרי שידוכין

עב"ג

מרת תמר צרפתי

לרגל הארוע המשמח אנו מגישים כאן גלריה של הרב לוגסי בפעילות להפצת תורה וחסידות:

בתמונה הבאה: יהודים שובתים ממלאכתם, מתוועדים ואומרים לחיים לרגל המאורע המשמח:

שיזכו להקים בית נאמן בישראל,

ובעז"ה נשמח בשמחתם יחד עם משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

הציבור התורני איננו מושלם

התבטאות יוצאת דופן, לטעמי, הופיעה השבוע הטורו של הרב אליעזר מלמד בעיתון 'בשבע' (קישור). לגזור ולשמור (ההדגשות שלי):
חשוב להדגיש כי צריך לתת בחירה להורים לשלוח את ילדיהם לחינוך ממ"ד או תורני. אמנם לדעתי היה רצוי שכולם יבחרו בחינוך תורני, אבל אני גם יודע שיש ערכים חשובים שהציבור החרד"לי עדיין אינו מצליח לבטא באופן שלם, וערכים אלו מתקיימים יותר על ידי הציבור הדתי-לאומי הקלאסי, וחס ושלום אסור שערכים אלו ירדו לטמיון. לכן אנסה לשכנע את הציבור החשוב הזה שהקפדה על גדרי הצניעות, למשל, אינה מתנגשת בערכים החשובים להם, אבל גם אם לא ישתכנעו אכבד אותם ואתמוך בהם כדי שיוכלו להנחיל את הערכים התורניים שהם מצטיינים בהם. אלא שיחד עם זאת, גם הם אינם צריכים לכפות את עמדתם על המעוניינים בחינוך תורני.

שביבים (ויצא) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.


התוועדות ענק
אלפי משתתפים מכל החוגים התורניים יגיעו במוצאי שבת הבאה [פרשת וישלח] להתוועדות חסידית ראשונה מסוגה, לרגל י"ט כסלו, "ראש השנה לחסידות", יום הגאולה של האדמו"ר הזקן , מייסד תנועת חב"ד. ההתוועדות תתקיים בבניני האומה בירושלים בהשתתפות ה'חויזר' של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הרה"ג יואל כהאן שליט"א.
בעוד שבהתוועדות חסידים "קלאסית" המשתתפים בה יושבים מסביב לשולחן אחד בהתוועדות זו, כ-3000 משתתפים מכל חוגי הציבור התורני, יישבו בכיסאות האולם אל מול פני הרבנים, שישבו סביב שולחן אחד וייתוועדו ופניהם אל הקהל. באמצעות מסכי ענק ואמצעים טכניים נוספים, הקהל כולו יהיה שותף באווירה המיוחדת במינה של ההתוועדות שתתקיים בחזית האולם.

ה'מתוועד' המרכזי בהתוועדות זו יהיה ר' יואל כהאן ה'חוזר' האגדי של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, שלהתוועדויותיו ולשיטת הסברתו יצאו מוניטין בקרב קהלים רחבים ומגוונים.בהתוועדות ישתתפו גם הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן ורבנים נוספים.

פרק מיוחד בערב זה יוקדש לללחנים של האדמו"ר הזקן אותם עשרת ה"ניגונים המכוונים" שהרבי הזקן חיבר בעצמו. את המנגינות הללו ילמדו וינגנו חיליק פראנק, מנדי ג'רופי ומקהלה אותנטית. שי מיוחד יחולק למשתתפים – תקליטור חדש של ניגוני אדמו"ר הזקן עם הסברים משובבי נפש.

"יארצייט" עד מתי?
בס' "הדרת קודש" (מכתבים סי' נ"ב) כותב: הגיד לי איש א' ששמע מהגה"צ ר' העניך זצ"ל אבד"ק אלעסק, כי יא"צ [יום זיכרון] צריכים לנהוג רק עד חמישים שנה, ובוודאי קיבל כן מן חותנו ורבו הגה"ק ר' שלום מבעלז זצ"ל, ע"כ. ואמנם בספר "מנחת אלעזר" (לקוטי תשובות שבסוף הס' סי' ל"ג) כותב אב"ד מונקאטש: על דבר מה שאומרים בשם צדיק א' שלא יזכירו נשמות רק עד נ' שנה, שד"ז[שדבר זה-ש.ש.] אסור לאמרו ואף יש לזה מקור בחוקי העכו"ם, וע"ש מה שהזכיר מדברי הרמב"ן (עה"ת פרשת משפטים על הפסוק "ועבדו לעולם").
ובספר "רב פעלים" (ח"ד סוד ישרים סי' י"ז) נשאל ה"בן איש חי" אם לאחר עשרים שנה צריך הבן לעשות לו יארצייט כנהוג? והוא כותב: "יום יא"צ אין לו גבול בשנים, ואפי' אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת או"א [אביו ואמו-ש.ש.] צריך לעשות כל ימי חייו יום יא"צ למנוחת או"א... כי נפש האדם אע"פ שנפטרה מהעוה"ז וניצולה מכל עונש ונכנסה לג"ע, אינה קונה שלימות העליות שלה בפעם אחת אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים, ויש נשמה שאפי' עד אלף שנים לא תגיע לכל המעלות שלה הראויות אליה... וא"כ תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו אפי' אחר מאה שנים ויותר"!
בספר ארחות רבינו בעל ה"קהלות יעקב" (עמ' ש"ה) נאמר: "אמר לי מו"ר זצוק"ל, שכעבור חמישים שנה הנפש מסתלקת מהגוף ואין כל תועלת בביקור על הקבר, רק לפעמים הקב"ה משאיר נפש של צדיק אחד גם יותר זמן מזה כדי שיהיה אל מי לפנות שיתפלל עליהם בעת צרה, או שהצדיק בעצמו רוצה להישאר"... עם זאת הוא מציין (שם עמוד ש"י): "ראיתי שמו"ר זצוק"ל אומר קדיש ומתפלל על הוריו אף לאחר חמישים שנה מפטירתם"!
שוב ראיתי בספר "מורא הורים וכיבודם" (עמ' קצ"ט) שהביא על "בעל דברי חיים" מצאנז, שלא היה מחזיק את יום היארצייט של הוריו לאחר חמישים שנה מפטירתם, יען כי לאחר יובל שנים נשמת הנפטר מגיעה למקומה. ["עליית נשמה"/ הרב צבי יברוב.]

הדאגה של הרב מבריסק
הגר"ש קפלן שנילווה אל מרן הגרי"ז סולובייצ'יק {הלא הוא הרב מבריסק} זצ"ל, בעלותו ארצה, סיפר על אחת מחוויותיו באותה נסיעה:
בהיותם באניה בדרך מאודיסה לתורכיה היו עמם עוד בני תורה רבים. הם דאגו מראש שהאוכל שיוגש להם בדרך יהיה בהכשר כיאה לבני תורה. היחיד שלא הסכים לטעום מהאוכל שהוגש שם היה הרב מבריסק זצ"ל. גם לבני ביתו ולילדיו שהיו בגיל הרך לא הרשה לאכול מהמזון שהיה באניה. יום אחד ניגש רב החובל אל הרב לברר מדוע הוא נמנע מלאכול. רב החובל שדיבר בשפה הרוסית נזקק למתורגמן שיעביר את דבריו אל הרב זצ"ל. וכששמע באמצעות המתורגמן (הרב קפלן) שהרב חושש לטיב כשרות המזון, הציע שהרב ישלח שליח לבטן האניה ויוציא מבריכת הדגים אשר שם, דג חי ויבדוק אם הוא כשר. אחר כך יסור למחסן שע"י המטבח ויקבל כלים חדשים שעדיין לא בושל בהם, ובמו ידיו יקלף לעצמו תפוחי אדמה ושאר ירקות ויבשלם בעצמו בסירים חדשים. לאחר הרהור קל השיב הרב: נו, "שיהיה עבור הילדים". ובטרם שלח את הרב קפלן לבצע המשימה, א"ל: "ראה להדליק בעצמך את הגז כדי שלא ניכשל בבישולי עכו"מ. ובאים הגוי בעצמו יבעיר את הכיריים, כבה אותם והדלק אותם מחדש.
ירד הרב קפלן אל בטן האניה, ועשה את הכל כמצווה. כאשר ראה הרב את רב החובל שהוא מכבה את הגז ומדליק מחדש, שאלו: "למה אתה חושש, לבישולי עכו"ם? אני יהודי!" כאשר חזר הרב קפלן וסיפר את הדבר לרב מבריסק הגיב הרב בהתרגשות "וואס, ער איז א ייד?, (מה, הוא יהודי?) מיד הוסיף ואמר: "עכשיו נגולה אבן מלבי. מאז בא אלי רב החובל הייתי מוטרד מאד מהמחשבה, מדוע הגוי הזה דואג כ"כ לילדים שלי? עכשיו ששמעתי שהוא יהודי נחה דעתי"... [ מאוספו של ר' יעקב גולדבלאט]

קטע מדו"ח מצמרר
דו"ח המומחים שליוו את משלחת הרבנים מטעם ועידת רבני אירופה
[ימים שלישי רביעי חמישי לפרשת תולדות ה'תש"ע]
ה"ה הרבנים: י. ר. ו- י.ק. [ מסיבות בלתי צפויות, נמנע ברגע האחרון מהרב מיכה רוטשילד להגיע לאיסטנבול למרות שכבר היה במסלול לעלות למטוס]
סיכום ביקור בבתי העלמין העתיקים בתורכיה, איסטנבול, שחוללו קשות בידי יהודים.
בסיור בבתי העלמין נטלו חלק הנתבעים עתה בדין תורה: הרב יצחק חליבה, בנו הרב נפתלי חליבה, ראשי קהילות אורטוקוי, חוסקוי, וקוזקונז'וק, שליוו את נציגי ועידת רבני אירופה: הרב יחיה טובול שליט"א והרב יצחק דיין שליט"א החוקרים בפרשה. [מן הראוי לציין כי המומחים נעזרו בצילומי אוויר]
"בית העלמין בחוסקוי:
מראות זוועה נתגלו לעינינו גם בבית קברות זה. טרסות חדשות שנבנו אל תוך קברים ישנים בחלקים רבים של בית העלמין. בטרסות אלו ראינו, לדאבוננו, שכבר הספיקו לקבור בהן עשרות אנשים במהלך השנים האחרונות.
כמו כן, ישנם אזורים שלמים של קבורות חדשות בתוך קברים ישנים מחוץ לאזור הטרסות. העובדה היא, שלאחר כל קבורה חדשה האדמה שנחשפת מלאה, כמובן, בעצמות קדמונים.
משם המשכנו לאזור קברו של מהר"י בסאן זצוק"ל, הנמצא בסמיכות רבה באזור שחולל רח"ל. זיהינו הזנחה קשה מאוד בכל בית העלמין הזה. ראינו קברים פרוצים ופתוחים (באזור המדרון במיוחד), והעזובה זועקת לשמיים.
מערכת הכבישים שנבנתה בבית העלמין הזה — נבנתה גם היא תוך הרס קברים רבים. ניתן לראות בבירור את הבדלי המפלסים בין הקברים, שנמצאים בצידי הדרך לבין מפלס הכביש. יש לציין, כי הכביש נועד לאפשר גישה לחלקות החדשות וקבורה חדשה.
מבנה ההספדים החדש גם הוא נבנה אל תוך קברים ישנים ופגיעה קשה בהם.
לשאלתנו על פשר עבודות של טרקטורים באזור האוטוסטרדה הצמוד לבית העלמין — הסבירו לנו אנשי הקהילה, שאכן לפני מספר שבועות פנו אליהם הרשויות לפנות שני קברים שהתגלו תוך כדי עבודות, ונציגי הקהילה אישרו בפנינו שאכן פינו את שני הקברים רח"ל.
עברנו לחלקו השני של בית העלמין הזה, שנחצה על ידי אוטוסטרדה. על חלק מהשטח נבנה מחסן עירוני ומגרש חניה למשאיות של העירייה. בצמוד אליו ישנו שטח שבו ניתן לראות מאות רבות של מצבות שעדיין פזורות במקום. גם שם ההזנחה והעזובה זועקות לשמיים. "