דבר תורה לפרשת בשלח

בדף היומי מהיום נלמד (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א):

אונקלוס בר קלונימוס איגייר. שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה, משכינהו בקראי, איגיור. הדר שדר גונדא דרומאי [אחרינא] אבתריה, אמר להו: לא תימרו ליה ולא מידי. כי הוו שקלו ואזלו, אמר להו, אימא לכו מילתא בעלמא: ניפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא, קומא מי נקט נורא מקמי אינשי? אמרי ליה: לא. אמר להו: הקדוש ברוך הוא נקט נורא קמי ישראל, דכתיב: וה' הולך לפניהם יומם וגו', איגיור [כולהו]. הדר שדר גונדא אחרינא אבתריה, אמר להו: לא תשתעו מידי בהדיה. כי נקטי ליה ואזלי, חזא מזוזתא [דמנחא אפתחא], אותיב ידיה עלה ואמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אימא לן את. אמר להו: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, איגיור. תו לא שדר בתריה. 

[בתרגום ע"י חברותא:

חברותא עבודה זרה דף יא עמוד א

והגמרא מספרת על מה שאירע עם אונקלוס, שגם הוא היה אחד מחשובי רומי, והתגייר.

אונקלוס בר קלונימוס איגייר, התגייר.

שדר קיסר, שלח קיסר רומי גונדא דרומאי, גדוד חיילי רומי אבתריה, אחריו, לתופסו ולהביאו אליו.

משכינהו בקראי, משך אותם במקראות, שהוכיח להם בראיות מהכתובים על דת ישראל שהיא האמיתית והנצחית, איגיור. נמשכו אחריו חיילי רומי, והתגיירו גם הם.

הדר שדר, חזר הקיסר ושלח גונדא דרומאי [אחרינא], אחרת אבתריה, אחריו, וציווה עליהם הקיסר, ואמר להו: לא תימרי ליה, ולא מידי. אל תכנסו איתו בוויכוחים!

כי הוו שקלו ואזלו, כשלקחוהו והתחילו ללכת, אמר להו, אמר להם אונקלוס: לא אתווכח עמכם, אלא אימא לכו מילתא בעלמא, אומר לכם דבר סתם!

ובחשבם, שעל כך לא נצטוו מהקיסר - שמעוהו.

אמר להם: ניופיורא, שר קטן נקט נורא, מחזיק אבוקה קמי פיפיורא, בפני שר הגדול ממנו, להאיר לפניו לכבודו. וכן עושה פיפיורא לדוכסא, שר גדול ממנו, וכך עושה דוכסא להגמוניא, והגמוניא עושה כך לקומא, המלך -

קומא - מי נקט נורא מקמי אינשי, האם המלך מחזיק אבוקה בפני אנשים?! אמרי ליה החיילים לאונקלוס: לא!

אמר להו אונקלוס לחיילים: הקדוש ברוך הוא נקט נורא, מחזיק אבוקה להאיר קמי ישראל, דכתיב [שמות יג] "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ולילה בעמוד אש להאיר להם".

ובכך הוכיח להם גודל חביבות וחשיבות עם ישראל בעיני הקדוש ברוך הוא.

איגיור [כולהו], גם הם נוכחו בצדקת דרכו, ונתגיירו.

הדר שדר, חזר ושלח גונדא אחרינא אבתריה, גדוד אחר אחריו. אמר להו, וציוה עליהם: לא תשתעו מידי בהדיה! אל תדברו אתו כלום!

כי נקטי ליה ואזלי, כשלקחוהו, והתחילו ללכת, חזא מזוזתא, ראה את המזוזה [דמנחא אפיתחא המונחת בפתח], אותיב ידיה עלה, אונקלוס שם ידו על המזוזה, ואמר להו: מאי האי? מה זה? [גירסא אחרת: אחיך, צחק, ואמר להו: אמאי קא מחייך, מדוע הנני צוחק?].

וכך משך אותם לדבר אתו.

אמרו ליה, אמרו הם לאונקלוס: אימא לן את, אמור לנו אתה!

אמר להו אונקלוס: מנהגו של עולם מלך, שהוא בשר ודם, יושב מבפנים בהיכלו, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים, והוא משמרן מבחוץ. שהמזוזה שומרת עליהם מן המזיקין, כמו שנאמר [תהלים קכא] "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

איגיור. גם הם נתגיירו.

תו לא שדר בתריה, שוב לא שלח אליו גדודים לתופסו.]

הגמרא מספרת אודות שלושה ניסיונות מוצלחים של אונקלוס לגייר את שליחי הקיסר. 

את תוכן השכנוע הראשון איננו יודעים, מעבר לזה שהוא משך את לבם בפסוקי המקרא. השכנוע השני היה שהקב"ה האיר לפני בני ישראל, שלא כדרך מלך או מפקד חשוב לפני פקודיו. השכנוע השלישי היה שהקב"ה שומר על ישראל מבחוץ, שלא כדרך מלך ששומריו יושבים ושומרים אותו מבחוץ. 

מה שכנע כל כך את שליחי הקיסר בדברים אלו? 

על פניו יש צדק במה שקורה אצל ייצורי אנוש - המלך הוא זה שנהנה מהשמירה והתאורה של הפחות חשובים ממנו. מדוע אם כן זה שונה אצל הקב"ה?

הסבר אפשרי אחד לדברי אונקלוס הוא שהמוטיב שהוא מנסה להחדיר ללב שומעיו הוא שאם היחסים בין אדם ליוצרו הם רק כנתין כלפי מלכו, הרי שהדברים חסרים ולא מובנים. אם נוסיף ליחסים האלה מימד של הורות - רק אז יש פשר למה שמתרחש במערכת היחסים הזו. שכן הורה דואג לילדיו - "ואשא אתכם על כנפי נשרים", שומר עליהם ודואג לצרכיהם. 

זה מה שאונקלוס אומר לשליחים שמשכנע אותם: יש לכם ביהדות הזדמנות למערכת יחסים של בן לאב. התוכלו לותר עליה?

אבל נראה להוסיף עוד דבר. 

נקדים את דברי המהרש"א בחידושי אגדות:

יראה בזה לפי ענינו שהם מיני שררה לפי מעלותם לעבודת כוכבים הקומא הוא הגדול לפי חשיבותו ואמר דכל אחד מהם נקט נורא להחשוב וגדול ממנו עד שהקומא לפי גודלו וחשיבותו לא נקט נורא מקמי שום בר אינש אלא בפני עבודת כוכבים כי במחשך כל מעשיהם והם צריכין לאור אדם אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן כי נהורא עמיה שרי ואדרבה הוא נקט נורא מקמי ישראל כי הוא אינו צריך לאורם אבל הם צריכין לאורו כדאמרינן פרק ב"מ ועיין בענין זה פרק החובל וק"ל:

המהרש"א מסביר שהקב"ה איננו זקוק לתאורה, בניגוד למלך או מפקד בשר ודם. כך גם הקב"ה איננו זקוק לשמירה, בניגוד למלך בשר ודם. אבל אצל בני אדם, לא רק המלך זקוק לשמירה, הנתינים שלו זקוקים לכך שהוא ישמר למען שלומם שלהם - שכן אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלאו. החיילים זקוקים שמפקדם יראה כדי שהוא יוכל להוביל אותם במלחמה. 

כשבני אדם דואגים לרווחתם של הממונים עליהם בהיררכיה הצבאית או המונארכית, הם למעשה דואגים לטובתם שלהם - הם פועלים למען האינטרס שלהם שדאגה למלך או למפקד משרת את הטובה שלהם. 

ביחסים בין ישראל להקב"ה אף אחד לא משלה את עצמו שהבורא זקוק לתאורה - "וכי לאורם הוא צריך?" או לשמירה. לכולם ברור שהקב"ה שומר עליהם, ודואג לצרכיהם ולא להפך. בעבודת ה' האדם אינו יכול לחוש שהוא מטיב לא-ל - הא-ל הוא המטיב לנו בני האדם, ולא להיפך. 

נדמה שבדרך הזו נוכל להבין גם את הימשכותם של שליחי הקיסר הראשונים אחר המקראות - סיפורי המקרא ממחישים את הנהגת ה' את העולם ואת בני האדם שחייבים לו הכרת הטוב רבה. 

בשבת שירה נפתח את עינינו לחזות בטוב הגדול שעשה הקב"ה עמנו ועם אבותינו ונאמר לפניו שירה חדשה. 

ביקורת ספרים: מקראות - פרשת יתרו

לקראת פרשת יתרו המתקרב בעוד כשבועיים, אני מבקש להמליץ בפניכם על ספר העוסק כולו בפרשה זו.


הספר "מקראות - עיון רב-תחומי בתורה" על פרשת יתרו (כ250 עמ'), בהוצאת ידיעות-ספרים, אמור להיות הראשון בסדרה ארוכה של ספרים מעין אינצקלופדיים על כל פרשיות התורה. מחברי הספר הם הרב ד"ר יואל בן-נון והרב שאול ברוכי.





המחברים מחלקים את הפרשה לחלקים לפי נושאים. לדוגמא: יתרו חותן משה, מעמד הר סיני, וכו'.


בכל חלק יש מספר מדורים:


א. מדור דרישה בתורה - מדרשים ופרשנים לפי נושאים: מדור זה מביא אוסף מדרשים ופרשנים, בעיקר דברי חז"ל וראשונים, (עם משפטי קישור מועטים) שבעצם מסכמים את הפרשנות המצויה על הנושאים המרכזיים של אותו חלק. לדוגמא: בחלק העוסק במעמד הר סיני במדור דרישה בתורה יש פרק העוסק ב"חיבור שמים וארץ". למעשה ניתן להסתכל על מדור זה כמערכי שיעור הבנויים סביב דברי חז"ל והראשונים על הפרשה.


ב. מדור לשון התורה: מדור זה עוסק בהיבטים לשוניים הקשורים באותו חלק של הפרשה. לדוגמא: בחלק העוסק בעשרת הדברות, במדור לשון התורה יש דיון מהרב ברויאר בנוגע לטעם העליון של פסוק "אנכי ה' אלהיך". בחלק אחר בפרשה יש דיון אודות צורת המילה "ישפוטו" המופיע בפרשה.


ג. מדור מדע בתורה: מדור שעוסק בריאליה. לדוגמא דיון על הפסוק "על כנפי נשרים", כשאנו איננו מוצאים בטבע שהנשר נושא את ילדיו על גבו. דוגמא נוספת: דיון בקשר למיקום הר סיני.


ד. מדור בינה בתורה: במדור זה נמצא מאמרים קצרים בפרשנות הפרשה. לדוגמא: מתי התרחשו שילוחיה של אשת משה? ומדוע לא התפרש זמנו של מעמד הר סיני?





את מדורי דרישה בתורה כתב הרב שאול ברוכי. יתר המדורים נכתבו בחלקם ע"י הרב יואל בן-נון, ובחלקם ע"י מחברים נוספים, כגון: אביו של הרב יואל, ד"ר יחיאל בן-נון, שעסק רבות בענייני לשון במקרא, הרב יעקב מדן, שחלקים מספרו "כי קרוב אליך" תומצתו והובאו בספר, ועוד.





אחד המאמרים המופיעים במדור בינה בתורה בחלק העוסק בעשרת הדברות עוסק בשתי תשובות שהובאו לשאלה "למה הזכיר 'אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' ולא 'אשר בראתי שמים וארץ'?". שאלה זו הובאה בפירוש האבן-עזרא על עשרת הדברות כשאלה שהוא נשאל מפי רבי יהודה הלוי. לשאלה זו עצמה מתייחס רבי יהודה הלוי בפתח ספר הכוזרי שלו. המחבר, הרב יואל בן-נון, מצטט באריכות את שתי התשובות, של ריה"ל ושל אבן-עזרא, זו מול זו. לאחר מכן הוא מנתח את ההבדלים בגישות בין שתי התשובות. לדבריו, רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, מבין שאדם מסוגל להגיע לשלימות רוחנית אך ורק אם הוא חלק מעם ישראל שחווה את יציאת מצרים ומעמד הר סיני. לעומת זאת, אבן-עזרא סבור שזה נכון כשמדברים על שלימות רוחנית של ציבור שלם, או עם. אך כשמדברים על אדם יחיד, הרי שכל אדם בעולם יכול להגיע לשלימות רוחנית ע"י ידיעת ה' שכלית.





דומני שכל אדם יוכל למצוא בספר הזה משהו להתחבר אליו. מי שלא מתחבר לדיונים לשוניים, שמא ימצא ענין בדיונים סביב הריאליה בפרשה, או בדיונים הפרשניים. מי שפחות מתחבר לפרשנות בת זמנינו, יוכל למצוא נחת במדור "דרישה בתורה" בקרב דברי חז"ל והראשונים. וכך הלאה.





בתחילת הספר מובאים פסוקי הפרשה במלואם, לטובת מי שרוצה לראות את הפסוקים בפנים תוך כדי קריאת הפרשנות. הדבר היחיד שהייתי משנה בספר, זה הוספת פסוקי ההפטרה בתחילת הספר (ואולי אף פרשנות מסויימת על ההפטרה) כדי שיהיה אפשר לשבת בבית הכנסת ולעקוב אחר קריאת פרשת השבוע וההפטרה עם ספר נפלא זה.





לאחרונה יצא לאור גם "מקראות" על פרשת משפטים ואני מחכה בכליון עיניים להשיג עותק.

הפסקה בין נטילת ידיים לאכילת לחם

אדם האוכל מנה ראשונה ללא לחם, ולאחר מכן מנה עיקרית עם לחם - האם יש מניעה מליטול ידיים לפני אכילת המנה הראשונה? 

מתנה על הנטילה

הגמרא אומרת (תלמוד בבלי מסכת חולין דף קו עמוד ב):

אמר רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום כולו. אמר להו רבי אבינא לבני פקתא דערבות: כגון אתון, דלא שכיחי לכו מיא, משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו לכולא יומא [כגון אתם, שאין מצוי לכם מים, טלו את ידיכם מהבקר ותתנו שהנטילה של הבוקר תועיל לכם לכל היום, כך שלא תצטרכו ליטול ידיכם במשך היום]. איכא דאמרי: בשעת הדחק - אין, שלא בשעת הדחק - לא, ופליגא - דרב; ואיכא דאמרי: אפילו שלא בשעת הדחק נמי, והיינו דרב. [יש שאמרו שדברי רב אבינא זה דווקא בשעת הדחק - שלא כשיטת כרב, ויש שאמרו שזה אפילו שלא בשעת הדחק - וזה כשיטת רב]

הרא"ש, הרשב"א וכפי הנראה גם הרמב"ם פסקו כמו שיטת רב, שאפשר להתנות גם שלא בשעת הדחק. רבינו חננאל חולק ופוסק שזה דווקא בשעת הדחק כשאין מים. 

הבית יוסף פסק כרוב הראשונים שזה גם שלא בשעת הדחק, והרמ"א בדרכי משה העיר עליו (דרכי משה הקצר אורח חיים סימן קסד אות (א)):

מיהו נראה לי דהיכא דשכיחי מיא טובא וליכא טירחא יש להחמיר כדעת סמ"ק וה"ר פרץ שבתראי טובא נינהו ובתרייהו נהיגין בכל מקום ותו דקשה ליזהר שלא יסיח דעתו מהם ושלא יטנפם: 

וכך מופיע בשלחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים הלכות נטילת ידים סימן קסד סעיף א):

נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום, אפילו שלא בשעת הדחק, ובלבד שלא יסיח דעתו מהם (ולא יטנפם) (טור); ואם מים מצויים לו, טוב שיחזור ויטול ידיו, אבל לא יברך. הגה: והא דמהני תנאי, דוקא בנטילה שאינה צורך אכילה, דומיא דנטילת שחרית, אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי באותה נטילה (ב"י בשם הר"י). 

המשנה ברורה מסכם את ההלכה כך (משנה ברורה סימן קסד ס"ק ב):

ויש מן הפוסקים שכתבו דאין להקל בזה כ"א בשעת הדחק כגון שהולך בדרך וירא שלא ימצא שם מים וכן כשיושב בעגלה עם עו"ג ואין ממתינין עליו כשירד ויחפש אחר מים חשיב שעת הדחק אף שהוא יודע שיש מים בדרך ההיא ומהני כשנוטל שחרית ומתנה 

ושם בהמשך (משנה ברורה סימן קסד ס"ק ד):

כתבו השכנה"ג וא"ר שהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות משום שאינן יכולין ליזהר שלא יסיחו דעתם משמירת הידים לכך מנעו התנאי מכל וכל [והעתיקם גם בדה"ח] ומ"מ נראה דהכל לפי ערך הדחק דבדחק גדול יש לסמוך על התנאי אף עכשיו ורק שצריך זהירות וזריזות יתירה לשמירת ידים ולכן יניח ידיו בבתי ידים וגם מ"מ אם יזדמן לו מים יטלם פעם שנית וכדלקמיה וכ"כ בח"א: 

באופן דומה כתב גם ערוך השלחן (ערוך השולחן אורח חיים סימן קסד):

ויותר מזה כתב אחד מהגדולים דהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות כלל [שם בשם כנה"ג] ובאמת לא שמענו בימינו מי שיעשה כן ומ"מ בשעת הדחק כגון שנוסע עם כותים וקשה עליו למצוא מים יכול לעשות כן: 

הפסק בין נטילה לאכילה

מאידך, הגמרא בפסחים מביאה בשם רב (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קו עמוד א):

אמר רב ברונא אמר רב: הנוטל ידיו לא יקדש [רש"י - דקידושא מפסיק בין נטילה לאכילה, והוי כהיסח הדעת, ובעי נטילה אחריתי בתר קידושא.]. אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא: אכתי לא נח נפשיה דרב שכחנינהו לשמעתתיה [עדיין לא נפטר רב, וכבר שכחנו לשמועותיו]! זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב [פעמים רבות הייתי עומד לפני רב], זימנין דחביבא עליה ריפתא - מקדש אריפתא [רש"י - שהיה רעב מקדש אריפתא, אלמא לא בעי נטילה אחריתי, אלא מעיקרא משי ואכיל נהמא דקידושא.], זימנין דחביבא ליה חמרא - מקדש אחמרא. 

מדברים אלה נראה ששיטתו של רב הוא שאפשר ליטול ידיים, לקדש ולברך המוציא על הלחם. 

התוס' שואלים על גמרא זו מגמרא בברכות (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נא עמוד ב):

בית שמאי אומרים: נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס, ובית הלל אומרים: מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים. 

מגמרא זו רואים שלפי בית הלל יש ליטול ידיים לאחר מזיגת הכוס כדי שלא יהיה הפסק בין הנטילה לאכילה. ולכן, תוספות שואלים מדוע אמירת קידוש בין נטילה לאכילה אינה הפסק? (תוספות מסכת פסחים דף קו עמוד ב)

השתא מסיק דקידוש לא הוי היסח הדעת וא"ת דבפרק אלו דברים (ברכות דף נא.) אמרי ב"ה מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים ומפרש טעמא משום דתכף לנטילת ידים סעודה וכי מזיגת הכוס הוי טפי היסח הדעת מקידוש וי"ל דשאני מזיגה שהיא בחמין וצריך דקדוק שלא יחסר ושלא יותיר והוי טפי היסח [הדעת] מקידוש ור"ת פירש דהתם איירי בחול ויש לחוש שאם יטול קודם מזיגה שיעסוק בשאר דברים ולא יאכל לאלתר ולאו אדעתיה אבל בשבת אין לחוש שיפליג לדבר אחר שהשלחן ערוך ויאכל מיד.

תוספות מביאים שני תירוצים:

1. מזיגת הכוס זו הפסקה גדולה מכיוון שזה דורש מיומנות ולכן זה מהווה היסח הדעת. 

2. בשבת אין לחשוש שהוא יפליג לדברים אחרים, אם הוא יקדש בין נטילה לאכילה. בחול יש לחשוש לזה. 

השולחן ערוך פוסק שאין להפסיק בין נטילה לאכילה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסו):

 יש אומרים שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, ויש אומרים שצריך ליזהר, וטוב ליזהר. ואם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, מקרי הפסק (תוס' פ' אלו נאמרים). 

לאור הדברים דלעיל מקשה הביאור הלכה, איך לפשר בין ההלכה האוסרת הפסק בין נטילה לאכילה, לבין ההלכה המתירה להתנות משחרית (ביאור הלכה סימן קסד סעיף א ד"ה * נוטל אדם):

ואף דבעינן סמוך לנטילה סעודה [ועכ"פ שיהיה השלחן ערוך בשעה שנוטל וכדלקמן בסימן קס"ו בטור ע"ש] היינו דוקא שנוטל בשעת אכילה דמאחר שנטל ידיו לאכילה עכשיו הצריכו חכמים לאכול מיד שלא יסיח דעתו בינתים משא"כ בזה שנטל מקודם שלא בשעת אכילה דאין שייך לחייבו לאכול מיד וכשבא אח"כ לאכול אין עליו חיוב נטילה עוד כיון ששמר ידיו ולא הסיח דעתו והתנה עליהם מקודם [מרבינו יונה וכפי מה שכתבתי לקמיה בסוף המאמר ע"ש]: 

הביאור הלכה מחלק בין מי שנטל ידיו לאכילה שנדרש לא לעשות הפסק שאינו מעניין האכילה, לבין מי שנטל ידיו שלא בשעת אכילה שאי אפשר לדרוש ממנו שלא לעשות הפסק. 

מדברים אלה משמע אולי שאם בכוונתי לאכול אך לא מיד הרי שיש בזה הפסק ולא מועיל תנאי. אך הביאור הלכה בהמשך דוחה הבנה זו (ביאור הלכה סימן קסד סעיף א ד"ה * לא מהני):

עיין במ"ב והנה מסתימת דברי הרמ"א משמע דאפילו מתנה קודם הנטילה שתעלה לו נטילה זו אלאחר איזה שעה ג"כ לא מהני כיון דנטילתו הוא כדי לאכול בעינן שיסמיך סעודתו לנטילתו ואינו מובן כ"כ דכיון שמתנה קודם נטילתו הרי הוא כנוטל שלא לצורך אכילה דהא אין דעתו לאכול עכשיו 

נראה שמדברים אלה ניתן להגדיר הפסק בין נטילת ידיים לברכת המוציא כעשיית דבר שיש בו היסח דעת מאכילת הלחם, כגון: מזיגת הכוס או הכנת צורכי הסעודה, אך אם הוא נוטל ידיים לאכילה והוא יושב מיד לאכול אלא שהוא אינו אוכל מיד לחם, אלא דברים אחרים, הרי שאין בזה הפסק. 

כראיה להבנה זו אפשר להביא את דברי הרמ"א הכותב ש"מנהגנו" ליטול ידיים לפני הקידוש על היין (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רעא סעיף יב):

הגה: וי"א דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין (הרא"ש ומרדכי פרק ע"פ (ורשב"א) והגה"מ פכ"ט, והטור). וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות רק בליל פסח, כמו שיתבאר סי' תע"ג.

מתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין

האור החיים בסוף ספר בראשית כותב את החידוש הבא (אור החיים בראשית פרק נ):

(כ) ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים: 

רבים תמהו עליו מהגמרא בנזיר (תלמוד בבלי מסכת נזיר דף כג עמוד א):

ת"ר: אישה הפרם וה' יסלח לה - באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר - על אחת כמה וכמה! 

הרי רואים מגמרא זו במפורש שכשהאדם התכוין לחטוא, ולא עלתה בידו - הרי שטעון כפרה וסליחה! ואיך כותב האור החיים שהמתכוון להשקות חבירו כוס רעל והשקהו יין שאינו מתחייב כלום וזכאי גם בדיני שמים?!

הכלי חמדה דן בנושא זה באריכות ובסופו של דבר מציע חילוק בין דברי האור החיים לדברי הגמרא (קישור). הצעתו היא לחלק בין מצוות בין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחבירו. במצוות בין אדם למקום יש חשיבות גדולה לכוונה, אך במצוות שבין אדם לחבירו מה שחשוב זה התוצאה, ואם התוצאה הינה חיובית הרי שפטור לגמרי על כוונה רעה, אם היתה. 

הנה דבריו:

בהמשך, מציין הכלי חמדה לדבריו של הבית-יצחק (רבי יצחק שמלקיש), שמציע שני תירוצים לדברי האור החיים. 

בתירוצו הראשון (שו"ת בית יצחק יורה דעה א סימן ח אות ח) הראשון הוא מחלק בין אם התוצאה היתה ניטראלית, או שהיתה מצווה/טובה. אם התוצאה היתה טובה או מצווה, הרי שזה מהפך את הכוונה. אך אם התוצאה היתה רק לא-רעה הרי שאדם מתחייב על הכוונה הרעה:

ובהכי אולי יש ליישב מה שהקשה לי חכם אחד באור החיים סוף פרשת ויחי במקרא דאתם חשבתם עלי רעה שכ' הרי זה דומה למתכוין להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים הם גם בדיני שמים. והדברים תמוהין דהרי בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וילפינן מקרא דאשה הפרם וד' יסלח לה. ואיך כ' שהם פטורין וזכאים גם בדיני שמים. להנ"ל י"ל כמו דבעבירה לשמים כשנתכוין לעבירה ועשה מצוה פטור וא"צ כפרה. ה"ה כשנתכוין להרע לחבירו ועשה לו טובה פטור וזכאי אף בדיני שמים 

בתירוצו השני, שם בהמשך, מציע הבית-יצחק שאכן גם על הכוונה נדרשת כפרה, אלא שאין היא נידונת כחלק ממצווה שבין אדם לחבירו, אלא כבין אדם למקום, ועל זה ניתן לומר שכבר כיפר יו"כ:

והנה בדברי האור החיים י"ל עוד לפמ"ש בספ' דעת קדושים להגאון בעה"מ ושב הכהן דרוש א' דאף דבעבירות שבין אדם לחבירו אין יו"כ מכפר מ"מ אם לא חטא רק במחשבה מיקרי זאת בין אדם למקום ויו"כ מכפר ע"ש. א"כ הן הן הדברים כיון דל"ה רק מחשבה לרעה כבר כיפר יו"כ 

לענ"ד את הדברים הללו קשה מאד לאמרם בדברי האור החיים. 

בספר קווי אור מציע להסביר את דברי האור החיים בכך שהאחים לא התכוונו לחטא, אלא התכוונו לשם שמים: הושיבו בית דין, וכו'. ולכן הבעיה לא היתה במחשבתם, אלא במעשיהם, ועל אלה אומר יוסף: "אלהים חשבה לטובה". 

הנה דבריו (קישור - בהיברובוקס חסרים עמודים מהספר):

גם דבריו קשים באור-החיים, שכן זה לא מסביר את דברי האור-החיים על "המתכוון להשקות חבירו כוס מוות".

הרב ראובן מרגליות, בספרו נר-למאור על פירוש האור-החיים, מפנה לרובן ככולן של המקורות לעיל, ואף מפנה לדברים הבאים של החיד"א (ברכי יוסף אבן העזר סימן יא), העוסקים במקרה דומה של נתכוין לחטוא ולא עלתה בידו (הגם שהוא אינו עוסק בדיני שמים):

מי שבא בזנות על אשה שהיתה בחזקת אשת איש, ובעלה הלך למדינת הים, ושניהם לדבר עבירה נתכוונו בשאט בנפש, ואחר זמן נתברר שבזמן שזנתה כבר היה מת בעלה 

...

ולי ההדיוט לכאורה נ"ל להביא ראיה מדאמרינן בנדה דף נ"ב, ויש לך אחרת שלא נתפסה והיא מותרת, ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות. ופירש רש"י שם, שמותרת לבועל. ובכתובות דף נ"א, פירש רש"י, שקדושיה קדושי טעות, שקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי. ומי לא עסיקינן שהבועל סבר שהיא אשת איש גמורה, ועם כל זה אח"כ מותרת לו, דלמפרע נודע דלא היתה אשת איש והיו קדושיה קדושי טעות. והוא הדין לנדון דידן, דאף שכיוין לאיסור, כיון דלפי האמת בו בפרק היתה פנויה מותרת לו. ועיין בספר בני דוד פי"א דנדרים דף נ"ז ע"ד. 

ביקורת ספרים: אבוא ביתך מאת: הרב דוד סתיו והרב אברהם סתיו

פורסם בגירסא מצומצת באתר כיפה (קישור)

"אם אתה תבוא אל ביתי – אני אבוא אל ביתך"

"הפריה מלאכותית לרווקה", "נישואין בין דתיים לחילונים", "חתונה ללא רישום ברבנות", "הסכם קדם נישואין", "השתתפות בחתונה חד-מינית", "טבעת נישואין לגבר", "המשך נישואין לאחר בגידה".

הרשימה הזאת אינה של כתבות סנסציוניות באתר כיפה, או במוסף מוצ"ש, אלא כמה מעשרים וחמש השאלות עליהם משיבים הרב דוד סתיו ובנו הרב אברהם סתיו בספרם החדש "אבוא ביתך – שאלות ותשובות בנושא זוגיות ומשפחה". בספר עשרים וחמשה פרקים המחולקים לחמשה שערים, כולם עוסקים בענייני אבן-העזר: פרייה ורביה, נישואין, חתונה, טקס הנישואין, ואישות ומיניות. עפ"י דברי המחברים בהקדמתם, זהו כרך ראשון ממספר כרכים העתידים לראות אור בשנים הקרובות.

כל פרק בספר פותח בשאלה שנכתבה בגוף ראשון. רוב השאלות אינן זרות למי שעוקב אחרי הנושאים המעסיקים את הציבור הדתי בשנים האחרונות. לאחר הצגת השאלה, ישנה פתיחה, המציגה את הרקע החברתי של השאלה ומשרטטת בקוים כלליים את הנושאים ההלכתיים עליהם יש לדון על מנת למצוא תשובה לשאלה. לאחר הפתיחה, נפרסת על פני כעשרים עמודים תשובה הלכתית הבנויה על פי הקוים ששורטטו בפתיחה. ולאחר גוף התשובה יש סיכום של הנקודות העקריות להלכה העולות מן התשובה.

מבוא הספר פותח בסיפור הממחיש עד כמה השתנתה תפישת היחסים הזוגיים בין דורות עברו לדורנו אנו:

"מעשה בבחור צעיר שאביו העיר אותו משנתו באמצע הלילה ובישר לו: "מזל טוב, התארסת". הבחור, שזה עתה ניעור משנתו, שאל מיד: "עם מי?". בתגובה, סטר אביו על פניו ואמר: "שייגעץ (פרחח), גם את זה אתה צריך לדעת?!".

המחברים פתחו בסיפור הזה כדי להסביר לנו, הקוראים, שלמעשה רוב השאלות בהן עוסק הספר לא נשאלו, ולא יכלו להישאל, בדורות עברו.

אך הסיפור לא ממחיש רק את השינוי בתפישת הזוגיות, אלא גם את השינוי ביחס של המחנכים כלפי הדור הצעיר ה"פוחז". בסיפור, האבא סוטר על פניו של בנו. בספרי השו"ת הותיקים והקלאסיים היינו קוראים לעיתים קרובות ביקורת נוקבת מצד המחבר כלפי השואלים או כלפי הקבוצות עליהן נסבה השאלה. בספר השו"ת הזה יש חידוש. המחברים אינם נוזפים בשואלים. יתכן והם אינם מאמינים שיש בכוח מילותיהם לשנות את המציאות שהולידה את השאלות החדשות. יתכן והם מאמינים שמאור התורה היא זו שתשיב את המציאות למיטבה. כך או כך, הם רואים את תפקידם להסתכל על המציאות בגובה העיניים, לפרוס את הסוגיה ההלכתית החל ממקורותיה הראשוניים ועד לפוסקי זמנינו, ולהציע לשואל את הדרך הישרה ללכת בה באותה מציאות: פעמים להקל ופעמים להחמיר.

לעומת השאלות שהתחדשו בדורנו שהספר עוסק בהם, והגישה החדשה שהספר מציג בהתייחס לשאלות ולשואלים, השקלא וטריא ההלכתי, קרי גוף התשובה ההלכתית, הינה בבחינת יין ישן בכלי חדש. התשובות אמנם כתובות בלשון עברית צחה וברורה, ומודפסות בגופן עברי מודרני, ומתייחסות למכלול מחברים ומאמרים שראו אור גם בדורנו זה, אך מחפש בהם חידושים הלכתיים פורצי דרך צפוי לענ"ד להתאכזב. אני אומר זאת כנקודת חוזקה של הספר, שכן בית המדרש והעיסוק ההלכתי בכלל לא אוהב רעידות אדמה בדמות אוסף חידושים מפליגים. עם זאת, בעצם פריסת הדיון ההלכתי לאורך ולרוחב יש ברכה מרובה, הן לקורא שגם אם הוא לא מצוי בעומק הסוגיא יכול להשכיל וללמוד את הסוגיא לאשורה, והן ללומד שבודאי יהנה מהאופן הנהיר בו מוצגת הסוגיא, גם אם בסופו של דבר יתכן והוא יחלוק על המסקנות למעשה.

זכה הרב דוד סתיו בבן תלמיד חכם בעל כושר כתיבה מעולה, שכבר ראינו את פירותיו בספרו "מבית לפרוכת". זכה הרב אברהם סתיו באב-רב שזה שנים רבות מלכלך את ידיו בדם שפיר ושליה. זכו לומדי התורה שהאב והבן חברו יחד להוציא מתחת ידם את הספר "אבוא ביתך". יראה ה' את הברכה שהביאו לביתו, ויזכם למלא את משאלות לבם ולהוציא כרכים נוספים לאור. 

ואם הגעתם עד כאן, הנה כמה הערות קטנוניות לכמה נקודות בספר:

- לפני כ35 שנה פרסם הרב הרשל שכטר מאמר פורץ דרך בנושא תכנון משפחה. שמועות אומרות שמי שדרבן אותו לכתוב את המאמר היה לא אחר מהג"ר משה פינשטיין. המאמר הוא פורץ דרך בעיקר משום שהוא כתוב בלשון ובסגנון המכוון לכל אדם, ולא רק למי שראשו ורובו בסוגיא. משום מה במאמרים המתפרסמים בארץ, כמעט שאינני רואה התייחסות והפניה לדבריו של הרב שכטר. אם אתם עומדים לכתוב משהו בנושא הזה - תודאו שאתם מכירים את המאמר הזה.

- היו שאלות בספר שגרמו לי להרים גבה ולשאול: האם ארגז הכלים ההלכתי היא הדרך הנכונה להתמודד אתם? שאלה כזאת לדוגמא היתה בנוגע לנישואין לאדם שאינו שומר מצוות. אחרי שקראתי את התשובות הסקתי שבכל זאת הדיון ההלכתי מוסיף נופך מסוים לדיון, בעיקר כשזה מגיע אחרי פרק העוסק ב"נישואין לאדם ממשפחה חילונית". בפרק העוסק ב"נישואין לאדם ממשפחה חילונית" המחברים יוצאים חוצץ כנגד כל דעה הרואה בעיה בנישואין כאלה. דווקא הדיון ה"קר" בפרק שלאחר מכן בנושא "נישואין לאדם שאינו שומר מצוות", מעמיד באופן שלם את ראיית המחברים את מוסד הנישואין ככזה שהדבר החשוב והקובע בו הוא שני האנשים העומדים בפנינו עתה ושאיפותיהם בחיים. 

- לענ"ד אין מקום בספר מכובד למשפט בסגנון: "הדבר עשוי להעצים את תחושת ה'החפצה' של האישה", לפחות כל עוד לא משתמשים בפעלים משורש ח.פ.צ. גם כלפי גברים. השפה העברית עשירה מספיק כדי שיהיה אפשר לתאר תחושות מבלי להיזקק לכל מיני מילים ריקות. 

- את הספר קראתי במהלך ניסעותי ברכבת. היו פרקים שקיויתי מאד שהאדם היושב לידי לא מציץ לראות מה אני קורא, ואף ניסיתי קצת להסתיר משכני את הספר שלא יגלה שאני שקוע בפרק העוסק ביחסי מין. בכלל, בשנים האחרונות יצאו לאור כמות גדולה מאד של ספרים העוסקים בנושאי אישות ומיניות. דומני, שאין תקופה בהיסטוריה היהודית שנכתב כל כך הרבה בנושא, אולי מזמן הגמרא. אמנם זה נכון גם ביחס לנושאים אחרים ופחות פיקנטיים בהלכה, ובכל זאת כשרואים שהשולחן ערוך הקדיש לנושא סימן - סימן וחצי בלבד, ראוי לשאול עד כמה מצופה מבעלי ההלכה להיכנס לפרטים הכי דקים ואינטימיים בנושא המיניות. הייתי מעדיף סוג של שיח הלכתי שמתווה כללים בסיסיים, ומשאיר את ההנחיה המעשית לשכל הישר של כל אחד ואחד.