4 הערות על דו"ח תקנוני הממ"ד של נאמני תורה ועבודה

בימים האחרונים מתנהל דיון באתר "כיפה" בנושא נייר עמדה שהפיצו נאמני תורה ועבודה בנושא התקנונים של בתי ספר בחמ"ד (ראו כאן, כאן וכאן). את הדו"ח עצמו תוכלו לראות כאן.

הנה מספר הערות בנושא:

1. הדו"ח פותח בתיאור הבא:

המקרה הראשון שהביא אותנו לעסוק בסוגיה היה בשנת תש"ע, עת קיבלנו, במסגרת מוקד הפניות שלנו ל"צדק חברתי בחינוך הדתי", פניה מהורים שבאו לרשום את בנם לבי"ס ממ"ד הפועל כתלמוד תורה. ההורים, המגדירים עצמם כחוזרים בתשובה, נענו ע"י המנהל כי הוא אינו יכול לקבל את בנם משום שאימו אינה מכסה את הראש ביותר מ-80% מהראש (ציטוט דבריו). פנינו לגופים הממשלתיים ונענינו כי בית הספר נהג ע"פ תקנון בית הספר ועל כן אין ביכולתם לאכוף אחרת. סיפורו של הילד, שנאלץ להרשם במוסד אחר, הוביל אותנו לבחון את הסוגיה.

אלא מאי? שלא נמצא תקנון כזה! באף אחד מהתקנונים שהובאו בנייר העמדה, לא נמצא תקנון הקובע כי על האמא של התלמיד/ה לכסות את ראשה! ידיעה על אי מציאת התקנון הנ"ל לא נמצאת בנייר העמדה, אגב.

מה כן נמצא? שבתי ספר קובעים כי על ההורים להגיע לבית הספר ב"לבוש דתי" - חצאית וכיסוי ראש לנשים. האם יש מה להשוות בין המקרים?

2. הדו"ח מפנה לכך שיש דגש רב על שיש ללבוש חולצות המכסות את המרפק. 

אינני אוהב לעסוק בנושא הזה, אך אני חייב להעיר הערה:

כשאני הייתי בבית ספר יסודי, רוב הבנים והבנות הגיעו עם חולצות עד המרפק. זה לא היה בגלל שהיה לבית הספר תקנון, אלא בגלל שבזמנו (זה לא היה לפני כל כך הרבה שנים) אם היית נכנס לחנות ומבקש חולצה עם שרוול קצר, היית מקבל חולצה עם שרוולים עד המרפק. כיום, חולצה הנמכרת כחולצה בעלת שרוול קצר פירושה היא שיש סיכוי טוב שהיא מכסה את הכתפיים. 

זו מציאות שאינני חושב שיש מישהו שיכול להתכחש אליה, והציבור הדתי-לאומי (לפחות זה שאני חי בקרבו) אימץ את שינוי האופנה הזו. 

המסקנה מדברי הוא שקשה לומר שיש כאן מגמת התחרדות, ולכאורה יש כאן מגמה הפוכה (בבתי הספר חסרי התקנון).

3. לפני זמן לא רב התלונן בפני ר"מ בישיבה תיכונית על כך שבערב לימוד הורים וילדים לקראת מתן תורה שהתקיים בבית המדרש של הישיבה הגיעה אחת האמהות לבושת מכנסיים צמודים. האם יהיה זה נכון להרים גבה אם בשנה הבאה הישיבה התיכונית תקבע בתקנון שלה איך על האמהות להגיע לשערי הישיבה? 

האם צריך להיות הבדל בין ישיבה תיכונית לבית ספר יסודי? יכול להיות, ואפשר לדון על זה.  

4. אינני יכול לומר שאני מרוצה מכך שבבית הספר של ילדי מופיע בתקנון שעל הבנות מכיתה ג' ומעלה להגיע עם חולצות 3/4. הייתי מעדיף אם בית הספר היה עומד על עיקר הדין בהלכה שבמקרה הזה גם תואם את האופן בו הולכות הרבה מהאמהות. אך ככלל, אני מעדיף את דברי הרב קוק: 

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה.

אם נאמני תורה ועבודה סבורים שיש כאן השתלטות והתעמרות של גורמים מסוימים על הציבור הדתי השפוי, שיתכבדו ויקימו בתי ספר עם תקנונים המוצאים חן בעיניהם, והציבור יצביע ברגליים. 

אחזור לסיום על דברים שכתבתי בעבר. ילדי לומדים בבית ספר תורני שאני מאד מרוצה ממנו. ההרשמה לבית הספר מדי שנה עולה על מספר הילדים שבית הספר והעירייה מוכנים לקבל, ומדי שנה ילדים נדחים. למרות הביקוש הגבוה לבית הספר, לא נרשמה בבתי הספר האחרים בעיר שום תכונה וניסיון למשוך תלמידים אליהם. איך זה יתכן? היכן קנאת הסופרים?

ביקורת ספרים: חוה לא אכלה תפוח, הרב חיים נבון

גילוי נאות: הרב חיים נבון הוא חבר שלי.

ספרו החדש של הרב חיים נבון "חוה לא אכלה תפוח - 101 טעויות נפוצות בענייני יהדות", אינו מסוג הספרים שאני בדרך כלל קורא. אני בדרך כלל מסתפק בספרי הגות או בביוגרפיות. הספר שלפנינו אינו ביוגרפיה, ואף אינני יכול להגדירו כספר הגות. אני הייתי מגדירו כספר טריוויה בנושאי יהדות. ככזה, שמחתי מאד לקבל אותו לידי ממש ערב צאתי לחופשה והוא התאים לי בול כספר לקריאה בערסל בחצר הצימר בו שהיתי. הקריאה בו היא בעיקרה כיפית, הקורא מוצא את עצמו מתווכח בראשו עם המחבר עד כמה ה"טעות" היא אכן טעות, מדי פעם מחייך על איזה סיפורון משעשע או מאיור מוצלח ומנסה לתייג כל אחת מהטעויות לאיזה חלק מהאוכלוסייה יש לייחס אותה.
למי מיועד הספר? אין לכחש שרוב ה"טעויות" מיוחסות לציבור החילוני והמסורתי, ואף על פי כן יש גם כאלה המיועדים לציבור הדתי. גם אותם ה"טעויות" השייכות לכאורה לחילונים כתובים באופן משעשע וקליל שכל אחד יכול להנות ממנו, כמעט כל טעות פותחת בסיפור משעשע קצר, מכילה משהו מארון הספרים היהודי בנושא המדובר, בסוף יש פינה קטנה עם וורט בנושא ולקינוח לרוב איור מוצלח של המאייר מנחם הלברשטט (שבלי איוריו הספר היה חסר מאד). ארבעה מבני משפחתי קראו בהנאה חלקים נרחבים מהספר. תחילה שמחתי לראות שגם ילדי בבית הספר היסודי נהנים מהספר, אך שמחתי עוד יותר כשהניחו את הספר לפני שהגיעו לטעות מספר שבעים ותשע: "לפי ההלכה, אסור להשתמש באמצעים למניעת היריון", ובכך חסכו מאתנו שאלות שעוד לא הגיעה השעה לענות עליהם.

ובכל זאת בכותרת למעלה כתוב ביקורת, אז פטור בלא כלום אי אפשר.
הבחירה במילה "טעויות" אולי נעשתה מטעמים מסחריים, וככזו היא מוצלחת. עם זאת לי היא קשה. המילה "טעות" היא מילה מתריסה קצת, וכשהטעות אינה מוחלטת אלא מדובר רק בחוסר דיוק זה קצת צורם. לאנשים כמוני הדיבור על טעויות רק מדרבן למצוא עוד טעויות.
וכשמחפשים, בדרך כלל גם מוצאים. הנה לדוגמא טעות אחת המכילה בתוכה שתי טעויות, שגם קשורה לתקופה הזו של השנה: טעות מספר ששים ואחת: "באנו לבית הכנסת בכיפור, כדי לשמוע את השופר". בתוך דבריו כותב הרב חיים נבון:

בשנת היובל, פעם בחמישים שנה, היו תוקעים בשופר במוצאי יום הכיפורים, כדי להודיע שהגיע זמנם של כל העבדים לצאת לחופשי.

על שופר של יובל כותב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכות י-יא):

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר, ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה =בראש השנה=, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.
שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר, ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות, אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין. 

דברים אלו כתב הרמב"ם על סמך דברי המשנה בראש השנה:

שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות 

כלומר, גם ביום כיפור של יובל מתפללים תשע ברכות, כמו בראש השנה, ותוקעים על סדר הברכות, כמו בראש השנה. התקיעות כמובן נערכות ביום כיפור עצמו, ולא במוצאי יום כיפור.

ועוד באותו עמוד:

יהודי תימן נוהגים לתקוע בשופר ארוך במיוחד, שעשוי מקרן של אנטילופיה אפריקנית ("קודו").

זה נכון שיש מיהודי תימן שנוהגים לתקוע באותו קרן ארוך. אך בדרך כלל כשמזכירים את מנהגי יהודי תימן, מתכוונים לאותם התימנים הנוהגים עפ"י הרמב"ם. אלו, כמובן, אינם תוקעים בקרן של אנטילופיה אפריקנית, אלא כפי דברי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה א):

ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש 

יהודי תימן הנוהגים עפ"י הרמב"ם לוקחים בדווקא שופר איל (כבש מבוגר) ולא מבהמה אחרת, אך הוא גם שונה משופרות האילים המצויים בבתי הכנסת האשכנזים והספרדים בכך שהשופר התימני איננו עובר עיבוד, אלא הוא כפוף כפי שהוא בטבע. בנושא זה ראו עוד כאן.


אסיים במה שפתחתי, סך הכל מדובר בספר קליל ומהנה, שבודאי יספק לכם כמה רגעים של הנאה, יעשיר את הידע הכללי שלכם, ויכול להיות שגם יגרום לכם לנסות למצוא טעויות בדברי המחבר. 

דתי וחילוני - צדיק ורשע?

יצאנו לחופש מתוך דין קבורת צדיק עם רשע, אז גם נפתח בזה.

הגמרא בברכות מביאה את הדברים הבאים (יז ע"א):

מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

רש"י מפרש:

אני. העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא: אני מלאכתי בעיר. כלומר נוחה מלאכתי ממלאכתו: מתגדר. מתגדל לתפוש אומנותי: ושמא תאמר. הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר: שנינו. שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה: ובלבד שיכוין לבו לשמים.  ואצל קרבנות הוא במנחות בסופה:

כלומר, לרש"י יש כאן תוכחה לעמי הארץ שנמנעים לבוא לבית המדרש משום שאינם מוכשרים בלימוד תורה, שכן גם אם ילמדו מעט הקב"ה יתן להם שכרם, ובלבד שיכוונו לבם לשמים.

הרב קוק (בעין איה) מסביר אחרת מרש"י, שיש כאן לימוד מוסר של רבנן דיבנה שאל להם להתגאות על חבריהם עמי הארץ ולשפוט אותם:

אבל עיקרה היא אהבת עצמו שעוברת כל גבול ובאה מפני חוסר הבנה, שבהרגשה אינו מרגיש כ"א את עצמו ואינו משתמש בשכלו להשכיל שתנאי המציאות שוים לו ולזולתו. והנה יש כאן פרטים שראוי לכל בן דעה לשום אל לבו ומאלי' תבוא בלבבו אהבת הבריות.
א', שבכללות יסוד החיים ואהבת החיים וצרכיהם הכלליים אין הבדל בינו ובין זולתו, ואפי' אם יהיו נבדלים במעלות רבות בחכמה וכיו"ב אין זה נוגע לעצם החיים וזכות החיים.
ב', צריך לדעת שחילוקים שבין מעלותיהם אינם חילוקים עצמיים, שראוי בשביל כך להיות רחוק מרגשותיו של חבירו, שאינם כ"א מקרים חיצונים. ע"כ אמר ע"ז עיקר זכות החיים אני ברי' וחבירי ברי'. ועל הבדלם, שאינם כ"א חיצוני, אמר, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. ובשביל כך אין שום מקום להמעיט זכיותיו בעולם החיים הראויים לכל ברי'.
ג', האדם מרגיש ביתרונות ומעלות שלו לפי מצבו, צריך לצייר שכך יש מעלות ג"כ בכל מצב ומצב, וכ"א מוצא את עצמו מועיל בעולם לפי ענינו. כשם שאני משכים למלאכתי כך הוא משכים למלאכתו.
ד', שלילת המעלות, שהוא רואה ומרגיש שאין לחבירו אותן המעלות שהוא מרגיש בעצמו לפי מצבו. ע"ז צריך לצייר, שהכי נמי יש לחבירו בהחלט לפי תנאי מצבו מעלות כאלה, שאי אפשר שימצאו בו. למשל חבירו שאינו חכם אין בו מעלת החכמה, אפשר שיש בו מעלת הנדיבות שאין בי. זהו כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, להיות לו יתוונותי הראויות לפי מצבי, כך אני איני מתגדר במלאכתו וחסירות לי יתרונות שלו.
לא נשאר שום טענה שיאמר אדם שהוא נעלה על חבירו עד שיביט עליו מגבוה ולא יחשבהו, כ"א מה שיחשב השלם ביותר במעשים ובחכמה שהוא טוב בעיני ר' ממנו, מפני שבכלל הוא מרבה וחבירו ממעט. אבל ג"ז הבל, שעיקר השלימות של מציאות חן בעיני ד', תלוי רק בשלימות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חבירו. שיש שלפי ערכו וחכמתו ומצבו, לבבו טוב מאד לפני ד', כיון שאין ביכולתו להשיג יותר, והשלם ביותר אינו יוצא יד"ח. עכ"פ כיון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמים, עיקר תלוי בחילוק השלימות של כוונת הלב וזה נעלם מכל אדם. ע"כ ראוי לכל אדם, אפי' הגדול בחכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושוים לו לענין לכבדם ולאהבם באמת.

והנה דברים שאומר הרב אהרן ליכטנשטיין ב"מבקשי פניך" (עמ' 152):

אמנם איני גורס את מה שלפעמים חלק מעמיתיי גורסים ואומרים: שמע, אין אף אחד מושלם. אנחנו לא נזהרים בזה, והם לא נזהרים בזה. הם לא שומרים שבת, אנחנו איננו זהירים בדברים אחרים. את הגישה הזאת אינני גורס. נכון שאין אף אחד מושלם, אבל מה חסר, כמה חסר, ואם הניסיונות לתקן הם ניסיונות של ממש - בודאי שזה משמעותי ביותר. 

חופש!

אני יוצא לחופש.

נפגש עוד שבוע-שבועיים. 

קבורת צדיק עם רשע, מאת: הרב שמואל דוד

בעקבות המקרה המזעזע של הוצאת המת מקברו מטעמים לא ברורים, לפניכם תשובה של הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, בנושא קבורת צדיק עם רשע:

במס' סנהדרין (דף מו ע"א) שנינו על אדם שנתחייב סקילה: "לא היו קוברים אותו בקברות אבותיו, אלא שני בתי קברות היו מתוקנים לבית דין, אחת לנהרגים ולנחנקים, ואחת לנסקלים ולנשרפים". ובגמ' (דף מז ע"א): "לא היו קוברים אותו בקברות אבותיו, וכל כך למה? לפי שאין קוברים רשע אצל צדיק ... וכשם שאין קוברים רשע אצל צדיק, כך אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל (רש"י: לפרושי טעמא דמתניתין מהדר, דלפי כך נתקנו שני בתי קברות, שאין קוברים נסקלים ונשרפים שהם רשעים חמורים, אצל נהרגים ונחנקים שהם רשעים קלים). וליתקון ארבעה קברות (רש"י: דהא נשרפים אצל נסקלים, קלים הם)? שני קברות גמרא גמירי (רש"י: הלכה למשה מסיני)".

צריך עיון מה באה ללמד ההלכה למשה מסיני, האם באה ללמד שיש רק שני בתי קברות להרוגי בית דין, או שמא רוצה לומר שאין קוברים רשע חמור אצל רשע קל, אבל בין שני חמורים אין צורך להפריד.

הרמב"ם לא הביא דין זה להלכה. ויתכן שהוא הבין שרשע קל ורשע חמור היינו נהרגים בבית דין, ומי שלא הוענש במיתה ע"י בית דין, אין לו דין רשע שאין לקוברו עם צדיק[1]. ועוד יתכן שאפילו אם רשע אינו דוקא כזה שהורשע בעונש מוות בבי"ד, אבל כיון שכיום אין לנו בית דין המטיל עונש, איך בכלל נוכל לומר שפלוני רשע, וכי יצא דינו בבית דין כרשע?

אכן הרמב"ן (תורת האדם, ענין הקבורה, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קיח) הביא דין זה והוסיף גם: "וכן צדיק בינוני אין קוברים אותו אצל חסיד גמור ומופלג", ועיין שם בראיה שהביא. וכך נפסק בטור ובשלחן ערוך (סימן שסב סעיף ה)[2]

ברם עיין בב"ח שם שכתב בשם אור זרוע כי: "צדיק היינו שמקיים את התורה כדינה, אבל חסיד היינו שמקדש עצמו במותר לו". ואם כן צריך עיון כלום יש כיום צדיק. ועוד יש לשאול: וכי יש כיום רשע, והלוא אין בינינו מי שיודע להוכיח, וכיצד נוכל להגדיר אדם כרשע, ועוד דמעשה התקופה בידיהם, שפרקו עול התורה מעל צוארם, ועוד דהוי כתינוקות שנשבו, ואם כן, אפילו שלא על פי הרמב"ם, וכי יש בידינו להגדיר צדיק או רשע? וממילא נפלה פיתא בבירא.

ועוד, בספר יוסף דעת (הובא בספר בית מועד פרק י' הלכה ז' בהערה) כתב: "אנחנו לא נדע לשקול מעלת הצדקות והחסידות... ולהעריך מעלת כל איש ואיש... וכבר אמרו ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה". ואמנם בשדי חמד (מערכת אבלות אות קסד) השיב על כך: "ופשיטא שצריך לדקדק בזה, ואם אין אתנו יודע... האדם רואה לעינים, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת". ברם מכמה סוגיות עולה שאין אנו יודעים קנה מידה של מעלה, וכגון: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". מי מאתנו היה מעלה על דעתו להכניס אורחים בשעה שהשכינה מדברת עמו? וכיון שמעשים בכל יום שקנה המידה שלנו מוטעה, צדקו הסוברים שאין מעלת האנשים בידינו כלל וכלל.

לסיכום:
1.ברמב"ם לא הובא דין מניעת קבורת רשע עם צדיק. ומשמע שאינו סובר כך, ויתכן הוא משום שלדעתו כאשר אין לנו בית דין סמוכים היכולים להרוג, ואין לנו גם בכלל בית דין שיגדיר את פלוני כרשע, אין לנו היכולת להגדירו כך, וממילא אין לאסור לקבור את אותו אדם עם צדיקים.
2.הרמב"ן, טור ושלחן ערוך הביאו הדין שלא לקבור רשע עם צדיק, אלא שגם על פיהם בלתי אפשרי להגדיר רשע, ואין גם צדיקים על פי הגדרת הב"ח. ועוד, שאיננו יודע להבחין מי צדיק ומי רשע.
3.כיון שקיום ההלכה הזאת לוקה בחסר, ומאידך המשמעות הצבורית, הפירוד בעם והכעס שקיום הלכה זו יגרור, על כן יש להמנע מלעשות חלקות נפרדות לשומרי שבת או לדתיים וכיוצא בזה.





הערות שוליים:

[1] בדומה בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן שמא)–דגזרת הכתוב היא דוקא בהרוגי בית דין. אלא שהוא רצה ללמוד שהוא הדין בכל רשע אצל צדיק, וכתב דלמאן דאמר דלא דרשינן טעמא דקרא, אין לנו אלא גזרת הכתוב. ולפי דברינו אף אם דרשינן טעמא דקרא, רק למי שהורשע בבית דין, יש דין רשע!
[2] וכך סיים החתם סופר שם שהרמב"ם יחיד הוא, וכל הפוסקים חלקו עליו. אבל ראה בשו"ת ציץ אליעזר חלק ה, אבן יעקב סימן כו) שאף על פי שהרמב"ם כנראה יחידאה הוא בזה, בכל זאת כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, במקום שישנם עוד כמה צירופים.

שמשתי עומדות מה שלא שמשת ישיבות

בתלמוד הירושלמי פעמיים מופיע ביטוי מעט מוזר:
1. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק י:

רבי יושיע דרומיא אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא קני גירדי רבי פוטר. רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב. אמר לו רבי כך שמעתי מאביך. אמר לו שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשתן ישיבות.

2. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חגיגה פרק ג הלכה א:

מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון ומי היו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר אמרו כמה מעלות בקודש ובתרומה רבי מאיר אומר שלש עשרה רבי יוסי אומר שתים עשרה א"ר מאיר כך שמעתי מרבי עקיבה שלש עשרה אמר לו רבי יוחנן הסנדלר שימשתי את ר"ע עומדות מה שלא שימשתו ישיבות

מה הכוונה "שמשתי עומדות מה שלא שמשת ישיבות"?

קרבן העדה בחגיגה מסביר: "כלומר, שמשתי את ר"ע הרבה ממך"

זה אכן פירוש מסתבר, אך כיצד זה מתיישב עם המילים. לכאורה, לפי הפירוש הזה היינו מצפים שהמשפט יהיה הפוך: "שמשתי ישיבות מה של שמשת עומדות".

לעומת זאת, בשבת מסביר קרבן העדה: "דקי"ל קשות בעמידה רכות בישיבה"

דבריו מבוססים לכאורה על הגמרא בתלמוד הבבלי במגילה (כא ע"א), אך שם מופיע הפוך: הקשות בישיבה והרכות בעמידה. 

בעבר עסקנו מעט בלימוד תורה בעמידה לעומת לימוד תורה בישיבה (ראו כאן, כאן וכאן). לכאורה, ניתן לחלק בין לימוד תורה בעמידה ולימוד תורה בישיבה. בלימוד תורה בעמידה התלמיד הוא במצב של קבלה. לעומת זאת, ישיבה זה מצב שיתוף ודיון. 

הרב חנוך ארנטרוי, בספרו עיונים בדברי חז"ל ובלשונם (עמ' רכג-רכה), מתייחס למימרות הנ"ל בירושלמי ומבחין בין שני סוגי לימוד תורה שהיו קיימים בתקופתם: גמרא וסברא:

בגמרא אמרו שמועות וחזרו בעל פה, ובסברא חקרו ועיינו בטעמי ההלכות. 

מכאן ניתן להסיק, וזה מסתדר גם עם החלוקה ש"קשות בישיבה ורכות בעמידה", שאת הגמרא היו עושים בעמידה ואת הסברא היו עושים בישיבה. 

שתי המימרות מהירושלמי דנות על טיבה של שמועה. כדי להכריע על צדקת גירסתו, אומר חכם אחד למשנהו: "שמשתי עומדות", כלומר למדתי גמרא (שמועות), "מה שלא שמשת יושבות", כלומר מה שאתה לא למדת סברא, ולכן בענייני שמועה יש לסמוך דווקא עלי ולא עליך. 

אפשר לענ"ד גם ללכת בכיוון אחר קצת. הלימוד המשמעותי מתקיים בישיבה, זהו הלימוד הפורמלי. אך יש גם לימוד לא פורמלי, כזה שמדברים עם הרב בדרך מכאן לשם וכד'. ברור שרוב הלימוד נעשה באופן הפורמלי, והלימוד הלא-פורמלי הוא תלוי בקשר הנפשי בין הרב לתלמיד. האמירה "שמשתי עומדות מה שלא שמשת יושבות", תתפרש לפי זה כך: "לי היו יותר שיחות עם הרב בפינת הקפה יותר ממה שאתה ישבת בסדר". זו בהחלט אמירה קשה ועוקצנית. 

שאיבת חלב אם בשבת, דעת הרב רבינוביץ'

כידוע לכם, קוראי הבלוג, אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותי זה שינויים במציאות המודרנית המשפיעים (או שלא) על ההלכה. אחד הנושאים הנמצאים תחת הקטגוריה הזאת זה יחס ההלכה להנקה.

כיום שיש תחליפי חלב באיכות גבוהה פי כמה מבדורות הקודמים, האם עדיין נתייחס להנקה ולחלב-אם כמקור החיות הכמעט-בלעדי של התינוק? לשאלה הכללית הזאת ישנה השלכות בשני תחומים שונים: צום אשה מניקה בתשעה באב ויום הכיפורים, והנקה/שאיבת-חלב בשבת. 

לפניכם תשובה של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' בנושא שאיבת חלב בשבת. התשובה מחודשת מאד, ובעז"ה נחזור לנושא זה בעתיד ונסביר מדוע זה נחשב לעמדה כל כך מחודשת. עד אז רק נאמר שכמדומני שקשה מאד למצוא לרב רבינוביץ' חבר לדעה בתחום זה. התשובה פורסמה גם בתחומין לב, שיצא לאור לאחרונה.

שאלה:

כאשר ישנו צורך לכך מצד פיקוח נפש של התינוק (כגון תינוק פג שאיננו מסוגל לינוק, אלא אך ורק לשתות חלב אם מבקבוק, וזהו כל מזונו) או מצד צער האם (שאז הותר לשאוב לאיבוד) מהי הדרך העדיפה לשאוב את החלב לתינוק?

האם במקרה הראשון (של פיקוח נפש) ישנו צורך לכתחילה לדאוג במשך ימות החול לשאוב חלב מעבר לכמות הנדרשת, ולהקפיא אותו לשם שימוש בשבת? אם כן - מהי רמת הטירחא שיש לדרוש מהאישה לשם כך?

בענין שאיבת החלב, כיום ישנם סוגים עיקריים של משאבות חלב: הסוג הראשון הינו משאבה ידנית שבה האישה צריכה ללחוץ על הידית כל פעם מחדש.

הסוג השני הינו משאבה חשמלית, שבה האישה מדליקה את המכשיר ומצמידה את המשאבה על גופה ופעולת השאיבה נעשית באופן אוטומטי.

כאשר לא הכינו משאבה חשמלית מבעוד יום באמצעות שעון שבת שתדילק בזמנים קבועים, מהי הדרך הרצויה לשאוב חלב?

א) במקרה של שאיבה לצורך התינוק האם עדיף להשתמש במשאבה ידנית בה צריך ללחוץ כל פעם מחדש, או במשאבה חשמלית בה מתבצעת פעולה אחת ולהדליקה בשינוי?

ב) כאשר שאובים לאיבוד משום צער האם, האם עדיפה משאבה ידנית או חשמלית?

ג) במקרה ששואבים לצורך התינוק, עד כמה יש להקפיד שלא לשאוב מעבר למה שהוא צריך לאותה שבת?

האם אישה שאיננה סובלת מגודש ורוצה לשאוב חלב על מנת להגביר את ייצור החלב על פי הדרכה של יועצת הנקה (גם אם התינוק אינו נצרך לזה כרגע) יכולה לשאוב חלב בשבת לאיבוד?


תשובה:

הגיעני מכתבו בעניין שאיבת חלב אֵם בשבת בו מציע כ"ת כמה שאלות, וננסה לדון בהם אחת אחת. אלא שצריך תחילה להקדים עיקרון חשוב. מתוך דבריו נראה שהניח כדבר פשוט שיש הבדל יסודי בין צרכי האשה לצרכי התינוק: בשאלתו, צרכו של התינוק לחלב אמו מוגדר כסכנת נפשות, מה שאין כן צרכה של האם להקל את גודש החלב אינו אלא צער בעלמא. ולא היא! הרי שנינו בברייתא (יבמות פ,א): "בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטל, אלא אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה". פירש שם רש"י (בראש עמוד ב): "סכנת שניהם הבן והאם, שלא ירבה חלב הדדין ותיאנס ותמות". אמנם התוספות (שבת קלה,א ד"ה מפני הסכנה) תמהו: "מאי איריא מפני הסכנה, ואפילו לא יהא אלא צערא בעלמא מותר אפילו לחלוב עצמה ולהוציא חלב שבדדיה". ברם אף הם אינם חולקים על דעתו של רש"י שיש וריבוי החלב בדדים יכול לגרום לסכנת נפשות. וגם הרופאים היום מזהירים שיש מקרים שמתפתחת דלקת בשד בגלל לחץ ריבוי החלב ואחריתה מי ישורנה.

גם כאשר התינוק אין בו כח לינוק משדי אמו, שזוהי תופעה שכיחה בפגים, ניתן להרגילו ביניקה מבקבוק עם דד רך העשוי מגומי, באופן שאינו נדרש למאמץ גדול. זוהי התפתחות יחסית חדשה. מעתה כאשר קיימים שני הצרכים, גם לאם וגם לוולד, כל שכן שמותר לחלוב בכל הדרכים האפשריים. פשוט הוא שאם יש משאבה חשמלית שלהפעילה צריך רק מעשה אחד, יש להעדיפה על שאיבה ביד שמצריכה פעולות רבות. ואם ניתן להעמיד את המשאבה החשמלית ולכוונה מבעוד יום שתפעל בשעות מסוימות במשך השבת – זה הכי טוב.

ברם בתוספות שם מבואר שאם אין צורך בחלב לתינוק, ואין לאשה אלא צער בעלמא, גם אז מותר לאשה לחלוב עצמה, ואין צריך לומר אם יש סיכון לדלקת השד, שאין בכך אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואין בכך אלא איסור דרבנן הנדחה בגלל צער אפילו בלא סכנה. התוספות הולכים לשיטתם שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה בשבת כרבי שמעון (במשנה שבת צג,ב, בניגוד לדעת הרמב"ם הלכות שבת א,ז הפוסק כרבי יהודה). אף שנתקבלה הלכה כרבי שמעון, אפילו במקרה שיש סיכון לאשה, כל שאין התינוק מסוגל לינוק, לא התירו הפוסקים אלא בתנאי שלא תחלוב לתוך הכלי אלא שילך החלב לאיבוד, שבכך אין כאן מלאכה הצריכה לגופה. ברם גם לדעת הרמב"ם (המחייב גם במלאכה שאינה צריכה לגופה) חייבים לחלוב את האם מפני סכנה בגלל גודש החלב.

הרואה יראה שכל זה אמור היה בימיהם, שהחלב לא היה ניתן לשמרו לאורך זמן ויתקלקל בזמן קצר, ואם לא היה תינוק לפנינו שיכול לינוק, התירו רק באופן שהחלב ילך לאיבוד. אולם בימינו נשתנתה המציאות לגמרי, ואפילו אין התינוק לפנינו, כמו למשל, שהוא מאושפז בבית חולים והאם נמצאת בבית, או שהוא יזדקק מחר לחלב או לאחר הזמן, ואז אפילו תניקהו אמו לא תספיק כמות חלבה לצרכיו, וכל שכן אם הוא אין בו כח לינוק מאמו כי אם בבקבוק בלבד, או שלא תוכל להיות אצלו להניקו ישירות, וכיו"ב – בכל המקרים הללו אין לאבד את החלב הנשאב עתה, כי ניתן להקפיא אותו עד שיוכלו להשתמש בו למנוע סכנת התינוק. מעתה גם במקרה כזה יש וסכנת התינוק למחר תתיר כבר היום לחלוב את האם ולשמור על החלב עד לזמן שיזדקקו לו. וזה לא רק מותר אלא גם חייבים לעשות כך לצורך התינוק, אף על פי שהיא מלאכה הצריכה לגופה.


עתה לשאלותיו המפורטות של כ"ת:

א) ודאי טוב יותר להשתמש במשאבה חשמלית הערוכה מבעוד יום באמצעות שעון שבת שתפעל בשבת בזמנים קבועים מראש. ואם לא הכינוה מערב שבת שתפעל אוטומטית, מותר להפעילה בשבת גם בלא שינוי. אמנם בגלל הסכנה באמת אין צורך בשינוי כלל, אולם בעצם פעולת המשאבה על האדם יש בכך שינוי, שהרי אין דרכם של בני אדם לחלוב את הנשים במכונה. ברם

ב) אם אין משאבה כזאת בנמצא, ישתמשו במשאבה ידנית, על אף שזו מצריכה פעולות חוזרות ונשנות של שאיבה, שהרי הכל נדחה מפני הסכנה לתינוק ואסור להתמהמה בכך.

ג) אמנם כאשר אדם משתמש בחשמל לעשות מלאכה מסוימת מתוך ל"ט מלאכות, כגון חליבה שהיא תולדה של מפרק – מסתבר שיש בכך איסור תורה. בהפעלת משאבה חשמלית לחלוב נעשית רק מלאכה אחת בלבד של חליבה, ואין לחשוש שסגירת מעגל חשמלי בלבד בלי שתחל לחלוב תיחשב כמלאכה נוספת, וכבר פשטה הוראה זו בעולם. ברם, הואיל ומדובר במקרה שיש סכנה או לאם או לוולד או לשניהם כאחד, מותר הדבר לכתחילה, ואפילו היו צריכים לעשות כמה מלאכות, וכל שכן שניתן לעשות הכל במלאכה אחת ובמעשה אחד בלבד.

ד) כאשר אין האשה סובלת כאב מגודש והשאיבה היא לצורך התינוק בלבד מפני שהוא אינו מסוגל עתה לינוק – מותר, ואין צריך לחוש שמא יספיק לו פחות, אלא שואבים כמה שיש בדדים, ואם יותיר יותיר. אולם גם אם יהיה צורך לחלב למחר או לאחר זמן, ולא תהיה אפשרות לשאוב אז מידה מספקת – מותר הדבר גם בשבת ויקפיאו את החלב עד לעת הצורך, וכך חייבים לעשות.

ה) אולם אם התינוק אינו מסוגל לאכול הכל, וצריך לשאוב יותר ממה שהתינוק מסוגל לאכול כעת, כדי להגביר את ייצור החלב לעתיד לבוא (על פי "יועצת הנקה") כדי שהתינוק יוכל להגדיל את צריכת החלב, כי אז ראוי שהחלב המיותר ילך לאיבוד. אולם בהרבה בתי חולים כעת ישנם תינוקות שאמותיהם אינן יכולות לספק חלב עבורם, ומי שיכולה לספק יותר מכדי צורכה יכולה לתרום את העודף להאכיל תינוק אחר; אף זה מותר ומצות פיקוח נפש יש בזה, הואיל ואין כמו חלב אם להצלת תינוקות הנולדים לפני זמנם.

ויהי רצון שכל היולדות ווולדותיהן יהיו בריאים וחזקים.

הכו"ח למען כבוד התורה ולומדיה
                                                                                                                                                                                      נחום אליעזר רבינוביץ

הסיומים

בשעת כתיבת השורות הללו אני יושב בסיום הש"ס השלישי בו אני משתתף (לאמיתו של דבר, רוב הרשומות השבוע נכתבו בזמן שישבתי בסיומים), באופן סביל למדי, השבוע. הראשון היה של כלל לומדי העיר, בו השתתפו הרב ישראל מאיר לאו והרב אליהו בקשי-דורון, השני היה של הגרעין התורני במודיעין, בו השתתפו הרב דב ליאור והרב שמואל אליהו. והשלישי, הערב, של לומדי השכונה שהרימו בעזרת תורמים נדיבי לב סעודת מצוה להם, לנשותיהם ולחבריהם.

שלושת הארועים היו מכובדים מאד, ורבי משתתפים, ויחד עם השידורים החיים ברדיו וברשת של הסיומים הגדולים ביד-אליהו, טדי, בנייני האומה (למה אין אף אתר שמסקר את הארוע הזה עם תמונות, כמו שיש באתרים החרדים?), גבעת התחמושת וניו-ג'רסי, בהחלט עושים חשק להצטרף למעגל הלומדים ולהגיע לסיום הבא כשתלמודי בידי.

יש לי הערכה גדולה מאד ללומדי הדף היומי (וגם ללומדות), ובייחוד לאלה מתוכם שהם בעלי-בתים העובדים קשה ובכל זאת מוצאים את הזמן כל יום להקדיש ללימוד הדף היומי.

את הדברים הבאים אני רוצה לייחד ל"סיומים" הגדולים שכולנו ראינו השבוע, לא לסיומים הקטנים והפרטיים של קבוצות הלומדים.

מנהמת לבי אגלה, אני אישית לא נהנה הרבה מהאירועים המהודרים והיפים הללו. גם דברי התורה הנאמרים בהם אינם חידושים גדולים במיוחד. עם זאת, ממה שהצלחתי להתרשם, לפחות חלק מהנוכחים בארועים אלו כלל אינם הלומדים והמסיימים, אלא סתם עמך בית ישראל המעוניינים להתבשם מריח התורה. יתרה מזאת, אותם משתתפים ממש נהנים מהארועים הללו וזה מחזק אצלם את החיבור לתורה ולאביהם שבשמיים. לכן, ההתרשמות הגדולה שאתה יצאתי מהשבוע הזה היא השאלה: מדוע לא עושים ארועים כאלה לעיתים קרובות יותר?

לדוגמא, אפשר לעשות סיום לסדר נשים או נזיקין. סיום ללימוד ההלכה היומית, המשנה היומית וכד'. אינני כותב זאת כבדיחה. אני חושב שלא ניתן להכחיש את זה שישנו פלך באוכלוסיה שדווקא ארועים נוצצים מושכים אותם וגם נותנים להם מענה לצרכים הרוחניים שלהם. ואם כך, אז כדאי שמישהו ירים את הכפפה.