אל משה ואל אהרן

כמעט ואיננו עוסקים מבחינה פרשנית בפסוקים הכי נפוצים בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמר" או "ויאמר ה' אל משה לאמר". אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא לפסוקים אלו בפרשות האחרונות.
דיני טומאה וטהרה מתחילים בסוף פרשת שמיני באותה פרשיה המכילה את דיני הכשרות. פרשה זו מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני יולדת. פרשיה זו מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת בגוף והבגד ומתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טהרת המצורע ומתחילה: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת הבית ומתחילה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טומאת זב, זבה ונדה ומתחילה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".

הפרשיות המוזכרות לעיל הינן היחידות בספר ויקרא המתחילות במילים "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". הלא דבר הוא!

האבן-עזרא מתייחס בכל אחד מהמופעים הנ"ל לתופעה זו ומסביר עניינית מדוע הדיבור היה גם למשה וגם לאהרן:

אבן עזרא ויקרא פרשת שמיני פרק יא פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ד' אל משה ואל אהרן בעבור שהוא הכהן המורה המבדיל בן הטמא ובין הטהור: 

אבן עזרא ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן וטעם אהרן כי על פיו יהיו כל נגעי אדם, מי שיטהר ומי שיטמא:  

אבן עזרא ויקרא פרשת מצורע פרק יד פסוק לג ד"ה (לג) וידבר
(לג) וידבר ה' אל משה ואל אהרן החל לבאר צרעת הבית:  

אבן עזרא ויקרא פרשת מצורע פרק טו פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן כי הכהנים יפרישו בין זבה לנדה, כאשר אמרו חז"ל, בין דם לדם (דבר' יז, ח), ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר, כי הצרעת - נגע גלוי: 

אך דבריו קשים מאד לנוכח תחילת פרשת צו: "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן וכו'", ותחילת פרשת אחרי-מות: "וידבר ה' אל משה... דבר אל אהרן אחיך". מדוע בהם לא נאמר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר"?

אם הזכרנו את כל הפרשות העוסקות בדיני טומאה וטהרה, הרי שראוי להזכיר גם את הפרשה האחרונה העוסקת בדיני טומאה וטהרה, הלא היא פרשת פרה אדומה שבפרשת חוקת, המתחילה במילים: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".

הבה נעיין במקומות נוספים בתורה שהדיבור נאמר בהם במשותף למשה ולאהרן:

שמות פרשת וארא פרק ו פסוק יג
 (יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 

שמות פרשת וארא פרק ז פסוק ח
(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה  

שמות פרשת וארא פרק ט פסוק ח
 (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה: (ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל   

שמות פרשת בא פרק יב פסוק א
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:  

במדבר פרשת במדבר פרק ב פסוק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: 

במדבר פרשת במדבר פרק ד פסוק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: 

במדבר פרשת במדבר פרק ד פסוק יז
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: 

במדבר פרשת שלח פרק יד פסוק כו
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי  

במדבר פרשת קורח פרק טז פסוק כ
(כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל  

האם ניתן למצוא מכנה משותף לכל המופעים הללו? 

נדמה לי שהמכנה המשותף הוא "ההנהגה". דיבור אל משה לבד הינו לרוב דיבור אל "משה שליח ה'" עושה דברו של הקב"ה, או אל "משה רבינו" המוסר את התורה והמצוות מה' אל העם. אך דיבור אל משה ואל אהרן הוא דיבור אל הנהגת העם. 

אם נכונים דברינו, נוכל להסביר גם מדוע דיני טומאה וטהרה נתייחדו בכך שהדיבור בהם היה ל"הנהגת העם", ולא כבכל שאר המצוות מה' למשה וממשה לשאר העם. דיני טומאה וטהרה הינם דינים שקשה עד בלתי אפשרי לקיים אותם תוך שאדם חי בחברה בה לא מקיימים אותם. שאר מצוות התורה החלים על היחיד הינם מצוות שניתן לקיים אותם גם אם כל שאר החברה הינם כופרים ובועטים במצוות ה', אך דיני טומאה וטהרה הינם דינים שאדם יוכל לקיימם לבדו רק אם הוא חי מחוץ לחברה לחלוטין, או לחילופין אם החברה נותנת מערך המגבה את שמירת הטהרה. ייתכן וזו הסיבה שמצוות אלו ניתנו להנהגת העם, "אל משה ואל אהרן".

גם מצוות קידוש החודש ומצוות קרבן פסח ניתנו "אל משה ואל אהרן", ולאור דברינו יש לומר גם בהם שאלו מצוות המקבלות את משמעותן דווקא כשהחברה כולה מגויסת לקחת בהם חלק. 

כנס ניצוצות על צריכת בשר תעשייתי

לפני כמה חדשים פגשתי חבר שהוא צמחוני מובהק, והוא סיפר לי שהוא במקרה פגש במו"ר הרב שבתי רפפורט ושאל אותו לדעתו בענין תעשיית הבשר. התפלאתי לשמוע שהרב שבתי השיב לו שזו באמת בעיה לא פשוטה שדורשת התייחסות. עוד יותר התפלאתי כששמעתי כמה זמן לאחר מכן שביוזמת הרב שבתי ייוחד כנס מיוחד הדן בנושאים הקשורים לתעשית הבשר והצמחונות.
הנה המודעה מהכנס:

לאחרונה הועלו ההרצאות לרשת:

רוב הדוברים מחובשי בית המדרש למעשה הצהירו שאין להלכה מה לומר או להוסיף בנושאים המדוברים, ושהדברים צריכים להידון מהפן המוסרי וכד'. היוצא מן הכלל במידת מה היה הרב שבתי רפפורט שסבר שיש קשר מהותי בין דיני צער בעלי חיים לדיני טריפות. לדבריו, צער בעלי חיים אינו הסבל של בעלי החיים, אלא צער בע"ח הוא ניהול הוגן של בעלי חיים ע"י האדם. הגדרת ההוגנות תלויה במוסריות של החברה. איך זה קשור לדיני טריפות? ובכן, חלק גדול מהכשרות של עופות ובהמות מבוסס על כך שמן הסתם רוב העופות והבהמות כשרים. זהו סברא. אך הסברא מבוססת על כך שהעולם נוהג בצורה הוגנת שאכן לא משפיע על תהליך גדילת בעלי החיים. אך אם העולם אינו מתנהג בצורה תקינה והוגנת, אזי כבר לא ניתן להסתמך על הסברא שמן הסתם רוב העופות והבהמות כשרים.
בסוף דבריו הוא אינו מכריע אלא מצהיר שהשינוי לא יגיע מלמעלה, אלא רק מלמטה. אם הציבור יהיה מוכן לשנות מהרגליו כדי למחות כנגד מעשים לא תקינים זה יגרום לשינוי של שוק הבשר בכלל ושל שוק כשרות הבשר בפרט.


מענין לענין, אני ממליץ לצפות בסרטון הבא המראה צד קיצוני (ופסול, לדעתי) בתפיסה הטבעונית/צמחונית:



ואם כבר אנו עוסקים בסרטונים ובכנסים בבר-אילן, הנה כנס נוסף שנערך לאחרונה בבר-אילן. ממליץ על דבריהם של הרב יעקב אריאל והרב אייל ורד:

תולעים וסטרילי - האם תותים נגועים יותר מחסה?

בגליון אמונת עתיך האחרון (גליון 111) הופיע המחקר הבא שפרסם הרב יהודה הלוי עמיחי ממכון התורה והארץ:



מסקנתו, כפי שמופיעה בסוף בטור הנ"ל היא שיש להשרות את התותים שלוש פעמים במי סבון או בסטרילי, ובפחות מכך יש חשש לאכילת שרצים יחד עם התותים.

בספר "אכול בשמחה" (ראו כאן וכאן) של הרב משה ביגל מוזכר מחקר שערך המחבר יחד עם האגרונום שמעון ביטון. הנה עיקרי הדברים:

במחקר נבדקו סוגי ירקות העלים במהלך רוב חודשי השנה ונבחנה היעילות של תהליכי הניקוי שלהם. לשם כך נאספו מראש ירקות שהיו נגועים מאד בחרקים שונים.
במחקר התברר שכל החרקים שטופלו על ידי השרייה בתכשיר שנקרא "סטרילי טבע" למשך 5 דקות ואחר כך נשטפו במים, נמצאו נקיים לחלוטין מכל סוגי החרקים - מלבד סוג אחד של חרק [המצוי רק בעלי סלרי ובזילקום].
לכן את רוב ירקות העלים ניתן פשוט להשרות במי תמיסת "סטרילי" ולשטוף אחר כך. 

דבריו ברורים ביותר: חסה, כוסברה, שמיר ואחרים ניתנים לניקוי ע"י השרייה פעם אחד למשך חמש דקות בסטרילי.

מה יוצא מהשוואת שני המחקרים הללו?
על פניו ישנן שתי אפשרויות: או שתותים נגועים בכמות עצומה של חרקים, הרבה יותר מחסה וכד', או שהחרקים הנמצאים על התותים עמידים יותר מאלו הנמצאים על החסה.

אבל, האם באמת סביר לומר שתותים נגועים יותר מאשר ירקות עלים? [כדאי לחזור ולהעיר כאן שהרבה ניסו למצוא חרקים על גבי התותים ולא עלתה בידם, מה שאין כן בחסה.]
זה כמובן דבר שקשה מאד לאומרו.

אם נרצה להסביר את העולה משני המחקרים באופן שונה, ישנן מספר אפשרויות להסבר:
א. מה שהרב ביגל מגדיר כנקי עדיין מוגדר אצל הרב יהודה עמיחי כנגוע - ראו בטבלה לעיל כיצד בכל הטורים לאחר שטיפה אחת יש מעט מאד נגיעות, ולאחר שתי שטיפות בחלק לא מבוטל מהטורים כבר הנגיעות הגיע לאפס. ואעפ"כ הרב עמיחי דורש שלוש השריות, והוא כלל לא דן באפשרות שאולי יש אפשרות אחרת להסתכל על הנתונים.
ב. ייתכן והחרקים אותם מונה הרב עמיחי, כלל אינם נחשבים לחרקים האסורים עפ"י ההלכה מכיוון שייתכן והם אינם נראים לעין האדם הממוצע. גם בנוגע לנקודה זו, הרב עמיחי לא טרח להציג בפני הקוראים מה המשמעות לא מציאת כניסה או פסוק וכד', ומדוע ברור לו שהם אסורים עפ"י ההלכה.

נסיים את דברינו כאן עם דברים שפרסם לאחרונה הג"ר אשר וייס בנוגע לנקודת נראות החרקים (קישור):

הנה כתבתם בשם אחד הרבנים דגם תולעים זעירים מאד שניכרים רק למיטיבי ראות ואדם בינוני אינו מבחין בהם כלל אסורים, דעד כאן לא כתבו האחרונים להקל אלא ביצורים מיקרוסקופיים שאינם נראים כלל לשום אדם, דכל כה"ג אמרו לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אבל כל שמישהו בקצה העולם רואה תולעים שוב אין לומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואסור. ומשו"כ פסק דפירות שדרכן להתליע צריך לבודקן ע"י מומחה שראייתו חזקה ואין כל אדם יכול לסמוך על בדיקתו.
אך באמת זו טעות גמורה ואין כל מקום לחומרא זו, דבכל התורה כולה אזלינן בתר אדם בינוני, ולעולם אין אדם צריך לחשוש שמא חרש אילם וסומא הוא ואחרים רואים ושומעים טוב ממנו, אלא אם אדם בינוני הוא סומך על חושיו בכל דבר