דין התורה שלי: פסק הדין

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

למי שלא זוכר את המקרה: הנתבעת התלוננה להנהלת המוסד בו עבדה שהתובעת תקפה אותה פיזית. התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לבית הדין על הוצאת שם רע וטענה שהיא פוטרה מעבודתה בשל התלונה. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, התובעת עדיין עובדת באותו מוסד ובאותה המשרה. הנתבעת בחרה לסיים את עבודתה במוסד המדובר בעקבות האירועים שהתרחשו סביב התלונה והתביעה. 

ועתה הגיע הזמן להציג את פסק הדין. הנה הוא לפניכם כאן - אתם מוזמנים לקרוא אותו. 

יש לי כמה הערות ונקודות לציין בפסק הדין, אך אני מעדיף לדחות זאת להזדמנות אחרת (ואולי חלק מהדברים יעלו כבר בתגובות לרשימה הזאת). לעת עתה אני מסתפק במספר הערות על הקובץ המוצג בפניכם:

- למי שאין כח לקרוא את הקובץ, אפשר לדלג לעמוד האחרון. 

- למי שאין כח גם לקריאת העמוד האחרון, המסקנה של בית הדין הוא שהם מקבלים את טענותינו שהתובעת לא הוכיחה שנגרם לה כל נזק, וכן שהנתבעת נהגה כהלכה כשפנתה להנהלת המוסד להתלונן על הפגיעה בה, הגם שלא היו לה ראיות לדבריה. בית הדין גם קיבל את טענת הנתבעת שיש מקום לראות בתביעה נסיון להטרדה כנגדה. כיוון שכך, בית הדין השית על התובעת לשלם את מלא הסכום של אגרת בית הדין, במקום שהצדדים יתחלקו בתשלום האגרה. עם זאת, בית הדין לא חייב את התובעת בהוצאות משפט. 

- השתדלתי להציג רק את הנדבך המרכזי של פסק הדין, בו מופיעים הנושאים לדיון, הדיון עצמו והמסקנה. 

- עשיתי כמיטב יכולתי להעלים מפסק הדין כל אזכור של שמות וגופים שהיו מעורבים בתיק הזה. זאת, על מנת לשמור על צנעת הפרט וכן לשמור את הדיון ענייני ככל האפשר. 

- בחרתי לא לפרסם את שמות הדיינים, מכיוון שאני סבור שזה יסייע להשארת הדיון ענייני ועקרוני. 

בעז"ה ברשימה הבאה בנושא אעיר מספר הערות על פסק הדין, ולאחר מכן נתייחס לשאלה: מהן המסקנות שצריך להסיק מכל הליך דין התורה שעברתי? 

התולעים בדגים והמדענים המשקרים

לפני כמה ימים כתבנו אודות חילופי מכתבים שהתפרסמו לאחרונה בקובץ "בית אהרן וישראל" בעניין הריגת כינה בשבת. אחד הקוראים, אלי, הגיב שם ושלח לי קובץ של "בית אהרן וישראל" מלפני כ15 שנה, גליון שבט-אדר תשנ"ח, ובו התפרסם מאמר בנושא תולעים בדגים.
כפי שכתב שם אלי בתגובות, יש דמיון מסוים בין הנושאים. שכן, חז"ל כנראה סברו שהכינה נוצרת מזיעה ולא פרה ורבה מביצים כפי שאנו יודעים היום. באותו אופן, חז"ל סברו שהתולעים בדגים נוצרים שם מעצמם ואינם מביצים.
הנה המאמר המדובר:

המחבר עומד על כך שלא ייתכן שחז"ל לא תארו נכון את מה שקורה בטבע, וללא ספק חכמי הטבע טועים. הנה ציטוטים נבחרים מדבריו:

אלא שהחוקרים חכמי המדע דעתם שהשרצים נכנסים למעיים ומשם יוצאים ונכנסים לתוך בשר הדג וא"א לראותן מחמת קטנן. מלבד שאין ידיעתם בהחלט ובבירור, רק כפי השערתם, שעיקר הסכמתם שכן הוא מטעם שהם סוברים שא"א להווצר שום רמש או בעל חי מעולם רק ע"י פו"ר, וא"כ לפי דרכם והבנתם מוכרח שהיה תולעת רק מכח המוליד, וממילא מהיכן נמצאים תולעים בתוך הבשר, לכן לדעתם ודאי שבאו מן החוץ.
...
ולפי דעת החוקרים ממשיכי היסוד הנ"ל שאין התולעים באים אלא מבחוץ, ואין מאמינים בהשי"ת שברא יש מאין, וא"כ מה שייך לדון בדבריהם, ובודאי אם היו מאמינים שיש תולעים מן רקב, היה אפשר להם להבין סיבת התולעים הנמצאים בתוך הבשר, רק אחר שהם מכחישים זאת ע"כ צריך לחפש סברות לפי סכלותם מהיכן באו התולעים, ועי"ז באו למסקנה נגד דברי חז"ל...
ועוד דלא שייך לומר שנשתנו עתה הטבעיים, כי הטבע כבר הוא בעולם רק שנשתנה המדע והידיעה אצל חכמי אומות העולם, אכן לנו יש תורה הק' שקבלנוה לפני למעלה משלשת אלפים שנה המקובלת למשה מסיני ולא נשתנה מעולם.
...
ואין מקום להחמיר שלא לאכול דגים אלו, משום שעי"ז תהיה פגיעה בכבוד חז"ל, וצריכים להראות שאין התחשבות בדברי חוקרי וחכמי אומות העולם אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. 

מעניין אם הכותב משתמש בתרופות מודרניות, או רק מאלו המוזכרים בגמרא...

באותו גליון, אגב, התפרסם גם המכתב הבא שבא להתיר את התולעים משום שהם אינם נראים לעין, אך מעדיף להחמיר ולהתיר רק כשהם טחונים.

דרשת ה"אם הבנים שמחה"

לפני מספר ימים התייחסנו להוצאה מחודשת לספר "אם הבנים שמחה". היום הפנה אותי אחד הקוראים לאשכול הזה, בו מתפרסם המכתב הבא על המחבר, הרב טייכטל (יש באשכול עוד אי אלו נושאים די פיקנטיים):

בין היתר הוא מתאר במכתב כיצד הרב טייכטל נאם בבית הכנסת בהונגריה כנגד מי שנחשב למנטור שלו הרבי ממונקאטש:

זכורני איך בשבת בצהרים התאספו אז מסלתה ומשמנה של היהדות שם, ומילאו את בית הכנסת מפה לפה. הוא עלה על מעלות אולם הדוכן, והתחיל להרעים בקולו קול עוז "אבל אשמים אנחנו". ודיבר כשעה וחצי על קדושת הארץ, עבודת הארץ, ועל הטעות שהיתה נחלתנו שעמדנו מנגד, ולא שמענו בקול הקורא אלינו לעלות לארצנו הקדושה, ולכן באה עלינו הצרה הזאת. דבריו שנאמרו בקול חוצב להבות אש, עשו רושם עצום על השומעים שעמדו רתוקים ובלעו בצמא את דבריו. 

תוצאות הבחירות לרבנות הראשית

הרבה כבר נאמר ונכתב על תוצאות הבחירות לרבנות הראשית, ובכל זאת אוסיף קצת משלי.

ההפסד:
א. הרב סתיו הפסיד ברגע שהבית היהודי החליטו לא להרחיב את הגוף הבוחר. או במילים אחרות, להתנגד לחוק שטרן. היה ועדיין יש עמדה מוסרית בהתנגדות לחוק שטרן. הבית היהודי (כנראה בגלל לחץ מבחוץ, רבנים ורה"מ) קיבל החלטה לנסות ולנצח בדרך הקשה. ההפסד של הרב סתיו זה המחיר על ההחלטה הזו. לא לגמרי ברור לי שזו היתה החלטה שגויה, על אף המחיר הכבד.
ב. בנט נחשב למפסיד מהבחירות הללו. זאת, כאשר לבנט ממש לא אכפת מי הרב הראשי. מבחינתו גם אם זהבה גלאון היתה נבחרת לתפקיד, זה לא היה מזיז במיוחד. מנגד, עמד אריה דרעי שהרגיש שכל הקריירה שלו תלוי בבחירת המועמד שלו. אני לא חושב שזו הפתעה גדולה מי מביניהם הצליח. ואמנם, יש משהו פגום בכך שבנט הכריז בתקופת הבחירות שהוא יפעל למען השינוי ברה"ר, כשלמעשה לא ממש אכפת לו מהנושא. על זה מגיע לו שהוא ייחשב למפסיד. אגב, הסיבה שאין רב ראשי לירושלים זה גם כנראה בגלל שלניר ברקת לא אכפת כהוא זה אם יש או אין רב ראשי לירושלים.
ג. הציונות הדתית כולה צריכה לערוך חשבון נפש על תוצאות הבחירות, גם אלו שהתנגדו נחרצות לבחירתו של הרב סתיו. אני לא חושב שיש כיום רב ציוני דתי שהיה יכול לגבור על הרב לאו. הרב לאו זכה גם בגלל הדיל עם הש"ס, אבל גם בזכות הקשרים שלו עם העולם החילוני והדתי. קשרים שאינם רק מן הפה ולחוץ, אלא ידידות ארוכת שנים, מאור פנים ואכפתיות אמיתית. כמה רבנים יש בציונות הדתית שיכולים להתחרות בזה?
ד. הרב יעקב שפירא, הציוני-דתי הכי חרדי שאפשר למצוא לא הצליח לקבל אפילו בדל של תמיכה מהעולם החרדי או מהעולם הספרדי. איך תומכיו מסבירים את זה?

הרב הספרדי:
א. לקו הגמר הגיעו שלושה מתמודדים: הרב יצחק יוסף, הרב שמואל אליהו והרב ציון בוארון. בעיני, הראוי ביותר גם זכה בסופו של דבר. מי שספריו נמצאים בכל בית כנסת ספרדי בארץ (ואולי בעולם), ואף בחלק מבתי הכנסת האשכנזים, מגיע לו להיות הרב הראשי. זאת ועוד, שדרך הפסיקה של אביו נחשבת כיום לדרך ראויה לחיקוי, והוא ממשיך דרכו של אביו. כאן צריך לשבח את דרעי שהבין שלא מספיק שהמועמד של ש"ס יהיה הבן של הרב עובדיה יוסף, צריך שהוא יהיה בן שגם ראוי לתפקיד.
ב. אני לא יודע כמעט כלום על הרב ציון בוארון. אני יודע שהוא עמד לימין הרב עמאר בכל השנים האחרונות. אך התמודדות על תפקיד הרה"ר רק כדי לנקום בש"ס איננה נראית לי סיבה מספיק טובה כדי לרצות לראות אותו בתפקיד.
ג. אני התנגדתי לבחירתו של הרב שמואל אליהו, בגלל שהוא היה מעורב בכל מחלוקת ציבורית בתוך הציונות הדתית בשנים האחרונות. בעיני, הוא לא איש של שלום ושל אחדות. זאת, בנוסף לעמדות חוזרות ונשנות שלו שמבטלות כל דעה אחרת כאילו שהיא אינה הלכה. ביממה האחרונה התחלתי לשמוע קולות על כך שהרב שמואל אליהו השתנה קצת במהלך המירוץ לרה"ר והוא היום מבין שאם הוא רוצה מעמד רם בציבור הציוני דתי עליו להכיל גם קולות שונים משלו. אני מקווה שזה אכן נכון לטובתו ולטובת כלל הציבור.
ד. אני לא מבין מדוע שמנה וסלתה של הציונות הדתית תמכה במועמדות הרב אליהו על פני מועמדותו של הרב רצון ערוסי. מדוע ראו ברב אליהו יותר ראוי מהרב ערוסי למשרה הרמה? עפ"י איזה מדדים נקבעה התמיכה הזאת?
ה. הרב שמואל אליהו איננו הרב הספרדי היחיד בציונות הדתית. כדאי לזכור זאת גם לעתיד.
ו. ועם כל זה שהרב יצחק יוסף ראוי לתפקיד, בכלל לא ברור לי איך הוא יוכל לייעל את מערך הכשרות של הרבנות הראשית, כאשר למעשה ייעול מערך הכשרות של הרבנות יפגע בבד"צ בית-יוסף המשפחתי? האם הוא ינסה להפריט את מערך הכשרות, כפי שהציע הרב סתיו?

הרב לאו:
א. כמי שמכיר את הרב לאו מזה כשמונה שנים, אני שמח בשמחתו ומאחל לו ולכל עם ישראל הרבה הצלחה בתפקיד.
ב. כתושב מודיעין אני מצטער על עזיבתו של הרב לאו את תפקיד רב העיר. יתרה מזאת, אני דואג להרבה בתי כנסיות בעיר שאין להם רב, והיו פונים לרב לאו בשאלות הלכתיות שהיו עולות מפעם לפעם. קהילות אלו יצטרכו עתה למלא את החלל. מי יודע, אולי זה יוביל לעוד קהילות שימנו רב קהילה?
ג. האם הרב לאו הוא ציוני דתי? לא.  האם הרב לאו הוא חרדי? כן ולא. ילדיו מתחנכים במוסדות חרדיים ודברי התורה שלו הם חרדיים באופן מובהק. אבל גם הוא וגם ילדיו (עד כמה שידוע לי) למדו בישיבות תיכוניות חרדיות, ולא בישיבות קטנות וכד'. לרב לאו ולמשפחתו מאד טוב במודיעין, ואינני חושב שהם היו מרגישים בנח לחיות בתוך קהילה חרדית סגורה.
ד. האם הרב לאו הוא ישראלי? כן. ללא ספק, הרב לאו מעורה במה שקורה ברחוב הישראלי ובחברה הישראלית על כל גווניה. מהבחינה הזאת, הוא לא שונה באופן מובהק מהרב סתיו. גם ביחס שלו למדינת ישראל הוא לא בעל השקפה חרדית טיפוסית, אלא השקפה ישראלית-ציונית.
ה. מאד חרה לי שהרב לאו הצליח להיבחר ללא שהרגיש צורך להתראיין לאף כלי תקשורת רציני. למעשה, אף אחד לא יודע לומר מה מתכנן הרב לאו כרב ראשי.
ו. כאמור, אינני יודע לומר אם הרב לאו יוכל וירצה להוביל שינויים ברבנות הראשית. משפחת לאו לא רואה ברבנות וברבנות הראשית רק מקום עבודה, הם רואים ברבנות שליחות וברה"ר המוסד הרבני הבכיר של מדינת ישראל. אני מקווה שהוא מבין שאם הרבנות תמשיך באותו מסלול בו היא נמצאת אז סופה לאבדון. הרב סתיו הניח אוסף של פתרונות על שלחן החברה הישראלית. אני מקווה שהרב לאו ישכיל להשתמש בעבודה שעשה עבורו הרב סתיו.
ז. מבין הדברים שהרב לאו כן הזכיר זה את "מודל מודיעין". קרי, במודיעין הוא הצליח וצריך רק להעתיק את ההצלחה למישור הארצי. צריך להדגיש שבהרבה בחינות מודיעין היא יוצאת דופן. במודיעין אין מועצה דתית, כל שירותי הדת היו תחת ידיו של רב העיר (כך גם בשהם, אגב). במישור הארצי יש הרבה מאד ביורוקרטיה, איך בדיוק אפשר להחיל את "מודל מודיעין" במישור הארצי?

אני אישית חושב ששני הרבנים שנבחרו ראויים לתפקיד. התקשורת ורוב הציבור הישראלי לא נותנים להם, לצערי, אפילו מאה ימי חסד. אני מוכן לתת את ימי החסד ולבחון על פי המעשים. בעת הזאת מה שנצרך לענ"ד זה לא ייצוגיות אלא הרבה עבודה קשה. אני מאחל לשניהם הרבה הצלחה לטובת כולנו. 

אם הבנים שמחה, מהדורת קרן רא"ם

הגיע לידי היום מהדורה חדשה של הספר "אם הבנים שמחה", מהדורת קרן רא"ם, של הרב יששכר טייכטל, שיצא לאור ממש בימים האחרונים. הספר יצא לאור ע"י אליהו מרדכי זוננפלד - נין להגרי"ח זוננפלד, יחד עם נכדי ובני משפחת המחבר. עפ"י המופיע בשאר הספר מדובר במהדורה מחודשת ומבוארת, אך לצערי לא הרחיבו המוציאים לאור מה בדיוק התחדש והתבאר במהדורה זו. מרפרוף בספר, ניתן לראות כי הוספו לספר הערות שוליים מתוך "יומן השואה" של הרב טייכטל, שייתכן והינם חדשים.

למי שאינו מכיר את הספר "אם הבנים שמחה", הנה תיאור הספר מתוך "ויקיפדיה":

אם הבנים שמחה, הוא ספר שכתב הרב שלמה יששכר טייכטל (מחבר שו"ת משנה שכיר), שהיה אחד מחשובי הרבנים בהונגריה, ונרצח בשואה. הספר עוסק בחשיבות העלייה לארץ ישראל, אהבת הארץ ולימוד זכות על החילונים הציונים. את הספר הוציא הרב טייכטל לאור בשנת תש"ד בתנאים קשים בבודפשט.
הרב טייכטל, שהיה עד השואה בעל השקפת עולם חרדית אנטי-ציונית, שינה בשואה את דעותיו מן הקצה אל הקצה. בספר זה הוא פורש את השקפת עולמו כפי שהתחדשה לו, ואת הסיבות שבגינן החל לתמוך ביישוב הארץ, ומבסס את דבריו על אלפי מובאות וציטוטים. בין השאר מובאת בספר ביקורת על הרבנים שעזבו את קהילותיהם בשואה וברחו למקומות מפלט.
הרב טייכטל סובר שהדרך בה עם ישראל ישוב לה' ויגאל היא קיום מצוות ישיבת ארץ ישראל. הוא משווה את הרצון להיגאל בלי לעלות לארץ ישראל לרצון להוליד ילדים בלי לישא אשה. לדעתו השואה באה כעונש על ההתכחשות לארץ ישראל, והיא מהווה קריאת התעוררות לעזוב את הגלות. בספר הוא מרבה ללמד זכות על הציונים המיישבים את ארץ ישראל ומביאים במו ידיהם את הגאולה. עם זאת הוא מדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שאינם שומרים תורה ומצוות, וקורא להם לשוב לדת. במקביל, הוא קורא לשומרי המצוות לשוב לארץ ישראל ובכך לשנות את אופיה החילוני.
הרב טייכטל, לאחר שהסיק את מסקנותיו, הגיע לעיירה בהונגריה וסיפר בבית הכנסת סיפור אודות אישה אלמנה שהייתה ממונה להעיר את היהודים לסליחות והדבר היה קשה עליה. אחד היהודים החילוניים בעיירה ניגש אליה, והציע להחליפה בדפיקה על דלתות הבתים בשעת בוקר מוקדמת. האישה הסכימה, וכך זה נעשה. אולם כשעבר אותו "חילוני" בבתים, לא הסכימו היהודים לקום בגלל יהודי שאוכל חזיר. בבוקר תמה רב העיירה על העדרם של תושבי העיירה. וכאן, מסופר על הרב טייכטל, "פרץ הרב טייכטל בדמעות, וצעק: נכון שהציונים מחללים שבת וכדומה, אבל הם עוררו את העם וצעקו: 'צאו מתוך ההפיכה, הגויים שונאים אותנו, אין לנו מקום אלא בארץ ישראל', ואילו אנו לא שמענו". הוא סיים את דבריו במילים הבאות: "הלוואי שנזכה לתקן את העיוות, וה' יקבל אותנו בארץ המובטחת". השומעים ההמומים לא ידעו על קיום הספר 'אם הבנים שמחה', שם פרש הרב טייכטל באריכות ובצורה סדורה את משנתו החדשה. למרות זאת הבינו השומעים שמהפך רציני התחולל בנפשו של הרב הגדול, שמאורעות השואה גרמו לו לחשוב מחדש על השקפת עולמו הקודמת (עיתון "בשבע", גיליון מס' 139).
הספר יצא לאור בבודפשט בשנת תש"ד (1943), חודשים ספורים לפני הפלישה הגרמנית והשמדת יהדות הונגריה. הספר יצא לאור מחדש, במהדורת צילום, בניו-יורק בשנת תשכ"ט (1969), בידי בנו של הרב טייכטל, שמעון, שהיה ציוני. כחלוף השנים, אנשים בעלי השקפת עולם ציונית דתית ביקשו להדפיס מחדש את הספר. הספר הודפס מחדש בשנת תשמ"ג (1983), בהוצאת פרי הארץ בעריכת הרב זאב סולטנוביץ'. לספר צורף מבוא מאת בן המחבר, הרב חיים מנחם, חסיד חב"ד, בו הדגיש את דמותו החרדית של האב.
הספר יצא עד במהדורה נוספת בשנת תשנ"ח, בהוצאת קול מבשר. הוא אף תורגם פעמיים לאנגלית. הוא נחשב לאחד מספרי היסוד של מחשבת הציונות הדתית, אם כי בפועל השפעתו על ההגות הציונית-דתית מבית מדרשם של הראי"ה והרצי"ה קוק איננה גדולה.

הספר כולו נמצא ברשת וניתן לקריאה בקישור הזה.

במהדורה הנוכחית, של קרן רא"ם, ניכר שנעשה נסיון נוסף לנסות ולהפוך את הספר לאטרקטיבי גם עבור הקונה החרדי. על כריכת הספר נכתב "מאמרים ודרשות בשבחה של ארץ ישראל וישיבתה" ועל שער הספר נכתב "מאמרים ודרשות מעוררים הלבבות בשבחה של ארץ ישראל וישיבתה", קצת שונה ממה שהמחבר כתב על שער הספר: "מיוסד על גאולתינו ועל פדות נפשינו מגלות האחרון הזה אחר שנעשה כל מה שהבורא כל עולמים או"א מבקש מאתנו ומצוונו לעשות בענין קרבת הגאולה".
במהדורה זו, מלבד הקדמת בן המחבר שכבר נדפס בעבר, ושנחזור אליו בהמשך, התווספו מכתבי פסאדו-הסכמה ל"ספרי ה'משנה שכיר'" מאת הרב מאיר ברנדסדרפר והרב יצחק וייס, ראשי העדה החרדית, ומאת הגרי"ש אלישיב והרב ואזנר. באף אחד מהם אין זכר לשם "אם הבנים שמחה". כמו כן נדפס מכתב מהרב יוסף חיים זוננפלד שנשלח למחבר על ספרו 'משנה שכיר', וכן הספד המחבר על הרי"ח זוננפלד. בסוף הספר נוספו תולדות המחבר. 

בפרק בתולדות המחבר העוסק בחיבור הספר "אם הבנים שמחה" נכתב כך (הדילוגים הם שלי - ר.צ.): 

צרות ישראל הרחיבו את לבבו לתור ולחקור לסיבת מצבם הנורא של בנ"י בגלות והוא ראה בעליה לא"י פתרון מעשי ורוחני אמונתי כאחד.
תחילתו ויסודו של החיבור, בירור הלכתי אם מצות ישיבת א"י נוהגת בזמן הזה, הוא קורא תגר כנגד אלה שחשבו ודגלו בדעה שאין מצות ישיבת ארץ ישראל בימינו וגם נימקו נימוקים כנגד העליה לארץ ישראל.... כן טען כי אף על פי שארץ ישראל נבנתה ע"י החפשיים מ"מ אין זה פוטר את החרדים מלעלות להשפיע.
הספר נכתב ברובו בהיותו מסתתר ובסכנת מות... לדאבון לב, נסגרו שארי אירופה על יהודיה והצלת הרבים ע"י עליה לארץ ישראל לא היתה מעשית עוד.
וכך הוא כותב לבנו במכתבו האחרון מבודפסט:
"לצערי הרב ולדאבון לבי, יש, שלא ירדו לסוף דעתי בכתיבת ספרי 'אם הבנים שמחה' שהוצאתי, בהיותי ב'עמק הבכא' בבודפסט בשנת תש"ג, וסהדי במרומים כי בכתבי על ישוב א"י ע"י אחינו עיני עיני ירדה מים מין הפוגות על עם ה' הנאנחים והנדכאים מתוקף חבלי הצרות שאין לתאר, וראיתי בא"י קרן אורה ועוגן הצלה, ואם כי ידעתי וחששתי שמא יתלו בי דברים שלא אמרתי ולא התכוונתי אליהם הרי יודע תעלומות יעיד עלי כמה שפכתי שיח פני בוחן לבבות, שדברי לא יהוו להם לפוקה ולמכשול, ובטוחני כי זכותה של אדמת הקודש תעמוד לכל המחוננים את עפרה לבלתי ידח ממנה כל נדח..."

המכתב הנ"ל לבנו מופיע גם בדברי הפתיחה של המו"ל של מהדורה זו, וגם בדברי בן המחבר היוצא מגדרו כדי "להזים ולהפריך את דיעותיהם למיניהם שייחסו למחבר ע"י הוצאת דברים מהקשרם... ". אני לא יכול לומר שאני מבין מתוך המכתב כנגד מה או מי הוא נכתב.

בן המחבר ממשיך בדבריו:

לצערנו נטפלו חוגים שונים לדברים הנ"ל וכיוצא בהם בספרו למצוא בהם קשר לרעיון הציוני החילוני... וברור ומובן לכל בר בי רב שהמחבר... לא התייחס כלל לתנועה הציונית החילונית שחרתה על דגלה 'א"י ללא תורת ישראל'... והתוצאה של הדוקטרינה הזאת הרי ידועה לכל: הרס הנוער והעם... מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, המסכן עצם קיומו של העם והארץ והמתבטאת בירידה - תרתי משמע - ירידה מוסרית וירידה מן הארץ ולבסוף התנכרות לא לתורת ישראל בלבד אלא גם לעמם ולארצם, והמחריד ביותר 'ונוספו גם הם על שונאינו'. 

יש לי חשש כבד כי מי שתולה דברים במחבר כנגד דברים מפורשים שכתב הנם דווקא בני משפחתו. הנה דברים שכותב הרב טייכטל, המחבר, לקראת סוף ספרו, ואתם יכולים לשפוט בעצמכם:

הרי לך אחי, שהחיוב לכל בר ישראל לדבר שלום אל עמו ושלא לעשות פירוד בין הדבקים, ובזה תלוי כל ישועתנו, על כן מאד לבי עלי דוי על מה שנמצאים עוד כעת בינינו אנשים שמשמיעים קולם ברבים לעורר קטגוריא ומדון על בוני הארץ והעוסקים ביישובה, ומפטירין בהודע, לבדוק בתועבת אמנו הקדושה, ולעורר שנאה ושטנה על בוניה, באמרם שהמה כופרים ופשעים ומינים ושאסור להתחבר עמהם, וכדומה מן הדברים הגורמים לעשות פירוש בין הדבקים ומעכבים מלדבק את כל האומה בכלל אחד בעסק מצוה זו שעניינה הוא עד גבהי מרומים.

המעיין, תמוז ה'תשע"ג

מזה למעלה מחודש שתכננתי לכתוב על הגליון האחרון של המעיין, אך לא התפניתי לזה. אז הנה מאמרי הגליון, אם טרם נחשפתם אליהם, ומעט הערות שלי.

שלא לעמוד במקום אחד! / העורך
"אל מסתתר בשפריר חביון" / הרב יעקב משה הלוי בנימין

אבֵלותו של רבנו גרשום / אליסף יעקבסון
"וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ" / הרב עמיחי כנרתי
ההכרח בקבלת האמונה בה' בשעת הגרות / הרב מרדכי אלתר
צביעת תכלת על פי הרמב"ם ושימוש בסממני צביעה טבעיים / פרופ' זהר עמר וד"ר דוד אילוז - לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "The Rarest Blue" (הסקירה המופיעה כאן באנגלית תואמת לחלוטין לדעתי על הספר). על אף שקראתי בעבר מספר מאמרים על התכלת, בכל זאת הרגשתי שהספר סגר לי כמה פינות והעשיר אותי בעוד ידע בנושא. למאמר הזה נחשפתי בצמוד לסיום קריאת הספר ומבחינתי הוא היה דבר בעתו.
תנ"ך מִגובה "האני העליון" - גישת רי"ל בלוך ביחס לגדולי התנ"ך / הרב שלמה קושלבסקי - המאמר הזה הוא לדעתי קצת מעליב. המחבר "מוכיח" שהתנ"ך עצמו מצהיר שאין ללמוד אותו "בגובה העיניים":

ניתן להיווכח שהגישה הרווחת בתורה עצמה ובמקורות חז"ל, היא לראות את גדולי התנ"ך כמלאכי עליון ואף מעבר לכך. ניתוח, אפילו ב"קריאה יחפה", של פסוקי התורה, מצביע על הנחת-יסוד שרואה בגדולי התנ"ך אנשים שיש להתייחס למעשיהם ולדבריהם בחרדת קודש, שהרי מדובר על אנשים שמעשיהם קובעים ומעצבים את עתידן של אומות שלמות למשך אלפי שנים. כך במעשה ברכת יצחק ליעקב ולעשו (בראשית פרק כז) קיימת הנחת יסוד ברורה שאינה כתובה במפורש, אך רבקה, יעקב, עשו ויצחק כולם בטוחים בכך שמילותיו של יצחק יקבעו את תבנית מערכת היחסים בין אומת יעקב לאומת עשו למשך אלפי שנים קדימה. כלומר, הם מודעים להיותם ראשי אומות (כמו שכבר נאמר לרבקה "שני גוים בבטנך"), והם מודעים להיותו של יצחק אדם שבברכתו הוא נותן את העולם באופן ממשי לאחת משתי האומות האלו. הרי בברכה אנו עוסקים - האם אין יצחק יכול לברך בעושר ובנכסים ובהצלחה גם את יעקב וגם את עשו? מן הדברים שבתורה עולה, שכולם כאחד תפסו את ברכת יצחק כמעניקה את העולם כולו ליעקב, באופן שלא ניתן לתתו פעמיים.
.... כלומר, ברור הוא שיש כאן אנשים שמעשיהם קובעים ומעצבים את המציאות של ההווה והעתיד.

אני חושב שהמחבר היה יכול להשקיע מעט יותר מאמץ לנסות ולהבין את השיטה עליה הוא חולק. 

תגובות והערות
הערה על הספר 'ויואל משה' / הרב מיכאל קליין - מעולם לא הבנתי את הצורך של אנשים מהציבור שלנו לעיין בדבריו של ה'ויואל משה' ולחלוק עליהם. ייתכן וזה קשור לדברים (החריפים קצת) שכתב פרופ' נדב שנרב.
מסורת לעוף ללא נוצות / יוסף כץ
עניין בליעת כלים בזמננו / הרב שמואל הכהן

על ספרים וסופריהם

שו"ת 'מנחת אשר' / הרב אוריאל בנר - זה המאמר שהכי נהניתי ממנו בגליון הנוכחי. הכותב הצליח לעורר בי לא מעט סקרנות ורצון להכיר את הספר עליו הוא כותב, הלא הוא שו"ת מנחת אשר של הג"ר אשר וייס. במיוחד מצאתי עניין בסעיף הבא מתוך דבריו:

הפתיחה לסימן ל מיוחדת בחריפותה: "קבלתי לנכון הקונטרסים. ואין אני מסכים אף לא למילה אחת שכתב. לענ"ד שגה בזה שגיאה גדולה ומסקנתו חמורה ביותר ויש בה מכשול לרבים באיסור דאורייתא רח"ל"... מהו הנושא המדובר? האם המדליק נורת לד בשבת עובר איסור תורה. בתוך הדברים מתברר יחסו של הרב לאיסור חשמל בשבת: "האמת יורה דרכו דיש לפלפל ולפקפק בכל הדרכים והסברות שנאמרו בזה... אך כל מי שירצה להקל בזה למעשה הוציא עצמו מן הכלל, וכאילו בת קול יצאה מן השמים שיש בזה חשש מלאכה דאורייתא". וכאן מגיע הרב לחידוש מקורי ומשמעותי: "אני כשלעצמי נראה לי דיש בסגירת המעגל החשמלי... חשש מכה בפטיש דאורייתא", וזאת על פי האמור בירושלמי שרבי יוחנן ור"ל עיינו בכל המלאכות שבעולם "וקבעו שמעשה זה יש בו חשיבות, תיקון וחידוש ומשום כך - מלאכה הוא, ורק אחר כך התבוננו לאיזו מל"ט הוא דומה... ונראה... שכך גם לגבי סגירת המעגל החשמלי... דללא כל ספק יש בה המצאה עצומה שאין כמותה תיקון וחשיבות... וכך גם לגבי נורות לד".

לדברי המנחת-אשר, כפי שהוא מובא כאן, כל הפעלה של כל מכשיר חשמלי יהיה כרוך באיסור תורה של מכה בפטיש. אני כמובן אצטרך לחכות ולראות את דבריו בפנים, אך לעת עתה אפשר לפחות להעלות מספר שאלות לאויר שעליהם נצטרך לענות:

א. מה פירוש "סגירת מעגל חשמלי"? האם מדובר בסגירה פיזית של המעגל, קרי קירוב חוט אל חוט? כיום, מכשירים רבים, ובודאי כל המכשירים האלקטרוניים שלנו, אינם פועלים על טכנולוגיה שיש בה סוג כזה של סגירת מעגל, אלא מבוססים על טכנולוגיה של מוליכים למחצה שכאשר מעלים את הזרם המעגל "מתעורר לחיים" ונעשה מוליך. האם לדבריו יהיה הבדל בין הדלקת מכשירים כאלה לבין הדלקה של מכשירים בהם יש סגירת מעגל במובן הישן? במקרים רבים כיום הדלקת נורת לד איננה כרוכה בסגירת מעגל, האם עדיין יהיה בה משום איסור תורה? 

ב. האם יהיה אסור בשבת להפעיל מנגנון בעזרת מים או רוח? האם הפעלה של מאוורר חשמלי יהיה אסור מהתורה, אך הפעלה של מאוורר דומה בעזרת רוח או מים לא יהיה אסור מהתורה? 

הערות ותיקונים על תוספות הרא"ש למסכת נידה מהדורת מוסד הרב קוק / עדיאל ברויאר

בעניין מקור ה"כללים" לשימוש רש"י בתרגום / הרב דוד סיגל
נתקבלו במערכת / הרב יואל קטן

`The Lamentation in Jerusalem` by Rav Avraham Yitzhak Hakohen Kook ZTL / Rav Bezalel Naor

ביקורת ספרים: בעוז ותעצומות - אוטוביוגרפיה, הרב שלמה גורן

מזמן לא נהניתי מספר כמו שנהניתי בקריאת הספר הזה!

בשנותי בתיכון נזדמן לי כמה פעמים להתפלל בימות החול בבית הכנסת של הרב גורן במחיצתו. בנוסף, חלק מחבריי הטובים באותן השנים היו מקורבים מאד לרב. כמעט מכל סיפור על הרב גורן ומכל משפט שיצא לו מהפה הייתי מרגיש את התקיפות, את הנחישות, את האמונה בצדקת הדרך, ואת הייחודיות של הרב.

מהרגע שפתחתי את הספר "בעוז ותעצומות" וקראתי את המשפט הראשון של הספר ועד המשפט האחרון, הרגשתי איך שהרב גורן קם לתחייה מתוך דפי הספר ונעמד מול עיני. הרגשתי כאילו אני רץ יחד עם הרב גורן במעלה שער האריות במלחמת ששת הימים ומגיע להר הבית, וכיצד אני עומד לידו בשעה שהוא מתווכח עם משה דיין. אילו רק בשביל החוויה הזאת - דיינו.

אבל יש בספר הרבה יותר. הרב גורן חי, התהלך ופעל במוקד של הארועים ההיסטוריים הכבירים שעם ישראל עבר במאה השנים האחרונות. אין ספק בלב כל מי ששירת בצה"ל, שלא ניתן לשער בכלל כיצד היה נראה צה"ל ללא הרב גורן. גם בכל הקשור לעיצוב יחסי הדת והמדינה, היה לרב גורן יותר מיד ורגל. הרב גורן כילד עלה לארץ, היה קשור דרך אביו לייבוש הביצות, הכיר את כל גדולי דור דעה בא"י בתקופה שלפני קום המדינה, לחם במלחמת השחרור ובשאר מלחמות ישראל כרב הראשי לצה"ל, היה מקורב לבן-גוריון, היה מקושר לרב קוק ומחובר למשנת הרב דרך חמיו הגדול הרב הנזיר, כיהן כרב הראשי לישראל, ועוד ועוד. לצערנו הגדול הספר מסתיים בתקופה בה הרב גורן מתמנה לרב הראשי ובמלחמת יום הכיפורים. נדמה שהיה אפשר ללמוד הרבה מנקודת מבטו של הרב גורן גם בשנים שאחרי כן. לצערנו אנחנו נאלצים להסתפק במה שיש, אך גם זה הוא אוצר בלום.

הספר כולו כתוב בגוף ראשון, והוא למעשה שוכתב ביד אומן ע"י אבי רט, מתוך הקלטות של הרב גורן. הספר מציג את כל הארועים מנקודת מבטו של הרב גורן, נקודת מבט שהיא ללא ספק אינה יכולה להציג את כלל התמונה.
לדוגמא: בעמ' 179 בספר הרב גורן כותב ש"התרתי לחיילים לצאת מחוץ לתחום על מנת לשמוע תקיעת שופר". הוא מביא ש"על הפסק הזה התקיפו אותי רבנים מסוימים" ואח"כ הוא כותב שהחזון איש היה אחד מאלה שלא הסכימו אתו, ושתקפו אותו בעיתונות של אגודת-ישראל. אחד הדברים שלא מוזכרים בדבריו הוא שאחד מאלה שחלקו על ההיתר של הרב גורן היה הרב הראשי דאז, הרב הרצוג, שכותב (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן מז):

ומלבד כל זאת אם כי עדיין לא נכרתה ברית שלום עם שכינינו, אבל מצב של מלחמה איננו קיים, ואין טעם לזה לכלול את אחינו השרויים במשלטים, בכלל בני מחנה היוצאים למלחמה ולפוטרם אפילו מעירוב בשביל אלפיים האמה, אבל ביטול איסור תחומין, לא תהא כזאת בישראל, יצחק אייזיק הלוי הרצוג ראש הרבנים לישראל 

אינני רואה בחד-צדדיות של הספר מגרעת. כאמור, נהניתי מכל רגע מהתחושה שהרב גורן משתף אותי-אותנו באופן שבו הדברים נחרטו בזיכרונו. אני מעלה את הדברים כדי לדרבן חוקרים חרוצים להמשיך במלאכה ולהכין ביוגרפיה מקיפה על חייו ופועלו של הרב גורן.

יש בספר, ובחייו של הרב גורן בכלל, נגיעה בהרבה נושאים שהינם רלוונטיים ואקטואליים מאד בימינו. הרב גורן לחם ועמד על כך שלא יהיה צבא של דתיים וצבא של חילונים, אלא צבא אחד לכולם. זאת, בניגוד לדעתם של הפוליטיקאים הדתיים (ואפשר לנחש שגם בניגוד לעמדתם של רבנים אחרים). בהסתכלות לאחור, אינני יודע אם יימצא היום מישהו שמוכן לומר שהרב גורן טעה בדרך בה הוא הוביל. אך כיום אנחנו בתקופה שיש שוב רצון להקים מסגרות נפרדות לחיילים חרדים. האם היום זה כל מוצדק? האם היום נשקלים גם הסכנות שיש בהקמת יחידות נפרדות?

שורות אלו נכתבות שבוע בלבד לפני סיום מערכת הבחירות המכוער ביותר לכס הרב הראשי. קשה לנחש מה היה נאמר היום על הרב גורן, מקרב מחנינו, לו היה מתמודד לכס הרב הראשי. האם היו כותבים עליו הבלים כמו שהוא לא מקבל מרות (לאורך כל הספר, לא ניתן להצביע אפילו על אדם אחד שהרב גורן חש כפוף אליו)? האם היו אומרים שהוא לא מועמד לגיטימי משום שהוא היה קשור בטבורו לשתי פסיקות מוזרות וסותרות בענייני גיור (פרשת הלן זיידמן, בו הרב גורן הכשיר גיור רפורמי, ופרשת האח והאחות, בו הרב גורן פסל גיור שלא ברור אם התבצע ואם התבצע לא ברור אם היה בו קבלת עול מצוות)? האם היו אומרים שהוא מכופף את התורה לעם, או מרומם את העם לתורה?

 יש עוד הרבה מה להאריך בכל מיני סיפורים ופרשיות המובאות בספר, ובעז"ה נמצא לזה זמן בעתיד. עד אז אני ממליץ לכל אחד/ת מכם להשיג עותק של הספר ולהתמוגג מקריאתו.

בעוז ותעצומת - אוטוביוגפיה, הרב שלמה גורן. בעריכת: אבי רט. הוצאת ידיעות ספרים 361 עמ' + שלושה קבצי תמונות. 

שיור בעירוב

לפני כמה ימים כתבתי על כך שהדין הוא שצריך להשאיר שיור בעירוב, מקום בעיר שאינו כלול בעירוב, ושדין זה משום מה נעלם מהפרקטיקה ההלכתית. הדברים הבאים המסכמים את הנושא של שיור בעירוב הם חלק מעבודת הדוקטורט של ד"ר בועז הוטרר מהר-ברכה, שכתב על הנושא "עירוב החצרות במרחב העירוני - השתלשלותו ההלכתית מימי המשנה והתלמוד ועד תחילת המאה ה-20" (פרק 7.10, עמ' 265-268) במסגרת המחלקה לתלמוד באונ' בר-אילן. אני מודה לד"ר הוטרר על הסכמתו לפרסום הדברים כאן.

על פי דין המשנה עירוב עיר של רבים מצריך השארת 'שיור' שאינו כלול בעירוב.[1] ככלל העיסוק בשאלה זו באשכנז בימי הביניים היה תיאורטי בלבד, הן משום התפיסה הרווחת שעריהם הוגדרו בעיר של יחיד בלבד, אם בשל צרוּת הרחובות ובמיוחד בשל אי מציאותם של ששים ריבוא כשיטת רש"י בעניין, והן משום שהעירוב ממילא לא כלל אלא את השכונה היהודית. בספרד, לעומת זאת, רווחה התפיסה שלעריהם דין 'עיר של רבים' דבר המצריך לדעת רבים, השארת 'שיור'.[2] ומסתבר שעם החלת עירוב על כלל העיר, השאירו במקומות רבים שיור מסוים, שיתכן מאד שהיה ממוקם בחלק הנכרי של העיר, בהתאם להתרו של הר"ן בעניין.[3]

למעשה גם בתקופה זו התבטא ההבדל בין הגישות, בפזורות השונות.

במרחב העות'מאני, בחלקים נרחבים מן המרחב האיטלקי ובערי הפזורה הספרדית-פורטוגזית - היה מקובל להניח שיור. זאת כנראה בהתאם לגישה הספרדית הרווחת, ש'עיר של יחיד' הינה עיר המצויה בבעלות פרטית, וכפי שנפסק גם בשולחן ערוך. ממילא מקומות שלא הוגדרו כך נידונו כ'עיר של רבים' והוצרכו בהשארת שיור, אלא אם כן היה לעיר פתח אחד בלבד. וכפי שציין החיד"א:

""בעיר של רבים ודלתותיה ננעלות בלילה [...]דעת מרן נראה דבעיא שיורי כדעת הרמב"ם והכי נקטינן. [...]וכן נהגו בכל כרכים ועיירות גדולות כאשר שמענו כן ראינו איזה מהם".[4]

עדויות להשארת שיור האסור בטלטול, יש למשל ביחס לירושלים,[5] קהיר,[6] סלוניקי[7] ודופניצה[8] שבמרחב העות'מאני.[9] כן יש עדויות על הנחת שיור בספליט,[10] פיזה,[11] סקנדיאנו,[12] וירונה,[13] ונציה,[14] ופדובה[15] שבמרחב האיטלקי. וכך גם בבאיון שבדרום צרפת.[16] בנוסח עירוב סטנדרטי שנהג באיטליה נכתב שיש לציין:

"חוץ מן המבוי הידוע הנקרא בשם פ'[לוני] (כאן יזכירו המקום שלא יוכלו לילך שם בשבת הנקרא שיור)[...]".[17]

המנהג להניח שיור עולה גם משיר שנכתב, בשלהי המאה ה-17 או בראשית המאה ה-18 באמסטרדם או באיטליה, ובו צויין (בבתים ז-ח) הצורך בהשארת שיור, במציאות שהעיר אינה קנין פרטי. באופן מעניין המשורר מבקר את את שיטת הר"ן שסבר שניתן להניח את בתי הנכרים כשיור, וכפי שראינו, כך היה מקובל במקומות רבים:

"ז. עוד דע ולמד אשר תורך אם הייתה העיר למושלים הרב תנח אזי פאה בזה עירך שלא תטלטל בו ביום ובערב קח זאת למשעול לך להוד אורך ועשה והצלח כזאבי ערב אך לא כמאמרים אשר ילפך הר"ן גרו"נד מאור עיניך

ח. כי הוא בבנין קל קל לניח שיור ואף מן הגוי ואין לו ערך אם עוד ביום זה חי יהיה יפריח אשאל מנין זאת ואי זה דרך אכן עשה כאשר אני אשיח בראש וכן הדין ויש לו ארך שמרה למצותי אשר כתבתי נצרה לפיקודי לך יהבתי".[18]

במרחב האשכנזי, לעומת זאת, לא היה מקובל להשאיר שיור, וכפי שהעיר במאה ה-17 המגן אברהם על דברי השולחן ערוך:

 "וצ"ע [=וצריך עיון] דלא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דס"ל [=דסבירא ליה] כרש"י דאין נקראים רבים פחותין מס' רבוא וכ"מ בהג"מ פ"ה [=וכן משמע בהגהות מיימוניות פרק ה]".[19]

אף חכמים באזורים אלו שלא הייתה דעתם נוחה מנימוק זה, משום שלא קיבלו את שיטת רש"י בעניין ובפרט שהרמ"א לא העיר על דברי השולחן ערוך בעניין, בכל זאת הצדיקו את המנהג בנימוקים מנימוקים שונים.[20]

ביטוי לַׂשוני שבין המנהג האשכנזי למנהג הספרדי עולה מדברי ר' יעקב עמדין, שהכיר את המנהג האשכנזי ואף ניסה להצדיקו מטעמים משלו והופתע לגלות שיש הנוהגים אותו, וכפי שציין אחרי שציין את המנהג המוזכר במגן אברהם:

"אמנם הוגד לי שבזה המקום המבורג נעשה בה שיור מקום קבוץ הסוחרים (שנקרא בערש בל"א [=בלשון אשכנז]) [21] ונראה שנתקן ע"פ [=על פי] ותיקין, והמחמיר יחמיר".[22]

מסתבר שבהמבורג, בה הייתה קהילה ספרדית ותיקה, התייסד העירוב על פי הנוהג הספרדי וממילא נהגו להניח שיור.[23]

---

[1] ראו לעיל בפרק 2.4.1.

[2] ראו לעיל בפרק 6.6.

[3] ראו לעיל פרק 6.6 ליד הע' 110.

 [4] אזולאי, ספרי החיד"א, מחזיק ברכה, קונטרס אחרון סי' שצב, א.

[5] הרב רפאל מיוחס ציין שב-יב בטבת תקי"ח (1757) "חזרנו ושכרנו את המדינה [...]ועירוב זה הוא לכל המדינה חוץ ממקום המקדש ומעט קרוב אליו" (מיוחס, פרי האדמה, ח"ד, הל' עירובין, דף ה ע"א). מתברר שברבות השנים הועתק מדי פעם מקום השיור, כנראה משום שהחלו לטלטל באותו מקום. הרב י"מ טיקוצינסקי הביא עדויות בשם זקני העיר, כנראה משלהי המאה-19, שנהגו לשייר את מקום המקדש או 'שמשיירין מקום גידולי הצבר בדרום הה"ב [הר הבית] ושאין שם מהלכין" (טיקוצינסקי, עיר הקדש והמקדש, ח"ג, עמ' שכו). הוא ציין שעדויות אלו תואמות למעשה את דברי ספר פרי האדמה לשייר את מקום המקדש ובסמוך לו. אמנם הוא הוסיף ביחס למקום גדולי הצבר: "אולם בימינו אנו ראינו במשך שנים ידועות שגם לשם מהלכין וביותר בש"ק שנכנסין מטיילין ומטלטלים שם". בשנת תרנ"ח (1898) ציין א"מ לונץ: "ולפנים הניחו את המבוא ההולך לשער מקום המקדש הנקרא "בּאבּ אלכּיתּאנין", אך בהשתוף האחרון כאשר ראו חו"ר עי"ק [=חכמי ורבני עיר קדשנו] כי גם בהשוק הזה יש לאחינו מהלכים, הכניסו גם אותו בהשתוף, והוציאו ממנו רק את "רחוב כנסית הקבר", אשר בלאו הכי לא יתנו להיהודים ללכת שם". (לונץ, לוח ארץ ישראל, ליד הע' 131). מאחר שהמנהג היה לעשות שיתוף חדש עם עליית סולטאן חדש לשלטון מסתבר שהכוונה לשנת תרל"ו (1876), שנת עלייתו של עבדול חמיד השני. על מתחם בּאבּ אלכּיתּאנין והנוכחות היהודית בסביבתו במאה ה-19, ראו בהרחבה: זכריה, שוק הכותנה). במאה ה-20 ציין הרב עמרם אבורביע ששמע מרבותיו שהשיור היה '"קהוות אל בשורה" שהיא לצד ימין הכניסה של רחוב היהודים בבואך דרך שער יפו" (אבורביע, נתיבי עם, או"ח שצב, א, עמ' רלא-רלב. הכוונה היא למתחם בית הקפה 'הבשורה' 'שהיו לו שני פתחים וששמש מעין שוק הפשפשים' (יהושע, ילדות בירושלים, עמ' 181. וראו עוד: זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה תשס"ב, עמ' 150).

[6] "וכל מקום זה שמחוץ לפתח הנקרא בא"ב אל פתו"ח עשינו אותו שיור לעיר שלא יהיה בכלל היתרו של עירוב" (שו"ת גינת ורדים, או"ח, כלל ג, סי' כב).

[7] "ושיירנו מלערב מקום בסמוך לפתח בית החיים דהיינו בית התנור שעושים שם העם שניטי"ש? והוא לרוח מערב[...]" (חייט, תשובות, עמ' 217ב); "בעיר [...]שלוניקי יע"א שנהגו מימי קדם לקנות העיר מן השר [...]כדי שיוכלו היאודים לטלטל בכל העיר ומשיירין מקום אחד להיכר בלא שיתוף" (שו"ת באר מים חיים מוצירי, או"ח, סי' ג).

[8] דופניצה (Dupnitsa) שבבלקן (היום בבולגריה). על פי דבריו של הרב אברהם אלקלעי מסלוניקי ששמש כרב הקהילה הקטנה שם, משנת תק"מ (1780) (ראו בורנשטיין-מקוביצקי, ספרות ההלכה, עמ' 132), בשנת תקס"ב (1802) הוקמה חומה לעיר וניתן היה להחיל עירוב על כלל העיר. בדיונו 'כיצד יהיה משפט העירוב וקניית העיר מהמושל וכל דנין(!) המצטרכין' (אלקלעי, חסד לאברהם, או"ח סי' כב, דף מז ע"ב) הוא ציין גם את הצורך בשיור (ראו שם, דף נח ע"ב).

[9] ר' אברהם אלקלעי ציין בשנת תקס"ב (1802): "דהרוצ'[ה] להקל ולעשותו השיור בבתי הגוים בלתי שום היכר וכמו ששמעתי שכן נהגו באיזה עיירות אין לערער אחריהם כלל" (אלקלעי, חסד לאברהם, או"ח סי' כב, דף נ ע"א)

[10] "ושיירנו חצר בג' או ד' בתים והוא נקרא שאנינו הקלארה [...]שאין אנו יכולים להלוך לשם בשבת". ראו לעיל הע' 173.

[11] "ומעולם על סמך השכירות הנ"ל ובשיתוף שהיו משתתפים מידי שנה בשנה התירו לעצמם לטלטל בכל העיר חוץ ממקום א'[חד] הנקרא קאמפ"ו קאנאפאי"ו שיירו משום הכר כפי הדין". ראו לעיל ליד הע' 209, ולהלן ליד הע' 828.

[12] "חוץ מן המבוי הידוע אשר לימין פתח הקשטיללו הוא עומד מן היציאה ומשמאל בכניסה" (לעיל ליד הע' 206) וראו שם גם: "ועשיתיו לכל סקאנדיאנו מבפנים ומבחוץ בשיורו הראוי". (ליד הע' 204).

[13] "חוץ מקונוינטו הנקרא בשמו דילי צטילי שיצא מכלל זה ההיתר" (ראו לעיל ליד הע' 227, ובהע' 226).

[14] "להתיר הטלטול בכל עיר ויניציאה [...]ולמיעבד לה שיור" (שו"ת זרע אמת, ח"ג, או"ח סי' מא, וראו יונה, עירוב ונציה, עמ' 5ב).

[15] כך ציין במאה ה-19 הרב מנחם עזריה מאיר קאסטלנובו בתשובה, את העירוב שהתקין בשנת תקע"ה (1815) ו'מהנוסח אשר תקנתי בק"ק פאדובה יע"א בשנת מה אדי"ר שמ"ך לפ"ק [...]בדין עירובא יהא שרא לנא... שבעיר הזאת חוץ מהמבוי הנקרא פלוני וכו' הנשאר בדרך פלונית וכו' שלא יהיה נתר בעירוב זה רק ישאר באיסורו הראשון' (שו"ת עמק המלך, סי' מה, דף כד ע"ב).

[16] "יעשו השיור במבוי א'[חד] קטן שאין דרים בו ישראלים כדאסיק בעל גינת ורדים בתשובות הנ"ל" (מילדולה, פרשת העיבור, דף ח ע"א).

[17] כך ציטט ר' ישעיה באסאן בתשובה לר' ישראל יעקב קרמי מריגייו מנוסח העירוב שנכתב על ידי 'כמוהרריק (או כמוהרריך?) זצ"ל בעל ספר ז"א' (באסאן, קובץ, סי' לט). בקובץ מנהגי בית הכנסת במנטובה מן המאה ה-19 מובא נוסח עירוב שכותרתו: "פתשגן כתב הד"ט זלה"ה", אשר נכתב בו: "בדין עירוב יהא שרי לנא ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת וכל מי שיתוסף בה לאפוקי ולעיולי בעיר הזאת [...] חוץ מִמָּבוׂאִי הנקרא (וִיקוׂלוׂ סְגְוַאצָטוׂרִי) שלא יהיה בכלל וניתר בשיתוף זה, רק ישאר באיסורו הראשון" (קונטרס בית כנסת, דף מח ע"א). מסתבר שזהו נוסח העירוב שנהג בפירנצה בימי הרב דניאל טירני (נפטר בשנת תקע"ד (1814) ושימש אולי כדגם לנוסח עירוב במנטובה.

[18] אדם היה נזהר, כ"י אוקספורד. המעתיק ציין ששיר זה הוא 'פרט מיני עירובי חצרות דשיירי ומעשים בכל יום מיוסדים על אדני המשקל והמדה חיברם א'[חד] מן המשוררים'. מן הקולופון עולה שכתב היד נכתב באמסטרדם בשנת ת"ץ (1730). באותו כתב יד מובאים שירים של ר' דניאל בליליוס (נפטר לפני שנת 1697) שהיה רב דרשן ומשורר, כיהן כרב וכראש ישיבה באמסטרדם ובפדובה ואחר כך שימש ברבנות בונציה. היה חתנו של ר' יצחב אבוהב פונסקה ומתלמידי ר' משה זכות (ראו ברגמן, צרור זהובים, עמ׳ 381-379). שמא הוא גם מחברו של שיר זה.

[19] מג"א, או"ח, סי' שצב, סע"ק ב.

[20] ר"א שפירא ניסה לנמק זאת בכך 'דרוב מקומות משיירן לעצמו דרכים והוי של יחיד' (אליה רבה, או"ח, סי' שצב, א-ב) כלומר שרחובות העיר הינם רכוש פרטי למעשה של בעלי העיר וממילא העיר מוגדרת גם על פי ההגדרות של הרמב"ם והשולחן ערוך כ'עיר של יחיד', או שבתי הנכרים נחשבים שיור כדברי הר"ן. ר' יעקב עמדין טען ש'סתם עיירות היו של יחיד מתחילתן וא"צ שיור זה עד שיוודע שהיתה של רבים מתחילתה והיא מילתא דלא שכיחא', הוא הוסיף עוד:" גם נ"ל שאין זה אמור אלא בערי ישראל" (עמדין, מור וקציעה, ח"א, או"ח, סי' שצב).

[21] הכוונה לבורסה של המבורג שנוסדה בשנת 1558 ושבשנת 1619 נוספה בה פעילותו של הבנק המרכזי (ראו גליקל, במבוא, עמ' מ. תיאור של אולם הבורסה ומיקומה בעיר, ראו שם, וכן בבטנת הכריכה של הספר).

[22] עמדין, מור וקציעה, שם. בהע' 1, שם, ציין המהדיר כי בספר שאילת יעב"ץ, ח"א, סי' קס"ז, דן היעב"ץ אם מותר ללכת למקום הבורסה לטיול או להבטיח חוב שאצל נכרי וכי בכתב יד הוסיף היעב"ץ: "שוב הוגד לי שכבר נאסר במנין לטלטל בבערש דהמבורג, שהקדמונים עשו אותה שיור למתא" (יש לציין שבמאמר שכתב הרב א' ביק (שאולי), שהעתיק את הערותיו של היעב"ץ שנכתבו בשולי גליונות ספרו שיצא לאור בבית הדפוס שלו בשנת תצ"ט (ראו ביק, הערות והוספות, עמ' יב), נוסחה ההערה כך: "שוב הוגד לי שכבר נאסר לטלטל בבערש בהמבורג שהקדמונים עשו שיעור למתא" (שם, עמ' יח). ביק שם, בהע' 46, שיבש את משמעות העניין, והסב את העניין לסוגיית תחומין, כנראה בשל נקיטת המילה 'שיעור' בנוסחתו. ביקורת חריפה על עבודתו של ביק בכלל, ובנוגע להוספות לשאילת יעב"ץ בפרט, ראו גולדשטיין, עיונים ובירורים, עמ' רט).

[23] לתופעה הפוכה, של רב שבא ממסורת ספרדית ונתקל במסורת אשכנזית בעניין, ראו דברי הרב עמרם אבורביע, יליד מרוקו ומחכמי ירושלים, שהחל לשמש בשנת תשי"א (1951) כרבה הספרדי של פתח תקוה: "וכאן בפ"ת [=בפתח תקוה] מיום בואי אני שואל לחכמים היכן הוא השיור. ואילו היו א"י [=אינם יהודים] גרים עמנו היינו סומכים על מאן דאמר שבתי הגויים הם שיור. והמ"א [=והמגן אברהם] אמר שאפשר דס"ל [=דסבירא ליה] כרש"י שאינה נקראת של רבים פחותים מס' רבוא[...]" (אבורביע, נתיבי עם, סי' שצב, א, עמ' רלב). 

כינים - פרים ורבים?

ישנו כתב-עת תורני היוצא לאור מדי חודשיים מבית חסידות סטלין-קרלין בשם "קובץ בית אהרון וישראל".
לפני כחצי שנה התפרסם שם מכתב קצר מאחד הקוראים בעניין הריגת כינים בשבת:

בקובץ שיצא זה עתה התפרסם תגובה קצרה למכתב הנ"ל:

מי מוכן לנסח תגובה למכתב השני ובו פליאה על עורך הקובץ שהסכים לפרסם מכתב שמשמעותו שכל הראשונים שכתבו בפירוש שכינים נוצרות מזיעה - למעשה טעו? 

ראו לדוגמא את דברי התוספות הבאים (תוספות מסכת שבת דף יב עמוד א): 

שמא יהרוג - פירש הרב יוסף מאורליינ"ש דכינה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ והיה לכנים (שמות ח) ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת נחלקו עליו רבנן אבל פרעוש היא הכינה הרוחשת וחייב עליה אפילו לרבנן כדאמרי' בפ' שמונה שרצים (לקמן דף קז: ושם) ואין נראה לר"ת דאמרינן במדרש אף כי אנוש רימה אלו כנים שבראש ובנדה פ"ב (דף כ:) שלח לה מסריקותא מקטל קלמי ופי' בקונטרס מסרק להרוג כנים ואין דרך שחורה הקופצת להיות בראש ועוד בברכות (פ"ז דף נא:) אמרינן ממהדורי מילי ומסמרטוטי קלמי ודרך כנים לבנות הרוחשות להיות בסמרטוטי מבגדים ישנים ועוד דפרעוש אמר לקמן בפרק שמונה שרצים (דף קז:) שהוא פרה ורבה וכינה הרוחשת אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם לכך נראה לר"ת דשחורה הקופצת היא פרעוש וחייב עליה לכ"ע וכינה הרוחשת שרי להרוג כב"ה המתירין ובקונטרס נמי פירש בסמוך דרבה מקטע להו בשבת.

וכפי שכתוב בתוספות, דבר זה כבר מצוי בחז"ל (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יט):

רבי אליעזר בן יעקב אומר רימה בחייו ובן אדם תולעה במותו. איזה רימה בחייו זה כינים. 

וכבר הזכרנו את דברי הרמב"ם (ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה קעט): 

ואינו נמנע התיילד הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העופות והשרצים מן העיפושים ובתוך האוכלים אלא אצל הסכלים שאין להם ידיעה בחכמת הטבע אלא יחשבו כי כל מין אי אפשר שיתיילד איש מאישיו אלא מזכר ונקבה בעבור שהם רואים זה העניין ברוב כן. ושמור אלו השרשים והבין זה העניין כי הוא דבר דבור על אפניו. 

(ראו גם כאן וכאן)

שיור בעירוב - מה קרה לסעיף בשו"ע?

אחת ממלאכות שבת היא, כידוע, איסור הוצאה מרשות לרשות. כדי להקל על חיינו, הערים בהם אנו גרים מוקפים בצורת הפתח, הנקרא בפי העם "העירוב", ההופך את העיר כולה לרשות היחיד ומתיר לטלטל בתוכה.
מעניין, שכשהשלחן ערוך העלה את האפשרות לעשות עירוב לעיר שלם, הוא סייג את ההיתר הזה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שצב סעיף א):

עיר שהיתה קנין יחיד, אפילו נעשית של רבים, משתתפים כולם שיתוף א' ויטלטלו בכל המדינה. וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד, משתתפים כולם שיתוף א'. אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסים בזה ויוצאים בזה,  אפילו נעשית של יחיד אין מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום א', אפילו חצר אחת ובית לתוכה, ומשתתפין השאר ויהיו אלו המשתתפין כולם מותרים בכל העיר חוץ מאותו מקום ששיירו, ויהיו אותם הנשארים מותרים במקומם בשיתוף שעושים לעצמם. ואם היו הנשארים רבים, אסורים לטלטל בשאר כל העיר. ודבר זה משום היכר הוא, כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל בעיר זה שרבים בוקעים בה שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלים בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. ואם רצו לערב מבוי מבוי בפני עצמו, כל שכן דמהני דאין שיור גדול מזה. 

כלומר, כדי שאנשים יידעו שיש איסור הוצאה ובעיר הזאת מותר לטלטל בגלל שיש עירוב - צריך להשאיר מקום אחד שהוא לא חלק מהעירוב.

האם ידוע לכם על עיר בה משאירים מקום אחד מחוץ לעירוב?

הרב עמרם אבורביע כותב כך בספרו נתיבי עם (קישור):

בירושלים העתיקה שמעתי מרבותי שהשיור היה "קהוות אל בשורה" שהיא לצד ימין הכניסה של רחוב היהודים בבואך דרך שער יפו. וכאן בפתח תקוה מיום בואי אני שואל לחכמים היכן הוא השיור.

הוא ממשיך ומנסה ליישב את המנהג שלא להשאיר שיור, כפי שכתב השו"ע:

ואילו היו אינם-יהודים גרים עמנו היינו סומכים על מאן דאמר שבתי הגוים הם שיור. והמגן אברהם אמר דאפשר דסבירא לן כרש"י שאינה נקראת של רבים פחותים מס' [=ששים] ריבוא

גם ערוך השלחן מנסה ליישב את המנהג:

ותמהו רבים דלמה אין אנו נוהגין כן ואנחנו מערבין הערים שלנו בלי שום שיור וזהו נגד המשנה [נ"ט.] והגמ' וכל הפוסקים ויש מי שתירץ דאנן סמכינן על פירוש רש"י [עירובין מ"ז. ד"ה שלש חצירות] ז"ל שפי' עיר של רבים היינו שיש בה ששים רבוא [מג"א סק"ב] ויש מי שכתב דסמכינן על מי שסובר דבתי אינם יהודים נחשבים כשיור [א"ר סק"ב] והדוחק מבואר ולי נראה שאין שום התחלה לקושיא זו דזה שהצריכו חכמים שיור זהו בערים שלהם שהיו מוקפות חומה סביב העיר ולא נחסר שם רק העירוב ובזה צריך שיור להיכר כמ"ש אבל בערים שלנו שאין מוקפות חומה ואסור לטלטל בעיר אלא שאנו עושין אותה כמוקף ע"י צורות פתחים וכשנתקלקל אחד מצורות הפתח מכריזים שאסור לטלטל א"כ אין לך היכר גדול מזה והכל רואים הצורת הפתח שבכל קצוות העיר ושתיכף אחר הצורת הפתח אסור להוציא ואין לך היכר גדול מזה [ועוד דבלא היקף חומה אין בית מסויימת לקצה העיר וממילא שיש בתים אחרי הצורת הפתח והם השיור]: 

ערוך השלחן מעמיד את דברי השלחן ערוך דווקא בעיר מוקפת חומה, אך בעיר שמוקפת בעזרת חוט צורת הפתח - החוט עצמו הוא השיור.

בספר "ושמחת בחייך" על הרב פנחס טייץ (נכתב ע"י בתו הרבנית רבקה בלאו) מובא שיור מסוג אחר:

משפחות צעירות ביקשו גם שיוקם עירוב, כך שהורים יוכלו לצאת לטייל עם תינוקותיהם בעגלות מבלי לעבור על מצוות טלטול בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים או ברשות הרבים עצמה. במשך שנים לא רצה הרב טייץ בעירוב, אולם כשנוכח שהדבר דרוש להורי ילדים קטנים, הסכים להקימו. התעוררה בעיה שמא ילדים שהתרגלו לטלטול בשבת לא יזכרו לברר בעיר אחרת אם יש בה עירוב., ויש לחשוש שבהיעדר מודעות להלכות טלטול בשבת יבואו לידי חילול שבת. הרב אלעזר מאיר טייץ הציע פתרון: בשבת אחת בכל שנה יכריזו מראש ומבעוד מועד שאין עירוב וחל איסור טלטול בשבת. כך ילמדו הילדים את דיני השבת ויקפידו לברר בכל מקום שיבלו בו את השבת אם יש בו עירוב.

דין התורה שלי: תקופת ההמתנה

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"

רוב התקופה בה היינו מעורבים בהליך דין התורה עבר במעין תקופת המתנה. התקופה הזו התחילה עם סיום הדיון היחיד שהתקיים בתיק בסוף חודש ניסן, והסתיימה עם הודעת בית הדין שהדיינים מתחילים לכתוב את פסק הדין, בחודש כסלו - שמונה חדשים לאחר מכן. 

תחילתה של התקופה בכך ששני הצדדים היו צריכים להשיב לחיוב או לשלילה על הצעת הפשרה של בית הדין. כמו כן הצדדים היו צריכים להמציא לבית הדין מסמכים שונים שדבר קיומם הוזכר במהלך הדיון, ובית הדין ביקש להמציא לו את המסמכים עצמם. 

התקופה הראשונה ארכה כחודשיים. בחצי השנה שהגיעה אחרי כן היינו מקבלים מדי כמה שבועות מכתב מהתובעת או בא-כוחה ונתבקשנו מבית הדין לשלוח את תגובתנו. בדרך כלל התובעת הגיבה על התגובה שלנו ואז אנחנו הגבנו על התגובה שלה וכך זה נמשך כחצי שנה. 

מצידה של התובעת היה רווח בתקופה הזו. לטענתנו, היא מלכתחילה הגישה את התביעה על מנת לנקום בנתבעת ולייצר מין הרתעה. ולכן עצם זה שבית הדין נתן לה את האפשרות לגרור את הנתבעת שוב ושוב להגן על שמה הטוב, היה מבחינתה הישג. 

ייאמר, שלאחר סיום ההליך שלנו, כשיצרתי קשר עם גורמים בבית הדין והתלוננתי על התקופה הארוכה הזו, הסכימו אתי אותם גורמים והבטיחו לערוך בדק בית רציני כדי לוודא שבעתיד דבר זה לא יחזור על עצמו. 

למען טובת הקוראים אבהיר שיש לבית הדין מספיק כלים להתחמק ולמנוע את קיום הפינג-פונג הארוך והמתיש (ושבמקרה שלנו גם היה מיותר לחלוטין, לדעתי) בין הצדדים, דרך מכתבים אין-סופיים. משום מה במקרה שלנו משהו השתבש והכלים הללו נשארו בארגז הכלים. 

מה בדיוק השתבש? כנראה שלעולם לא אדע בודאות. אך יש לי שתי השערות (שאינני בטוח עד כמה הן נכונות או מוכרחות, אך אני חושב שכדאי לציין אותם, ולו בכדי שמי מהמגיבים יוכל להעמיד אותי על טעותי):

א. היה ויכוח בין הדיינים בתיק שלנו מה תפקידו של בית הדין. האם על בית הדין להכריע על פי הראיות שהובאו לפניו, או שעליו לנסות ולברר מה ארע באותם רגעים באותו חדר בו טענה הנתבעת שהותקפה פיזית. או אולי נציע ניסוח אחר במקצת:  היכן לוז התביעה - בנזק שנגרם לתובעת, לטענתה, או בטענתה שהתובעת שיקרה בתלונתה? 

להבנתי, לאור הדעות החלוקות בנושא הזה, לא הצליחו הדיינים להכריע האם לזמן את העדים שהיו נוכחים בחדר בשעת מעשה לתת עדות או אין זה נצרך. הזמן הממושך שלקח לדיינים להכריע תרם, לדעתי, להימשכות ההליך. 

ב. כבר הזכרתי שלפחות שניים מהדיינים שישבו בהרכב שלנו הם מהשורה הראשונה של היושבים על מדין (השלישי הוא צעיר יותר, ומטבע הדברים אני פחות מכיר את הישגיו). יש לי תחושה שהדיינים הללו אינם מקבלים משכורת בכדי לדון בתיק וכדי לכתוב פסק דין. הם אינם עובדים של בית הדין. כיוון שכך, אין אף מנהל שיושב להם על הגב ואומר להם: "רבותי הדיינים, כמה זמן לוקח לסגור את התיק הזה?". 

אם השערתי הזו נכונה, זו בעיה גדולה שצריכה לעמוד מול עיניו של כל מי שחפץ בטובת בית הדין. להעמיד מערכת, איכותית ככל שתהיה, המסתמכת על עבודה בהתנדבות, או חצי בהתנדבות, היא לדעתי כמעט בגדר הבלתי-אפשרי. מאידך, אין לבית הדין הכנסה קבועה משום מקור, וכולו חי על בסיס תרומות ותקציבים זעומים מהמדינה, אז איך בדיוק אמורים להתנהל בצורה כזו?

אין לי תשובה לשאלות הללו, ואפילו אינני יודע אם השערתי נכונה. אך אומר שוב, מי שמבקש את טובת בית הדין חייב להתייחס לשאלות הללו במסגרת תוכניות האב שהוא בונה. 

X 2 רעמסס

שימו לב לדרשה החסידית הבאה:

ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכת. הנה אמרו רז"ל [סוטה יא א] שהיה נקרא רעמסס כי ראשון ראשון שהיו בונים היה מתרוסס שלא היה לו קיום, והנה מצות סוכה דירת ארעי בעינן [סוכה ב א] וכתב בעל העקידה בטעם הפשוט לרמז לאדם שיספיק לו לאדם בעולם הזה די ההכרח בלבד כדירת ארעי ראשו ורובו ושלחנו, כי עולם הזה דירת ארעי, כי כל קניני עולם הזה בתים ושדות וכרמים אין לו לאדם יסוד מוסד לסמוך עליהם וכולם נאבדים ממנו, וזהו ויסעו מרעמסס, כאשר נוסעים בני ישראל מרעמסס הם כל קנייני העולם אשר ראשון ראשון שמסגלים הם מתרוססים, אזי ויחנו בסכות יש להם חנייה ודי די הסיפוק והכרח הדירת ארעי רק כסוכה ראשו ורובו ושלחנו, ותנוח דעתם בזה ולא ישתדלו לאסוף המון המותרות.

הדרשן דורש את שמות המקומות בהם היו בני ישראל. כאן הוא עוסק במקומות "רעמסס" ו"סוכות". הוא דורש ומסביר שעל רעמסס אמרו חז"ל שהוא היה "מתרוסס" (=כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל). סוכות כידוע הוא בית ארעי. לכן, אדם שמתייחס לקניינים הגשמיים שלו מתוך ידיעה שהם "מתרוססים" - לא ילכו אתו לקבר, אזי יהיה להם חניה-סיפוק בדירת הארעי - העולם הזה שהוא כסוכה.

עד כאן דברי הדרשן והסבר דבריו.

חז"ל דרשו את דבריהם ש"ראשון ראשון שהיו בונים היה מתרוסס" על הפסוק "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס". אך דברי הדרשן הם על הפסוק "וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת".
הבעיה היא ש"רעמסס" בפסוק הראשון (ושעליו דרשו חז"ל) איננו הרעמסס שבפסוק השני. גם שמותיהם אינם זהים: הראשון הוא רַעַמְסֵס והשני הוא רַעְמְסֵס.

האם זה הורס את הדרשה? אני מניח שאם אפשר להוציא את הפסוק כל כך הרבה מפשוטו, אז אפשר גם לומר ששני הרעמסס נקראו בשמות כמעט זהים כדי שיהיה אפשר לדרוש את תכונותיו של זה בזה. 

ההתנגדות לרב שמואל אליהו

בימים האחרונים יוצאים רבים נגד מועמדותו של הרב שמואל אליהו למשרת הרב הראשי הספרדי.

הרב ד"ר בני לאו פרסם את הדברים הבאים בעמוד הפייסבוק שלו:

יום ג. ח"כ עליזה לביא משגרת מכתב לנפתלי בנט ומבקשת שיעצור את תמיכת הבית היהודי ברב שמואל אליהו כמועמד לרב הראשי הספרדי. התגובות הרשמיות מהבית היהודי קצת "נמוכות". איך מעיזה ח"כית ממפלגה אחרת להתערב בנעשה ב"בית". ב"ה שאיני מעורב ולא מתערב בשיח המפלגתי אך הנושא כלל אינו שייך לתחום המפלגה. הבחירה למועמד הרב הראשי לא אמורה להיות קשורה לזיקה מפלגתית אלא להתקשרות עם המדינה ועם המפעל הציוני. מדובר על התקשרות לשני ערכים שצריכים להיות קשורים זה לזה:
1. התקשרות למדינה, על מוסדותיה ומערכות השלטון שבה. הרבנות הראשית היא מוסד ממלכתי והבחירה של אדם שאינו מזדהה עם הדמוקרטיה על כל צדדיה לא יוכל לשרת נאמנה את אזרחי המדינה. המועמד צריך לומר בקולו הצלול שהוא מקבל את חוקי המדינה (הכוללים שוויון מלא לאזרחים שאינם יהודים).
2. התקשרות למפעל הציוני, הכולל את חזון שיבת ציון וקיבוץ גלויות. הגשמת החזון הזה כוללת את ההתמודדות עם הצורך למצוא פתרון הולם ונגיש למאות אלפי עולים שחיים במדינה מתוך התקשרות לעם היהודי אך אינם יהודים על פי ההלכה. התנכרות לאוכלוסיה זו כמוה כהתנכרות למפעל הציוני.
וכעת ישאל כל חבר כנסת מכל מפלגות התנועה הציונית (והבית היהודי בכללם) אם הרב שמואל אליהו עונה לפרופיל הזה.
האם בהתבטאויותיו הפומביות לא ערער על יסודות הדמוקרטיה?
האם בעלייתו לרגל עם הרב שרמן והרב שמחה קוק לרב קנייבסקי בבני ברק לא ערער על כל השתדלות הגיור שהתנועה הציונית משתדלת לקדם עבור אחינו החיים כאזרחים יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה?
אף אחד לא יקח מהרב אליהו את נועם הליכותיו עם הבריות, את מאור פניו ואת מסירות הנפש ליהודים באשר הם. זה בודאי תנאי הכרחי לבחירתו כרב ראשי. אך האם זה תנאי מספיק?

הרב אמנון בזק פרסם בעמוד שלו את הדברים הבאים:

אני מכבד ומעריך את הרב שמואל אליהו שליט"א על פועליו הרבים למען הפצת התורה בישראל, ואף את אומץ לבו לומר את דעתו גם במקום שלא קל לעשות זאת. אני גם לא מיקל ראש בעוצמת הבעיות שאיתן הוא התמודד בצפת, שבגינן הוא התבטא כנגד השכרת בתים לערבים. למרות שאני תומך בעמדת של רבים מחשובי הפוסקים בדורות האחרונים שפסקו נגד עמדתו, הרי שלא ניתן לומר שעמדותיו אינן מייצגות גישה הלכתית לגיטימית, ומשום כך איני רואה את הצדק שמועמדותו תיפסל עקרונית על ידי היועץ המשפטי בשל כך.
עם כל זה, אני סבור שאין זה ראוי שהרב אליהו ישמש כרב הראשי, בוודאי לא כמייצג הציונות הדתית, וזאת משתי סיבות מרכזיות: ראשית, משום שרב ראשי נמצא בעמדה מאוד רגישה, כשהוא מייצג את תורת ישראל עבור הציבור הדתי, החילוני, ועבור העולם כולו, ועל כן לא ייתכן שבתפקיד זה ישמש מי שמחזיק בנושאים רגישים בעמדות שאף הוא עצמו מגדירן כקיצוניות, כגון ביחסו לערביי ארץ ישראל ("לדעתי צריך לעשות טרנספר לערבים וזה חוקי לחלוטין... למעשה אנחנו שולחים את הערבים הביתה, למדינות ערביות או למדינות אירופיות, שמצהירות כי הן אוהבות אותם... ערבי מאום אל פחם יכול למכור את ביתו, ובתמורה, לרכוש חווה באחת מאותן מדינות ו'עוד ישאר לו עודף'... אני חושב שצריך לומר זאת. אני יודע שהיום זה נשמע קיצוני, אבל, זה הפתרון"), או מי שתומך בסירוב פקודה במקרה של פינוי מאחז לא חוקי על ידי צבא ההגנה לישראל. שנית, משום שהרב אליהו גם נוהג להתבטא בחריפות רבה כלפי רבנים שאין הוא מסכים עם דרכם (לדוגמה, על הרב עובדיה יוסף הוא אמר: "אני לא מחזיק בביתי שום סידור שלו ושום ספר מספריו", ועל ראש ישיבה ציוני דתי חשוב כתב: "אין להתחשב כלל בדעותיו, כיוון שהוא נכשל ומכשיל את הציבור בכמה וכמה עניינים שהוא לא רואה את אחריתם, גם בענייני צניעות וגם בענייני ארץ ישראל... הרבה רבנים מסוג זה קמו לעם ישראל, צברו פופולאריות אצל קהל שטחי ולבסוף נידחו"). דומה, שרב ראשי צריך לבטא תרבות מחלוקת אחרת, המתווכחת לגופו של עניין ואיננה יורדת לפסים אישיים.
דומני, שדי בדברים אלו כדי שהציונות הדתית הממוסדת לא תתמוך במועמדותו של הרב אליהו, מבלי לפגוע בכבוד ובהערכה למפעליו התורניים הרחבים.

ראו גם את דבריו של ד"ר תומר פרסיקו בנושא זה - כאן

שמעתי לא מעט שטוענים כי יש כאן צביעות מסוימת של הצד הליברלי שעמדו על רגליהם האחוריות כשהיו גורמים שטענו שמועמדותו של הרב סתיו אינה לגיטימית, ועתה הם באים ופוסלים את הלגיטימיות של הרב אליהו להיות מועמד. 

אני מודה שאין לי טענה ניצחת כנגד הטענה הזו, אבל אני בכל זאת חושב שאלו שרואים ברב אליהו סדין אדום לפחות נימקו את התנגדותם ולא השתמשו בהכפשות גורפות, מה שאי אפשר לומר על הצד השני. 

ואחרי כל זה, מעניין הדבר שכל הטענות שנשמעו בתחילת הדרך כנגד הרב סתיו אינן נאמרות כלפי הרב אליהו. לדוג': איזה מאמרים הוא כתב, וכד'. 

אני אישית אינני מעוניין לראות את הרב אליהו כרב ראשי, מהסיבות שנכתבו לעיל, אך לא פחות מכך מהסיבות הבאות:

א. הרב אליהו פעל במישרים לפיצול המפד"ל בבחירות הקודמות, תוך שהוא קורא לצד שהוא תמך בה הצד "התורני". 

ב. הרב אליהו הגיש מועמדות, והיה למועמד הצעיר ביותר למשרת הרה"ר אי פעם, בבחירות האחרונות ובכך פגע בסיכויו של הרב אריאל להיבחר. 

ג. יש לפחות שלושה מועמדים למשרת הרב הספרדי הראויים מהרב אליהו.