בפורים אשתקד קראתי, כבעל קורא, את המגילה בבית הכנסת המרכזי בשכונה בערבית ובשחרית. בכל אחת מהקריאות השתתפו בין מאה למאתיים איש, לאחר מכן קראתי גם קריאה מיוחדת עבור נשים. גם בקריאה זו השתתפו בין מאה למאתיים נשים. עבור רב ככל הגברים שהשתתפו בשנה שעברה בקריאת המגילה לא הפריע שרק אדם אחד מתוך הקהל הוא הקורא, ואף אחד מהם לא החליט שהשנה הוא מתפצל מהמניין המרכזי על מנת שהוא יוכל לקרוא או לשמוע את המגילה דווקא עם חוג ידידיו. לעומת זאת, אצל הנשים כנראה שרוח אחרת עם חלקן. שכן השנה ישנה התארגנות של מספר נשים לייסד קריאת מגילה לנשים כאשר הקריאה תתבצע על ידי נשים. כפי שהבנתי מהפרסומים השונים מדובר שקבוצת נשים מחלקת ביניהן את הקריאה באופן שכל אשה מכינה וקוראת פרק או שניים מתוך המגילה.
לכשעצמי כלל אינני מבין את הצורך שחשות נשים אלו ליצור התארגנות כזו, שכן מה אשה שיושבת בעזרה שונה מעוד 199 גברים שיושבים בבית הכנסת ושומעים את המגילה מפי בעל הקורא. האם עצם העובדה שאילו רצו יכלו גברים אלו לפנות לגבאי ולבקש שהם יקראו את המגילה משקיט את מצפונם, מה שאין כן אצל הנשים? אולי בגלל זה אני מברך מידי יום "ברוך שלא עשני אשה"...
אך נניח לעת עתה את המוטיבציה בצד ונתייחס לעצם העניין. לא אכנס לדיון הלכתי מעמיק בנושא אם אשה יכולה להוציא נשים אחרות ידי חובת מקרא מגילה, רק נזכיר שהסוגיא מתחילה בסתירה ברורה בין הגמ' במגילה לבין התוספתא. בגמרא מובא (ד' ע"א):
ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס. לעומת זאת בתוספתא (מגילה (ליברמן) פרק ב הלכה ז) נכתב:
הכל חייבין בקריאת מגלה כהנים לוים וישראל גרים ועבדים משוחררין חללים נתינים וממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כולן חייבין ומוציאין את הרבים ידי חובתן... נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן סתירה זו הביאה את בעל הלכות גדולות לכתוב את הדבר הבא:
נשים... פטורין מקריאת מגילה אלא שחייבין במשמע, למה? שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד והואיל והכל היו בספיקא הכל חייבין במשמע. הקורא מוזמן לעיין במסקנות להלכה העולות מסוגיא זו במקורות המובאות בדף מקורות בנושא שהכינה הגב' חנה קהת ב
אתר קולך ובמאמרו של הרב אליעזר מלמד בנושא
באתר ישיבה. המסקנות להלכה מובאות גם כן
באתר קולך באופן די ברור.
כפי שהמעיין יווכח אין מסקנה חד משמעית להלכה אם אשה יכולה להוציא נשים אחרות. ייתכן שהיה מקום רב לומר שלכתחילה אשה לא תצא בקריאתה של חברה (כפי שמובא בספר מקראי קודש של הרב הררי), אך אני מבין גם גישות אחרות האומרות שבהתאם לשינוי הזמנים יש מקום פסוק דווקא כמתירים בעניין זה.
ישנו גישה האומרת בדיוק הפוך, שכיום יש לגדור פרצות כאלה ודווקא לפסוק כשיטות המחמירות על מנת שלא להדמות לרפורמים. התשובה לגישה זו מצויה לדעתי בידי הנשים להוכיח שההתארגנות נעשית לשמה וממניעים טהורים ולא על מנת לפרוץ פרצות בהיכל. (כאן חזרנו למוטיבציה שכאמור איננה ברורה לי).
הרב צבי שכטר (ארץ הצבי סי' יב) הגדיל לעשות ואסר התארגנויות מעין אלו מדין צניעות - שאצל נשים לא יכולה להיות התארגנות של ציבור שכן מונח זה, "ציבור", בכלל לא שייך עליהן. מומלץ מאד לעיין בדבריו, ואלו מקצת מדבריו שם:
דלעולם כוונת התורה שכל אדם ינהוג חיים של צניעות, דהיינו - חיים פרטיים, אלא דלפעמים הוכרחה ההלכה לקבוע דינים של ציבור, והלכות של פרהסיא, ודינים אלו צמצמה התורה רק לגברים ולא לנשים, דיותר הקפידה התורה על הנשים שיחיו חיים פרטיים מאשר על האנשים. בתשובה שפרסם הרב יובל שרלו בשנת ה'תשס"ב
באתר מורשת הוא כותב להתיר התארגנויות אלו אך הוא מסייג את דבריו:
כיוון שנושא זו נתבע על ידי חלק מהנשים, ניתן למצוא דרך בה תתברר התמונה באופן מוחלט, שאין כאן ניסיון להעמיד אלטרנטיבה לקריאה הציבורית, ולא רצון לעקור את הקהילה המשותפת מן היסוד, ואף לא רצון להכפיף את ההלכה לסטיות הזמן בו אנו חיים, כי אם דבר מה שהוא אינו מתחרה בהלכה. קריאה זו חייבת להיות מנותקת מסמלים של קריאה ציבורית, רצוי שהיא תהיה רק או בערב או בבקר (לא בבית הכנסת כי אם במקום שונה) ובקריאה השניה כל הנשים תקפדנה לבוא לבית הכנסת הציבורי וכדו'. בדרך זו תישמר הרוח הטהורה של הנשים המבקשות לקרוא את המגילה מתקלה שעשויה להתגלגל תחת ידן. ניתן לראות ברשימה של הקריאות לנשים שהתפרסמה שנה שעברה
באתר קולך שרוב הסייגים שקבע הרב שרלו אינם מחזיקים מעמד.
בכל הסיפור הזה יש עוד דבר אחד שאני לא מצליח להבין. כבעל קורא של המגילה זה כחמש עשרה שנים, אני יודע שקריאת מגילה זה לא עניין לחובבנים (או לחובבניות במקרה זה). הקריאה צריכה להיות ברורה לחלוטין וקרובה להיות מושלמת על מנת להוציא את הציבור ידי חובה לכתחילה. זכיתי והיה לי מורה טוב שלמדני לקרוא בתורה, וכשביקשתי ממנו לאחר שנעשיתי בר-מצווה שילמדני גם את קריאת המגילה הוא ענה לי שהוא לא מוכן ללמדני עד שאהיה בן חמש עשרה ואוכיח שאני מסוגל ללמוד פרשיות נוספות חוץ מפרשת בר המצווה שלי ולקוראם לשביעות רצונו. שנתיים אחר כך כשהוכחתי את עצמי כבעל קורא מתחיל שוב פניתי אליו והוא אמר לי שבשבת שלאחר חנוכה נתחיל ללמוד, ומחנוכה ועד פורים למדתי בעזרתו את הקריאה ורק אחרי שהשמעתי לאוזניו את כל הקריאה מבלי לטעות הוא נתן לי אישור לקרוא את המגילה בציבור. אינני יודע אם בין הגברים ישנם אנשים שקוראים רק את המגילה ולא קוראים באופן שותף בתורה, אך בעיני לא ניתן לעשות אחד מבלי השני. מיומנות זאת נדרשת על מנת לדייק במלעיל ומלרע, בשוואים נעים ונחים וכד', ואת זה ניתן לענ"ד ללמוד רק מניסיון של קריאה.
זה אולי יישמע מצחיק שאני מוכן לחיות עם ההתפלגות מהציבור, ועם הבעיה ההלכתית היבשה, ועם בעיית המוטיבציה, ועם הדברים שמעלה הרב שכטר ועם רמיסת הסייגים שקבע הרב שרלו ואני נתלה דווקא בצד הפרקטי, כאשר ברור שאם באמת אשה פלונית תרצה בכך היא בוודאי תצליח גם ללמוד לקרוא מגילה כהלכתה (זה כנראה יותר קל מאשר ללדת). אך בשורה התחתונה אני חושב שזה אמנם דבר קטנוני, אך פרט שמעיד על הכלל כולו. ודי למבין.
בהתאם להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תכט סעיף א):
