כינים ובריאה ספונטנית בדברי חז"ל

לפני זמן מה פרסמנו כאן את ספרו של הרב אביגדור אמיתי בענין הידיעות המדעיות שבדברי חז"ל. עתה פרסם הרב אמיתי מאמר נוסף בנושא המתמקד בדברי חז"ל אודות היווצרותם של בעלי חיים שונים, כדוגמת כינים. שיטתו, כפי שנפרסה בספרו, היא שבידי חז"ל היה הידע המדעי שרווח בתקופתם. במאמר מציג הרב אמיתי את השיטות השונות שהעלו האחרונים להתמודד עם הפער בין דברי חז"ל המקבלים שיש בריאה ספונטנית, לבין הידע המדעי שכל יצור חי מגיע מיצור חי אחר. לאחר מכן הוא פורך אותן אחת אחת, ובהמשך מביא ראיות שדברי חז"ל סך הכל משקפים נאמנה את הידע המדעי שהיה בתקופתם.

הנה המאמר לעיונכם:

אסיים עם דברים שכותב הרב אביגדר נבנצל (ששיטתו מופיעה גם כן במאמר הנ"ל) בספר "ירושלים במועדיה - שבת קודש, מלאכות שבת" עמ' קצט. בתחילה הוא כותב:
והנה, אנשי המדע טוענים, שכל מיני הכינים פרים ורבים, ואין שום מין כינה הנוצר מעצמו.
 ולאחר מכן:

יתכן שעל דבריו אלו האחרונים מעיר הרב איתם הנקין הי"ד בספר אש תמיד סי' שטז:

יצא לאור: דרישה, גליון 1

לפני מספר ימים קבלתי לידי כתב עת חדש בשם "דרישה". כתב העת יוצא לאור ע"י המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן. כתב עת זה נועד למאמרים פרי עטם של נשים העוסקים בנושאים בתורה שבעל פה. בדברי הפתיחה לגליון כותבת ראש המדרשה, ד"ר טובה גנזל, כי "במצב הנוכחי כמעט כל הבמות התורניות המסורתיות לא מוכנות לקבל מאמרים למדניים והלכתיים של נשים" (כזכור, מערכת תחומין הציבו תנאי בפני הכותבת כי יפרסמו את מאמרה ההלכתי רק עם בשורת הכותבים תצרף גם גבר), וזו אחת הסיבות להקמת במה חדשה זו.

הגליון כולל בתוכו:
* שלושה מאמרים הלכתיים נטו:
   - יישוב דעת היולדת, בדגש עם סייעות לידה.
   - ביקורת על תשובתו של הרב יוסף משאש לגבי כיסוי ראש לנשים.
   - "התובע הולך אחר הנתבע" במציאות ימינו.
* מאמר אחד המשלב למדנות הלכתית ומחשבה (יהיו כאלה שיקראו לסוג כזה של מאמר "תורת ארץ ישראל"), בנושא מלאכת בורר בשבת.
* שני מאמרים אגדתיים:
   - טבי העבד
   - פילמו והשטן

בעמוד התוכן של הגליון מופיעים שמות המשתתפים/ות בגליון ללא תארים כלל - כך, אני מניח, נמנעו מלהכנס לשאלה אם לכנות נשים המלמדות תורה "רבניות" או תואר דומה. היה חסר לי פירוט קצר היכן שהוא בגליון שיספר לקורא מיהן ומהיכן הכותבות, או למצער דרך התקשרות אם מעוניינים ליצור קשר בנושא המאמר וכד'.

הגברים היחידים המופיעים בגליון הם הרב יהודה זולדן, העורך, הרב ד"ר מיכאל אברהם והרב יובל שרלו שהם חברי מערכת. מלבד מאמר אחד (על תשובת הרב משאש שאתייחס אליו להלן), כל המאמרים נכתבו בידי נשים.

אני מצאתי עניין בשניים מהמאמרים ההלכתיים.
המאמר אודות תשובת הרב יוסף משאש נכתב ע"י הרב ד"ר מיכאל אברהם וד"ר רינת אנקרי. המאמר מפרק לחתיכות את תשובתו הנודעה בציבור של הרב יוסף משאש שלמעשה טוען כי האיסור לנשים נשואות ללכת בגלוי הינו תלוי סיבות חברתיות, ולכן כיום כבר אינו תקף. המחברים מנתחים את דבריו של הרב משאש ביחס לפרשנות הסוגיא בכתובות על חובת כיסוי ראש לנשים וטוענים כי דבריו אינם עולים בקנה אחד עם מהלך הסוגיא.
בקליפת האגוז טוענים המחברים כנגד הרב משאש שאם מדובר על איסור התלוי בנסיבות חברתיות, כיצד זה יכול להסתדר עם האמירה שזה דת משה, קרי איסור מהתורה. בסוף מאמרם הביאו המחברים דברים מהרב ברוך גיגי שדי הפריך את קושייתם זו, באמרו שהתורה אסרה לצאת באופן שנוגד את המקובל חברתית. המחברים כתבו שיש מה להשיב על דבריו, אך לא כתבו את תשובתם.
בסופו של דבר, נדמה לי שהמחברים לא התאמצו מספיק כדי להבין את הבנתו ודבריו של הרב משאש, ולכן גם עשרות העמודים שכתבו כנגדו אינם משמיטים את הקרקע מתחת לתשובתו. זאת ועוד, שכדי להקשות את הקושיא דלעיל, על המחברים להסביר מה מקור ה"איסור תורה" ללכת בגלוי ראש: האם "ופרע" זהו מקור לאיסור תורה? האם יש עוד דוגמאות לאיסורים כאלה? האם יש עוד איסורי תורה הנקראים בפי חז"ל "דת משה", חוץ מהסוגיא היחידה הזאת בכתובות?

המאמר של ד"ר שפרה משלוב, העוסקת רבות בקידום המשפט העברי ודין תורה בארץ, עוסק במקרה כזה: ראובן תבע את שמעון לדין תורה בפני בית הדין של "גזית - ארץ חמדה", בו יש נהלי דין ברורים (כתיבת פרוטוקול, ערכאת ערעור וכד'), שמעון הנתבע משיב לזימון לבית הדין שהוא מעוניין לדון בפני בית הדין של חסידי קומזיץ (המצאתי את השם עכשיו). האם על ראובן ללכת לדון בבית הדין ששמעון בחר, מפאת הכלל של "התובע הולך אחר הנתבע"?
ד"ר משלוב טוענת במאמרה של בית דין שאיננו מקיים נהלי דין ברורים, איננו מקיים את חוק הבוררות של מדינת ישראל, איננו יכול להחשב בית דין חשוב. לכן, אין חיוב לראובן ללכת לבית הדין ששמעון בחר. ויתרה מזאת, בית הדין שאליו פנה ראובן רשאי להוציא לשמעון כתב סירוב, ולתת הרשאה לראובן לפנות לבית המשפט.
העניין שמצאתי במאמר הזה הוא השינוי מהמקובל היסטורית. כלומר, בית הדין של חסידי קומזיץ מן הסתם דן באותו אופן בו היה דן בית דין לפני מאה או מאתיים שנה. בית הדין של גזית הם אלו ששינו את סדרי הדין והתחילו לפתח מנגנונים שלא היו מוכרים בעבר: כתיבת פסקי דין, ערכאת ערעור, דיון על הוצאות משפט ועוד. היה אולי סברא לומר שכל המשנה ידו על התחתונה. אך במקום זאת, טוענת המחברת, שדווקא הבקשה ללכת לבית הדין ה"יותר מסורתי" היא בקשה שלא ניתן לומר שיש בה צדק. 

דבר תורה לפרשת בהעלותך

בני ישראל נצטוו במצרים לקיים את מצות הפסח כשיכנסו לארץ:

(כד) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם:
(כה) וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת: 

(ד) הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:
(ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה:

ולכן מעט מפתיע למצוא בפרשת בהעלותך ציווי לחוג את חג הפסח בעודם במדבר סיני:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:
(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:
(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:

ואכן רש"י מביא את דברי חז"ל האומרים שזה היה הפסח היחיד שעשו ישראל במדבר:

(א) בחדש הראשון - פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר, למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו, מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד:

רמב"ן מסביר מהו "גנותן של ישראל":

ויתכן שהגנות הזה הוא קלקלתם בענין המרגלים, שממנה נתנדו ולא נשבה להם הרוח הצפונית ולא מלו, ולפיכך נאסרו בכל הקדשים. או שתהיה הברייתא הזו כדברי האומר (מכילתא בא טו) אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו, והיו רשאין לעשותו ונתעצלו ולא עשו אותו, והוא גנות גדול. אבל הראשון הוא יותר נכון בעיני, כי היה משה מכריחם לעשותו ולא היה מניחם בחיוב כרת. 

ובכל זאת יש לשאול, מה נשתנה שנה זו, השנה השניה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בו נצטוו בפירוש לעשות פסח, מכל שאר השנים במדבר בהם לא נצטוו? ואם נצטוו עתה לעשות פסח, הגם שטרם נכנסו לארץ, מדוע במצרים נאמר להם שהם יעשו את הפסח לאחר שיכנסו לארץ?

נראה שהתכנית המקורית היתה שבני ישראל יעשו פסח במצרים, והפסח הבא יהיה שנה לאחר מכן כשכבר יהיו בארץ ישראל. אלא, שבעקבות חטא העגל ארך הזמן בו נשארו ישראל במדבר, ולכן הם נצטוו עתה לעשות שוב פסח. פסח, שלאחריו יכנסו ישראל לארץ, והפסח שלאחריו יהיה לאחר כניסתם לארץ. 

ואכן, כפי שהתורה נכתבה, בני ישראל עשו כעת פסח, התחילו ללכת לארץ ישראל, והפעם הבאה שאנחנו מוצאים שהם עומדים בחודש ניסן הוא בתחילת ספר יהושע, בפסח שלאחר כניסתם לארץ. 

התורה מבליעה את 38 השנים שעוברים מפסח זה לעד לפסח שעשה יהושע בארץ ישראל. 

אם נכונים דברינו, אפשר לראות כאן מבנה ברור: בני ישראל עושים פסח לפני יציאתם למצרים ולקראת הליכתם לארץ ישראל. לאחר שנכשלו בחטא העגל וארך הזמן, ה' מצווה לחזור ולעשות פסח כדי שאחריו ילכו לארץ ישראל. וכשמגיעים לארץ ישראל, שוב עושים פסח, לקראת כיבוש הארץ. 

כך יוצא שפסח זה כמין תחנת בסיס, בו חייבים בני ישראל לעבור בטרם הם עוברים לשלב החשוב הבא בחייהם. 

בפרשה אנו מוצאים תחנות בסיס נוספות מסוגים שונים. מרים נענשת על דיבורה כנגד משה, הגם שמשה היה ענו מכל האדם ומן הסתם היה מוכן לותר לאחותו. אך היא נענשת ע"י ה' משום שפגעה באחד מיסודות התורה - "פה אל פה אדבר בו". המשכן שוכן במרכז המחנה, כדי להצהיר שהוא מהווה מרכז לכלל ישראל. 

מנהג ישראל שבעלי שמחה עולים לתורה, גם בעת שאדם נפגש עם אבלות הוא עולה לתורה. העלייה לתורה גם היא מהווה מעין "תחנת בסיס" שממנה יוצאים לדרכים חדשות ולתחנות הבאות בחיים שגם בהם נמצא את תחנת הבסיס בדמות העליה והמפגש עם התורה. התורה נותנת לאדם כוחות להתקדם לתחנות הבאות, והיא זו המאשרת לאדם שבעת קושי יש לו לאן לפנות ומהיכן לקבל השראה ועידוד להמשך הדרך. 

לכבוד בר המצוה של בני הבכור, אברהם מרדכי.