החיים והספרים

הטור החמישי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

לאחרונה שמעתי על רב קהילה בקהילה אשכנזית, הרב א., שאחד הדברים הראשונים שעשה בקהילתו היה לתת שיעור על כך שאין זה נכון לעמוד בשעה שקוראים את עשרת הדברות בפרשות יתרו, ואתחנן ובחג השבועות. את דבריו הוא ביסס על תשובה ידועה המיוחסת לרמב"ם ובו הוא יוצא כנגד מנהג לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות (עוד על מנהג זה – ראו כאן, באנגלית, וראו גם שו"ת יחוה דעת חלק א' סי' כ"ט):
שבכל מקום שמנהגם לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות ראוי למנעם מזה, בהיות שמגיע מזה הפסד אמונתנו, שיבואו לחשוב ולהאמין שיש יתרון לעשרת הדברות על שאר התורה, וזה דבר קשה עד מאד.

על פי השמועה שהגיעה לאזני, הקהילה קיבלה את עמדת הרב ואכן חדלה מלעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות.

כמעט באותו זמן נודע לי על רב קהילה אחר, הרב ב., בקהילה של יוצאי צפון אפריקה, שנתן שיעור הפוך לחלוטין בקהילתו. על אף דברי הרמב"ם בתשובה ועל אף שרוב בני עדות המזרח בארץ נוהגים לשבת בשעת הקריאה, נראה לו שנכון לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות על פי מנהג צפון אפריקה המקורי. גם כאן עמדת הרב התקבלה, ומאז חברי הקהילה עומדים בשעת קריאת עשרת הדברות.

אז שני רבנים בשתי קהילות קרובות (גיאוגרפית) הורו לקהילותיהם הפוך לחלוטין. מי צודק – הרב א. או הרב ב.?

כבר בטור הראשון במדור זה הנחנו שתפקידו העיקרי של הרב הוא להורות הלכה לבני קהילתו. ההבדל שבין דרכי ההוראה של שני הרבנים נוגע באחד הנושאים החשובים העומדים בבסיס ההשקפה ההלכתית (או בניסוח אחר: המטא-הלכתיים, עוד על מונח זה מומלץ לראות כאן). הרב, לרוב יחד עם בני קהילתו, צריך להחליט היכן הוא עומד ביחס לנושא זה.
בעולם הוראת ההלכה ישנו מתח בין מה שמכונה "מסורת החיים" לבין המכונה "מסורת הספרים" (כמדומני, שמי שטבע מונחים אלו הוא פרופ' מנחם פרידמן). דומה שהמתח סביב השאלה "כיצד נקבעת ההלכה?", קיים מאז שהתחילו לכתוב את התורה שבעל פה. "מסורת הספרים" גורסת, שההלכה נקבעת עפ"י מה שכתוב בספרים ועפ"י היוצא מהספרים בהיקש לוגי. "מסורת החיים" קובעת, שההלכה נקבעת עפ"י מה שהאנשים עושים בפועל. בתיאור קצת יותר ציורי, עפ"י מסורת הספרים ההלכה נקבעת מלמעלה למטה ואילו עפ"י מסורת החיים ההלכה נקבעת מלמטה למעלה.

מה אם כן יותר חשוב – שמנהג הקהילה יהיה תואם לכתוב בספרי ההלכה או שמנהג הקהילה יהיה תואם למה שנהגו קהילות ישראל בדורות עברו? לשאלה זו אין תשובה חד משמעית. פרופ' חיים סולובייצ'יק טוען במאמרו הידוע "שבר ושיקום" (קישור – באנגלית), שבמאה השנים האחרונות יש פנייה חדה לטובת פסיקה עפ"י מסורת הספרים. פרופ' סולובייצ'יק מדגים זאת בעזרת החומרא לחשוש לשיעור "חזון איש" בשתיית ארבע כוסות ואכילת כזית מצה, על אף שמאז ומעולם העם היהודי עורך סדר פסח ואין שום סיבה לחשוב שיש להכפיל את השיעורים. דוגמא נוספת שניתן לתת היא הנוהג המוזר לחזור על מילות "זכר עמלק" בקריאת פרשת זכור, מכיוון שהמשנה ברורה כותב (סי' תרפה ס"ק יח) "ועל כן מהנכון שהקורא יקרא שניהם לצאת ידי שניהם", על אף שברור שבקרב רוב קהילות ישראל לא נהגו כך מעולם.

גם הרב עמיטל, בלשונו, מתייחס לנטייה הגוברת היום לפסוק עפ"י מסורת הספרים, בדרוש על פרשת פקודי (קישור):
יש בימינו אנשים רבים שהולכים בדרכו של בצלאל. הם יודעים בדיוק מה עליהם לעשות, עד הפרט האחרון. אך אנשים ההולכים בדרכו של משה קשה יותר למצוא - אנשים שיש להם היכולת להסתכל בפרספקטיבה הנכונה על מעשיהם, ולהבין אילו מביניהם חשובים יותר. בעיה זו רלוונטית במיוחד לאנשים שדתם מבוססת בעיקר על ספרים, ולא על חיים במחיצתם של יהודים שומרי מצוות אחרים. במקום שבו גדלתי בילדותי לא היו גדולי תורה, ולמרות זאת תמיד היה ברור לכל אילו פעולות הן בעלות חשיבות מרובה ואילו פעולות מצויות יותר בפריפריה. לאנשים היה סדר עדיפויות מוצק.

בסיפור בו פתחנו על הוראותיהם השונות של הרב א. והרב ב., הרב א. בחר ללכת דווקא עפ"י מסורת הספרים ולהעדיף את דברי הרמב"ם בתשובה על פני הפוסקים האחרים (שחלקם לא ראו את דברי הרמב"ם הללו). הרב ב. בחר להיצמד דווקא למסורת החיים ולהעדיף להמשיך במנהג שהיה מקובל במהלך הדורות האחרונים. בתיאוריה, הוא יכול היה לדבוק בדרך זו גם אילו היתה תמימות דעים בין הפוסקים כדעת הרמב"ם, מכיוון שההליכה אחר המנהג (מסורת החיים) איננה תמיד עולה בקנה אחד עם הכתוב בספרים.

לכל אחת מדרכי הפסיקה יש יתרונות וחסרונות. פסיקה כמסורת הספרים היא חיובית משום שניתן להראות מקור לכל מנהג וניתן לבחון בעין ביקורתית כל מנהג. מאידך, פסיקה עפ"י מסורת הספרים לא לוקחת בחשבון את העובדה שכנראה היתה סיבה (לפחות בחלק מהמקרים) לנהוג כפי שעשו, וחבל לא ללמוד מנסיונם של קדמונינו. לעומת זאת, דבקות במסורת החיים בהכרח לוקחת בחשבון טעויות שהשתרבבו במהלך הדורות.

בפני הרב עומדות שתי החלופות. על פי שיטות הלימוד שהרב ינק מרבותיו ועל פי אופי הקהילה, הרב יצטרך להחליט היכן הוא ממקם את עצמו על הסקאלה בין שני הקצוות של מסורת החיים ומסורת הספרים.

בישול בשבת: כלי ראשון שעל האש

המשנה במסכת שבת אומרת (דף קמה עמוד ב):
כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת.

כך פוסק גם השולחן ערוך (אורח חיים סימן שיח סעיף ד):
דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת.

כלומר, אוכל שהתבשל מלפני השבת מותר להכניס אותו במים רותחים בשבת, ואין כאן חשש לבישול שכן כלל נקוט בידינו שאין בישול אחר בישול.

המשנה-ברורה מדייק בלשונו של המחבר שאמנם מותר להכניס אותו במים רותחים בשבת, אך אסור לשים אותו על האש (משנה ברורה סימן שיח ס"ק לג ):
אפילו בכלי ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול אבל לא יתנו לכ"ר שעומד על גבי האש:

בעקבותיו כותב כך גם השמירת-שבת-כהלכתה (פרק א' סע' י-יב):
אסור ליתן כל דבר בכלי העומד על גבי האש, בין דבר לח ובין דבר יבש, בין שאינו מבושל ובין שהוא מבושל.

הטעם לחילוק בין כלי ראשון שעומד על האש לבין כלי ראשון שאיננו עומד על האש מובא בשער הציון של המשנ"ב (שם ס"ק מו):
אליה רבה, מפני דיש מחמירין דעל האש יש בשול אחר בשול, ועוד דיש בזה משום חשש חזרה

כלומר, המשנה-ברורה מביא שני טעמים:
א. יש מחמירין שיש בישול אחר בישול על האש.
ב. יש בזה משום חשש חזרה.

את הטעם השני של המשנה-ברורה אני מבין לחלוטין. יש כאן איסור דרבנן, משום שאדם שמכניס אוכל לכלי הנמצא על גבי אש נראה כמבשל בשבת וזה אסור. תנאי החזרה יועילו כדי שלא יהיה כאן פעולה חדשה אלא המשך של מצב ישן - שהאוכל נמצא על האש.

לצערי, אינני מבין את הטעם הראשון. מה המשמעות שיש בישול אחר בישול על האש? האם זה דאורייתא או דרבנן? האם יש משמעות אם האש מכוסה או לא? האם יש נפקא-מינה בין הטעמים?

אין בפני את האליה-רבה כך שלא בדקתי לראות מה הוא כתב בפנים. אשמח אם אחד הקוראים יכול לשתף אותי בהבנתו.

ביקורת ספרים: "נחמה", חיותה דויטש

באיחור אופנתי קראתי לאחרונה את הספר הביוגרפי אודות חייה של נחמה ליבוביץ' ע"ה שכתבה חיותה דויטש. בסך הכל נהנתי מהקריאה. הספר כתוב בצורה מעניינת ולא משמימה, הוא מטובל באמרות העוקצניות מבית ליבוביץ' (בעיקר של נחמה, כמובן, אך גם כמה של אחיה ואביה) ובכלל הוא פוסע במקומות מעניינים ומרתקים: ברלין בפריחתה, ירושלים של פעם, וכמובן לאורך שבילי התנ"ך.
המחברת ראיינה עשרות רבות של אנשים ונשים שהכירו את נחמה ליבוביץ' או את משפחתה ושאבה מהם סיפורים, אמרות וידיעות. את חומר הגלם הזה עיצבה המחברת לספר שהקריאה בו זורמת ומהנה. המחברת איננה פוסחת על פני הנקודות ה"מוזרות" שהיו בנחמה, תוך כדי שהיא דנה בין היתר גם בנשיותה של נחמה, בנישואיה יוצאים הדופן ובעוד כהאי גוונא.

הדבר שהכי הפריע לי בספר היה שחלקים מהספר כנראה לא עברו הגהה, או שעברו הגהה אצל אדם שאיננו יודע צורת אות. הטעויות בחלקים אלו הן פשוט מביכות. הנה מקבץ של חלק מהטעויות:
- נחמה מגיעה לפסוק: "אומרה לאל סלעי, למה שכחתני. למה קודר אֹהלך בלחץ אויב..." – החולם על האל"ף מופיע כך בספר. (עמ' 214)
- אשר לנביאים יש לומר אנו שומעים לדברי הנביאים על משקל "לשמוע כל שופר". (עמ' 215)
- במספר מקומות בספר מופיעים פסוקים עם טעויות בציטוט. כמו "וירא ה' אליו" – במקום "וירא אליו ה'", המופיע לקראת סוף הספר, "ויעלו עד חברון" (הערה 8, עמ' 451) – במקום "ויבא עד חברון".
- בשתי הערות שוליים (שמופיעים, אגב, בסוף הספר) על פרק יג, הערות 1 ו-17, מופיע הכיתוב הבא: ראו בפרק יג בספר זה.
- הטעות שעולה על כולנה היא כנראה הקטע הבא (עמ' 263) המתאר את קשרי הידידות בין נחמה לבין פרופ' חיים סולובייצ'יק:
ישעיהו ידע היטב מי הוא הבא לבקרו ומהו ייחוסו המשפחתי – נכד ונין לשושלת בריסק, מראשי ומייסדי ישיבת וולוז'ין. אחרי ר' חיים עמד בראש הישיבה בנו ר' יצחק, ואחריו חתנו ר' נפתלי צבי יהודה ברלין המכונה הנצי"ב. כעשר שנים היה ר' דב בער סולוביצ'יק (אביו של חיים) סגנו של הנצי"ב, וגם הוא לימד שיעורים בישיבה.
הבנתם? [למי שלא בקיא בשושלת: ר' חיים ור' יצחק האמורים כאן הם ר' חיים ור' יצחק מוולוז'ין – מייסד הישיבה ובנו וממשיך דרכו. ר' דב בער סולוביצ'יק האמור הוא הראשון לשושלת בריסק-סולובייצ'יק, ובנו ר' חיים הוא הסבא-רבא של פרופ' חיים סולובייצ'יק].
אחרי שקוראים את הספר, ניתן רק לדמיין איך הייתה נחמה מגיבה על חלק מהטעויות הללו...

[במאמר מוסגר אני חייב לציין שבעת שהספר יצא לאור לפני כחצי שנה קראתי מספר ביקורות על הספר, אך לא זכור לי שמישהו מהם הזכיר את הטעויות הרבות והמביכות הקיימות בספר. האם זה אומר שלא ניתן לסמוך יותר על ביקורות ספרים המופיעים בכלי התקשורת? שאלה למחשבה.]

על אף כל הטעויות הללו, ניתן בהחלט לומר שהספר מכסה כמעט כל אספקט שקשור לנחמה ולשיטתה בלימוד ובהוראת תנ"ך, וזה נעשה באופן שנעים לקרוא.

אני עוד מתכוין לחזור לצטט מתוך הספר הזה בעתיד, ולעת עתה אסיים בציטוט הראוי לנושא הספר, מתוך דברי הרבי מפיאסצנה על פרשת חקת ("אש קודש", תש"ב):
שהאיש הישראלי צריך לדעת שגם בשעה שהוא מתעורר באיתערותא דלתתא גם כן הוא ית' נותן בו דעת ורצון ממעלה כדי שיתעורר מלמטה... נמצא לפי זה שאשה הנעשה צדקת ולומדת תורה ומקיימת המצוות, זאת היא מעשה שלה, כיון שאינה מצווה ועושה ואם כן לא עוררו אותה כל כך ממרום לזה.

נחמה – סיפור חייה של נחמה ליבוביץ', מאת: חיותה דויטש, הוצאת: ידיעות ספרים

אליסף

במהלך שהותי במילואים הזדמן לי להיות מספר ימים בבסיס של חיל המודיעין הסדיר אי שם בדרום הארץ. ראיתי שם תופעה שלמדתי ממנה, קראו לו: אליסף.
אליסף הינו בחור ישיבה נשוי בישיבת רמת-גן של הרב יהושע שפירא המשרת כרגע בצבא כמש"ק דת בבסיס של חיל המודיעין בקרבת מקום מגוריו ברמת-גן. יומיים בשבוע (לילה אחד) יורד אליסף דרומה לבסיס שבו שהיתי ומשמש שם גם כמש"ק דת. אך את תפקידו כמש"ק דת הוא אינו רואה בסיפוק צרכי הדת של החיילים הדתיים אלא בהפצת תורה לכלל החיילים שאותם הוא פוגש בבסיס.
מהרגע שהוא הגיע לבסיס ועד שהוא עזב ביום למחרת לא פסיק פומיה מגירסא. הוא ניגש לכל חייל שהוא פגש בין אם הוא סדיר, מילואים, דתי, מסורתי, חילוני ושאל אותו אם הוא מעוניין ללמוד משהו או להצטרף לאחד השיעורים שהוא נותן בבסיס. הוא איננו נרתע גם מאלו שצוחקים לו בפרצוף כשהוא מציע להם להצטרף לשיעור והוא ממשיך לדבר איתם על מנת למשוך אותם לאיזה שהוא שיחה על עניינים שבקדושה. הוא נותן בבסיס שני שיעורים קבועים: אחד על נושאים הקשורים לזוגיות ושלום בית, כמובן באופן שזה פונה יותר לחייל/ת הסדיר המתמודד עם עניינים שבינו לבינה. בשיעור זה הוא לימד בעבר את קונטרס החסד של הג"ר אליהו דסלר ובשבוע שעבר הוא לימד מאמר של הרב יצחק גינזבורג בנושא שלום בית. השיעור השני היה על "חזון הצמחונות והשלום" של מרן הרב קוק זצ"ל. אני נכנסתי לכמה דקות לאחד השיעורים ונוכחתי לראות שעל אף שאליסף לא ניחן בכשרונות רטוריים יוצאי דופן, מכיוון שהוא מדבר לעניין ומוסר תכנים מעניינים החיילים שהשתתפו מצאו עניין בדבריו.
אחד הפעילויות שלו בבסיס היה הקמת ספרייה אמונית לחיילי הבסיס. אין המדובר בספריית ספרי הקודש הנמצאים בבית הכנסת בבסיס, אלא במדף אחד של ספרים הנמצא במועדון של החיילים (סמוך ונראה למערכת הקולנוע הביתית). בספרייה זו ניתן למצוא ספרים כמו: מקימי, מלאכים כבני אדם, מים שאין להם סוף, ספרים בהוצאת "בראש יהודי", ספרים בנושא שלום בית (הרב אבינר, הרב ארוש, הרב גינזבורג), ועוד על זה הדרך.

כפי שפתחתי, למדתי מזה שני דברים:
א. אפשרי וחשוב לארגן שיעורים קבועים לבני נוער שאינם מבתים דתיים, בנושאים המעניינים אותם. ייתכן ולשם כך רצוי להביא דווקא מרצה יותר צעיר ממני (על אף שאני "רב צעיר"), שיכול לדבר אליהם בשפתם. אני מאד רוצה להרים משהו כזה בחדשים הקרובים - נראה אם נצליח.
ב. זה רעיון טוב שיהיה בבית הכנסת (שנבנה במהרה בימינו) מקום ובו יהיו מספר מדפי ספרים עם ספרים לא תורניים אבל כן אמוניים. דהיינו, ספרי קריאה המעשירים את עולמם הרוחני של הקוראים. אני גם מניח שלמדפים אלו יהיה יותר פופולאריות מאשר למדפים עם הילקוט-יוסף והמשניות קהתי. עם זאת, נראה לי שרצוי שזה יהיה במקום יותר צדדי ולא כחלק מהספריה התורנית המרכזית של בית הכנסת. כלומר, כדבר נוסף ולא במקום ח"ו.

יצא לאור: מעיינותיך 21 לכבוד ג' תמוז

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

החוברת הנוכחית, מעיינותיך 21, יצא לאור לרגל ג' תמוז ועוסק כולו ברבי.
החוברת מחולקת לשני חלקים:
א. החלק הראשון הינו סיפורים ועדויות על הרבי מלובביץ' מזכרונו ומפיו של "החוזר" הג"ר יואל כהן.
ב. החלק השני הם "פתקים מהרבי" - תשובות קצרות שענה הרבי מלובביץ' לשואלים בנושאים שונים.

את חוברת מעיינותיך 21 ניתן להוריד באתר החדש של "תורת חב"ד לבני הישיבות" - כאן.

אגב, באתר החדש תוכלו למצוא פרטים על ספרים ש"תורת חב"ד" הוציאו לאור (ספר חדש שיצא לאחרונה: 'אוצר אגרות קודש'), את הדיסק שחולק יחד עם מעיינותיך לצעירים בפורים האחרון, קטעי וידיאו על הרבי, ונראה שבעתיד מתכוונים להעלות פרטים גם על השיעורים המתקיימים ע"י ברחבי הארץ.

ביקורת ספרים: "השביעי", הרב יצחק קראוס

הקב"ה זימן לידי לסיים לקרוא את הספר "השביעי" בדיוק בערב ג' תמוז, ועל אף שקיימים ברשת מספר ביקורות על הספר, אענה גם אני חלקי עמהם.

כותרת המשנה של הספר הוא "משיחיות בדור השביעי של חב"ד". אך יש לדעת שהספר איננו נוגע, לפחות לא במפורש, בשתי הנושאים החמים ביותר סביב ה"משיחיות בדור השביעי של חב"ד":

א. האם הרבי מלובביץ' ראה את עצמו כמשיח?

ב. חסידות/תנועת חב"ד לאחר הסתלקותו של הרבי - האם חב"ד אחד או שני חב"דים יש כאן?

מבקריו של הספר כתבו ששני נקודות אלו הינם נקודות התורפה הגדולות של הספר. עם זאת, אני חושב שלפחות לגבי השאלה הראשונה ניתן לקבל לפחות כיוון חשיבה רציני מקריאת הספר (ואולי זה רק תחושה שלי, מכיוון שהיתה לי דעה נחרצת בנושא הרבה לפני שהתחלתי לקרוא את הספר הזה).

אם כן, לבטח אתם שואלים, במה הספר כן עוסק?

ובכן, הספר מנסה להראות ולהוכיח שכל פעולות הרבי מלובביץ' בארבעים ושתיים שנות פעילותו כאדמו"ר היו מכוונות להבאת המשיח ולהכנת העולם לקבלת פניו. המחבר, מראה זאת החל מניתוח השיחה הראשונה שהרבי נתן - "באתי לגני", עבור בכל מפעליו של הרבי - השליחים, המבצעים, וכלה בשיחות בעשור האחרון לחייו שבהם שב וחזר עוד ועוד על עניין המשיח באופן הכי גלוי ומפורש. במהלך הספר, המחבר מתאר כיצד הרבי ראה את תפקידו כאדמו"ר באופן שונה מקודמיו, כיצד הרבי הוציא את הדברים מן הכח אל הפועל בהדרגתיות כשניתן לראות שינוי עצום בפעילות ובתכנים בכל עשור משנות פעילותו, וכיצד הרבי לא נרתע לפנות לדרכים שאף אדם לפניו לא פנה אליהם - שליחת חסידים למקומות שוממים מיהדות, פנייה לגויים לקיום שבע מצוות בני נח ועוד.

המחבר איננו מסתפק רק בהצבעה על פעילות ומבצעים שהרבי כיוון מלמעלה, אלא מצרף לכל נקודה את הציטוטים המתאימים של הרבי מהשיחות, מאמרים ומכתבים, והכל מוסבר ומנותח בטוב טעם באופן ברור ולא מכביד על הקורא. המחבר אף מביא חלק מדברי הביקורת שהופנו אל הרבי על חלק מפעולותיו, ואת התגובות השונות של הרבי לדברי הביקורת. אחד הדברים שעבורי היה חידוש גדול היו התגובות שהרבי השמיע כנגד דברי ביקורת שהשמיעו חסידים מקרב חב"ד על חלק מהמבצעים, לדוגמא הקטע הבא (המופיע דווקא בהערות השוליים בסוף הספר, הערה 124 לפרק השישי):

ועד כדי כך - שבראותו שנכדו שר וצועק 'ווי וואנט משיח נאו', ובתמימות אמיתי - כדרכו של ילד קטן, הנה הנהגה זו נראית בעיניו "מוזרה"! בנוגע לעצמו אינו מסוגל לפעול על עצמו לשיר 'ווי וואנט משיח נאו', מכיוון שלאמיתו של דבר קשה לו לומר שהוא אמנם ממתין ומצפה באמת לביאת משיח צדקנו - אדרבה, הוא חושש מזה... כיום הוא אדם מכובד וכו', ומי יודע מה יהיה כאשר יבוא משיח צדקנו, הרי אז עלול להיות בלבול כל הסדרים וכו'".

המחבר הוא הרב ד"ר יצחק קראוס, רב ציוני-דתי המלמד במדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן, שכתב את הספר כעבודת דוקטורט בהנחייתו של פרופ' חלמיש מאונ' בר-אילן. בהקדמה לספר, הרב קראוס מתאר כיצד כל החלק הרעיוני-הגותי של חסידות חב"ד לא היתה מוכרת לו עד לאחרונה (בתקופתו עוד לא היו את גליונות "מעיינותיך"...). אני הרגשתי במהלך הקריאה, שתכונה זו דווקא עזרה לו מאד בהגשת החומר כשלחן ערוך בפני הקורא, ולא כדברים הנתלים בכל מיני ביטויים אקדמיים נעלים מחד או בביטויים מעולם חכמת הנסתר מאידך.

אז אם פתחנו במה לא תמצאו בספר, נסיים במה כן תמצאו בספר. מי שמעוניין בסקירה מסודרת ושיטתית על פעולתו של הרבי מלובביץ' לאורך כל ימי שבתו על כסא נשיאותו, ימצא בספר זה את מבוקשו.

השביעי - משיחיות בדור השביעי של חב"ד, יצחק קראוס, הוצאת: ידיעות ספרים (סידרת: יהדות כאן ועכשיו)

שביבים (חקת) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

מוקדש ל-ג' תמוז יום ההסתלקות של הרבי מלובביץ' זי"ע

את הקטע הבא בחרתי לפרסם למרות שהקטע המקורי לא פורסם מעל במה זו, מכיוון שמצאתי טעם בדברים - בני.
על מאמרו ["בועטים בכל הקדוש והיקר", שאובאמה הוא שוט בידי הקב"ה להעניש את ישראל החוטאת] של הסופר, המשורר והמחנך החרדי, אורי מרטון, שפורסם ב"בסוד שיח" בשבוע שעבר, ספגתי נזיפה קשה מרבים ובמיוחד משניים שדעתם חשובה לי.
השניים: פרופ' טוביה בר-אילן והרב יואל קטן מסתייגים מכל וכל מאמירה שיש בה מן הקטרוג על עם ישראל. כתב פרופ' בר-אילן: "כיוון שמקושר לרבי זי"ע הנך חשוב להזכיר שהרבי התנגד תכלית ההתנגדות להפחדות מעין אלה, וחזר ושינן שלא תקום פעמיים צרה, וחס ושלום להפחיד שרידי חרב בכל הנושאים האלו, ואדרבה רק לבשר טובות על כולנו". פרופ' בר-אילן שלח לי קטעים משיחותיו של הרבי משנת תשנ"א, והנה כמה ציטוטים מתוכם :
"כאשר משה רבינו אמר להקב"ה [לא לבני ישראל עצמם] דבר שאינו הגון על בני ישראל "והם לא יאמינו גו'" לא כדי לקטרג עליהם ח"ו וח"ו, אלא לתועלת שליחותו לגאול את בני ישראל [שהקב"ה יתן לו אות שיאמינו לו שהגיע זמן גאולתם] ענהו הקב"ה ואמר לו: "מזה בידך ויאמר מטה", "מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני , הם מאמינים בני מאמינים" ו"רמז לו [בהפיכת המטה לנחש], שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו של נחש", ועד ש"נענש לאלתר" כדאיתא בגמרא "החושד בכשרים לוקה כו', דכתיב והן לא יאמינו לי וגו'... ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו'". ומוסיף הרבי: "וכל זה כתבה התורה כדי להורות עד כמה צריכים להיזהר שלא לדבר לשון הרע על ישראל... ואיך אפשר להוציא שם רע על בניו של הקב"ה היפך פסק דין תורתנו הקדושה, תורת אמת, שכל אחד ואחד [גם אם מכריז להיפך] "רוצה להיות מישראל... רוצה לקיים כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו" ועל אחת כמה וכמה בדורנו זה, שאלה שאינם מקיימים תורה ומצוות הם "כתינוק שנשבה... שהוא כאנוס", ובפרט שגם הם "מלאים מצוות כרימון". ולהלן: "ישנם כאלה שרוצים לתלות עצמם באילן גדול_באמרם שדרך זו [לדבר דברים קשים, להפחיד ולאיים בעונשים כו'] היא "שיטת המוסר", כדרכם של ה"מגידים", בדורות שלפני השואה ר"ל כו', וטוענים שכל ספרי הנביאים מלאים בדברי תוכחה ואיומי עונשים. והמענה לזה: בנוגע לטענה על דבר "שיטת המוסר" נוסף לכך שבדורות האחרונים התקבלה בכל חוגי בני ישראל השיטה של תורת החסידות, ורואים במוחש שהיא הדרך לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לתינוקות שנשבו, שדיבור בסגנון הפכי מרחק אותם עוד יותר וביותר הרי אמירת דברי מוסר צריכה להיות על-פי כללי התורה, כפי שנהגו גדולי ישראל שהלכו בשיטת המוסר. [תנאי עיקרי, בנוסף לאהבת ישראל, שהמוכיח לא ישתרר על הציבור לראות עצמו גדול מכל העם, אלא להשוות עצמו לקהל , כלומר, שמצטער וכואב לו מצבם הירוד של הקהל שמוכיחם, שניכר ומודגש בדבריו שנאמרים אך ורק מתוך כניעת הלב...ש.ש].
ואכן, הרבי, אביהם ואוהבם של ישראל, מעולם לא השתמש בשיחותיו במילה "רע" אלא רק בחלופה: "היפך הטוב". גם כאשר ציטט מקורות בתנ"ך או בחז"ל נמנע הרבי מלהזכיר מלים שאפשר להבינם כקטרוג והסתפק ב- וכו' או וגו'.
ואין ספק כלל כי שיטת חב"ד כלפי המגזרים שאינם שומרים עדיין תורה ומצוות אומצה על-ידי המיגזר הליטאי החרדי בגדול. ודוגמא אחת קטנה. בשבוע שעבר ביקרתי עם איל ההון ר' בנימין פרל [שהקים למעלה מעשרים בתי ספר לקהילות יהודיות בלונדון] בחדרה, הוא ביקש להתרשם אישית מפרוייקט חינוכי מקומי, שזוכה להערכה רבה מצד צמרת משרד החינוך ולא רק. אברך ברוך כשרונות בשם בן ציון נורדמן, מנהל בעיר בית ספר יסודי וחטיבת ביניים [ובתוכנית בית ספר תיכון] ברמת לימודים גבוהה על טהרת הצוות החרדי-ליטאי, והתלמידים באים מבתים דתיים וחילוניים גם יחד. והלבוש של ההורים בהתאם... הפרוייקט הזה שאינו שייך לרשת "שובו" [המטפל בעיקר בעולים מחבר העמים לשעבר] זוכה לברכת מאורי הדור, הרבנים הגאונים שטיינמן, אוירבך [שמואל] וגריינמן [חיים] כולם שליט"א. סיפרתי על כך לאחד הרבנים החשובים בבני ברק והוא השיב לי בסיפור: "לאשתי יש מעונות לילדי גן. בבני-ברק. ראו הורים בגבעת שמואל כי טוב וגם המחירים זולים ופנו אל אשתי לרשום את ילדיהם. ומכיוון שהם דתיים מודרניים, גם בלבוש, שאלנו את הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א כיצד עלינו לנהוג. תשובתו הייתה: "מה הבעיה?" ואז הסברנו לו את עניין הלבוש וכו'. ותגובתו: "הם יהודים? תקבלו אותם". שאלנו: ואם הורים יתלוננו? "תשלחו אותם אלי" הפטיר הרב.

"והלוואי והיה מעין זה בגדולים וד"ל"
שליח חב"ד בכפר סבא, הרב יוסף יצחק ליפקין, היה דובר=אורח בשבת האחרונה, בהתוועדות חסידית של בית חב"ד ברעננה. הוא ריתק את הקהל בסיפוריו ולהלן אחד מהם שריגש אותי במיוחד.
בחג השבועות תשמ"ו התאספו ילדים רבים מלוווים באמהותיהם, ברחבה שבין "770" לבין "768". ב-"768" נמצאת הספרייה ושם גם היה משכנם של הרבי והרבנית זי"ע. בתוך כל ההמון הזה איבד אחד הילדים הקטנים את אמו והחל בוכה. הדמעות זלגו כמים וגם רירי האף עבדו שעות נוספות. בדיוק באותה עת יצא הרבי את חדרו ועשה דרכו לבית המדרש. כולו מלכות ולבושו הדר. ראה הילדון את הרבי ורץ לקראתו וחיבק אותו תוך כדי שהוא מורח את כל תכולת פניו על מעילו המצוחצח. הרבי ליטף אותו, חייך אליו והוא חדל לבכות. הרבי המשיך בדרכו. האמהות כעסו על האמא שהזניחה את ילדה ובכך גרמה שהילד ליכלך את הסירטוק של הרבי וכו' וכו'. חג שבועות שמח כבר לא היה לאמא המסכנה הזאת ומיד לאחר החג שלחה מכתב התנצלות לרבי. במכתב היא ביקשה סליחה ומחילה על הצער ועגמת הנפש שגרמה לרבי ועוד כהנה וכהנה התנצלויות והסברים. הרבי מחק את המלים "מבקשת סליחה ומחילה" והוסיף בכתב ידו: "אין לשער גודל הקורת רוח וכו' והלוואי והיה מעין זה בגדולים וד"ל"
הרבי, כידוע, לא זכה לילדים אבל נהג כלפי חסידיו וכלל היהודים כאב רחמן, כאילו כולם היו בניו, ואהבתו לילדים הייתה לשם דבר. עיניו כנשיא הדור היו צופיות מסוף העולם ועד סופו ורבים הם הסיפורים המאומתים על דאגתו הרבה ליהודים בודדים בפינות שונות בקצווי תבל. וקצר המצע מהשתרע.

שיעור בכיבוד הורים
ב"ימי מלך" מספר המחבר הרב מנשה לאופר, כי מאז הגיעה לארצות הברית עד לפטירתה בשנת תשכ"ה, מדי יום ביומו, בימי שבת כבימי חול, היה הרבי מבקר אצל אמו הרבנית, שואל בשלומה ומוזג לה כוס חמין. זאת, למרות סדר יומו העמוס, כאשר כל דקה יקרה מכל יקר. מעולם לא עבר עליו יום שלא כיבד את אמו בביקורו. וכדי שלא להטריחה אף היה מחזיק בכיסו מפתח של דלת ביתה כדי שלא תצטרך לטרוח בשבילו לפתוח את הדלת.
הילדים שגרו בשכנות לדירתה של הרבנית האם היו רצים לפתוח את דלתות הבית הכבדות משהבחינו בהגיעו של הרבי שליט"א. אך הרבנית ביקשה מהם שלא לעשות זאת. נימוקה, כדי שלרבי, שכמעט אינו עושה עבודת יד תהיה לפחות "התעמלות" זו של פתיחת הדלתות הכבדות.
בלילי חג הפסח הייתה אימו של הרבי עורכת את ה"סדר" בקומה השנייה של "770". שם בדירתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ [האדמו"ר הקודם] ערך הרבי את הסדרים בהשתתפות זקני החסידים ואורחים נכבדים. הרבנית הייתה יושבת עם הנשים בחדר נפרד. לאחר ה"סדר", היה הרבי הקוה"ט מחזיק בידה של אמו ויורד עמה לאט לאט במדרגות, מדרגה אחר מדרגה.

לא להתפעל ממה יאמרו
כאשר הביע את דעתו על הסכנה שבהחזרת שטחי ארץ הקודש לנכרים_דבר הנוגד את ההלכה, תקפוהו בשל כך. נשאל הרבי מדוע אינו שת לפגיעות בכבודו_ אז השיב כי זו "גירסא דינקותא" שלו, ואין בכוחם של דיבורים כאלה או אחרים לשנות דעתו בנושא של "פיקוח נפשות". בין השאר סיפר את הדברים הבאים: "השם-יתברך עזר לי [לא על-ידי בחירתי ורצוני] ונולדתי כבכור אצל אדוני אבי מורי ורבי, שהתמנה אחר כך לרב ראשי ביקטרינוסלב [כיום דניפראפעטראווסק]. באותם ימים ובמדינה ההיא נאלצו לנהל ויכוחים, או להשיב על שאלות, ולספוג נזיפות וכיו"ב ולשם כך היה צורך בידיעת השפה הרוסית. כיון שהייתי בנו הבכור של הרב הראשי, ושלטתי בשפה האמורה [הרבי שלט עוד בשפות: אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, עברית ואידיש. את חלקן הגדול של השפות הללו למד בחדרים שבהם אסור להגות בתורה], נפל בחלקי הדבר.
"ואם כן, מורגל אני כבר מאותם זמנים שאין להמתין ל"כיבודים" ואינני מתכונן לשבת ולשתוק בענייני "פיקוח נפש". אסור לי לנהוג כן ולא לכך חינכוני וגידלוני.
"אני דבק בחינוכי , שכאשר מדובר בעניינים הכרוכים ב"פיקוח נפש", אין להבליג, תהא תגובתו של "פלוני בן פלוני" אשר תהיה! [מתוך שיחה שנאמרה ב-כף מנחם אב תשל"ט.]

שביבים (קרח) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
עמדה בסוגיה כואבת
בויכוח הניטש בחברה הדתית על היחס לבעלי נטיות הפוכות חוזרת ונשאלת השאלה: איך ניתן להעניש בני-אדם בגלל הגנטיקה שלהם? במה פשעו שהכרומוזומים שלהם שונים והרי כך בראם הבורא?
בשאלה זו מקופלים כאב עמוק ואמפטיה למיעוט השונה. אני מזדהה עם הכאב ומבקשת להחיל אותו על קבוצות מיעוט נוספות של אנשים, שנתוניהם המולדים מונעים מהם נתחי חיים הפתוחים לפני הרוב.
צר לי על העיוור שהיה רוצה ליהנות מזיו העולם והדבר נבצר ממנו. צר לי על החרש שהיה רוצה ליהנות מקול ילדו הקורא לו והדבר נבצר ממנו. צר לי על שנפסל לעדות . צר לי על מי שנגזרה עליו מנת משכל נמוכה, כיעור, ננסות או שומן יתר. צר לי גם על ממזרים שאינם מותרים לבוא בקהל, על כהנים שאינם יכולים למסד את אהבתם לגרושות והרשימה עדיין ארוכה.
אינני יודעת מדוע ירדו כל המוגבלויות והצרות הללו לעולם , אך ברור לי שמשמים נגזרו הדברים כך ועלינו מוטלת המשימה להתמודד עמם ברוח תורת ישראל, בדרך הטובה ביותר.
ולמרות ההזדהות עם הצער והכאב, האיסור החד משמעי על יחסים הפוכים­_איננו מאפשר עיגול פינות. על אדם בעל נטיות מולדות כאלו נגזר, לצערי הרב, חסר לכל החיים.
ומי שמאמין שמשה אמת ותורתו אמת ושזאת התורה לא תהיה מוחלפת_חייב לקבל את הדין. מי שבחר שלא לקיים איסור מפורש בתורה צריך להיות מודע לכך שהפר את חוק ה', בדומה למי שמפר חוקים אחרים.
וודאי לי שהוא חש קרע בליבו על הפרימה במארג האמוני והדתי שלו, אך לא יעלה על הדעת שיבקש את אישור החברה לבחירתו לחטוא כשם שלא יעלה על הדעת שהחברה הדתית תיתן אישור וחיבוק למפירי חוקי תורה אחרים. האם, דרך משל, קיימת קהילת גנבים דתיים? [שולמית שין]
*וסיפר לי חסיד חב"ד שהייתה התבטאות נדירה של הרבי זי"ע על "נטיות הפוכות" והוא הסתפק בכך שאמר, שאילו אביו של אותו אדם היה נוהג כמו בנו הרי שהבן כלל לא היה מגיע לעולם הזה...[ש. שאול]

שהכול ברצונו יתברך
בספרו על התורה, "בן לאשרי-ברכה משולשת", כותב, בין היתר, המקובל הפלאי, הרב יצחק הכהן הוברמן זצ"ל,(המכונה: "הצדיק מרעננה") בפרשת שלח-לך: "והנה בארץ ישראל כתיב [דברים י"א, י"ב] ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, ששם ההשגחה פרטית. לא על-ידי מסך השרים ולא[על-ידי] מערכת הכוכבים ומזלות. אם כן, היא איננה תחת הטבע שבאה בהנהגת הקב"ה על-ידי ע' שרים והמערכה [תנחומא ראה, ח']. וכדי לבוא לארץ(ישראל) שאינה תחת {הנהגת}הטבע, נחוצה אמונה פשוטה, להאמין שהכול ברצונו וחיותו יתברך... שהכול מתנהג בה[בארץ ישראל] שלא כדרך הטבע."

כולל מנצפ"ך
מובא בגמרא, לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל אותיות שבתורה וכו'. וכמה אותיות יש בתורה? לפי המסורת של חסרות ויתרות שיש בידינו, מנין האותיות שבתורה מסתכם ב-304805. האות שכתובה בתורה מספר פעמים הרב ביותר היא האות י' : 31 אלף ו-530. המעט ביותר: ף' 834 פעמים בלבד. וללא אותיות מנצפ"ך האות ט' היא האות המוזכרת הכי פחות בתורה: 1802 פעמים בלבד.
ב-26 פסוקים בתנ"ך ניתן למצוא את כל אותיות האלף-בית. מתוכן רק פעמיים בתורה בפרשת בשלח פרק ט"ז פסוק ט"ז ובפרשת ואתחנן פרק ד' פסוק ל"ד.
בצפניה פרק ג' פסוק ח' יש את כל אותיות האלף-בית כולל אותיות מנצפ"ך. והנה בפסוק שלאחריו , בצפניה ג' פסוק ט' כתוב: "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד" .
"ויתכן שיש קשר בדרך דרוש בין הפסוקים. לאמור, שעל-ידי תיקון כל כ"ז האותיות בהתכללותם והתקשרותם יבוא התיקון של "שפה ברורה". [ועיי"ש במפרשים כמה הסברים ל-"שפה ברורה".]" ואת כל זה ליקטתי מספרו "דברי יעקב" על אגדות הש"ס, של מורי ורבי, הצדיק האמיתי, הרה"ג רבי יעקב עדס שליט"א. בספר מתייחס הרב באריכות לכל האותיות שבתורה ופסוקי האלף-בית בתנ"ך והמובא כאן הוא רק קטע קטן ביותר.

אהבת הגרים
במדרש רבה [וילנא] פרשת נשא, פרשה ח' סימן ב' נאמר: " הרבה הקב"ה אוהב את הגרים. למה הדבר דומה: למלך שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב. כן בכל יום. פעם אחת נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים, היה רועה עמהם. נכנסה הצאן לדיר נכנס עמהם. יצאת לרעות_יצא עמהם. אמרו למלך: הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם. כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם. היה המלך אוהבו. בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד רועה יפה לרצונו_לא יכה אדם אותו , הזהרו בו, ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם תנו לו וישתה. והיה אוהבו הרבה. אמרו לו: מרי! כמה תיישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך ואין אתה מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוונו ? אמר להם המלך: הצאן רוצה ולא רוצה_ כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום , ולערב לבוא לישן בתוך הדיר. הצביים, במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם . לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול, במקום כל החיות ובא ועמד בחצר? כך [כלום] אין אנו צריכים להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו? לכן, הרבה עליו שמירה."

והנה פרח מטה אהרון...
סיפרו נחמה וד"ר גבריאל ה. כהן:
כשעלה האפיפיור פאולוס הששי לסייר בהר-ציון במהלך ביקורו בישראל בשנת 1964_ קיבל את פניו בצאתו מרכבו , הממונה על ההר באותם ימים ,ד"ר ש.ז. כהנא ז"ל [לשעבר מנכ"ל משרד הדתות]. בדרכם עברו על-פני אחת מתצפיות ההר ממנה נשקפו בזווית טובה ירושלים המזרחית וירושלים המערבית.
פנה האפיפיור לאבא ז"ל ושאל : מה דעתך על הסיכסוך סביב ירושלים? למי לדעתך שייכת העיר? ענה לו אבא ואמר: אצלנו ביהדות נוהגים לענות לשאלות טעונות כאלו תוך הסתמכות על התנ"ך. ואכן, גם אצלנו היה סכסוך גדול סביב השאלה למי שייכת הכהונה? לקורח ועדתו או לאהרון ואנשיו? ניסו לקבל אות משמים בדרכים שונות. הייתה מגפה, האדמה פצתה את פיה ושום דרך לא הצליחה לשכנע. זאת, עד ששמו את מטות כל ראשי השבטים באהל מועד ושם רק מטהו של אהרון פרח והמחלוקת הסתיימה. האות היה ברור.
פנה אבא לאפיפיור ואמר: יביט נא כב' על ירושלים המערבית התוססת ופורחת ועל ירושלים המזרחית האפורה והשוממה. מדוע שכנע מטה אהרון בפריחתו? כי הפריחה מסמלת חיים, המשכיות וקשר חיובי עם האדמה שאתה חי עליה והיא נענית לך. זאת היא אדוני תשובתי לשאלתך. האפיפיור לא אמר מלה ורק הניד ראשו מלא עניין.
ימים מעטים לאחר מכן מצא אבא על שולחנו במשרד הדתות מכתב מאחד הקרדינלים שהתלווה לאפיפיור בביקורו בארץ ובו מילות תודה על הביקור בהר- ציון ותוספת קצרה: "האפיפיור לא שכח את סיפורך על מטה אהרון" .

הדוד שימי קורא

הבלוג יוצא לשבוע נופש ומרגוע בחולות גבול סיני.
בתוכנית: עמדות תצפית מרהיבות, טיולי ג'יפים, סיורים רגליים ועוד שפע של אטרקציות.

נתראה בעז"ה כשאחזור בשלום לקראת שבת פרשת חקת.

עשה לך רב וקנה לו חבר

הטור הרביעי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

"כשהייתי ילד, הייתי בטוח שלמבוגרים אין חברים. לא היה לי ספק שחברים זה דבר שיש רק לילדים". את המשפט הזה אמר לי חבר, בן של רב. אותו חבר מכהן היום כרב קהילה בה הגיל הממוצע הוא כחמש-עשרה שנה מעל גילו. יש חשש סביר שגם ילדיו יגדלו עם אותה התובנה.

אם מישהו מחפש תירוץ לא לתפקד כרב, זוהי לדעתי הסיבה הטובה ביותר לא להיכנס לעולמה של הרבנות. אחוז גבוה של הרבנים מתמודדים עם הבעיה הזו, ואעפ"כ זה כמעט טאבו לדבר על מצבו החברתי של הרב.

אני מניח שכמעט כל אדם שעובד במקום עבודה מסודר מכיר מציאות שיש מנהל שיכול להיות הכי נחמד בעולם ובכל זאת אף פעם לא יהיה אחד מהחבר'ה. בסופו של דבר זה האיש שמחליט את גובה השכר של עובדיו, שצריך להחליט את מי להמשיך להעסיק, את מי לפטר, ואלו מהעובדים יקבלו בונוס או צ'ופר. באופן דומה ליחסי העובד והמעביד, מתנהלים גם יחסי החברות בין הרב לחברי קהילתו. בהרבה מקרים, חברי הקהילה קובעים את סמכויותיו של הרב ואת גובה שכרו ובמקרים קיצוניים גם את המשך העסקתו.

באופן דומה, הרב יודע פרטים אישיים ולפעמים אינטימיים על הרבה אנשים בקהילה. הרב בדרך כלל יודע פחות או יותר את מצבם הכלכלי של חלק מחברי הקהילה. פעמים רבות הרב יודע פרטים על מצב שלום הבית של חלק מהקהילה. כל זאת, בנוסף להיותו כתובת גם לשאלות בנושאים אינטימיים. זה ברמת הפרט. ברמת הכלל, הרב לרוב בוחר להציג את עצמו כגורם אובייקטיבי סביב כל מה שמתרחש בפוליטיקה הקהילתית. הוא איננו מעוניין, ולפעמים איננו יכול, להביע דעה על תהליכים המרחשים בקהילה.

זאת ועוד, הרב הוא דמות הדורשת כבוד. גם אם הרב איננו שונה מהותית במראהו החיצוני מיתר בני הקהילה, לכל אחד מבני הקהילה ברור שעליו להתנהג יותר במתינות כאשר הוא מדבר עם הרב. גם מי שמוכן מאחורי הגב לקלל את הרב בקהילתו בכל קללה אפשרית, לא יוציא מפיו משפט כמו: "מה שאמרת עכשיו זה פשוט שטויות!". משפט שבהחלט ניתן לשמוע בדו שיח ער בין חברים. אבל כשמדברים עם הרב מדברים אחרת. באותו אופן, אדם מן השורה לא ייתן לרב צ'פחה, גם אם הוא עכשיו פגש בו במקרה באמצע טיול בג'ילבון.

מעבר לסיבות מהותיות אלו, יש להוסיף עוד סיבות שוליות יותר. הרב הוא הרבה פעמים ברמה דתית שונה מרוב בני קהילתו. לפעמים הוא נראה ומתלבש שונה מהסביבה. הנושאים המעסיקים אותו הינם שונים. בהרבה מקרים הוא גם בגיל שונה מהאחרים. כל אלה יכולים להקשות מאד על מציאת חברים, גם אילו לא היה מדובר במי שיש לו תפקיד רשמי של רב בקהילה.

לסיכום הדברים עד כה, סביר להניח שלרב שלכם אין במקום מגוריו חברים, או לפחות חברים רבים.

איך הרבנים מתמודדים עם המצב הזה?
הדרך הראשונה היא אידיאליזציה של המצב. רב אחד אמר לי פעם: "אם הייתי רוצה חברים, הייתי ממשיך לגור בבית אל. באתי לכאן לא בשביל שיהיו לי חברים".
הדרך השנייה היא לקבוע לימוד בחברותא פעם בשבוע עם אדם מחוץ לקהילה שנמצא פחות או יותר באותה רמה של הרב. זה יכול להיות אותו חברותא מתקופת הישיבה או הכולל או כל אחד אחר. אך דרוש שזה יהיה אדם שמסוגל להיות חבר, אדם שלא מפחד להצביע על טעות ומסוגל להפרות מחשבתית את הרב. פתרון זה שנראה פשוט לכאורה, הוא לא תמיד ישים. הרב בדרך כלל נותן שיעור או שניים במהלך השבוע, ובממוצע פעם או פעמיים בחודש הוא צריך להשתתף בשמחה או בניחום אבלים. סביר להניח שקביעת עוד לימוד בחברותא, שהוא לא חלק ממחויבותו כרב קהילה, לא בדיוק יעזור לזוגיות של הרב. עם זאת, כיום בעידן האינטרנט ניתן לאמץ גם פתרונות של חברותא וירטואלי באמצעות אימייל, פורום וכדו'.

דרך ההתמודדות השלישית, היא הדרך הגברית הפרימיטיבית - להפיל גם את המשימה הזו על האשה. בין שלל משימותיה של אשת הרב (עוד על אשת הרב, ראו בטור הקודם) היא גם צריכה להיות החבר. אמנם, כל זוג הם גם חברים, אך בניגוד לכל זוג אחר, אשת הרב צריכה לדעת שאין לבעלה עוד מישהו שבפניו הוא יכול לפרוק כל אשר על לבו (כמובן שבהרבה מקרים זה נכון גם מצד הרב כלפי אשתו).

אינני יודע אם הזוגיות של הרב ואשתו טובה יותר מאשר אצל זוגות אחרים אם לאו. אבל, אם היא כן טובה יותר, אין לי ספק שאחת הסיבות לכך היא שיש להם המודעות שהם לא רק בני זוג אלא גם חברים.

אבות ותולדות בשבת

התורה מצווה אותנו לשמור את השבת. המינוח שהתורה רגילה להשתמש בו, על מנת להגדיר מה אסור לעשות בשבת, הוא "כל מלאכה לא תעשו". אך למעט איסור הבערה ואולי איסור נוסף הנלמד מפרשית המן בפרשת בשלח, כל איסורי שבת נסמכים על לימוד של חז"ל מסמיכות הפרשיות של שבת והמשכן, ש"כל מה שהיה במשכן וחשוב הרי הוא אב מלאכה בשבת" (על הלימוד מהסמיכות עיין במאמר זה באריכות). כתוצאה מלימוד זה, הגדירו חז"ל 39 אבות מלאכה האסורים בשבת (מסכת שבת פרק ז משנה ב):
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר הדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע ב' חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:

לכל אב מלאכה ישנם תולדות, והן האבות והן התולדות הינם אסורים מהתורה ועונשם סקילה (ולעניין הלכה למעשה, אין כמעט הבדל בין אב לתולדה בשבת).

הרמב"ם בפירוש המשניות שם, מגדיר מהו אב ומהו תולדה:
וכל אלו האבות הם רק דוגמאות, כגון אמרו קוצר הוא מאבות מלאכות והוא הדין לכל חותך צמח מחובר לארץ אם נתכוון לאותו דבר שהוא חותך, כגון האורה בתאנים הבוצר בענבים והמוסק בזתים, שכל אחת ממלאכות אלו אין אומרים בה שהיא תולדת קוצר אלא היא הקוצר עצמה, כמו שאין אומרים בשוחט כבש או שור שהיא תולדת שוחט, או מי שבשל מאכל מן המאכלים שהיא תולדת אופה אלא היא האופה בעצמה, וזהו שאומרים בו מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת. והתולדה, הוא שתחשוב בלבך על תוצאות פעולת אותה מלאכה המנויה באבות, וכל מקום שתמצא אותה פעולה זהו תולדה לאותו האב, כגון זה שאמרנו שטוחן מאבות מלאכות, וענין טוחן הוא טחינת חלק גדול והפיכתו חלקים קטנים, ולפיכך חיתוך הירקות בשבת, או נסירת העץ לקחת הנסורת שלו, או שיפת המתכת לקחת הנסורת שלה, או בקוע העצים להסקה כל זה תולדת טוחן. וכן ענין הבשול הוא לרכך הגופים הקשים, ולפיכך המתיך אחת מן המתכות או המחמם אותה הרי זה תולדת אופה אע"פ שלא הבעיר אש ולא לבה אותה אלא הכניס אותה המתכת לתוך אש בוערת עד שנתחממה. ועל דרך זו תדון בכולן. לפי שענין האריגה הוא צירוף חלקים נפרדים וחבורם זה לזה על ידי שלוב. וענין העבוד הוא חזוק הדברים הרכים כדי שלא ימהרו להתקלקל. והבן ענין זה והתבונן בו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות שתדע תולדת איזה אב היא, ולא תתחלף לך מלאכה שהיא כאב מן האבות בתולדה כמו שביארתי לך.

הרמב"ם מגדיר שכל פעולה שהיא נרדפת לאב המקורי איננה תולדה, אלא אב בדיוק כמו האב המקורי. כך שהצולה איננו תולדה של אופה או מבשל, אלא אב-נרדף להם.
אך לפי זה קשה מדוע לדעת הרמב"ם צולה איננו תולדה, אלא אב נרדף, ואלו מנסר (בשביל הנסרים) הוא תולדה של טוחן ולא אב-נרדף לטוחן? כיצד מגדירים מהו אב ומהו תולדה?

מפי מו"ר הרב שבתי רפפורט למדנו את החילוק הבא (ניסוח הדברים הוא של הרב יואב שטרנברג):
לכל מלאכה יש שני רכיבים - מעשה ותכלית. את המעשה ניתן להגדיר על פי הטכניקה או ההישג, אבל מלבד זאת, יש את תכלית המלאכה. דמיון באחד הרכיבים הוא תולדה, דמיון בשני הרכיבים הוא אב נרדף.
לדוגמא אב המלאכה מלבן כולל מעשה של ניקוי הבגד, וכולל תכלית - בגד נקי ומוכן ללבישה.
סחיטה כתולדת מלבן אינה דומה לאב בכלל מבחינת המעשה - היא מתרחשת בבגד שהוא כבר נקי אבל רטוב, והתהליך איננו שריה במים / סבון, אלא לחיצה על הבגד לשם הוצאת המים. עם זאת, היא חלק מתהליך החזרת הבגד לראוי ללבישה, ולכן היא תולדה של מלבן.
כיו"ב השף את המתכת - תולדת טוחן. קיים כאן מעשה הטחינה, אבל בלי התכלית - אי אפשר ליצור בצק מהשבבים של המתכת. לכן גם כאן זו תולדה.
אב נרדף קיים רק כאשר קיימים שני הרכיבים. נטיעת אילן דומה לזריעת זרע מבחינת המעשה - הצמחת דבר מן הקרקע ומבחינת התכלית הכללית, ולכן זהו אב נרדף.

על דעת הרמב"ם הזו, חולק רבינו חננאל בדבריו על הגמרא (שבת עג ע"ב):
אמר רבי אחא אמר רבי חייא בר אשי אמר רבי אמי: זומר חייב משום נוטע, והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע.

בצידי הדף כותב רבינו חננאל:
שמעינן מינה מדמוקים המבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע דיש תולדה לתולדה, וכולן נכללין בכלל אב אחד. הנוטע ולד הוא של זורע.

בניגוד לרמב"ם שיסבור שנוטע הוא אב-נרדף לזורע, ר"ח סובר שנוטע הוא תולדה של זורע. יוצא לפי שיטה זו, של ר"ח, שלא רק שיש תולדות לאבות, אלא יש גם תולדות של תולדות, כגון הזומר שהוא תולדה של נוטע שהוא תולדה של זורע.

נסכים במניין המצוות?

בפרשת שלח מופיעה פרשיית הנסכים ומנחת הנסכים (במדבר פרק טו ):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם: (ג) וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן: (ד) וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: (ה) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: (ו) אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין: (ז) וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (ח) וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים לַה': (ט) וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין: (י) וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (יא) כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים אוֹ בָעִזִּים: (יב) כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם:

הבאת נסכים או מנחת נסכים אינן מנויות כמצוות בספר המצוות כרמב"ם.

לכאורה ההסבר הפשוט לתופעה זו, הוא הדברים שהרמב"ם כותב בשורש י"ב:
שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שבא הצווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו: ידוע שאנחנו פעמים נצטוינו על מעשה אחד מן המעשים ואחר כן יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא ויבאר השם שזכר ויאמר על מה הוא כולל. אם כן אין ראוי שיימנה כל צווי שבא באותו הבאור מצוה בפני עצמה.

אלא שלשורש זה יש מספר יוצאים מהכלל. אחד מהם זה הפסוק הבא (ויקרא ב יג):
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:

פסוק זה נמנה ברמב"ם כשתי מצוות:
מצוות עשה - והמצוה הס"ב היא שצונו להקריב מלח עם כל קרבן והוא אמרו יתעלה (ויקר' ב) על כל קרבנך תקריב מלח.
ומצוות לא-תעשה - והמצוה הצ"ט היא שהזהירנו מהקריב קרבן מבלי מלח והוא אמרו ית' (שם) ולא תשבית מלח ברית אלהיך. שאחר שהזהיר מהשבית המלח הגיע שאינו מותר להקריב התפל שאין טעם לו. ומי שהקריב דבר תפל כלומר קרבן או מנחה חייב מלקות.

הרמב"ם עצמו היה ער לסתירה שבין שורש יב לבין מניית מצוות הקרבת המלח וכך הוא כותב בהמשך שורש יב:
וזה הסדר מן המלאכות היא מצוה ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם שם צוויין כוללים מיני הקרבנות כלם ולא יתייחדו במין זולת מין מהם שאז ראוי שיימנה כל צווי מהם למצוה בפני עצמה לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות. וזה כמו הזהירו ית' מהקריב בעל מום (ל"ת צא - ה) או צוותו שיהיה תמים וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן והוא אמרו (אמור כב) ומיום השמיני והלאה וצוותו שימלח כל קרבן והוא אמרו (ויקר' ב') על כל קרבנך תקריב מלח (ע' ס - סב).

אך גם לאחר הבנת החילוק שנותן הרמב"ם בין מצווה שהיא כלל שאותה מונים לבין מצווה שהיא פרט שאותה לא מונים, נשארנו עם השאלה: מדוע הרמב"ם לא מונה את הבאת הנסכים כמצווה?

שאלת מניית הבאת הנסכים כמצווה או לא אינה רק טכנית, שכן היא כנראה קשורה עמוק בהבנה של הרמב"ם את עניין הבאת הנסכים בכלל. כך אני מסיק מאופן ניסוחו של הרמב"ם את עניין הבאת הנסכים במשנה-תורה (הלכות מעשה הקרבנות פרק ב הלכה א):
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים

הרמב"ם איננו כותב שיש להביא סולת ויין עם הקרבן, אלא שלסולת וליין שמביאים עם הקרבן קוראים נסכים ומנחת נסכים. הלא דבר הוא.

אין לי תשובה לשאלה זו, ואם אחד הקוראים יכול להפנות אותי למישהו שעוסק בנושא זה אשמח. [זכור לי במעורפל שהרמב"ם סובר שהנסכים אינם מצווה, אלא הם מסייעים לאדם שקרבנו יהיה ריח ניחוח.]

"בסדר, אבל..."

במהלך קריאת התורה היום (פרשת שלח) עלה בראשי עניין של מידה כנגד מידה שלא ראיתי מתייחסים אליו.

המרגלים חזרו ואמרו (במדבר יג כז-כח):
בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.
אֶפֶס
כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם

אחרי שמשה מבקש "סלח נא", הקב"ה משיב (במדבר יד כ-כא):
סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ
וְאוּלָם
חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ. כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.

המרגלים חזרו ואמרו: "היה בסדר, אבל..." וכך גם משיב ה' למשה "בסדר, אבל..."

כותבים מהרהורי לבם

הבוקר על השער של העיתון "בשבע" יש את הכיתוב הבא:
לקראת הנאום המדיני שיישא ביום ראשון, יהיה על נתניהו לבחור (שימו לב בין מה עליו לבחור) בין עמידה איתנה מול הלחצים הכבדים של הממשל האמריקני לבין שמירה על העצמאות המדינית של ישראל, על ביטחונה ועל זכותו של העם היהודי על ארצו

מעניין במה הוא יבחר...

שביבים (שלח) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

האומנם לא יפייס העולם המוסלמי על חשבוננו?
סמוך לבחירתו של ברק מוחמד אובאמה לנשיא ארה"ב, כתב הגרפולוג הוותיק, אבי ויס, חוות- דעת מקצועית על המועמד וכאן היא לפניכם. ויס הציע שנבדוק אותו בעוד שנתיים שלוש אם צדק או לא.לדעתי אפשר כבר כעת לבדוק את אמינות הניתוח של כתב היד והערכות שנגזרו ממנו.
"כתב היד של ברק אובאמה מקרין עוצמה . דרוך מאד, קפיצי, נכתב בלחץ חזק כלפי הנייר ובלפיתה איתנה של היד הכותבת- מאפיינים של אנרגיות ויכולת התמודדות גבוהות. הוא מהיר, מתוחכם, דומיננטי ונמרץ. אבל, במקביל לתחכום הרב יש בו מימד אותנטי. הוא מחושב אבל לא "מעמיד פנים". כושר השכנוע שלו נובע בין היתר מהאמונה שלו במטרותיו ועמדותיו. אמונה זו עוברת אל מאמיניו וצופיו. מאד כריזמאטי ובו בזמן, מישיר מבט. מנהיגים רבים משתדלים לטפח את הכריזמה שלכם על ידי
ריחוק ואי חשיפה – ברק אובאמה עושה זאת דווקא באמצעות המימד הישיר והאותנטי שלו. לא, הוא איננו נאיבי והוא מציב עמדות ריאליות וקונקרטיות, ניתנות להשגה. מקרין אמפטיה רבה. יוצר אל קהלו נתיבים שכליים ורגשיים כאחת. כמובן, הוא נעזר בסיסמאות ובתרגילים ביחסי ציבור אבל יש בו משהו אמיתי.
"כן, יש לו בהחלט אגו מפותח. הוא בעל גאווה. תקיף מאד. מסוגל להכתיב את הרצונות והדעות שלו ובו בזמן, כאמור, יודע לשכנע ולהוביל אנשים אחריו. עושה פשרות ענייניות ובו בזמן, דבק מאד במטרותיו. משלב יכולת תאורטית גבוהה עם כושר יישום. מקוריות מחשבתית עם ביצוע סיסטמאתי. מהיר תפיסה. בעל זיכרון מפותח ובו בזמן, מבחין בתמונה הכוללת. "מתלהב" אבל לא "נסחף". מסוגל להיות נוקשה במשא ומתן אבל, יודע להציג זאת באריזה משכנעת. למרות העמדה הדומיננטית שלו- מסוגל להקשיב ומסוגל לשתף פעולה. אמביציוזי מאד. מגיעה לפסגה בזכות שילוב של תחכום, אמונה, דבקות במשימה ויכולת קומוניקטיבית. "משפיע" ולא "נגרר".
"בהערכה של מגמות ובהשוואה למצב הקיים- אובאמה מבשר שנוי חיובי.
טוב לארצות הברית ?. אני אופטימי. כמובן, כהערכה ולא כחיזוי העתיד.
טוב לישראל ?. בהקשר זה אני נותן קרדיט למימד האותנטי שבו. למרות התחכום והפרגמטיזם שלו- הוא לא ימהר למכור אותנו כדי להשיג יתרונות כלכליים, להוזיל את מחירי הדלק או להפיס את העולם המוסלמי. הוא נוטה להתייצב לצד "הטובים" ואני מניח ומקווה כי הוא מזהה אותנו ככאלה.
"בהקשר זה עמדתי פחות נחרצת אבל, אסתכן להעריך בפשטנות מסוימת, "טוב לארצות הברית"- "טוב לישראל". כמובן: אם יבחר." עד כאן.
ומה הן העובדות? רשמו לפניכם, וזאת בהסתמך על מקור אמין ורם דרג ביותר בבית הלבן: כבר ניתנו הוראות לנטרל את ישראל ממידע מסווג, שעד כה ניתן לה ברצון ומתוך הבנה שהמידע חיוני ביותר לביטחונה השוטף. ומה אומרת שרת החוץ הצבועה, שהתחזתה כידידת ישראל כשעיניה פזלו לכסף היהודי? ארה"ב תגיב צבאית אם איראן תזרוק פצצה גרעינית על ישראל. לאמור: אחרי שתזרוק....
לאחר שאובאמה נבחר נשיא, אמרתי לבני משפחתי כי אובאמה אומר בחוגו המצומצם והבטוח מהדלפות, כי ארה"ב תגיב בחריפות אחרי שאיראן תזרוק פצצה גרעינית על ישראל... מאיפה אתה יודע שאלו, והתשובה הייתה: מהתבטאות תמימה של בת משפחת של הנשיא. אבל עכשיו יש לנו את גב' קלינטון שאומרת בגלוי את אותו הדבר.

מה שאובאמה שכח להזכיר בנאומו בקהיר
חיל הנחתים האמריקני(המארינס) נוסד ב-10 בנובמבר 1775, במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית, בהחלטת הקונגרס הקונטיננטלי. גיוס הנחתים הראשונים נערך בעיר פילדלפיה, והם הוצבו על ספינות חיל הים. יחידת הנחתים פורקה אחרי סיום המלחמה באפריל 1783, והוקמה מחדש ב-11 ביולי 1798. הנחתים נטלו חלק במלחמות נגד שודדי ים שהאמריקאים קוראים מלחמות הברברים או מלחמות טריפולי (הראשונה 1801-1805 והשניה 1815). מכאן משפט בהמנון חיל הנחתים "לחופי טריפולי". (מקור)
מי היו אותם "שודדי ים" בטריפולי? נוצרים? הינדים? מוסלמים? ומה עוד שכח הנשיא האמריקני להזכיר בנאומו בקהיר ? פרק חשוב ביותר בתולדות מסעי הצלב. וכך כותבים ההיסטוריונים מרדכי וורמברנד ובצלאל ס.רות: "לקראת סוף המאה האחת עשרה נתרבו והלכו סיפורי הזוועה בפי עולי הרגל הנוצריים, שחזרו מארץ ישראל, על חילול המקומות הקדושים בה בידי השליטים המוסלמיים ועל מקרי התעללות בנוצרים שבאו להשתטח עליהם. ומשהו מהזמן החדש: אולי יודע הנשיא לספר לאן ולמה נעלמו רבים מתושבי יהודה ושומרון הנוצרים?

והיא שעמדה לאבותינו ולנו
ומצאתי פרשנות בהגדה לפסח עתיקה, ל"והיא שעמדה" שנגעה ללבי : "והיא", האמת הזאת "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" עמדה לנו ולאבותינו. כי אם היו רודפים אותנו רק בדור אחד או בתקופות בודדות, אז אפשר היה לחשוב כי גם אנחנו חייבים ואשמים, שחטאנו ל-ה' או לאנשים ולא היה הקב"ה מצילנו. אבל, מכיוון "שבכל דור ודור", בלי הבדל בין דור כשר לדור חייב, עומדים עלינו לכלותנו (רח"ל), הרי זה מראה ומוכיח גלוי, כי רק ברשעתם ובשנאתם הנצחית לשה פזורה ישראל רוצים הם לכלותנו ח"ו ולכן בדין שהקב"ה מצילנו מידם...

"אני יודעת"
"אני יודעת שהים הזה, אדיר ורב עוצמה ככל שהוא נראה לעינינו, גם לו גבולות וגדרים.
למתבונן בעין אנוש נדמה שגליו זורמים אל מרחבי האין סוף, אבל המבין יודע שבסופו של דבר הם מתנפצים אל החוף, זו רצועת הקרקע היציבה הסוגרת עליו וקוראת לגליו: עצורו!
לפעמים נדמה לנו שהמאורעות שמסביבנו גורפים אותנו וסוחפים אותנו בלי שנוכל להיחלץ מהם, ואז נעצר לפתע כל הסער שמסביבנו הגלים מתנפצים אל החוף והים נח מזעפו..."
[קורטי דונט, "הטור הששי", עתון כיתה ט' בבית ספר חרדי בניו-יורק. מתוך "לגעת בכוכבים" לרוחמה שיין]

מדרש לפרשת שלח

"שלח לך אנשים" זש"ה (משלי י) "כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו" ניכרים היו המרגלים שהיו מוציאין לשון הרע על הארץ שנאמר (ירמיה ט) "וידרכו את לשונם קשתם שקר". למה"ד לעשיר שהיה לו כרם כשהיה רואה שהיין יפה היה אומר הכניסו את היין בביתי וכשהיה רואה שהיין חומץ היה אומר הכניסו את היין בבתיכם. אף כך הקדוש ברוך הוא כשראה שהזקנים מעשיהם כשרים קרא אותן לשמו שנאמר (במדבר יא) "אספה לי שבעים איש" וכשראה את המרגלים שהן עתידין לחטוא קרא אותן לשמו של משה "שלח לך אנשים":

המדרש ממשיל את יחסי הקב"ה וראשי עם ישראל ליחסו של עשיר ליינו. כאשר היין הוא טוב הוא אומר להכניס את היין לביתו, וכשהיין נחמץ הוא אומר "הכניסו את היין בבתיכם". כך הקב"ה, כאשר מעשיהם של ראשי ישראל טובים הוא קורא אותם אליו, וכשמעשיהם אינם טובים הוא קורא אותם בשמו של משה.

דבר ראשון שיש לברר זה: עם מי העשיר מדבר?
לכאורה העשיר מדבר עם עבדיו. בכל מקרה היין יכנס אליו הביתה. ההבדל היחיד הוא בדיבור. אם היין הוא טוב, העשיר משתבח בו וקורא לו היין שלי, הכניסו לביתי. אם היין חמוץ הוא אומר היין שלכם, הכניסו לביתכם, על אף שביתם זה גם ביתו. [כדוגמת זה, האב שכועס על בנו, ואומר לאשתו: הבן שלך...]. העשיר רואה שלא יצא כמעט כלום מכל ההשקעה שלו בכרם, והוא מנסה להתנחם בכך שהוא לא הנושא היחיד באשמה, יש גם את העבדים.

הנמשל הוא דומה מאד. הקב"ה מבקש להתפאר בפירותיו. כאשר הפירות, הזקנים הינם ראויים לכך, אזי הוא אומר "אספה לי". כאשר הם סוטים מהדרך הוא אומר "שלח לך". אין זה אומר שהוא מסיר אחריות מהם. הקב"ה יודע היטב שאלו פירותיו, כשם שהעשיר יודע שהחומץ זה מה שיצא מהענבים שלו. אך הוא מנסה, כביכול, להתנחם בכך שגם משה שותף לו בגידול הפירות הללו. אדם מישראל המעוניין שהקב"ה יתפאר בו ויקרא עליו "ישראל אשר בך יתפאר" צריך להראות שהוא יין משובח ולא יין חמוץ.

על זה קורא המדרש את הפסוק "כחומץ לשנים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו" - אחרי שהמשלח השקיע ושלח שליח וציפה לתוצאות, כל מה שהוא מקבל זה עשן לעינים.

הגיית המלה יברכך

כתגובה לרשימה שני עניינים של הלכה ומנהג בברכת כהנים, הקורא י.ל. שאל לגבי אופן הביטוי הנכון של המילה "יברכך" בברכת כהנים:
בעניין הגיית המלה יברכך - ישנם כהנים המקפידים (או שמא צ"ל ה"מקפידים") להגות את השוא מתחת ה-כ' כשוא נח, מה שמאלץ אותם לעשות הפסקה קלה בין ה-כ' ל-ך', כדי שלא יישמעו כאחת. לענ"ד זהו שוא נע (לפי הכלל של האותיות הדומות).
מישהו יכול לאלפנו בינה בזה?

הפנתי את השאלה לחבריי המומחים ללשון, ר' אוריאל פרנק ור' דורון יעקב, וזה תמצית דבריהם:
רבי אליהו בחור קבע חמישה כללים מתי שווא יהיה שווא נע (מקור):
א. שווא בראש מילה (א') הוא שווא נע.
ב. השווא השני (ב') מבין רצף שוואים באמצע מילה הוא שווא נע.
ג. שווא שאחרי תנועה גדולה (ג') בלתי מוטעמת הוא שווא נע.
ד. שווא באות הדגושה בדגש חזק (ד') הוא שווא נע.
ה. השווא המסמן את האות הראשונה מבין שתי אותיות זהות (הדומות - ה') רצופות הוא שווא נע.

לכאורה, הכלל האחרון הוא החשוב לעניין שלנו, ולכן במילה "יברכך" השווא מתחת לכ"ף הראשונה תהיה שווא נע, בדומה למילה "הללויה", בו השווא מתחת ללמ"ד הראשונה הינו נע.

אלא, שכלל הדומות איננו מוחלט, והוא היה לכלל גורף רק מימי ר' אליהו בחור (לפני כ-500 שנה). בעלי המסורה בעצמם כתבו ששווא באותיות דומות הוא נע רק כשמסומנת געיה לפניו.
בדיוק כפי שחכמי המסורה כתבו נוהגים בני תימן. במילת יברכך אין געיה ולכן כל התימנים הוגים את הכ"ף הראשונה בשווא נח כמשפט. ההפסקה בין שתי הכ"פין היא מינמלית ואינה משמעותית.
לעומת זאת, אחרים קיבלו את הכלל הזה ככלל גורף. כך מופיע בסידור "איש מצליח", בתיקון "סימנים", וכך המנהג הרווח בקהילות אשכנז וספרד.

על דברים אלו הוסיף ידידי ר' אוריאל פרנק את הדברים הבאים על צורת ההגייה הנכונה של מילת "יברכך":
בתיבה זו יש לשים לב לא רק לשאלת אופן מבטא השוואים (על כך ראה להלן), אלא גם להטעמה! (ודומני שזה יותר משמעותי)
כידוע, בכל מילה יש הטעמה אחת (ראשית) בלבד, ואם מטעימים שתי הטעמות במילה, הרי זו חציית מילה לשתיים. לדוגמא: האומר ("כדור סל", אינו זהה לאומר "כדורסל"). ולהיפך, במקרא, כשיש שתי מלים מוקפות (=מחוברות ע"י הסימן הנקרא מקף) זאת אומרת שיש לבטאן כמילה אחת, כלומר בהטעמה אחת (כלומר, להצמיד את המלה/מלים הראשונה/ות למילה האחרונה והמוטעמת ברצף המלים המוקפות).
.
למשל:
- בראשית ל,יא: "בגד" הוא הכתיב (מילה אחת, והטמעה אחת, מלרע, מלשון בגידה) אך הקרי הוא בשתי מלים ושתי הטעמות: בא גד (והמשמעות: הגיע מזל).
- כיו"ב בדברים לג, ב: "אשדת" הוא הכתיב (מילה אחת, והטמעה אחת) אך הקרי הוא בשתי מלים ושתי הטעמות: אש דת.
- ודוגמא אחרונה, לע"ע, בפרשת ציצית, במדבר טו, לט: ולא תתורו - אם לא היה מוקף, היינו מבטאים כשתי מלים ושתי הטעמות, בטעמי קדמא ואזלא. אך המסורה היא לקוראן כמילה אחת (מחמת המקף המחברן), ולהטעים רק התי"ו האחרונה, ואת המילה "ולא" להצמיד ("להקיף") למילה הבאה, ולשתי המלים נגינה אחת: טעם "אזלא-גרש".

אמנם, הטעמה משנית אכן יכולה להיות באותה מלה, ולמשל, ב"ולא" (הנ"ל) ישנה הטעמה משנית באות ל'. וכן במילה אחת ארוכה, כמו ב"יברכך" שיש הטעמה משנית (בלבד!) באות ב'.
הבעייה בברכת כהנים היא שבעדות רבות מקובל לנגן שתי הטעמות לכל מילה, וכך חוצים את המילים לשתיים!
יבר כך אדו ני וישמר ך י אר וכו'
וכבר צעקו על כך גאוני עולם. כך לדוג' מביא הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ו - או"ח סימן ז:
אני טרם אכלה האי פסקא דדינא, אמרתי לזרז את המזורזים ולהסב תשומת לב החזנים החרדים לדבר ה', שלא להאריך יותר מדי בתיבה מסויימת בתפלה ובקדושה ובקדיש, להשלים משקל המנגינה, מפני שעל ידי כך, אותה מלה מאבדת את משמעותה מרוב האריכות, וכל יתר כנטול דמי...
ועכ"פ באמצע התיבה ודאי שאין נכון להאריך, ומכל שכן אם נושם בינתים, וחולק את התיבה לשתים, שבודאי שאין לעשות כן, וכמ"ש הנודע ביהודה קמא (חאו"ח סי' ב), שהחזנים זה דרכם כסל למו שבעבור השמעת קול נגינתם משברים כל מלה לשברי שברים, ודברים אינם נשמעים זולת קול ושוברו עמו וכו'. ע"ש. וע' בשו"ת בית יעקב (סי' כב) שהש"צ שמקרא לכהנים ומאריך בניגון, וכן הכהנים עצמם שמאריכים בניגון, יש להאריך בסוף התיבה דוקא, ולא באמצעה...וה"נ כשמחלקים תיבת וישמרך. ומאריכים בניגון באות רי"ש. ואח"כ חוזרים ומנגנים בכ"ף של וישמרך, וכן בתיבת ויחונך, הוא טעות גמור, ויש לבטל מנהג העושים כן, כיון דבלא כ"ף אחרונה לא משתמע מידי וכו'. וכ"ש בשאר תיבות שיש ליזהר שלא לחלק התיבה. וכן החזנים שמנגנים בקדיש או בברכת אבות צריכים להזהר שלא לחלק תיבה אחת לשתים ע"י ניגונם.

עכ"פ, זכורני שבישיבה הקפיד תמיד מו"ר הג"ר שבתי הכהן רפפורט לבטא כראוי את ההטעמה המשנית באות ב', ו (דומני שגם הקפיד לבטא) הכ"ף הראשונה בשווא נח. (אני הצעיר זוכר שאת השווא היה מניע)
עדכון מיום כ"ג בטבת ה'תש"ע: הג"ר שבתי רפפורט נשאל בנושא והשיב שהוא משתדל לנהוג כפי שהורה לו פרופ' משה בר-אשר נשיא האקמיה ללשון, לבטא הכ"ף הראשונה בשווא נח.
עוד בעניין אופן הגיית מילת "יברכך" - ראו כאן.

הכנת תה בשבת (לאור הידיעות החדשות על ייצורו), מאת: הרב שמואל דוד

הדברים הבאים, שנכתבו ע"י הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, הגיעו אלי באי-מייל ויש בהם לענ"ד חידוש גדול להלכה. עוד בעניין בישול בכלי שני ושלישי - ראו כאן וכאן.

תה שחור וירוק
במכתבו אלי של הטכנולוג הראשי של "תה ויסוצקי" הוא כותב את שלבי ייצור התה השחור והירוק. שני השלבים האחרונים לפני תהליך העירבוב הם: קליית התה בתנורים בטמפרטורה של 170 - 250 מעלות למשך 8 דקות, ואחר כך המשך הקלייה ב-100 מעלות למשך כ-6 דקות. כמדומני שדבר זה לא היה ידוע לפוסקים, ויתכן כי עקב כך, ישתנה דין הכנת התה בשבת.
לפי זה באנו למחלוקת אם יש בישול אחר קלייה או אפייה. בשולחן ערוך (סימן שיח סעיף ה) נפסק:
יש מי שאומר דדבר שנאפה או ניצלה, אם בישלו אחר כך במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו. ויש מתירים. הגה בכלי שני, ויש מקילים אפילו בכלי ראשון. ונהגו להיזהר לכתחילה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.
המחבר הביא את דעת המתירים ביש אומרים בתרא, וגם בלשון רבים, ואת הדעה המחמירה הביא כדעת יש מי שאומר, מכאן שדעתו להקל. מוסיף על כך הגר"ע יוסף את האחרונים שהעידו שאכן המנהג אצל הספרדים הוא שאין בישול אחר אפיה בכלל, ולכן התיר לעשות קפה (שהוא קלוי) אפילו בעירוי מכלי ראשון, ואם כן הוא הדין בתה שחור או ירוק. לעומת זאת האשכנזים נוהגים כדעת הרמ"א להחמיר לכתחילה אפילו בכלי שני. כנראה משום שסוברים שדבר קלוי או אפוי נחשב כקל בישול שיש בו בישול אף בכלי שני. ונראה מדברי הרמ"א שנהגו להיזהר רק לכתחילה, היינו בשעת דחק ניתן להקל לכל הפחות בכלי שני. ואולי אם מקפידים לשרות את התה במים רגע אחד, ולא להניחו מן היד ולהוציאו מיד, גם האשכנזים יכולים לכתחילה להקל בכלי שני, אך אי אפשר להורות כך לרבים כי קיים חשש שלא יעשו את ההבחנה, ולא יקפידו על כך, ולכן יש להורות להקל בכלי שלישי בלבד.
אם כן לספרדים ניתן להקל לערות אפילו מכלי ראשון, כגון ממיחם על תה שחור או ירוק. ואני נהגתי להורות לספרדים לעולם למזוג את המים לכוס, ורק אחר כך לשים בה סוכר, קפה או תה, על מנת שלא לחייבם לזכור דין שונה לתה, לקפה ולנס קפה. ועל כן, הרגילים להכין תמצית תה ולהשאירו חם, מה טוב. ואלה שמשתמשים בשקיות תה שחור או ירוק
לספרדים: אף כי מן הדין מותר בכלי ראשון, מורים להתיר בכלי שני.
לאשכנזים: לכתחילה בכלי שלישי, ובשעת צורך יכולים גם בכלי שני, אך לא להשאיר את השקית בכוס אלא רגע קל, ולהקפיד להוציא את השקית מיד.


חליטת צמחים
לגבי תה צמחים כתב לי הטכנולוג הנ"ל כי עלי התה עוברים ייבוש בשמש בלבד. ונראה כי כמו שקולייס האיספנין שהוא מעין דג מלוח נחשב קל בישול משום שמליח כרותח, וכאילו עבר תהליך מסוים של בישול, שלאחריו הוא מתבשל בקלות, ולכן הוא קל בישול שאסרוהו חכמים אפילו בכלי שני. הוא הדין בייבוש בשמש, הוא גורם לעלי התה להיות קלי בישול, שאסור להשרותם אף בכלי שני גם לפי הספרדים. ואף שנראה כי ניתן היה להקל בהשריית עלי התה הללו לרגע קט בלבד, והוצאתם מכוס התה מיד, כאמור אין לתת לכל אחד תורתו בידו, ואנשים לא ידעו את ההבחנה, ויטעו לחשוב שהכל מותר. על כן יש להורות שאין להתיר הנחת חליטת עלי צמחים אלא בכלי שלישי, גם לספרדים. ואם ניתן, כחומרה לחשוש לדעות האוסרות קלי בישול אף בכלי שלישי, לא להשהות את השקית בכוס אלא רגע קל בלבד.

ליטאי, תורני-לאומי ועם ישראל

בטורו ב"בשבע" האחרון (קישור) הביא הרב אליעזר מלמד דיון שניהל עם אברך חסידי (חלק זה של הטור הגיע גם לynet - קישור). להלן עיקר דבריו:
פנה אלי בדוא"ל אברך ליטאי, ואחר פתיחה בדברי נימוס כמקובל החל לטעון: אתם הרבנים הד"לים טוענים כי דרככם היא דרך של תורה, והלא אין מקפידים אצלכם על צניעות, בנים ובנות לומדים ומשחקים בערבוביא, וכל היחס לעניינים שבקדושה נשחק. גם לימוד התורה דליל ואינו מגיע לרמת הלימוד "בישיבות הקדושות". ובכלל, גדולי הרבנים הורו שאין ללמוד לימודי חול, ואיך עוסקים אצלכם בלימודי חול.
השבתי לו בטענה שכנגד, כיצד אתה טוען נגד אחרים שאינם מדקדקים במצוות, והלא אתם ביטלתם מצווה מפורשת מהתורה לישון בסוכה, והאברכים שלכם רוקדים בכבישים עם המנטרה "נ נח נחמ נחמן מאומן", שזהו משפט שאין לו שום בסיס בתורה.
התרעם הליטאי כנגדי: כל הדברים הללו אינם שייכים אלינו כלל. אלו חסידי חב"ד וברסלב שמתנהגים כעובדי עבודה זרה כמעט. וכבר מרן ... זצ"ל יצא כנגדם במלחמה גדולה. אבל אנחנו בני "הישיבות הקדושות" ממשיכים בדרך הסלולה לנו על ידי גדולי הדור.
עניתי לו, אף אני ידעתי שאתה ליטאי, ובכוונה טענתי כנגדך את הטענות שאתה רגיל לטעון כלפי חרדים אחרים, וזאת כדי שאולי תבין את הגיחוך שבטענותיך כלפי. כשם שאתה סבור שאין להאשים את הקבוצה שלך בעמדות של קבוצות אחרות, כך אולי תבין שאין להאשים רבנים מן הציבור הדתי לאומי בעמדות שאינם מסכימים להן. כשם שהציבור החרדי מורכב מקבוצות רבות, כך גם הציבור הדתי-לאומי (שגדול יותר מבחינה מספרית) מורכב מקבוצות רבות. והטענות שטענת בענייני הצניעות אינן שייכות לציבור התורני-לאומי שבקרבו גדלתי ובקרבו אני חי. גם לימוד התורה מתקיים ברצינות מרובה בציבור זה, לא פחות מאשר בציבור הליטאי. ולעניין לימודי חול - יש בהם ערך לכתחילה, כפי שמבואר בגמרא, בראשונים ובאחרונים.
עוד הוספתי, שלא יחשוב שלפי דעתי בני הציבור הליטאי עולים על בני הציבור החסידי, אלא רק כדי להסביר את הגיחוך שבדבריו טענתי כלפיו את מקצת הטענות שהוא טוען על החסידים. והטוב הוא שכל קבוצה תלמד מחברתה את הדברים הטובים שיש בה.

קראתי את הדברים ולא הבנתי: מה השאלה? ומה התשובה?
הוא נשאל: למה אצלכם עושים כך וכך? והוא ענה: אצלי לא עושים כך וכך.
ואם נניח שאני גר במקום שבאמת "אין מקפידים אצלכם על צניעות, בנים ובנות לומדים ומשחקים בערבוביא, וכל היחס לעניינים שבקדושה נשחק" - אז מה זה אומר? ואם אני אחליף את מלבושי לשחורים ואעבור דירה למודיעין עילית אז אותם אנשים כן יקפידו על צניעות ויתייחסו לעניינים שבקדושה בכובד ראש?
ואם אגיע לעולם האמת ואטען "אני את נפשי הצלתי", זה יזכה אותי במקום טוב יותר בגן-עדן?
רק אני לא מבין מה קורה פה?

חוץ מזה, מישהו מבין מדוע הרב מלמד מחק את שמו של מרן... זצ"ל?

בירור הלכה ממקור שאינו מוסמך, מאת: ר' איתם הנקין

זהו טורו הראשון של ר' איתם הנקין המתפרסם כאן. אני מודה לו שנענה להצעתי לפרסם מדבריו. זו הזדמנות טובה להזכיר לכל הכותבים המוכשרים המעוניינים מדי פעם להעלות את הגיגיהם ורעיונותיהם לרשת שאנו נשמח להוות אכסניה לרשימות בנושאי "אקטואליה תורנית".

בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת באינטרנט תופעה של אנשים שומרי תורה ומצוות השואלים בפורומים דתיים שאלות הלכתיות, פשוטות ומורכבות, במטרה לקבל תשובה מן הגולשים, וכמדומה מתוך כוונה לסמוך הלכה-למעשה על התשובות שיקבלו. זאת למרות שהגולשים, רובם ככולם, אינם מוכרים כבעלי הוראה ותלמידי חכמים שניתן לסמוך למעשה על שיפוטם וידיעותיהם. חלק מהעונים אמנם נוהגים כהוגן ומפנים את השואל לרב – הנמצא לעיתים בדף הסמוך באותו אתר, במדורי 'שאל את הרב' (אף שיש מערערים גם על פורמט זה, באופן עקרוני) – אך לא מעט גולשים רואים לנכון להשיב לגוף השאלה, במידה זו או אחרת של ידענות בהלכה. כך נוצרות פעמים רבות 'מחלוקות' וירטואליות מסועפות, בנושאים הלכתיים מובהקים ולא תמיד פשוטים – וככל שהנושא מורכב, כך גם נמוך הסיכוי שהדיון יקלע אל המסקנה הנכונה, או אף שהשואל יצא עם תשובה ברורה כלשהי. לעיתים אפשר גם להיתקל בגולשים המקפידים להדגיש – במידה הגונה או לא – את הבדלי הדיעות והמחלוקות בכל נושא העולה לדיון, מתוך מגמה ליצור את הרושם שכל דעה הינה קבילה למעשה ו'איש הישר בעיניו יעשה'.
לאור תופעה זו, ברצוני להביא לידיעת הציבור הלכה פשוטה הנחוצה להתפרסם: אדם המסופק בדבר הלכה ושאל על כך את מי שאינו מוסמך להורות, מלבד שנהג שלא כהוגן הרי דינו כמזיד, על כל המשתמע מכך. במידה והתשובה שקיבל אינה נכונה, והוא נהג על פיה, אין ביכולתו יכול לטעון ששגג בהלכה זו, שהרי ידע שיש בה ספק, וממילא היה עליו לשאול לאדם המוחזק כבעל הוראה (ובעניינים פשוטים או כשאין שהות לשאול, ניתן לעיין בספר המקובל להלכה ולמעשה – כדוגמת 'שמירת שבת כהלכתה', 'דרכי טהרה' וכיוצא בהם).
דבר זה, שהינו לפני הכל סברה פשוטה וברורה, מבואר בשו"ת צמח צדק (הקדמון, סימן מ'):
...דכיון שהיה מסופק בהוראה זו ושאל ללומדים, ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים, לא מיקרי שוגג. ודאי אִלוּ לא היה יודע כלל שיש איסור בדבר, היה מיקרי שוגג מצד שאינו יודע; או שהיה יודע והיה שואל בעל הוראה המפורסם והיה מתיר לו, מיקרי נמי שוגג; אבל האי כיון שידע שיש ספק בהוראה זו, תו לא מיקרי שוגג מצד שאינו יודע... ומצד שעשה על פי הוראה נמי לא מיקרי שוגג, כיון דלא שאל לבעל הוראה מפורסם שיהא ראוי לסמוך עליו

מקורו של הצמח צדק נמצא בתרומת הדשן (סימן רט"ז) בשם אור זרוע, הלומד מן הגמרא (יבמות ל"ז ע"א) לגבי מינקת האסורה זמנית להינשא, שאדם שנשא אותה מפני שהוא "עם הארץ כל כך שאינו יודע כלל מן האיסור" הריהו שוגג גמור; אבל אדם "שטעה בדבר הלכה בדבר שראוי להסתפק בו", כלומר שידע שיש כאן שאלה הלכתית ובכל זאת הכריע בה מדעתו, אינו יכול להיחשב שוגג במידה וטעה – שהרי היה עליו לפנות לרב מוסמך.
דין זה מפורש גם בדברי המהר"ם מרוטנבורג המובאים במרדכי (סוף יבמות סימן קכ"ח) ובתשובות מיימוניות (נשים סימן י"א), לעניין היתר עגונה: "...ואין לחוש שמא אחד מקרוביה יתירנה לינשא, דחכם מורה הוראות בעינן, כי רב נחמן ורב שילא בדורם, שיהא כדאי לסמוך על הוראתו". על פי דברים אלה, המבוססים על הגמרא (יבמות קכ"א ע"א), כותב הצמח צדק שבענייני עגונות חובה לפנות דווקא אל גדולי הדור, ואין להסתמך על "למדן היודע ספר אבל לא נהירין ליה שבילין דהוראה, אף על פי שהוא מוסמך" – כלומר על רב רגיל, המוסמך להוראה אך איננו בקיא בכל שטחי ההלכה.
הסיבה שבענייני עגונות יש לפנות דווקא "לבעלי הוראה המפורסמים", לעומת שאלות הלכתיות רגילות בהו אפשר לפנות לרב מן השורה, היא שדיני עגונות הינם מורכבים וסבוכים ביותר, ו"הכל יודעים שאין דינים הללו מסורים לכל כשאר דיני איסור והיתר", כלשון הצמח צדק – ולכן יש לפנות בהם דווקא למומחים שבדור (ראה גם דברי הרמ"א בהקדמתו לסדר הגט באבן העזר, שההוראה בעניינים אלו מסורה רק למורי ההוראה המובהקים). יש להעיר שישנם עניינים נוספים בהלכה שמחמת מורכבותם הם מסורים רק לגדולי הדור; כך למשל מעיר ה'פתחי תשובה' (יורה דעה סימן קפ"ח סעיף-קטן ז') ואחריו ה'דרכי תשובה' (יורה דעה סימן קצ"א סעיף קטן מ"ז, דיבור-המתחיל ולאשר [עמוד ע"ו]) באחד מהדינים היותר סבוכים בהלכות נדה, וזאת על פי דברי דברי ה'נודע ביהודה' (מהדורה תניינא, יורה דעה סימן פ"ח) בהלכה אחרת מאותו תחום, שהזהיר רב רגיל שלא לפסוק בה לבדו:
הוי זהיר ברוחך שלא לקפוץ להורות בדברים כאלו בלתי שאלה מגדולי הדור, כי אין הוראה זו כהוראת נטל"פ [=נותן טעם לפגם] או לשער בששים או לראיית נקב אם ניקב מעבר לעבר, שהם דברים השכיחים ורוב הקמים להורות בקיאים בהם, משא"כ בפתחי נדה ובדבר שאינו שכיח.

דברי המהר"ם שהזכרנו, הובאו להלכה על ידי הרמ"א; השולחן ערוך (אבן העזר סימן י"ז סעיף ל"ד) כותב בעקבות הרמב"ם (הלכות גירושין פרק י"ג הלכה כ') שעגונה שהעידו על בעלה שטבע ב'מים שאין להם סוף' אסורה להתחתן על סמך עדות זו, אבל אם כבר התחתנה אינה צריכה להתגרש – ועל כך מוסיף הרמ"א: "ודוקא שנשאת על פי חכם, או בטעות – שסברה שהיא מותרת; אבל אם נשאת בעבריינות, תצא". הבית שמואל על המקום (סעיף-קטן ק"ג) ציין לדברי הצמח צדק , שהכוונה דווקא ל"חכם מפורסם בהוראה" ולא לחכם רגיל, וכן ברור ממקורו של הרמ"א.
כך הדין בעניינים המורכבים והחמורים שבהלכה, שצריך לפנות דווקא לחכמים היותר מפורסמים; בדינים פשוטים, לעומת זאת, מובן שרב רגיל יכול להורות – אך דווקא רב (שהוסמך להוראה), וכמובן לא אדם מן השורה. כך למשל כתב בעל ה'שבות יעקב' (חלק ג' סימן פ"ה, וראה גם סימן קכ"א), לגבי הלכות נידה:
ואשתומם על המראה ותמה תמה אקרא, האיך עושין דבר זה במקום זה... להורות במקום שיש להם רב ומורה. ואפי' במקום שאין איש לא ישתדלו לדַבֵּר בענין הוראת אלו, ואין צריך לומר שהשואלים פשעו והזידו וסמכו עצמן על משענת קנה הרצוץ... בנדון שלפנינו, שלא שאל לרב וידען רק שסמכה על רעות נשים באיסור נדה, שהוא בכרת, אין לך מזיד גדול [מזה]
ולא רק בהלכות נידה, אלא גם בשאר תחומי ההלכה, מובן שאדם שסמך על אדם שאינו כדאי להורות, במידה שה"פסיקה" שקיבל היתה מוטעית – דינו כמזיד. כך מציין למשל ה'פתחי תשובה' (יורה סימן צ"ט סעיף-קטן ה'), בדין 'ביטול איסור לכתחילה': בשולחן ערוך (שם סעיף ה') נפסק שאם תערובת איסור נתבטלה בכוונה-תחילה, הריהי אסורה באכילה הן לאדם שביטל – במידה והתבשיל שייך לו – והן לאדם שעבורו נתבטל האיסור, ורק אם ביטל בשוגג יהיה מותר; וה'פתחי תשובה' מעיר שאשה שביטלה איסור על סמך דברי חברתה שאמרה שהדבר מותר, אינה נחשבת שוגג אלא מזיד – שכן כאמור, מי שהיה מסופק בהלכה במקרה מסויים וסמך בו על דברי אדם שאינו ידוע כבעל הוראה, דינו כמזיד (ובזה דחה את דברי ה'בית יעקב', שסבר שבדיעבד נחשבת כשוגג).
השלכה דומה אנו מוצאים גם בדין מלאכת שבת. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שי"ח סעיף א') נפסק שאדם שבישל בשבת, או עשה מלאכה אחרת, אם עשה זאת במזיד הרי התוצאה אסורה לו לעולם – וה'מגן-אברהם' (סעיף-קטן ג') מציין על כך שמי ש"עשה על פי הוראת חכם מקרי שוגג, והוא הדין בשוכח" – אבל אם ידע שיש ספק בדבר, ועשה מעשה שלא על פי הוראת חכם, אזי אם טעה ועבר הריהו מזיד ומלאכתו אסורה לו לעולם. וכן בכל מקום בהלכה, דינו של אדם כזה יהיה כמזיד. וראוי לפרסם את הדברים בכל מקום שאפשר.

* על אף שהדברים שלעיל פשוטים לחלוטין, בכל זאת כדי להימנע מלזות שִפתֵי השופטים שאינם יודעים לקבל וכו' (עיין בערכין ט"ז ע"ב ובבא בתרא ט"ו ע"ב), אציין שהדברים עמדו לפני עיניהם של שני רבנים ומורי הוראה מובהקים, שהסכימו לכל הכתוב כאן.

שביבים (בהעלותך) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

ועד לנהר הסמבטיון הגיע
רבי מאיר ב"ר יצחק מוכר לרבים מאתנו כמי שחיבר את ה"אקדמות" לכבודה של תורה - פיוט שרבים אמרוהו בסמוך לקריאת התורה בחג השבועות. אותו רבי מאיר המכונה "רבי מאיר שליח ציבור" זיכה את תקופתו וקהילתו {וורמייזא, ולפלא שדווקא במחזור התפילות שלה לחג השבועות לא כללו את ה"אקדמות"} בלמעלה מחמישים פיוטים וסליחות, שחלקם נאמרו, וייתכן שעדיין נאמרים, בקצת מקהילות ישראל ביום האחרון של פסח וביום השני [בחו"ל] של שבועות. ואנחנו לא באנו עתה לעסוק בחג שחלף עבר, אלא לספר על עוז רוחו של אותו רבי מאיר, שהיה שליח ציבור אמיץ, שהרחיק נדוד במסירות נפש כדי להציל קהילה שהייתה בסכנת כליה.
הצדיקים אשר בצפת ובראשם הגה"ק רבי אברהם דוב מאווריטש זצ"ל [מחבר הספר "בת-עין"] והגה"ק רבי ישראל משקאלוב זי"ע [מחבר "פאת השולחן"] שלחו אגרת בידי שליח נאמן שיצא לחפש את מקום עשרת השבטים כדי שהללו יבואו לעזרתם, וכך כתבו:
"אשר באזנינו שמענו מפי עדי ראיה, אבותינו סיפרו לנו, כי באלף החמישי הייתה גזירה קשה בחו"ל במדינת אחינו בני ישראל בארץ אשכנז, על-ידי גוי רשע אחד מכשף, כי רצה לאבד את היהודים. וישלחו כלל אחינו בני ישראל שליחים נאמנים למחנה שכינת קדושת אחינו בני משה ע"ה, וישיגו אותם חונים מעבר לנהר סמבטיון. ויעבור איש צדיק ושמו רבי מאיר חזן שחיבר שירת אקדמות שאומרים ביום מתן תורתנו קודם קריאת התורה, את נהר סמבטיון בשבת בשביל פיקוח נפש, ויקרב אל אחינו הקדושים וישלחו משם איש צדיק אחד ושמו ר' דן, ובגבורות נפלאות אשר עשה והראה וקידש שמו הגדול והקדוש יתברך שמו, הציל את אחינו בני ישראל בארץ ההיא...". הנה כי כן, מי שחשב כי סיפורי הסמבטיון הינם אגדה של בעל דמיון מפותח, באה האיגרת הזאת ומציבה סימן שאלה בפני הספקנים.

למי שמפתחות הבית אבדו לו – למשל
קראתי בספר סגולות הבעש"ט ותלמידיו:
"סיפר הרב הקדוש רבי אברהם יעקב מסדיגורא זי"ע מהרב הצדיק ר' הירש לייב אליקער זללה"ה כשהיה נער קטן ונתגדל אצל זקנו. פעם אחת בלילה שמע שזקנו וזקנתו מדברים ביניהם: הלא הנכד שלנו הירש לייבלה הגיעה העת לעסוק עמו בשידוכים, אבל מה נעשה שהוא קטן בקומה... וכאשר שמע זאת הר' הירש לייב זלה"ה, אמר ריבונו של עולם האם לא תוכל לפעול, שיתגדל קומתי בפעם אחת, על מה תירא פן יאמרו העולם שהיא נס שלא כדרך הטבע, הלא יוכלו לתלות שלא דקדקו כל כך במראית עין מקודם על גובה קומתי. וכשעמד בבוקר הוגבה קומתו והתקשרו עימו בשידוכים ונתנו לו מתנה כדרך חתנים, ונאבד ממנו המתנה. ענה ואמר ריבונו של עולם אם לא תוכל לפעול שיהיה נמצא המתנה? למה תירא שמא יאמרו שהוא למעלה מן הטבע, הלא יוכלו לתלות שבאותו מקום שנמצא שם נאבד, ותיכף מצא את האבידה, ומעשה זה סיפר [האדמו"ר מסדיגורא] לאחד מקרוביו שנאבד ממנו מתנה כזאת, ואחר סיפור המעשה מצא אותה, ואמר שהיא סגולה למי שנאבד לו אבידה לספר מעשה זו."

מדרש לפרשת בהעלותך

הפעם שני ביאורים קצרים לשני מדרשים ארוכים:

"עשה לך" לך אתה עושה ולא לאחר. אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן. תדע לך שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות. כשבא להלחם ביריחו ...מה כתיב שם (שם ו) "וירע העם ויתקעו בשופרות" מלמד שאפילו יהושע תלמידו לא נשתמש בהם ולא תאמר ליהושע אלא אפילו משה רבינו שעד שהוא חי בעצמו נגנזו א"ר יצחק הרי שמשה אומר כשהוא בא ליפטר מן העולם (דברים לא) "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם" והיכן היו החצוצרות לתקוע בהן ולכנסן? אלא עד שהוא בחיים נגנזו. א"ר יהושע דסכנין בשם רבי לוי: לקיים מה שנא' (קהלת ח) "אין שלטון ביום המות" הוי "עשה לך שתי חצוצרות כסף" לך את עושה ואין אחר משתמש בהן כל ימיך:

המדרש מבאר את ריבוי הלשון בפסוק "עשה לך שתי חצוצרות כסף", שהמילה "לך" נראית מיותרת. המדרש מסביר שבניגוד לכלים האחרים שהכין משה, כלי המשכן, החצוצרות מיועדות לשימוש אך ורק לדור המדבר. בדורות שלאחר מכן יצטרכו להכין חצוצרות אחרות.

בשם הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק מסבירים את המדרש הזה (אינני יודע אם חידוש זה נדפס. אני שמעתי אותו מספר פעמים בשיעוריו של הרב אהרן רקפת הנמצאים ברשת באתר yutorah) שהחצוצרות מסמלות את דרך העברת התורה מדור לדור. השפה והתקשורת ששימשו בדור אחד להעברת התורה לציבור, אינם יכולים לשמש בדור אחר. בכל דור המנהיגים הרוחניים צריכים להעביר את התורה בשפה ובמתודה המובנים לדור שלהם. אי אפשר לדבר אל העם בדורו של יהושע כפי שדברו אל העם בדורו של משה. לכן החצוצרות של משה לא יכלו לשמש בדורות אחרים. התפקיד של מנהיגי כל דור הוא להכין חצוצרות או חלופות לחצוצרות לדור שהם חיים בתוכו.

"אספה לי" וכי לא היו זקנים לשעבר? והלא כבר נאמר במצרים (שמות ג) "לך ואספת את זקני ישראל" אלא מפני מה אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אספה לי שבעים איש" ללמדך שבשעה שאמר פרעה (שם א) "הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים" ...בכל יום ויום מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל והשוטרים התמנו על יתר העם וכשאמר להם (שם ה) לא תוסיפון לתת תבן לעם היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרות היו מכין הנוגשים את השוטרים שנא' (שם ) ויכו שוטרי בני ישראל והיו השוטרים מוכין על יתר העם ולא היו מוסרין אותן בידי נוגשים ואומרים מוטב אנו ללקות ואל יכשלו יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו (במדבר יא) "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" אותן הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכנת הלבנים יבאו ויטלו בגדולה הזו לפי' הוא אומר אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור לפיכך ונשאו אתך במשא העם ללמדך שהשוון הקב"ה לשמה מכאן את למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש לכך כתיב "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו" מי הם אותן שכתוב בהן "ויכו שוטרי בני ישראל":

המדרש מתאר שהזקנים שהתמנו במדבר לאחר תלונתו של משה, היו אותם אלו ששימשו כשוטרים במצרים, כשכר על זה שהם הוכו עבור בני ישראל.

יש להדגיש נקודה אחת במדרש זה. כנראה שיש קשר בין השכר - השימוש כזקנים, לבין המעשה שעליו הם מקבלים את השכר - הכאה ע"י נוגשי פרעה.

השוטרים שהיו מוכנים לקבל מכות עבור העם, כנראה עשו זאת משום שהיה להם אמון שהעם עושים כמיטב יכולתם למלא את המכסות. אם בכל זאת הם לא הצליחו למלא את המכסות, השוטרים נתנו בהם אמון שהם עשו כמיטב יכולתם, ואם כן הם מוכנים לקבל מכות עבור אי העמידה במכסות. התכונה הזאת של לסמוך על הציבור ולא לחפש אחר הנקודות בהם הציבור כושל - זו התכונה הנדרשת למנהיג של העם. על זה הם קיבלו את תפקידי הזקנים.

מאחורי כל רב מצליח עומדת...

הטור השלישי למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

סח לי פעם יהודי בני-ברקי הסבר מעט הומוריסטי לדברי חז"ל על "אעשה לו עזר כנגדו": זכה - עזר, לא זכה - כנגדו. "אתה יודע למה התכוונו חז"ל?" - הוא שאל אותי, "בוא אני אספר לך". וכך הוא הסביר:
בבוקר הבעל הולך ללמוד בכולל. אם הוא "זכה" אז האשה עוזרת לבעל, היא הולכת לעבוד ולהרוויח מעט כסף, היא מסדרת את הבית ומספיקה אפילו להכין ארוחה חמה לבעלה שיחזור רעב לארוחת הצהריים. אם הוא "לא זכה", אז האשה היא מקבילה לבעל (כנגדו), כשהוא הולך ללמוד - היא גם מתפללת ולומדת, וכשהבעל חוזר בצהריים רעב, גם האשה חוזרת מלימודיה רעבה, ולאף אחד מהם אין מה לאכול.

עם או בלי קשר להסבר המקורי הזה, ניתן לסווג את נשות הרבנים לשתי קטגוריות.

אשת הרב
אשת הרב היא אשה נורמלית לחלוטין. היא ממלאת אחר כל המטלות שכל אשה אחרת בקהילה ממלאת ושאיפותיה המקצועיות והאישיות דומות לנשים רבות אחרות. אבל אשת הרב יודעת שהיא לא באמת נורמלית ושהיא לעולם גם לא תהיה. כשבעלה אמור לעזור לה לנקות לקראת פסח היא יודעת שבשעה הפנויה שהוא סוף סוף מצא, יבואו לפחות שלושה אנשים לדלת הבית כדי למכור חמץ. כשרבים מהגברים האחרים בשכונה קמים בראש השנה למניין הותיקין כדי שנשותיהם יוכלו ללכת למניין המאוחר יותר, אשת הרב יודעת שבעלה צריך להיות במניין הרגיל כדי לדבר לפני התקיעות. אשת הרב יודעת שמדי פעם יגיע יום ששי בצהריים ובעלה יגיד לה שהוא מצטער אבל הוא לא יכול לעשות את מה שהוא תכנן לעשות בבית כי הוא לא הספיק להכין את הדרשה לשבת. בחג השבועות, אשת הרב צריכה לדאוג לתעסוקה לילדיה במשך שעות הבוקר כדי שלא יפריעו לרב לישון אחרי שהוא נתן שלושה או ארבעה שיעורים במהלך הלילה. בקיצור, לאשת הרב יש מטלות לא מועטות רק מתוקף זה שהישיבה-בוחר שהיא התחתנה איתו החליט להיות רב קהילה.

הרבנית
הרבנית היא דמות רוחנית שעיניהן של נשות ובנות הקהילה נשואות אליה להוות דוגמא אישית מבחינה רוחנית וחינוכית. הרבנית מקפידה להיות מעורבת בכל התרחשות הקשורה לנשות הקהילה, החל מדאגה לתעסוקה לנשים בזמן הקפות שמחת תורה וארגון תיקון ליל שבועות לנשים, וכלה בדאגה לארוחות ליולדת. מלבד זאת, היא גם שולחת את ידיה בארגון ודרבון פעילויות לילדים ונוער, כדוגמת מסיבות ראש חודש ומעשי חסד קהילתיים. כמובן, שהרבנית גם מלמדת שיעור לנשות הקהילה פעם או פעמיים בשבוע ומשתדלת להשתתף בעצמה באי אילו שיעורים וערבי לימוד בכדי להעשיר את עולמה הרוחני.

הקוראים שחושיהם חדים, מן הסתם שמו לב ששתי הקטגוריות הללו יכולות בקלות רבה לבוא לידי התנגשות. "אשת הרב" משקיעה את מיטב כוחותיה כלפי פנים, דאגה למשפחה ולבית במקומות שבעלה פחות מעורב עקב עיסוקיו בענייני הציבור. לעומת זאת, "הרבנית", עומדת עם פניה כלפי חוץ, מוכנה להירתם לכל יוזמה ולכל פעילות.

ללא ספק, ראוי לכל קהילה שתהיה לה דמות של רבנית כפי שתיארנו אותה כאן. אך בפועל, יש צד חזק לומר שדווקא רעייתו של הרב תהיה מעורבת בקהילה קצת פחות מהממוצע. וזאת, מכיוון שהיא צריכה למלא בבית את החסכים שבעלה משאיר אחריו. לכן נמצא במקרים רבים שאשתו של הרב היא רק (?) "אשת הרב" ולא בהכרח "רבנית".
עם זאת, בודאי שיש גם נשים הממלאות את שני התפקידים במקביל בהצלחה המעוררת השתאות. אין להתפלא איפוא, אם מגלים במקרים מעין אלו שאותן רבניות הינן מוכשרות יותר מבעליהן הרבנים.

לאשת הרב או לרבנית יש תפקיד נוסף שנעסוק בו בעז"ה בפעם הבאה.

תורתו של בוגר ישיבת הסדר

קיבלתי מספר תגובות על הרשימה פרנסתו של אברך מבוגר. להלן תגובתו השנונה של הרב יואל קטן (רק אוסיף שגם הנושא שעליו כותב הרב יואל קטן בוער בי מאד, והתייחסתי אליו מספר פעמים - ראה כאן וכאן). מי שלא קרא את הרשימה המקורית - מומלץ להתחיל משם.
עדכון מיום ד', י"א בסיוון: ברשימה המקורית נחתכו שלא בכוונה שתי שורות מהסוף, הנה התגובה בשלמותה.

חבר סיפר לי שהוא השתתף לאחרונה בשבת בוגרים של ישיבת ההסדר בו הוא למד. על פי הדיווח שקיבלתי אחד הנושאים עליהם היו דיונים בין החבר'ה (ואם הבנתי נכון, אז גם רבני הישיבה השתתפו בדיונים אלו), היו אלו מהשיעור שלא נשארו בישיבה אלא הלכו לאוניברסיטה.
חלק מאותם בחורים שהחליטו ללמוד באוניברסיטה מיד אחרי סיום השירות הינם היום בעלי מקצוע חופשי או בתחום ההייטק שצריכים לפרנס את משפחתם ולדאוג לרמה תורנית אצלם ובביתם. חלקם סידרו לעצמם חברותות יומיות, 'כולל' יום שישי, והאווירה אצלם בבית תורנית למשעי, אך חלקם מגלה שהם לא ספגו מספיק תורה כדי להרים את המשא הכבד הזה. זה פשוט גדול עליהם, ויש פער גדול בין הרצון לבין היכולת, וגם הרצון נשחק מאוד עם השנים. במקרה שמדובר בבחורים רציניים ויראי שמים הם משתדלים להשלים פה ושם את החורים הגדולים שיש בהשכלתם התורנית, אך המציאות מראה שלא נותר הרבה זמן פנוי ביומם הגדוש כדי שהם יוכלו למצוא ולקבל על עצמם מסגרת לימודים תורנית רצינית. את ההשלמה התורנית שלהם הם מנסים לבצע כשיש בבתיהם כשלושה ילדים שעליהם לפרנס, ואחרי מאמצים של שנים רבות הם רואים בעיניים כלות את הפער התורני המתרחב ביניהם ובין חבריהם שהצליחו 'למשוך' עוד כמה שנים במסגרת ישיבתית. במקרה שמדובר בבחור פחות מוכשר או בר-מזל, הוא יגלה לאחר כמה שנים שעזב את הישיבה שהוא נשאר ברמה תורנית נמוכה יותר מאבא שלו, שלא זכה ללמוד בישיבה אפילו שנה אחת. לעיתים זה אפילו לא יציק לו, ואז הבעיה כפולה ומכופלת, לעיתים עד לאין מרפא ח"ו.
עד כאן תיאור העובדות. הדיון בין הבוגרים באותה שבת היה: מי אשם בעובדות הללו? האם בכלל יש אשמה? אולי מדובר במצב אופטימאלי?