פנים חדשות ברבנות קהילתית

למתעניינים ברבנות קהילתית, או לרבני קהילה בתחילת הדרך - התוכנית הזאת בשבילכם. 

טלפון נוסף לבירורים: 050-5549783

ממליץ בחום!

הדברים המתחדשים בכל יום

כמה הערות על הנעשה בעולמנו בימים האחרונים:

א. ישיבות ההסדר
יש שתי אפשרויות: לסגור את ישיבות ההסדר או לאפשר לתלמידי ישיבות ההסדר שירות מקוצר.
אין אפשרות שלישית של שויון השירות לישיבות ההסדר והמשך קיומם של ישיבות ההסדר. זו פנטזיה.
ועכשיו צריך לשאול: מה הציבור החילוני מעדיף?
אני חושב שתלמידי ישיבות ההסדר, שמוותרים על שירות בהרבה יחידות נחשקות בצה"ל לטובת שירות קרבי ביחידות החי"ר והשריון, מצדיקים את קיום המסלול.

אני לא סבור שאסור בשום אופן לגעת ב'הסדר' או שיש קדושה דווקא ב'הסדר' הנוכחי. בודאי שאפשר לפתוח את ה'הסדר' לדיון ולבדיקה מחדש, אך אם רוצים שישיבות ההסדר ימשיכו להתקיים, אז המסלול חייב להיות אטרקטיבי.
ואם המסלול ימשיך להיות אטרקטיבי, הוא יוכל להיות גם הצעה אפשרית לציבור החרדי.

ב. האם יש בטלנים בישיבות ההסדר?
אני לא התבטלתי בישיבה. שמרתי על כל הסדרים (ויותר מכך) כעל בבת עיני. על זה יכול להעיד כל אחד שהיה אתי בישיבה (זה לא כל כך הרבה אנשים, ובכל זאת). אני יכול להעיד שלא הייתי היחיד שנהג כך.
האם היו בטלנים בישיבה? כן. אבל הם היו מיעוט קטן.
אני סברתי שעם התפתחות המכינות הקדם-צבאיות, מספר הבטלנים בישיבות ההסדר ירד. אינני יודע לומר אם זה נכון. ברור לי שלעולם יהיו בטלנים. צריך גם לזכור שהגילאים 18-23 הם סוף תקופת ההתבגרות, וגם אם בחור מגיע כעילוי בגיל 18 ועם מוטיבציה בשמים ללימוד, לא בטוח שהוא יישאר כזה אחרי השירות הצבאי וכשהוא צריך להחליט מה הוא עושה אחרי תקופת ה'הסדר'.

ג. מלחמות הרב הראשי והבית היהודי
ח"כ אורי אורבך פרסם הבוקר סטטוס בפייסבוק ובו כתב:

ובלי קשר לזהות הרבנים הנבחרים - כולם מועמדים מצוינים ואהובים - עלינו לשאול את עצמנו כבר עכשיו מי צריך לנהל את המהלכים הפוליטיים של הציונות הדתית: רבנים (ושמשיהם) או פוליטיקאים? ולמי הפוליטיקאים הדתיים מחויבים - רק לרבנים (עם כוחם הפוליטי המשוער), או לציבור הבוחרים הרחב? לי התשובות ברורות מתמיד.

חבל לי שרק עתה מצהיר כך אורי אורבך. כבר בתחילת מעשי המרכבה של הרב דרוקמן זה היה די גלוי שזה מוביל לאסון.
יכול להיות (ואני לא סבור כך) שהיה נכון שהרב דרוקמן יעשה קצת פוליטיקה מלוכלכת, אך היה צריך להיות ברור שהרב דרוקמן משמש במעין יועץ לחברי הכנסת ומדווח להם. אינני יודע אם הרב דרוקמן ממרומי המעמד שלו היה מוכן ומסוגל לתפקד באופן כזה, אך אם לא היה צריך למצוא מי שכן מסוגל. לשלוח את הרב דרוקמן עם ברכת הדרך לפעול בדרך מסוימת כשלא ברור כלל מה ההיררכיה בין פעולותיו לבין הפוליטיקאים היתה טעות עצומה. להבנתי, הבית היהודי יצטרכו לעבוד קשה מאד כדי שהטעות הזאת לא תבוא לידי ביטוי בקלפי.

ד. חוק שטרן והגוף הבוחר
אני לא מתלהב מחוק שטרן. אמנם יש שם הגדלת מספר הנשים בגוף הבוחר, דבר שהוא לא רק מבורך אלא גם כנראה כורח המציאות (ההנחה שלי זה שאם החוק לא יעבור, ארגוני הנשים יגישו בג"ץ שיתקע את הבחירות לחדשים).
עם זאת, החוק נותן יותר מדי כח לשר הדתות ולשר המשפטים. ההנחה שלי היא שלא לעולם חוסן ושיש סיכוי יותר מסביר שבבחירות הבאות לרבנות הראשית, משרד הדתות יחזור לידיים של ש"ס. האם אנחנו מעוניינים לתת את הכח הזה בידי שר מש"ס?
גם רשימת הרבנים שיתווספו לגוף הבוחר, בעקבות חוק שטרן, הוא לא לחלוטין הגיוני. לדוגמא: 10 רבני קיבוצים. כלומר, לקיבוצים יהיה 5% מהקולות של הגוף הבוחר, כמעט 10% מקולות הרבנים בגוף. האם זה הגיוני?
מנגד, אלו שמקדשים את הרכב הגוף הבוחר הנוכחי - על מי בדיוק הם עובדים? גם ההרכב הנוכחי נולד כדי להבטיח את היבחרותו של רב ספציפי, ולמנוע בחירת רב אחר. מה בדיוק הקדושה שבו? זאת ועוד, האם הגוף הבוחר הנוכחי הוכיח את עצמו במערכות הבחירות האחרונות לרבנות הראשית ולמועצת הרה"ר?

דין התורה שלי: הדיון ושברו

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"
ברשומות הקודמות אודות "דין התורה שלי" הצגתי באריכות את המקרה ואת הצפיות שלי. אחזור על עיקרי המקרה בשורה אחת כדי להזכיר במה המדובר:
הנתבעת התלוננה להנהלת המוסד בה עבדה כי התובעת הרימה עליה יד. התובעת טוענת כי לא היו דברים מעולם, והתלונה שיקרית, ולכן תובעת שבית הדין יקבע שהנתבעת שיקרה וכן שהנתבעת תחוייב לשלם לה פיצויים על כך שפוטרה מעבודתה בעקבות התלונה (כזכור, עד היום התובעת ממשיכה לעבוד באותו מוסד).

ועתה, הגיע העת להתחיל לתאר מה היה בהליך עצמו.
נקבע תאריך לדיון, שבועות ספורים לאחר שהוגשו התביעה וכתב ההגנה, בבית הדין של ארץ-חמדה בירושלים. לדיון הגעתי יחד עם הנתבעת, והתובעת הגיעה יחד עם עורך דינה. הדיון התקיים בפני שלושה דיינים חשובים (שניים מתוך שלושת הדיינים הינם ראשי כוללים לדיינות וידועים כתלמידי חכמים גדולים ששמם יוצא לפניהם). הדיון ארך כארבע שעות. במהלך הדיון התובעת הציגה את כל קורות התביעה מנקודת מבטה, מדי פעם הדיינים שאלו שאלות על גרסתה, ניסו להבין מי הנפשות הפועלות ומה סדר הזמנים וההשפעות שהיו במהלך הפרשה. לאחר דבריה של התובעת, הגיע תורה של הנתבעת, שתיארה את המקרה המדובר מנקודת מבטה, והגיבה לנקודות שהיא לא הסכימה איתן בדבריה של התובעת. גם את הנתבעת עצרו הדיינים מדי פעם בשאלה.
לאחר ששני הצדדים הציגו את עמדתן, ניתן לכל אחד מהצדדים להציג שאלות לצד השני, כאשר הדיינים עמדו על כך שהשאלות אכן יהיו שאלות ולא הצהרות.
לאחר כל זה, אב בית הדין סיכם במילים ספורות את אשר נאמר בדיון. הדיינים יצאו להפסקה של כמה דקות.
כשחזרו מההפסקה, אב בית הדין אמר בערך כך:
"בית הדין מבקש להציע לצדדים פשרה. הצעת הפשרה אינה אומרת שעל הצדדים לקבל את הפשרה. הצדדים יכולים לומר שהם אינם מעוניינים בפשרה ורוצים ללכת לכיוון של הכרעה. קבלת הצעת הפשרה אינה אומרת שאחד הצדדים צודק או לא צודק, אלא שהצדדים החליטו שהם מעדיפים לסיים את הפרשה עכשיו עם הפשרה המוצעת ולא להמשיך את התהליך עם כל הכרוך בו".

ניקח כאן הפסקה לרגע וננסה להבין מה קרה.

כך כתוב בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ב):

מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחבירו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר:  איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם. אבל אחר, שאינו דיין, רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע למשפט. ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה. 

ובכן, כך נהגו הדיינים. הם שמעו את הצדדים כפי שמתאר השולחן ערוך "אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה", ואז הם הציעו פשרה.
סעיף זה לא היה חדש לי, ולכן ברגע שאב בית הדין הציע את הפשרה אנחנו אמרנו שאיננו מעוניינים בפשרה, אלא בהכרעה מי הצדיק ומי הרשע. הדיינים בכל זאת ביקשו שנשקול את הפשרה.

בית הדין הפעיל אמצעים שונים, בדיון ולאחריו, שנתנו לנו הרגשה שמנסים ללחוץ עלינו לקבל את הצעת הפשרה. אני מניח שבזה בית הדין ניסה למלא אחר דברי הסמ"ע (סימן יב ס"ק ו):

עיין דרישה [סעיף ב'] שהוכחתי לפי מאי דקי"ל [סנהדרין ו' ע"ב] דמצוה בפשרה, צריך הדיין להסביר לבעלי דינים שבפשרה נוח להם ולדבר על לבם אולי יסכימו על הפשרה, וכן היא ג"כ כונת המחבר במ"ש שאומר להם הדין אתם רוצים, ר"ל במה שבאתם לפנינו לדון, אם כונתכם דוקא אדין או הפשרה, כי כן הוא נכון לעשות פשרה, ע"ש:

הזכרתי בפעם הקודמת שלאחר שכל ההליך הסתיים נפגשתי עם בכירים בבית הדין. אחת הנקודות שהעליתי בפניהם היה שבמבחן בוזגלו, הצדדים היו מקבלים את הפשרה, הגם שזה לא מה שטוב להם ולא מה שהם היו מעדיפים, בגלל אותה תחושת לחץ שחשנו שבית הדין מפעיל עלינו. 

אותם בכירים שאתם נפגשתי קבלו את דברי ואמרו שהם ישפרו נקודה נקודה זאת בעתיד, כדי לודא שאם הצדדים מקבלים את הפשרה זה יהיה באמת כי הם חשים שזה המוצע הטוב עבורם. 

ברשימה הבאה בעז"ה נפרט מה היתה הצעת הפשרה, אך לאור הדברים עליהם כתבתי הפעם (שאין בהם שום דבר ייחודי לדין התורה שלי) נותרתי עם מספר שאלות לא פתורות:

- האם דברי השולחן ערוך שמצוה להציע פשרה, הם נכונים בכל מקרה? האם אין זה משנה בכלל מה המקרה ומה הנסיבות, תמיד נשמע הצעת פשרה מצד בית הדין? תזכרו את השאלה הזו, נחזור אליה בפעם הבאה. 

- כיום יש דוקטרינה הנקראת גישור. בתי המשפט עושים שימוש במגשרים כדי להוריד מעליהם את הלחץ. להבנתי, יש בגישור כדי למלא את הצורך עליו הורו חז"ל כשאמרו שמצוה להציע פשרה. יש הבדלים שונים בין הגישור והפישור. אחד מהם, לדוגמא, שהגישור עושה שימוש בנתונים שהם כרגע לא בדיון כדי לרצות את שני הצדדים, והפישור עושה שימוש רק בנתונים שהם על השלחן.

לדוגמא: אם ראובן תובע 100 ש"ח משמעון, פשרה אפשרית תהיה לקבוע ששמעון ישלם לראובן איזה שהוא סכום בין 0 ל100 ש"ח. לעומת זאת, הצעת גישור יכולה להיות ששמעון לא ישלם כלל לראובן, אך שמעון ייתן טרמפ לראובן מביתו לעבודה בחודש הקרוב. בהצעת הגישור הכניסו לתמונה את הטרמפ לעבודה שעד כה לא היה בדיון. 

עוד הבדל בין הגישור לפישור הוא שהגישור צריך לקחת בחשבון את היחסים לטווח ארוך. לא מספיק להגיע להבנה או לפשרה בסכסוך המקומי, אלא צריך למצוא דרכים שימנעו הישנות המקרה בעתיד ויאפשרו חזרה ליחסים תקינים בין הצדדים. 

כאמור, בתי המשפט עושים שימוש במגשרים מקצועיים. אם בתי הדין רוצים למלא אחר רוח ההלכה ולהציע פשרה לפני הכרעת הדין, האם לא יהיה זה נכון יותר להציע גישור במקום פישור לצדדים? 

הבעיה בהצעה הזאת זה שאם בית הדין יפנה מתדיינים למגשרים, אזי לענ"ד כוחו של בית הדין ייחלש מאד, כי יהיה אפשר לפטור חלק גדול מאד מהמקרים הדורשים בוררות בדרכי גישור וכלל לא להגיע לעמידה לפני דיינים. בבית המשפט זו הכוונה, אך מערכת בתי הדין קמה כדי שיעמדו בפני דיינים שידונו דין תורה...

הרב סבתו על ההיתר לצאת מארץ ישראל לצורך סחורה

כתבתי בעבר על הנושא של "העבודה כמצווה" (ראו כאן וכאן)

אחד המקומות שראיתי בחז"ל שמבטאים את הרעיון שהעבודה גם נתפסת כמצווה, לפחות ברמה מסוימת, זו ההלכה הבאה (רמב"ם הלכות מלכים פרק ה):

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה 

לכאורה לא מובן, מילא כדי לקיים מצוות תלמוד תורה או קידושי אשה ופרו ורבו וכד' מותר לאדם לבטל ישיבה בארץ ישראל ולצאת ממנה (הגם שלרמב"ם ייתכן ואיסור זה הוא רק מדרבנן), אך כיצד ניתן להסביר שלצורך פרנסה מותר לעבור על איסור (הגם שהוא איסור דרבנן)?
חשבתי להסביר שרואים כאן שבמצבים מסוימים חז"ל התייחסו לעבודה לשם פרנסה כמצווה, שפוטרת את העוסקים בה ממצוות אחרות.

ראיתי היום מאמר ישן של הרב חיים סבתו ב"תחומין" בנושא "יציאה לחוץ-לארץ" (קישור). הוא איננו מקבל את ההסתכלות הזאת, והוא אף מביא דעה של הרב שאול ישראלי שגם איננו מקבל הסתכלות זאת.
לדעת הרב ישראלי, היציאה לסחורה זו דוגמא בלבד לכל דבר הרשות, שלדעתו הרמב"ם למעשה מתיר לצאת למענם מא"י:

אך לפי זה יש להתיר יציאה על מנת לחזור לכל מיני צריכים, ולא רק לאלה שנתפרטו. וזוהי באמת שיטת הרמב"ם שמתיר יציאה על מנת לחזור גם לסחורה, ואין איסור אלא יציאה לשם טיול סתם.

הרב סבתו עצמו דוחה את דבריו של הרב ישראלי שסחורה זו דוגמא בלבד, ובמקום זה מציע לפרש שסחורה זה לא ממש יציאה מארץ ישראל, אלא זה מצב של עזיבה ארעית, שהיא יותר ארעית מהיוצא ללמוד תורה ולישא אשה:

ואולי אפשר לחדש, שזהו דין מיוחד בסחורה דוקא. ובאומרו סחורה לא נתכוון לכל מלאכה, אלא דוקא סחורה כלשונה במקרא ובחז"ל, דהיינו לקנות במקום הזול ולמכור במקום היוקר, ופירושה לעניננו, למכור סחורות העודפות בארץ לחו"ל, ולקנות סחורת חו"ל הנחוצה לארץ - יצוא ויבוא. ובודאי שאין ביציאה למטרה זו פגיעה בישוב א"י, אלא אדרבה קיום וביסוס ישוב ארץ ישראל (ואעפ"י שמצינו שקדושת פירות שביעית אוסרת הוצאתן לחו"ל, זהו דין מיוחד). וכי יעלה על דעתנו שיאסר להביא לארץ ישראל סחורות הנחוצות לה ושאינן מצויות בה, או שיאסר ליצא ולמכור בחו"ל סחורה העודפת מתוצרת הארץ? ועוד, שהסוחר אינו דומה למי שיוצא למטרה מסוימת לזמן מוגבל וחוזר. כיון שהיוצא ע"מ לחזור, סו"ס באותו זמן הריהו יורד מן הארץ, אבל סוחרלעולם בסיסו בארץ! אלא שמפעם לפעם יוצא הוא למכור או לקנות לפי צרכי הסחורה, ואינה נחשבת לו כלל ליציאה. ולפיכך לא הוצרך הרמב"ם לומר בסחורה - "ויחזור לארץ" כמו שכתב לגבי שאר המטרות המותרות. כיון שסוחר היוצא לסחורתו ברור מאליו שהוא חוזר, ואינו נחשב כלל יוצא, ואין זו כלל פגיעה בישוב הארץ.

לפי הסבר זה ברמב"ם, ההיתר לצאת לסחורה הוא מוגבל מאד, ולמעשה יהיה אסור לאדם שאין לו פרנסה בא"י לצאת ממנה כדי למצוא פרנסה (כפי שלכאורה עשה הרמב"ם עצמו).  

הרב ליכטנשטיין בגבורות שמונים שנה

לרגל הגעתו של הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר-עציון, לגבורות, ליקטתי מתוך פורומים שונים בהם אני שותף סיפורים שסיפרו תלמידיו. על חלק מהסיפורים קבלתי רשות ממחברם להפיץ, ועליהם רשומים שמם, ואחרים לא קבלתי רשות ולכן אני מפרסם ללא שמות המספרים.


---------------------------------------------------------
הרב דני וולף:
כדרכו בקודש בתחילת כל זמן מו"ר נותן סקירה על ספרות על אותו מסכת. באחת ממסכתות נזיקין מו"ר הזכיר שיש המון חומר בש"ך, והתחיל למנות סימן אחר סימן סקירה של דברי הש"ך. היה נראה שלא הכין ופשוט עבר סימן אחר סימן.

כשהייתי בניו יורק נשאבתי לחברותא שעסק המון בטהרות ולמדנו כלים. אדם בעל שיעור קומה אז ועד היום. דיברנו עם הרבה רבנים ולא מצאנו אף אחד שהיה יכול לדבר אתנו ברמה על הנושאים. חלקם הסתכלו עלינו כאילו נחתנו מהירח וחלקם ידעו בכלליות הנושאים המדוברים אבל ברמה מאוד כללית. בביקור של מו"ר לניו יורק שאלתי אותו על קושיה שהיה לי על תוספתא אחת ופרץ באמצע המשפט (פעולה מאוד חריגה בשביל מו"ר) בדיוק על זה חשבתי כשלמדתי את התוספתא והציג בפני גישה מסוימת לפתרון.

בשנה השניה שלי בישיבה הסתובב שמועה שאנחנו מקבלים שני "תותחים" בזמן קיץ אחרי שרותם הצבאי. אני הייתי קצת ספקן ואמרתי בלבי בא נראה האם החברה האלו יספקו הסחורה. אבל המציאות עלתה על כל הצפיות ולימים היו הרב רא"ם הכהן ורב יובל שרלו. קשה לתאר ההשפעה על בית המדרש איזה חשמל איזה אנרגיה. הרגשת (ושמעת) כשהם היו בבית מדרש וכשהיו חסרים. (למרות שלא זכור לי פעם שנכנסתי לבית מדרש והם לא היו- הם ישבו בפתח. לזכרוני בדרך כלל רב יובל ישב ומקבל הצרחות ושאגות של רב רא"ם ועונה לו בדרך כלל בשקט ובשיקול הדעת ומתנצחים זה את זה במלחמתה של תורה)
העליתי שאלה למו"ר בשיעור על מהלך שפיתח. מו"ר העלה ברמב"ם שיש שוני בין שליח הולכה שמספיק שליחות שהשולח פחות מעורב בו ובין שליח כתיבה שצריכים מעורבות יתר של המגרש. הקשיתי עליו מהאור שמח בקורדייקוס ושם מדובר דווקא בשליח לכתיבה. הרב רא"ם פרץ עם תירוץ מסוים כדרכו בקודש בקול רם ובביטחון עצמי. מו"ר הרא"ל הגן על הקו שלי. נורא שמחתי קודם שמו"ר קיבל את עמדתי על הרב רא"ם שהיה הישג לא מבוטל. אבל מעבר לכך רב ומלמד בעל שיעור קומה וגדלות בתורה כמו הרא"ל שליט"א שבאמת שומע ומאזין לתלמידיו הצעירים (הייתי אז בן 19) בקשב אמיתי ומקבל דעתם כשנראה לו. היתה ועודנו חוויה ללמוד ממרן.

פעם חזרתי הביתה מבית המדרש עם חיוך רחב על הפנים. בתי הרגישה בסיפוק שהיה לי ושאלה אותי מה יום מיומיים? אמרתי לה ציטטתי בשיעור מראה מקום שלא היה ידוע להרא"ל שליט"א וביקש ממני בסוף השיעור מ"מ וציטוט מדויק לבדוק. היא אמרה: זהו?! ולא הצליחה להבין איזה הישג זה. "מה אתה מצפה שהוא ידע כל מה שתמצא? מה ה"ביג דיל"?" באותו שבוע פגשתי את הרב אליהו בלומנצוייג שליט"א וסיפרתי את שאירע לי וצחקנו יחד איך אנשים שלא מכירים את מו"ר אינם יכולים לשער שזה באמת הישג.

---------------------------------------------------------

הרב יואל קטן:

למי שלא יודע - הרא"ל שליט"א מעולם לא נכנס לדברי המדבר אתו, יהיה קטן או גדול. להיפך, הוא מחכה כמה שניות אחרי שהדובר עמו מסיים את המשפט כדי לוודא שהוא סיים, ורק אח"כ משיב או מגיב כשכל מילה שקולה ומדודה. זה מאוד מטעה, ועד שקלטתי את ההנהגה הזו הייתי באופן טבעי ממשיך לדבר כשהרב מסתכל עליי ולא מגיב למה שאמרתי, ולקח זמן עד שהבנתי שצריך להמתין עוד שנייה-שתיים ורק אז הוא יגיב...
ובהזדמנות זו, הרבה דברו על שיתוף הפעולה היוצא מגדר הרגיל בין שני ראשי הישיבה, הרב עמיטל זצ"ל ויבל"א הרא"ל שליט"א. למי שלא הכיר מקרוב אני רוצה להוסיף עוד מילה - שניהם היו ראשי ישיבה עם 'אג'נדה', שניהם היו אנשים עקביים ואפילו תקיפים בדעותיהם וברצונותיהם, שניהם באו מחינוך וממנטליות שונים לחלוטין - ושניהם שימשו בכתר אחד (נגד כל הכללים) שנים רבות, ומעולם, מעולם, לא היה מתח ביניהם. חילוקי דעות היו, דעות שונות היו, אבל אף פעם לא מתח או חשבונות (והמילה 'מחלוקת' ממש ממש לא רלוונטית). פשוט מדובר בשני אנשים גדולים - וענווים מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה. רק כדי להבין על מה מדובר, סיפור קטן אחד: הרא"ל שליט"א מביא לכל שיעור ארגז שהכינו לו ובו ש"ס (עם רא"ש ורי"ף) ורמב"ם קטנים, נוסף לגמרא ולספרי ראשונים שהביא תמיד לשיעור. לכן היה מנהג קבוע שכשהרא"ל היה קם ומתחיל ללכת לכיוון חדר השיעורים - מישהו מאלו שהיו סמוכים אליו היה ניגש אליו ולוקח מידיו את הארגז עם הספרים ומביא אותו לכיתה. פעם ראיתי במו עיניי איך שכשהרא"ל התחיל ללכת לשיעור ניגש אליו אחד הבחורים כדי לקחת את הארגז שהיה בידיו, והבחור הזה החזיק בידיו גמרא ועוד ספר, ולכן כדי לקחת את הארגז הוא הניח את שני הספרים שבידו על הארגז עם הספרים שבידי הרא"ל, והתכווין לקחת אותם עם הארגז - אבל הוא לא הספיק, כי הרא"ל המשיך ללכת כשגם הספרים של אותו בחור על הארגז! הוא חשב שהבחור פשוט מבקש ממנו לקחת גם את הספרים שלו לכיתה! הבחור היה פשוט המום, ואחרי כמה שניות הוא ממש צעק 'הרב, הרב!', וכשהרא"ל עצר לשנייה הוא מיהר לקחת את הארגז עם כל הספרים מידי הרא"ל כשהוא מתנצל על אי ההבנה, והרא"ל ממש לא הבין מה הוא רוצה ממנו... לא מדובר על תמימות של הרא"ל לחשוב שבחור מבקש ממנו שהרב יסחוב לו את הספרים לכיתה, אלא על ענווה אמיתית ובסיסית!! זו הייתה חוויה בלתי נשכחת.

---------------------------------------------------------

הרב חיים מרקוביץ':

כשהייתי בשמינית עשיתי "שבוע ישיבה" בגוש. יום אחד בדרכי עם כל הישיבה לחד"א ראיתי לפני ילדה קטנה כבת שלוש עומדת ובוכה, הבחורים עברו על פניה ולא נגשו. לפני צעד הרא"ל וכשהגיע אליה שאל אותה לפשר בכיה. היא הסבירה לו שהיא לא מצליחה לסדר את עגלת הבובה שהייתה לה. הרא"ל התכופף ובמתינות ניסה במשך כמה דקות לסדר לה את העגלה, ורק כשהבין שהוא לא מצליח פנה לאחד הבחורים בבקשה שינסה. למדתי מאותו אירוע שיעור גדול בגדלות אמיתית של ת"ח גדולים...

---------------------------------------------------------

הרב יאיר קאהן:

מו"ר הגרי"ד זצ"ל פעם אמר על סבו, הגר"ח "אז ר' חיים היה גאון מה אני יכול לעשות" ואז המשיך לספר על צדקות של ר' חיים

לכן לא אספר על גדלותו וחכמתו ולא משום שאין מה לספר

הרא"ל הוא מופת באשר לענווה שלו, הוא פשוט לא רואה את עצמו כמיוחד וחושב שמה שהוא השיג כל אחד יכול להשיג ואין שום סיבה לכבדו
פעם נכנסתי למספרה בירושלים ואחרי נכנס מו"ר
היה לשנינו ברור שאני אוותר לו ברגע שיגיע תורי וידעתי שלא יהיה לו נוח לעמוד בסירובו בפני אנשים
קצת לפני שמי שלפני סיים הרא"ל הכריז שהוא צריך לקנות כמה דברים וביקש שישמרו על תורו
נדהמתי שהרא"ל הקדיש מחשבה כדי למצוא מוצא למצב "המביך" מבחינתו
בתוך ביתו, הוא היה שוטף את הכלים
לא יעלה על הדעת שאחרים ישרתו אותו והוא יהנה ממעשיהם

הרא"ל איתגר את כל תלמידיו ברמה המוסרית שלו
הרגישות שלו לזולת לכל מי שיש לו צלם א' היא מרשימה ומחייבת
בנסעו לירושלים הרא"ל היה עוצר לתת טרמפ לערביות בצדי הדרך ולעזור להן אם כל הסלים עד שהסבירו לו שעקב המציאות המדינית והבטחונית יש בזה סיכונים
אם הוא היה שומע על מקרה בו אחד מתלמידי הישיבה פגע בכבוד מאן דהו מיד נתלה פתק שתהיה שיחה לפני ארוחת הצהרים

---------------------------------------------------------

אני הגעתי לראיון אצל רא"ל כשלוש שבועות אחרי תחילת מלחמת של"ג. אני באתי עם סה"כ שנה אחת של לימוד תורה בבית מדרש לתורה (BMT) ותו לא מכיון שאני לא בא מרקע דתי. היה ברור שנכשלתי בראיון (בחן אותי בסוגיה מבן סורר ומורה- כמובן הכל מהזיכרון שלו בלי ספרים) ואמר לי שאיננו חושב שאני מתאים לישיבה כי באותה תקופה היה רק שיעור אחד (של הרב קרוביין) במכינה או שיעור רגיל בשיעור א. רא"ל הרגיש שיהיה קל מדאי במכינה וקשה מדאי בשיעור א . ואז הוא התחיל לחשוב לכמה דקות על עוד ישיבות עם תוכניות יותר מתאימות ואיך אפשר לעזור לי.
הנה ראש ישיבה גדול שנמצא בעיצומו של מלחמה בצפון שתלמידיו נהרגו או נשבו (זכרריה באומל) והוא עושה מאמץ כדי לעזור לתלמיד (ממש עם הארץ) שהוא לא מכיר למצוא את מקומו בעולם התורה.
בסוף אמר לי לבוא לישיבה לאלול ולראות אם זה יסתדר כי הוא הבין שהיה לי חשק גדול לבוא וללמוד.

---------------------------------------------------------

בימים לפני הפלאפונים, ראיתי לא פעם ולא פעמיים איך הרא"ל שליט"א היה עונה לטלפון ציבורי שצלצל (ושאר העוברים ושבים התעלמו ממנו), ועולה לבית המדרש לקרוא לנמען של השיחה.
פעם התלבטתי בשאלה מוסרית והעליתי סברות לכאן ולכאן (כדרכנו בלימוד) אך כששאלתי את הרא"ל הוא ענה בלי היסוס "זה גניבה!" בתחום של יושר "הלכה למעשה" אין מקום אצלו לפלפולים וסברות.

---------------------------------------------------------

אשת הרב, טובה, נפגשה פעם לשיחה עם הכולל של הישיבה. וסיפרה שהרא"ל בהיותו ראש כולל בישיבה יוניברסיטי וילדיהם היו רכים בשנים, כאשר היה שב הביתה - בשעות אחה"צ המאוחרות, היה נוטל על שכמו את הטיפול בילדים והשכבתם לישון והיא היתה פורשת למנוחה.

דין התורה שלי: חוזרים

טורים קודמים מסדרת "דין התורה שלי"
לפני כחדשיים לקחתי הפסקה מסדרת רשימות בנושא "דין התורה שלי", בהם אני מבקש לתאר את החוויה שהיתה לי כשלויתי בת משפחה במהלך דין תורה שנתבעה אליו בבית דין של ארץ-חמדה.
בחדשיים שעברו הספקתי גם להיפגש עם גורמים בכירים מאד בבית הדין של ארץ חמדה ששמעו את טענותי על ההליך ואף הגיבו עליהם. בעקבות אותה פגישה, ובעקבות הזמן שעבר מאז סיום התהליך, אני מרגיש כיום הרבה פחות להוט להוריד את אשר היה על ליבי.
כשאני הצטרפתי להליך בבית הדין, שמעתי קודם לכן רק דברים טובים על בית הדין בפרט, ועל הליך דין התורה בכלל. "זה הליך נוח למשתמש, מהיר, צודק ועוד", כך שמעתי מרבים וטובים. "בבית הדין, לעומת הליכים אחרים, יודעים לחתוך את הדין, לקבוע מי הצדיק ומי הרשע, לא ממסמסים דברים", שמעתי פעם בהרצאה מפי אדם שהיום משמש כדיין בבית דין לממונות. ההליך אותו עברתי, ועליו התחלתי לספר לכם, ובעז"ה אמשיך לספר עליו, היה שונה לחלוטין ממה שצפיתי ומנוגד לטעמי לכל מה ששמעתי. יש סיכוי מסוים שנפלתי על הרכב יוצא דופן, או שכל מיני תנאים בתיק הזה, או תנאים חיצוניים, גרמו לכך שדווקא התיק בו אני הייתי מעורב הפך להיות כל כך רחוק מהצפיות שלי. בהחלט ייתכן ו"דין התורה שלי" הוא יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, אך אני חושב שחשוב, גם לתועלת מערכת בתי הדין עצמם, שיתפרסמו סיפורים כמו שלי, כדי שהם יידעו ושהציבור יידע שיש לאן להתקדם.
אין לי כוונה להעמיד את הדיינים שישבו בהרכב שלנו אל עמוד הקלון או לשפוט אותם. אך יש לי כוונה לשאול, מבלי לקבוע תשובה חד משמעית, האם הכשלים שהתגלו בתיק שלנו הם מקרה פרטי ויוצא דופן, או בעיות שמעידות על פגם מהותי במערכת.
מערכת בתי הדין מציבה את עצמה כאלטרנטיבה למערכת בתי המשפט בישראל. כך גם הם משווקים את עצמם לציבור. יש להם, ללא ספק, הרבה הצלחות שהם קנו בצדק ובזכות. אך זה אינו פוטר אותנו, הציבור, מלשאול את עצמנו, האם אכן מערכת זו יכולה להוות אלטרנטיבה? ברור לי שלמקרה הספציפי שלי אין שום משקל משמעותי כשדנים בשאלה כל כך הרת גורל, ואף על פי כן אני חושב שיש חשיבות בפרסום המקרה גם ביחס לשאלה זו.
ברור לי, ואני מקווה שגם ברור לכם, שאינני יכול לכתוב בצורה אובייקטיבית על ההליך שעברנו. גם אין זו כוונתי. כוונתי היא לתאר את נקודת מבטו של אחד מבעלי הדין.
ברשימות הבאות אתאר את שהתרחש במהלך ההליך, ולאחר מכן אנסה לעורר לדיון את השאלה מה, אם בכלל, צריכים להיות המסקנות מההליך שתיארתי.

שמח ואמור האח, בהחיותך האח, והנותר באח יהושלך על אורים

מנהג הספרדים לקרוא בחג השבועות את האזהרות של רבי שלמה אבן גבירול. האזהרות הינן שירים ארוכים המכילים את כל תרי"ג המצוות בחרוזים.

השנה בעת אמירת האזהרות קלטה עיני את המשפט הבא:

שמח ואמור האח,
בהחיותך האח,
והנותר באח
יהושלך על אורים

לקח לי זמן להבין על איזה מצווה מדובר כאן.

לאחר מעט מחשבה הבנתי את הרישא של המשפט:

שמח ואמור האח - תהיה שמח [בקיימך את מצוות...]

בהחיותך האח - "וחי אחיך עמך"

את הסיפא לא הצלחתי להבין. הלילה בחיפושי ברשת הגעתי למקור הזה (קישור1, קישור2) שמבאר כך:

שיעורו והנותר יהושלך על אורים באח

כלומר, מדובר כאן על איסור נותר, עליו כותב המשורר שיש להשליך את הנותר אל האש באח. 

נמצא ש"האח", "האח" ו"באח" משמשים לשלושה מובנים שונים:

האח - לשון שמחה

האח - בן משפחתך / בן עמך

באח - מקום השריפה

דיל הרב עמאר - הרב אריאל

בבלוג Mostly-Kosher הוא מונה את הסיבות שלדעתו לא יצא לפועל הדיל למנות את הרב עמאר והרב אריאל לרבנים הראשיים, הנה שניים מהם שאני ממש מסכים אתם:
א. בבסיס הדיל יש כשל: הבית היהודי אמורים לשנות עתה את החוק, ואלו הצד של ש"ס אמור להתמלאות רק בעוד מספר חדשים, תקופת זמן שללא ספק יוכלו למצוא בו מספיק סיבות מדוע לסגת מהדיל.
ב. הבחירות לרבנות הראשית הינן חשאיות, מי יכול להתחייב על כך שש"ס יכולים ורוצים בכלל לספק את הסחורה. האם אין חשש שש"ס יכריזו בפומבי א' אך יורו לאנשיהם לעשות ב'?

על אלו אוסיף גם מדילי:
כל הדיל הזה יוצא מנקודת הנחה שהחרדים האשכנזיים יישבו בשקט בזמן שש"ס והבית היהודי יסגרו ביניהם מי יהיו הרבנים הראשיים. בפעם האחרונה שניסו למנות את הרב אריאל לרב ראשי, הרב אלישיב הפעיל את כובד משקלו לבחירת הרב מצגר. אתפלא מאד אם גם הפעם לא יקרה דבר כזה. וגם אם יש התחייבות או הבנה שבשתיקה עם הרב ישראל מאיר לאו שהוא לא יתמודד, אם הרב שטיינמן יזמן אותו וילחץ עליו הוא ייאלץ להתמודד, והוא כנראה יזכה בתפקיד.

וחוץ מזה, מעניין כמה מאלה שתומכים בדיל הזה היו מוכנים לקנות רכב משומש מדרעי...

אני ממליץ לקרוא גם את הכתבה הזאת עם הציטוט הבא:

"ל"כיכר השבת" נודע כי בסוף השבוע הוחלט בבית הגר"ע יוסף שלא לקיים את הפגישה וזאת לבקשתו של פוסק הדור. לדברי גורמים המקורבים לבית מרן: "כנראה שהרב עדיין לא מעוניין בדיל עם המפלגה שהחרימה את הציבור החרדי כולו"."

ונסיים במשהו מתוך המחנה שלנו: הרב לבנון, כך אנחנו מדווחים הערב, מאיים בקרע בציבור הדתי-לאומי אם הרב אריאל לא ייבחר. 

סיפור מותו של דוד המלך

חז"ל במסכת שבת מתארים את יום מותו של דוד המלך (תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב):

כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה. 

ובתרגום לעברית:

כל יום השבת היה יושב (דוד) ולומד כל היום. ביום שהיה צריך למות בא מלאך המוות אליו ולא היה יכול לו (להרגו), שלא פסק פיו (של דוד) מלימודו. אמר (מלאך המוות) מה אעשה לו? היה לו (לדוד) גן מאחורי ביתו, בא מלאך המוות והרעיש בין האילנות, יצא (דוד) לראות. כאשר עלה במדרגות (לגן) נפלה מדרגה תחתיו, השתתק ונחה נפשו.

(התרגום מכאן)

דוד המלך יושב ולומד תורה כל היום. הוא יודע שהוא אמור למות ביום זה. הוא יושב ולומד כדי להגן על עצמו מפני המוות (כך פירש רש"י: שלא יקרב מלאך המות אליו, שהתורה מגינה ממות). כך מתחיל הסיפור.
אנחנו הקוראים מצפים למין מאבק בין מלאך המוות שצריך למלא את שליחותו לבין דוד המלך המתגונן מפניו ע"י לימוד התורה.
אך, הקורא נשאר בהרגשה שהתבוסה מגיעה מדי בקלות. מלאך המוות מקשקש באילן וזה מספיק כדי לגרום לדוד "להרים ידיים", לצאת החוצה, לנטוש את לימודו, ובעצם להיכנע למלאך המוות.
נדמה שהסיפור עוד יותר מפריע למי שפרקי אבות שגורים על לשונו (מסכת אבות פרק ג משנה ז):

רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו: 

ומה נאמר על מי שיושב בפנים ושונה ומפסיק ממשנתו כדי לצאת ולראות מדוע העצים עושים רעש?
הדברים אומרים דרשני.

דוד המלך בטבעו הוא איש שמכיל ניגודים. התורה בספר בראשית מתארת כיצד נולד זרע ישראל, וכיצד מנגד נולד זרע מואב. כך מתאר זאת הרב אליהו כי טוב (ספר הפרשיות, בראשית א' עמ' שכו):

כבר יש זרע בעולם. הן לאברהם נתת זרע, זרע קרוב נראה וגלוי והכל רואים מה רב טוב הצפון בו... אכן, גם זרע אחר הולך ובא. זרע אחר, זרע רחוק תכלית ריחוק, ממשמש ובא בעולם יחד עם הזרע הקרוב. לא יפרדו, אעפ"י שפרודים הם תכלית פירוד. כשם שהראשון מנופה ביותר מעשרים נפות עד שלא נותרה בו כל פסולת, כך זה השני מסולק מכל טוב גלוי ומכובר ביותר מעשרים כברות עד שעין אדם לא יכולה עוד להבחין בו כל טוב - כלה פסולת! כך תשורנה כל עין אדם. 'זרע אחר' ודאי. שניהם יחד נתגלגלו כל העת זה ליד זה, ושניהם גם יחד יבואו עתה בעולם!...
ומעתה ועד עת קץ ראשון, שניהם יחד יתגלגלו בעולם זה בקצהו אחד וזה בקצהו שני, עד אשר תוכן עלילות יחברם יחד.

הכל הולך אחר החיתום, וביומו האחרון סבור דוד שהוא הצליח גם לאחד בין העולם הגשמי וזה הרוחני. הוא סבור שהעצים נענים ומגיבים ללימוד תורתו, באופן הנשמע לאוזן הגשמית. הוא יוצא לראות. אין זה הפסקה ממשנתו. זו משנתו - לראות כיצד העולם הגשמי מצליח להתחבר לעולם הרוחני.
אך מעשה שטן זה היה, והעולם עוד לא היה מוכן לאיחוד בין הגשמי לרוחני. ובשעה שדוד הוטעה, הוא "עולה במדרגה" ובד בבד "נופל המדרגה". החלק הרוחני שלו נקרא לעלות למעלה, והחלק הגשמי יורד למטה.
עוד לא הגיעה השעה שהגשמי והרוחני יהיו משולבים יחד, וגם גופו ונשמתו שלו חייבים להיפרד זה מזה.

[ההשראה לדברי מהרב קוק בעין איה - קישור]

רב הדומה למלאך

אחד מרבותיו של החתם סופר, רבי פנחס הלוי איש הורביץ, אב בית דין קהילת פרנקפורט, ביאר את מאמר חז"ל בחגיגה "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו" וכתב:

"הכוונה, דאדם הוא בבחינת "הולך", דעל ידי פעולותיו בעולם הזה עולה הוא ומתעלה. אך מלאך הוא בבחינת "עומד"... והנה הרב המלמד לתלמידיו, צריך הוא לרדת ממדרגותיו וללמוד כאשר יבינו תלמידיו. אך הרב שמוכן הוא לכך, ומוסר הוא נפשו עבור תלמידיו, ולא יטרידהו שעל ידי כך הוא לא יתעלה לפי השגתו, ומוכן הוא להיות בבחינת "עומד", זהו הרב הדומה למלאך... ותורה יבקשו מפיהו."

[ציטוט מהספר "שררה שהיא עבדות", הרב משה לוונטהל, עמ' 111]

חמידה לצון? ניסיון הדחה? או מודעה תמימה?

המודעה הבאה פורסמה בעיתון בשבע בשבת האחרונה:

הכל נראה טוב ויפה. מודעה רשמית של הטכניון. מחפשים רב לבית כנסת "אוהל אהרון" בטכניון.

אלא, שמקורותיי מסרו לי, שבבית כנסת "אוהל אהרון" בטכניון לא שמעו על כך שהם מחפשים רב. יש להם רב: הרב זיני.

אז מה קורה כאן? הרב זיני מפנה את מקומו? מישהו בטכניון מנסה להדיח אותו? מישהו החליט לחמוד לצון? לאלוהים (ולמי ששילם על המודעה) פתרונים.

קוראים יקרים, מישהו מכם יכול להאיר את עיני?

הראשל"צ הרב שלמה עמאר על חשמל בשבת

לפני שנה, לאחר חג השבועות תשע"ב, התפרסמו ידיעות (קישור) על כך שהיו מקומות בהם בזמן שיעורי ליל שבועות עשו שימוש במיקרופון בהיתר מכון צומ"ת. לאחרונה גליתי שהראשל"צ הרב שלמה עמאר פרסם תשובה כחצי שנה לאחר מכן האוסר באופן מוחלט שימוש בשבת במיקרופון כזה בפרט, ובמכשירי מכון צומ"ת בכלל, ובאופן כללי מחמיר מאד בכל הקשור למכשירים חשמליים בשבת. התשובה ניתנת לקריאה ולעיון באתר האינטרנט של הרב (גם קיומו של האתר היה תגלית עבורי) בשני חלקים: חלק1, וחלק2. 

בנושא הזה ישנו דיון ארוך בסוגיית משמיע קול בשבת. כעת הנושא הזה הוא פחות מענייני ולכן אינני מתייחס אליו, אלא אך ורק לפן החשמלי ולהתייחסות ההלכתית לפן החשמלי.
ההיתר של מכון צומת הוא די ברור וניתן לקרוא עליו בשני מאמרים של הרב ישראל רוזן (מיקרופון ורמקול בשבת, שינוי זרם בשבת - עיקרון הלכטכני ויישומיו). ההיתר מבוסס על כך ששינוי זרם איננו אסור בשבת, עיקרון זה גם קיבל גושפנקה הלכתית רצינית כשפוסקים רבים התירו להגביר ולהנמיך את עוצמת מכשיר השמיעה בשבת.

הרב עמאר מתחיל את דבריו בנוגע לרמקול בהערה שהיא לענ"ד קצת מביכה, שכן לא ברור אם הכותב באמת מבין ויודע כיצד המכשיר עליו הוא כותב עובד:

עוד יש להעיר דאחר שהסכים הגאון ז"ל [=הגרש"ז אוירבך] לדברי האחרונים, שאם מקליט דבורו במכשיר הקלטה (טייפ) חשיב כעושה כלי בדבורו ואסור. א"כ איך נתיר הרם קול, והרי גם כאן נעשה כעין הקלטה, שבהקדמה לתשובה זו כתב בראשית דבריו בזוה"ל. מיקרופון, קולט גלי קול והופך אותם לזרמים חשמליים, השינויים בזרם עם הזמן וכן עצמת הזרם אופייניים לקולות שנקלטו ע"י המיקרופון, המיקרופון בנוי וכו', כך הם מגיעים למכשיר הקולט המכיל "אזניה" או רם קול, ההופך את זעזועי הזרם בחזרה לקולות, וכו' עכ"ל. 

נמצא שהתהליך הוא שהקולות נקלטים תחילה ע"י חלק מהכלי ונהפכים לזרמים חשמליים, ושוב נקלטים ע"י מכשיר הקולט שיש בו אזניה וכדומה, ושוב נהפכים מזרמים חשמליים לקולות, ונשמעים באותו עובי ובאותו טון שבה נאמרו, עד שאפשר לזהות מי המדבר ע"י טביעות עינא דקלא, בין ברם קול ובין בטלפון כידוע.

והנה לא מיבעיא אם המכשיר קולט הקול כמו טייפ ומעביר אותו למרחקים ומשמיע את ההקלטה, וכדרך שנעשה בפקס שקולט הכתב בשלב ראשון לתוכו, ואח"כ משגר מההקלטה לכל מקום שהוא מיועד, שלפי זה בודאי צריך לומר שיש איסור שנחשב כעושה כלי בדבורו, וכמ"ש הוא ז"ל משם האחרונים והסכים עמם.

אלא גם אם אכן אינה הקלטה ממש כמו טייפ, רק היא הופכת הדבור לזרמים חשמליים, וזרמים אלו נקלטים במקלט שהופכם תיכף לקולות כשהיו מתחילה, סו"ס יש כאן הקלטה והוצאה בחזרה שתי פעמים, וזה נעשה ע"י קולו שהוא כוחו ממש. ואפילו שזה שונה מטייפ, סו"ס גם בהקלטה הרגילה אין נעשה ציור הנראה לעיין, או שאפשר למששו ביד או באצבע, הכל נעשה רק באופן שהמכשיר יודע לקרא ולהשמיעו וגם להראותו כאשר הוא מצולם או מוסרט, ואין בקולטים של ימינו אפי' סרט שמסתובב ולא שום דבר ממשי רק הכל אלקטורני, עד שתמצא מכשיר שהוא פחות מכזית במשקלו, ואין בו זרת באורכו וברוחבו, ודק מאד, ויכול להכיל בקרבו אלפי שירים, ארוכים וקצרים, וכן סרטי שמחות וצילומים ועוד כהנה וכהנה לאין מספר, ואם תפתחהו לחפש מי השר ומי מנגן ומי מראה ומי משמיע, לא תמצא אחד מהם ולא שום ענין כלל. ואם בהקלטה זו חשיב כעושה כלי בדבורו, למה הקלטת קולות והפיכתם שתי פעמים, פעם נקלטים קולות ונהפכים לזרמים חשמליים, ובפעם השנית נקלטים זרמים בחלק אחר ונהפכים לקולות, למה זה לא יחשב עשיית כלי בדבורו. ואעפ"י שבטייפ זה נשמר וניתן לשמוע את זה בכל עת, וכאן זה רק לרגע זה, נלע"ד דאין זה משנה להלכה דענין ההקלטה נעשה באותה מדה, ומה שאפשר לשומרו, אינו מעיד שההקלטה שונה מזה לזה.

עוד הערה מביכה מצאתי כשהוא מבקש להבחין בין הדיבור לרמקול לבין השימוש במכשיר שמיעה בשבת:

ולענ"ד יש מקום לחלק בין מדבר ברם קול או טלפון, ובין המדבר לאיש אשר לו מכשיר באזניו. שזה מדבר במכשיר להפעילו להשמיע קולו לרבים וגם למרחקים, ולזה אין ענין להגביר קולו, רק מדבר אליו, והוא השומע שם לעצמו כלי עזר כנגדו, ועוד שפעמים מבין מתנועת השפתים, או הבעת פנים ואינו פסי"ר. עוד צריך לחקור דאפשר שיש הבדל יסודי במכשיר שנותן באזניו שיתכן שהוא מגביר הקול באופן ישיר ולא עובר כל המעברים שעובר הדיבור ברם קול, שנהפך לזרמים וחוזר ע"י מקלט ונהפך מזרמים חשמליים לקול, וכאן אפשר ששונה מזה, וצ"ע.

הרב עמאר חולק על ההיתר הידוע שאין בשינוי זרם בשבת כל איסור, מצד זה ששינוי הזרם גורם להגדלת ייצור החשמל בתחנת החשמל:

ומלבד האמור יש עוד נקודות לדיון, ועדיין אני מהרהר וצריך לברר היטב, האם הגברת זרם החשמל והפחתתו אינה פעולה אסורה, והרי ידוע שכשמשתמשים בכמות גדולה של חשמל אנשים רבים, גורם להפחתת הכוח החשמלי בחברת החשמל, ופעמים כמו בזמן קיץ שכולם מפעילים מזגנים וכו', אין החברה יכולה לעמוד בלחץ, ויש הפסקת חשמל, והכונה לכאורה שהחשמל נשרף ומתכלה, וצריכים ליצר אחר, ואעפ"י שאיני יודע טיבו של כלוי זה, האם אין בזה שריפת אנרגיה כמו שריפת גז או שמן או נפט וכל כיוצ"ב. והאם אפ"ל על כל זה שאינו כלום.

לאחר מכן הוא מספר על חקירה שערך בנושא ואת מסקנותיו:

ובאשר לחקירתי על הגברת הקול שזה לוקח יותר אנרגיה ומכלה אותה ואולי יש בזה הבערה או איסור אחר. כתב לי על זה שאכן בעת הגברת מכשיר חשמלי אנו צורכים יותר אנרגיה מהמאגר של חברת החשמל, אולם בחברת החשמל אינם צריכים להגביר את הייצור של האנרגיה בעקבות זה, משום שהם מכינים מאגר גדול בהתאם לצריכה גדולה שתספיק גם כשצרכנים רבים מגבירים צריכתם בבת אחת. ורק במקרים קיצוניים שהרבה מפעילים מזגנים ותאורה וכו' יחד, אז הם נאלצים להגביר את היצור ולהפעיל עוד טורבינה.
עוד הוסיף, שבהחלט יש חשש שהגברה ביתית של מכשיר מסויים תיצור לפעמים דיווח למערך הבקרה שבחברת החשמל, שיש בה גם מצגים דיגיטליים, שבהם מתעדכנת החברה לגבי רמת הצריכה, התצוגה נערכת במסך ע"י תאורה או כתיבה על מסך מחשב הבקרה. ע"כ.

 והנה לפי זה בכל שימוש באנרגיה יש השפעה על המצב של הבקרה שנרשמת הצריכה במסך הבקרה של חברת החשמל בכתב או ע"י תאורה, כדי לעדכן הנתונים של הצריכה שידעו לקראת מה הם עומדים. ומלבד זה דבר ברור הוא שכל התגברות של הזרם, מחסרת מהמלאי של האנרגיה שמכינה חברת החשמל, רק שכתב המומחה, שאין בזה לגרום לחברה להגביר את הייצור או להפעיל טורבינה אחרת, שזה עושים רק במקרים קיצונים שהיתה צריכה גבוהה במיוחד. וכנ"ל.

ומיהו לענ"ד עצם כילוי האנרגיה החשמלית ע"י שמשתמשים בה בכל דבר, כולל שימוש של הגברת קול הרדיו או העברה לתחנה אחרת, יש בו חילול שבת, ועוד יתבהר הענין להבינו בעה"ו.

ואז הוא מגיע למסקנתו:

ולפי זה נמצא שבכל פעולה שמגבירה את כמות הצריכה של החשמל, ע"י פעולה זו גם מפעיל את השעון המודד, ומיד מתעדכן גם המחשב המרכזי, בצורה של כתיבה או בדרך של הדלקת נורות קטנות שבזה נרשם הכל, הן בחשמל והן במים. ולא יעלה בדעת שזה יחשב להיתר גמור גם מדרבנן, וכי יש שמתיר לכתוב במחשב ח"ו, והטענות של מלומדים למיניהם ידועים הם, אבל אין בכוחם להתיר את האסור. ולענ"ד יש בזה גם חששות דאורייתא רח"ל.

דבריו אלו הם לענ"ד מהמחמירים ביותר שנכתבו אי פעם בכל הקשור לשימוש במכשירי חשמל בשבת. משמעות דבריו הוא שהדלקת וכיבוי נורות לד זה קרוב לאיסור תורה, שימוש במים בבית בו מותקן מד מים דיגיטלי זה קרוב לאיסור תורה, ובודאי שכל מכשיר של צומת: מיקרופון, קלנועית, ועוד, המבוססות של טכניקה של שינוי זרם אסורים לחלוטין.
עם זאת, שגם לדבריו, תהיה חלוקה רצינית בין מי שמשתמש בחשמל מהרשת הארצית לבין מכשיר הניזון מסוללה או מגנרטור.

מסקנתו של הרב עמאר מופיעה בחלק השני של המאמר:

ואולם עדיין אני הקטן חושב דבבתי חולים רגילים, עדיף להשתמש במכשירים שממעטים ומרחיקים האיסור, כי יש רבים מהחולים וגם מהרופאים ושאר העובדים, שמקילים וחושבים כל דבר לפיקוח נפש, והואיל וקשה להעמיד מורה הוראה על כל דבר וענין, טוב שישתמשו במכשירים אלו, להרחיקם מאיסור תורה ממש, וכן הוא בדברים של ביטחון שהנטיה בצבור היא להקל, ולחשוב כל דבר לפקו"נ, דטוב להשתמש במכשירים אלו. אך הבו לה דלא לוסיף עלה ח"ו. אולם מחוץ לבתי חולים, ומקומות של צבא, ושאר עניני ביטחון, אין להתיר במכשירים אלו, שיש מהם שיש בהם איסורים גמורים, ויש שיש בהם כמה ספקות חמורים, וזה מלבד הפירצה בחומת השבת ויו"ט, כגון מה שהם מתירים קלנועית לצרכי בית כנסת ולביקורים משפחתיים וחברתיים, וטוב שלא יבואו לביכ"נ ויתפללו בביתם ביחידות, ולא ישתמשו בדברים אלו שהם אסורים איסור גמור. ויש בזה גם חלול שבת וגם חלול השם.
ואלה המתירים הם פורצי גדר והמתבונן יראה במו עיניו איך שהם מאבדים קדושת השבת, ומעט מעט הופכים שבתם לחול, ולא ישקוטו ולא ינוחו עד שלא ישאירו זכר לשבת קדש, מלבד איזה סמלים נבובים ושדופים. ועושים בקלו"ר לחבר נימא לנימא שלא כרצון ה' ורצון חכמיו ועבדיו, ונתלים באיזה דברים רחוקים שנכתבו ע"י יחידים ואשר רוב ככל החכמים דחו היתרים אלו, וגם המתירים רובם ככולם דברו בחולים שיש בהם ספק פקו"נ, או בסכנות של ביטחון וכנ"ל.

קוממיות לארצינו וקוממיות בארצנו

כהמשך לרשימה הקודמת שעסקה בשינוי נוסח ספירת העומר שלח לי ר' אוריאל פרנק את המקור הבא, מתוך הקובץ "נחשוני החולה - תולדות יסוד המעלה ומייסדיה" (ירושלים תשי"ח) עמ 180-181:

את רעיון העבודה החדיר גם לתוך התפלה, כמתכוון על ידי כך להמריץ, כביכול, את מחזור הדם שבה, שנתרופף במשך דורות של ניתוק מהטבע. אף השתדל באמצעות הדרוש להכניס לתוך התפלה רעיונות חדשים, מכוונים לתנועת ישוב א"י ולחובת העבודה. ואם בזמן הראשון היו חידושיו היישוביים בענייני דת ידועים רק למקורביו, הנה בא מעשה בשנת תרע"ג וגלה את 'מהפכונותו' ברבים ובראש וראשונה בפני אדירי התורה וההוראה בארץ. אותה שנה ערכה משלחת של גדולי רבני הארץ, הרב זוננפלד, הרב קוק הרב חרל"פ והרב הורביץ ביקור בגליל לשם תיקון מצב הדת בין תושביהן. יום אחד סרו גם ליסוד המעלה. סודרה להם סעודה בביתו של ר' ישראל אשכנזי ובין הקרואים גם ר' פישל סלומון... והנה כלתה הסעודה, והתחילו בברכת המזון... ופתאום שוב נשמע קולו המפורש של ר' פישל: 'הָרַחֲמָן, הוּא... יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת בְּאַרְצֵנוּ' – 'לְאַרְצֵנוּ' העירו שוב הרב זוננפלד, והפעם כבר בהקפדה יתרה. סיים את ברכת המזון והמשיך: 'מה ראה כ[בודו] לשנות מהנוסח שקבעו קדמונינו, שמפיהם אנו חיים ובכבודם אנו חייבים?' 'רבי - השיבו שוב ר' פישל - הרינו כבר בארצנו ושוב איננו מוּלכים לשם, אלא מתהלכים כבר בתוכה ודורכים על אדמתה. יאמרו לְאַרְצֵנוּ אלה השרויים עדיין בגלות, או הנמצאים בדרך ארצה'. לבסוף אחרי הערות ודיונים מצדדים שונים, נתברר, לחדוות נצחונו של ר' פישל, שגם המהר"ם חביב ור' חיים אבולעפיה מטבריה היו בעצמם נוהגים ככה וגם מדגישים בפירוש, שכך חייב לנהוג כל הדר בא"י!