החרוסת

עפ"י המשנה בפסחים, החרוסת זה אחד מהמאכלים המצויים ב"קערת הפסח" – זה מוסכם על כולם. יש מחלוקת מה חשיבותו: מצוה או לא מצוה (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיד עמוד א). לא ברור מהמשנה אם במקדש היו מביאין לפניו חרוסת:

הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה. ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח.

בגמרא שם (דף קטז עמוד א):

אף על פי שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה - משום מאי מייתי לה? - אמר רבי אמי: משום קפא.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.

בביאור דעת חכמים שחרוסת אינה מצוה, הגמרא אומרת שזה משום קפא – ובזה יש מחלוקת בין רש"י (שזה להפיג החריפות - "שרף החזרת קשה, ויש בו ארס") לבין ר"ח (שזה למניעת תולעת בחרוסת - "כדי שתמות הקפא שבאותו הירק מן החומץ שבחרוס' פי' קפא תולעת").

בביאור דעת ר' אלעזר שחרוסת היא מצווה נחלקו בגמרא: זכר לתפוח או זכר לטיט.
המוכרים בירושלים (לא ברור אם לפני החורבן או לאחריו) היו מכנים את החרוסת "תבלין למצוה".

לאור דברי הגמרא יש לשאול:

• לדעת ר' אליעזר בר' צדוק – מה ראו חכמים לתקן תקנה זו? מה מוסיף החרוסת על פני המצה והמרור? 
• האם החרוסת היא זכר לחרות או זכר לשעבוד? 
• לדעת חכמים – מה קשור ה"קפא" לליל הסדר? 

מהגמרא בפסחים דף ל: 

אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן - משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה. אמר רב אשי: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי.

ורש"י שם:

בית חרוסת - כלי שנותנין בו חומץ, וכל דבר שיש לו קיהוי, ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה, והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי, ולשון חרוסת - קיהוי, אייגירו"ש +(צ"ל אייגרו"ם) תבלין חריף+ בלעז.

רואים שחרוסת זה תבלין לבשר בכל ימות השנה. אז לדעת חכמים, ליל הסדר אינו שונה בזה מכל ימות השנה. סביר להניח אם כן שבזמן ש"במקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח" היו מביאים גם חרוסת כתבלין לבשר.

הנצי"ב מסביר בפירושו להגדה, אמרי שפר, שליל הסדר עבר שינוי תוכני מזמן הבית לאחר החורבן:

לדבריו, מעמדה של המצה השתנתה. בזמן המקדש היא היתה כלחמי תודה, נלוית לקרבן הפסח ולא בעלת מעמד עצמאי. לאחר החרבן המצה והמרור קיבלו מעמד עצמאי.

דבר דומה ארע לחרוסת (ראה פרופ' דוד הנשקה, מה נשתנה" עמ' 255 ואילך) – התבלין של הקרבן. כבר אין קרבן, אך החרוסת נשארה עם שני שינויים:
א. מעתה החרוסת יתבל את המצה והמרור (במקום את הקרבן).
ב. החרוסת יקבל מעמד סמלי עצמאי (בדומה למצה ולמרור).

כשבאו להסביר את מעמדה הסמלי של החרוסת – נחלקו הדעות, חלק הסבירו על השעבוד וחלק על הגאולה.
אך כאן לא מסתיים הסיפור.
הרמב"ם בפירושו למשנה הסביר שאם חרוסת מצוה – יש לברך עליה:

והחרוסת תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט, וכך אנחנו עושין אותה, שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שיתרככו ולשין אותן בחומץ ונותנין בתוכן "סנבל" או קרנית או איזוב בלי שחיקה. ור' צדוק שאומר חרוסת מצוה חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת. ואינה הלכה.

הרמב"ם ביד-החזקה כותב שהיא מצוה מדברי סופרים, אך אינו מזכיר שמברכים עליה:

החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.

ניתן לומר שהרמב"ם חזר בו לעניין פסיקת ההלכה כר' אליעזר בר' צדוק, כפי שכותב רדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם - הוספות מחלק ג' סימן תקמד (אלף תרצב)):

 אלא שראיתי בפירוש המשנה שכתב ואין הלכה כר' אלעזר לא ידעתי אם טעות הוא שנפל בספרים ומ"מ על מ"ש בפסק סמכינן וכ"כ בעל מ"מ דהלכה כר"א ב"ר צדוק.

אך מתעוררת השאלה:

• למה נפקא מינה אם חרוסת מצוה או לא? אם זה לענין אם מברכים או לא – ראינו שלא! אם זה לענין חיוב אכילת שיעור מסוים – גם לא מצינו שיעור כזה! אז למה נ"מ אם זה מצוה? 

לפי הגרי"ד סולובייצ'יק (שיח הגרי"ד) המצוה היא להביאה אל השלחן לפני ההגדה (ולשון הרמב"ם מדוייק - "ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח") – ויש לספר את יציאת מצרים בשעה שמצה ומרור וחרוסת מונחים לפניך. 

אך מדוע? מה מוסיף החרוסת למצה ולמרור? אמרנו שליל הסדר עבר טרנספורמציה אחר החורבן. הנושא העיקרי שלו אינו תודה לה' שגאלנו, אלא האמונה שה' הוא שגואל את עמו. אי לכך יש יותר דגש גם על קושי השעבוד. המהרש"א בחידושי אגדות מסביר:  

זכר לטיט כו' בשעת אכילת מרור יזכור וימררו חייהם בעבודה קשה בחומר וגו' שהיא עבודת הטיט וזכר לתבן שהוסיפו בעבודתם ותבן לא ינתן לכם ויפץ העם וגו' לקושש קש לתבן ור"א דקאמר זכר לתפוח לפי המדרש שכתבו התוס' יש לעשות חרוסת גם בשאר פירות שנדמו ישראל בשיר השירים אבל בשמעתין לא נקט אלא זכר לתפוח והיינו דיש לזכור הנס דכל עוד שמררו חייהם היו יולדות בריוח כמ"ש תחת התפוח וגו' כדאמרינן במסכת סוטה ולקיים מ"ש פן ירבה כן ירבה:

החרוסת מדגיש את קושי השעבוד, אך גם את "תחת התפוח" – את האנושיות של עמנו בתוך השעבוד הנורא! את השאיפה לחיים בריאים ותקינים! וזה עצמו מקהה את מרירות המרור.