מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק א'

לפני שנתחיל לדון במצוות מחיית עמלק אני מבקש להזכיר את דברי הרמב"ם (הל' מלכים פרק ו הל' א-ד):
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

הראב"ד חולק על דבריו אלו של הרמב"ם וסבור שניתן לקבל עמלקים או מז' עממין רק אם הם התגיירו להיות יהודים.

לכן כל הדברים דלהלן אמורים על סמך הנחה שלא השלימו או התגיירו.
הרב משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים השלם שואל את השאלה הבאה על המצווה למחות זרעו של עמלק:
- אמנם שאול לא קיים את מצוות מחיית עמלק, שהרי הוא השאיר את אגג וצאן ובקר, אך "הלוא מלכו אחריו מלכים כשרים במנוחה ולמה לא יצאו למלחמה נגד עמלק"? מדוע דוד המלך, שרצה לבנות את בית המקדש (האמור להגיע אחרי מחיית עמלק), לא יצא למחות זרעו של עמלק לאחר שהוא התמנה למלך?

בנוסף הוא מקשה קושיות ידועות על דברי הרמב"ם (הל' מלכים פרק ה' הל' ד-ה):
מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכבר אבד זכרם.
וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

- מדוע הרמב"ם לא פירש שבכלל מצוות מחיית עמלק גם איבוד הבהמה והשלל, כפי שכתב רש"י (דברים כה יט):
תמחה את זכר עמלק - מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:
הרי לכאורה הרמב"ם משווה את דינם של עמלק לדינם של ז' עממין ששם אין מצווה להרוג את הבהמות.
- מדוע ההבדל בניסוח בין המצווה להחרים ז' עממין לבין מצוות מחיית עמלק: בז' עממין כותב הרמב"ם ש"כבר אבד זכרם" אך לא בעמלק, בז' עממין כותב ש"כל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה" אך בעמלק לא הזכיר כדבר הזה?

לאור קושיות אלו מחדש הרב שטרנבוך את החידושים הבאים:
א. אין מצווה להלחם כנגד עמלק, אא"כ ידוע שיהיה אפשר למחות את כל זרעו. אבל אם מסתבר שלא יהיה ניתן למחות את כל זרעו אזי אין מצווה להלחם נגדם. לכן דוד המלך ועוד מלכים צדיקים לא קיימו מצווה זו ויהיה ניתן לקיימה רק בביאת המשיח (חידוש זה קשה. לשיטתו, הרי שלמה המלך מלך על כל העולם, אז מדוע לא יכל למחות את כל זרעו של עמלק?).
ב. אין מצווה להרוג בהמתם ורכושם של עמלק, אא"כ יש זיקה ברורה בין הרכוש לעמלקים. לדוגמא אם ידוע שסוג כלי היה מצוי רק בידי עמלקים.
ג. אין דין "נתבלבל בין האומות" אצל עמלקים. גם אם העמלקים מבולבלים בין האומות, עדיין יש מצווה למחות את זכרם מהעולם. [אעפ"כ משמע מדברי הרב שטרנבוך בהמשך שהוא אינו סובר שמדובר בשיוך אתני, אלא באנשים שידוע שידיהם מלוכלכות בדם ישראל. בעז"ה נרחיב בכך בהמשך.] זאת, בניגוד למקרה שהם השלימו או התגיירו שאז אין מצווה למחותם.

נעצור כאן לעת עתה, ונמשיך לדון בנושא זה בהזדמנות אחרת. בינתיים, אני מבקש מכל הקוראים לחשוב, האם הדברים המוצגים כאן משקפים את התפיסה שלכם עד עתה של מצווה זו? אשמח לשמוע.

מה אתם אומרים, צריך לכתוב כאן "הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה"?