מחשבה לפרשת בא

הקב"ה מצווה את משה ואהרן:
דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:

בקיום הציווי מצאנו דבר מעניין. כך התורה אומרת:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:

הקב"ה ציוה לדבר אל כל עדת ישראל, אך משה קורא לזקני ישראל.

אך בהמשך אנחנו רואים שמשה בעצם מדבר אל העם ולא רק אל הזקנים:
וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ:

יתרה מזאת, זה לא הפעם הראשונה שמצאנו תופעה כזאת. כשהקב"ה אומר למשה בסנה:
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:

משה עונה חזרה:
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:

על מי משה מדבר "והן לא יאמינו לי"? על הזקנים או על העם?

כך קורה גם כשמשה מקיים את ציווי "לך ואספת את זקני ישראל":
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם:
וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

משה אוסף את הזקנים אך בפועל מדבר אל העם.

עד כאן העובדות. מכאן פרשנות/דרשנות.
חשבתי לקחת את הדברים לכיוון סגולתם של עם ישראל, שעובדים קשה ונמצאים תחת עול השיעבוד, ואף על פי כן סקרנותם והתעניינותם לא מתו ואולי אף גברו על אלו של הזקנים שאותם היה צריך לקרוא ולאסוף. הרצון של עם ישראל להתעלות מעל החיים החומריים ולהתחדש בחייו הרוחניים היתה קיימת ופעילה וכשראו שיש אסיפת זקנים, מיד העם היה מגיע כדי לשמוע "מה התחדש בבית המדרש".