יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

כרטיס בלבבי לתרומת איברים

לפני מספר חדשים, עת התבשרנו על יציאתו לאור של כרטיס בלבבי לתרומת איברים כתבתי את הפוסט הזה. מאז קראתי ואספתי ודברתי והתכתבתי בנושא עם גורמים שונים ואני מבקש לסכם כאן את אשר העליתי בחכתי.

גליתי שלוש גישות ביחס לכרטיס בלבבי מבין הרבנים שחתמו על ה'קול קורא' לציבור לחתום על הכרטיס:

א. גישה ראשונה - הרופאים ככלל וכמערכת הם חשודים על רצח. הם אינם שותפים בראייה שלנו שחיי שעה הינם חיים, ושאפילו קיצור חייו של חולה בכמה דקות הינו רצח, ולכן אין לסמוך על שום דבר שהרופאים עושים. כך אני מבין את דבריו של הרב אליעזר מלמד (קישור):
יש לציין, שעמדת רבותינו לחייב שיתוף רופא ירא שמים בצוות קביעת המוות, לא נבעה מהתעקשות או רצון להתערב בעבודת הרופאים. הדרישה באה מתוך חשש מבוסס, שישנם רופאים אשר סוברים כי מותר ליטול איברים גם ממי שמוגדר כצמח או גוסס, למרות שמוחו עדיין לא מת באופן מוחלט, וזאת משום שממילא אין יותר סיכוי שיחזור לחיים. ואף שעמדה זו נובעת מכוונות טובות, על פי ההלכה היא רצח.

כך גם ראיתי במכתב שהפיץ הרב מנחם בורשטיין ממכון פוע"ה בו כתב בין היתר:
כפי שציינתי, רוב רובם של הרופאים הם צדיקים, אך אחרי 20 שנה של הכרות עם המערכת הרפואית מבפנים, אני חייב לומר שיש רופאים שמעגלים פינות (וגם בין הרופאים הדתיים).
את חוסר האמון שיש לאנשים כלפי המערכת הרפואית, לא הרבנים יצרו, אלא השוליים מבין הרופאים, שגרמו ב"יושרם" לקנות להם שם כזה.
לא לחינם קמו ארגונים כמו של הרב פירר והרב פישר, שבאו להשלים את חוסר האימון שנוצר בשטח. תפקיד שהיה באופן טבעי, מתאים לרופאי המשפחה.
אני חושב שהקריטריון ההלכתי הוא ברור, כאשר יש לרופא אינטרס מעבר לתפקיד הריפוי, או כאשר מדובר בדבר מורכב, צורך הדבר פיקוח הילכתי.
מדברים ששמעתי אני חושב שגם הרב פרופ' יגאל שפרן תומך בגישה זו.

הבעייתיות בגישה הזאת:

- איך בכלל מותר לאשפז חולה הנוטה למות בבתי החולים - הרי יש לרופאים אינטרס לפנות מיטה. כל יום של חולה בבית החולים עולה כסף, שימוש במכשירים ומכונות שונות עבור חולים הנוטים למות גם כך עולים הון תועפות. מה פתאום אנחנו סומכים על הרופאים שהם לא יקצרו את חיי החולים כדי לחסוך כסף?

- לכאורה, אם יש בעיה בנאמנות הרופאים, כרטיס בלבבי פותר רק צד אחד של המשוואה - הצד של התורם. מי שנמצא בצד של הנתרם הוא בבעיה. לכאורה יהיה אסור לו לקבל איברים ממת מוות מוחי, שכן עלולים לרצוח את החולה ההוא רק בשביל לקצור את איבריו. לדידי, עד שהרבנים הללו לא יבהירו את דעתם לגבי קבלת תרומת איברים, מי שחותם על כרטיס בלבבי על דעתם של רבנים אלו, הוא למעשה חותם שהוא מוכן לתת בשעת הצורך איבר אך הוא יימנע מלקחת איבר באם יצטרך ר"ל. זה ממש "שלי שלך ושלך שלך - חסיד".

ב. גישה שנייה - מהיות טוב. התומכים בגישה זאת, ביניהם עד כמה שאני מצליח להבין הרב פרופ' אברהם שטיינברג, הרב יואל קטן ועוד, סבורים שאכן אין בעיה לחתום על כרטיס אדי, וחלקם אף חתומים על כרטיס אדי. אלא, שכרטיס אדי אינו שיא השלמות ויש בו מספר פגמים שאותם ניתן לתקן יחסית בקלות ואת זה עושה כרטיס בלבבי:
- פתיחת פה לשטן - בכרטיס בלבבי אין אזכור של "אחרי מותי".
- הגדרת איש הדת - בכרטיס אדי יש סעיף עלום האומר ש"בתנאי שאיש דת מטעם המשפחה יאשר את התרומה" ללא הגדרה מיהו איש הדת, דבר שעלול להביא את המשפחה לחשוש לתרום מכיון שהם אינם יודעים למי התכוון התורם כשחתם. בכרטיס בלבבי יש הגדרה מיהו איש הדת - ארגון ערבים.

הבעייתיות בגישה הזאת היא שיש לעיין עד כמה הרצון להיות לכתחילה ומהדרין מצדיק את הפרישה מהציבור הישראלי בתחום הזה.


ג. הגישה השלישית (עודכן ליתר בהירות ביום חמישי כ' בחשוון לבקשת הקוראים) - של הרב יובל שרלו ושל רבנים נוספים שבעבר תמכו בכרטיס אדי ללא הסתייגות. הציבור משום מה לא חותם על כרטיס אדי. זו עובדה. הם היו מעדיפים לא להתחלק מהציבור הרחב בנושא הרגיש הזה של תרומות איברים. אלא שעדיף שיהיה קיים כרטיס בלבבי שאולי יצליח לשכנע עוד אנשים לחתום ולתרום איברים, מאשר המשכת המצב הקיים כיום שיש כרטיס אדי שהרבה אנשים לא חתומים עליו. לדידם, אם יהיה קיים גם כרטיס בלבבי יהיו כאלה שלפחות יחתמו על כרטיס בלבבי וזה עדיף מכלום.

[אני סבור שאם אותם רבנים יסיימו כל שיעור וכל הרצאה וכל ראיון שהם נותנים במילים: "רבותי וגבירותי, אני רוצה שכולם יסתכלו אלי ויראו מה שאני מחזיק בידי. זהו כרטיס אדי לתרומת איברים. אני סבור שמצווה גדולה לחתום על כרטיס אדי ומבקש מכל אחד מכם שיחזיק בכרטיס בארנקו כפי שאני מחזיק", אז המציאות בציבור הדתי ישתנה יותר מהר מאשר ע"י הקמת עוד כרטיס.]



לסיום הפוסט הזה אני רוצה להזכיר שחוק הקדימות איננו קיים בכרטיס בלבבי. עפ"י החוק מי שחתום על כרטיס אדי עד ה1.1.12 יקבל קדימות בטור להשתלה על פני מישהו אחר בעל אותם נתונים רפואיים (היו מי שהסבירו לי שההסתברות להחלת החוק הזה הם קטנים ואפילו זניחים, כי הוא חל רק כאשר האיבר מתאים לשתי ממתינים בטור להשתלה ושניהם בעלי אותם נתוני זכאות ואחד מהם חתום על כרטיס אדי ואחד לא). מי שיחתום אחרי ה1.1.12 יצטרך לחכות שלוש שנים כדי לקבל קדימות. על פי האמור לעיל, גם מי שחתום על כרטיס בלבבי יכול גם לחתום על כרטיס אדי.

יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

אכילה לאחר השקיעה בצאת שבת

הגמרא בפסחים (קה.) אומרת כי אין להתחיל סעודה בשבת לאחר חשכה:
הכי אמר רב: לקידוש - קובעת, ולא להבדלה קובעת. והני מילי - לענין מיפסק, דלא מפסקינן. אבל אתחולי - לא מתחלינן.
[רש"י: והני מילי - דלהבדלה אינה קובעת - לאפסוקי סעודתא אבל אתחולי לא מתחלינן משחשיכה - עד שיבדילו.]

כך נפסק גם בשולחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים סימן רצט סעיף א):
אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל.

אך מתי זה משתחשך?
המשנה ברורה הולך בעקבות המגן אברהם ומסביר שמדובר משעת השקיעה:
ואפילו בספק חשיכה ועיין לעיל בסימן רס"א במ"ב דנקטינן לספק חשיכה תיכף מששקעה החמה לענין הדלקת הנרות וכל מלאכה

דבריו של המשנה ברורה ש"משתחשך" הוא משעת השקיעה, הינם מחלוקת אחרונים. לעומת המגן אברהם, הט"ז חלק על כך ויישב המנהג שהיה קיים בזמנו לערוך סעודות בזמן שהינו ספק חשיכה, דהיינו לאחר השקיעה. 

בעל ערוך השלחן נטה יותר לכיוון הט"ז, והוא מדייק את דבריו מדברי הרמב"ם:
יש מתרעמים על סעודות גדולות שמתחילין לאכול סמוך לחשיכה בשבת והוא איסור גמור [ב"ח ומג"א] ויש מי שמתיר דאין האיסור אלא בוודאי חשיכה [ט"ז סק"א] וכדיעה זו הביא אחד מהגדולים בשם פסקי תוס' שכתבו דבעל נפש יזהר לאכול ספק חשיכה אבל אין למחות ביד אחרים [א"ר סק"ה] וכן משמע מדברי הרמב"ם פכ"ט דין ה' שכתב משיצא היום אסור לו לאכול ולשתות ולעשות מלאכה או לטעום כלום עד שיבדיל עכ"ל הרי דווקא משיצא היום אסור ועוד דדומיא דמלאכה נקיט שזה וודאי לא שייך קודם חשיכה כמובן ולכן בשעת הדחק יש להקל בזה עד שתחשך ממש מיהו לכתחלה וודאי יש להדר שלא לבא לידי כך ויתחילו לכל הפחות בשעת השקיעה ותבא עליהם ברכה:

גם מדברי בעל כף החיים נראה שהוא נוטה יותר לכיוון הט"ז.

בהמשך דבריו כותב המשנה ברורה שאם הוא לא אכל סעודה שלישית, או אפילו אם סתם הוא תאב לאכול או לשתות הוא יכול לאכול גם לאחר שקיעה, כל עוד זה חצי שעה לפני צאת הכוכבים.

דבריו אלו של המשנה ברורה כנראה מתאימים לזמן בין השמשות ארוך כפי שהוא הכיר באירופה, אך מה הדין בתנאים שאנו מכירים, שהשקיעה היא כעשרים דקות בלבד לפני צאת הכוכבים?

הרב בנימין זילבר בשו"ת אז נדברו חי"ג סימן כב דן בדברי המשנה ברורה ומכריע (קישור):
ולאור האמור נראה דגם מה שמתיר בלא קיים מצות סעודה ג׳ דאיו להקל אלא ברבע שעה לאחר שקיעה שלנו

גם את היתרו זה הוא מסייג בכך שאין לאכול לאחר השקיעה יותר מכביצה.


יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

הרב נתן צבי פינקל זצ"ל

את ראש ישיבת מיר הג"ר נתן צבי פינקל הזדמן לי לראות פעמים ספורות בחיי. אני יודע עליו מעט מאד, ואף על פי כן אני מרגיש יראת הרוממות כלפי דמותו.

התחושה הזאת מגיעה משני נקודות:

א. כבר לפני למעלה מעשור ר' נתן צבי היה שבר כלי מבחינה פיסית. מחלת הפרקינסון וניוון השרירים ממנו סבל פגע קשות ביכולת השליטה שלו על אברי גופו. אדם במצב כזה שהיה מחזיק בכל משרה רגילה שאנחנו מכירים מן הסתם היה ממעט בעיסוקיו ויושב לו באיזה פינה בלי הרבה קשר עם הבריות. אך האיש הזה בגבורתו לא רק שלא ישב ספון במשרדו או בביתו, אלא עמד בכל האחראיות של היותו ראש ישיבה במובן הכי רחב של המילה.
לא מדובר רק על מסירת השיעורים הקבועים שלו לבני הישיבה, דבר שבודאי לא היה קל עם מחלתו הקשה.
לאחר שהקים שלוחה של הישיבה במודיעין עלית באחוזת ברכפלד והפקיד את הישיבה השלוחה שם לראשותו של אחד מבני המשפחה, כמסורת ישיבת מיר, הוא לא חדל מלראות את השלוחה כחלק מהאחריות שלו ודאג לנסוע פעם או פעמיים בשבוע מירושלים ללמוד ולהעביר שיעור בשלוחה שם.
על אף מחלתו הוא לא השיל מעצמו את האחריות למצב הכלכלי של הישיבה. מן הסתם הוא היה יכול למנות מישהו אחר מבני המשפחה שיהיו אחראים על הנסיעות לחו"ל לגייס כספים, אך הוא תפס שזה חלק מהאחריות שלו והוא לא היה מעוניין שמישהו אחר יעשה את העבודה שלו.

ב. בעולם החרדי מקובל לצייר את ר' נתן צבי פינקל כנסיך. בן למשפחת פינקל, נשא את שם זקנו הסבא מסלבודקא, התחתן עם ענף אחר מהמשפחה וירש את ראשות הישיבה. האמת היא לעולם יותר צבעונית.
לפני כמה שנים פרסם הבלוגר S את התמונה הזאת של בוגר התיכון נתן (נתי) פינקל:


הוא למד בתיכון הזה, בכיתה בו היו כנראה בנים ובנות ביחד. הוא הגיע למעמד הרם של ראש הישיבה הגדולה בארץ ישראל, לא רק בגלל יחוסו המשפחתי ושמו אלא גם בזכות עמל והשקעה.

בעולם הציוני דתי בכלל ואצלי בפרט יש יחס קצת אמביוולנטי לגדולים החרדים. אני חושב שהאיש הזה שהלך הבוקר לעולמו בפתע היה צריך להיות דמות לחיקוי הן בעולם החרדי והן בעולם שלנו. 

יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

ביקורת ספרים: "רבנות: האתגר"

הספר "רבנות: האתגר" יצא לאור ע"י המכון הישראלי לדמוקרטיה ועם עובד. הספר, בעריכת ידידיה שטרן ושוקי פרידמן הינו שני כרכים עבים (יחד מעל 1000 עמודים) ובהם אסופת מאמרים בנושא רבנים ורבנות.
אלו שעוקבים אחר הדברים שאני כותב יודעים שמחלק מהמאמרים בספר נהניתי מאד, והם בהחלט עוררו אותי למחשבה, כדוגמת מאמרו של פרופ' שטרן בנושא "רבנות כמנהיגות רלוונטית" ומאמריהם של הרב ד"ר בני לאו והרב ד"ר מיכאל אברהם. ואף על פי כן תחושתי הכללית מהספר הנה של אכזבה. כרב מכהן המחפש אחר אתגרים בעבודתו זו, הייתי בטוח שלאחר סיום קריאת רוב המאמרים בספר תהיה לי רשימה ארוכה של אתגרים שעלי לקחת ללבי בשנים הקרובות. בפועל את מספר המאמרים שעסקו באתגרים בעולם הרבנות אפשר לספור על אצבעות יד אחת.
יתרה מזאת, יש מאמרים בספר שלאחר קריאתם לא היה ברור לי שמחברם אי פעם נפגש עם הרבנות בישראל. לדוגמא אני מוכן לנקוט במאמרה של ד"ר גילי זיון, שכלל לא הבנתי מדוע הוא נכלל בספר הזה. המאמר עוסק בשאלה הבאה:
כיצד זה שדווקא בעידן הנוכחי שבו התבססה בחוגים נרחבים ההכרה הפוסט מודרנית שיש יותר מסמכות ידע אחת ושאין לאף ממסד מונופול על האמת בה"א הידיעה - הולכת ומתפתחת בחלק ניכר של חוגי הציונות הדתית דמות של רב 'כל יכול' שידו בכל תחום ותחום? רב המספק תשובה אחת אמתית וברורה לכל האנשים הפונים אליו, הלוא היא 'תשובת ההלכה'? ולא עוד אלא שפסיקתו איננה מצטמצמת בד' אמות של הלכה, אלא הוא בקיא בשאלות בטחון ומדיניות ובשאלות חברתיות ופסיכולוגיות - ואין אתר פנוי מיניה? 
המחברת אגב אינה מביאה אפילו דוגמא אחת לאותם רבנים יודעי כל.
כדי לענות על השאלה הזו, המחברת כותבת ב15 עמודים את מה שחכמינו אמרו במשפט אחד (היא אגב לא מזכירה אפילו את המשפט הזה, משום מה):
עשה לך רב והסתלק מן הספק. 
הספר מכיל עוד מספר מאמרים שהתאכזבתי מהם קשות, דווקא בגלל השמות המבטיחים של מחבריהם, אך בפועל לא מצאתי בהם תוכן מחודש, כדוגמת מאמרו של הרב ד"ר יהודה ברנדס הנקרא "על מבוכת הרבנות" שבו הוא בסך הכל מסביר לקורא שיש סוגים שונים של רבנים: ראש ישיבה, מורה הוראה, מלמד תינוקות וכד'.
סיכום הביקורת שלי עד כה הוא שעל העורכים היה לסנן בין המאמרים שקבלו ולהסתפק בעריכת כרך אחד של מאמרים חדשניים ומעניינים.

ציינתי בעבר לביקורת אחרת שעוררה הספר הזה - מקומם של הספרדים והמזרחיים בין הכותבים. אני מסכים עם הביקורת הזאת לחלוטין, ודי נבוך למצוא את מאמרו של פרופ' צבי זוהר, עלה התאנה של הספר מהבחינה הזאת, מוטל בעמודיה האחרונים של הכרך הראשון. ישנם עוד שני מאמרים המשווים בין רבנים ספרדיים לבין רבנים אשכנזיים. תוכלו לראות בעצמכם בתוכן העניינים של הכרך הראשון:

[המאמר של רוזנק, אגב, מקדיש 17 עמודים לרב סולובייצ'יק, עוד 9 עמודים לראי"ה קוק ובסוף 4 עמודים לרב חיים דוד הלוי.]
אולי תוכלו אתם להסביר לי מה עבר בראשו של זה שכתב את כותרות המאמרים. שימו לב לתארים של הרבנים האשכנזים מול התארים של הרבנים הספרדיים:
הרי"ד סולובייצ'יק, הראי"ה קוק והח"ד הלוי.
ר' יעקב שאול אלישר והרב אברהם יצחק הכהן קוק
אינני יודע להסביר זאת.

יום חמישי, 3 בנובמבר 2011

על כתב האישום נגד הרב מוטי אלון ותגובתו של הרב אלון

לאחר שאתמול הפרקליטות הודיעה על הגשת כתב אישום נגד הרב אלון, הרב אלון החליט לשבור את שתיקתו והוא הגיב היום בנאום ששודר בשידור ישיר בYNET (כל הכבוד להם על השידור. עד כמה שידוע לי הם כלי התקשורת היחיד ששידר את הדברים). ראיתי את עשרים הדקות הראשונות של דבריו. לעת עתה לא מצאתי ברשת מקום בו ניתן לצפות בכל דבריו ולהשלים את מה שפספסתי, או לקרוא את תמליל דבריו, כך שבהתייחסותי את מסתמך רק על זכרוני.

יש להודות שהקטעים מכתב האישום שהתפרסמו בתקשורת לא נראים חמורים בכלל, וקשה לי להאמין שמישהו יצליח להוכיח את אשמתו של הרב אלון בהם. וכפי שהגדיר זאת חברי חיים ולדומירסקי (כן, מעולם קטן) בסטטוס בפייסבוק: "ברצינות??? אלה האישומים???".

בדבריו הרב אלון תקף את התנהלות פורום תקנה, ואף האשים את אחד מחבריה ואת הרבנית יהודית שילת בעידוד המתלוננים שעליהם הפרקליטות מבססת את כתב האישום. מלבד רמז מאד עבה לרבנית שילת, שמאד קשה לפספס במי המדובר, הרב אלון האשים גם אחרים בפורום ואף נתן רמזים במי המדובר (אני לא הבנתי את מרבית הרמזים, כולל ראש ישיבה שהשווה אותו לד"ר ג'ייקל ומר הייד), אך הוא נמנע מנקיטה בשמות. אני חייב לומר שאינני מבין את הטקטיקה הזאת. אם ההאשמות נכונות בעיניו, שחבר הפורום רודף אותו ותפר לו תיק והצליח לרמות את שאר חברי הפורום, מה לא מוצדק בנקיטת השם באופן מפורש ולא ברמיזות? לא רק זה, כל עוד אותו תופר התיקים המצליח עדיין חופשי לפעול מבלי שהקרבנות הקודמים שלו אפילו הפנו אליו אצבע, מה ימנע ממנו לתפור תיקים לעוד רבנים מצליחים ומשפיעים בציבור?

הרב אלון הזכיר בדבריו שבמהלך השנתיים האחרונות הוא גזר על עצמו שתיקה. אני לא שמעתי ממנו הסבר לגזירה הזאת. מדוע לשבור את השתיקה עכשיו ולא לפני שנתיים או בעוד חצי שנה?

השאלה הגדולה ביותר שעלה מדברי הרב אלון הוא מה היה המניע של פורום תקנה לתפור לו תיק, וכיצד יכול להיות שהוא הסכים לקבל על עצמו את הדין (חוץ מזה שהוא אמר שהוא טעה בזה, כנגד דעתו של הג"ר מרדכי אליהו).

מבחינה ציבורית פנים-מגזרית, אינני יודע מה כתב האישום והמשפט יעלו או יורידו. אלו שדבקים ברב אלון ימשיכו לדבוק בו גם אם יצא אשם במשפט, ואלו שמאמינים לפורום תקנה על אף ההאשמות של הרב אלון ומקורביו כנגד חברי הפורום מן הסתם ימשיכו להאמין שלפורום הגיעו נתונים אודות מעשים חמורים בהרבה מאלו הנמצאים בכתב האישום.

בכל אופן, אחרי ששמעתי את דבריו של הרב אלון חזרתי לקרוא את דבריו של הרב אהרן ליכטנשטיין. אלו הדברים שלאחר קריאתם בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שהרב אלון לא יוכל יותר להיות דמות ציבורית. אינני יכול לומר היום, אחרי שמיעת חלק גדול מדברי ההגנה של הרב אלון, שמשהו השתנה בתובנה הזאת.

ואתם, חברים, מוזמנים לפרוק את אשר על לבכם בפרשה הכואבת הזאת בתיבת התגובות. 

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

אין תגובה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

המקרה שלפניכם לא היה ולא נברא אך משל היה.

ד"ר פרחיה, תזונאי ידוע מאזור ירושלים, הוציא לאור ספר בהוצאת הספרים של עיתון שהיה פעם הנפוץ במדינה. בספר הוא קורא לחזור לדיני התורה במטבח היהודי. "כשחז"ל הרחיבו את מצוות 'לא תבשל גדי' הם לא העלו בדעתם שכל משפחה דתית תחזיק ארבע סרוויסים שונים", התחיל אחד הפרקים בספר החדש, "המטבחים של היום כבר לא גדולים מספיק כדי להכיל כל כך הרבה כלים!". אך את עיקר זעמו הוא שפך כנגד הכללת העוף בקטגורית הבשר ההלכתית. "משפחות רבות ניזונות באורח קבע מבשר עוף דווקא. לא ייתכן שנגיסה קלה בחתיכת עוף תמנע אכילת חלב במשך חצי יום! כמות הסידן שמפסידות משפחות רבות מדי יום יש בה סיכון בריאותי של ממש!", הוא טוען באחד הפרקים המרכזיים בספר. העיתון, שהיה פעם נפוץ ושמחזיק בהוצאה לאור שפרסמה את הספר של ד"ר פרחיה, החליט להקדיש מספר עמודים במהדורת סוף השבוע לראיון קידום לספר החדש.

הטור שלנו השבוע בא לדון בשאלה הבאה: מה צריכה להיות התגובה הרבנית לספר החדש ולראיון המתפרסם אודותיו?

מחד, לא יעלה על הדעת שאדם, חשוב ככל שיהיה, יפנה לקהל שומרי המצוות והמסורת ויבקש לבטל מנהגים חשובים שכולנו גדלנו עליהם, מבלי שישמע איזה שהוא קול מחאה רבני בנושא. השארת העניין בלי שום תגובה רבנית עלולה להראות כאילו אין לרבנים מענה לטענות שהועלו כנגדם וכנגד ההלכה היהודית, או חלילה עלולה אפילו להתפרש כהסכמה שבשתיקה. שתיקה גם עלולה להתפרש כחוסר אמפטיה למצוקות של אנשים בחברה שמחבר הספר בא לתת להם מענה בדרכו.

מאידך, יש בכך מספר סכנות. אף רב הוא לא מגלומן מספיק לחשוב שהוא יכול להתחרות במידת הפרסום והחשיפה שיש לעיתון ולהוצאת ספרים ידועה. במקרה כזה, ההוצאה רק מחכה לתגובה רבנית כדי להציג מצג של פולמוס ער. זאת ועוד, תגובה רבנית עלולה להתפרש כאילו יש כאן מחלוקת, כמו מחלוקות רבות אחרות שיש בעולם ההלכה היהודית: זה סובר כך וזה סובר כך, זה נוהג כך וזה נוהג כך, כאשר במציאות מדובר במקרה זה לכל היותר במחלוקת שהוכרעה לפני למעלה מאלף שנה מבלי שלאף אחד יש את הזכות או את האינטרס לפתוח אותה כיום.

בנוסף, לחלוטין לא ברורה מידת הנזק שיש בשתיקה הרבנית. אמנם לעיתון יש קהל קוראים רחב, אך כפי שכבר ציינו הוא כבר לא הכי נפוץ ולחלוטין לא ברור שכל מי שקונה את העיתון אכן יקרא את הכתבה המדוברת וישתכנע. התייחסות רבנית אליו רק תגרום שהרבה יותר אנשים יחפשו ויקראו את הכתבה המדוברת. עם כמות הספרים היוצאת לאור מדי שנה, כמות האנשים שיבחרו מיוזמתם לקרוא ספר שלם בנושא אזוטרי כזה היא כנראה גם לא כל כך גדולה באופן שמצריך התייחסות פומבית ונרחבת.

בעידן התקשורת האלקטרונית שאנו חיים בו, יכול כל אדם בקלות יחסית לפרסם את דעותיו לציבור ואחר כך לצפות שכל העולם ואחותו יבואו ויגיבו על התזות שלו. זהו מצב שהוא לחלוטין לא פשוט, ולא פעם המגיב הפוטנציאלי אומר לעצמו: אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

אז מה דעתכם, קוראים יקרים, האם על הרבנים כקבוצה או כפרטים להגיב על כל פרסום הסוטה מדרך ההלכה המקובלת? ויותר מכך, האם מאמר קצר כמו זה, הדן אם צריך או לא צריך להגיב לפרסום כזה, הוא בעצמו מהווה בעצם תגובה?

לזכות או לחובה?

בעיתון ישראל היום מסוף-שבוע שעבר התפרסם כתבה נרחבת על הרב אלישיב, תחת הכותרת "הפוסק". תוכלו לראות את הכתבה במלואה כאן.
בין היתר מופיעים הדברים הבאים של הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה (שצונזרו, אגב, מאתרים חרדיים אחרים - כדוגמת כאן וכאן):
הוא 'גיבור' מבחינה הלכתית אדם חזק שאין אצלו עיקופים או הקלות. ההלכה זה עד הסוף. הדברים חתוכים. הוא שומע את כל הפרטים רוצה לדעת הכל. לא פעם הוא הציל חיים. היה לי חבר בארה"ב שאחת מבנות הקהילה שלו אשת כהן 'הסתבכה' עם גבר. היא היתה צריכה להתגרש מבעלה למרות שלשניים היו שבעה ילדים והם לא רצו לפרק את התא המשפחתי. האישה טענה כי היתה מסוממת בעת המעשה. הרב אלישיב התעקש לקבל חוות דעת שונות על מצבה והצליח להוכיח ולקבוע שהיא לא היתה שפויה באופן זמני ולכן היא מותרת לבעלה. רק אנשים בסדר גודל שלו יכולים לקחת על עצמם פסיקות הלכתיות כאלה
קראתי את המעשה המובא בדבריו של הרב בורשטיין, והתלבטתי אם לא מדובר באותו מעשה שאני מכיר שסיפר רב מארה"ב בשיעור הזה (בערך בדקה 64). השיעור הוא באנגלית ותרגמתי פחות או יותר את הדברים לפניכם (מומלץ להאזין למקור ולא להסתמך על התרגום שלי):
זוג שהבעל חשד שאשתו בוגדת בו, שכר חוקר פרטי שחזר אליו עם תמונות בהן האשה מתייחדת עם גבר זר (אין ראיות על מעשה ביאה). במהלך הדיונים על גירושין, הזוג הגיע למסקנה שהם עדיין אוהבים אחד את השני ורוצים לחזור לגור ביחד. השאלה נפלה לחיקו של רב קהילה (הדובר).
רב הקהילה חקר את המקרה לעומקו, ורצה לטעון שהאשה נחשבת אנוסה מכיוון שהאיש איתו התייחדה נתן לה סמים והיו תסמינים שבריאות נפשה אינו תקין. הוא פנה למספר רבנים בכירים בארה"ב עם הרעיון הזה ואף אחד מהם לא רצה להכריע בנושא.
הרב טס לא"י ונפגש עם הרב אלישיב יחד עם רב אחר הדובר אנגלית, אידיש ועברית. הרב אלישיב ענה שהם לא יכולים לחזור לגור ביחד. הרב השואל הגיב ואמר שהוא רואה מול עיניו את ילדי הזוג והוא יודע שההחלטה תשנה את חייהם, למה אי אפשר לומר שהאשה בחזקת היתה אנוסה? הרב אלישיב ענה שצריך להבין יותר מה התרחש בין האשה והגבר הזר. למחרת הרב חזר אל הרב אלישיב והרב אלישיב חקר מה בדיוק היה בסמים שאותם האשה נטלה, ובסופו של דבר התיר לזוג לחזור לגור ביחד.

האם אתם הייתם מביאים את הסיפור הזה כסיפור המספר בשבחו של הרב אלישיב, או ההיפך?

יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

כלים הלכתיים פורמליסטיים: תינוקות שנשבו

המשך מכאן: כלים הלכתיים פורמיליסטיים

זמן רב התגלגל השימוש במושג זה בתוך מחוזות ההלכה ולא עורר שום התנגדויות. אך כשאנשי אתיקה ומוסר, פילוסופיה ומחקר שלחו את ידיהם אליו - מיד עוררו את הדוב מרבצו. הם לקחו את הכלי וניסו לטעון שהיחס לחילוני מכיל לא רק את הכלי אלא גם את תוכנו. היינו: הביטוי 'תינוק שנשבה' מכונן את יחס הדתיים לחילונים - יחס פטרנליסטי מתנשא ממילא. את ההעתקה - המוטעית - של הכלי ההלכתי למגרש האתיקה והמוסר עשו אנשים מהצד הדתי והחילוני כאחד...
והלוא כל עניינו של השימוש במושג 'תינוק שנשבה' כלפי החילונים נובע דווקא מרגישות חברתית המבקשת לאפשר שילוב ולמנוע נתק בין דתיים לחילונים בחברה היהודית. 

(מתוך: הרב ד"ר בנימין לאו, רבני קהילות - בין ההלכה לחיים, רבנות: האתגר, עמ' 163-164)



לבוא ולומר שהם תינוקות שנשבו, יש בזה אינפנטיליזציה של הציבור הזה. הביטוי "תינוק שנשבה" אומר: אין להם שום דבר, אבל נעבך הם לא אשמים בכך. אינני מפקפק בעובדה שיש אנשים כאלה, אבל גם איני מפקפק בכך שיש אנשים כאלה גם במחנה שלנו.
בהלכה יש קטגוריה של תינוקות שנשבו. השאלה היא האם זה כל מה שאני יכול לראות בציבור החילוני? רק תינוקות? ורק שנשבו?
...
אם יש נושאים הלכתיים מסוימים שלגביהם הקטגוריה הזו היא רלוונטית, כמו לגבי השאלה אם אחד מהם בישל בשבת בצבא, האם המלאכה נחשבת שנעשתה בשוגג או במזיד, ואולי גם לגבי דין מגעם ביין, ועוד שאלות - אז יש מקום להפעיל את הקטגוריה הזאת. אבל לומר טוטלית שזה כל מה שיש באדם או בציבור, זה נראה לי מגמד, ולא הולם את מידת הכבוד שיש לתת לצלם אלוקים שבאדם, גם כשהוא איננו בדיוק כפי שאנחנו היינו רוצים שיהיה. 

(מתוך: הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, מבקשי פניך, עמ' 144-145)

יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

כלים הלכתיים פורמיליסטיים

אחד המאמרים היותר מעניינים בספר "רבנות: האתגר", בהוצאת עם-עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא מאמרו של הרב ד"ר בנימין לאו בנושא "רבני קהילות - בין ההלכה לחיים". במאמר זה הוא דן "בכלים משפטיים פורמליסטיים" שההלכה עושה בהם שימוש. לטענתו כלים אלו הם סמנטיים בלבד, ואינם אמורים להיתפס כאמירה עקרונית.

לעקרון הזה הוא נותן שלוש דוגמאות:
א. הוא מתאר שכרב קיבוץ הוא הועמד בפני הבעיה הבאה: כדי לפטור את בכורות הרפת מקדושת בכור היה עליו למכור את בהמות הרפת לגוי, אך כדי להאכיל את בהמות הרפת בירקות תרומה היה עליו למכור אותם לכהן. כיצד אפשר למכור בהמה גם לגוי וגם לכהן? ובכן, הרב בני לאו התייעץ עם מספר רבנים ולא קיבל תשובה מספקת עד שהוא הגיע לחכם ירושלמי שאמר לו את הדבר הבא: "תחמוס אותו!".
כך הוא מסביר (עמ' 161):
על פי דין, יש איסור לגזול גוי אך אין איסור לחמוס אותו, ואפילו שלא בפניו. עצתו של אותו חכם ירושלמי הייתה להקצות סכום כסף מסוים, להניחו במקום מסוים עבור הגוי 'השותף' ברפת ולקנות ממנו את הרפת בחזרה, בקניין של חמס, כלומר, בלא רשותו. 
[אני לא מבין כיצד הפתרון הזה עוזר. אם אתה חומס את הגוי מדוע שהרפת ייחשב עדיין בבעלות הגוי לעניין בכור? מישהו יכול להסביר לי?]
טענתו של הרב לאו היא שהשימוש בחימוס הגוי הוא שימוש פורמליסטי בלבד, כדי לפתור בעיה הלכתית סבוכה, ובודאי שאין להסיק מהשימוש המשפטי-פורמליסטי בכלי הזה שאכן מותר לחמוס גוי למעשה.

ב. התייחסות לחילונים כ"תינוק שנשבה". גם כאן סובר הרב לאו שהשימוש בנימוק תינוק שנשבה הינו שימוש משפטי-פורמליסטי שבא להוריד מאחינו שאינם שומרים תורה ומצוות את התואר מומר. אין להסיק מהשימוש בו מסקנה מעשית כיצד עלינו להתייחס תודעתית לאדם הלא-דתי שאנו פוגשים בעבודה, בשכונה וכד'.

ג. הצלת גוי בשבת "מפני איבה". השימוש בנימוק "מפני איבה" להענקת טיפול רפואי לגוי בשבת הוא שימוש פורמליסטי שלא נועד להעמיד גדרים למקרים בהם אין להושיט עזרה, כגון מקרה שאף אחד לא רואה.

בסיום מאמרו, מציב הרב ד"ר בני לאו אתגר לרבני דורנו למצוא כלים משפטיים-פורמליסטים שיכולים להתקבל גם בשיח הציבורי. לדוגמא הוא מביא את הכלי הידוע, והבעייתי בגלל גבולותיו הלא ברורים, של "כבוד הבריות".

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

הנצי"ב על מאובנים

בפרשת השבוע הקרובה, פרשת נח, מתייחס הנצי"ב (העמק דבר) לנושא מציאת מאובנים. על הפסוק "וימח את כל היקום" (בראשית ז כג) הוא כותב כך:
וימח את כל היקום - נמחו הגופות ודייק הכתוב 'אשר על פני האדמה' אבל נשתיירו כמה גופות שנפל עליהם עפר הרבה ע"י שטף המים ונשארו הגופות קיימין. והן הנה עצמות שמוצאין חופרי ארץ ומוצאין עצמות מבריות שלא נמצא עתה בעולם. ומזה שפטו הרבה שהיה לפני בריאה זו עולם אחר ואז היו בריות אחרות. ובאמת יש בבראשית רבה כמה פעמים על המקרא והנה טוב מאד מלמד שברא הקב"ה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לו ודין לא הניין לו... מכל מקום קשה לדעתי לומר כן שהרי מבואר בשמות רבה "'אלה תולדות השמים והארץ' מה פסל? שהיה בורא עולמות והיה מסתכל בהן ולא היו ערבים עליו ומחזירן לתהו ובהו" וא"כ לא נשתיירו מהם שריד ופליט.
אלא נראה שהעצמות האלה המה מלפני ימי המבול. ואע"ג שנמצאים באקלים שאינם חיים שם זה נעשה ע"פ ששינו את דרכם על הארץ לפני המבול והלכו למקום אחר. ומה שמוצאין בריות משונות הוא ממה שהרכיבו שני מינים שונים ונולד ע"י זה בריות משונות כמו הפרד היוצא מהרכבת סוס וגמל. והיה ההשגחה שישתיירו עצמות אלו כדי שיבא דור אחרון ויכיר סתרי הטבע וזהו כבודו ית'.
עד כמה שידוע לי בנושא זה, הבעייתיות בדברים שכותב כאן הנצי"ב זה שהמאובנים מתקופות פרה-הסטוריות שונות נמצאו במדוייק בשכבות שונות באדמה. זה כבר מקשה לומר שכל היצורים שנמצאו חיו לפני המבול. בייחוד הדבר קשה שלא נמצאו מאובני אדם כמו שנמצאו מאובני דינוזרים.

יום ראשון, 23 באוקטובר 2011

אי-מתן לגיטימציה

בערב יום כיפור באחד ממוספי העיתון ידיעות אחרונות הופיע ראיון משותף, שגם אני הפניתי אליו, של הרב אהרן ליכטנשטיין והרב חיים סבתו. אחד הנושאים שהמראיין, דב אלבוים (שמשום מה הבחין רק בהעדר זקנו של הרב ליכטנשטיין ולא בהעדר זקנו של הרב סבתו), הרגיש צורך להעלות הוא אי מתן אישור "ישיבת הסדר" לישיבה החילונית בתל-אביב. כך זה מתואר בראיון עם הרב ליכטנשטיין:
לפני כחמש שנים הקמנו, חברי ארגון "בינה" ואני, את הישיבה החילונית התל-אביב... התחילו ללמוד אז כמה עשרות נערים ונערות... לימודי תורה במתכונת של הישיבה הקלאסית... בשלב מסוים ביקשנו להציע לצעירים האלה אפשרות לשרת בישיבת הסדר כמו חיילים דתיים רבים אחרים. שר הבטחון דאז, עמיר פרץ, כבר אישר, אבל אז התבשרנו שוועדה של ראשי ישיבות ההסדר אמורה קודם לכן להתכנס ולקבוע אם הישיבה החילונית ראויה לתואר "ישיבה".
הגענו לבית המפד"ל בירושלים, שם ישבו ראשי ישיבות ההסדר הבכירים... כולם היו נחמדים, בעיקר זקן הרבנים, הרב אהרן ליכטנשטיין... כעבור שלושה שבועות הודיע לנו בכתב מזכיר הוועדה, שמועצת ישיבות ההסדר החליטה לא לאשר את הישיבה כי היא לא ישיבה כמנהג "ישראל סבא". 
המראיין שאל על כך את הרב ליכטנשטיין:
במקרה הזה, כך נראה, הרבנים מתנהגים כאילו רשום להם בטאבו שהתורה היא שלהם.
ועל כך ענה לו הרב:
אני מבין את תפיסתך. אני אומר לך עם יד על הלב, שהשיקול היה עקרוני. עם זאת, אני מבין שאתה חולק על הצד העקרוני. 

אינני מבין מדוע ירצה איזה שהוא רב לקבל החלטה מה נחשב ישיבה, איזה מוסד יכול להקרא ישיבה ואיזה לא וכדומה. לא רק שאינני מבין איזה תועלת יצאה מההחלטה הספציפית הזאת, כלל אינני מבין איזה תועלת יוצאת מזכות ההחלטה בנושא הזה בכלל?
הסיבה שהרבנים לא רצו לאשר את הישיבה החילונית כישיבה, היא כנראה כדי לא לתת לגיטימציה לתופעה כזו. אך אם לא רוצים לתת לגיטימציה, מדוע בכלל להרכיב ועדה שאמורה לאשר איזה מוסד ייקרא ישיבה?

לא מזמן התפרסם בYNET שגורמים רפורמיים פנו לבג"ץ על מנת להכריח את המדינה לאפשר לרווקות לטבול. זה מתקשר אצלי לדיונים שהתנהלו לאחרונה בפורום הרבנים בו אני משתתף סביב לשתי שאלות:
- האם לאפשר בחו"ל לכלות רפורמיות לטבול במקואות השייכות לקהילות האורתודוקסיות?
- האם לאפשר בארץ לנשים שלא מבצעות בדיקות כהלכה לטבול?
גם במקרים אלו אני מניח שהשיקול למנוע מאותן נשים לטבול במקוה הוא החשש ממתן לגיטימציה לאורח חיים לא-הלכתי. האם אנחנו מרוויחים משהו מאי-מתן הלגיטימציה הזו?

גלוי נאות

לאחרונה התחלתי לקבל ספרים ממו"לים המעוניינים שאכתוב על ספרים שהם הוציאו לאור. יש בזה הרבה ברכה, גם עבורי וגם עבורכם הקוראים, שכן כך אני יכול להיחשף לספרים שמעניינים אותי אך לא מספיק מושכים כדי שאצא מגדרי כדי לרכוש אותם (במיוחד לאור העובדה שכל ספר חדש שנכנס לבית מצריך עבודה לוגיסטית למציאת מקום על מדף הספרים). מאידך, יש בזה גם מגרעה, כמובן. ברגע שאני מקבל ספרים בחינם ממו"לים כבר אינני יכול לתת דרור ללשוני ולהביע את דעתי באופן שאולי הייתי מעוניין. אני ער למגרעה הזאת, ומקווה שבכל אופן סקירת הספרים וביקורת הספרים יעמוד בסף ראוי של הגינות.

בכל מקרה, לאלו מבין הקוראים שדעתי חשובה להם, אני ממליץ לשים לב מכאן ולהבא. על ספרים שלדעתי ראוי לרכוש ולקרוא אכתוב בלשון: "אני ממליץ". ספרים שעליהם אינני כותב "אני ממליץ", פירוש הדבר הוא שיכול להיות שהספר הוא ספר מעניין מאד, אבל אני כנראה לא הייתי קונה אותו מיזמתי.

ואם אתם במקרה מוציאים לאור ספר, שלדעתכם יעניין אותי ואת קוראי הבלוג, אתם מוזמנים ליצור איתי קשר. 

יום חמישי, 20 באוקטובר 2011

המודל הנכון

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לאיזה מודל של רב על הקהילה לשאוף – רב המשרת את הקהילה או גאון אנטיפט? בשאלה זו עוסק מאמרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם (להלן: רמ"א) בספר "רבנות: האתגר" בהוצאת עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה. הכוונה במילה אנטיפט, שרמ"א משתמש בו במאמרו, אינו במובן הביקורתי, אלא במובן של מי שאינו מסביר פנים לאנשי קהילתו, אלא מסתגר ומתמקד בלימודו.

כיום, מתאר רמ"א, מקובל שקהילה מחפשת אחר רב שייתן לה שרות. דהיינו, יעביר שיעורים, ישיב לשואלים, יבקר חולים, ואף יארגן או לכל הפחות ייטול חלק בפעילות תרבותית-תורנית. אך בהיסטוריה היהודית מצאנו גם דמויות אחרות לחלוטין שכיהנו ברבנות הקהילתית. כך לדוגמא הוא מתמקד הרב יוסף ראזין, הידוע יותר בכינויו הגאון הרוגוצ'ובי, שכיהן כרב קהל החסידים בדוינסק. הרוגוצ'ובר, כפי שהוא מצטייר ממספר מקורות, היה אדם אנטי-חברתי. אף בתחום עולם התורה הוא מתלבט כאדם שאחרים לרוב לא עמדו על דעתו. עם זאת, הוא היה אחד (אם לא ה...) המשיבים הגדולים בהיסטוריה היהודית, כאשר הוא הוציא מתחת ידיו כמות כמעט דמיונית של תשובות לשאלות הלכתיות מכל מרחבי העולם היהודי.

רמ"א טוען במאמרו שאל לקהילה לשאול "מה הרב יכול לעשות עבורי?", אלא "מה אנחנו יכולים לעשות עבור הרב?". כלומר, יש להפסיק לראות ברב מספק שירות לקהילה, וכמו במודל הרוגוצ'ובר, הקהילה צריכה לראות את עצמה כמי שנותן לרב כר נוח לגדול בתורה. גדולתו של הרב בתורה, עפ"י מודל זה, גם ישפיע חזרה על הקהילה.

כמובן, ואף רמ"א עומד על כך במאמרו, רוב הרבנים והקהילות לא יהיו בקצוות, ושתי התכונות תהיינה קיימות, הן הגדלות בתורה והלימוד האישי של הרב, והן סיפוק השירות לקהילה, אלא שלטענתו יש לנטות יותר לקצה הגדלות בתורה על חשבון השירות לקהילה. כאשר, השינוי התודעתי צריך להיות בעיקר אצל הקהילה המחפשת רב ולאחר מכן מציבה לו דרישות.

הבעייתיות שאני רואה בטיעונו של רמ"א זה בראש ובראשונה שהוא מביא את הרוגוצ'ובר כדוגמא. הרוגוצ'ובר היה לא רק יחיד בדורו, אלא גם יחיד בהרבה דורות לפניו (ובודאי שאחריו). יש סיכוי סביר שקהילה שתחפש אחר דמוי-רוגוצ'ובר כיום, תמצא את עצמה במפח נפש. זאת ועוד, שרמ"א אינו מסביר לאורך המאמר מדוע עדיף לשאוף למודל של רוגוצ'ובר ולא למודל של הרב מאיר שמחה הכהן, עמיתו ברבנות דוינסק שדווקא כן ראה את נתינת השירות כחלק מתפקידו.

עם זאת, הרב ברל ווין, באחד מספריו אודות הרבנות, מזכיר שכשהוא התחיל להפיץ שיעורים שלו בקלטות לציבור הרחב (מחוץ לקהילתו), בני קהילתו באו אליו בטענות שפעילות זו תפגע בהם בסופו של דבר. הוא ענה להם שהם יכולים לבחור בין רב שאין לו שאיפות להתקדם, רב שיש לו שאיפות להתקדם ושהוא יוכל למלא אותם רק ע"י עזיבת הקהילה, או רב שממלא את השאיפות שלו להתקדם בתוך הקהילה. בדברים אלו יש בעיני חיזוק לדבריו של רמ"א, אך גם הם אינם סותרים את הצורך לשלב בין השאיפות להתקדם לבין הצורך של הקהילה בנותן שירות.

רמ"א אינו מסתפק באמירה שאל לקהילה למדוד את הרב עפ"י התפוקה שלו. הוא מרחיב זאת ובא בטענה כנגד הגישה המקובלת בחברה המערבית שכל תרומה של הקהילה צריכה להמדד בנתונים של רווח חוזר לקהילה. הוא טוען ששאלות מהסוג "מה ערכה של הספרות הלמדנית שנוצרת בישיבות? מה ערכו של הלמדן הישיבתי בכלל?", מבליעות בתוכן הנחה שאם הציבור הרחב אינו מבין במה הלמדן עוסק, כנראה שעיסוקו מיותר.

לצערי, לא השתכנעתי לחלוטין בנכונות טיעונו של רמ"א. דווקא לשיטתו, אם הישיבות אמורות להוציא "רוגוצ'וברים", עלינו לשאול: כמה "צפנת-פענח"ים נכתבים בישיבות כיום? מדוע לא נוצר אף רוגוצ'ובר בעולם הישיבות כיום? בכל מקרה, כל עוד הציבור הוא המממן את הישיבות או את הרב, אינני רואה סיבה שלא ישאלו מה ערכן של אלו שמממנים אותם. אני מסכים עם רמ"א שלא בהכרח שכל השואלים יוכלו להבין לאשורו את הערך, אך תשובה לשאלתם בודאי נצרכת.

דרוש נועז לשמחת תורה

אינני בטוח שהמילה "נועז" הוא הכי מתאים כאן. אני כן בטוח שאף רב בימינו לא היה כותב כדברים הללו.

מתוך "בני יששכר" מאמר יג לחודש תשרי:
רז"ל נתנו טעם למה בכל ימי החג מקריבין הרבה פרים וביומא תמינאה פר אחד איל אחד, ואמרו במשל למלך שעשה סעודה לכל עבדיו כמה ימים, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך... הנה יש להתבונן, אדרבא כיון שהוא אוהבו אצלו אדרבא מהראוי להגדיל ולהאריך עמו בסעודה יותר ויותר, וגם מהו הטעם כדי שאהנה ממך, אבל המשכיל על דבר סוד שמיני עצרת הוא עיקר יום הנרצה ליחודא שלים, וזהו הנרצה עשה לי סעודה קטנה, שלא להאריך בהנאת הסעודה כי אני מבקש לעשות הסעודה בחפזון, כי רצוני ליהנות ממך כביכול בקירוב בשר ולא יתערב זר בשמחתינו, הבן הדבר. 


יום שני, 10 באוקטובר 2011

עלו לרשת: המעיין ומעיינותיך לחודש תשרי תשע"ב

גליון המעיין לחודש תשרי תשע"ב עלה לרשת ואפשר לראות אותו כאן.
הגליון משובח כתמיד. בין השאר כדי לשים לב לדברים הבאים:
- תגובה של משה פרץ "בעניין נטיית לבו של הפוסק כגורם בפסק ההלכה" (יש בעיה בקישור הרגיל, כדאי לראות בpdf). על הרב דוד עובדיה זצ"ל ראו גם הפוסט הזה.
- מאמר ביקורת נוקב על ספרו של פרופ' בנימין בראון "החזון איש".
- למתעניינים בהיסטוריה של ספרים - מאמר של שמריה גרשוני על התורה תמימה.
- במאמרים הארוכים יותר, כדאי לראות את מאמרו של הרב דר' דוד פיקסלר, הממשיך לדון בשימוש בחשמל ביו"ט (הפעם בכיריים המודרניים).

לפני כמה שבועות שמתי לינק גם לגליון מעיינותיך החדש (הלינק היה מצד שמאל ב"ציוצים שלי", מקווה שראיתם).
אני שב ומזכיר את הגליון מכיון שמאז גם הספקתי לקרוא אותו, ורציתי להמליץ לכולם לקרוא את השיחה המשוכתבת של הרב סולובייצ'יק על שמחת בית השואבה המובאת בגליון.
גם מהזכרונות של אסי שפיגל משמחת תורה אצל הרבי נהנתי.
ואם כבר אנחנו מזכירים את "תורת חב"ד לבני הישיבות", הם העלו לאתר שלהם תדפיס ליקוטי שיחות לחודש תשרי ושבת בראשית. כבר כתבתי לכם שאני ממליץ על הספר. 

1001

זה הפוסט ה1001 של בבלוג.

מן הראוי היה שאעשה חגיגה, אך אני עמוס מדי כעת.

אז בבקשה, כל אחד מכם ששמח איתי - הרימו כוסית לחיים לחיי הבלוג.

רק בשמחות!

יום שבת, 8 באוקטובר 2011

מכירת המצוות - במחשבה לאחור

לפני שנה, במוצאי יום הכיפורים, שיתפתי אתכם בתחושה של כשלון שהיתה לי בנוגע למכירת המצוות של יום כיפור אצלי בקהילה. כך כתבתי שנה שעברה (קישור):
השנה אף הספקתי להתקוטט עם ועד בית הכנסת שלי על זמן קיום המכירה. אחרי מספר שנים שעורכים את מכירת המצוות לפני כל נדרי, אני סברתי שזה לא מתאים שציבור גדול (ואני בתוכם) שמגיע עם התרוממות רוח כדי להתפלל "כל-נדרי" יצטרך לחכות חצי שעה לסיום המכירות, במקום זאת סברתי שראוי להתחיל את התפילה ולהפסיק מתי שהוא באמצע ולעשות אז המכירות. ועד בית הכנסת בהתחלה היה מוכן ללכת לקראתי, אך כשלא הצליחו להסכים מתי כן יערכו את המכירות הם החליטו שדעתו של הרב תישקל שוב בשנה הבאה ובינתיים הם ימשיכו לערוך את המכירות כפי שעשו עד עתה.

השנה, כבר הייתי מוכן למכירת המצוות המייבשת בתחילת היום הקדוש, וסיכמתי עם אשתי שבזמן מכירת המצוות אני אשמור על הילדים והיא תוכל להתפלל בשקט במניין האשכנזי השכן. כמה הופתעתי כשהגבאי הראשי עלה לבימה והודיע: "אני אמכור עכשיו בזריזות רק את המצוות של 'כל נדרי' כדי לא לעצור את רצף התפילה, ואת שאר מצוות היום נמכור לקראת סוף התפילה."
בסוף התפילה שאלתי כמה אנשים מה גרם לשינוי המבורך בזמן מכירת המצוות. הם היו מופתעים מהשאלה וענו לי: "לא קרה שום דבר. כך עשינו גם בשנה שעברה". 
כנראה שכל הנוגעים בדבר זכרו את הדיונים סביב הנושא, ואף אחד לא זכר מה הוחלט בסוף. 
זו בהחלט היתה התחלה יפה ליום הכיפורים. 

עוד בנושא מכירות. בדקות לפני נעילה לאחר שהשלים את מכירת כל מצוות היום, הגבאי הראשי הודיע שחסרים לו חמישים אלף שקלים לבניית ארון הקודש (עד עתה יש לנו ארון קודש ארעי, והצלחנו לגייס את חמישים אלף השקלים הנוספים הנצרכים). הוא ביקש מחמישים אנשים (ונשים) להצביע ולהתחייב על תרומת אלף שקלים כל אחד לצורך בניית הארון. תוך שתי דקות הוא חילק חמישים מעטפות לתורמים שהביעו נכונות. 
אשכנזים - תקנאו!

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

פרס נובל ותשובה

אמש היה בשכונתנו השר הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ. להלן סיכום קצר של השיעור שנתן.


חז"ל אומרים במדרש על "וישב ראובן אל הבור" שהוא שב משקו ותעניתו, כשחזר בתשובה על בילבול יצועי אביו:
אמר לו הקב"ה: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחילה, חייך! שבן בינך עומד ופותח בתשובה תחילה, ואיזה? זה הושע. שנאמר שובה ישראל עד ה' אלקיך"
נשאלת על זה השאלה: וכי ראובן הוא הראשון שחוזר בתשובה? מה עם אדם הראשון וקין?

לפני שנענה על זה נסביר קצת על פרס הנובל שהתבשרנו היום:
חומר עשוי מאטומים אך לא ניתן לפרקו לאטומים, וזאת בגלל הקשר בין האטומים. היחידה הבסיסית של חיבור של אטומים היא הגביש. מה שמייחד את הגבישים זה שיש להם צורות סימטריות משוכללות [אפשר לדמות זאת לצורות של פתיתי שלג]. הצורות הסימטריות צריכות להיות באופן כזה שניתן לייצר על ידם רצף מושלם [לדוגמא: אפשר לרצף רצפה ע"י משושים כדוגמת חלת דבש, אך אי אפשר לרצף ע"י מחומש]. כך היה מקובל על המדענים שעסקו בתחום. פרופ' שכטמן גילה לפני כ30 שנה גביש בצורה מחומשת, כזו שאינה יכולה ליצור רצף. שכטמן עמד על כך שהגילוי שלו אמיתי, ואף פוטר מקבוצת המחקר שלו בעקבות כך. אך הוא עמד על דעתו והצליח לפרסם את גילויו. גילוי גבישים אלו נקרא: קוואזי-גבישים. בעקבות גילויים אלו התגלה שחומרים המורכבים מקוואזי-גבישים הם הרבה יותר חזקים. וכך אפשר לייצר מתכות חזקות חזקות מאד אך קלות מאד. על זה יקבל בקרוב פרופ' שכטמן את פרס הנובל לכימיה.

בזכות מה זכה משה רבינו להיות המנהיג?
מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן אומר בזכות "אסורה נא ואראה" – שלוש פסיעות שפסע משה. ריש לקיש אומר אפילו לא פסע, רק עיקם את צוארו.
בעצם שניהם אומרים שמשה רבינו גילה סקרנות. ולכאורה תו לא. אז על מה קיבל את ההנהגה.
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו ר"י עץ-חיים במונטרה מסביר כך:
ראשית הוא שואל שאלה נוספת: הרי כתוב שמשה רואה את הסנה "בוער באש והסנה איננו אוכל", אך משה אומר "אסורה נא ואראה מדוע לא יבער הסנה", אך לכאורה הוא היה צריך לומר "מדוע לא יאכל הסנה"?
האדם חי את חייו מתוך תכנון מסוים. משמעות התכנון הוא שאדם חי על פי הסתברות. אדם יוצא מנקודת הנחה שמה שהיה הוא שיהיה. האדם בונה לעצמו קונספציות ופועל על פי אותם קונספציות. פעמים שאדם נתקל בדברים שסותרים את הקונספציות, אך במקום לנטוש את הקוספציה, הם מסבירים את המציאות על פי הקונספציה.

כך קרה גם כשפרופ' שכטמן גילה את גילויו. המדענים האחרים הסבירו זאת בטעויות במכשירים, במדידות ועוד.
וכך קרה גם למשה רבינו. בתחילה משה רבינו היה שרוי בקונספציה. היה ברור לו שאם הסנה איננו אוכל, אז הוא כנראה גם לא בוער. אך הוא זכה להנהגה משום שהיה בו את הגדלות שהוא היה מוכן לבדוק אם הקונספציה נכונה – "אסורה נא ואראה". זהו תכונתו של אדם גדול. זה לא רק סקרנות, אלא היכולת לחשוב מחוץ לקופסא ולהיות פתוח לדברים חדשים.

נחזור עתה לראובן. הגמרא מספרת אודות מחלוקת בית הלל ובית שמאי אם נוח לאדם שנברא או לא נברא, נמנו וגמרו שנוח לאדם שלא נברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וי"א ימשמש במעשיו. הרמח"ל במסילת ישרים מסביר שיש צורך בשני הדברים: ימשמש ויפשפש. יפשפש זה הסור מרע וימשמש זה העשה טוב. עיקרה של תשובה זה לא רק "סור מרע", לא רק למצוא מה לא בסדר. עיקרה של תשובה זה גם לחפש במעשה הטובים שעשינו מה צריך לתקן.
אצל אדם הראשון וקין זה תשובה של "סור מרע" – החטא הוא ברור כשמש. לחזור בתשובה מעבירות כאלה זה דבר פשוט.
ראובן לעומת זאת, חטא לא מתוך תאווה או קנאה. ראובן חטא כי רצה לקיים כיבוד אם. ראובן מן הסתם חשב שהוא עושה מעשה אצילי. תשובתו של ראובן היא תשובה מ"עשה טוב". זו תשובה קשה בהרבה. וזה היה חידושו של ראובן. אף אחד לא הוכיח אותו בסגנון "איכה?" או "אי הבל אחיך", הוא יכל להשאר בקונספציה שלו שהוא עשה מעשה צדקות. אך הוא היה מסוגל להתעלות ולהסתכל על הדברים אחרת. על זה הקב"ה אומר לו שהוא פתח בתשובה. זהו אותו תכונה של יציאה מהקופסא – האפשרות להסתכל על דברים אחרים.
על זה מגיע לו השכר שמבניו יגיד "שובה ישראל עד ה' אלקיך". להגיע "עד ה' אלקיך" צריך תשובה לא רק מהמעשים הרעים אלא גם מהמעשים הטובים. 

ורד גלבר-מנטש השיבה אמש את נשמתה הטהורה לבוראה לאחר מאבק קשה במחלת הסרטן. ורד היתה מסוגלת בחייה להיות שונה, ולהסתכל על דברים מחוץ לקופסא. יהיו הדברים לעילוי נשמתה. 

יום שני, 3 באוקטובר 2011

מעשה ממלך ושר


נכתב ע"י הרב בנימין לנדאו (מכון המקדש)

מעשה במלך אחד שהיה מולך במדינה אחת, והיה המלך עושה כל שנה חגיגה באותו היום שעלה למלוכה, והיה מוציא הוצאות גדולות באותה החגיגה, שחפץ היה שכל בני מלכותו ישמחו בחגיגה ההיא (היינו ביום שעלה למלוכה).
והיה לאותו המלך חבר אחד שהיה אוהב לו מאוד מאוד, ומינה אותו שר באחת הארצות הרחוקות שהיו לו, שהיה למלך ארצות הרבה חוץ מארץ מלכותו, והיה שולח שריו ועבדיו לאותם ארצות. והשר הנ"ל שהיה אוהב למלך מאוד מאוד, וכנ"ל, היה אוהב את היום שעלה המלך למלוכה, והיה עושה בכל שנה חגיגה גדולה באותו היום, ומזמין כל מיודעיו וכו' וכו' לחגיגה ההיא, והיה אומר שאצלו העיקר בכל השנה הוא יום הזה, שהמלך עלה בו למלוכה, וכבר כשמסיים החגיגות בשנה זו, מחכה לחגיגות שיעשה ביום המלך בשנה הבאה, שכל כך היה אוהב למלך, כנ"ל. וכיון  שהיה רוצה אותו השר שיבואו הרבה לשמוח עמו ביום שעלה המלך לכסאו, היה מבטיח שכל מי שיבוא לשמוח עמו באותו היום, יעשה עמו טובות הרבה, שכיון שהיה אוהב למלך (היינו השר שהיה אוהב למלך) היה המלך עושה מה שהיה מבקש ממנו, והיו האנשים באים לשמוח עמו ביום המלכת המלך.
ומאחר שנתרבו האנשים שהיו באים לשמוח עם השר הנ"ל ביום המלכת המלך, וכל אחד מאותם אנשים סיפר לחברו וחברו לחברו וכו', עד שנודע בכל הארץ שכל מי שבא לחגיגות אצל השר ביום שעלה המלך על כסאו, השר עושה עמו טובות. ואחר כך החלו רבים מארצו ומעירו של המלך לעזוב בכל שנה את ארצו ועירו של המלך, ולא היו באים לחגיגות של המלך גופו, אלא היו הולכים לחגיגות של השר שהיה באותה ארץ רחוקה, והיו מתאמצים ללכת דרך רחוקה, ומוציאים הוצאות הרבה, עד שהיו באים לאותה ארץ רחוקה כדי להשתתף בחגיגות של השר הנ"ל, שהיו אומרים שהשר יעשה עמם טובות הרבה, והיו גם אומרים (היינו אותם שהיו הולכים לחגיגות הנ"ל שאצל השר) שהחגיגות שעושים אצל השר טובות ויפות מהחגיגות שעושים אצל המלך גופו, ורק ההולכים לחגיגות שם יכולים לשמוח שמחה גדולה ביום שהמלך עלה למלוכה, יותר משאם היו הולכים אצל המלך בעירו ובארצו של המלך, ששם אין השמחה גדולה כל כך. והיו הולכים בכל הארץ ואומרים לכל בני אדם שיבואו דייקא לחגיגות של השר ולא לחגיגות של המלך, והיו אומרים שכן ציוה השר הנ"ל שהכול יבואו אצלו, אפילו הדרים בעירו וארצו של המלך, והיו אומרים שגם המלך חפץ בזה.
סוף דבר: נתמעטו ההולכים לחגיגות שעשה המלך בארמון מלכותו ביום שעלה למלוך, והיו הכול הולכים לחגיגות אצל השר, והיה המלך מצטער מאוד שהכול הולכים ממנו, והיה אומר: למה עלתה לי כך, ומדוע אין באים לשמוח עמי ביום שעליתי על כסאי? והלוא אני מנהיג את מלכותי בחסד ויושר! אבל האנשים לא היו משגיחים בצערו של המלך, שהשר היה עושה טובות הרבה לאלה שהיו באים לשמוח עמו (ואף שכל הטובות שעשה השר לאנשים לא עשה אלא על ידי המלך, המלך גופו לא היה עושה טובות לאנשים הבאים לחגיגה שלו, שאין זה כבודו של מלך לעשות טובות למי שבא לשמוח עמו בחגיגות מלכותו. ואף שהמלך גופו היה עושה לכל בני ממלכתו טובות גדולות יותר משהיה השר עושה, שהרי היה מנהיג את כל המדינה בחסד וביושר, וכנ"ל – לא היו האנשים משגיחים כלל בטובות אלו, שמחמת שהיו הכול רגילים שהמלך מנהיג את מלכותו ביושר, לא השגיחו בכל הטובות שנולדו להם מזה, והבן), ועוד שהשמחה אצל השר הייתה גדולה מאוד מאוד, והיו מביאים אצלו כל מיני שמחה, והיו שרים ורוקדים באופן שלא היה כמותו מעולם, עד שאף מי שלא היה אוהב להמלך היה הולך לשם כדי לראות השמחה הגדולה שהייתה שם, שנשמע בכל הארץ שאין שמחה כשמחה שהייתה שם (היינו אצל השר הנ"ל). וגם כל מי שהיה רוצה שהשר יעשה עמו טובות היה הולך לשם וכנ"ל. וכך היה הולך ונמשך הדבר, עד ששנה אחת יצא המלך מביתו ביום מלכותו לראות החגיגות שהיו עושים לו ליום שעלה על כסאו, וראה שאין שם איש, שהכול הלכו לחגיגות שעשה השר הנ"ל באותה ארץ רחוקה, ונצטער המלך מאוד מאוד.

רמזי המעשיות
מעשה זה אמר רבנו בר"ה, ואמר שזה עניין מה שאומרים בתפילה של ר"ה "ותמלוך אתה ה' מהרה לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קדשך", וזהו מה שאמר הנביא (ישעיהו קפיטל כ"ד): "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים", ואמר שהדברים עמוקים מאד, וסתומים וחתומים הדברים עד עת קץ, ואשרי מי שיזכה להבין דברים אלו לאמיתתן.

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

שילוח השעיר לעזאזל - שני קיומים בשילוח

הרב סולובייצ'יק בספר "שיעורי הגרי"ד - עבודת יום הכיפורים" (עמ' קנט) מחדש שיש שני דינים בשילוח השעיר לעזאזל:
והנה מדיוק לשון הפסוקים משמע בעליל שיש שני שלבים ושני קיומים בשילוח. שהרי כתוב אחד אומר: "וסמך אהרן... ונתן אתם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה", וכתוב אחד אומר: "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר". הווה אומר, יש שני קיומי שילוח. הראשון, שילוח "המדברה", וכיון שהגיע למדבר הושג קיום זה. והשני, שילוח במדבר עצמו עד שיגיע לצוק ואולי אף הדחייה עצמה.
והנה, הקיום הראשון מתייחס לכהן הגדול שהרי 'אהרן' כתיב ביה' אך הקיום השני הוא נחלת איש עתי המוליכו ואין לכהן הגדול זיקה אליו, שלא נאמר אלא "ושלח את השעיר במדבר", ואין הכוונה לכהן הגדול, אלא לאיש העתי המוליכו. ומכיון שכך, די לו לכהן הגדול להיות בעזרת ישראל עד שיגיע השעיר למדבר, שכן הגעה זו נעשית בשליחותו, וזה מה שקבעה הגמרא שכיון שהגיע לבית חידודו הסתיימה אחריות הכהן, והוא יכול לעבור לקריאת הפרשה. 
על אף ששיטת הלימוד הבריסקאית אינה חדשה לי, אני פשוט עומד נפעם כיצד אפשר לעצור בשלב הזה. הרב הוכיח בצורה יפה שיש כאן "שני דינים" - שילוח השעיר ע"י איש עתי כשהוא בבחינת שליח הכהן הגדול למדבר, ושילוח השעיר לצוק ומעבר לו שבו האיש העתי כבר איננו שלוחו של הכהן הגדול. אך מה משמעות שני השילוחים הללו? את מי מייצג האיש העתי כשהוא דוחף את השעיר מהצוק? את כלל ישראל? מדוע החלוקה בין שני השילוחים? מה הם מבטאים? על כל אלו לא ענה הרב, לצערי.

ככיוון מחשבה, יכול להיות שצריך לקשר את הדברים הללו לדברי הנצי"ב על "ושלח את השעיר במדבר":
משמעות הלשון שילך חופשי במדבר, כמו לשון גבי צפור מצורע וכ"כ בספר פענח רזי, אבל חז"ל דרשו אל ארץ גזרה שהוא מתגזר ויורד ומכל מקום אין המקרא יוצא מידי משמעו והשלוח פועל בא' משני אופנים: אם הדור זכאי יורד השעיר לגזירה וכת"י דאתי זיקא וכו' ואם אין הדור זכאי הוא להיפך שהשעיר מתחזק ובורח למדבר וכדאי' בירושלמי "כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו.

יום שבת, 1 באוקטובר 2011

שיחת סיכום

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.


הנושא החם לשיחה במפגשים בין רבנים בשבועות האחרונים נע בין השאלות הבאות: על מה אתה מדבר בדרשת שבת שובה? כבר סיימת להכין את כל השיחות ודרשות לימים הנוראים?
כמובן שיש גם נושאים נוספים בהם עוסקים, אך אין ספק שהשיחות והדרשות של ימי ראש השנה, שבת שובה, ויום הכיפורים תופסות מקום מכובד.
רב ותיק אמר לי פעם, שאם מגיע פסח והוא עדיין לא יודע על מה הוא אמור לדבר בשבת שובה, אז כנראה יש משהו לא תקין ביחסים בינו לבין הקהילה. כמובן, זה שיודעים חצי שנה מראש את הנושא עליו צריך לדבר, לא אומר שהדרשה כבר מוכנה, גם לא יומיים לפני שבת שובה.
אך יותר מלדעת מה יהיה נושא השיחה, ויותר מלמצוא את הזמן והמרץ להכין את השיעור תוכנית ומתודית, לא תמיד קל לדעת האם השיחה השיגה את יעדיה. כמובן, שאפשר לחכות עד לפסח הבא ולראות האם הנושא שעליו אמורים לדבר השתנה מאז השנה שעברה. עם זאת, זה קצת הרבה זמן לחכות כדי לדעת אם השיחה שלך מלפני חצי שנה היתה טובה או אפקטיבית.
כמובן, שהדברים נכונים לא רק לדרשת שבת שובה, או לשיחות הימים הנוראים, אלא לדרשות, שיחות ושיעורים שהרב מוסר במהלך כל השנה. הרב משקיע המון זמן כדי להכין את השיעורים והשיחות שהוא מכין. הציבור משקיע מזמנו לשמוע את הרב מדבר בפניו, בין אם הוא טורח ומגיע לשיעור של הרב מיוזמתו, ובין אם הוא מאזין לרב רק בשיחות שבשעת התפילה. איך אפשר לדעת אם השיחות הן טובות?
ישנם רבנים שבכלל אין להם ספק, הן אם זה כי הם ממלאים אולמות בכל הזדמנות, והן אם הם בטוחים, בצדק או שלא, שהם מתנת הא-ל ליהודים. אחרים מודדים זאת בהגעה לשיעור, אם הציבור ממשיך להגיע כנראה שהשיעור הוא טוב, אם לא כנראה שנדרש שיפור.
הרבה אנשים עובדים בחברות שבהם הם נדרשים מדי שנה למלא משוב על העובדים שלהם, על המנהלים שלהם או על אנשים מהם הם מקבלים שירות. אינני מספיק נועז להציע כאן שעל האנשים למלא משוב, שכן יהיה בזה קצת בבחינת "דור ששופט את שופטיו". אך אני כן מציע שאתם, כל אחד ואחת מכם שמוצא את עצמו מאזין לרב הקהילתי שלכם מדי פעם, תיגשו מדי פעם לרב או תשלחו אימייל ותכתבו משהו בסגנון הבא: "השיחות שלך בשבתות האחרונות היו ממש מעוררי מחשבה", "חזרתי על דבר התורה ששמעתי ממך בסעודה המשפחתית" וכדומה.
כל זה כמובן אם אתם מרוצים מהשיחות. ואם אינכם מרוצים אפשר לנסות משהו מהסגנון: "אני מאד נהנה מהשיחות שלך, זה עוזר לי להשלים מעט שינה לפני סעודת השבת". וקצת יותר ברצינות, אם אתם רגילים לתת לרב ביקורות חיוביות על שיחות טובות, הרב כבר יידע מעצמו שאם הוא לא מקבל משוב, כנראה שהוא צריך להשקיע ולהתחדש קצת.
ובהזדמנות זאת, אני רוצה לומר תודה לכל הקוראים שטורחים לתת לי משוב לטורים שאני כותב, בין אם זו ביקורת חיובית ובין אם זו ביקורת שלילית. מכל טוקבקי למדתי.

יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

יום ההמלכה ויום הדין

כידוע, יש בראש השנה מימד אחד של יום המלכתו של הקב"ה. מאידך, יש מימד אחר של יום הדין. לא ברור כל כך מה הקשר בין שני המימדים הללו.

בעיני, הדבר משול למוסד או חברה שמתחלף בו המנכ"ל או הנשיא. כאשר מגיע הנשיא החדש עורכים לכבודו כל מיני ארועים רבי רושם וחגיגיים. נציג העובדים והנשיא החדש נואמים ומביעים את אמונם אחד בשני. עם זאת, כל אחד מהעובדים יודע שהנשיא החדש במסגרת כניסתו לתפקידו החדש יתחיל לתחקר ולבדוק מה עושה כל מחלקה וחטיבה במוסד, האם עבודתם נדרשת להמשך הצלחתה של המוסד, והאם אפשר להסתדר גם בלעדיהם. בתוככי ליבו של כל אחד מהעובדים יש הרגשה שכניסתו החגיגית של המנכ"ל החדש עלול להיות תחילת הסוף שלו עצמו בחברה.
כך נראה לי שיש להבין גם את ראש השנה. ממליכים מחדש את הקב"ה. ההמלכה היא חגיגית ומכובדת. עם זאת ההמלכה טומנת בתוכה גם סקירה של כל אחד מהעבדים והעובדים בממלכה כדי לבחון אם הוא עושה כהוגן את עבודתו ואם אפשר להסתדר גם בלעדיו. זהו שני המימדים של ראש השנה: יום ההמלכה ויום הדין.

שנה טובה לכם הקוראים ולכל בית ישראל!

יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

ה"כשר סוויטש" - המתג הכשר

חשבתי שאתייחס לנושא הזה רק אחרי ראש השנה, אבל בשעה טובה סיימתי את הדרשות והשיחות לראש השנה ושבת שובה, כך שיש מעט פנאי לזה כעת.

ישנה חברה אמריקאית שהמציאה "מתג כשר". המתג בא להחליף כל מתג תאורה שיש לכם בבית, כשהעיקרון המנחה אותו הוא שהאדם מזיז חתיכת פלסטיק שלאחר כמה זמן ימנע ממערכת לפעול, שבתגובה ידליק את התאורה. אלא מאי, שהם התחכמו קצת יותר, והם חיברו בין מניעת הפעולה האלקטרונית לבין הדלקת התאורה מספר מנגנונים שבאופן סטטיסטי יכולים למנוע או למצער לעכב את הדלקת התאורה. פירוש הדבר הוא שאחרי שהזזתי את חתיכת הפלסטיק התאורה תדלק בצורה מושהת. אורך ההשהיה משתנה באופן רנדומלי. תיאורטית יש אפילו סיכוי סטטיסטי שהמערכת בכלל לא תגרום להדלקת התאורה בסופו של דבר.

הממציאים של הפטנט הגאוני הזה משום מה חושבים שהם יגרמו לשינוי בעולם היהודי, ומפרסמים בארצות הברית (או לפחות באתר שלהם) כאילו שהם המציאו את השעון-שבת של הדור הבא.

באתר שלהם ישנם מספר תשובות הלכתיות בנושא. קראתי את הארוך שבהם, שאינני יודע מי כתבו. יש בו תיאור מפורט של המערכת, וכך גם תיאור של מערכות גרמא הקיימות כיום (ואינן מותרות לשימוש, חוץ מאשר לצרכים ביטחוניים או רפואיים). לאחר מכן מתחיל דיון של פסיק-רישא. אך הבעיה היא שפסיק-רישא זה דיון רק במקרה של "דבר שאינו מתכוין", אך בניגוד ל"גורר אדם מטה כסא וספסל" שבו האדם מתכוין סך הכל להעביר חפץ ממקום זה למקום אחר, כאן האדם מתכוין לבצע את המלאכה. נידון דידן דומה יותר לאדם הגורר או דוחף מחרשה קצת מקולקלת במטרה לחרוש, כאשר לפעמים הוא מצליח לחרוש ולפעמים לא. פעולה זו היא הרבה יותר קרובה לאיסור תורה.

מחבר התשובה מתייחס לנקודה זו וכותב:
ואם תאמר שכל ההיתר בפעולה שאינה פסיק רישיה זהו רק בדבר שאינו מתכוין, אך כאן האדם מתכוין שהחשמל ידלק, והרי זה דבר המתכוין שאפילו כשאינו פסיק רישיה אסור. יש לומר כיון שבפעולתו הוא אינו מדליק שום חשמל אלא רק הסרת המונע וכו' כדלעיל, ואין הדלקת החשמל מתייחסת אליו, ועצם הפעולה שהוא עושה היא נקראת מעשה המותר, זהו דומה לגרירת מטה כסא וספסל שהיא פעולת היתר ונחשב דבר שאינו מתכוין ביחס לחריץ שנעשה על ידי כך. ובתוספת ביאור, ההיתר הכללי של דבר שאינו מתכוין בנוי על כך שאני מחלק את הפעולה לשתיים, אף על פי שהוא גורר מטה ובגרירתה עושה חריץ, אני מחלק את הפעולה לשתיים, מה שהוא מתכוין - לגרור מטה - אני מייחס אליו, ומה שהוא אינו מתכוין - לעשות חריץ - אני לא מייחס אליו. אם כן כאן כיון שאין הדלקת החשמל מתייחסת אליו, הרי הוא כאילו מתכוין. 
אני אינני מבין את דבריהם, וקשה לי לקבלם ללא ראיה ברורה. כפי שכתבתי, מדובר כאן על עשיית מלאכה באופן שרגילים לעשותו ומתוך מחשבה לעשות אותו. אלא, שהמלאכה מתבצעת בשיהוי מסויים לאחר הפעולה. אולי כדי להוסיף על דברי לעיל, הייתי מדמה זאת למישהו שנותן מכה לחמור שלו שמושך במחרשה מתוך מחשבה שהחמור שלו ילך לשדה עם המחרשה. האם זה לא קרוב לאיסור תורה?

אוסיף עוד שבאתר שלהם יש תשובה מהג"ר זלמן נחמיה גולדברג (הגרז"ן) בו הוא דן בשאלה (קישור):
האם מותר לפתוח חלון בחדר שנר דולק, אם כעת אין רוח בחוץ אכן בעוד זמן מאוחר בלילה ברור שיכנס רוח שיכבה הנר, אם מותר כעת לפתוח כשכוונתו היא באמת לכך שהנר יכבה? 
באתר מישהו הוסיף בסוף השאלה את המילים "בנוגע לkosher switch".
הגרז"ן מסיק:
ולפי כל זה נמצא שאין ראיה להתיר בנידון דידן שאולי אסור מדרבנן מחמת גרמא שאסור מדרבנן. 
מדוע הם שמו את התשובה הזאת באתר שלהם, אינני יודע.

יש עוד תשובה באתר מרב אמריקאי, הרב אליהו בן חיים (קישור). גם את דבריו לא הבנתי כלל.

עוד באתר יש רשימה ארוכה של רבנים וגדולים מהארץ ומחו"ל שנתנו את הסכמתם לשימוש במתג זה לכתחילה (קישור). אמנם, אחרי מכתב התמיכה באליאור חן שום דבר כבר לא יפתיע אותי, ובכל זאת אני לא מבין איך קורים דברים כאלה.

הרב ישראל רוזן פרסם מכתב ובו כתב שהוא היה אצל הרב נויברט ושהוא אמר שהוא מעולם לא התיר להשתמש במתג זה לכתחילה. באתר האשימו את הרב רוזן שהוא נוגע בדבר, כראש מכון לצומת המפתח פטנטים דומים.



יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

דרשה לראש השנה: "אל תשלח ידך אל הנער"


בשעה שאברהם אבינו עמד לשחוט את בנו, קרא אליו מלאך ה' מן השמים ואמר לו:
אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. 

סביר להניח שכל אחד מאיתנו שהיה עומד באותו מצב היה מיד זורק את המאכלת ורץ לביתו. אך רש"י מביא בשם חז"ל את הדברים הבאים:
אל תשלח - לשחוט, אמר לו אם כן לחנם באתי לכאן, אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם, אמר לו אל תעש לו מאומה, אל תעש בו מום:
האם אברהם באמת רצה לפגוע בבנו? ברגע שהמלאך אמר לו "אל תשלח", מדוע הוא מתווכח?

נראה שטבע האדם לשכנע את עצמו שמה שיש לו זה האידיאלי. האדם מסתכל על המצב שלו ולא שואל את עצמו 'מה אני יכול לשנות כדי שהמצב יהיה טוב יותר?', אלא 'מדוע המצב שלי כרגע טוב, או לפחות טוב יותר מאשר המצב של השכן?'.
אברהם אבינו עומד לשחוט את בנו. סביר להניח שבשלושת ימי ההליכה מבאר שבע להר המוריה הוא כבר הצליח לשכנע את עצמו מדוע בכל זאת זה לטובה. גם ככה הוא זקן מדי כדי לראות את הנכדים גדלים... וכד'.

כשהמלאך אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער", קשה לו להשתחרר מן הפרדיגמה שהוא נמצא בה. והוא שואל חזרה, אתה בטוח? אולי בכל זאת עדיף. אני כבר חשבתי שזה הכי טוב ככה. 

חלק מעבודת ראש השנה והימים הנוראים בכלל זה להשתחרר מכבלי הפרדיגמות הישנות ולשאול את עצמנו: האם בחיים שלנו אין דברים שבמקום לראות איך משנים ומשפרים אותם, אנחנו כבר שכנענו את עצמנו שהמצב הוא אידיאלי?

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

מצורע מוסגר - תירוצים

בשבוע שעבר שאלנו כיצד רש"י פירש על התורה שמצורע מוסגר יהיה סגור בבית אחד, כשהגמרא במגילה אומרת שמצורע מוסגר שווה למצורע מוחלט לעניין שילוח.

קיבלתי מספר תשובות לשאלתי, ולהלן החשובים שבהם.

תירוץ ללא מקור מרב אחד: בארץ ישראל המצורע משולח מחוץ לערים מוקפות חומה, אך לא מחוץ לכפרים ועיירות. כך שבהחלט יכולה להיות מציאות שהמצורע המוסגר יושב בבית אחד. 


תוספות במועד קטן (דף ז עמוד א) כותבים, באופן די מפתיע יש לומר, שרש"י חזר בו:

מה שפירש בקונט' דמוסגר אינו משתלח חוץ לג' מחנות מזה חזר בו דהא בפרק קמא דמגילה (ד' ח:) קאמר הא לענין שילוח זה וזה שוין 

המאירי במגילה שואל שאלה קרובה לשאלתנו. הוא שואל כיצד זה שהמצורע המוסגר נקרא "מוסגר" אם הוא בעצם משולח:
ושמא תאמר אם המוסגר טעון שלוח היאך אתה קורהו מוסגר, והרי מחוץ למחנה הוא?
על זה הוא עונה שני תירוצים:
א. אפשר שבבית שחוץ למחנה הוא עומד.
שזה קרוב למה שכתבנו לעיל בשם רב אחד.

ב. ומ"מ לקצת גאונים ראיתי בפירוש הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ.
כלומר קצת גאונים הסבירו שלא המצורע מוסגר אלא הנגע. מקיפים את הנגע בעיגול אדום כדי לדעת אם אחרי שבוע הנגע התפשט.

הריטב"א במועד קטן שואל את השאלה שלנו על רש"י:
והקשו עליו בתוספות שנראה מדבריו כי מצורע מוסגר לא היה משולח חוץ למחנה וצוותא דעלמא הוה ליה, ואילו אנן אמרינן בפ"ק דמגילה (ח' ב') גבי הא דתנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שלוח זה וזה שוין, ודרשינן כל ימי אשר הנגע ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר,

והוא מתרץ כך:

ונראה כי רש"י ז"ל סובר כי מצורע מוסגר כיון שעדיין דינו תלוי אין לו שלוח ממש אבל יש לו ענין שלוח שאין לו לצאת חוץ בין בני אדם ואלו ישב מושבו טמא.

דבריו קשים ברש"י, שהרי רש"י מפרש את הגמרא במגילה "לענין שילוח - מחוץ למחנה", כך שקשה לומר שעל המצורע המוסגר יש רק "עניין שילוח" ולא "שילוח ממש".

יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

דרשה לראש השנה: שיכרותה של חנה

כתבתי קצת בקיצור, אבל אני מקוה שהם יובנו לקוראים:


שמואל א פרק א:

(יג) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה:
(יד) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ:
(טו) וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְקֹוָק:
(טז) אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה:
(יז) וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ:

מה טעם בפסוקים "ויחשבה עלי לשכרה – אל תתן את אמתך וכו'" (יג-טז)? למה התנ"ך צריך לספר לנו שעלי חשבה לשיכורה?

נראה שעלי לא היה רגיל לראות אנשים/נשים מתפללים/ות. מוסד המשכן הפך להיות מסואב ומושחת. עד כדי כך שכשעלי נתקל במישהי מתפללת "כמו שצריך" לא עולה בדעתו שהיא מתפללת – הוא בטוח לחלוטין שהיא שיכורה.
התייצבותה של חנה ה"מסכנה" מול עלי שצריכה להסביר לכהן הגדול מה זה "ואשפוך את נפשי לפני ה'", מלמדת אותו ואותנו שאולי החיים שלנו הפכו למסובכים ומסואבים יתר על המידה. חנה מלמדת אותנו את הצורך לחזור לפשטות.
קול השופר זה הקול הכי פשוט, ללא מילים מסובכות, הזעקה הפשוטה היוצאת מעומק הלב. משלו של הבעש"ט מספר אודות בן המלך שהתרחק כל כך מהמלך שהוא כבר אינו זוכר את השפה בה המלך מדבר, וכהוא רוצה שהמלך יבחין בו הוא פשוט משמיע את הקול הפשוט ביותר כדי שהמלך ישים לב אליו. 


יום שני, 19 בספטמבר 2011

האם אנו מאמינים בתשובה?

אמש התקיים שיעור של הרב דוד סתו, רבה של שהם, בשכונתנו. להלן סיכום קצר של דבריו.

הרמ"א בסי' נג כותב שאדם שעבר עבירה במזיד לא ראוי להיות שליח ציבור, הגם שחזר בתשובה:
מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה, מותר להיות ש"ץ. אבל אם עשה במזיד, לא, דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה

מדוע אדם כזה לא ראוי להיות ש"ץ? לכאורה היה מקום שדווקא אדם כזה יהיה חזן – במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. האם אנחנו לא מאמינים לו שהוא באמת חזר בתשובה?

ועוד שהרמב"ם כותב על החזן הרצוי "ולא יהיה בבניו ובבני ביתו ולכל קרוביו הנלוים עליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות". איך מוצאים ידינו ורגלינו בהלכה זו? מה עם אישים כמו דוד המלך ומשה רבינו?

האבני נזר (או"ח סי' ל) נשאל בדבר אנשים שקרוביהם עברו עבירות אך קולם ערב, האם הם פסולים להיות חזנים?
האבני נזר ענה שהרמב"ם כנראה התכוין רק לקרוביו שהוא יכל להשפיע עליהם לשפר מעשיהם ולא עשה כן.
בפשטות נראה שהאבני נזר הוציא את דברי הרמב"ם מפשטותו.

הרב סתו הציע לענות על שאלתו כך: הקב"ה באמת היה אולי מעדיף את בעל התשובה שאמש היה שנוי ושקוץ והיום הוא אהוב וכו'. הבעיה היא אנחנו, בני האדם. בני האדם לא מאמינים בתשובה. אנשים לא מקבלים את זה שאנשים משתנים. [תוספת שלי: הקושי של בני האדם לקבל את התשובה קשורה בטבורה למהות התשובה בכלל. השכל האנושי אכן לא מסוגל להבין את תהליך התשובה. ראו כאן עוד בנושא זה.]

ישנה תשובה של הג"ר משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית, אם מותר למנות בעל תשובה להיות חזן. הרב שטרנבוך כותב שכל ההלכה של "יצא עליו שם רע", למעשה אינה רלונטית, והיא נאמרה רק במקרה של מישהו שהיה ממשפחה חרדית, יצא לתרבות רעה ועתה חזר. אך סתם אדם שחזר בתשובה, "אדרבה יש לו מעלה שיהיה ש"ץ, שתפלתו מתקבלת ומרוצה הוא לפני המקום". ובהמשך "העיקר שהשליח ציבור מעורר הקהל לתשובה, ואין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה.". משמעות דבריו של הרב שטרנבוך הם, שאם אנחנו רוצים לעודד חזרה בתשובה, אי אפשר שלא לקבל את החוזר בתשובה כשווה בין שווים.

המקורות הפוסלים את ה"חוזר בתשובה", מצביעים על ההתנכרות של החברה כלפי בעל התשובה. אבל אפשר וצריך שהציבור יהיה במקום אחר ויעריך את החוזר בתשובה ויקבל אותו כפי שהוא. ואז - גם ההלכה ברמ"א תשתנה ובעל התשובה יהיה במקומו הטבעי, מקום שגם צדיקים גמורים אינם עומדים בו.

יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

עוד על בקשת הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים

לפני מספר שנים כתבתי אודות הבקשות האישיים בראש השנה, וביניהם התפילה לפרנסה, ומקומם בתפילות ראש השנה - יום ההמלכה של הקב"ה (ראו כאן וכאן).

לפני כמה שבועות רכשתי את הספר "אוצר ליקוטי שיחות" שיצא לאור ע"י "תורת חב"ד לבני הישיבות". [כמה מילים על הספר: מדובר בסט של שלושה ספרים עבי כרס. אני רכשתי אותם בקרית ספר ב95 ש"ח, ולפי הכמות שהיה בחנות הם כנראה ציפו לביקוש אדיר לספר. הספר מכיל שלוש שיחות של הרבי מלובביץ' על כל אחת מפרשיות השבוע והחגים, כאשר שלוש השיחות על הפרשות מחולקות שהראשונה היא על מה שהם מכנים "פשוטו של מקרא", השניה על חסידות בפרשה והשלישית על סוגיא בפרשה. כל השיחות בעברית בראש כל שיחה הוסיפו את ראשי הפרקים ואחרי כל שיחה הוסיפו סיכום. לדעתי, מדובר בסט איכותי מאד.]

באחת השיחות על ראש השנה מתייחס הרבי לנושא מקומם של בקשת צרכים אישיים בתוך תפילות ראש השנה והוא מסביר באופן דומה מאד למה שאני כתבתי בזמנו:
כאשר אדם מישראל מבקש את צרכיו בראש השנה, הרי המבוקש צריך להיות לא למען התועלת שלו, כדי שיהיה לו ריבוי בעניני עולם הזה, אלא כהמשך לעבודה ד"תמליכוני עליכם":
קיום "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", שבכל העולם תראה ותתגלה מלכותו של הקב"ה, הוא עי"ז שיהודי עוסק בעניני עולם הזה ועושה אותם "מכון לשבתו יתברך".
ומכיון שכל אחד ואחד מישראל יש לו ניצוצי קדושה השייכים לנשמתו אשר הוא (דוקא) צריך לבררם - והם מלובשים בדברים הגשמיים שקבע הקב"ה לחלקו ולעבודתו - לפיכך, מבקש אדם מישראל מהקב"ה שישפיע לו את הדברים הללו, כדי שבאמצעותם ישלים את ענין "מלוך על כל העולם כולו" השייך אליו. 

יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

מצורע מוסגר



נושא קצת שונה, לשם שינוי.

בפרשת תזריע, התורה מתארת מצב בו לאדם יש נגע שאינו מובהק לטהרה או לטומאה. התורה אומרת כי הכהן מסגיר את האדם לשבוע ימים (ויקרא פרק יג):
(ד) וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:

רש"י מסביר שם:
והסגיר - יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:

המשנה במגילה מכנה אדם כזה בכינוי "מצורע מוסגר" ומוסיפה ומחדשת שאיש זה הוא טמא כמו מצורע מוחלט, ולמעשה ההבדל בין המוסגר למוחלט קטן מאד (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ח עמוד ב):
אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים.

הגמרא שם מדייקת מלשון המשנה מה השווה בין המצורע המוסגר למצורע המוחלט:
הא לענין שילוח [וטומאה] - זה וזה שוין.

ורש"י כותב שם:
שילוח - חוץ לחומת העיר.

האם רש"י על התורה שהסביר "והסגיר... בבית אחד" מפרש שונה מהגמרא? האם אפשר לומר שהיו בתים מחוץ לחומת העיר? האם יש דרך ליישב בין פירושי רש"י?

אשמח למקורות ולרעיונות בנושא.

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

חתמנו לחיים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.



חודש אלול הוא זמן המיועד לבדיקת ולרענון ההרגלים שלנו. הרגלים הזקוקים לבדיקה ולרענון יכולים להיות מצוות והנהגות שאנו עושים כמצוות אנשים מלומדה, או קונספציות שאימצנו לעצמנו במהלך הזמן הדורשים בחינה באשר לנכונותם.


כחלק מההכנות לימים הנוראים, החלטתי השנה לערוך בקרב קהילתי קמפיין ומבצע החתמה על כרטיסי אדי לתרומת איברים. בכוונתי להציב במרכז בית הכנסת בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים דוכן להחתמה על כרטיס לתרומת איברים. אני מבקש הפעם לשתף אתכם בשיקולים ובמחשבות שלי בנושא זה.

נתחיל עם סקירה היסטורית קצרה. לפני כחצי יובל קיבלה מועצת הרבנות הראשית החלטה קריטית ויוצאת דופן. ההחלטה קבעה כי על פי ההלכה היהודית מוות מוחי-נשימתי (דהיינו שהחלקים במוח המשפיעים על נשימתו של האדם הינם מתים) הינו מוות לכל דבר ועניין. משמעות ההחלטה הזאת היא שניתן על פי ההלכה לערוך השתלות איברים לאיברים חיוניים, כדוגמת השתלת לב או כבד. החלטה זו לא היתה טריוויאלית בכלל, שכן פוסקים בולטים בעולם החרדי חששו שמא האדם אינו מוגדר מת עד שכל איבריו החיוניים ישבקו חיים. קשה לדמיין מה היו התוצאות אילו הרבנות הראשית היתה קובעת כי לא ניתן על פי ההלכה לערוך השתלות איברים. האם בתי החולים המובילים בישראל היו מקבלים פסיקה כזאת? כיצד היו רופאים יהודיים בכל העולם נוהגים בעקבות פסיקה כזאת? אין לדעת, וברוך ה' שלא הביא אותנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

עם זאת, מועצת הרבנות סייגה את דבריה בכך שהדרך בה קובעים עבור חולה שהוא מת מוות מוחי-נשימתי צריך להיות בהסכמת הרבנות הראשית. במשך שני עשורים היתה בישראל חוסר אמון בין הממסד הרבני לממסד הרפואי בנוגע להסתייגות הזאת. לפני כשנתיים העביר ח"כ עתניאל שנלר תיקון לחוק השתלות האיברים בו נקבע בחוק הפרוצדורה לפיה קובעים מוות מוחי-נשימתי. בעקבות העברת החוק החדש, התכנסה מועצת הרבנית הראשית, שיש לומר בכנות שחבריה היום אינם בעלי אותו שיעור קומה של חברי מועצת הרה"ר מלפני חצי יובל, ופרסמה החלטה ובה הקביעה שחוק שנלר תואם את דרישות הרבנות הראשית בנוגע לפרוצדורה לקביעת מוות מוחי-נשימתי.

לאחר החלטה זו של הרבנות הראשית, היתה ציפייה שכמות החותמים על כרטיסי תרומת איברים תעלה עלייה חדה, אך מסתבר שהחלטת הרבנות הראשית לא ממש השפיעה על לציבור. האמת צריכה להאמר, מכיוון שלכרטיס תרומת איברים אין מעמד חוקי, ובכל מקרה משפחת הנפטר חייבת לתת את הסכמתה לתרומת האיברים, היה היגיון מסוים באי חתימה על הכרטיס ובכך השארת את ההחלטה, שממילא נמצאת בידיה, למשפחה.

אך כיום אנחנו עומדים במצב שונה במעט. עפ"י המפורסם באתר משרד הבריאות, מי שיחתום על כרטיס אדי עד לסוף השנה האזרחית הנוכחית, יזכה עבורו ועבור בני משפחתו בקדימות בתור להשתלת איברים באם יצטרכו (לא עלנו). אם עד היום היה הגיון מסוים לשבת על הגדר ולא להיות אקטיבי, כיום נראה שאין הגיון לא להיות אקטיבי ולחתום על הכרטיס, שכן אי חתימה כמוה כויתור על הקדימות בטור.

אני מדגיש זאת, מכיוון שכשאני ניצב היום מול בני קהילתי, כשאני מכיר את כל המחלוקות, תיאוריות ואמונות תפלות הקשורים לחתימה על כרטיס אדי, אינני מצפה שכולם יקבלו את עמדתי ויחתמו. מנגד, אני קורא ומצפה מכל אחד מהציבור שלי להביע עמדה בעד או נגד. אם מישהו שלם עם פסיקה הקובעת שלא ניתן הלכתית לבצע השתלת איברים, כי הדבר כרוך בספק רציחה, אני מוכן לחיות עם זה, אך שיהיה שלם עם החלטתו. אם מישהו מוכן לותר על קדימות לו ולבני משפחתו בתור להשתלת איברים אם אי פעם יצטרכו בגלל דאגה מה הוא יעשה בלי לב בתחיית המתים, אני מוכן גם לחיות עם זה (אבל מן הדין הוא שאם אותו אחד יצטרך יום אחד השתלה, שהוא יוותר עליה מאותו דאגה לחייו של התורם בתחיית המתים), כל עוד האדם קיבל החלטה בנושא.


מנגד, יהיה לי קשה מאד לישון בלילה עם יוודע לי שמישהו מקרובי או מבני קהילתי יצטרך ביום מן הימים השתלה ולא יקבל קדימות בטור רק בגלל שהוא לא חתם על כרטיס לתרומת איברים כי הוא העדיף לא לקבל החלטה. זה אולי נשמע אגואיסטי שאני דואג בעיקר למצפון שלי, אך בסופו של דבר האדם צריך לעמוד מול בוראו ולענות לשאלה האם הוא עשה כל שביכולתו כדי לשנות את המצב, אני מתכוון להתייצב ולהצהיר: בנושא זה אני את שלי עשיתי! אני מקוה שגם חברי ובני קהילתי יעשו את שלהם ויחתמו וייחתמו לחיים.


אפשר, אגב, לחתום גם באינטרנט.


יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

והרועים?



החתם סופר בתשובה ידועה בנושא גילוח הזקן כותב די היתר (שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קנט):

ומה שרמז לספרי מקובלים שכתבו שלא להושיט ידים בדקני כלל אין לי עסק בנסתרות, אבל מהם ומהמונם הותרה הרצועה לגמרי בכל ארץ אטלי' שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר' מנחם עזרי' בעל עשרה מאמרות אבי המקובלים שהוא היה מגולח מבלי השאיר שערה א', וכן העיד עליו היש"ר מקאנדיא באילים שלו, והיה אומר שעפ"י חכמי המקובלים אין חוץ לארץ ראויה לכך, ומה אאריך במה שאין לי יד ושם בו, אבל אבותינו הנהיגו עצמם כן על צד ההכרח הגדול ולא מקור משחת ח"ו אלא בקדושה יתירה, והוא בימי גזירת תתנ"ו, והרועים וכדומה התירו גדוליהם להמכתתים רגליהם לשנות מלבוש ולגלח זקנם שלא יכירום האויבים כי אז כבר גלחו הגוים זקניהם עפ"י מעשה ממלך פולין א' שהי' סריס כמבואר בספרי הימים והתירו חז"ל שהיו בימים ההם לעשות כן, ולהיות גלוח הזקן דבר שאי אפשר להשתנות והיו נכלמים מאוד האנשים ההמה בשובם לביתם, על כן נשתרבב המנהג שלא לגדלו כלל רק סימנא בעלמא שזה יגולח ויגדל בקוצר זמן שבן לילה היה ורק אך מופלגי תורה היושבים בביתם הם מגדלים אותו, ואותן שלפני גזירה ההיא שברחו לארץ פולין לא באו לכלל זה.

מישהו יכול לומר לי מה פירוש המילה המודגשת בקטע?

יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

על ספרדים ונשים ב"עולם קטן"

שני דברים שצדו את עיני ב"עולם קטן" השבת.

א. הציטוט הבא, בתוך כתבה על הישיבות התיכוניות, מפי הרב אבישי מזרחי, ר"מ בתיכון הדתי כפר גנים בפ"ת:
בבית הכנסת בקרית שמונה כולם מתפללים בחולצות צבעוניות ולא בחולצה לבנה. בשבת הראשונה [בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה] הסתכלו עלי לבוש ג'ינס וחולצה צבעונית ואמרו לי 'איך אתה מתלבש? זו לא שבת!' הסתכלתי על חולצות הבת הלבנות והדהויות וחשבתי לעצמי עמוק בלב 'אבל אני השקעתי הרבה יותר כסף מהחולצה הלבנה ואני מכבד הרבה יותר מכם'. זה ערער את חווית השבת שאתה באתי ולדעתי המתפללים בקרית שמונה שלובשים חולצות צבעוניות הם צדיקים לא פחות מהחבורה האשכנזית בישיבה. 

ב. שו"ת הס.מ.ס. של הרב אבינר הוקדש השבוע כולו לנושא לימוד גמרא לנשים. אני מקווה שהשואל בסופו של דבר הרגיש שיצא לו משהו מכל השאלות הללו.

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

ביקורת ספרים: אלוהים משחק בקוביות, הרב ד"ר מיכאל אברהם

נתחיל בשם הספר. בציבור הדתי השם הזה הוא ממש לא טוב - אנשים לא יודעים איך לקרוא לספר: אלוהים או אלוקים? חוץ מזה, שמעתה כל מי שישים הפניה לספר יכתוב משהו כמו "מ' אברהם, אלוהים" - זה לא נשמע טוב. (בעניין זה ראו כאן)

כשזה מאחרינו, אפשר לקבוע שהספר הזה בהחלט ראוי לקריאה מתחילתו לסופו.

הספר כתוב כביקורת על ספרו של ריצ'רד דוקינס, "יש אלוהים?". דוקינס, אתאיסט מושבע, טוען בספרו שמי שמקבל את תאוריית האבולוציה אינו יכול להאמין באלוהים. ליתר דיוק, לאחר קבלת האבולוציה כנכונה, אין שום סיבה גם להאמין בבורא עולם (למי שממש מתעניין בדעתו ולא מעוניין לקרוא את ספריו, יכול לראות את ההרצאה הזו). טענה זו היא למעשה גם טענת המאמינים הדתיים השוללים את האבולוציה. גם אלו טוענים שמי שמקבל את האבולוציה אינו יכול להאמין בקיומו של אלוהים, ולכן הם מסיקים שהאבולוציה אינה נכונה.
הרב מיכאל אברהם טוען בספר זה שטענה זו אינה נכונה מכמה צדדים. במהלך הספר המחבר מנתח בצורה פילוסופית את טיעוניו העיקריים של דוקינס ומפריך אותם אחת לאחת. טענתו המרכזית היא שיותר סביר להניח שיש גורם תבוני, דהיינו אלוהים, מאחורי התהליך האבולוציוני מאשר להניח שהתהליך האבולוציוני התרחש ללא כל הכוונה ובכל זאת יצא כל כך מוצלח. יתרה מזאת, הוא אף טוען שהתיאוריה האבולוציונית, שהוא מאמץ כנכונה, כלל אינה תיאוריה מדעית מכיוון שאין דרך להפריך אותה. בזה, טוען המחבר, תיאורית האבולוציה דומה מאד לאמונה הדתית, שכן על כל קושיה המאמין ימצא תירוץ, ואם הוא לא ימצא תירוץ הוא יניח שיש דברים שהוא עדיין לא מבין.
למעשה, המחבר קורא לנורמליות ולבריחה מן הקיצוניות, הן הקיצוניות האתיאיסטית הרואה באבולוציה מענה לכל השאלות, והן לקיצוניות הדתית-בריאתנית שאינה רואה צורך כלל באבולוציה.

זה נושא הספר. אך הספר מכיל הרבה יותר מזה.

הספר מציג תזה אמונית רציונלית שלמה. דהיינו, האמונה לדידו של המחבר אינו עניין לרגש או לתחושה פנימית, הוא גם לא עניין של ידיעה מוחלטת. האמונה, כפי שהיא מוצגת בספר הזה, זה שיותר סביר שיש אלוהים מאשר האפשרות ההפוכה. על האדם המחפש אחר האמונה, לנתח את הסבירות בעד או נגד קיומו של אלוהים ולהגיע כך למסקנה.
בקו ישיר משם המחבר ממשיך ודן בפרק בנושא "דת ומוסר" בשאלה: האם האדם הדתי הוא בהכרח יותר מוסרי? וכאן כותב המחבר בין היתר את הדברים הבאים:
לדוגמא, ישנה מצווה להרוג את עמלק, שנראית מצווה בלתי מוסרית בעליל. האפולוגטיקה הדתית המקובלת מוצאת הסברים שונים מדוע מעשה זה הוא בכל זאת מוסרי, אך אותי הם לא ממש משכנעים. הנחתי היא שישנו כאן ערך דתי, והוא דוחה את הערך המוסרי של שמירה על חיי אדם.
בהצגת התזה הזאת, המחבר בעצם זורק כדור למגרשם של המאמינים החולקים על תפישתו האמונית-רציונלית. במילים אחרות, המחבר יכול לענות לכל טענותיו של דוקינס כנגד הדת בעזרת דרכו הרציונלית. אך כיצד יתמודדו כל אלו שלא מקבלים את דרכו הרציונלית לטיעונים של דוקינס?
בשנים עברו קראתי את שלושת ספריו של הרב מיכאל אברהם הקודמים: שתי כדורים, את אשר ישנו, ואנוש כחציר. עבור מי שקרא את הספרים הללו הספר הנוכחי הוא, להגדרת המחבר, ספר ריק. אפשר להסיק כמעט את מלוא תוכן הספר הנוכחי משלושת הספרים הנ"ל. אך בדיוק בגלל זה נהנתי מהספר הזה באופן מיוחד. וזאת מכיוון שבספר באים לידי ביטוי בנושא ספציפי הרבה מהיסודות שהמחבר פירט בצורה תיאורטית בספריו הקודמים. הספר הנוכחי הוא גם יותר קריא מהספרים הקודמים (את זה אני כותב גם על סמך דעותיהם של אחרים שאמרו לי שלא הצליחו לקרוא את הספרים הקודמים ונהנו מהספר הנוכחי).

הספר מכיל הרבה טיעונים בעד ונגד האתיאיזם. הספר אינו בשום אופן ספר דתי, הוא אף לא מדבר על אלוהים מסויים, אלא על אלוהים פילוסופי כלשהוא. המחבר מעלה הרבה שאלות תיאולוגיות, שהוא אינו רואה צורך לענות עליהם, אלא רק להניח שיש להם תשובות טובות או פחות טובות (דוגמא לשאלה תיאולוגית שהמחבר אינו רואה צורך לענות עליה, אם אנחנו מקבלים את האבולוציה ומפרשים את פרשת הבריאה בהתאם לכך, האם אין בעיה בזה שאנחנו סוטים מהמסורת הפרשנית שקיבלנו מהדורות הקודמים? המחבר מזכיר שאלה זו, ואומר שהאמונה היא מספיק חזקה כדי להכיל שאלות מהסוג הזה). כך שאם מי מכם מחפש ספר דתי-אמוני שיחזק אותו באמונתו - אני הייתי ממליץ לו להתרחק מהספר הזה. אם אתם קוראים קבועים של הבלוג הזה, אתם כנראה לא מהסוג הזה, ולכם אמליץ על הספר.

לסיום הרצאה של הרב ד"ר מיכאל אברהם לרגל השקת ספרו:



אלוהים משחק בקוביות, הרב ד"ר מיכאל אברהם, הוצאת ידיעות ספרים

יום שני, 5 בספטמבר 2011

אמירת קדושה ע"י אחד מהקהל

מזה זמן הציק לי מנהג שראיתי בקהילות ספרדיות רבות שאת הקדושה (תיבות "נקדישך ונעריצך וכו'") לא אומר החזן, שליח הציבור, אלא אחד מהקהל בעל קול נעים מזמר אותם. הדבר הציק לי מפני שלהבנתי הקדושה הוא חלק מחזרת הש"ץ, ועל השליח ציבור לומר אותו בקול רם.
לא מזמן נפל לידי תשובה מהרב עובדיה יוסף ביביע אומר (ח"ז או"ח סי' יד) בו הוא דן ומצדיק מנהג אחר הנהוג בקרב הספרדים (וגם לפעמים אצל אשכנזים):

נשאלתי אודות המנהג שהצבור אומר נקדישך ונעריצך וכו' בניגון יחד עם הש"צ בקול רם בשבתות וימים טובים ובשמחות וגיל, ועונים קדוש קדוש אחר הש"צ, האם מנהג זה נכון על פי ההלכה.

אגב הדיון במנהג הזה הוא מתייחס גם למנהג שציינתי בתחילת דברי ומביא כך:

והרה"ג רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב (סימן קכה סק"ד) כתב, שהרב חסד לאלפים העיר על המנהג שנוהגים בקצת מקומות, שאחד שיש לו קול ערב עומד ליד הש"צ ומשורר הקדושה ושאר דברים שבתוך העמידה, ובפרט בימים הנוראים, ונמצא שהחזרה נאמרת בין שנים לחצאים, ולא אריך למעבד הכי, אלא הש"צ יאמר הכל. וכתב על זה, ומנהג עירנו איזמיר ואגפיה, שהמשורר מנגן מתחילת נקדישך ונעריצך עד קדוש, והש"צ אמר מקדוש קדוש והלאה, ועושים כן בפני גדולים רבני וגדולי הארץ ואין פוצה פה בדבר. עכת"ד.

יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

ליאורה ז"ל

לפני שבוע נפטרה בשכונתנו ליאורה גרהם. ליאורה, אמא לשני ילדים קטנים שטרם מלאו לה שלושים, נאבקה במחלת הסרטן למעלה משנתיים בעוז ובגבורה. היא הקרינה מרוחה על כל מי שבאה איתו במגע. היא הראתה לנו כיצד צריך להעריך כל דבר קטן בחיים וכיצד יש להנות מכל רגע קט ואפילו מן הדברים הפעוטים ביותר. במשך תקופה מסויימת ליאורה היתה כותבת כמין יומן בפייסבוק, יומן שהיה מלא באמונה ובעוז רוח. תרגמתי את אחד מהקטעים שנכתב לפני כשנתיים (24.9.09).

לעיתים קרובות אנשים שואלים אותי מה שלומי, אך קשה לי להשיב משום שאיני יודעת. ברוב הימים יש רגעים נפלאים ורגעים קשים ורוב הזמן אני דוחפת את עצמי לעשות דברים נורמליים, על אף שאני מרגישה כמו שק איגרוף.
אחד הדרכים בהם אני מביעה את עצמי הוא ע"י ציור. זה לא רק תחביב, זו הדרך החיונית והמעוררת חיות שלי להתבונן על דברים יפים ומחשבות יפות. האמנות היא גם ברומטר לתחושותי. ככל שאני יותר שמחה ושלוה, הציורים מראים אהבה ודיוק.
בעדכון הזה אתן לתמונות לספר את הסיפור, עם שתי דוגמאות של תמונות חדשות.

משמשים:
אחרי שהוסיפו לי את השם חיה, משפחתי ואני חזרנו מבית הכנסת באפרת. עיני התמקדו באשכול משמשים שגדלו על עץ. את ילדותי ביליתי באקלים קר, כך שפרות הארץ תמיד נראו לי אקזוטיים במיוחד. אבא שלי אמר לי שהוא היה רוצה שאצייר תמונה של המשמשים, כדי לחגוג את דבר היופי הראשון שהבחנתי בו עם שמי החדש ועם התקווה לבשורות טובות.

הגן הבוטני:
לפני כמה חדשים, אחי דני לקח אותי לבית הקפה בגן הבוטני המהמם בירושלים. זה היה בתקופה קשה במיוחד עבורי, שהיה לי בו קושי אמיתי לראות קצת אור מעבר לחשכת מצבי. כשהלכנו דרך הגן לבית הקפה הייתי יותר מדי מדוכדכת כדי להבחין ביופי שמסביב. בבית הקפה, כשנפגשנו גם עם בת דודתי, הרגשתי החלה להשתפר. אחי דני הקריא לי דברים שכתב הרב סולובייצ'יק על איש הגורל מול על איש הייעוד. כשהוא ניצב מול סבל, איש הגורל מרגיש נחות וחסר אונים (כך בדיוק הרגשתי אז) והוא שואל מדוע הוא סובל. לעומתו, איש הייעוד משלים עם המציאות המרה ובמקום לשאול "למה?" הוא שואל "בהינתן שזה מצבי, מה עלי לעשות?".
כשחזרנו דרך הגן, פסיעותי כבר לא היו כל כך כבידות וצלמתי מספר תמונות מתוך מחשבה שאולי אצייר אותם בבוא היום. דני העיר "את יודעת שבדרך לכאן בכלל לא היית במצב רוח לצלם".
הציורים של הגן הבוטני מציינים את היום בו סייעו לי לקחת שליטה על חיי, להיות יצירתית ככל שאני יכולה להרשות לעצמי בהתאם למצבי, ולנסות להיות "איש הייעוד".


ת.נ.צ.ב.ה.

יום חמישי, 1 בספטמבר 2011

אלול - אפשר להשתנות 2

לפני שנתיים קיבלתי במתנה ספר בשם "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" של סטיבן קובי. בשעה שקיבלתי אותו הוא לא היה נראה כמו ספר שיעניין אותי. חשבתי שזה בטח עוד אחד מהספרים כמו "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" (של פייבר ומייזליש) המלמדים טכניקה שללא תרגול רציני קשה מאד להתמקצע בו. האדם שנתן לי את הספר עמד על כך שהספר, שהינו רב מכר עולמי, הוא משהו יוצא מן הכלל. אעפ"כ הנחתי את הספר בתחתית ערימת הספרים שאני מתכנן לקרוא. לפני קצת פחות משנה הגיע תורו של ספר זה.
התחלתי לקרוא את ההקדמה. ההקדמה מדברת על כך שלימוד טכניקה (לדוגמא שיקוף: "אבא, קבלתי מכה", "בני, אני רואה שכואב לך מאד" וכו') אינה מועילה כלל לטווח ארוך אם אין מאחורי זה נשמה (בדוגמת השיקוף: אם אתה לא באמת רוצה להאזין לבן שיחך, לא יעזור שום שיקוף). בנוסף, המחבר מדבר אודות שינוי תפיסתי. השינוי התפיסתי צריך לגרום לכך שהאדם באמת יתמקד בשינויים אמיתיים אצלו, בניגוד לשינויים קוסמטיים או להאשמת האחר.
המחבר מתאר את התהליך שעל האדם לעבור כ"מן הפנים החוצה" (עמ' 47):
"מן הפנים החוצה" פירושו, להתחיל קודם כל ב"אני". ובאורח יסודי אף יותר, להתחיל בחלק הפנימי ביותר של "האני" - בפרדיגמות שלך, באופייך, ובמניעיך.
סיימתי את ההקדמה ואת הפרק הראשון, המדבר אודות מעבר מריאקטיבי לפרואקטיבי. בסוף הפרק הוא פונה לקורא ומציע לו לערוך מבחן בן שלושים יום ולראות אם מעבר לפרואקטיביות משנה אצלו משהו. הוא גם מציע מספר הצעות לניסוי. בשלב זה הנחתי את הספר בצד ואמרתי לעצמי: בסדר, בא ננסה את המבחן שהוא מציע ובמשך שבוע-שבועיים שיננתי לעצמי: "היה פרואקטיבי".

את הספר "מסילת ישרים" למדתי, כמו הרבה בחורי ישיבה אחרים, מספר דו-ספרתי של פעמים. אני חושב שמדובר ביצירת מופת ממספר בחינות. גם הספקתי ללמוד במהלך חיי מספר ספרי מוסר ידועים אחרים. למרות זאת, אף ספר מוסר לא השפיע עלי כמו הספר הזה של סטיבן קובי, ואכן צדק זה שנתן לי את הספר שמדובר בספר יוצא מן הכלל שמעורר לא רק למחשבה אלא למעשה. המחבר מאמין שאפשר להשתנות והוא מחדיר את זה אל הקורא כמעט בכל עמוד. אמנם מאז שהנחתי אותו לא חזרתי לקרוא את פרק ב', אך אני יודע שברגע שאהיה מוכן לזה זה יהיה הספר שיעזור לי להיות "אדם אפקטיבי" וטוב יותר.

כחלק מההסבר של המחבר על שינוי תפיסתי, הוא מחלק בין שינויי תפיסה מידיים ושינויי תפיסה הדורשים מאמץ והשקעה. כדוגמא לשינוי תפיסה מידי הוא מביא את הסיפור הבא, שאיתו אסיים:
בוקר יום א' אחד ברכבת התחתית בניו-יורק. הנוסעים ישבו בשקט, אחדים קראו עיתון, אחרים היו שקועים במחשבות, וכמה נחו ועיניהם עצומות. האוירה היתה שלווה ורוגעת.
באחת התחנות עלה גבר מלווה בילדיו. הילדים היו קולניים ופרועים כל כך עד שבמחי יד שינו כליל את האוירה בקרון.
האב התיישב לידי ועצם את עיניו, וברור שהתעלם לחלוטין מן המצב. הילדים צרחו אלה על אלה, השליכו חפצים, אפילו משכו בעיתוניהם של היושבים. זה הפריע מאד, ובכל זאת האיש שישב לידי לא נקף אצבע.
קשה היה שלא להתרגז. לא יכולתי להאמין שאדם יכול להיות כה חסר רגישות ולהניח לילדיו להשתולל בלא לעשות דבר, בלא לקבל כל אחריות. היה ברור שכל יושבי הקרון זועמים אף הם. לבסוף פניתי אליו בדברים שנדמו לי כשיא הסבלנות והאיפוק, וכך אמרתי: "אדוני, הילדים שלך ממש מפריעים לאנשים רבים. אתה לא יכול לרסן אותם מעט?"
האיש הפסיק לבהות וכאילו נעשה מודע למציאות זו הפעם הראשונה, ואמר בנחת: "אתה ממש צודק. אני באמת צריך לעשות משהו בעניין. אנחנו חוזרים עכשיו מבית החולים, אמם נפטרה לפני שעה. אני לא יודע מה לעשות, וגם הם כנראה לא יודעים איך להתמודד עם זה".