את הפסוקים:
(יז) וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:
(יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
(יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:
פירש רש"י על דרך הפשט:
ופשוטו וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ:
כלומר, אברהם הוא שותפו של הקב"ה ולכן אין זה ראוי לכסות ממנו את גורל סדום.
להבנתי, המשך חכמה הבין את הפסוקים אחרת. לדבריו, יש בפסוקים אלה הסבר אלוהי מדוע אין חשש שאברהם יסכל את גורל סדום להיהפך, ולכן אין סיבה לכסות את גורל סדום מאברהם.
המשך חכמה מסביר שלכאורה היה לאברהם אינטרס בהישארות סדום, לא מפני סיבות הומניות, אלא מפני שאברהם מסר את נפשו להצילם, ולכן ראה בהם סוג של נכס שהוא השקיע בו ולכן רוצה בקיומו.
הפסוקים מדגישים שאין סיבה שאברהם ירצה דווקא בהישארות ה"נכס" הזה של סדום, כאשר לו עצמו יהיה זרע שימשיך וילך בדרכו.
לשון המשך חכמה:
(יז - יח) המכסה אני מאברהם (אשר אני עושה), ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום... הנה באמת הוא בטבע בעל החסד, שמי שהרבה להיטיב אותו חפץ אחרי זה כי יזכר לטוב שמו, לכן יחפוץ בהתקיים מי שהיטיב לו למען יהיה חסדו קיים לעד ונזכר לדורות, כאשר בארתי (ויקרא כג, מב) "וזוכר חסדי אבות", פירוש החסדים שעשה לאבות, לכן מיטיב לבניהם עדי עד, למען לא יהיה מה שהרבה חסדו לאבות בחנם. ובפרט האיש שאין לו בנים, כל קיומו בזכרו כי האנשים שהיטיב להם יזכרו לעד חסדו, כי במי יזכר שמו?! ואם יתמו האנשים שהיטיב לו, הלא היטב חרה לו, כי גם שמו תמה נכרתה מספר החיים. לכן אמר כי אברהם מסר נפשו להציל את סדום ועמורה וכו' ורכושם, ואם יתמו סדום ועמורה, הלא יחרה אף אברהם, כי אין האיש שהכיר טובתו עוד בתבל. לכן אמר, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ונברכו בו וכו'", אף אם יהפך סדום, כי שמו ישאר לברכה בקרב הארץ. ולכן כאשר אמרו כי "עתה נרע לך מהם", שזה כפית טובה ללוט אשר עבורו הציל אברהם את כולם, לא היה תועלת לאברהם בהשאר אותם, כי שכחו טובתו גם חסדו עמהם, לכן אמרו: "עוד מי לך פה" להציל אותם ברחמים, הלא בוז יבוזו לך?! ודו"ק היטב.
