דבר תורה לפרשת לך לך

(ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ:

(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:

(ט) הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: 

רועי אברם ורועי לוט אינם מסתדרים. אברהם מציע ללוט: תבחר - ימינה או שמאלה? 

במה לוט בוחר?

(י) וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:

(יא) וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: 

הספורנו כותב כי אברם הציע ללוט לבחור: צפון או דרום? כיום, שאנחנו מכירים את הטופוגרפיה של ארץ ישראל, לא קשה בעינינו לדמיין את אברם ולוט עומדים על כביש 60 באזור הר בעל חצור עם הפנים למזרח ואברם מציע ללוט להסתכל ימינה ושמאלה ולבחור - האם הוא רוצה את נחלת שבט יהודה, או את נחלת שבט יוסף? ואלו לוט פשוט עומד ומסתכל ישר לאזור בקעת הירדן. 

לאחר הבחירה, התורה מתארת "ויסע לוט מקדם". פסוק זה קשה מאד.

רש"י פירש:

מקדם - נסע מאצל אברם והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלהיו: 

ובאופן דומה אבן-עזרא:

(יא) ויסע לוט מקדם כי סדום מערב בית אל: 

אך סדום אינה ממערב לבית אל, אלא למזרח בית אל!

הרא"ם כבר התקשה בדברי רש"י:

ותימה שמגבולי הארץ נראה שככר הירדן במזרחה של ארץ ישראל ובית אל תוך ארץ ישראל, ונמצא שההולך מבית אל, שהיה אברהם דר שם, אל ככר הירדן, 'הולך מאצל אברהם למזרחו' הוא, וצריך עיון:

הנצי"ב מפנה אותנו לתרגום אונקלוס, המפרש את "מקדם" בשונה מרש"י שלא מדובר על "קדם"-מזרח, אלא מלשון "מוקדם", שלוט הקדים לנסוע. 

הט"ז, בפירושו לרש"י "דברי דוד", מציע פירוש מחודש לדברי רש"י:

ונ"ל לתרץ זה ואגב נתרץ יותר פסוק שאמר: ויפרדו איש מעל אחיו, שא"צ לזה, שהרי כבר נאמר: ויסע לוט מקדם, דהיינו מן אברהם, אלא דלוט בחר לו מדינה שהיתה מפורסמת לזנות והיה לו בושת מאברהם לילך לשם והיה דואג שמא יאמר לו אברהם שלא יסע לשם מפני הבושה, ע"כ כיחש בפני אברהם והלך לצד מערב, ובזה: ויפרדו איש מעל אחיו, ובהיותו בדרך עקלקלותו הלך משם לאחוריו לצד מזרח דרך אחר שלא יהיה אצל אברהם בהליכתו לככר הירדן:

דבר תורה לפרשת נח

 רש"י על הפסוק הפותח את פרשת נח הוא מהידועים בתורה:

(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: 

בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום: 

רש"י כותב כי יש שתי גישות בחז"ל במדידת דמותו של נח, וזאת ביחס לשאלה: כיצד היה נח נמדד בדור אחר?

ברור שביחס לבני דורו היה נח צדיק תמים, ואמנם גישה אחת בחז"ל אומרת שגם אם נח היה בדור של צדיקים הוא היה נחשב לצדיק. אך יש גישה אחרת, הדורשים אותו לגנאי, האומרת כי רק לפי דורו היה נח נחשב לצדיק, אך אם היה נח חי בדורו של אברהם הרי ש"לא היה נחשב לכלום".

שתי הגישות הגיעו לעולם כתוצאה מהמילה "בדורותיו" המופיע בפסוק. מילה, שעל פניו, לא היה נצרך בפסוק. הדורשים לגנאי יסבירו כי מילה זו באה להדגיש כי רק "בדורותיו" היה נחשב נח לצדיק, אך אם היה בדורו של אברהם "לא היה נחשב לכלום".

אך צריך להבין את התפיסה הזאת שדורשת את נח לגנאי: מה אנו אמורים ללמוד מאיך שנח היה נמדד בדורו של אברהם? בסופו של דבר נח היה צדיק מכל בני דורו, אז למה זה חשוב כיצד היה נמדד בדורו אחר? 

נראה שמי שדורש את נח לגנאי מבקש בדווקא להשוות את נח לאברהם.

בפרשת נח הקב"ה עושה איתחול מחדש לבריאה של פרשת בראשית. בפרשת בראשית האדם נברא ומונח בגן-עדן. הכל מסביב הוא "טוב מאד", עולם אוטופי. מכאן, אנחנו מגלים מהר מאד, יש רק לאן לרדת. כיוון שכך עושים איתחול מחדש, ונח יוצא מהתיבה ומתחיל מחדש את האנושות מעולם חרב, עולם שממנו יש רק לאן לעלות. 

את העליה הזאת רואים גם באנושות - האיש הצדיק ביותר בדור המבול וזה שממנו הכל מתחיל לאחר המבול, "לא היה נחשב לכלום" בדורו של אברהם. כעבור 10 דורות, נראה בעין כיצד לא רק שלא ירדנו, אלא עלינו לדרגות גבוהות - זרח כוכבו של אברהם, האנושות עלתה והתקדמה. 

דבר תורה לפרשת בראשית

אחרי שהתורה מתארת כיצד הכל טוב וטוב-מאד במהלך בריאת העולם, פתאום אנו מגלים שיש משהו שהוא "לא טוב":

(יח) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: 

רש"י מסביר מה היה "לא טוב":

לא טוב היות וגו' - שלא יאמרו שתי רשויות הן הקדוש ברוך הוא יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג: 

כדי שאדם לא יחשוב שהוא אלוהים, הוא יוצר את האשה.

ואז מגיע הנחש ומציע לאשה שיחד האיש והאשה יכולים להיות כאלוהים:

(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: 

וכך גם אומר ה' אלהים לאחר החטא:

(כב) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: 

כפי שרש"י כותב:

היה כאחד ממנו - הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידתו, לדעת טוב ורע ומה שאין כן בבהמה ובחיה: 

כלומר, מיום הבריאה ישנו חשש שהבריות לא יבינו את מקומם ואת שפלותם לעומת אלהים וזהו גם מה שעומד בבסיס חטא עץ הדעת. 

לכן, העונשים שהנחש, האשה ואדם מקבלים עוסקים במקומם, מעמדם ותפקידם של הבריות:

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: 

(טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: 

(יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

(יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:

(יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל  עָפָר תָּשׁוּב: 

כל זאת כדי שהאדם לא יחזור לטעות לחשוב שהוא יכול למלא את מקומו של אלהים. 

דבר תורה לפרשת וזאת-הברכה (שמחת תורה)

 "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה... לעיני כל ישראל"

פסוקי התורה האחרונים מפארים את משה רבנו. אך מה מטרתם? מה היה חסר לו התורה לא היתה מסיימת כך? האם יש כאן כמעין הספד של התורה למנהיג הנאמן שמסר לנו את התורה?

נראה שצריך לקרוא פסוקים אלו כדבוקים לפסוק שלפניו: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וכו'".

בדומה לאהרון הכהן שעלה להר למות והעביר את משרתו לבנו ממשיך דרכו, כך משה רבנו מעביר את משרת ההנהגה לתלמידו הנאמן יהושע בן נון. אבל בניגוד לאהרון, שממשיכו ממש נכנס לנעליו, במובן המילולי ובמובן המהותי, אצל משה זה היה שונה. יהושע אמנם נכנס לתפקיד ההנהגה במקומו של משה, אך הוא אינו יכול להוות תחליף למשה, כי "לא קם נביא בישראל כמשה". (רעיון זה שמעתי מד"ר דוד סבתו)

התורה מסיימת עם אמירה ברורה: התורה נחתמת במותו של משה, אך היא נועדה עבור הדורות שיגיעו אחרי דורו של משה. 

כשאנחנו נסתובב ונרקוד עם ספרי התורה, אנחנו מתחברים וממשיכים את דרכם של קהילות שלאורך הדורות החזיקו בספרי התורה, רקדו אתם ולמדו אותם.