ציוצים על הספר "לבקש תפלה" מאת: פרופ' דוד הנשקה - ח"ח

חלקים קודמים:

- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- חלק ד
- חלק ה
- חלק ו
- חלק ז

כד. אחרי הפסקה וקצת דילוג בסיכום נמשיך בנקודות מתוך הספר לבקש תפלה של פרופ' הנשקה. 

תובנה חשובה להמשך מחלק שדילגנו: 

תפילת הציבור הראשונה שנוסדה בשלהי בית שני היתה דווקא תפילות מוסף, והיא כללה רק תפילה של שליח הציבור, ללא תפילת יחיד.

רק בשלב מאוחר יותר נוסדו תפילות ציבור נוספות, כנגד התמידין וכנגד זמני היום (אבות תיקנום). לאחר התבססות תפילות הציבור (כנגד תלמידים), בדור יבנה נוסדו גם תפילות היחיד המסודרות (אבות תיקנום).
המשנה בראש השנה פרק ד משנה ה מתארת את סדר תפילת מוסף:






התפילה מתחילה בג' ברכות של שבח, לאחריהם הברכות המיוחדות של היום ומסיימות בברכות הסיכום: עבודה, הודאה וברכת כהנים. מהי אותה "ברכת כהנים" המוזכרת במשנה?


יש שהבינו כי זו היא ברכת "שים שלום", אך מדוע היא מכונה "ברכת כהנים"? בנוסף, מה מקומה של ברכת "שים שלום" בסוף התפילה, לכאורה ברכות של בקשות היו צריכות להימצא לפני ברכת העבודה? נראה שהכוונה במשנה היא לברכת כהנים ממש. אך אם כן, לאן נעלמה ברכת השלום?


בשלהי בית שני כשהתחילו למסד את תפילות הציבור סביב תפילת מוסף, תפילת שליח הציבור היתה מסתיימת עם ברכת ההודאה, כשלאחריה הכהנים מברכים את הקהל. התפילה התחילה בברכת אבות, עם כריעה בתחילתה ובסופה, והסתיימה בברכת הודאה ובה כריעה בתחילה ובסוף.


בנוסף, חכמים תיקנו שהציבור מצטרף לש"צ לברכה המסיימת, באמירת "מודים דרבנן". ובסיומה, כאמור, הכהנים מברכים את הקהל, ובזה מסתיימת התפילה. אלא, שכשהתחילו למסד גם תפילות שאין בהם ברכת כהנים, כתפילת מנחה או בהיעדר כהנים, הוסיפו את ברכת השלום במקום ברכת הכהנים שאינה נאמרת.


לאחר מכן, כשנוסד נוסח קבוע לתפילת היחיד, נשארה אותה ברכת השלום. ואז, לאחר שנתווספה לתפילות היחיד ולתפילות הציבור האחרות, התחילו לאמרה גם לתפילת הציבור בשעה שיש כהנים וברכת כהנים.

ציוצים על הספר "לבקש תפלה" מאת: פרופ' דוד הנשקה - ח"ז

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- חלק ד
- חלק ה
- חלק ו

כג. המשנה האחרונה במסכת ראש השנה (ד,ט):

"כשם, ששליח ציבור - חייב, כך, כל יחיד ויחיד - חייב. רבן גמליאל אומר: שליח ציבור - מוציא את הרבים - ידי חובתן." 

מה נושא המשנה הזאת? על מה נחלקו רבן גמליאל וחכמים? על שופר או על תפילות? ואם תפילות, בראש השנה או בכל השנה?

 
מהתוספתא (ר"ה פ"ב) נראה ברור שמדובר בתפילות, ולא בתקיעת שופר.




אך האם מדובר רק בתפילות ראש השנה, או בתפילות כל השנה כולה? ואם כן, מדוע זה מופיע במסכת ראש השנה? ועוד, שלכאורה משנה זו הייתה צריכה לבוא מוקדם יותר בפרק, צמוד לענייני ברכות ראש השנה, ולא בצמידות לענייני תקיעת שופר.


בברייתא בבבלי מובאת מחלוקת דומה: 

"ברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים שליח ציבור מוציא הרבים ידי חובתן דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כשם ששליח ציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב." 

כאן רואים שמדובר בתפילות, ולא בתקיעות, ובראש השנה ויום הכיפורים דווקא, ולא בכל ימות השנה.


נראה שרבן גמליאל אמר את דברו בתפילות כל השנה, אלא שעורך משנתנו עיבד את דברי רבן גמליאל לאור שיטת רבי מאיר, ולכן הוסיפה בסוף הפרק, ולא במקומה הטבעי. התוספתא שימרה את המחלוקת המקורית, העוסקת בתפילות כל ימות השנה.


בבבלי ר"ה מצינו שתי מסורות בשם ר' שמעון חסידא המסביר את שיטת רבן גמליאל: 

בתחילה מובא כך: 

"אמר רב אחא בר עוירא אמר ר' שמעון חסידא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם שבשדות" 

לאחר מכן הגמרא מביאה: 

"אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' שמעון חסידא: לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות".

את המובאה השניה הסבירו ראשונים שרבן גמליאל פטר את מי שנמצא בבית הכנסת, וכן את מי שנמצא בשדה,אך מי שנמצא בעיר ואינו מגיע לבית הכנסת אינו פטור. אך הלשון "לא פטר אלא" הוא קצת קשה. 

בירושלמי ברכות (ד,ז) יש מסורת דומה של ר' שמעון חסידא. על המשנה האומרת:

"ר' אלעזר בן עזריה אומר: אין תפילת המוספים אלא בחבר עיר. וחכמים אומרים: בחבר עיר ושלא בחבר עיר. ר' יהודה אומר משמו: כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפילת המוספין" 

ושם על דברי ר' יהודה: 

"מיליהון דרבנן פליגן, דמר ר' יעקב בר אידי בשם ר' שמעון חסידא: ברועים וקייצים היא מתניתא"

נראה שמימרתו של ר' יעקב בר אידי בשם ר' שמעון חסידא נאמרה על דברי ר' יהודה בברכות, ולא על דברי רבן גמליאל בר"ה. אך כיוון שהנושא הנדון בר"ה קרוב לזה שבברכות, נוצרו מסורות שונות במימרת ר' שמעון חסידא. היו שהבינו שדברי ר' שמעון חסידא שמסר באו לצמצם את דברי רבן גמליאל, לעם שבשדות.

 
אך המסורת של רב אחא בשם ר' שמעון חסידא היתה שיש להרחיב את דברי רבן גמליאל לא רק לבאי בית הכנסת אלא גם לעם שבשדות.

 
אך מה הטעם של הרחבה זו לדברי רבן גמליאל? התפיסה היתה שיוצאים בתפילת שליח הציבור, לא כי שומעים את תפילתו, אלא כי חובת התפילה היא ציבורית ולא פרטית. זו גם שיטת רבי יהודה שהוזכרה לעיל לגבי תפילת מוסף שהיחיד פטור במקום שיש חבר עיר.

אך איך דברי ר' שמעון חסידא מסתדרת עם דבריי רבן גמליאל בברכות ש"בכל יום אדם מתפלל י"ח", מהם משמע שיש חובת יחיד? 

אלא שנראה לפרש שדברי ר' שמעון חסידא שרבן גמליאל פוטר אף עם שבשדות מתייחסים בדווקא לתפילות ראש השנה. זאת, בניגוד לתפילות ימות השנה.

כלומר, לדברי ר' שמעון חסידא רבן גמליאל סבור שבתפילות ימות השנה רק מי ששומע משליח הציבור יוצא ידי חובתו, ויש חיוב על היחיד להתפלל, אך בראש השנה אין ליחיד כל חובה, מכיוון שהברכות ניתקנו ללוות את התקיעות, ורק בתפילת שליח ציבור תוקעים. לכן גם העם שבשדות נפטרים בתפילת ש"צ.

נמצא שבימות השנה יש מחלוקת בין רבן גמליאל, הסובר שהיחיד השומע את תפילת הש"צ יוצא ידי חובתו, לבין חכמים הסבורים שאין היחיד יוצא בתפילת ש"צ, חוץ ממי שאינו בקי. 

מהו יסוד מחלוקת זו?
בתחילה היו תפילות יחיד, והן היו תפילות רשות. כשייסדו חובת תפילה, היתה זו חובה לקיים תפילה ציבורית. מעתה נחלקו רבן גמליאל וחכמים מה נותר ממעמד תפילת היחיד. רבן גמליאל סבר שיש חובת תפילה גם ליחיד, אך בהיותו בציבור, תפילתו מתמזגת להיות תפילת ציבור, ולכן השומע מש"צ נפטר בכך.

חכמים סברו שבשלב זה כבר יש שתי חובות: חובת תפילת היחיד המתפלל על עצמו ובעבור צרכיו, ובנוסף תפילת ציבור שהיחידים שומעים מהש"צ ומצטרפים בכך. מי שאינו בקי, מפסיד את חובתו להתפלל כיחיד, אך מצטרף להיות חלק מהציבור בתפילת ש"צ.