"רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו?"

ישנה מדרש המופיע פעמיים בש"ס. פעם במסכת מגילה ופעם במסכת סנהדרין. ההבדלים ביניהם דקים עד כדי לא קיימים.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קיא עמוד ב:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר (ישעיהו כ"ח) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו וגו', מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה - לעושים רצונו ומצפים לישועתו. יכול לכל - תלמוד לומר לשאר עמו - למי שמשים עצמו כשירים. (ישעיהו כ"ח) ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה. ולרוח משפט - זה הרודה את יצרו, וליושב על המשפט - זה הדן דין אמת לאמיתו, ולגבורה - זה המתגבר ביצרו, משיבי מלחמה - זה שנושא ונותן במלחמתה של תורה, שערה - אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד ב:

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר: (ישעיהו כ"ח) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי [וגו']. מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה - לעושין צביונו ולמצפין תפארתו. יכול לכל - תלמוד לומר לשאר עמו - למי שמשים עצמו כשירים. ולרוח משפט - זה הדן את יצרו, וליושב על המשפט - זה הדן דין אמת לאמתו. ולגבורה - זה המתגבר על יצרו. משיבי מלחמה - שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. שערה - [אלו תלמידי חכמים] שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

המעניין הוא שדווקא בסופה של המדרש יש שינוי גדול.

בסנהדרין:

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה: (ישעיהו כ"ח) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו [וגו'] פקו פליליה, ואין פוקה - אלא גיהנם, שנאמר (שמואל א' כ"ה) לא תהיה זאת לך לפוקה, ואין פלילה אלא דיינין, שנאמר (שמות כ"א) ונתן בפללים.

במגילה:

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה הקדוש ברוך הוא: ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה.אמר ליה: גם אלה ביין שגו ובשכר תעו... פקו פליליה, אין פקו אלא גיהנם, שנאמר (שמואל א' כ"ה) ולא תהיה זאת לך לפוקה, ואין פליליה אלא דיינין, שנאמר (שמות כ"א) ונתן בפללים.

הרב שטיינזלץ מסביר את הגמרא בסנהדרין כך:

מה נשתנו אלו מאלו - מה דינם של אחרים העוסקים בתורה ואין בהם מדות טובות אלה? אמר לה: - ...שאנשים שלא עסקו כך בתורה תעו ושגו, ואין ראויים למתן שכר, אלא להפך מזה. 

תוספת המשפט "אמר לה הקדוש ברוך הוא: ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה" בגמרא במגילה מעלה את השאלה מיהו הדובר של המשפט האחרון "גם אלה ביין שגו". בגמרות שלפנינו מופיע "אמר ליה" - דבר שלא יכול להיות נכון לאף אחד מהכיוונים. אם הקב"ה הוא המדבר אל מידת הדין היה צריך להיות "אמר לה", ואם מידת הדין היא הדוברת היה צריך להיות "אמרה ליה". זאת ועוד, שאם מידת הדין היא הדוברת של המשפט האחרון יוצא שהוכוח מסתיים עם דברי מידת הדין. תמוה ביותר. 

לאור זאת, כותב הרב משה צוריאל בספרו "לקט פירושי אגדה" על המשפט שנוסף בגמרא במגילה:

כל השורה הזו בגמרא היא מוזרה ואין לה שייכות לסוגיא הקודם ולא לאח"כ. וגם בסוגיא המקבילה בסנהדרין היא חסרה. והשורה הזו חסרה בכת"י מינכן. ורשם שם הרב רפאל נתן רבינוביץ', מחבר "דקדוקי סופרים" שאינה נמצאת בכל כתבי היד, "עין יעקב" ו"אגדת התלמוד" וכוד. אלא כנראה היא הוספה ע"י איזה תלמיד טועה. 

הרב צוריאל גם מפרש את הגמרא במגילה, כפי שהרב שטיינזלץ מפרש את הגמרא בסנהדרין:

ובכן נקראו כך [- חמור נושא ספרים] אותם רבנים ודיינים שמסתפקים בשטחיות חיצוניות של הדברים שלמדו ולא טורחים להבין סודם. ולכן "ביין שגו" גם הוא משל שהם עוסקים בשטחיות ובלי ההבנה הראויה. לכן אין להם כל הברכות הנ"ל וזה מה שהקב"ה עונה למידת הדין.

אני לגמרי מקבל את דברי הרב צוריאל, אך מעניין לציין שהמהרש"א כנראה כן גרס את המשפט האמצעי. כך הוא מעיר בפירושו למגילה:

שם מה נשתנו אלו מאלו א"ל הקב"ה ישראל עסקו בתורה או"ה לא עסקו בתורה א"ל גם אלה ביין כו' כצ"ל:

אך יש להתבונן, רש"י בפירושו לגמרא במגילה אכן לא מזכיר את המשפט השני "ישראל עסקו בתורה וכו'", אך מפרש את המשפט האחרון כך:

גם אלה - אלו הרשעים הנידונין בגיהנם.
ביין שגו - כלומר: אף הם עשו כהם, לפיכך דנם.
פקו פליליה - לגיהנם נשפטו.

כיצד יש להבין את המלים "לפיכך דנם" המופיעות ברש"י? האם אין כאן מישהו/י (מידת הדין?) המדבר/ת אל הקב"ה?

הפילגשים - חסר כתיב

על הפסוק מפרשת חיי-שרה (בראשית כה ו):

ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות

כותב רש"י בשם חז"ל בבראשית רבה:

הפילגשים - חסר כתיב שלא היתה אלא פילגש אחת היא הגר היא קטורה. 

כלומר, לחז"ל היתה גרסא שונה מהגרסא שלנו בתורה. שהרי אצלנו מופיע המילה "פילגשים" ואלו חז"ל דורשים את המילה "פלגשים".

שלמה, קורא חרוץ, שלח לי שני פרשנים של רש"י העוסקים בטעותו של רש"י.

[עשיתי כמיטב יכולתי לכתוב את הדברים בצורה שתוכלו לקרוא. אני מקוה שלא עשיתי יותר מדי טעויות.]

ספר הזכרון:

וכן נוהגים בכל ספרי תורתינו על פי המסורת לא על פי המדרש. ואין להרהר על זה ולומר וכי דרשו רז"ל מדרשם על ספרים בלתי מדוייקים, אלא תמים תהיה ולהעמיד ספרי תורתינו על חזקתם. סימנך: לא המדרש העקר אלא המעשה.

ספר משכיל לדוד:

ונראה לי דהכא קאמר פלגשים כתיב פירוש בשאר מקומות נכתבה תיבה זו חסר, ומאי שנא הכי דכתיב מלא דמלא? אלא ודאי לדרוש דמיירי בהגר שישבה וכו' כלומר ולכך כתיב פילגשים דמתחלק לג' תיבות פי לגש ים, פירוש אותה שפיה פתחה בחכמה בתפילתה למי שהגיש לה הים דהיינו באר המים. 

מצורע מוסגר - תירוצים

בשבוע שעבר שאלנו כיצד רש"י פירש על התורה שמצורע מוסגר יהיה סגור בבית אחד, כשהגמרא במגילה אומרת שמצורע מוסגר שווה למצורע מוחלט לעניין שילוח.

קיבלתי מספר תשובות לשאלתי, ולהלן החשובים שבהם.

תירוץ ללא מקור מרב אחד: בארץ ישראל המצורע משולח מחוץ לערים מוקפות חומה, אך לא מחוץ לכפרים ועיירות. כך שבהחלט יכולה להיות מציאות שהמצורע המוסגר יושב בבית אחד. 


תוספות במועד קטן (דף ז עמוד א) כותבים, באופן די מפתיע יש לומר, שרש"י חזר בו:

מה שפירש בקונט' דמוסגר אינו משתלח חוץ לג' מחנות מזה חזר בו דהא בפרק קמא דמגילה (ד' ח:) קאמר הא לענין שילוח זה וזה שוין 

המאירי במגילה שואל שאלה קרובה לשאלתנו. הוא שואל כיצד זה שהמצורע המוסגר נקרא "מוסגר" אם הוא בעצם משולח:

ושמא תאמר אם המוסגר טעון שלוח היאך אתה קורהו מוסגר, והרי מחוץ למחנה הוא?

על זה הוא עונה שני תירוצים:

א. אפשר שבבית שחוץ למחנה הוא עומד.

שזה קרוב למה שכתבנו לעיל בשם רב אחד.

ב. ומ"מ לקצת גאונים ראיתי בפירוש הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ.

כלומר קצת גאונים הסבירו שלא המצורע מוסגר אלא הנגע. מקיפים את הנגע בעיגול אדום כדי לדעת אם אחרי שבוע הנגע התפשט.

הריטב"א במועד קטן שואל את השאלה שלנו על רש"י:

והקשו עליו בתוספות שנראה מדבריו כי מצורע מוסגר לא היה משולח חוץ למחנה וצוותא דעלמא הוה ליה, ואילו אנן אמרינן בפ"ק דמגילה (ח' ב') גבי הא דתנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שלוח זה וזה שוין, ודרשינן כל ימי אשר הנגע ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר,

והוא מתרץ כך:

ונראה כי רש"י ז"ל סובר כי מצורע מוסגר כיון שעדיין דינו תלוי אין לו שלוח ממש אבל יש לו ענין שלוח שאין לו לצאת חוץ בין בני אדם ואלו ישב מושבו טמא.

דבריו קשים ברש"י, שהרי רש"י מפרש את הגמרא במגילה "לענין שילוח - מחוץ למחנה", כך שקשה לומר שעל המצורע המוסגר יש רק "עניין שילוח" ולא "שילוח ממש".

מצורע מוסגר

נושא קצת שונה, לשם שינוי.

בפרשת תזריע, התורה מתארת מצב בו לאדם יש נגע שאינו מובהק לטהרה או לטומאה. התורה אומרת כי הכהן מסגיר את האדם לשבוע ימים (ויקרא פרק יג):

(ד) וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:

רש"י מסביר שם:

והסגיר - יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:

המשנה במגילה מכנה אדם כזה בכינוי "מצורע מוסגר" ומוסיפה ומחדשת שאיש זה הוא טמא כמו מצורע מוחלט, ולמעשה ההבדל בין המוסגר למוחלט קטן מאד (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ח עמוד ב):

אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים.

הגמרא שם מדייקת מלשון המשנה מה השווה בין המצורע המוסגר למצורע המוחלט:

הא לענין שילוח [וטומאה] - זה וזה שוין.

ורש"י כותב שם:

שילוח - חוץ לחומת העיר.

האם רש"י על התורה שהסביר "והסגיר... בבית אחד" מפרש שונה מהגמרא? האם אפשר לומר שהיו בתים מחוץ לחומת העיר? האם יש דרך ליישב בין פירושי רש"י?

אשמח למקורות ולרעיונות בנושא.