‏הצגת רשומות עם תוויות יום כיפור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יום כיפור. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 15 בספטמבר 2021

"בראש השנה בעשור לחדש"

 הרב יואל בן-נון בספרו "זכור ושמור" טוען כי ראש השנה איננו יום, אלא תקופה של 22 יום, החל מא' בתשרי ועד לכ"ב בתשרי, שמיני עצרת.

לטענתו זו הוא מביא הוכחה מספר יחזקאל.



ההבנה של הרב יואל בן-נון היא כהבנת חז"ל שהביטוי "ראש השנה" הוא שם-עצם (Proper Noun). 

הרב אמנון בזק, בספרו יחזקאל, שיצא לאור לאחרונה, טוען ש"ראש השנה" הוא בכלל בניסן, שהרי ניסן הוא "ראשון הוא לכם לחדשי השנה".




אם אני מבין נכון את דבריו,  הרב בזק טוען ש"בראש השנה" זה לא שם-עצם אלא תיאור זמן, דהיינו "בראש השנה" = בתחילת השנה. כלומר, בתחילת 25 שנה לגלותנו. ואז צריך רק לשער לפי איזה מנין מנו את שנות הגולה, והוא מניח שמנו לחדש ניסן ה"ראשון לחדשי השנה".


יום ראשון, 6 באוקטובר 2019

כפרת שעיר המשתלח

לאחר שהכהן הגדול מתוודה על הפר שלו, הוא עורך הגרלה על שני שעירים: אחד שעיר לה' ואחד שעיר לעזאזל. השעיר לה' נשחט, כמו הפר, ודמו נכנס ומוזה בקדש הקדשים, על הפרוכת ועל מזבח הזהב, כמו דם הפר. השוני היחיד בין השעיר לה' לבין הפר, הוא שעל הפר מתוודה הכהן פעמיים, ועל השעיר לה' אין הוא מתוודה כלל.

השיער לעזאזל, לעומת זאת, עבודתו משונה מאד.

לאחר עבודת הדמים הכהן מתוודה על השעיר לעזאזל "אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" ומשלח את השעיר לעזאזל בעזרת איש עתי.

כיצד עובדת כפרת השעיר לעזאזל? האם מדובר בסוג של קרבן?

דבר נוסף מעניין. התורה מתארת את הכפרה "בעד כל קהל ישראל" לפני הוידוי ושילוח השעיר לעזאזל. זאת, בניגוד לפר, בו הכפרה הולכת יחד עם הוידוי (כך לפחות לפי הבנת חז"ל את הפסוקים).

בטקס שדומה במקצת לשילוח השעיר לעזאזל, שילוח ציפור טהרת המצורע (ראה רמב"ן שם), התורה מתארת כך (ויקרא פרק יד):
(ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:

גם כאן, תיאור התורה "וטהרו" נאמר אחרי ההזאות ולפני שילוח הציפור החיה. בדומה מאד לתיאור אצלנו, בעבודת יום הכיפורים.

חז"ל מסבירים שם שהטהרה תלויה רק בדברים הנעשים בגופו, ומסביר בעל התורה תמימה (תורה תמימה ויקרא פרשת מצורע פרק יד פסוק ז):

וטהרו - בדברים הנעשים בגופו [ת"כ]
ר"ל שעיקר הטהרה תלויה רק בדברים הנעשים בגופו, והם הזייה וגילוח ורחיצה, אבל לא שילוח הצפור וכבוס בגדים

הסבר ראשוני לנעשה בשעיר לעזאזל ניתן למצוא ברמב"ן. הרמב"ן עומד על כך שהלשון שהתורה משתמשת בו בוידוי על השעיר המשתלח שונה מלשונות וידוי אחרים בתורה:
וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר
כך מסביר הרמב"ן:
(כא) ונתן אותם על ראש השעיר - לא נאמר בפרו של אהרן ולא בשעיר החטאת של שם ולא בשום סמיכה שבקרבנות כלשון הזה, מפני שהקרבנות לרצון על אשי ה' והנם מרצים ומכפרים, אבל זה שאינו לשם והמקבלו אינו מכפר ולא מרצה אינו אלא נושא עונותם, ועונה אמן בעל כרחו, ובהיות ישראל נקיים מכל חטא ופשע הוא ישא חטאתם כאשר בפסוקים רבים בתורה ובנביאים, וזהו ונשא השעיר עליו - ולכך לשון של זהורית מלבין בשעת שלוחו של שעיר בדחייתו לצוק כשנעשה אברים אברים, כמו שמוזכר בדברי חכמים (יומא סז א):
הרמב"ן כאן הולך לשיטתו (בעקבות ראב"ע) שהשעיר לעזאזל הוא כמין שוחד לסמאל. אנחנו נלך בכיוון מעט שונה. הרמב"ן מסביר שכיוון שהשעיר המשתלח אינו לה', אלא הולך לעזאזל, הוא אינו מכפר, אלא רק נושא את העוונות. כביכול הכהן מעביר את העוונות של עם ישראל לראשו של השעיר, ע"י הסמיכה, והשעיר מוליך אותם לעזאזל.

כיצד אם כן מתכפרים אותם עוונות?

לעת עתה נתמקד בפשט הכתובים, על פיהם נשיב: העוונות מתכפרים בעבודת הדמים. ולכן התורה מדגישה בעבודת הדמים: "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל".

[דרך אחת להבין את מהותם של שני השעירים הוא שהם למעשה שני חלקים של דבר אחד, ולכן מתודים על השעיר לעזאזל ואין וידוי על השעיר לה'. עם זאת, יש להכיר בקושי של הגישה הזאת: הכהן מתודה על השעיר לעזאזל רק אחרי עבודת הדמים של השעיר לה'.]

ובאופן דומה גם בציפור החיה המשולחת עפ"י השדה. כפי שכתב התורה תמימה, הטהרה מתבצעת ע"י ההזאה על המצורע, שילוח הציפור נועד רק להרחיק את הטומאה (או לסמל את הרחקת הטומאה).

הרב משה ליכטנשטיין מגדיר את ההבדל בין טהרה לקדושה כך (סודו של שעיר המשתלח, באר מרים, עמ' 170):
העולם הטבעי במצבו הבסיסי הוא טהור, בהיותו משקף את העולם שהקב"ה ברא. הטומאה היא השחתת אותו העולם... ההיטהרות, הבאה להפקיע מן הטומאה ולהחזיר את הטבע לטהרתו, פירושה הסרת הגורם המטמא. היא אינה יוצרת מצב מחודש, אלא מסלקת את הפגם שנוצר ומחזירה את הטבע לראשוניותו הטהורה.

בניגוד לטהרה, הקדושה אינה נמצאת בקיום הטבעי אלא בעולמו של האדם. חפץ הופך לקדוש לאחר שהאדם מפקיע אותו ממצבו הטבעי הראשוני ומחיל עליו קדושה.
לפי זה, ניתן להסביר את ההבדל בין שני השעירים: השעיר לה' הוא מעולם הקדושה. הוא מכפר על העוונות, ומעלה את עם ישראל לדרגה חדשה – המפקיעה אותו ממצבו הראשוני. השעיר המשתלח הוא מעולם הטהרה – הוא מחזיר את העוונות לטבע, וכך משאיר את ישראל בצורתם הטבעית ללא עוונות.

ביום כיפור יש ארוע ייחודי, בו משתלבים תהליכי הקדושה-כפרה, יחד עם תהליך הטהרה של עם ישראל:
כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:
לפי זה, אפשר להסביר את הדעה הסוברת (דעת רבי) שעיצומו של יום מכפר: עיצומו של יום הוא המאפשר את ניתוק החטאים מהעם, את הרמת העם ממצבם הקודם כך שהעוונות כבר לא יהיו חלק מהם. התפיסה החולקת (חכמים) גם כן סוברת שיש חלק חשוב בכפרת יום כיפור עצמו, מעבר לתשובה (ראה רמב"ם הלכות תשובה א ב-ג, הלכות שגגות ג י).

התפיסה של חז"ל את שתי הקרבנות שונה במעט ממה שהצגנו כפשט הכתובים, אך כפי שנראה משלימה את הדברים שהצגנו.

המשנה בשבועות מגדיר את החלוקה בין השעיר המשתלח לשעיר לה' (פרק א משנה ו):
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין ועל שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא תעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר:
המשנה מגדירה ששני השעירים מכפרים: השעיר לה' מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והשעיר המשתלח מכפר על כל שאר עבירות שבתורה.

כאן אמנם חז"ל כן ראו בשעיר המשתלח כשעיר מכפר, אך לאמיתו של דבר הדברים רק משלימים את מה שהצגנו עד כה.

לפי החלוקה שעשו חז"ל, על טומאת מקדש וקדשיו מכפרים בקרבן רגיל, השעיר לה'. על שאר העבירות מכפר השעיר לעזאזל. אך לפי חלוקה זאת נצטרך עדיין לשאול: כיצד ניתן לכפר על עבירות שלא בעזרת קרבן?

על פי מה שהצגנו, עיצומו של יום הכיפורים מאפשר לעם להתרכז רק בטומאת מקדש וקדשיו – רק בחטאים הקשורים לקשר הישיר שלנו עם הקב"ה. יתר החטאים, הקשורים לתאוות שלנו כבני אדם, הינם פשוט מורחקים מאתנו. ביום כיפור אנחנו מתעלים ונמצאים בדרגה המאפשרת לנו להיות מנותקים מאותן תאוות ועבירות. הם פשוט יוחזרו למקומם הטבעי.

יום שני, 17 בספטמבר 2018

סדר העבודה: מקום עמידת שני השעירים

מבוסס על מאמר של הרב רא"ם הכהן - ראו כאן


הביטוי "לפני ה'" חוזר שבע פעמים בפרשת סדר עבודת יום הכיפורים בפרשת אחרי-מות (ויקרא פרק טז):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ:(ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:(יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת:(יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל  הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:(יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל  קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:
 רבנו יונה בשערי תשובה ראה בביטוי זה כמייחד את התשובה של יום הכיפורים (ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ב):
ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא טז, ל): "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתנו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו.
בתאור מקום עמידת השעירים התורה מצמידה לביטוי "לפני ה'" גם את המיקום "פתח אהל מועד".
במדרש ההלכה מבארים היכן זה "לפני ה' פתח אהל מועד" (ספרא אחרי מות פרשה ב פרק ב):
(א) ולקח את שני השעירים מלמד שהם מעכבים זה את זה, לפני ה' פתח אהל מועד, מעמידו בשערי ניקנור אחוריהם למזרח ופניו למערב.
לעומת זאת, במשנה מופיע (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לז עמוד א):
משנה. בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, הסגן מימינו, וראש בית אב משמאלו. ושם שני שעירים
ורש"י מסביר שם (מסכת יומא דף לז עמוד א):
משנה. בא לו למזרח - חוזר אחוריו לצד מזרח סמוך לפתח, שלא היו מכניסין השעירים להגריל אלא שיהיו בתוך חלל העזרה, כדכתיב (ויקרא טז) והעמיד אותם לפני ה' אבל לא לקרבן כל כך לצד ההיכל, עד שהוא בא לשוחטו היו מקריבין אותו, כדתנן לקמן /יומא/ (נג, ב): הביאו לו את השעיר שחטו וכו'.
רש"י לא מבאר מדוע מעמידים את השעירים רק סמוך לפתח, ולא מכניסים אותם יותר לעזרה.
התוס' ישנים מביאים את דברי רש"י ומבארים:
בא לו למזרח עזרה. לצד שער נקנור כדפי' בקונטרס שלא היה רוצה להכניסן ממש בעזרה לפנים בצד המזבח (להחזירן) שזה היה גנאי [להחזיר] והכי משמע לישנא מדלא קאמר בצפון המזבח והכי תניא בת"כ על השעירים מעמידין אותם בשער נקנור דכתיב "והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד" וכתיב בתריה "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו'":
לדבריהם, הסיבה שלא מכניסים אותם פנימה זה מפני שאח"כ צריך לחזור ולהוציא את השעיר לעזאזל החוצה, ויהיה בזה גנאי אם יכניסו ויוציאו אותו.
התפארת ישראל על המשנה מסביר שמכיוון שעובר זמן רב בין ההגרלה לשחיטה, לכן אין טעם להכניס את השעיר לתוך העזרה ממש.
מכאן רואים שאין ענין מיוחד בשער ניקנור, או במקום הסמוך לפתח, אלא שלא רוצים להכניס את השעירים יותר פנימה, אז מעמידים שם.

את המיקום "לפני ה' פתח אהל מועד" מצינו במקומות נוספים בתורה.
אחד מהם הוא בטהרת המצורע (ויקרא פרק יד):
(יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
גם שם במדרש ההלכה מסבירים כי מדובר בשער ניקנור (ספרא מצורע פרשה ג סוף פרק ב):
(ו) לפני ה' פני אהל מועד מעמידו בשער ניקנור אחוריהן למזרח ופניהם למערב.
רש"י על התורה במצורע, דווקא מקבל את דברי מדרש ההלכה, ומסביר (רש"י ויקרא פרק יד פסוק יא):
(יא) לפני ה' - בשער נקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים:
כלומר, הסיבה שהוא עומד בשער ניקנור הוא מפני שהמצורע אינו יכול להיכנס לעזרה, מפני שהוא מחוסר כיפורים.
הגמרא בפסחים מסביר ששער ניקנור בכוונה לא נתקדש בקדושת העזרה כדי שהמצורע יוכל לעמוד שם (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פה עמוד ב):
דאמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים - מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. ואמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשה שער נקנור - מפני שמצורעין עומדין שם ומכניסין בהונות ידם.
התוספות שואלים מדוע זו סיבה מספקת, מדוע שלא יעמוד המצורע בעזרת הנשים (תוספות מסכת יבמות דף ז עמוד ב):
וא"ת למה נמנעו בשביל כך מלקדשם יעמוד בעזרת נשים ויכניס ידיו לשער נקנור ופירש ריב"ן דאין זה לפני ה' דלא הוי באויר העזרה ואין נראה דאי הוה קדוש כקדושת העזרה הוי שפיר לפני ה' ואומר רבינו תם דעשוי בשביל תקנת מצורעים שיעמדו שם שיגין עליהם השער בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.
את קושיית התוספות על ריב"ן מציע הרב רא"ם לתרץ בקלות: עמידה מחוץ לשער העזרה אינה יכולה להיקרא עמידה לפני ה'. רק עמידה בתוך שערי העזרה יכולה להיקרא "לפני ה'".

גם באשה סוטה התורה מצווה שעליה לעמוד לפני ה' (במדבר פרק ה):
(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה':
המשנה משווה את הסוטה ליולדת ומצורע ועל זה מקשה הגמרא (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ז עמוד א):
ואם אמרה טהורה אני, מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער נקנור, ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעיןבשלמא סוטות, דכתיב: והעמיד הכהן את האשה לפני ה', מצורעין נמי, דכתיב: והעמיד הכהן המטהר וגו', אלא יולדת מאי טעמא?
רואים מהגמרא הזאת (כך כותב הגרי"ז) שהסיבה לעמוד בשער נקנור הוא בגלל שכתוב "לפני ה'". כלומר, היינו יכולים לחשוב שהמצורע צריך לעמוד סמוך לפתח העזרה מפני שהוא צריך מתן בהונות בתוך העזרה, אך הגמרא אומרת שיש חשיבות עצמאית לעמידה בשער, שאינו קשור לעבודות פנים, שכן הסוטה אינה צריכה מתן בהונות או משהו דומה.
לכן, ניתן לדחות את קושיית התוספות בעזרת היסוד הזה שהעמידה בשער נצרכת משום "לפני ה'" ולא משום הצמידות לעזרה.

ראינו שיש דין משותף לשעירים, מצורע ואשה סוטה – שמעמידים את כולם לפני ה' שמדרש ההלכה הסביר שזה שער ניקנור.
יש מכנה משותף רעיוני בין שלושת אלה:
  •          המצורע משולח מחוץ לשלוש מחנות, וכחלק מחזרתו פנימה הוא עובר את תהליך ההיטהרות.
  •          עבודת יום הכיפורים סובב סביב כניסתו של הכהן הגדול לקדש הקדשים וחידוש הקשר בין ישראל לה'.
  •          השקאת הסוטה מתמודדת עם החזרתה לבעלה לאחר שהתרחקה ונאסרה עליו.

ביום הכיפורים יש שני שעירים – אחד נכנס פנימה ואחד משתלח החוצה. כך גם במצורע יש שתי ציפורים – אחת מוקרבת ואחת משתלחת. והסוטה עצמה עומדת בפני הבחירה האם היא תחזור לקדושת הברית עם בעלה או שתהפוך למעין שעיר לעזאזל.
העמידה בפתח יש בה לסמל בירור שנערך: האם נכנסים או יוצאים? ההגעה לפתח יש בה לבטא את הכמיהה והכסיפה לכניסה פנימה – האם נצליח להיכנס?

יום שני, 10 באוקטובר 2016

נוסח וידוי הכהן הגדול והוידוי שלנו ביום הכיפורים

שלוש פעמים מתודה הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים: 
- פעמיים על הפר (כשביניהם הוא עושה הגרלה על השעירים) - בפעם הראשונה וידוי עליו ועל ביתו, ובפעם השניה וידוי עליו, ועל אחיו הכהנים:
(ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ:
(יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ:
- ופעם אחת על השעיר המשתלח - על כל עם ישראל:
(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:
בגמרא מובאת מחלוקת כיצד בדיוק מתנסח הכהן הגדול בוידוי (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד ב):
תנו רבנן: כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי, [...] דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: [...]אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו'. [...]אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים.
ואכן בעקבות מסקנת הגמרא שההלכה כדברי חכמים, מביא הרמב"ם בהלכות תשובה את נוסח הוידוי (רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה א):
כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה
 ניתן לראות כי הרמב"ם הכליל בנוסח וידוי זה את כל שלבי החזרה בתשובה: וידוי (חטאתי), פירוט החטא (עשיתי כך וכך), חרטה (נחמתי), וקבלה לעתיד (איני חוזר לדבר זה).

בעוד שני מקומות במשנה תורה מביא הרמב"ם נוסח של וידוי, למרבה ההפתעה הנוסחים הללו שונים מהנוסח שהוא מביא כאן וחסר בהם חלק מהאלמנטים המופיעים בנוסח זה שבהלכות תשובה.


1. רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה יד-טו
ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה.
כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי

2. רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ד
וסומך שתי ידיו על ראש הפר ומתודה, וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. ואחר כך מגריל על שני השעירים, וקושר לשון של זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו, ובא לו אצל פרו שנייה וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה וידוי שני, וכך הוא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה וגו', ואחר כך שוחט את הפר ומקבל את דמו
ואחר כך בא אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה, וכך הוא אומר אנא השם חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', ואחר כך משלח את השעיר למדבר
אם נסכם, את חלקי הוידוי המופיעים בכל אחד מהנוסחים ברמב"ם נקבל כך:
  • בהלכות תשובה: וידוי, פירוט החטא, חרטה, קבלה לעתיד. 
  • הל' מעשה הקרבנות: וידוי, פירוט, (חרטה?), בקשת כפרה 
  • הל' עבודת יום הכיפורים: וידוי, בקשת כפרה
יש הבדל אחד שקל מאד להסביר: בוידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים אין פירוט החטא - שכן הכהן הגדול מתודה בשם כל ישראל. הוא אינו יכול לפרט את חטאי כל ישראל. 

אך מה עם ההבדל בין חרטה-קבלה לעתיד לבין בקשת כפרה?

הג"ר יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מתייחס לשאלה זו בשני מקומות:
1. הגרי"ד סולובייצ'יק, שיעורי הגרי"ד עמ' סה:
ונראה שיש שני סוגים של וידוי. יש וידוי שנועד להיות ביטוי מילולי של עצם התשובה. הרי דברים שבלב אינם דברים וכל עוד לא הוציא בפיו את מה שגמר בלבו, אין תשובתו אלא בגדר הרהור בעלמא. וכמו שתשובה מחייבת הכרת החטא, חרטה על העבר וקבלה על העתיד, כך הבא להתוודות צריך לכלול את כל התכנים האלו.
אך יש גם סוג נוסף של וידוי, אשר עיתויו הוא לאחר שחזר האדם בתשובה, וזאת על פי הכתוב: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". ועי' ברמב"ם שפסק "עבירות שהתודה עליהם ביום הכיפורים זה, חוזר ומתודה עליהן ביום כיפורים אחר אף על פי שהוא עומד בתשובתו שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". פשוט שוידוי זה אינו חלק מתהליך התשובה עצמו, אלא מטרתו היא ריצוי וכפרה.
על רקע הבחנה זו נראה לומר שהוידוי של הכהן הגדול אינו מדין תשובה, שהרי אין הוא יכול לשוב על חטאיהם של בני ביתו, אחיו הכהנים ושאר כלל ישראל. הכהן הגדול לא מתוודה אלא כדי להשיג כפרה ומחילה, ולכן הוא מסתפק רק בהזכרת החטאים ובבקשת הכפרה עליהם. זוהי גם הסיבה שהוידוי שאנו אומרים בתפילת יוה"כ איננו כולל קבלה לעתיד. את עצם התשובה כל אחד צריך לעשות באופן אישי, ואילו הוידוי בשעת התפילה לא נועד אלא לשם בקשת כפרה.
2. הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 155:
בקרבן יש משני האספקטים הללו של וידוי גם יחד. כאן הוידוי הוא חלק מן התשובה שבלעדיה הקרבן הוא בבחינת "זבח רשעים תועבה". אם אין קרבן בלי תשובה, ואין תשובה בלי וידוי, הרי ממילא אין קרבן בלי וידוי. זהו צד אחד של הוידוי הנאמר בקרבן, אבל יש עוד וידוי אחר, זה הנאמר על הקרבן בשעה שסומך ידיו עליו, והוא, וידוי זה, בא כבר לאחר התשובה.
לדבריו, ישנם שני סוגי וידוי: יש וידוי של חזרה בתשובה ועזיבת החטא, ויש וידוי של בקשת כפרה ומחילה. הוידוי המופיע בהלכות תשובה, ללא בקשת הכפרה, הינו מהסוג הראשון. הוידוי של הכה"ג ביום הכיפורים הוא מהסוג השני. הוידוי הנאמר על קרבן חטאת ואשם מורכב למעשה משני הוידויים יחד.

לאבחנה זו בין שני סוגי הוידוי יש משמעות לתפילות שלנו ביום הכיפורים.
הראשונים כתבו שיש חיוב להתודות ביום הכיפורים. כך לדוגמא כותב ספר החינוך (מצוה שסד):
ועובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה, ואוי לו לאדם אם ימות בלא וידוי ונשא עונו.
על איזה וידוי מדובר כאן, מבין שני הוידויים שהציג הרב סולובייצ'יק?

חיוב זה מופיע גם ברמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ז-ח):
יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים, ומצות וידוי יום הכפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה, ואף על פי שהתודה קודם שיאכל חוזר ומתודה בלילי יום הכפורים ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה, והיכן מתודה יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.
הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו (כולנו) והוא עיקר הוידוי, עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים אחר אף על פי שהוא עומד בתשובתו שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.
נשווה דין זה להלכה אחרת ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ב הלכה ג)
כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם, וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.
נראה שבהלכות אלו ברמב"ם יש ממש את החלוקה שעשה הגרי"ד סולובייצ'יק. בהלכה ז-ח הרמב"ם לא מזכיר את הצורך לפרוט את החטא, ואומר שעיקר הוידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו", וזהו הוידוי של יום הכיפורים - הוידוי של בקשת הכפרה. זאת, לעומת הלכה ג' בו הרמב"ם אומר שכל המתודה צריך לפרוט את החטא.

כך רואים גם בשלחן ערוך ובנושאי כליו שאין צורך לפרט את החטא בוידוי של יום הכיפורים:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרז
אין צריך לפרט החטא; ואם רצה לפרט, הרשות בידו; ואם מתודה בלחש, נכון לפרט החטא. הגה: אבל כשמתפלל בקול רם, או ש"צ כשחוזר התפלה, אין לפרט החטא; ומה שאומרים על חטא בסדר א' ב' לא מקרי פורט, הואיל והכל אומרים בשוה אינו אלא כנוסח התפלה (ד"ע).
מגן אברהם סימן תרז ס"ק ה
אבל אנחנו חטאנו - פירוש כאן מתחיל הוידוי עד אחר אשמנו [של"ה] ופשטא דתלמודא משמע דא"צ יות' דא"צ לפרט בחטא ואחר כוונת הלב הן הדברים, אין לדבר בשעת הוידוי [הגמ"נ]:
ההסבר לכך שהוידוי שאנו אומרים ביום כיפור שונה מהוידוי של הלכות תשובה, הוא בדיוק כפי שהסביר הרב סולובייצ'יק - זהו וידוי של כפרה, שהורתו בוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים.
כך מביא הרב יעקב אפשטיין בספרו חבל נחלתו (חבל נחלתו, ח"י סי' כא - תוכן הוידוי על חטא וביום הכיפורים)
נראה שההסבר לכך שהוידוי של יום הכיפורים אינו וידוי מלא ומפורט, מבואר עפ"י האמור בספר יראים (סי' רסג): "וידוי יום הכפורים. צוה יוצרינו לכהן גדול שיתודה על חטאת יום הכפורים ב' וידויין אחד עליו ועל ביתו ועל שעיר המשתלח עון ישראל. בשעיר המשתלח בהדיא כתוב בפ' אחרי מות והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. ומן התורה בכפרת דברים הכתוב מדבר או אינו אלא בכפרת דמים נאמר כאן לכפר ונאמר להלן לכפר מה להלן בעגלה ערופה בכפרת דברים הכתוב מדבר אף כאן בכפרת דברים".
"תולדה למצות עשה. צוו חכמים שכל ישראל יתודו בין איש בין אשה ביום הכפורים. כדתניא בסוף פ' יוהכ"פ [פ"ז ב'] מצות וידוי יוהכ"פ עם חשיכה וחכמים אומרים צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה שלא תטרף דעתו. אע"פ שיתודה ערבית אחר סעודתו צריך שיתודה קודם סעודתו התודה ערבית צריך שיתודה שחרית בשחרית יתודה במוסף במוסף יתודה במנחה במנחה יתודה בנעילה. אמר בר [המדורי] לא שנו אלא שלא אמר אבל אנחנו חטאנו אבל אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך וקיי"ל הכי והוסיפו עליו על חטא שחטאנו וכו' ובא הדבר שלא לשגות".
נראה שעיקר הוידוי ביום הכיפורים הוא וידויו של כהן גדול, הוא המצווה מן התורה (ולהלן נביא על מה הוא מכפר), וידוי זה ודאי שאינו מפורט, שהרי אין כהן גדול יכול להתודות על כל חטאי עם ישראל בפירוט. חז"ל הוסיפו חיוב וידוי נוסף על היחידים ביום הכיפורים. וידוי זה אינו בא להחליף את הוידוי שעל היחידים בדרך תשובתם הפרטית המחייבת פריטת החטא, אלא בא בנוסף לוידוי זה העיקרי ולכן ניתן לעשותו בצורה כוללנית ואחר כוונת הלב הן הדברים.

ובאופן דומה אפשר לראות בדברי ערוך השלחן שתולה את הוידוי שלנו ביום הכיפורים בוידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים (ערוך השולחן אורח חיים סימן תרז):
כבר נתבאר בסי' תר"ג דלתשובה צריך וידוי ושוידוי הוי מצות עשה מן התורה דכתיב [במדבר ה, ז] והתודו את חטאתם ועיקר מצות וידוי הוא ביוה"כ ובזמן המקדש היה הכהן הגדול מתוודה בעד כל ישראל על השעיר המשתלח כדכתיב [ויקרא טז, כא] והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו' ולכן כל אחד חייב להתוודות ביוה"כ בכל תפלה מהתפלות



יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

ביקורת ספרים: "מבית לפרוכת", הרב אברהם סתיו

מדי שנה בהתקרב הימים הנוראים, אני עמל להכין שיעור על עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים. את השיעור אני מעביר בסיום התפילה בליל יום הכיפורים. עד לשנה שעברה, בהכנת השיעור הסתייעתי בעיקר בשני ספרים מארון הספרים שבביתי: 
- שיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק - עבודת יום הכיפורים מאת: הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק
- והשב את העבודה מאת: הרב משה אודס

יש הבדל רב בין שני הספרים הללו. הראשון הוא ספר למדני, שנכתב עפ"י סדר דפי מסכת יומא, והוא מתרחק מעולם המחשבה. השני הוא ספר מחשבתי, המביא רבות את בעלי המחשבה: מהר"ל, רמב"ן על התורה, רב קוק ועוד, והוא מסודר עפ"י נושאים. 

לפני כשנה יצא לאור ספר חדש על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים: "מבית לפרוכת - פשט, עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים" (חלקים מהספר ניתנים לקריאה כאן). הספר הוא בעיקרו ספר למדני, אך בכל נושא הוא גם מנסה להראות כיצד יש עקבות לעולם הלמדני בעולם המחשבתי. במהלך הניתוח משתמש המחבר בגמרא, ראשונים ואחרונים, אך גם במפרשי המקרא השונים. 

ניתן מספר דוגמאות:
-  מהפסוק "והניחם שם" למדו חז"ל שבגדי הכהונה טעונין גניזה. המחבר שואל: מהו המשמעות של גניזת הבגדים? ומהו הגורם המחייב פעולה זו? הוא מעלה שתי אפשרויות: א. חוסר האפשרות להמשיך להשתמש בבגדים, וגניזתם נועדה למעשה להיפטר מהם. ב. מעשה בעל ערך עצמאי, כשמירה לצורך כלשהוא לעתיד. המחבר מביא מקורות וראיות לשני הצדדים ממדרשים ומפרשים שונים. בהמשך הפרק המחבר מציע שגניזת הבגדים מבטאת למעשה השארה של חלק גשמי מהכהן בתוך קדש הקדשים. מעין השלמה עם הצורך למסור את הנפש לצורך השגת קרבת אלוהים. את הפרק מסיים המחבר עם הזכרת תשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא. תשובה שהביאה את האדם עד לשערי מוות. (ניתן לקרוא פרק זה כאן)
- חז"ל מסרו ש"חמש טבילות טובל כהן גדול בו ביום". המחבר דן מה גדר הטבילה: האם הטבילה נועדה להכין את הכהן לקראת העבודה הבאה? האם הטבילה נועדה לפתוח ולסיים את העבודות בבגדי לבן? או שמא הטבילה נועדה להיות חלק מסדר העבודה עצמה, ולא רק הכנה לקראת העבודה? גם בנושא זה מביא המחבר דיונים, מקורות וראיות לכל אחד מאופני ההסתכלות. 
לקראת סוף הפרק מציע המחבר לראות בעבודות ובטבילות לאורך סדר העבודה שני צירים מקבילים: העבודה נועדה לכפר, ואלו הטבילה היא חלק מתהליך של טהרה. הכפרה נועדה לתקן פגמים, ואלו הטהרה נועדה להכין את השטח להתעלות מחודשת. (ניתן לקרוא פרק זה כאן)
 - בענין הגורל על השני השעירים, המחבר דן מה תפקידו של הגורל? האם הוא נועד לקבוע מהו דעת עליון בענין החלוקה בין שני השעירים או שמא הוא נועד כאמצעי הכרעה אקראי במצב שקשה להכריע בו (או שמא דווקא כדי להדגיש שמדובר במציאות שקשה להכריע בו)? כדי לתת פנים לצדדים השונים אותם העלה, סוקר המחבר את הסוגיות השונות במסכת יומא ומנסה בעזרתם לגשש בין האפשרויות השונות.  
גם בפרק זה, מסיים המחבר את דבריו עם חיבור לעולם המחשבה. לגורל יש מקום רב בעולמה של תשובה. מחד, הוא התירוץ האולטימטיבי של החוטא. החוטא מאשים את הגורל ואת הנסיבות בחטא. הכרה בחטא הוא למעשה הכרה בכח הבחירה האנושי להתגבר על הגורל. ומאידך, דברים כמו אלו של ר' צדוק הכהן שכתב "עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו שיהיו זדונות כזכויות", הוא קרוב מאד לעמדה האומרת שלמעשה הגורל הוא מבטא את רצון ה'. 

הספר כולו הוא ארוך (למעלה מ350 עמודים) ועמוס. הוא אמנם ספר למדני יותר אך הוא איננו כתוב בשפה שקשה להבנה, והוא בהחלט מומלץ למי שמעוניין להתעמק בהבנת סדר העבודה. יש לציין לשבח את השימוש הנרחב שעושה המחבר גם במאמרים שונים שהתפרסמו סביב סדר העבודה בכתבי עת ובספרים שונים, ואף בספר האינצקלופדי שערי היכל על מסכת יומא שהוציא לאור מכון המקדש. כל אלו מוצאים את מקומם שוב ושוב בהערות השוליים הרבות בספר. 
את הדברים דלעיל כתבתי בטרם סיימתי לקרוא את הספר כולו, ובכל זאת רפרפתי גם בחלקים שטרם קראתי, ויש מספר נושאים שלא מצאתי להם התייחסות בספר ודומני שיש מקום להרחיב בהם ולהוסיפם במהדורות עתידיות: נוסח וידוי הכהן הגדול השונה מנוסח הוידוי אותו כתב הרמב"ם בהלכות תשובה ובוידוי על קורבנות יחד עם שותפות הקהל שכורע ומשתחוה וקורא "ברוך שם וכו'", מעשה ערוב והזאת דם הפר והשעיר (ראו כאן), וכן ניתוח הכניסה האחרונה (ראו כאן). 
ועוד הערה אחרונה, הספר מוקדש בין היתר "למורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין (שליט"א) שבמפגש אתו זכיתי לנגוע בכתר התורה המונח בקדש הקדשים". כפי שניתן לראות בדוגמאות שהבאתי לעיל, דרך הלימוד והניתוח של הרב ליכטנשטיין מאד נוכח ומורגש בספר - יהיו שפתותיו מדובבות בקבר. 

יום שבת, 14 בספטמבר 2013

שילוב הפר והשעיר של יום הכיפורים

עוד משהו ליום כיפור שלא הספקתי לפרסם לפני יום הכיפורים. 

עבודות דם פר כהן גדול ודם השעיר לה', המכונים גם פר ושעיר הפנימיים, טופס מקום מרכזי בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
העבודות של הפר והשעיר משולבות זו בזו באופן מוחלט:
- הכהן מתוודה על הפר
- הכהן עורך הגרלה על השעירים
- הכהן שב ומתוודה על הפר
- הכהן שוחט את הפר
[כאן מתבצע הכנסת הקטורת לקדש הקדשים]
- הכהן מכניס את דם הפר לקה"ק
- הכהן שוחט את השעיר ומכניס את דמו לקה"ק
- הכהן מזה מדם הפר כנגד הפרוכת
- הכהן מזה מדם השעיר כנגד הפרוכת
- הכהן מערב את הדמים ומזה את מזבח הקטורת
- את מה שנותר מתערובות הדמים הוא שופך על יסוד מזבח החיצון

כל זה אגב שונה מהתיאור בפסוקים (ויקרא טז):
(יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:
(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:
בפסוקים שחיטת השעיר מתבצע רק אחרי הזאת דם הפר בקדש הקדשים ולפני הכפורת!

כיצד ניתן להסביר את השילוב הזה בין דם הפר לבין דם השעיר?

הרב משה אודס מציע את ההסבר הבא (והשב את העבודה, עמ' 73-74):
אין הכהן הגדול מסיים את כל הזאות דם הפר כנגד הכפורת והפרוכת במהלך אחד אלא עובר מדם הפר לדם השעיר בכל אחד מהשלבים כדי לבטא את ההתקדמות של הכהנים במקביל להתקדמות הרוחנית של ישראל, בכל שלב ושלב....
כאמור, אף המעבר מדם הפר לדם השעיר בקדש הקדשים וחזרה לדם הפר ושוב לדם השעיר בקדש, הוא ביטוי לצורך להביא להתפשטות השכינה לחלק של ישראל באומה במקביל לחלק הכהונה.

מו"ר הרב שבתי רפפורט מסביר את השילוב בין הדמים בהסתמך על כך שהפר ושעיר הפנימיים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, כלומר כניסה למקדש ללא טהרה מספקת, כדברי הרמב"ם (הלכות שגגות פרק יא הלכה ט):
טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד, ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם היה המזיד מן הכהנים, ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל.

הפר מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשיו של הכהנים והשעיר מכפר על זדון טומאת מקדש וקדשים של ישראל. מדוע נדרש שוני בכפרה? כך מסביר הרב רפפורט:
יש חילוק יסודי בין ההצהרה שמצהיר הפושע, המזיד, הנכנס למקדש בטומאה. ישראל העושה כן מצהיר שהוא רוצה לקרב למקדש למרות כוונת התורה להרחיקו... הכהן הנכנס למקדש בזדון טומאה מצהיר בכך כי חובתו לעבוד קודמת לאיסור לעבוד בטומאה...
ומזה נוכל להגיע לעניין שילוב הדמים:
אין כפרת עם ישראל על זדון טומאת מקדש וקדשיו כפשוטה - חרטה על הקיבה אל הקודש שלא כדין. בתוך תוכם של הדברים נכון ורצוי רצונם של עם ישראל להידחק ולהתקדב אל הקודש, ועדיף רצון זה על פני התרחקות מרצון ואדישות למקום הקודש...
עבודת דם הפר ועבודת דם השעיר חייבות להיות שלובות ואחוזות זו בזו, כדי להדגיש את ריצוי בני ישראל ושהקב"ה שוכן אתם בתוך טומאתם. 
[דברי הרב שבתי רפפורט מתוך מאמר בשם "פר ושעיר של יום הכיפורים" שנדפס בספר "בהיותו קרוב". שיעור של הרב רפפורט בנושא ניתן לשמוע כאן]


יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

שיחות לפני נעילה

הנה שתי שיחות לשעת הנעילה, האחת שמסרתי לפני מספר שנים, והשנייה מתוכננת לשנה זו.

***

תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת.

העולם שואל: ניחא לשהות שעה אחת לפני התפילה – שהרי האדם צריך להכין את מזג רוחו לתפילה. אך לשם מה היה עליהם לשהות שעה אחת אחרי התפילה?

ראיתי, שתכלית השהייה אחרי התפילה היה כדי לראות מה הם יכולים לקחת איתם מהתפילה ליום שיעבור עליהם.

חסידים הראשונים לא היו נותנים להזדמנויות לצמיחה להתחמק מהם, הם היו מנצלים כל הזדמנות לשיפור.

עברנו תקופה של צמיחה רוחנית. חלקנו מראש חודש אלול, חלקנו ראש השנה, חלקנו הצטרפו רק היום. זה לא חשוב. עתה, עם הפנים לעתיד, עלינו לשאול: מה אנחנו לוקחים איתנו מכאן, מהדקות הללו של "א-ל נורא עלילה" לשנה הקרובה? האם אנחנו נצא מכאן בעוד שעה מבלי כפי שבאנו ונחזור באותה שנה כשאנחנו בדיוק באותו מצב? או שאנחנו רוצים לקחת מכאן משהו, אפילו הקטן ביותר, כדי שביום הכיפורים הבא לא נגיע בדיוק באותו מצב שבו אנחנו נמצאים כעת.

תפילת נעילה זו השעה האחרונה של היום הקדוש הזה. השעה האחרונה שנשאר לנו לשהות ולהתבונן מה אנחנו לוקחים מיום הכיפורים הזה לשנה הקרובה.

***

שעת הנעילה זה כנראה הזמן בו ירד משה מהר סיני עם לוחות שניים. קשה שלא להרגיש מעט מהתחושה שאחזה במשה באותה שעה, עת הוא נזכר בפעם הראשונה שירד מהר סיני עם לוחות: האם הפעם העם יחכו לו, או שמא הוא שוב ימצא אותם רוקדים סביב העגל?

מבחינת עם ישראל, זמן זה הוא ה"באותו מקום ובאותה אשה" עליה מדבר הרמב"ם בהלכות תשובה (רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה א):
"אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך"

הם עומדים בכך ותשובתם שלמה. לכן שעת הנעילה עצמה יש בה כדי לכפר.

לכל אחד יש עגלי זהב: פעמים בהם הוא מעדיף שיקולים חומריים ושיקולי נוחות-קלות על פני שיקולים ערכיים ומוסריים. הבא נקבל על עצמנו ברגעים אלו ללכת בדרכם של אבותינו ולהעדיף את הערכי-מוסרי על פני עגל הזהב.

יום שני, 24 בספטמבר 2012

סדר העבודה: הכניסה האחרונה

מדי שנה בליל יום כיפור אני משתדל להעביר שיעור בנושא סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. לצערי, עקב לחץ של זמנים בתקופה הזאת של השנה, לא תמיד הספקתי לרשום לעצמי את הדברים. השנה אני עושה מאמץ לרשום את הדברים לבל ישכחו ממני. 

החלק האחרון של סדר העבודה מתוארת בתורה בפסוקים הבאים:
(כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם:
(כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם:

כשקוראים פסוקים אלו הקורא עומד נפעם: מה קורה כאן? הרי מה שכתוב הוא שאהרן צריך להיכנס לאהל מועד, להוריד את בגדיו, להשאירם שם, להתרחץ, וללבוש את בגדיו. היעלה על הדעת שזה מה שיעשה באהל מועד?

כבר חז"ל עמדו על הבעיה והסבירו את הפסוק באופן אחר לגמרי (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לב עמוד א):
תנו רבנן: (ויקרא טז) "ובא אהרן אל אהל מועד", למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף ואת המחתה. [וכל] הפרשה כולה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה.

הפסוקים אם כן באים לומר שאחרי הקרבת אילו ואיל העם ("ועשה את עלתו ואת עלת העם", המופיע בסוף הפסוק!) הוא חוזר לקדש הקדשים (שמשום מה מוזכר כאן כ"אהל מועד") כדי להוציא את הכף והמחתה שהוא הכניס בבוקר. 

חז"ל מסבירים מה התורה דורשת מהכהן לעשות בשלב זה, ושפסוק זה הוא היחיד ש"אינו על הסדר". אך הוא אינו מסביר מדוע פסוק זה "זכה" להיות לא על הסדר. 

הרמב"ן כותב:
ובאמת שהכתוב הזה אומר לנו דרשני, שלא יתכן בשום פנים שיצוה שיבא אהרן אל אהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה' ולהניחם שם לרקבון, אבל על כרחנו "ובא אהרן אל אהל מועד" לעבוד עבודה, לא הוצרך הכתוב להזכירה, והיא הוצאת הכף והמחתה.
...
ודרך הכתובים בכל מקום להשלים הענין אשר התחיל בו אף על פי שיש בו קצת ענין מאוחר למה שיזכיר אחר כן, ולכך אמר "ובא אהרן אל אהל מועד" בבגדים האלה להשלים עבודותיו והיא הוצאת הכף והמחתה שהוא צריך להוציאם משם, ופשט אחרי צאתו את בגדיו אשר לבש בבוקר בעת באו אל הקודש, והניחם שם במקום אשר יפשיטם, ללמד שלא ילבש אותם ביום הכפורים אחר. והנה נשלם כל הנעשה בבגדי לבן בכל היום בסדר אחד.
כלומר, לדברי הרמב"ן התורה מתוך רצון להתרכז בעבודות הנעשות בבגדי לבן איחדה את כולם למקום אחד.

הגר"א מוילנא מסביר שפרשת סדר העבודה שבפרשת אחרי-מות יש שתי משמעויות:
א. עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
ב. סדר הכניסה של אהרן הכהן לבית קדש הקדשים מתי שיחפוץ.

כך הוא מסביר מדוע הפרשה לא מזכירה את יום הכיפורים עד לסופה. וכך הוא מסביר גם את הפסוקים שלנו:
א"כ נשמע מזה שדווקא שאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לקה"ק אלא ביוה"כ, אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה, רק שיכנס כסדר העבודה האמורה בפרשה זאת, והשתא לפ"ז מתוק מאד פשט הפרשה, שבכל הפרשה לא נזכר רק אהרן... והשתא מיושב מאד מה שאמרו חז"ל והובא ברש"י וברמב"ם "כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה" ולכאורה תמוה שיהיה מקראות כתובים על הסדר חוץ מפסוק זה ולכאורה תמוה שיהיה מקראות כתובים בסדר העבודה שלא על הסדר אבל לפי הנ"ל ניחא כי כל הפרשה זו נאמרה לאהרן אף בכל השנה
על פי זה מסביר הרב מרדכי ברויאר בספרו "פרקי מועדות" שכשאהרן הכהן היה נכנס שלא ביום הכיפורים, הוא היה פושט את בגדי הלבן בקודש, והפועל "ובא אהרן אל אהל מועד" כוונתו בעצם "ויצא אהרן מקדש הקדשים אל אהל מועד".

להשלמת הדברים עד כאן יש להוסיף גם את הסיבה שביום הכיפורים יש צורך להפריד בין שלוש הכניסות הראשונות לבין הכניסה האחרונה (ועי' על כך בהרחבה במאמר הרב ברויאר ובספר "והשב את העבודה" של הרב משה אודס). כל העבודות שהם מתוקפו של היום נעשים בזמן ש"בענן אראה על הכפורת". ענן זה והמצאות זו של השכינה מתבטאים בענן הקטורת שהכהן הגדול מעלה בין הבדים בתחילת העבודה. הקטורת, הכף והמחתה נשארים במקומם בבית קדש הקדשים עד לגמר עבודות היום בפנים ובחוץ. לכן יש להמתין עד לאחר הקרבת עולתו ועולת העם (ולשיטת הרמב"ם אף את שאר קרבנות היום) כדי להוציא את הכף והמחתה.

ישנם המסבירים את הצורך בכניסה נוספת לקדש הקדשים יותר כמשהו נצרך מאשר כ"עבודה". כך לדוגמא החזקוני:
וא"ת הרי זו ביאה ריקנית ושלא לצורך שיכול להניח כף ומחתה בקדש הקדשים עד יום הכפורים אחר, ואז יוליך שם כף ומחתה אחרת, ובחזרתו יוציא משם כף ומחתה שנשתיירו שם מאשתקד. וי"ל דאין זה ביאה ריקנית, שאם יניח שם כף ומחתה בדשנם גנאי הוא כלפי מעלה משום דמאיס.
אך קשה לענ"ד לומר כך, לאור זאת שישנו בגד מיוחד לצורך "עבודה" זו (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לד עמוד ב ):
בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, בין הערבים הנדויין של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה - הכל שלשים מנה.
אני מבקש להציע הסבר רעיוני לצורך הזה של כניסה לבית קדש הקדשים כדי להוציא את הכף והמחתה (עי' גם משך חכמה). אך נקדים דברים מהגדה של פסח של הרבי מליובביץ':
אדמו"ר הזקן לא הכניס בהגדה את הפיסקא "חסל סידור פסח", משום שחג הפסח אינו מסתיים אלא הוא נמשך בכל ימות השנה, בשונה משאר המועדים שרק הארה מהם נשארת למשך ימות השנה.
לתחושתי, בניגוד לחג הפסח ש"נמשך בכל ימות השנה" כדברי הרבי, יום הכיפורים איננו נמשך. יש לו מועד התחלה ומועד סיום מאד ברור. הכפרה ביום הכיפורים - תוקפו של יום - מתחיל בהכנסת הכף והמחתה לבית קדש הקדשים. כל עוד ש"בענן אראה על הכפורת" יש אפשרות לכפר ולנצל את הזמן של "בהמצאו". כמה שעות אחר כך ישנה עבודה שתפקידה לסיים ולחתום את תוקפו של יום ולשים גבול ברור: עד כאן היתה האפשרות של כפרת העוונות ולא יותר. הכניסה האחרונה לבית קדש הקדשים, נועדה לא רק כברירת מחדל למלא אחר הצורך להוציא את הכף, כי אי אפשר להשאיר כל שנה עוד כף בקדש הקדשים, אלא לסמל באופן מתי מסתיים הכפרה של יום הכיפורים.

כיום, דומני שלתפילת הנעילה יש תפקיד דומה לעבודת הוצאת הכף והמחתה.


יום שבת, 8 באוקטובר 2011

מכירת המצוות - במחשבה לאחור

לפני שנה, במוצאי יום הכיפורים, שיתפתי אתכם בתחושה של כשלון שהיתה לי בנוגע למכירת המצוות של יום כיפור אצלי בקהילה. כך כתבתי שנה שעברה (קישור):
השנה אף הספקתי להתקוטט עם ועד בית הכנסת שלי על זמן קיום המכירה. אחרי מספר שנים שעורכים את מכירת המצוות לפני כל נדרי, אני סברתי שזה לא מתאים שציבור גדול (ואני בתוכם) שמגיע עם התרוממות רוח כדי להתפלל "כל-נדרי" יצטרך לחכות חצי שעה לסיום המכירות, במקום זאת סברתי שראוי להתחיל את התפילה ולהפסיק מתי שהוא באמצע ולעשות אז המכירות. ועד בית הכנסת בהתחלה היה מוכן ללכת לקראתי, אך כשלא הצליחו להסכים מתי כן יערכו את המכירות הם החליטו שדעתו של הרב תישקל שוב בשנה הבאה ובינתיים הם ימשיכו לערוך את המכירות כפי שעשו עד עתה.

השנה, כבר הייתי מוכן למכירת המצוות המייבשת בתחילת היום הקדוש, וסיכמתי עם אשתי שבזמן מכירת המצוות אני אשמור על הילדים והיא תוכל להתפלל בשקט במניין האשכנזי השכן. כמה הופתעתי כשהגבאי הראשי עלה לבימה והודיע: "אני אמכור עכשיו בזריזות רק את המצוות של 'כל נדרי' כדי לא לעצור את רצף התפילה, ואת שאר מצוות היום נמכור לקראת סוף התפילה."
בסוף התפילה שאלתי כמה אנשים מה גרם לשינוי המבורך בזמן מכירת המצוות. הם היו מופתעים מהשאלה וענו לי: "לא קרה שום דבר. כך עשינו גם בשנה שעברה". 
כנראה שכל הנוגעים בדבר זכרו את הדיונים סביב הנושא, ואף אחד לא זכר מה הוחלט בסוף. 
זו בהחלט היתה התחלה יפה ליום הכיפורים. 

עוד בנושא מכירות. בדקות לפני נעילה לאחר שהשלים את מכירת כל מצוות היום, הגבאי הראשי הודיע שחסרים לו חמישים אלף שקלים לבניית ארון הקודש (עד עתה יש לנו ארון קודש ארעי, והצלחנו לגייס את חמישים אלף השקלים הנוספים הנצרכים). הוא ביקש מחמישים אנשים (ונשים) להצביע ולהתחייב על תרומת אלף שקלים כל אחד לצורך בניית הארון. תוך שתי דקות הוא חילק חמישים מעטפות לתורמים שהביעו נכונות. 
אשכנזים - תקנאו!

יום ראשון, 19 בספטמבר 2010

מכירת המצוות

כמי שגדל בסביבה אשכנזית, מעולם לא התחברתי ל"מכירת המצוות" הנהוגה בבתי הכנסת הספרדיים. לא רק זה, אלא שאחד מהדברים שמשך אותי לקהילה הנוכחית שלי זה שבשבתות במשך השנה אין מכירת מצוות, אלא המצוות מחולקות למי שמעוניין/צריך כמו שנהוג ברוב בתי הכנסת האשכנזים בארץ. בימים הנוראים ובחגים שמרו על מנגנון מכירת המצוות בשל האורחים הרבים הפוקדים את בית הכנסת במועדים אלו ולמעשה התכנית הכלכלית של בית הכנסת, כולל תשלום הלוואה גדולה שנלקחה לכיסוי הוצאות הבנייה, מושתתת בעיקר על ההכנסות מחודש תשרי.
אמנם, יש משהו איכותי בזה, שבאמצעות מכירת המצוות, עלויות אחזקת בית הכנסת יתחלקו בסופו של דבר עפ"י מפתח של ביסוס כלכלי (העשירים ישלמו פחות והעניים ישלמו יותר). אך תמיד חרה לי שאת עליות הימים הנוראים מקבלים מי שמוכן לשים הכי הרבה כסף ולא למי שהכי מתאים (ראו גם מאמר זה בYNET).
השנה אף הספקתי להתקוטט עם ועד בית הכנסת שלי על זמן קיום המכירה. אחרי מספר שנים שעורכים את מכירת המצוות לפני כל נדרי, אני סברתי שזה לא מתאים שציבור גדול (ואני בתוכם) שמגיע עם התרוממות רוח כדי להתפלל "כל-נדרי" יצטרך לחכות חצי שעה לסיום המכירות, במקום זאת סברתי שראוי להתחיל את התפילה ולהפסיק מתי שהוא באמצע ולעשות אז המכירות. ועד בית הכנסת בהתחלה היה מוכן ללכת לקראתי, אך כשלא הצליחו להסכים מתי כן יערכו את המכירות הם החליטו שדעתו של הרב תישקל שוב בשנה הבאה ובינתיים הם ימשיכו לערוך את המכירות כפי שעשו עד עתה.

השנה, עקב המצוקה הכלכלית של הקהילה, החליטו למכור לפני נעילה דבר הנקרא "ברכת השנה" האומר שמי שיזכה בקנייה זו יאמרו "מי שברך" על שמו/משפחתו כל שבת בשעת פתיחת ההיכל. מכרו חמישה "ברכות" כאלו. קהל היעד למכירת ה"ברכות" היה הציבור המסורתי שאינו מרבה לפקוד את בית הכנסת במהלך השנה. בניגוד גמור לצפיותי, היתה הענות יפה מאד במהלך המכירה. אך ההפתעה הגדולה שלי לא היתה בהענות הכללית אלא בכך שאנשים מבאי בית הכנסת הקבועים היו בין הקונים. כלומר, מדובר באנשים שיודעים היטב את מצבה הכלכלי של הקהילה, הם כנראה גם סבורים שתרומה לקהילה היא אפיק תרומה ראוי, אך הם כנראה לא היו מוציאים את הכסף מכיסם לולי שזכו ב"ברכת השנה".
זה נראה לי מוזר מאד. אדם באמת מאמין שלא מספיק שהוא מוכן לתרום סכום כסף גדול לטובת בית הכנסת, רק אם יאמרו עליו מי שברך פעם בשבוע הוא יהיה מוכן לתרום?! או במילים אחרות, אם אתה מוכן לתרום כמה אלפי שקלים במידה ותזכה ויעשו עבורך מי שברך פעם בשבוע, כמה תהיה מוכן לתרום במידה ולא יעשו עליך מי שברך? לא יותר מחצי, לכל הפחות?!

יש אמת בתחושותי?

יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

לתת משמעות לחיים - שיחה לפני נעילה

אנו קוראים בספר יונה:
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה.

בואו נעצור לרגע ונחשוב - האם מותר לקיים כמין הגרלה כזו? האם זה מוסרי? דמיינו את עצמכם בסיטואציה דומה: אתם נמצאים באניה ויש סערה גדולה וצריך להפטר מאחד הנוסעים כדי להקל ממשקל האניה - האם אפשר להציע לערוך הגרלה?

לשאלה הזו יש כמובן תשובות שונות מנקודות מבט שונות (בעניין זה ובעניינים קרובים כדאי להאזין לסדרת ההרצאות הזו - באנגלית), וכמובן שלתורה ולהלכה יש את תשובתה שלה.
אך המכנה המשותף בין כל התשובות היא שהשאלה העקרונית שנידונה כאן היא מה משמועתה של החיים בכלל ומה משמעותה של חיים מקוצרים.

בהקשר זה כדאי להאזין ולהתבונן בדברים שאמר אחד מגיבורי ישראל, סא"ל עמנואל מורנו (הסיפור הזה שכבר הפך למפורסם, פורסם בספר לזכרו בשם "לך דומיה תהלה" שבזמנו מצאתי אותו ברשת אך כעת אינני מוצא אותו, הסיפור גם מופיע כאן):
עמנואל שאל אותי, "אתה יודע שאם מטוס בשטח חוטף פגיעה יש בערך 5 שניות להתרסקות, והניסיון מלמד שכמעט אף פעם אין ניצולים. מה אתה עושה בשניות האחרונות שלך, אם חס וחלילה המסוק שלנו ייפגע?"
הוא שאל כל כך ברצינות, ואני עניתי לו, "מקווה לחיות בכל זאת, חושב על הכאב ומקווה שייגמר מהר."
שאלתי אותו מה הוא היה עושה, ועמנואל אמר: "מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, זה לומר שמע ישראל."
הסתכלתי עליו ואמרתי, "בסדר, תגיד שמע ישראל, אבל מה יצא לך מזה? בכל מקרה אחרי רגע ההליקופטר יתרסק וכולנו נמות."
אז הוא ענה במילים שמלוות אותי עד עכשיו, ואני מאמין שזה יישאר איתי כל החיים: "אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות, ועדיין יש משמעות לחייו ושאיפה למה שאחריהם, זאת אומרת שלחיים יש משמעות. אבל אם אדם לא מבין את חשיבות השניות הללו, כנראה אין משמעות לכל החיים שלו, שהרי החיים הם שלב נוסף בדרך לשלב הבא."


הדברים הללו של עמנואל מורנו הי"ד צריכים ללוות גם אותנו.

ברגעים שלפני [סיום] היום הקדוש כדאי שכל אחד ישאל את עצמו: האם לחיים שלי יש משמעות?

יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

תלמידי חכמים מרבים שלום

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

אחד מהדברים המעסיקים את מרבית רבני הקהילות בימים אלו, הוא פרסום הנחיות לקראת צום יום הכיפורים עבור נשים מניקות ומעוברות. למי שאינו מתמצא, ההנחיות אמורות להתוות בקווים כלליים מי פטור לחלוטין מצום, מי צם למחצה - ושותה או אוכל בשיעורים, ומי מחוייב לצום כמו כל אחד אחר מישראל.

בבואי לפרסם השנה את ההנחיות לבני קהילתי, או ליתר דיוק לנשות קהילתי, עלתה בליבי דילמה. בית הכנסת שלי נמצא בצמוד לבית כנסת נוסף שאף בו מכהן רב ואף הוא מפרסם הנחיות לבני קהילתו. ביודעי את הרב השכן ובהכירי את רבותיו אני יודע שהנחיותיו מקילות בהרבה מהנחיותי שלי, או ליתר דיוק מקילות בהלכות יום כיפור ומחמירות בהלכות פיקוח נפש. כעת, מה עלי לעשות? האם עלי לפרסם את הנחיותי כפי שאני למדתי מרבותי ולהתעלם לחלוטין מההנחיות האחרות שמפרסם שכני? האם עלי להתייחס להנחיותיו ולהסביר מדוע לדעתי יש לנהוג אחרת? באם אבחר להתייחס האם זה לא יבלבל יותר את הציבור מאשר יפשט? בסופו של דבר הרצון הוא שההנחיות יהיו פשוטות ככל האפשר.

אחת הדילמות הקשות שרבנים צעירים בחו"ל, בארה"ב במיוחד, מתמודדים איתה, זו "דילמת הרב הקונסרבטיבי". נאמר לדוגמא שאחד מבני הקהילה ממשפחת כהנים מודיע לרב שהוא עומד להתחתן לגרושה או לגיורת, אשה שלכהן אסור להתחתן איתה. עומדות בפני הרב שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא לנסות למצוא פתרון הלכתי דחוק ביותר המבוסס על כך שהכהנים בימינו אינם מיוחסים אלא הינם רק כהני חזקה. על ידי פתרון מהסוג הזה יוכל הרב להשאיר את הכהן בתוך הקהילה היהודית האורתודוקסית. לא בטוח אם הרב יוכל לישון בלילות אחרי פתרון מהסוג הזה. מאידך, הוא יכול לנסות לשכנע את הכהן לבטל את אירוסיו ולהודיע לו באופן נחרץ שהוא לא יהיה מוכן לחתן אותם. יש אמנם סיכוי זעיר שהחתן יעזוב את ארוסתו, אך רוב הסיכויים הם שהוא פשוט ילך וידפוק על דלתו של הרב הקונסרבטיבי שישמח לערוך להם את החופה כדת משה וJTS. ברור שאם הרב הקונסרבטיבי לא היה קיים הדילמה היתה הרבה פחות קשה, כי הסיכוי שבני הזוג יעזבו לחלוטין את יהדותם ויתחתנו בטקס אזרחי לחלוטין הוא נמוך בהרבה מהסיכוי שילכו לקהילה הקונסרבטיבית השכנה.

דילמה דומה קיימת בכל הקשור לגיורים בחו"ל. כל בית דין אורתודוקסי יודע שדחיית גיור פירושה מסירת גיור לבית דין קונסרבטיבי או רפורמי.

האם יש קשר בין הדילמה שלי לבין "דילמת הרב הקונסרבטיבי"? כן ולא.

בשתי הדילמות החלטתו של הרב מושפעת מרבנים וקהילות אחרות. הרב פועל בתנאים לא אופטימליים, מצב שהרב היה מעדיף שיהיה אחרת. גם אי אפשר להתעלם מכך שבעצם נוכחותו של הרב המקל יותר, מופעל לחץ על הרב המחמיר יותר להקל את עמדותיו ופסיקותיו.

עם זאת, ישנו הבדל קריטי בין הדילמות. ההבדל נעוץ בכך שבארץ ב"ה אין כמעט רבנים של התנועה הקונסרבטיבית, ובמקומות שיש כאלו הם ממש לא מהוים איום על הרב או הקהילה הדתית. בחוץ לארץ אדם שיעדיף שלא להתחתן במסגרת אורתודוקסית, כנראה גם לא ישלח את ילדיו להתחנך במוסדות החינוך של הקהילה ובזה הקהילה הפסידה משפחה יהודית. בארץ, אין חשש כזה. גם אדם שיבחר להשתייך לקהילה דתית אחרת, משום שהרב שם מתיר דברים שאף רב אחר באזור לא מתיר, עדיין ימשיך לשלוח את ילדיו למוסדות חינוך דתיים.

בארץ הנושאים החלוקים בין הקהילות, שיכולים להוות מקור ללחץ מהסוג הזה, משתנים ומגוונים. זה יכול להיות אורך ומהירות התפילה, הקפדה על שקט בתפילה, גובה ושקיפות המחיצה, שיתוף נשים בעבודת ה' הציבורית, קיום סליחות בשעות נוחות, הקפדה על לבוש מסויים לבאי/ות בית הכנסת ועוד ועוד. המכנה המשותף לכל הנושאים הללו הוא שעם כל הגיוון וההטרוגניות, הקהילות עדיין מגדירות את עצמן כדתיות ומחנכות את ילדיהן לשמירת תורה ומצוות.

אף על פי כן, כולנו חווינו בשנים האחרונות כיצד ההבדלים הללו בהשקפה ובהנהגה יכולים לגרום לפילוגים, החרמות, האשמות והפחדות. האם יש סיבה לקוטביות הזו? האם באמת יש הצדקה לצאת למלחמת חרמה כנגד רבנים המורים אחרת מהמקובל? אין זה אומר שאין כלל גבולות, בודאי שמי שמנהיג עצמו כראש כת עבר את הגבול, אבל האם תמיד הגבולות היו ברורים לכל מי שנוקט באותן דרכי התגוננות או התקפה?

אני בטוח שיש הסבורים שכשתקום הסנהדרין לא יהיה יותר שום מקום לשינויים בהנהגה הדתית ממקום למקום. אני דווקא סבור שהסנהדרין תעדיף להשאיר מצב שבו בדברים הפעוטים ההנהגה המקומית תמשיך לתת מענה לצרכים המקומיים, ורק בדברים המהותיים יחליטו על הנהגה אחידה, ומשנת "מקום שנהגו" לא תזוז ממקומה.

אני מאחל לכולנו שבשנה הקרובה נדע לעשות את ההבחנה בין הדברים המהותיים לבין הדברים הפעוטים ונשכיל לקדש את מלחמותינו על הנושאים החשובים באמת.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".

נ.ב. מכיוון שהזכרנו את הוראות הרב לנשים לקראת יום הכיפורים, הנה לכם עוד שאלה למחשבה. כל רב שמפרסם הוראות מוסיף בהם שעדיף שאדם יטפל בילדיו ויאפשר לאשתו לצום ויתפלל ביחידות מאשר יתפלל בציבור בבית הכנסת ואשתו תצטרך להימנע מלצום. האם ראיתם פעם רב שנהג כך למעשה? מה הייתם אומרים אם הרב בבית הכנסת שלכם היה מגיע לבית הכנסת רק לתפילת כל-נדרי ונעילה בגלל שהוא מסייע לאשתו?

יום ראשון, 12 בספטמבר 2010

בגדי לבן ובגדי זהב

אין לי זמן להרחיב בזה, אז אני כותב קצת בקודים. אשמח לחוות דעתכם על הדברים.

כשמנסים להגדיר מה ההבדל בין בגדי לבן לבגדי זהב, במחשבה ראשונה בגדי הזהב הם כבגדי שר המשרת לפני המלך - כלומר מין מינוי של המלך לטובת בני ישראל. לעומת זאת, בגדי הלבן הם יותר מהווים בגדי שליח אל המלך (הרי לא ראוי שאדם יתלבש כמלך כשהוא בא לפני מלך). כך יוצא שבגדי הזהב מבטאים תנועה מהקב"ה כלפי מטה, ואילו בגדי הלבן מבטאים תנועה מהעם כלפי הקב"ה.

אבל יש גם צד שני למטבע. הלבן מסמל משהו טהור, רוחני וקצת מנותק מהעולם הזה, ואילו הזהב מבטא אצלנו שיא של גשמיות (מה היינו אומרים על אדם שכלי האוכל שלו הם מזהב?). בעבודת הקטורת של יום הכיפורים דבר זה בא לידי ביטוי: את עבודת הקטורת הרגילה שהיא מן החוץ פנימה מבצע הכהן בבגדי זהב, ואילו את עבודת הקטורת לפני ולפנים שהיא מן הפנים החוצה מבצע הכהן בבגדי לבן.

חז"ל אמרו שכהן גדול לא נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב משום שאין קטיגור נעשה סניגור, שכן הזהב מזכיר את חטא עגל הזהב. גם כאן יש את הפן של הזהב הגשמי לעומת הלבן הרוחני. באותה שעה משה רבינו עלה לשמים בתוך ענן (שהיה כנראה לבן), ואילו בני ישראל רצו מנהיג מוחשי, לא אחד שנמצא בשמים בתוך ענן. את פורקנם הם מצאו בדבר גשמי ביותר - עגל זהב.

יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

יום כיפור ה'תש"ע בקהילת מיתר

ראשית אני צריך לעדכן אתכם, הקוראים, שהושלמה לפני ראש השנה בניית שלב א' של מבנה הקבע של הקהילה שלי, קהילת מיתר. קיבלנו החלטה לא להיכנס עדיין למבנה ולהשאר בינתיים להתפלל בגן הילדים, כדי שנוכל להרחיב מיד את המבנה לגודלו המקסימלי. אנחנו מקוים שגם נצליח לגייס את הכסף שאנחנו צריכים לצורך כך.

בשנה שעברה קיימנו מניין ליום כיפור בגן הקבוע שלנו ובגן הילדים השכן. על אף שהשנה ידענו שקיים עוד מניין בשכונה שלא היה קיים בשנה שעברה, החלטנו בכל זאת לקיים מניין שני במבנה הקבע, על אף שאין בו עדיין מיזוג. בשעות שלפני היום הקדוש עבדו חברי הועד במשנה מרץ לנקות, לרהט ולאוורר (שכרו לשם כך מאווררים תעשיתיים - שבסופו של דבר לא ממש עזרו) את המבנה. למבנה הוכנסו מעל 200 כסאות.
הגן הקבוע שלנו נוקה מכל חפצי הגן והוכנסו לתוכו מעל 150 כסאות (המבנה הוא בערך 70 מ"ר). כל הכסאות בגן נמכרו מראש (במחיר די סימלי), על מנת לווסת את כמות האנשים שייכנסו בסופו של דבר לגן. כל מי שלא היה לו כסא בגן הופנה למבנה הקבע. בליל כל נדרי, הגן היה מלא עד אפס מקום ובמבנה הקבע כל הכסאות נתפסו ונשאר מקום עמידה בלבד. מחמת העומס והחום הרב ששרר בתוך המבנה היו לא מעט אנשים שהעדיפו לא להדחס פנימה ועמדו מסביב לבית הכנסת ליד החלונות הפתוחים. כדאי להדגיש, שכל זה קרה כמעט בלי שום פרסום.
במהלך היום היו בגן להערכתי מעל 100 איש ובמבנה הקבע מספר דומה. התפללתי מנחה במבנה הקבע ונשאתי דברים בסיום מנחה לקראת נעילה. כשסיימתי את דבריי, כ5-10 דקות לפני תחילת נעילה כבר כל הכסאות באולם היו תפוסים, ואנשים לא הפסיקו לזרום לכיוון בית הכנסת.
יצאתי ממבנה הקבע לאחר השיחה והגעתי לגן שכבר היו כ15-20 איש שישבו בחוץ מחוסר מקום בפנים. כבר בתחילת נעילה ראיתי מספר אנשים שעמדו בחצר הגן ליד החלונות הפתוחים. ככל שהתקרבנו לתקיעת השופר היו עוד ועוד אנשים בחצר הגן. להערכתי, בזמן תקיעת שופר היו לפחות כמאה איש בחוץ.

השנה ושנה שעברה הבחנתי שאנשים לא מעטים מגיעים לכל-נדרי ונעילה, משאירים את האופניים בכניסה למתחם הגן/בית הכנסת ונכנסים פנימה. אני מתלבט איך להתייחס לתופעה הזאת. מחד, החינוך הנוקשה שקיבלתי אומר לי להתעצבן: "אין לכם את הכבוד המינימלי שכשאתם באים לבית הכנסת, לא להשאיר את האופניים במקום כל כך בולט?!". מאידך, אני שומע את קולו של ר' לוי יצחק מברדיטשב מלמד זכות על עם קדוש: "ישראל קדושים! אפילו אילו שתוקפו של יום אצלהם הוא לא יותר מרכיבה על אופניים, נמשכים אחר ליבם לבית הכנסת ברגעים הקריטיים!".

יום שבת, 26 בספטמבר 2009

האם הכהן הגדול היה קשור?

נהנתי מאד ממאמר באנגלית של הרב ד"ר ארי זיבוטובסקי, מאוניברסיטת "בר-אילן", שהתפרסם כאן. אין לי את הזמן והיכולת לתרגם את כולו, אך אכתוב את עיקרי הדברים.

המאמר עוסק בשאלה האם הכהן הגדול היה קשור עם חבל או שרשרת בזמן שהוא נכנס לקדש הקדשים ביום כיפור.
מחד, הזהר מציין במקום אחד שהכהן היה קשור עם שרשרת זהב מסביב לרגלו, במקום אחר בזהר מצוין שהכהן היה קשור בחבל לרגלו כדי שיוכלו להוציא אותו במקרה של מוות.

המצאותו של חבל או שרשרת סביב רגלו של הכהן לא מצויין בשום מקור אחר בספרות חז"ל (בבלי, ירושלמי, מדרשי אגדה או הלכה) או בספרות חיצונית (יוסיפוס, מגילות ים המלח ואחרים). הוא לא מוזכר באף אחד מהפיוטים של סדר העבודה, לא מופיע ברמב"ם או באף אחד אחר מהראשונים.

מלבד זאת יש מספר בעיות אם נאמר שהיה חבל/שרשרת כזה:
- ייתור בגדים - האם חבל/שרשרת לא ייחשב כתוספת בגדים על הכהן?
- קטיגור נעשר סניגור - הכהן הגדול כידוע לובד בגדי לבן בכניסתו לקדש הקדשים, אם נאמר שהיתה שרשרת זהב סביב רגלו האם אין בזה בעיה?
- טומאה - שרשרת זהב מעביר טומאה באופן שכל הנוגע בה יהיה אב הטומאה (חרב כחלל), אם יש צורך בפטנט כזה להוציא כהן שמת האם לא עדיף חומר שלא מעביר את הטומאה?
- חציצה בין רגלו של הכהן לבגדי הכהונה.
- הכהן הגדול צריך להיות זריז בעבודתו, האם שרשרת סביב רגלו לא יפריע לו בעבודתו?
- בבלי יש מספר מקורות (יומא נג ע"ב בעניין כהן גדול שלא קיצר בתפילתו, יומא יט ע"ב בעניין כהן צדוקי שנפגע בצאתו מהקודש) שמשמע מהם שבשעה שחששו שהכהן מת, אחיו הכהנים נכנסו לבדוק מה קרה לו. במקרה והיתה שרשרת מדוע לא השתמשו בה?

בסוף המאמר מובאת דעתו של הרב אורי שרקי (מכון מאיר) הסבור שהשרשרת האמורה בזהר הינה אלגוריה. בשעה שהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים יש חשש שהוא יבקש "להמריא" - להדבק בשכינה ולעזוב את העולם הזה על כל תחלואיו. הזהר אומר שהכהן נכנס כשהוא קשור ברגלו כדבר סימלי, שהכהן הגדול צריך לזכור שהוא לא נכנס לשם כדי לעוף מהעולם הזה, אלא כדי לייצג את כל אלו העומדים בחוץ בקצהו השני של ה"שרשרת". ה"שרשרת" אמורה לעזור לכהן לזכור את שליחותו ולעזור לו לרדת מאותה פסגה חזרה לעולם הזה ממנו הוא בא ואליו הוא צריך לחזור.

יום רביעי, 23 בספטמבר 2009

דרשה לימים נוראים - ד'

אולי השיחה המרגשת ביותר שיש באמתחתי. על הקטע הבא שמעתי מהרב ד"ר י.י. שכטר (קישור), הדברים הם של הרב משה הלוי שטינברג מספר חוקת הגר, שאלה ג', עמ' קג-קד (הדגשים שלי):
כת"ר ביקשני לחוות דעת בעניין נכרי, לשעבר חבר פעיל במפלגה הנאצית ויש להניח שבעצמו השתתף במעשים נפשעים וכעת חזר בתשובה ורוצה להתגייר - האם מקבלים אותו?

אם לדון מבחינה אנושית בכלל ומבחינת הכבוד והרגש הלאומי בפרט, פשוט וברור שאין המצפון מרשה להזקק לו ולענות לבקשתו בחיוב. בר-נש כזה אשר ידיו דם יהודי מלאות אין מקומו במחנה ישראל... ואיך קשה הדבר להכריז עליו: אחינו אתה.

אבל מבחינת ההלכה היבשה אינני רואה כל מניעה מלקבלו. הנה קין, ונירון קיסר ונבוזראדן רב טבחים [כולם חזרו בתשובה על פשעים חמורים ביותר]... לכן אם בית הדין משוכנע שהוא התחרט בחרטה גמורה, חזר בתשובה שלימה, מתאמץ בכנות להכנס תחת כנפי השכינה ולא מסתתרת איזו כוונה של הנאה אישית או קבלת שררה - אין מצד ההלכה כל איסור לקבלו לחיק היהדות.

כיצד ניתן להבין דבר זה? דבר שהוא מצד אחד כה "פשוט וברור שאין המצפון מרשה להזקק לו", בסופו של דבר אין שום מניעה מלקבלו?!
זו גדלותה של התשובה.

יום שני, 21 בספטמבר 2009

מתודה לאחר שיאכל וישתה

הגמרא בסוף מסכת יומא (דף פז עמוד ב):
תנו רבנן: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים: יתודה קודם שיאכל וישתה, שמא תטרף דעתו בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה - מתודה לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואף על פי שהתודה ערבית - יתודה שחרית, שחרית - יתודה במוסף, במוסף - יתודה במנחה, במנחה - יתודה בנעילה.

הראשונים נחלקו מה פירוש המשפט: "ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה - מתודה לאחר שיאכל וישתה".
רוב הראשונים פירשו שמדובר על הוידוי הנאמר בערבית של יום כיפור. אך הרמב"ן הסביר אחרת (חידושי הרמב"ן מסכת יומא דף פז עמוד ב):
נראה לפי דקדוק הלשון הזה שאין הוידוי שהוא מתודה לאחר אכילה בתפילת ערבית, מדלא קתני ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה מתודה ערבית וכדקתני ואע"פ שהתודה ערבית, ועוד הא (ד)קתני דמצות וידוי ערב יוה"כ הוא עם חשיכה דהיינו לאחר שיאכל וישתה אלא שהקדימו לו חכמים להתודות קודם שיאכל משום שמא תטרף דעתו בסעודה, ועלה קאמר שאע"פ שהצריכו לו להקדים ולהתודות, עיקר הוידוי לא הפסיד את מקומו וצריך להתוודות לאחר שאכל ושתה דהיינו עם חשיכה... אלא משמע דהכי קתני, מצות וידוי של ערב יוה"כ שצריך להתודות כדי שיכנס ליום בתשובה הוא עם חשיכה סמוך ליום עצמו, שלא יהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום.

כלומר, הרמב"ן הבין שיש חיוב מיוחד להתודות "עם חשכה", ממש בכניסת היום הקדוש, כדי שאדם יכנס ליום הכיפורים כאשר הוא אך זה עתה התודה.

כידוע, איננו פוסקים הלכה כרמב"ן, ואיננו אומרים וידוי בין הסעודה המפסקת לערבית. עם זאת, מעניין הדבר שנפץ המנהג בקרב קהילות ישראל השונות לומר פיוט המכיל בתוכו דברי וידוי - יוצאי ארצות אשכנז אומרים את התפלה הזכה ויוצאי ספרד והמזרח אומרים את הפיוט "לך אלי תשוקתי".

יום שני, 14 בספטמבר 2009

כל נדרי והתרת נדרים

הגמרא בנדרים (דף כג עמוד ב) מביא את הדברים הבאים:
והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.
אי זכור, עקריה לתנאיה וקיים ליה לנדריה! [=אם הוא זוכר את המודעה, הוא עוקר את התנאי ומקיים את הנדר!]
אמר אביי, תני: ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר.
רבא אמר: לעולם כדאמרינן מעיקרא, הכא במאי עסקינן - כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה, והשתא קא נדר, אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר - נדריה לית ביה ממשא, לא אמר על דעת הראשונה אני נודר - עקריה לתנאיה וקיים לנדריה.
רב הונא בר חיננא סבר למידרשיה בפירקא, אמר ליה רבא: תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, ואת דרשת ליה בפירקא?

הגמרא הזו היא בעצם המקור הקדום למשהו שמזכיר את התרת הנדרים ואת תפילת כל נדרי הנאמרים על ידינו בערב ראש השנה, ערב יום כיפור ובליל יום כיפור.

בספר שבלי הלקט (סי' שיז) מובאים שלוש דעות לגבי אמירת כל נדרי:
א. דעת רבינו תם - יש לומר "כל נדרי" רק על העתיד, כפי שהגמרא בנדרים אומרת:
מצאתי בשם רבינו תם זצ"ל שהגיה והנהיג לומר מיום הכיפורים הזה עד יום הכיפורים הבא עלינו כולהון אתחרטנא בהון וכתב שכן עיקר והאומר מיום הכיפורים שעבר אינו אלא טועה שאי אפשר לו אלא להתיר את עצמו ובלא חרטה דמעיקרא ובלא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות ועוד שהלכה כרב פפא דהוא בתרא דאמר בפ' השולח גט שצריך לפרט את הנדר והכי נהיגינן אלא מיום הכפורים הזה עד יום הכפורים הבא עלינו עיקר וסמך לדבר הא דאמרינן בנדרים הרוצה שלא יתקיימו נדריו של כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלין ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.

ב. דעת רבינו ישעיהו - "כל נדרי" הוא על העבר - לכפר ולהתיר נדרים שאדם שכח שנדר:
ונראה לי מה שאנו אומרים שנדרנו וגם מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה הבא עלינו היא עיקר וטעם הדבר למה תקנו הראשונים לומר כך בלילי יום הכיפורים משום דקיי"ל דעל כל עוונות שבתורה אם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר וראו הראשונים ששום עון אינו מעכב [את] הכפרה שאם יעשה אדם תשובה שלא יהא יום הכיפורים מכפר אך עון הנדרים שאם נדר ליתן צדקה אין יום הכיפורים מכפר עד שישלם את נדרו...ואם אדם זכור נדרו היה מקיימו אבל אם נדר ושכח לא נמצא שהוא ענוש בעבור שהוא קשור בנדרו ואינו מקיימו בעבור זה תקנו הראשונים לומר זה שאם עשינו שום נדר ושכחנו אותו ולא נדע לקיימו אנו מתחרטין בכל אותן הנדרים ומתירין זה לזה ואע"ג דקיימא לן צריך לפרוט את הנדר הני מילי כשיודען אבל אנחנו אין אנו מתחרטין על מה שאנו זכורין אלא על מה ששכחנו וזהו מה שאנו מסיימין ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה לומר שאנו מבקשין חרטה על השגגות שלא נענש עליהם וחרטה יפה היא שאילו היינו יודעין בשעה שנדרנו שנשכח לא היינו נודרין וכל הצבור מתירין זה לזה ועוקרין הנדר מעיקרו כדי שלא יהא שום דבר מעכב כפרתינו

ג. דעת רבי בנימין אחי השבלי הלקט - "כל נדרי" הוא על העבר - בקשת כפרה על נדרים שקויימו (!):
ואחי ר' בנימין זצ"ל כתב אומר אני שאין בלשון הזה לא לשון הפרה ולא לשון התרה ולא בנדרי יחיד ולא בנדרי צבור ולא במודר הנאה ולא דבר אחר בין שכיחין בין זכורין אין בזה הלשון לשון התרה כל עיקר. מכמה ענינים חדא דהא קיימא לן דצריך לפרוט את הנדר ועוד אפי' נאמר שהשליח צבור חשוב מומחה היכן מצינו חרטה הנאמרת על פי המתיר כזה שהיחיד המומחה הוא המתחרט בנדר אחרים והוא המתיר ועוד היכן מצינו חרטה פורחת באויר שאינה תלויה בדבר. הלא המתחרט צריך לתלות חרטתו בדבר ולומר אדעתא דהכי והכי לא נדרי כדאמרו התם אדעתא דמחי לך קצארה מי נדרת אדעתא דליקפד רב נחמן מי נדרת ואמר ליה לא והכא אין דבר לא בסתם ולא במפרש להיתלות עליו חרטה ועוד גדולה מזאת שפעמים שיש בבית הכנסת בעל נדרים ודעתו הראשונה של שעת הנדר עליו ולאחר זמן שמא יתחרט ומורה לעצמו לסמוך על היתר זה ונמצאת שיגגתו עולה זדון אלא ודאי אין בלשון זה לשון הפרה והתרה כל עיקר והסומך עליה עובר בבל יחל ומה שהנהיגו הראשונים לאומרו לפי מה שמצינו שהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן ונקרא רשע וחוטא כמו ששנינו כנדרי רשעים וכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם אינו חדל לנדור נקרא חוטא וכתיב ואחר נדרים לבקר שכל הרגיל בנדרים פנקסו מתבקר ועונותיו נזכרין. ועונש הנדרים חמור כדכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' ובעון נדרים בניו של אדם מתים לכך הנהיגו לומר כל נדרים שיתכפר להם עון הנדר. ומצינו צורך סליחה אפילו בנדר שהופר. כדכתיב ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו וגו' וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועברה על נדריה ששתת יין ונטמאת למתים זו היא שצריכה סליחה הנה מצינו שהצריך הכתוב סליחה אף בנדרים שהופר. וכן מצינו צורך סליחה אף בנדר שנתקיים כדכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש כדאמרינן ע"י שציער עצמו מן היין הא למדנו שהנודר צריך כפרה.

יום חמישי, 10 בספטמבר 2009

דרשה לימים נוראים - ב'

מהו הקשר בין ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות?

על פניו הקשר הוא פשוט וברור: בראש השנה אדם נידון על מעשיו, על פי תוצאות המשפט עליו להתכונן ליום הכיפורים, על פי המעשים שנעשו כהכנה ליום הכיפורים אדם מתכפר, ובחג הסוכות אדם שמח על כך שהוא התכפר.

כך לכאורה יש מקום להבין גם את דברי חז"ל המובאים ברש"י בפרשת אמור על הפסוק "אך בעשור לחודש השביעי" - אך ממעט, שיום הכיפורים מכפר לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים.

מעניין שמדברי המשך-חכמה ניתן אולי להבין אחרת:
אך בעשור לחודש וכו' אך בחמשה עשר יום וכו' - לפלא מדוע כתוב "אך" בהני תרי [=באלו השניים]? ויתכן לענ"ד, דזכרון תרועה בראש השנה, כמו שפירש הרמב"ם עורו ישנים מתרדמתכם וכו', וכאשר ישוב בעשרה ימים ויטהר מכל חטאיו, אז יוהכ"פ מכפר, וכאשר יוהכ"פ מכפר עליו אז שומח בחג הסוכות בארבעה מינים, לכן קאמר דאין לדון אחרי דרכיו הגבוהים, כי אף אם לא לא שב בעשרה ימים שקודם יוהכ"פ, יוהכ"פ אסור במלאכה ותענית, וכן אף אם לא כפר יוהכ"פ ולא הלבין חוט השני גם כן חייבין בסוכות ובלולבין ולשמוח, וכאומר "אך בעשור לחודש וכו'" בלי הבטה כלל על רה"ש ו"אך בחמשה עשר יום... ושמחתם" בלא הבטה אל יוהכ"פ אם כפר עליהן.

הייתי יכול לסיים כאן, אך אוסיף עוד משפט אחד בבחינת תן לחכם ויחכם עוד.
אולי ההבדל בין שתי ההבנות הללו הוא ההבדל בין אדם העובד בבחינת עבד לעובד בבחינת בן. לבן יש מה לשמוח בהיותו קרוב לאביו גם אם אביו לא כפר לו, ויש לו מה לבקש כפרה גם אם הבן לא חזר בתשובה. וד"ל.

יום חמישי, 9 באוקטובר 2008

יום כיפור בקהילת מיתר

כמה מילים על ההערכות של הקהילה שלי, קהילת מיתר שבשכונת קייזר במודיעין, ליום הכיפורים והתוצאות. כפי שכתבתי כאן בעבר, אנחנו מתפללים בשבתות בתוך מבנה של גן ילדים. בשבת רגילה בגן יש כ85 כסאות (גברים ונשים) שכמעט תמיד כולם טפוסים. לקראת יום כיפור, פנינו מהגן הרגיל שלנו את כל הרהיטים של הגן, ומלאנו את הגן בכסאות. כמו כן, פתחנו מניין נוסף בגן הצמוד לגן הקבוע שלנו. סך הכל בשני הגנים היו כ270 כסאות לגברים ונשים. את המקומות בגן הקבוע מכרו מבעוד מועד כדי לקבל תמונת מצב של מספר האנשים שמתכננים להיות ביום כיפור. בגן הזה היו כ150 כסאות שכולם נמכרו מראש והיו עליהם מדבקות עם שמות. הגן השני (כ120 כסאות) יועד לכל מי שלא קנה כסא מראש. באופן כללי החלוקה נשמרה, ובגן אחד היו כל מי שקנה כסא ובגן השני היה מי שבחר לא לקנות כסא, או שסתם הזדמן לבוא. אך כמובן, שהיו גם בגן עם הכסאות המכורים אנשים שהוסיפו כסאות תוך כדי, או שנכנסו בעמידה וכד'.
במהלך היום בשני הגנים רוב גדול של הכסאות היו מלאים, בגן הקבוע היו מעל מאה איש במהלך כל היום ובגן השני כ80 איש במהלך היום. בתפילת כל נדרי כל הכסאות היו מלאים והרבה אנשים עמדו בכל מקום אפשרי. בתפילת נעילה, התפילה התחילה כשכל הכסאות היו מלאים בשני המניינים ואנשים רבים עמדו. ככל שהתקדמה תפילת נעילה, עוד ועוד אנשים (ונשים) הגיעו ואנשים רבים עמדו בחוץ ליד החלונות, בחצר ולפני הכניסה. ההשערה של ראשי הקהילה היא שהיו במקום באמצע תפילת נעילה מעל 400 (ואולי אפילו כ500) איש ואשה, כשמעל שלוש מאות היו בתוך המבנים של הגנים. [היו מספר אנשים שהחנו את האופניים שלהם בכניסה למתחם הגנים ונכנסו לנעילה.]
השנה בנוסף לשני המניינים הללו, ראשי הקהילה (לי לא מגיע קרדיט על המהלכים הללו, לפחות לא יותר ממי שנותן מוטיבציה - הרעיונות לא היו שלי, ובטח שהביצועים לא היו שלי) העלו רעיון להקים מניין ליום כיפור בלובי של גוש בניינים גבוהים (בנייני דמרי, למי שמכיר) הנמצא במרחק הליכה מהשכונה שלנו. על אף שלא היה לנו מושג מי יהיה חזן במניין הזה ממש עד לצהרי ערב יום הכיפורים, השקיעו מאמצים כדי להרים גם את הפרוייקט הזה. במניין הזה, היו ב"כל נדרי" כארבעים איש, במהלך היום היו כ20-30 ובנעילה היו כ80 איש.
אני דיברתי לפני "כל נדרי" ונעילה בשני המניינים שהתקיימו בגנים, ובחור מישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין התנדב לדבר במניין השלישי לפני נעילה.

מילה אחת על המוטיבציה של כל העסק הזה. ראשי קהילת מיתר רואים בארגון המניינים הללו אמצעי כלכלי על מנת לגייס כספים לבניית בית הכנסת שלנו. לאחר שקיבלנו את כל האישורים הבנייה אמורה להתחיל מיד אחרי סוכות ועד ראש השנה הבא אנחנו אמורים להיות במבנה קבע. מה יהיה עם כל המניינים הללו בשנה הבאה? היכן יתפללו כל האנשים הללו אז? אלו שאלות מצויינות שאני לא חושב שמישהו נתן עדיין את דעתו אלהם. אני כמובן רואה בזה אתגר רוחני, ולא רק כלכלי, בקיום המניינים הללו. אך אני ער לעובדה שמה שמריץ את האנשים להרים פרוייקט בסדר גודל כזה, הוא בראש ובראשונה הכסף. האם נצליח להריץ את זה גם כשנהיה קצת פחות לחוצים על הכסף? אני מאד מקווה שכן, אבל ימים יגידו.

עדכון: אחד מראשי הקהילה הודיע לי, שללא ספק, אם זה היה רק בשביל הכסף אז העבודה וההשקעה הרבה בפרוייקט הזה לא שווים, וברור שהמוטיבציה היא לא רק כלכלית. הוא גם הוסיף ואמר שיש לו כבר כמה רעיונות מה לעשות גם אחרי שבית הכנסת יהיה בנוי.