דניס פרגר, ה' ישלח לו רפואה שלמה, בספרו החדש (If There Is No God: The Battle Over Who Defines Good and Evil), שהוא למעשה הדפסה של הרצאה שנתן לפני אי אלו שנים, מציע את החלוקה הבאה:
האם מה שמניע אותך זה מה אתה רוצה, או מה אתה צריך.
דוגמא שהוא נותן לכך הוא מקרה שאדם צריך לבחור בין להציל את הכלב שלו, לבין להציל אדם זר. אדם שיש לו כלב, מן הסתם הוא מחובר רגשית מאד לכלב, בניגוד לאדם הזר שהוא לא יודע עליו שום דבר מלבד זה שהוא בן אדם. יתכן והצלת הכלב, או לחילופין איבוד הכלב, ישפיעו יותר על חייו של המציל. אם נשאל את האדם מה הוא רוצה לעשות – מן הסתם הוא יאמר שהוא מעדיף לא לאבד את הכלב שלו. אך אם נשאל מה אותו אדם צריך לעשות – הרי שהדבר הנכון הוא להציל את האדם הזר, משום שחיי האדם יקרים עשרת מונים מחיי הכלב.
ההבדל בין מי שיעדיף להציל את הכלב לבין מי שיעדיף להציל את האדם הוא ההבדל בין מי שחי על פי מערכת ערכים, לבין מי שחי על פי רגשותיו.
אך לא מספיק לחיות על פי מערכת ערכים, צריך לחיות על פי מערכת ערכים נכונה.
בגרמניה הנאצית סולם הערכים היה שחיי כלב יקרים יותר מחיי אדם יהודי.
לכן, נכון שצריך לחיות על פי מערכת ערכים, אך נכון יותר שצריך לחיות על פי מערכת ערכים שאלוהים קבע, ומסר לבני אדם. מערכת ערכים שקובע שהאדם בצלם אלוהים.
אם נחשוב על זה, דברים אלו הם הפשט בדברי רבי עקיבא הידועים: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", ושל הלל הזקן שאמר לגוי שאם הוא רוצה ללמוד את התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, הרי שעליו להפנים "דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור.". שני התנאים אמרו שהכלל המחייב יהודי שקיבל תורה הוא להפנים בדיוק את העקרון הזה – עלי להעריך את חיי חברי, כמו שאני מעריך את חיי שלי, ובזה ייבחן אם קבלת תורה. זה הכלל הגדול בתורה – האם אתה חי את חייך על פי מה אתה רוצה לעשות, או על פי מה אתה צריך לעשות.
ננסה לעלות עוד קומה אחת.
בפסוקים של חג השבועות בפרשת המועדות בספר ויקרא התורה אומרת (ויקרא פרק כג):
(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
התורה הצמידה למצוות חג השבועות את המצווה לתת מתנות עניים.
הפרשנים הביאו טעמים שונים לדבר. רש"י כותב שם (רש"י ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק כב):
אמר רבי אבדימס ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו:
זו דרשה נאה, אך מה הפשט? מדוע התורה הצמידה לכאן את מתנות עניים?
נראה בפשטות שהאדם הפשוט עלול לחשוב לעצמו "עשיתי מה שצריך" – אני עסוק כעת בקציר, איש הדת – הכהן הביא מנחה חדשה מהקציר לבית המקדש ולכהנים, ובזה סיימתי את חובתי הדתית. התורה אומרת: לא! זה שהכהן הביא את המנחה החדשה, אינה אומרת שבזה מילאת את חובתך לאלוהים. עליך לדאוג לשכניך העניים!
וזה בדיוק משמעות הדרשה שמביא רש"י – אתה תדאג לתת לקט, שכחה ופאה, ובזה אתה מוכיח שהבנת את מערכת היחסים בינך, לא רק לעניים, אלא לאלוהים.
