יום רביעי, 26 בנובמבר 2014

סקירת ספר: "מה נאכל בשנה השביעית?"

פורסם באתר כיפה (קישור)

גילוי נאות: רבות למדתי בימי בישיבה ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר (להלן: ריב"ם), וכתלמיד בודאי שאינני במקום שיכול לבקר את דברי רבו, ובכל זאת אנסה לכתוב על ספרו בצורה לא מוטה.

את הספר "מה נאכל בשנה השביעית? – היתר מכירה או אוצר בית דין" הוציא לאור ריב"ם לקראת השמיטה הקודמת בשנת תשס"ח. לקראת השמיטה הנוכחית, תשע"ה, הוציא הרב את הספר לאור במהדורה מורחבת. המוטיבציה לכתיבת והוצאת הספר היה הניסיון של רבנים שונים בציונות הדתית לעודד את הציבור לרכוש תוצרת אוצר בית-דין ולהעדיפה על פני תוצרת של היתר מכירה. ריב"ם אינו מפחד ללכת נגד הזרם ולזעוק באזני כל מי שמוכן להאזין לו: הדרך הנכונה ללכת בה היא היתר מכירה, ואם רוצים להדר יש לצרף להיתר המכירה גם אוצר בית-דין.

דברים אלו של ריב"ם הם בעיקר כנגד ארגונים כמו "אוצר הארץ" שאינם משווקים כלל היתר מכירה ובמקום זאת משדרים לציבור כאילו יש הידור ברכישת אוצר בית-דין. אך דבריו הם גם כנגד משנתו ההלכתית של הרב זאב ויטמן שפרסם בספרו "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" את שיטת אוצר בית דין כדרך רצויה ללכת בה, ואף פעל למען הגשמת חזון זה כשכיהן כראש ועדת השמיטה שע"י הרה"ר בשמיטה הקודמת (תשס"ח). כנגד קולות אלו ריב"ם מציג שיטה האומרת: אין שום הידור באוצר בית-דין על פני היתר המכירה. לדידו, ההיפך הוא הנכון.

ריב"ם אינו בודד בגישה זאת. הג"ר עובדיה יוסף כבר כתב כך בתשובה קצרה שפרסם:
"פירות של היתר המכירה עדיפי מפירות של אוצר בית דין."

וגם הג"ר מרדכי אליהו כתב דברים דומים (הגם שנדמה שבדברים שבע"פ התבטא קצת אחרת). גם מקורות אלו מובאים בספר. ריב"ם גם מאריך להוכיח שהרב קוק לא הסתמך בשום מקום ובשום אופן על אוצר בית-דין, אלא רק כהידור נוסף במקומות שכבר יש היתר מכירה.

הטענה המרכזית של ריב"ם היא שהדוגלים בשיטת אוצר בית-דין למעשה מתירים איסורים ללא שום ביסוס הלכתי. למעשה, השדות אינם מופקרים, החקלאים עושים כל מיני פעולות בשדה (לאוקמי פירא) שמהמשנה משמע שהינן אסורות, ובייחוד עוברים על איסור קצירה, בצירה ומסחר בפירות הקדושים בקדושת שביעית. וכל ההיתרים הללו מסתמכים על דברי תוספתא שכמעט ולא הובאה להלכה אצל אף אחד מהראשונים, שנחלקו גדולי עולם כיצד נכון להבין אותה, ושגם אם ניקח את הפרשנות המקילה ביותר של התוספתא לא נגיע אפילו קרוב למציאות אותו פוגשים בשטח במקומות בהם מיישמים אוצר בית דין הלכה למעשה.

ככלל, ביחס להיתר המכירה התייחסו גדולי עולם במשך 130 השנה האחרונות שדאגו לבסס הלכתית את השימוש בו, ולשפר אותו משמיטה לשמיטה. מה שאי אפשר לומר על אוצר בית דין, שהינו פתרון יחסית חדש, שגם בו יש אלמנטים של הערמה באופן בו הוא מיושם, אך הוא טרם זכה לעמוד במבחן הזמן והביקורת. מדוע, שואל ריב"ם, יש הידור דווקא באחרון ולא בראשון?

במהלך קריאת דברי ריב"ם בספר הקורא שואל את עצמו שוב ושוב: מהם הטענות הנגדיות למחבר? מה סוברים אלו שמפרסמים במאמריהם ובספריהם שיש הידור בדרך של אוצר בית-דין על פני היתר מכירה?

בנספחים לספר מובאים גם את דעות החולקים עליו, וריב"ם גם מגיב לדבריהם. טענה אחת של מתנגדיו הוא שאין זה מספיק למנות את גנותו של אוצר בית-דין, יש למנות גם את הבעיות שיש עם היתר המכירה ולשקול אלו מול אלו על מנת להחליט איזה מהם עדיף. כנגד טענה זו סבור ריב"ם שגם אם נקבל (מה שהמחבר איננו מקבל) שיש פחות בעיות באוצר בית דין, עדיין הדרך הנכונה ללכת בה היא הדרך בה הלך הראי"ה קוק של היתר מכירה ואוצר בית דין כהידור נוסף.

עוד סוברים תומכי אוצר בית-דין שפתרון משלב של היתר מכירה יחד עם אוצר בית דין לא יעבוד כי החקלאי, שיודע שהוא עשה היתר מכירה, לא יסכים להקפיד על הגבלות בעבודתו בשדה, מכיוון שגם ככה הוא יודע שהשדה שלו מכור לנכרי. כנגד זה טוען ריב"ם, שגם אם זה המצב עדיין עדיף רק היתר מכירה ולא רק אוצר בית דין. ועם זאת, לא ברור לו שצריך לקבל את הקביעה שהחקלאים לא ישתפו פעולה עם שילוב של שני ההיתרים.

לאחר שמנינו מקצת שבחו של הספר, יש להוסיף גם מגרעת בולטת שיש בספר. בקריאת הספר בולט המחסור בעריכה. עבור מי שאיננו בעל רקע ישיבתי, יהיה לענ"ד מעט קשה לעקוב אחר מהלכי המחבר. אני תקווה שלקראת השמיטה הבאה הספר יעבור עריכה קפדנית ויונגש לציבור הרחב.

כאמור, הספר נושא אופי פולמוסי. הוא מביא את שלל הדעות החולקות עליו ומסביר מדוע אין הצדק אתם. להרגשתי רבים בציבור ימצאו בתכני הספר אכזבה מסוימת, כי הספר אינו בעל בשורה. הוא אינו מורה על דרך סלולה בה אפשר בתנאים הקיימים היום לחזור לאידיאל השמיטה של התורה, והוא אף לא מצביע על אופנים בהם אפשר לצמצם את היתר המכירה שאין חולק שהוא לא אידיאלי. לדידו של ריב"ם שמיטה כפי שציוותה התורה נוכל לשמור רק כשיתקיים "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים", וזה כידוע לא נראה באופק. מאידך, שמא באמירה שיש להתמודד עם המציאות בשטח ועם המציאות ההלכתית ללא הליכה אחר מקסמי שווא, ניתן לראות כסוג של בשורה.

"מה נאכל בשנה השביעית, היתר מכירה או אוצר בית דין? הרב יהושע בן-מאיר, הוצאת ישיבת שבות-ישראל.

יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

דעת הגרש"ז אוירבך על חיישנים

מזה זמן שאני עוקב בענין רב אחרי הדיון ההלכתי בנושא חיישנים בשבת. מספר פעמים במהלך הדיון עלתה הטענה שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כבר דן בנושא חיישנים כשהתייחס לנושא התרמוסטט במקרר, שהינו למעשה חיישן טמפרטורה. טענה זו הביאה אותי לשוב לעיין בדברי הגרש"ז אוירבך בנושא המקרר.

לפני שנגיע לדברי הגרש"ז, הנה לדוגמא דברים שכתב הרב איתם הנקין לאחרונה:

לדבריו "מדברי כל הפוסקים שהתירו את פתיחת המקרר בשבת, ברור כי אילו הייתה המציאות כזו שבכל פעם שנפתחת הדלת מופעל מייד מנוע המקרר היה בפתיחתה איסור גמור".

הנה דברים שכותב הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י סעיף י):
ועוד נלענ"ד שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד אינו יותר מגרמא. ראשית שבשום אופן אין החום משפיע כל כך מהר על הגאז והמפוח שהם סוגרים ומסוגרים עד כדי שנוכל לומר שתיכף עם פתיחת הדלת מפעיל הכח הראשון של החום את המנוע, ואחד המומחים אמר לי שלדעתו א"א כלל שהחום ישפיע בפחות מדקה אחת, ומה שרואים לפעמים שהמנוע מתחיל תיכף לעבוד אין זה מפני הפתיחה אלא שבלי זה כבר נתחמם הרבה והיה מפעיל תיכף את המנוע אף אם לא היה פותח כלל הדלת, ועוד כיון שהחום הנכנס צריך לגרום בתחלה התפשטות הגאז והמפוח הגורם לעשות חבור עם הזרם וגם עצם החבור נחשב רק כעשיית גשר בפני הזרם שזורם מתחנת הכח, ולכן אף על פי שאם אחד מסובב גלגל שקשור למערכה של גלגלים פשוט הוא שכל הגלגלים שמסתובבים מחמת הכח הראשון של הסיבוב נחשבים ממש ככחו ולא ככח שני או כח כחו (ועיין "ברב פעלים" ח"א סי' כ"ה שכתב אחרת וצע"ג) היינו מפני שכולם מסתובבים ממש מחמת כוחו, משא"כ כאן שהחום עצמו אינו מפעיל תיכף את המנוע כי אם לאחר שגורם תחלה פעולות שונות, באופן זה שפיר נחשב גרמא. 
כלומר, לדברי הגרש"ז אע"פ שלפי תפישת האדם פתיחת המקרר גורמת ישירות להפעלת המנוע ("שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד"), הוא עדיין מחשיב זאת רק כגרמא.
דברים אלו גם סותרים לחלוטין הגדרה שנתן הרב ישראל רוזן, ממכון צומ"ת, למושג גרמא (קישור):
מכאן פשיטא לענ"ד שאם מתחיל תהליך עכשווי, ע"י מעשה האדם בידיו, ברגליו, או בדרך הילוכו, הרי זה מעשה-אדם ולא 'גרמא'. ל'גרמא' תיחשב רק תוצאה המורכבת משני תנאים:1. שום תהליך לא החל בעת פעולת האדם; 2. התוצאה תתרחש 'אחר כך' ע"י גורם אחר, שלא הופעל ע"י האדם, כגון כח טבעי (רוח או אש או שמש) או מכשיר טכנולוגי (שעון או מנגנון אלקטרוני) ה'חי' ופועל ומכוון מצד עצמו, ולא כתוצאה מפועל האדם הנידונה [לענ"ד צריך שיהוי זמן הנחשב אצל בני אדם 'אחר-כך', ולא לפי מכשיר מעבדתי המודד חלקיקי שניות].
[לענ"ד כל דבריו של הרב רוזן בהערותיו למאמר שם נסתרים ע"י דברים שכותב הגרש"ז אוירבך בתשובתו על המקרר בסעיפים י-יא]


את תשובתו אודות השימוש במקרר בשבת, מסיים הגרש"ז בהשוואת הפעלת המנוע במקרר ע"י התרמוסטט לפעולה ע"י כח שני ושלישי. הפעולה אותו עושה האדם הינו הכנסת החום, החום גורם להתפשטות גז, התפשטות הגז גורם להפעלת המנוע. יוצא אם כן שהפעלת המנוע הוא כח שלישי או רביעי של האדם. ו"אף אם ננקוט כהסוברים דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב גם על כח שני ושאר מיני גרמות... מכל מקום כל זה דוקא אם הוא ממש מתכוין לכך".

והגרש"ז מסיים את דבריו במילים אלו:
ואפשר שהזורה בשבת בלא כוונה חשיב רק גרמא בעלמא וקיל טפי ממתעסק. 
כלומר, גם אם אדם עשה מלאכה דאורייתא, שכנראה גם נוחה לו, אלא שהוא לא מתכוין לעשות את המלאכה הזאת, והמלאכה נעשית ע"י שימוש בגורם אחר (הרוח במקרה הזה) "אפשר" שזהו רק גרמא בעלמא.

לכן נלע"ד שאפשר להסיק מדבריו שאם האדם לא מתכוין לתוצאת המעשה, דהיינו לגרימת המלאכה, שהדבר יהיה מותר. לפי"ז במציאות שהאדם יודע שיעבור במקום שיש בו תאורה הנדלקת ע"י חיישנים, אם אינו מתכוין לכך שהתאורה תדלק, יהיה מותר לו לעבור במקום.