נר חנוכה שכבתה בערב שבת - זקוק לה?

הגמרא בשבת, בתחילת סוגיות חנוכה מביאה מחלוקת בענין "כבתה זקוק לה" או "כבתה אין זקוק לה", כלומר האם לאחר שנרות חנוכה הודלקו וכבו (בטעות), האם על המדליק לחזור ולהדליקם או שהוא כבר לא "זקוק לה" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד א):

אמר רב הונא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא - קסבר: כבתה זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה.
ורב חסדא אמר: מדליקין בהן בחול, אבל לא בשבת, קסבר: כבתה אין זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה.
אמר רבי זירא אמר רב מתנה, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רב: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה: מאי טעמא דרב - קסבר: כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה. 

הדיון על "כבתה זקוק לה" נובע על פי הגמרא מעמדה ביחס לשאלה אחרת: האם מותר להדליק נרות חנוכה בשמנים גרועים, שנאסר להדליק בהם נרות לשבת? הגמרא מבינה שמי שסובר שאסור להדליק נרות חנוכה באותם שמנים גרועים סבור באופן עקרוני שאם הנרות כבו על המדליק לחזור ולהדליקם.

התרומת הדשן דן בשאלה: מה הדין אם אדם הדליק נרות בערב שבת, לפני כניסת השבת, והנרות כבו תכף, האם מהדין עליו לחזור ולהדליקם (תרומת הדשן סימן קב):

שאלה: הא דקיימא לן בנר חנוכה כבתה אין זקוק לה. אם כבתה בע"ש קודם קבלת שבת, שהרי צריכים לדלוק מבעוד יום זקוק לה כה"ג או לאו? 

תרומת הדשן מסיק:

יראה דאין זקוק לה אפילו כה"ג. 

נימוקו מכך שהגם שמדליקים את הנרות מבעוד יום, עדיין מברכים עליהם "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה", אז כנראה שגם בהדלקת הנרות מבעוד יום יש משום קיום המצוה:

ואף על גב דכתב במרדכי שם דמצות נר חנוכה מסוף שקיעת החמה ואילך, והיינו צאת הכוכבים ולא קודם, משום דשרגא בטיהרא מאי אהני ליה. וא"כ עיקר מצות נר חנוכה אינה בשעת הדלקה מבעוד יום, אלא בשיהוי הדלקה שלאחר חשיכה היא קיום המצוה. ולכך היינו יכולין לומר דאם כבתה קודם התחלת קיום המצוה זקוק לה. אמנם מדמברכינן מבעוד יום אקב"ו להדליק נר חנוכה, ואף על גב דאכתי ליכא מצוה, ע"כ היינו טעמא דמשום דא"א בענין אחר חשיבא הכשר מצוה. כדפירשו התוספות הכשר מצות דכיבוד אב ואם בשמעתא דעליה בריש יבמות /דף ו' ע"א בד"ה שכן/, שחוט לי בשל לי אכתי ליכא מצוה עד אחר זמן שמאכילו לאביו. ואפ"ה בעי למימר התם דלידחי ל"ת שיש בו כרת. הא קמן דחשיב קיום העשה בהכשר מצוה כמו במצוה עצמה, ולכך מברכינן עליה. ולהכי נמי אי כבתה אין זקוק לה, שהרי כבר הותחלה המצוה בהכשר.  

הוא מוסיף להוכיח את עמדתו מכך שרב סבר, כפי שהבאנו בפתיחת דברינו, שפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן בחנוכה מכיון שסבר שכבתה - אין זקוק לה. ואם היה עליו לחזור ולהדליק במקרה שנכבה לפני זמן קיום המצוה, הרי שרב היה מסכים שיש לגזור ולאסור להדליק בשמנים אלו בערב שבת. אלא, שמכאן רואים שגם בערב שבת כבתה - אין זקוק לה.

על תרומת הדשן חלק המהרש"ל (שו"ת מהרש"ל סימן פה):

הא דכבתה אין זקוק לה (שם) היינו לחיוב אבל הרוצה לזכות במצוה שלימה יחזור וידליק דלא גרע מן המהדרין ואם כבתה בע"ש צריך לחזור ולהדליק ולא כמהרא"י 

 והשולחן ערוך הכריע בזה כתרומת הדשן (שולחן ערוך אורח חיים הלכות חנוכה סימן תרעג סעיף ב):

 הדלקה עושה מצוה. לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה אינו זקוק לה, ואפילו כבתה בערב שבת קודם קבלת שבת שעדיין הוא מבעוד יום, אינו זקוק לה. וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג, אינו זקוק לה. 

הגה: ואם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה, אין לברך עליה (רשב"א סימן תקל"ט, ור"ן). 

אלא, שהט"ז חלק על תרומת הדשן (שם ס"ק ט):

ולא נתיישבו לי דברים אלו דלפי הנרא' ודאי מ"ש כבתה אין זקוק היינו אם דלק עכ"פ בזמן החיוב דהיינו משתשקע החמ' ואם דלק קודם לזה קצת וכבה באותו קצת ודאי זקוק לה אלא דבשבת שא"א להמתין עד שקיעת החמה בהדלק' וצריך להתחיל קודם לו מקרי אותה שעה זמן התחל' כמו בחול מסוף שקיע' דהכי תקנו חכמים שידליק בשע' שיש לו היתר להדליק וזהו לא מקרי הכשר מצוה אלא מצוה ממש הוה כיון דאות' שעה הוי כמו אחר שקיעת החמה וע"כ מותר להדליק בשמנים הפסולים בשבת ולא חיישינן שמא יכבה אחר קבלת שבת דאז הוה ממש כמו שבת עצמו ואם ידליק בהם לפני קבלת שבת אה"נ דא"צ [דצריך] לחזור ולהדליק ואפי' בכל השמנים הדין כן משא"כ קודם קבלת שבת שיש לו עדיין היתר להדליק מי יאמר לנו שאות' שעה הוה כמו אח"כ ודאי אין דנין אפשר משא"א ואף על פי שנתנו לו חכמי' רשות לברך קודם הזמן של קבלת שבת מ"מ לא הוה אז שבת ממש ודבר זה דומה לההיא דרב צלי של שבת בע"ש ובודאי לא נעש' שבת ממש לחייבו אם עשה מלאכ' באות' שעה שהקדים כאלו עשה בשבת עצמו ואף על גב דבתפל' עשה כבר שבת ה"נ ממש כן דבב"י סוף סי' תרע"ב מביא בשם מהרי"א דמפלג המנחה יכול להקדים דומיא דרב צלי שבת בע"ש ותו דגם בהדלקת נר של שבת איתא לעיל סי' רס"ג שיש היתר לעשות מלאכ' עד ברכו אף על פי שכבר בירך להדליק נר של שבת וה"נ כאן לענין נר חנוכה באמת דנימא שקיים המצו' במה שדלק אות' שעה ומה"ט נדחה נמי מ"ש ת"ה מההיא דשחוט לי בשל לי דחשיב קיום מצו' דהתם נמי כיון שרוצה להאכיל לאביו צריך שישחוט לו תחל' וזה הוה כמו אחר קבלת שבת דהכא. שוב ראיתי שגם רש"ל כתב בקיצור דיני' שלו דזקוק להדליק שני' בע"ש ולא כמהרי"א עכ"ל. עכ"פ נ"ל שאין לברך שנית כשידליק אם כבתה קודם קבלת שבת דהיינו כל זמן שיש עדיין היתר מחמת זמן קבלת שבת לפי הדין אלא יחזור וידליק בלא ברכה דהרי כבר בירך בהיתר כנ"ל ברור אף על פי שכ' רמ"א כן במי שרוצה להחמיר כו' נ"ל שמצד הדין יש לפסוק כן:

 הט"ז מתחיל בזה שבערב שבת זה שמדליקים נרות חנוכה לפני כניסת השבת, איננו רק הכשר מצוה, כפי שכתב תרומת הדשן, אלא זו המצוה עצמה, שכן כך תקנו חכמים לקיים את המצוה בערב שבת. לכן, רב יכול לסבור שבערב שבת מותר להדליק נר חנוכה בשמנים הפסולים להדלקה בשבת, ולא חוששים שמא יכבו לפני זמן החיוב. אבל אם הנרות כבו בזמן שעדיין מותר לו להדליק אותם, מדוע שלא יחזור להדליקם? ולכן, סבור הט"ז שמצד הדין עליו לחזור ולהדליקם, כל זמן שעדיין מותר להדליקם, אלא שלא יברך "דהרי כבר בירך בהיתר".

האבני-נזר נשאל כיצד יש לפסוק במחלוקת זו (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תצז):

שאלה. איך לפסוק בדין כבתה נר חנוכה בערב שבת קודם קבלת שבת. אם גם בזה כבתה אין זקוק לה כדברי התרומת הדשן [סי' ק"ב]. או זקוק לה כיון שלא דלק כלום משתשקע החמה וכדעת מהרש"ל והטורי זהב [סי' תרע"ג סק"ט]:

בין היתר מביא האבני-נזר (סע' ו ואילך) שיש מחלוקת בראשונים בטעם ש"כבתה אין זקוק לה".

הגמרא מביא קושיא ומתרצת שני תירוצים (שבת כא ע"ב):

וכבתה אין זקוק לה? ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! - לא, דאי לא אדליק - מדליק. ואי נמי: לשיעורה.

התוספות כותבים:

דאי לא אדליק מדליק - אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא 

 על פי דברי הר"י פורת הרי ששני התירוצים בגמרא (1. דאי לא אדליק - מדליק. 2. לשיעורה.) חלוקים, שכן לפי התירוץ הראשון יכול להדליק נרות רק עד זמן שתכלה רגל מן השוק, ולפי התירוץ השני יכול להדליק נרות גם אחרי שכלתה רגל מן השוק, אך צריך שיהיה שיעור של "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק".
וכן להיפך, לפי התירוץ השני צריך שיהיה שיעור "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", גם אם מדליק בזמן שקיעה. אך לפי התירוץ הראשון כל עוד מדליק בזמן אינו צריך שיהיה שיעור שמן להדלקה מלאה.

לפי זה, התוספות יסבירו שהטעם ש"כבתה אין זקוק לה" תלוי בשני התירוצים: לפי התירוץ הראשון "כבתה אין זקוק לה" מכיוון שבאמת לא צריך שיעור כלל. ולפי התירוץ השני כיוון שאפשר לכתחילה להדליק לאחר שכלתה הרגל מן השוק כל עוד יש שיעור, אם כבתה אין שום סיבה להדליק שוב.

אך כל זה לפי התוספות. אך הרמב"ם פסק את שני התירוצים של הגמרא להלכה (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ה):

אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק, וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה עושה. 

לפי זה, הטעם של "כבתה אין זקוק לה" הוא משום שהמצוה היא בהדלקה, כפי שפסק בשלחן ערוך ש"הדלקה עושה מצוה", וכיוון שההדלקה היתה כתיקנה "לא איכפת לן במה שכבה אחר כך".

לפי זה, דברי תרומת הדשן על כך שהדלקת הנרות בערב שבת זהו רק הכשר מצוה, אך כיוון שבהכשר המצוה יש משום תחילת קיום המצוה, הרי שקיים את המצוה, זהו רק להבנת התוספות את הטעם של "כבתה אין זקוק לה". אך לרמב"ם שהטעם הוא משום שהדלקה עושה מצוה, הרי פשוט ש"כבתה אין זקוק לה" שכן הוא עשה פעולת הדלקה (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תצז):

יב) והנה מה שהוצרך התרומת הדשן להטעם דהתחיל המצוה מבעוד יום כיון שאי אפשר בענין אחר הכל לשיטת התוספות [כידוע שהתרומת הדשן תמיד הולך בשיטתם] דטעם כבתה אין זקוק לה משום דאין השיעור מעכב וכל שדלק קצת זמן די. ואם כן יש לומר כל שכבה מבעוד יום דשרגא בטיהרא מה מהני מחויב לחזור ולהדליקו. על כן הוצרך לטעם דהכשר מצוה ומתחיל הזמן קודם אבל לרמב"ם ובעל הלכות גדולות ורשב"א ור"ן שהטעם משום דהדלקה עושה מצוה. וכיון שהי' בשעת הדלקה כשיעור לא איכפת לן במה שנעשה אחר כך. אם כן אף אם הדליק מבעוד יום כיון שעל כרחין מתקיים מצוות הדלקה מבעוד יום. דאם לא כן אפילו לא כבה לא יועיל. שוב אף אם כבה אחר כך לית לן בה. דכיון שדלק באופן שיוכל להדליק כל הזמן לא איכפת לן. ואף אם דלק מבעוד יום. מכל מקום הלא בעת הדלקה יכול לדלוק משחשיכה כל הזמן. ואין נפקא מינה כלל בין דלק קצת זמן בחיוב או לא. דלשיטתם אינו יוצא במקצת זמן כל החיוב. וכי היכא דמהני סברא דהדלקה למקצת זמן שחיסר. כמו כן מועיל לכל הזמן:  

מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ג'

לא מזמן כתבנו על מצוות מחיית זכר עמלק (ראו כאן, כאן, כאן וכאן).

הדעה שהצגתי שם הוא שלא ניתן לחלק בין מצוות מחיית עמלק לבין מעשיהם של העמלקים. וודאי לי שאין כוונת התורה לבוא על עם שוקט ובוטח ולהכרית אותם מעולל ועד יונק.

הנה דברים שמצאתי היום שכתב האבני נזר בנושא עמלק, המקשר ישירות בין מעשיהם של העמלקים לבין המצווה למחותם (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תקח):

א) דעת הרמב"ם [מלכים פ"ו ה"ד] דז' אומות ועמלק אם השלימו מקבלין אותם. היינו שמקבלין ז' מצוות ומסים ושיעבוד. ומה שהערימו יושבי גבעון מפני שרצו שיכרות להם יהושע ברית:

ב) וקשה לי דאף אם בז' אומות מועיל השלמה. מכל מקום בעמלק מנין. שהרי בסוטה (דף ל"ה ע"ב) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא למדת שאם הי' חוזרין בתשובה היו מקבלין אותם. ודעת רש"י שם דקאי על אותם שבחוץ לארץ. ודעת התוספות שם דאפילו אותם שבארץ ישראל רק קודם שהתחילו במלחמה. והרמב"ם נהי שמפרש דאפילו אותם שבארץ ישראל ואפי' לאחר המלחמה. ולא נאמר לא תחי' כל נשמה רק אם לא השלימו. מכל מקום מדאיצטריך קרא בשבעה אומות. ממילא בעמלק דליכא קרא מנלן. ואין לומר דילפינן עמלק משבעה אומות. דליתא דשאני שבעה אומות דטעם שמחרימין אותם כדי שלא ילמדו לעשות. אבל עמלק שאינו בארץ ישראל וטעם מחייתו משום ויבוא עמלק וגו' מנלן דמהני השלמה ותשובה:

ג) והנראה לי בזה דשניא ז' אומות שחוטאים בעצמם ועושים כל התועבות ונחייבו מיתה. והוא אמינא שלא יועיל תשובה. כמו כל חייבי מיתות בי"ד שאין נפטרים מחיובם על ידי תשובה. אבל זרע עמלק שנענשין בעון אבותם. ולכאורה הא כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. אך שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא ששנאתם טמונה בלבם. פוק חזי מעשה המן האגגי. ובאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כתיב פוקד עון אבות על בנים. אבל אם עשו תשובה וקיבלו שבע מצוות. הא אין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ושוב אין נענשים בעון אבותם: 

בעיני, החידוש בדברי האבני-נזר הוא שדברי הרמב"ם על האפשרות של עמלק להשלים איננו חלק מדיני מלחמה הכלליים של התורה, אלא חלק מהותי ואינטגרלי ממצוות מחיית זכר עמלק וממילא הוא מלמד על מהות המצווה עצמה. 

האם אנו מאמינים בתשובה?

אמש התקיים שיעור של הרב דוד סתו, רבה של שהם, בשכונתנו. להלן סיכום קצר של דבריו.

הרמ"א בסי' נג כותב שאדם שעבר עבירה במזיד לא ראוי להיות שליח ציבור, הגם שחזר בתשובה:

מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה, מותר להיות ש"ץ. אבל אם עשה במזיד, לא, דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה

מדוע אדם כזה לא ראוי להיות ש"ץ? לכאורה היה מקום שדווקא אדם כזה יהיה חזן – במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים. האם אנחנו לא מאמינים לו שהוא באמת חזר בתשובה?

ועוד שהרמב"ם כותב על החזן הרצוי "ולא יהיה בבניו ובבני ביתו ולכל קרוביו הנלוים עליו בעל עבירה, אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות". איך מוצאים ידינו ורגלינו בהלכה זו? מה עם אישים כמו דוד המלך ומשה רבינו?

האבני נזר (או"ח סי' ל) נשאל בדבר אנשים שקרוביהם עברו עבירות אך קולם ערב, האם הם פסולים להיות חזנים?
האבני נזר ענה שהרמב"ם כנראה התכוין רק לקרוביו שהוא יכל להשפיע עליהם לשפר מעשיהם ולא עשה כן.
בפשטות נראה שהאבני נזר הוציא את דברי הרמב"ם מפשטותו.

הרב סתו הציע לענות על שאלתו כך: הקב"ה באמת היה אולי מעדיף את בעל התשובה שאמש היה שנוי ושקוץ והיום הוא אהוב וכו'. הבעיה היא אנחנו, בני האדם. בני האדם לא מאמינים בתשובה. אנשים לא מקבלים את זה שאנשים משתנים. [תוספת שלי: הקושי של בני האדם לקבל את התשובה קשורה בטבורה למהות התשובה בכלל. השכל האנושי אכן לא מסוגל להבין את תהליך התשובה. ראו כאן עוד בנושא זה.]

ישנה תשובה של הג"ר משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית, אם מותר למנות בעל תשובה להיות חזן. הרב שטרנבוך כותב שכל ההלכה של "יצא עליו שם רע", למעשה אינה רלונטית, והיא נאמרה רק במקרה של מישהו שהיה ממשפחה חרדית, יצא לתרבות רעה ועתה חזר. אך סתם אדם שחזר בתשובה, "אדרבה יש לו מעלה שיהיה ש"ץ, שתפלתו מתקבלת ומרוצה הוא לפני המקום". ובהמשך "העיקר שהשליח ציבור מעורר הקהל לתשובה, ואין דנין את האדם אלא לפי מעשיו באותה שעה.". משמעות דבריו של הרב שטרנבוך הם, שאם אנחנו רוצים לעודד חזרה בתשובה, אי אפשר שלא לקבל את החוזר בתשובה כשווה בין שווים.

המקורות הפוסלים את ה"חוזר בתשובה", מצביעים על ההתנכרות של החברה כלפי בעל התשובה. אבל אפשר וצריך שהציבור יהיה במקום אחר ויעריך את החוזר בתשובה ויקבל אותו כפי שהוא. ואז - גם ההלכה ברמ"א תשתנה ובעל התשובה יהיה במקומו הטבעי, מקום שגם צדיקים גמורים אינם עומדים בו.