גלאים בשבת - דעת הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב אליהו אברז'ל נר"ו

בגליון יתד המאיר (אייר תשע"ט) התפרסמה תשובה קצרה של הרב עובדיה יוסף בענין "מערכות איתות במעבר חצייה בלילי שבת ויו"ט". התשובה ממוענת לרב לוי יצחק הלפרין, ראש המכון המדע-טכנולוגי להלכה. תשובה באותו נושא נכתבה ע"י הרב שמואל הלוי ואזנר, כמה חדשים מאוחר יותר, לאותו ממוען (קישור). 

התשובה קצרה מאד, ואי אפשר לומר שיש כאן בירור מקיף של הנושא. ועם זאת, ניתן לראות כי הרב עובדיה יוסף מציע להתייחס לאותן מערכות המופעלות ע"י חיישנים כגרמא (לאחרונה ראינו התייחסות דומה בדברי הרב אשר וייס).

בענין קרוב, ראיתי לאחרונה הפניה לתשובה הזאת של הרב אליהו אברז'ל (אינני יודע מאיזה שנה זה):


בתשובה זו כותב הרב אברז'ל דברים דומים לאלה לעיל של הרב עובדיה יוסף. עקרונית יש לדון בתאורה הנדלקת באמצעות חיישנים כגרמא, וכדבר שאין בו מעשה. ואף אם נחשיב זאת למעשה, הרי אין בזה יותר מאשר פסיק רישא באיסור דרבנן (שהוא מבקש להקל בו, במקרה כזה).
בסופה של התשובה הוא אף כותב להתיר לפתוח דלת באמצעות כרטיס אלקטרוני (כדברי ידידי הרב אלי רייף וראו גם כאן) מדין פסיק רישא באיסור דרבנן במקום צער (במקום שאין במצוי גוי שיפתח).

לא פעם שמעתי את האמירה שדעתו של הרב רבינוביץ' הינה דעת יחיד שאין לסמוך עליה. לאורך השנים הראנו כאן שדעתם של הרב שמואל ואזנר, הרב אשר וייס, ועתה גם הרב עובדיה יוסף והרב אליהו אברז'ל כולם מסכימים שהפעלת מערכת ע"י חיישנים צריכה להידון כגרמא ולא כמעשה בידיים (וכפי שפרסם בזמנו הרב אלישיב קנוהל במאמר בתחומין).

לעוד טורים בנושא זה ראו כאן.

גלאים בשבת - חזרה לדעת הג"ר אשר וייס

לפני חמש וחצי שנים כתבתי פוסט בנושא "גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס" בו סיכמתי את דעתו של הרב אשר וייס כך:

מסקנתו היא שאין זה משנה איך נסתכל על הפעולה החשמלית, כל עוד הפעולה החשמלית מתבצעת ללא כוונתו וידיעתו של המפעיל אין זה מלאכה. עד כאן זה אולי נשמע דומה לסברתו של הרב ואזנר. אך הרב וייס מסייג מאד את הדברים. הוא קובע שזה לא מלאכה רק בתנאי נוסף, שלא מורגשת הפעולה החשמלית. והרב וייס לא הסתפק בכך, אלא הוסיף הסתייגות נוספת שדבריו נאמרים לכתחילה רק במקרה של חולה. וגם היתר מצומצם זה תלוי בהסכמת "גדולי ההוראה עיני העדה".

והנה אמש גליתי במרשתת תשובה של הרב אשר וייס שלא הכרתי עד עתה בו, שנראה שהוא שונה מרוח הדברים הללו.
הוא מציג את השאלה כך (קישור):

הנה רבה הדאגה והחשש אצל רבים מאחב"י המדקדקים במצוות ויראי ה' בתפוצות ישראל עקב התקנת מערכות תאורה המופעלים ע"י פסיקת קרן אור. ולא רק במערכות תאורה אלא גם במערכות נוספות כגון מערכת לשטיפת האסלות בשירותים ציבוריים בבתי מלון וכדו', ולפעמים קשה להזהר כגון ברבים הגרים בבתים משותפים או אף בבתים פרטיים אשר בסביבתם בתים נוספים ובהתהלך האדם לתומו ברחוב כאשר הוא אך מתקרב לביתו נדלקת האור, ויש לעיין האם יש בזה איסור וחילול שבת.
ופשוט הדבר דכל מי שיראת ה' נוגעת ללבבו יתרחק ממתקנים אלה, דאף אם יתברר שיש להקל בזה מעיקר הדין, מ"מ אוושא מילתא ויש בזה זילותא דשבתא, ואם נבא לכתחלה להקל ראש בכגון אלה יבוא יום שבו יוכל האדם לעשות את כל מלאכתו ע"י גרמא וגרמא דגרמא ונמצא שבתו חול, אך השאלה מתעוררת באופן שאין ביד האדם להזהר אא"כ יסתגר בתוך ביתו ונמצא מבטל תורה ותפלה ועונג שבת ושמחת יו"ט.
וכשהייתי בעיר הגדולה לוס אנג'לס בארה"ב נשאלתי ע"י הרבנים הגאונים דמתא שליט"א על החלטת העיריה להפעיל את תאורת הרחוב וגם את רמזורי הכבישים בדרך זו ונמצא שלא יוכל אדם להתהלך ברחובה של עיר או לעבור כביש במעבר חציה אלא כשהוא מפעיל מערכת תאורה בדרך זו, ויש גם חשש שיראי ה' ינסו לעבור בכביש שלא במעבר חציה המיועד לכך ויגיעו ח"ו לידי סכנת נפשות (ושמעתי שוב שהעיריה המקומית החליטה מתוך התחשבות עם ציבור שומרי התורה שברחובות המרכזיים יפעלו הרמזורים לסירוגין בשיטה המקובלת ברוב העולם). ומ"מ צורך השעה היא ללבן סוגיה זו על בוריה.

 הרב וייס מבקש לדון בחיישנים אלה כגרמא שאין האדם מתכוין לתוצאת המלאכה (הגם שהוא יודע בודאות שהיא תקרה):

ובפתרון שאלה זו יש לעיין אם פסיקת קרן אור זה הוי בכלל גרמא או מעשה. דאם הוי מעשה גם אם הוי דבר שאין מתכוין אסור משום דהוי פסי"ר, אך אם גרמא הוא אין בזה איסור אלא א"כ הוא מתכוין למלאכה דאף שביארתי במנחת אשר למסכת שבת סימן נ"ו ובמנח"א לשמות סימן ס"ד – ס"ה באריכות את דברי הראשונים והאחרונים דמלאכה הנעשית בדרך גרמא אם התוצאה היא מיידית סמוך למעשה האדם והמלאכה נעשית כעיקר דרכה בימות החול חייב עליה מה"ת דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמבואר בסוגית הגמ' בב"ק דף ס' ובדברי רש"י שם, נראה פשוט דאין זה אלא כשהוא מתכוין למלאכה ולא בפסי"ר, דאף דחייבין על פסי"ר לא מסתבר לומר בו נעשית מחשבתו, דמ"מ אין זה מחשבתו וכונתו, וממילא פטור עליה ודינה כגרמא בעלמא. והנחה ברורה זו כתב גם האבני נזר או"ח סימן קצ"ד.

ובהמשך הוא מסביר מדוע הוא רואה בזה פעולת גרמא בלבד:

ולגבי עצם השאלה אם בני"ד הוי גרמא או מעשה, נראה ברור לענ"ד דהוי גרמא כיון דאינו אלא מונע קרן אור מלהגיע למקלט וכאשר אין המעשה נעשית ע"י כח האדם או ע"י כלי שבידו או ע"י כח טבעי או בעל חיים שהאדם עושה בו שימוש ומפעיל באופן חיובי כחורש בשור וחמור, ואין האדם אלא מונע קרן האור הוי גרמא דהרי זה דומה להמבואר בסי' רע"ז סעיף א' – ב' דמותר לסגור חלון ע"מ שהנר לא יכבה ע"י הרוח, הרי דאין זה נחשב כמבעיר כיון שאינו אלא מונע את הרוח מלהגיע לנר לכבותו ובס"ג מבואר לגבי מדורה שהרוח מלבתו, דמותר לסגור דלת כנגדו אף שבכך נכבה המדורה, וע"כ דאף שגורם שנעשה מלאכה והמדורה תכבה כיון שכל פעולתו שלילית דהיינו במניעת הרוח אין כאן אלא גרמא ולא מעשה, וכן נראה בני"ד כיון שאינו אלא מונע קרן האור כמבואר.
ואף דנראה לכאורה דמי שעושה מלאכה עם מכשיר חשמלי שבידו חייב אף אם בנו מערכת טכנולוגית מתקדמת שבו יש הפסקת קרן אור הגורמת מלאכה, ונראה דחייב והו"ל כמעשה וכמו שכתבתי במנחת אשר לחומש שמות סימן ס"ה, אין זה אלא בכלי שבידו והוא מפעילו, אבל בני"ד שאינו נוגע ואינו מתעסק עם כל המערכת המדליקה את התאורה ואין מערכת זו ככלי ביד האדם וכגרזן ביד המחצב אין כאן אלא גרמא בעלמא בלבד כנלענ"ד. והרי גם בבעלי חיים מצינו שהחורש בשור וחמור חייב חטאת אבל המחמר אינו אלא לאו דכיון שאינו אוחז בבהמה אף שהוא גורם בקולו שתעשה מלאכה אין כאן מלאכת האדם, ואין כאן אלא גרמא כנ"ל, ונראה כן גם לגבי כלים דרק כשהאדם מפעיל כלי שבידו ומתעסק בו לעשות מלאכה חייב ולא בכעין ני"ד, וידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק על דברינו בסברא, אך הנלענ"ד ברור כתבתי, ודו"ק כי קצרתי.

בהמשך הוא מצרף להיתר הגרמא גם שיקול נוסף והוא מהרשב"א שהתיר לנעול בית כשיש בתוכו צבי, משום שעיקר מחשבתו על נעילת הבית ולא על צידת הצבי. הוא מסביר שכיוון שעיקר מעשה האדם הוא על דבר מותר לגמרי, נעילת הבית, זה שיש גם צבי שניצוד לא הופך את נעילת הבית למלאכה אסורה. ולכן:

ולדרך זה נראה דה"ה בני"ד כיון שאינו אלא מהלך לפי תומו והליכה זו אין ענינה עשיית מלאכה אלא הליכה בעלמא כאדם ההולך בבית עולמו אם אין כונתו לעשיית מלאכה אין בזה דין פסי"ר (ואף אם מתכוין אם אין זה עיקר כונתו מותר לשיטת הרשב"א כמבואר).
והנה ידעתי שכתב המשנ"ב בסי' שט"ז ס"ק כ"ה ובשעה"צ ס"ק ל"ג דאין עיקר ההלכה כשיטת הרשב"א אלא כשיטת הר"ן שדחה דבריו מ"מ פלוגתא דרבוותא הוא וספק גמור, ובני"ד דשעה"ד גדול הוא חזיא לאצטרופי לקולא, ודו"ק בכ"ז.
ומשום כל זה נראה, דאף שבודאי יש להתאמץ בכל עוז להמנע מגרם מלאכה בעל ענין, בשעת הדחק, ובמקום דכמעט וא"א בענין אחר יש מקום להקל.

הדברים הללו האחרונים מזכירים מאד את הדברים שראינו בזמנו בפוסט "גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר".

נספח
הרעיון שהפעלת חיישנים הוא גרמא, נכתב לפני כ15 שנה ע"י הרב אלישיב קנוהל במאמר שנדפס בתחומין כג. בשולי מאמר זה האריך הרב ישראל רוזן, עורך תחומין בזמנו, לחלוק על מחבר המאמר. בסופו של דבר המחלוקת נוגעת בשאלה האם הפעלת מערכת חשמלית ע"י חיישנים נחשבת מעשה בידיים. במידה ולא, אין בהפעלה יותר מגרמא (יודגש שזה לא אומר שזה מותר). לענ"ד דווקא בנקודה זו הרב רוזן לא ראה צורך לבסס את עמדתו מעבר לאמירה הסתמית שאין הבדל משמעותי בין הפעלת מערכת ע"י חיישנים לבין הפעלתו ע"י לחיצה על שלט/כפתור.
המאמר המדובר עם הערות העורך נמצא כאן.

גרמא - חלק ח

לחלקים הקודמים:
חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה, חלק ו, חלק ז

כהקדמה לדיון בעניין מכשירי גרמא, נזכיר שראינו בחלקים הקודמים מעין מחלוקת איך להגדיר גרמא. הרשב"א קבע שגרמא זה רק כשתוצאת המלאכה אינה ודאית. כלומר, האדם עושה פעולה, אך אין ודאות שיתרחש המלאכה. 

לעומת זאת, ראינו כבר בשלטי הגיבורים בהסבר דעת הטור שגרמא זה גם במציאות של פסיק-רישיה (כלומר, שהתוצאה היא ודאית). הזרע-אמת הציע את החלוקה הבאה בין מעשה לגרמא: האדם עושה פעולה, והתוצאה מתרחשת ע"י דבר-אחר. אם התוצאה מתרחשת מיד הרי שזה מעשה מלאכה, ואם התוצאה מתרחשת לאחר זמן הרי שזה גרמא בלבד. 

כפי שראינו מהסוגיות ומדברי הפוסקים לאורך הדורות הדיון בגרמא בשבת סבב סביב נושא של גרם כיבוי. אמנם ראינו שהביאור הלכה הביא שאין דין מיוחד במכבה (משום שזה לכאורה מלאכה שאינה צריכה לגופה) אלא הדברים נכונים גם למלאכות אחרות. אלא, שבמציאות לא היה אפשר לעשות מלאכות אחרות בגרמא. 

כשהתחדש החשמל בעולם יחד עם המהפכה התעשייתית, האפשרויות לבצע מלאכות רבות בעזרת גרמא הופיעו בעולם, ולכן לא ניפלא שדווקא בתקופה זו יש פריחה של דיונים סביב גרמא. אך חשוב להדגיש שכשדנים בגרמא הנוצר ממכשירי חשמל, בדרך כלל הגדרתו של הרשב"א (דבר שלא בהכרח יתרחש) אינה קיימת כלל. 

הדיון שלנו סביב מכשירי גרמא מתחיל בסעיף הבא של השמירת שבת כהלכתה (פרק יג סעיף כה):

היה השעון [שבת] מכוון מבעוד יום להפסיק את זרם החשמל בשעה מסוימת מותר לעשות בשבת את הדרוש כדי שיפסיק בשעה מאוחרת יותר, אבל אסור להביא לידי כך שיפסיק את זרם החשמל בשעה מוקדמת יותר.

ושם בהערה צא: 

לצורך חולה שאיב"ס או לצורך מצוה מותר לעשות כדי ששעון השבת יכבה גם מוקדם יותר, ובלבד שיזהר שלא שלא לכבות בידים, מהא דסי' שלד סע' כב ברמ"א

כלומר, מותר להאריך מצב קיים של שעון שבת, משום שהאדם לא עושה בזה כלום. להקדים הפעלה או כיבוי של שעון שבת זה גרם מלאכה, ומכיוון שגרמא מותרת רק במקום פסידא (והשש"כ מרחיב זאת גם לצורך מצוה או חולה) הרי שזה יהיה מותר רק בתנאי שזה לצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך מצוה. 

עפ"י הדין הזה הציע הרב ישראל רוזן ז"ל ראש מכון צומ"ת לעשות שימוש גרמא בשעוני שבת לצרכי בטחון ורפואה (קישור):

אפשר להשתמש בשעון שבת תקע-שקע כמכשיר 'גרמא' לצרכים חיוניים, למשל: להפעלת משאבת חלב ליולדת, לטעינת סוללה למכשיר קשר ביטחוני וכל כיו"ב. מערב שבת מסדרים שהשעון יפסיק את המתח למשל ל-15 דקות מדי שעה, ומכניסים את המכשיר להפעלה (משאבת החלב, מטען וכדו') בפסקי זמן אלו בלבד. גם ניתוק המכשיר מהמתח יהיה רק בפסקי זמן אלו.

בשלב הבא הציע הרב ישראל רוזן ז"ל לבנות מכשירי גרמא שהמנגנון הזה יהיה מובנה בתוכו וישמש לצרכי בטחון ורפואה:

חיקוי אלקטרוני לשעון השבת הוא לב מנגנון ה'גרמא' שפותח במכון 'צומת'. במנגנון זה קיים מעגל אלקטרוני השולח פולס בדיקה קצרצר (אלפית שנייה) מדי 10 שניות, למשל. אדם המסיט מתג או לוחץ על לחצן איננו עושה דבר, ואיננו מתחיל שום תהליך. המתג או הלחצן הם 'מתים', ושני החוטים שלהם נמצאים 'באוויר', דהיינו לשניהם אותו מתח (פוטנציאל זהה: אפס, למשל, או 12 וולט וכדו'). הלחצן, כמו המתג, איננו לחצן קפיצי (כמקובל בלחיצי מקלדת או טלפון) אלא לחצן יציב, כמו לחצן הפעלת מנורת לילה, או לחצן הפעלת מכשיר טלוויזיה וכדו'. כאמור, האדם שינה רק את המצב המכני של המתג או הלחצן, אך שום התרחשות לא אירעה, גם לא במעגל האלקטרוני עצמו. בהגיע הפולס האלקטרוני המחזורי, בעתו ובזמנו, הוא 'יגלה' שהמתג הוסט, או שהלחצן שינה את מצבו, ואו-אז תתרחש התוצאה והמכשיר יופעל. יש לציין כי קיימת הבטחה אלקטרונית פנימית שאם האדם יפגע בדיוק באלפית השנייה של שליחת הפולס (והלכתית לא חיישינן לאלפית שנייה מתוך כמה שניות) - אזי התוצאה תידחה לפולס הבא.

מנגנון גרמא כזה מופעל בעשרות רבות של לחצנים ומתגים חשמליים הקשורים במרחבי הרפואה והביטחון. בכל המכשירים הללו פעולת האדם איננה מפעילה דבר, ואפילו לא מתחילה תהליך אשר בסופו תתרחש תוצאה. האדם עושה פעולה 'מתה' וזו תתגלה אחר כך, בעת הבדיקה המחזורית. להלן נבאר מהו הגדר של 'אחר כך'.

אך נשאלת השאלה: כיצד מכשיר כזה שונה מכל מכשיר אחר שלוקח לו לפעמים כמה רגעים מרגע לחיצת המפסק ועד שהוא דלוק לגמרי?
לכן הציע הרב רוזן הגדרה מתי פעולה תיחשב לגרמא:

טעות רווחת היא שאם ההפעלה מתרחשת בתהליך שרשרת מתוחכם ובו הרבה שלבים - היא נחשבת 'גרמא'. ולא היא! אם אדם מתחיל תהליך, גם אם מדובר בפעולת שרשרת רבת שלבים -הכול נחשב מעשה האדם בידיים, כוחו או כוח כוחו, כיריית חץ, ולא 'גרמא'. מקור ה'גרמא' כאמור הוא בכיבוי אש ע"י הצבת כדי מים 'תמימים' סביבה. הצבה זו היא השלב הראשון, והתקדמות האש (ועי"כ ניפוץ הכדים) היא השלב השני המתרחש 'אחר-כך' ולא כתוצאה ממעשה האדם. כך גם הסטת מתג בקיר בשעה ששעון השבת במצב 'ניתוק', כדי שאחר כך, בשעה ששעון השבת יהיה במצב 'הפעלה', יידלק האור.

לפיכך, כדי שתיחשב דרך 'גרמא', יש צורך בקיומם של שני תנאים: (1) האדם עושה פעולה 'מתה' בלבד, ואינו מתחיל שום תהליך. (2) התוצאה תתרחש אחר זמן ע"י גורם אחר בלתי תלוי בפעולת האדם (כמו האש שלא האדם הדליק, או שעון השבת שכבר זז מעצמו מערב שבת).

בכלל שני התנאים חבוי תנאי שלישי, והוא שהגורם הבלתי תלוי יגיע רק 'אחר כך'. הווי אומר, חייב להיות פער זמן בין עשיית הפעולה על ידי האדם לתוצאה שתיגרם על ידי גורם 'אחר'. מכיוון שמדובר בסורק מחזורי, ולא בהפעלת קוצב-זמן ע"י האדם (שזו 'יריית חץ') מכאן שלמעשה הזמן המדויק הוא אקראי.

לאור ההגדרה שנותן כאן הרב רוזן כדי שמשהו יחשב לגרמא (פעולה מתה ולא התחלת תהליך, והתוצאה תתרחש לאחר זמן) לא ברור כיצד ידון הרב רוזן בהלכה הבאה המובאת בשמירת שבת כהלכתה (פרק יב סעיף יח):

כיור אשר המים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, מותר ליטול ידים לתוכו בשבת, וכן מותר לשפוך בו מים לכל צורך אחר, ואין חוששים להשקיית הזרעים שתיעשה על ידי כך, אם אמנם אין כוונתו אליה. אמנם ודאי שאסור לשפוך את המים הללו על זרעים או כל מקום זרוע או נטוע אחר, גם אם אין כוונתו כלל להשקיית הצמח.

ושם הערה נא:

וכאן יש להקל טפי מכיון שאינו מכוין להוציא המים כדי להשקות בהם, ואע"ג דהוה פסיק רישיה, אבל מכל מקום מכיוון שנעשה רק ע"י כוח שני דחשיב רק גרמא, אין לאסור אף בכה"ג דהוה פסיק רישיה.

או בשאלה שראינו בחלק ז':

בשתילים שנטעו אותם בתוך בית קטן שלא יזיק להם הקור ולבית זה פתח פתוח לתוך דירתו - אם מותר לפתוח בשבת את החלונות שבתוך דירתו. וע"י פתיחת החלונות הוא מרבה אויר לשתילים, שבגלוי אויר הם מצמיחים יותר טוב והוי גורם טוב לצמיחתם כהשקאה שהיא תולדה של זורע.

האם פתיחת ברז המים נחשבת פעולה מתה? האם פתיחת החלונות והכנסת אור ואויר לצמחים נחשבת פעולה מתה?

לענ"ד דבריו של הרב רוזן מוטעים מיסודם. בראש ובראשונה זו טעות להגדיר מהו גרמא. הגדרת גרמא ברורה: מה שאיננו מעשה בידיים הוא גרמא. מה שצריך הגדרה הוא, איננו מהו גרמא, אלא מה נחשב מעשה בידיים.

גם החילוק של הזרע-אמת בין תוצאה המתרחשת בשעת הפעולה, לבין תוצאה המתרחשת לאחר זמן, שעליה מבסס כנראה הרב רוזן את דבריו, איננו נוגע לשאלה מהו גרמא. אלא לשאלה, איזה גרמא מותר בשבת ואיזה גרמא אסור בשבת. זורה ורוח מסייעתו איננו פעולה ישירה של האדם, ולכן פטור בנזיקין מדין גרמא, אך בשבת חייב משום שהתוצאה מתרחשת בשעת מעשה האדם. כך צריך להבין את דברי הזרע-אמת.

ואם כן, כשדנים במכשירי גרמא צריך לחזור לראשונות.
התחלנו את הדיון בענייני גרמא בגמרא בבא קמא ששאלה מה ההבדל בין "ליבה וליבתו הרוח" שפטור בנזיקין לבין "זורה ורוח מסעייתו" שחייב בשבת. הגמרא תירצה שבשבת "מלאכת מחשבת אסרה התורה". רש"י הסביר "שנתקיימה מחשבתו" ועל פי זה הסברנו את שיטת רש"י שגרמא שהאדם מתכוין לתוצאת המלאכה אסורה בשבת, וגרמא מותר רק כשאדם איננו מתכוין לתוצאת המלאכה. לעומת זאת, שיטת הרא"ש שבשבת אסור מלאכה כזו הנעשית בגרמא (כמו זורה) אם זו הדרך לעשות את המלאכה, ואם אין זה הדרך לעשות את המלאכה, הרי שגרמא מותרת.

לפי זה, לאחר שחזרנו לראשונות, נשאל:
א. האם במכשירי גרמא מתכונים לתוצאה? בודאי שכן. לכן לשיטת רש"י ברור שמכשירים אלו אינם שונים ממעשה בידיים.
ב. האם במכשירי גרמא זו הדרך לעשות את המלאכה? כאן יהיה מי שינסה לומר שהתשובה היא שלילית. זאת, מכיוון שלוקח זמן עד שהמכשיר מתחיל לעבוד, האדם אינו סוגר מעגל, אלא מזיז מפסק מכני שנדגם ע"י פולס וכו'. מאידך, יש לפחות מקום לומר שמכיוון שהדרך להפעיל את המכשיר בימות החול זה ע"י לחיצה על מפסק והמתנה קצרה עד שהמכשיר עובד, אם בשבת ישהו רק בכמה רגעים את ההפעלה, זה לא מספיק לומר שזו לא הדרך לעשות את המלאכה.

דברים דומים ברוחם כתב הג"ר אשר וייס (מנחת אשר, פרשת ויקהל, עמ' תלז):

ועוד חוכך אני בכל ענין זה, דכמו שכתבו גדולי האחרונים לגבי כמה וכמה סוגיות בהלכה דכל שאין העין הבלתי מזויינת יכולה לראות כאילו אינו קיים כלל לגבי דיני תורה, וכתבו כן לגבי תולעים, מראות דם, דין הדר באתרוג וכד', והדברים ידועים, לבי אומר לי, דגם לגבי דין גרמא, כל שאין העין מבחינה בסיבה ומסובב על ידו, דכל אלה הם אותות אלקטרו מגנטיים ופולסים חשמליים בלתי נראים לעין, ועינינו רואות שהאדם לוחץ על מתג והמנוע מתחיל לפעול, הרי זה כמעשיו ולא כגרמא.

ואם כך, גם אם מכשירי גרמא לא ייחשבו כמעשה בידיים (ואינני בטוח שזה המצב), והם אכן ייחשבו כגרמא, נראה שמכיוון שזה הדרך לעשות את המלאכה הרי שגרמא כזאת אסורה בשבת.

גרמא - חלק ז

לחלקים הקודמים:
חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה, חלק ו

לאחר שראינו את הסוגיות המרכזיות בסוגיית גרמא, ואת דברי הפוסקים, התחלנו לראות גם מדברי הפוסקים שנגעו בסוגיות גרמא בשו"תים. ראינו בחלק ו' מחלוקת בין הזרע-אמת לבין הבית-יצחק בעניין הפעלת משאבה ידנית לכיבוי אש, בשאלה האם הפעלת המשאבה יכולה להיחשב כגרמא, וכן את התייחסתו של הבית-יצחק לשאלה אם שליחת טלגרף יכולה להיחשב לגרמא. 

לפני שנעבור לדיון במה שנקרא מכשירי גרמא, כדאי להזכיר תשובה של הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קלג) בנוגע לשאלה:

בשתילים שנטעו אותם בתוך בית קטן שלא יזיק להם הקור ולבית זה פתח פתוח לתוך דירתו - אם מותר לפתוח בשבת את החלונות שבתוך דירתו. וע"י פתיחת החלונות הוא מרבה אויר לשתילים, שבגלוי אויר הם מצמיחים יותר טוב והוי גורם טוב לצמיחתם כהשקאה שהיא תולדה של זורע.

במהלך הדברים הרב פרנק דן בשאלה האם המציאות המתוארת כאן היא גרמא. הגם שהדברים מעט ארוכים, נביא את הדברים כפי שהם:

ובר מן דין יש לדון שבנדון שלפנינו אין זה אלא גרמא, ואינו דומה להשקאה דשם מביא מים ושופך מים המצמיחים, אבל בנידון דידן אינו מביא בידו דבר המצמיח אלא שבפתיחת החלון הוא נוטל דבר המונע את האויר מלהכנס ואוירא ממילא קאתי וגרמא שריא מן התורה. ודומה לזה כתב החת"ס בתשובותיו יור"ד סימן ריד לענין מקוה דמה שהאדם מסיר את הברזא אינו נקרא הויה ע"י אדם שאינו רק מסיר המונע והמים נמשכים מאליהם.

איברא שלענין רוצח אנו מוצאים בסנהדרין דף עז באשקיל עליה בידקא דמיא דבכח ראשון חייב, אעפ"י שאינו אלא מסיר את המונע בהלוך המים, וראיתי לאחד ממחברי זמננו שכתב לומר דלענין שבת שאני כיון דבמשכן לא הוי. אולם לא משמע כן בשבת דף קכ ע"ב בהא דאמר ר"י: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. לייט עלה אביי דגזרינן רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה, ומשמע שברוח שאינה מצויה הוי איסור דאורייתא דאל"כ הוי גזירה לגזירה (וכדאיתא ביצה דף ל"ו: ש"מ תחומין דאורייתא, וכתב רש"י: דאי מדרבנן לא הוו אסרי מילתא אחריתי משום דידיה, וברא"ש ריש פרק אין צדין מוכיח דתלישה ביום טוב דאורייתא מדגזור אטו תלישה), וא"כ מוכח משם שגם לענין שבת הנוטל דבר המונע הוי מלאכה, שהרי גם שם בפתיחת הדלת אינו אלא מסיר את הדבר המונע והרוח ממילא בא. ולעומת זאת מצינו גם לענין רוצח שמסיר דבר המונע לא הוי כעושה מעשה דאיתא שם /סנהדרין/ דף עז ע"ב: אמר רבא הזורק חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדיא מפסיק פסיק גירי' - הרי מבואר שהמסיר דבר המונע אינו מעשה. ולכאורה שתי הסוגיות סותרות אהדדי, וראיתי ביד הרמ"ה על סנהדרין שם שעמד על סתירה זו ותוכן תירוצו שהזורק חץ ותריס בידו בשעה שסילק את התריס עדיין לא הגיע החץ עד לתריס ועדין לא נגע בו, ולפיכך אין זה אלא גרמא, משא"כ באשקיל עליה בידקא דמיא הדף או העפר המפסיק הוא נוגע להמים, וכל המים המחוברים אליו הרי הם כגוף אחד ובנטילתו את המונע כאילו נוטל בידיו את הנוגע ודבוק אליו וחשיב כאילו נטלו בידים ממש (ובמקום אחר הסברתי עפ"י דברי הרמ"ה אלו שמה"ט אינו חייב אלא על המים הבאים בקילוח ראשון בלבד משום דרק המים של הקילוח הראשון הם מחוברים ודבוקים אל הדבר המונע, אבל שאר המים הרי אינם דבוקים אל הדבר המונע). ולפי"ז צ"ל שהפותח דלת נגד המדורה והרוח נושבת הוי כאשקיל עליה בידקא דמיא, שהרי הרוח מגיע ונוגע לדלת, ובפתיחתו את הדלת הרי הוא כמביא את הרוח בידים.

ולכאורה גם בנ"ד הרי האויר מחובר אל החלון מבחוץ, ובפתיחתו את החלון הרי הוא כמביא את האויר בידים לפנים. אולם כד נעיין אין זה אלא גרמא שהרי הזרעים אינם עומדים סמוך לחלון והם רחוקים מהחלון וכל כה"ג במסיר את הדבר המונע, כגון המסיר את הדף או העפר המונע את הילוך המים, לא חשיב כחו אא"כ שגם הדבר שנעשה בו המלאכה הוא סמוך להדף או להעפר המונע את הילוך המים, אבל אם הוא רחוק קצת מהדף אנו אומרים שכבר פסק כח האדם כשהמים מגיעים אליו. וכמו שמצינו לענין שחיטה יור"ד סימן ז בקבע סכין לגלגל ופטר את המים וסבבו את הגלגל ושחט בסבוב הראשון שחיטתו כשרה, וכתב שם התבואות שור שאפילו בסיבוב הראשון דוקא שהגלגל הוא סמוך ממש לדף המעכב המים דכשהסיר הדף מיד באו המים וגלגלו ושחטו, אבל אם הגלגל רחוק קצת מהדף כבר פסק כח האדם בבוא המים לגלגל ואפילו בסביבה הראשונה - השחיטה פסולה מדאורייתא. ובאמת מבואר כן להדיא ברש"י סנהדרין דף עז ע"ב בהא דאשקיל עליה בידקא דמיא דאמרו שם: וה"מ בכח ראשון אבל בכ"ש גרמא בעלמא, ופרש"י: בכח ראשון שקשרו סמוך לשפת המים... כח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם - גרמא בעלמא הוא ולא מכחו, עכ"ל. וכ"ה ברש"י חולין טז ע"א, (אולם בחדושי הרמ"ה סנהדרין שם מפרש את הגמרא: וה"מ בכח ראשון אבל כח שני גרמא בעלמא - כח ראשון היינו המים הראשונים שבאים בקילוח הראשון. כח שני מים הבאים אח"כ, וחולק שם על פרש"י וז"ל: ואית דמפרשי וה"מ בכח ראשון כגון שהניחו סמוך לשפת המים... אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת... ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ"ל כי מטו לאחר זמן). הנה מפורש כן ברש"י שבמסיר את הדבר המונע את הילוך המים גם הקילוח הראשון לא חשיב כחו, אא"כ שהדבר שנעשה בו הנזק היה סמוך לדף המונע ולהמים המחוברים אל הדף. אבל אם הדבר שנעשה בו הפעולה הי' רחוק קצת גם הקילוח הראשון אינו אלא גרמא (ובמקום אחר הארכתי שתנאי זה שלדעת רש"י שהדבר שנעשה בו הפעולה צריך להיות סמוך - הוא דוקא בפוטר את הדבר המונע, אבל בשופך את המים בידים אז חשיב כחו גם אחרי קילוח המים למרחוק). ולפי"ז גם בהא דפותח את הדלת נגד המדורה אינו אלא גרמא.

וה"ה בנידון דידן אף אם נאמר דבפתיחת החלון להביא את האויר הוי כאשקיל עליה בידקא דמיא מ"מ אם השתילים אינם עומדים סמוך לחלון והם רחוקים קצת מהחלון ומהאויר הדבוק אל החלון אין זה אלא גרמא דכשמגיע האויר אל השתילים כבר פסק כח האדם.

 תורף דבריו הוא שהסרת מונע אינו נחשב למעשה. זאת, כשהמים/החץ/הצמח אינם בצמידות למונע. אם הם נמצאים בצמידות למונע הרי שבהסרת המונע, זה כפעולה בידיים.

לאחר שהוא מסיק שזה גרמא הוא מתיר זאת משום שהפותח את התריסים אינו מתכוין לתוצאת המלאכה:

ואם כי בגרמא לענין שבת י"ל דעכ"פ יש איסור דרבנן (עיין שבו"י ח"ב (סימן מה) שאסור להעמיד סם המות לזבובים משום דאסור לגרום איסור נטילת נשמה, ובספר אמרי בינה (דיני שבת, סימן כז) הקשה על השבו"י, שהרי מבואר בשבת (דף קכ) דגרם כבוי מותר מדכתיב וכל מלאכה לא יעשו עשיה אסור גרמא שרי, עכ"ל. אולם עיין סימן שלד שכתב הרמ"א בשם המרדכי שלא התירו גרם כבוי אלא להציל מן הדליקה הא לא"ה אסור מדרבנן, עיין שם).

מ"מ הרי בנ"ד בכה"ג שאינו מתכוין אעפ"י שהוא פסיק רישא יש לצרף בזה מה שכתב באבני נזר (או"ח סימן קצד) דלא מהני פסיק רישא לחשוב גרמא כמעשה.

גרמא - חלק ו

לחלקים הקודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- חלק ד
- חלק ה
ברשימה הקודמת בסדרה שאנו עוסקים בנושא גרמא בשבת ראינו את דברי הפוסקים בעקבות פסקי השולחן ערוך בנושא. כך ראינו את דברי הרמ"א שקבע כי ההיתר של גרם כיבוי הוא רק "במקום פסידא". והג"ר שלמה זלמן אוירבך חילק בין גרמא שהאדם אינו מתכוין למלאכה, שהוא מותר גם שלא בשעת הפסד, לבין גרמא שהאדם מתכוין למלאכה שמותר רק במקום פסידא ושלא בקביעות.

כעת נראה מספר דוגמאות לפסיקות רבניות בספרות השו"ת סביב נושא גרמא בשבת.

הדוגמא הראשונה הוא מספר "זרע אמת" (ח"א סימן מד - קישור) מאת חכם ישמעאל הכהן. כך מספרים על המחבר באתר החכם היומי (קישור):

חכם ישמעאל הכהן נולד לאמו ולאביו אברהם יצחק בעיר מודינה שבאיטליה בשנת תפ"ד (1724). הוא היה ידוע כדרשן ששילב דברי אגדה רבים בדבריו. בדרשותיו נכחו המוני עם נשים, גברים וילדים. לחכם ישמעאל הכהן לא היו לו ילדים. הוא ראה בחיבוריו כילדיו ולכן כינה חלק מחיבוריו בשם 'זרע אמת'.
חכם ישמעאל הכהן נפטר ביום י' סיוון תקע"א (1811), ונקבר בעיר מודינה.

המחבר נשאל האם מכבי אש יהודים יכולים לתפעל משאבה ידנית לצורך כיבוי שריפות בשבת. כנראה מדובר במשאבה דומה לזו שבתמונה הזו (קישור):

הנה נוסח השאלה:

ה'זרע-אמת' מתייחס לסוגיא משני היבטים:
1. מלאכה שנעשית ע"י כמה אנשים.
2. גרמא במלאכת שבת.

מכיוון שאנו עוסקים בגרמא, נראה רק את דבריו הנוגעים לענייננו.

הזרע-אמת מחלק בין גרמא שהמלאכה אינה נעשית בשעת המעשה ואינה נעשית באופן ישיר אלא ע"י סיוע אחר, שהיא מותרת בשבת, לבין גרמא שהמלאכה נעשית בהכרח ע"י סיוע של דבר אחר בשעת המעשה, שהיא אסורה.

עוד מחדש הזרע אמת שבמקרה שלנו אמנם זה לא מקום פסידא (כי זה בתים של גויים), אך ככלל דברי הרמ"א שגרמא מותר רק במקום פסידא הינם תמוהים, ויש לפסוק בזה לקולא. 

בסופה של התשובה כותב המחבר שמבחינת גרמא הוא רואה לנכון להתיר "מכל מקום בתנועת הברזל הנ"ל נלע"ד דאין שום איסור", ואעפ"כ לכתחילה הוא אינו רוצה להתיר זאת.

תשובת הזרע-אמת הנה מפתיעה ומחודשת מכמה הבטים:

א. עצם ההתייחסות להנעת המשאבה כגרם כיבוי ולא מעשה ישיר.

ב. הדחייה המוחלטת של דברי הרמ"א שגרמא מותרת רק במקום הפסד. 

ג. הדחייה של דברי הרמ"א על כך "שבזמן הזה שאנו שרויים בין הגויים מותר לכבות הדליקה בשבת". 

ד. למרות ההיתר לדעת המחבר להפעיל את המשאבה הידנית בשבת, מסקנתו למעשה שלכתחילה לא נכון לעשות כן בשבת. 

לא יפלא שמצאנו מי שחולק על דברי הזרע-אמת. הרב יצחק שמעלקיס, שחי קרוב למאה שנים לאחר הזרע-אמת, בשו"ת בית יצחק (אורח חיים סימן נז) נשאל אודות שליחת טלגרמה בשבת:

נשאלתי אם מותר לשלוח טעלעגראף בשבת. והנה אם לא כתבו הדעפעשי מע"ש ודאי אין לכתוב בשבת דקודם שישלחו הדעפעשי נחוץ לכתוב באר היטב וכתיבה מלאכה דאורייתא היא אין לעשות אף ע"י עכו"ם. אך אם נכתב הדעפעשי מע"ש והדבר נחוץ לצורך גדול לשלוח בשבת אם יש צד היתר בזה

בתחילה הוא מביא את החילוק של הזרע-אמת בין מלאכה הנעשית בשעת המעשה בסיוע דבר אחר, האסורה בשבת, לבין מלאכה הנעשית לאחר זמן, המותרת בשבת, ואת המסקנה המתבקשת מכך לעניין טלגרף שיהיה מותר מכיוון שעובר זמן בין המעשה לתוצאת המלאכה:

ומצאתי בתשו' זרע אמת ח"א סי' ס"ד שהאריך בענין כלי לכבות הדליקה וד' בני אדם מניעים ברזל אחד והמים עולים ע"י כן בצינור של עור ארוך והרחיב הדיבור וכתב דל"ה המניעים רק גרם כיבוי. ושם הקשה מהך דזורה ורוח מסייעתה אהא דשבת ק"כ דגרמא מותר ותי' דהיכא דלא עביד מעשה בשעת מלאכה רק לאח"ז ע"י אותו מעשה גרם שתעשה המלאכה מיקרי גרמא אבל כשעושה מלאכה לפעולתו אעפ"י שנעשית בסיוע דבר אחר הוא דומיא דזורה. ולפ"ז הטעלעגראף דלאח"ז נעשה מלאכה בכח אחר אולי מקרי גרמא אבל גוף הדבר צ"ע

אך לאחר מכן הוא דוחה באופן גורף את כל דבריו של הזרע-אמת, הן מצד גרמא והן מצד מסייע.
מצד גרמא הבית-יצחק אינו מבין מדוע זה יחשב בכלל כגרמא ולא כמעשה:

והנה בגוף דברי זרע אמת שכתב שם דהמניע הברזל ל"ה אלא גרם כיון שאין המים הולכים על האש לכבותו בכח ראשון הוי כהך דסנהדרין ע"ז בהאי מאן דכפתי' לחברי' דבכח ב' גרמא בעלמא והכיבוי בא ע"י האדם האוחז בצינור העליון לא נהירא. דכשהאוחז בצינור העליון היא מעמיד הצינור כנגד אש אח"כ המים הולכין ע"י המניעים הברזל התחתון על האש בלי שום סיוע ובכח ראשון והאוחז בצינור העליון אינו המכבה רק אוחז הצינור והמניע הברזל התחתון הוא המכבה. 

וגם מצד מסייע יש לכל הפחות איסור דרבנן:

גם במ"ש שם דכיון דד' בני אדם מניעים וע"י ג' יכול להעשות הו"ל לגבי כ"א כזה א"י וזה יכול כמ"ש תוס' צ"ג ד"ה מפני שיכולה לעמוד על ג' והו"ל כל רגל אינו יכול והאחרים יכולים דלא כפירש"י ומדהתם כולם טהורים ה"ה הכא כולם ל"ה אלא מסייע ומסייע אין בו אף איסור דרבנן כמ"ש תוס' שם ד"ה אר"ז. ע"כ הקיל מאוד. והדבר תמוה דג' יעשו מלאכה וכ"א א"י לעשות. ומותרין לכתחלה וע' תשו' זקיני הח"ץ סי' פ"ב דמסייע אסור בשבת וע' מש"ל סי' ל"ה אות ב' ואף ראיתו מהי' רוכב דכולם טהורות עיין במאירי שכתב דמיירי ברה"ר וכולם טהורות מספק דלמא לאו עלי' נשען. וכן משמע מרמב"ם שכתב פ"ז ממו"מ הואיל ואין אנו יודעין איזו יד ואיזה רגל שלא היתה נשענת עלי' הרי לא הוחזקה טומאה באחד כולן טהורות ומשמע מטעם ספק. ולפ"ז איך נקל לענין שבת וסתמא קתני שנים שעשאוהו פטורין ומשמע דגם ג' פטורין ואסורין אף שיכולים שנים לעשות וז"ב:

לכן, מסיק הבית-יצחק שבמקרה של טלגרף (וכנראה גם במקרה של משאבה לכיבוי דליקות) אין מקום להתיר מצד גרמא. 

גרמא - חלק ה

לחלקים הקודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- חלק ד

אחרי שראינו את הסוגיות העיקריות בעניין גרמא בשבת, נתקדם עתה לראות כיצד פסקו הפוסקים בשאלות בהלכות שבת שהיה מעורב בהם גרמא. 

השולחן ערוך פוסק את הסוגיות שראינו בגמרא (שבת קכ) בעניין גרם כיבוי. על פניו הוא אינו מגביל את ההיתר בגרמא בשום תנאי. הוא אמנם מזכיר את דעת הטור שצריך שלא יתכוין לכיבוי כ"יש מי שאומר", אך בסתם הוא אינו מגביל את ההיתר. כך לדוגמא (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלד סעיף כב-כג):

תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ). 

טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה; ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך. הגה: מותר לכפות קערה על הנר שלא תאחוז בקורה (טור ועיין לעיל סי' רע"ז סעיף ה').

וכן בסימן רסה (סעיף ד):

מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן. הגה: וי"א אפילו מתכוין לכבוי, שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין (סמ"ג).

מנגד, הרמ"א בסימן שלד, בסעיף כב שהבאנו לעיל, מגביל את ההיתר של גרמא "במקום פסידא". עם זאת, נשים לב שבסעיף שלאחר מכן וכן בסימן רסה הוא אינו מזכיר זאת. וכן בסימן תקיד (סעיף ג) מביא הרמ"א:

ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל).

ואמנם, יש מהאחרונים שדוחים את דברי הרמ"א הללו. כך כותב שער הציון בסימן תקיד (ס"ק לא):

ומה שהקשה מגן אברהם על זה מסעיף ב, כונתו במה שכתב שם בסעיף קטן ה דלא שרי גרם כיבוי אלא במקום פסידא, כמו שכתוב סימן של"ד סעיף כ"ב בהג"ה, באמת אותה הג"ה אין לה מקור, וכמו שכתב הט"ז בסוף סעיף קטן ו בסימן זה דלא מצינו חבר לשיטה זו, וגם המגן אברהם בעצמו סעיף קטן ז כתב דהרא"ש לא סבירא שיטה זו, ועיין במאמר מרדכי שכתב, דאפשר דביום טוב לכולי עלמא שרי גרם כיבוי לכתחלה, וכמשמעות התוספות ביצה דף כ"ב

וכן נראה מדברי העולת שבת (עולת שבת סימן שלד ס"ק יד) שהקשה על הרמ"א:

יש לתמוה קצת על דברי הרב, דלעיל סימן רס"ה סעיף ד' כתב הרב בהג"ה דיש אומרים אפילו מתכוין לא הוי אלא גרם כיבוי, והא התם ליכא פסידא ואפילו הכי מתיר גרם כיבוי. וכן מוכח ממ"ש הר"ן [מה ע"א ד"ה טלית] ליישב דברי הרי"ף דהשמיט הא דמותר ליתן משקה על טליתו וכו', דאין לחלק בין מקום פסידא ובין ליכא שם פסידא עי"ש ודוק, ויתבאר ג"כ בסמוך [ס"ק טז] וצ"ע:

מדברי הגרש"ז אוירבך (מאור השבת ח"א, עמ' תקי) נראה שאפשר להתיר לכתחילה (גם לא במקום הפסד) גרמא אם אינו מתכוין למלאכה. אך אם מתכוין למלאכה יהיה מותר רק במקום הפסד, ורק אם ארע המקרה, ולא בדרך קביעות:

לדברים אלה יש להוסיף את אשר כתב תלמידו הג"ר אביגדר נבנצאל בספרו "ירושלים במועדיה – מלאכות שבת" (עמ' רסב – הסוגריים במקור):

נחלקו השו"ע והרמ"א האם היתר זה של גרם כיבוי הוא רק במקום שישנו הפסד [כן דעת הרמ"א], או שגרם כיבוי מותר תמיד [כן פסק השו"ע]. ואדמו"ר זללה"ה אמר, שאף על פי שרוב הפוסקים סוברים כדעת השו"ע, מ"מ יש להורות לבני אשכנז כדעת הרמ"א, שאין לגרום כיבוי אלא במקום הפסד.

על דברים אלה האריך לחלוק הרב איתם הנקין הי"ד בספרו "אש תמיד". לדבריו, אין מקום להקל בגרמא שלא במקום הפסד כלל. הוא מוכיח את דבריו מספרים וסופרים שונים. נביא כאן את סברתו (עמ' 282):

והלא אף אמירה לגוי על ידי רמז בעלמא הוי שבות ואסירי (ואפילו כשעושה מעצמו יש למונעו כשניחא לן בזה), אם כן אטו לעשות היהודי בעצמו על ידי גרמא יהא רשאי לכתחילה, וכי הותרה שבת, אתמהה. ובפרט באופני גרמא שהם באמת מעשה בידיים ורק המלאכת מחשבת נעשית בעקיפין על ידי תחבולה, דבכה"ג מסתבר דגרע מאמירה לגוי שרק אומר בפיו או רומז בעלמא [...] ונהי דסומכים בזה כמקילים להחשיב האופנים הנ"ל כגרמא, מכל מקום לאחוז כך גם שלא במקום פסידא הרי זה לכל הפחות ספק ספיקא לחומרא והבו דלא לוסיף עלה.

באופן דומה כתב גם הרב עובדיה יוסף, כפי שמביא בנו בילקוט יוסף (ילקוט יוסף שבת ה גרמא בשבת)

טז. לא אסרה תורה אלא עשיית מלאכה ממש, אבל גרמא אינה אסורה מן התורה, אלא מדרבנן בעלמא. וכמו שלמדו חכמים (שבת קכ:): לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסירה, הא גרמא שריא.

גרמא בשבת - חלק ד

לחלקים הקודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
המשנה בשבת (כט ע"ב) פוסקת:

לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת

הרמב"ם מנמק הלכה זו בכך שחכמים חששו שאדם יסתפק מהשמן שהוא מוקצה (רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה יב):

לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר, ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור

אך רש"י כותב שהטעם הוא משום כיבוי:

וטעמא משום גזרה, שמא יסתפק הימנו, וכיון שהקצהו לנר - חייב משום מכבה

על פי מה שראינו עד כה, טעמו של רש"י אינו ברור, הרי גם אם יסתפק מהשמן הרי שזה רק גרם כיבוי, וראינו שגרם כיבוי מותר. [מעניין שהרמב"ם בפירוש המשנה כותב בדומה לרש"י: "שמא יקח מאותו השמן לסוך בו וזה מכבה".]

יש להעיר שהתפארת ישראל, בפירושו למשנה זו, מבאר את המציאות באופן ששאלתנו מיושבת:

יש שעושין כן כדי שידלק הנר בצמצום, לכן מניח פתילה בנר בלי שמן, ותולה קליפת ביצה מנוקבת מלאה שמן ממעל לפיו, והוא מטפטף כל שעה על פי הנר, ובשבת אסור לעשות כן מערב שבת, גזירה שמא יסתפק מהשמן מדאינו מחובר להפתילה הדולקת, ומחייב משום מכבה

לפי התיאור שלו את המציאות הרי שברור שאין כאן שום גרם מכבה, אלא מכבה ממש.


הגמרא בביצה מביאה מעשה אודות עולא שביקר בביתו של רב יהודה, ושמשו של עולא הזיז את הנר בשבת באופן שגרם לשמן להסתלק מן הפתילה (תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כב עמוד א):

עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא. איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה! - אמר ליה: לאו אדעתאי.

מסקנת הגמרא היא שאכן פעולתו של השמש אסורה, ואסור להוסיף שמן בנר בשבת משום מבעיר, ואסור להוציא שמן מהנר משום מכבה.

התוספות שואלים מדוע אסור להסתפק מהשמן של הנר, הרי זה רק גרם כבוי:

והמסתפק ממנו חייב משום מכבה - אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא דאמר לקמן במתני' (דף לב.) חותכה באור בפי שתי נרות.

[מלשון התוס' משמע שבשבת גרם כיבוי הוא פטור אבל אסור, וצ"ע שהרי לדעת ת"ק במשנה בשבת קכ נראה שזה מותר.
השפת אמת מתייחס לשאלה זו (מסכת ביצה דף כב עמוד א) ומציע שני תירוצים:

בד"ה והמסתפק כו' וגרם כיבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבוי' ובשבת נמי אינו חייב כו' משמע דס"ל להתוס' דמ"מ בשבת אסור ואף על גב דקיי"ל דלא כר' יוסי בשבת (ק"כ ב) וגרם כיבוי שרי י"ל דס"ל דדוקא התם משום פסידא מותר [וכמ"ש הרמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ב) בשם המרדכי] אך יותר נ"ל דס"ל להתוס' ג"כ החילוק שכ' הרא"ש דהכא כיון דעבד מעשה בשמן הגורם כיבוי איכא איסורא טפי והיינו דכתבו שממהר כיבוי ומדמי להו לנתינת מים תחת הנר סו"פ כירה ע"ש דמסקינן בגמ' דבהא לרבנן נמי אסור אבל אינו חייב רק אם בשעת נתינת המים נופלין הניצוצות כמ"ש התוס' שם וס"ל לתוס' דכיון דבשבת אינו חייב ביום טוב מותר לכתחלה כנ"ל:]

התוספות מסבירים שבהסתפקות מהשמן שבנר גובה השמן שבנר יורד וזה ניכר בעוצמת האש שבפתילה. לכן זה נראה ככיבוי. אך תוספות מוסיפים לחדש שבמציאות שהמעשה לא ניכר בעוצמת האש, הדבר יהיה מותר. לכן יהיה מותר לחתוך נר מלמטה ולגרום לו לדלוק פחות זמן (רק ביו"ט, ובאופן שאין בו מתקן כלי).

אך הרא"ש מקשה על דברי התוספות שהסתפקות מהשמן, ללא פגיעה באיכות המאור, אין בה איסור מהמשנה בשבת ש"לא יקוב אדם שפופרת של ביצה" שהשמן שבשפופרת איננו כלל בתוך הנר ובודאי איננו משפיע על איכות המאור ובכל זאת ההסתפקות מהשמן אסור:

ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת דף כט ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר.

ולכן הרא"ש מסביר את הסוגיא בביצה שיש בעיה בעצם החשת הכיבוי (ולדבריו יובן גם דברי רש"י בשבת):

הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא.

לדבריו, מה שגרם כיבוי מותר זהו רק כשהאדם אינו נוגע בחומר הבעירה עצמו, אלא בגוף חיצוני שיכול להיות לו השפעה על הדליקה. אך כאן שאדם מוסיף או גורע בשמן עצמו, הרי שזה כיבוי והדלקה ממש.

יוצא שנחלקו כאן תוס' והרא"ש אם יחשב גרמא כאשר הפעולה של האדם הוא באובייקט של המלאכה (ולדברי השפת-אמת יודו התוס' שיהיה בזה איסור דרבנן).

[הג"ר אלחנן וסרמן מביא נפקא מינה בין הרא"ש לתוספות בו הרא"ש יקל (קובץ שעורים ביצה אות נה):

ולפירוש הרא"ש, אם יסתפק מהשמן בשבת קודם הלילה והכיבוי יהא בלילה פטור, ולפירוש תוס' חייב, דהכיבוי הוא לאלתר שמתמעט אורו.

לעניין חתיכת השעווה מהנר על מנת לקצר אותו יחלקו גם כן, והרא"ש יחמיר.]


נסכם את המחלוקות שראינו עד כה:
1. לשיטת רש"י גרמא בשבת מותר רק כשאינו מתכוין לתוצאת המלאכה. לשיטת הרא"ש גרמא בשבת מותר כשזה אינו הדרך לבצע את המלאכה.
2. לשיטת חלק מהראשונים גרמא מותר רק כשאין דבר החוצץ בין הפעולה למלאכה, אחרת זה יהיה "מקרב" למלאכה (בכיבוי: מקרב כיבוי).
3. לדברי הרשב"א אם הפעולה בודאות תגרום לתוצאת המלאכה הרי שזה לא יחשב לגרמא. מנגד, ראינו שיטות המגדירות גרמא על פי הפרש הזמן בין הפעולה לתוצאת המלאכה, גם אם התוצאה ודאית.
4. לדעת הרא"ש גרמא בשבת מותר רק כשפעולת האדם אינו בחומר בו מתבצעת המלאכה (בכיבוי: בכדים, ולא בדליקה), ויתכן שאף התוס' מסכימים חלקית לדברי הרא"ש ויאסרו גרמא כזה מדרבנן.

גרמא בשבת - חלק ג

לחלקים הקודמים:

- חלק א

- חלק ב

נחזור למשנה בה פתחנו את עיסוקנו בסוגיא זו (שבת קכ ע"א):

רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.

הגמרא דנה בהבנת המחלוקת בין רבי שמעון בן ננס לבין רבי יוסי:

ורמי דרבנן אדרבנן, ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי. דתניא: הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו - הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה - כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף! - שאני התם דאמר קרא "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' א-להיכם", עשייה הוא דאסור, גרמא - שרי. - אי הכי, הכא נמי: כתיב "לא תעשה [כל] מלאכה" - עשייה הוא דאסור, גרמא שרי! - מתוך שאדם בהול על ממונו - אי שרית ליה אתי לכבויי. - אי הכי - קשיא דרבנן אדרבנן: ומה התם דאדם בהול על ממונו - שרי, הכא לא כל שכן? [...] אלא אמר רבא בר רב שילא: היינו טעמייהו דרבנן, דקסברי: אסור לעמוד בפני השם ערום.

חכמים במשנה שלנו (דעת ר' שמעון) סוברים שגרמא מותר, ולכן הגמרא מקשה מהברייתא שדעת ת"ק אוסר לטבול למי שיש שם כתוב על בשרו, הגם שמחיקת השם תהיה ע"י גרמא. הגמרא מתרצת שהסיבה אינה קשורה למחיקת השם, שלדעת חכמים אכן תהיה מותרת בגרמא, אלא לעמידה בפני השם ערום.

ר' יוסי אוסר גרם כיבוי, והגמרא מקשה מדעת ר' יוסי בברייתא המתיר למי שיש שם על בשרו לרדת ולטבול כל עוד הוא לא משפשף. הגמרא מתרצת שבדרך כלל גם ר' יוסי מתיר גרמא, גם במלאכות שבת, אלא שבכיבוי יש חשש שאם תתיר לו גרם כיבוי, הוא יבוא לכבות ממש.

הרשב"א מקשה על דברי הגמרא הללו מהסוגיא שראינו בחלק ב' בו ראינו שהגמרא אומרת שלתת כלי עם מים מתחת לנר אסור "מפני שמקרב את כיבויו".

ראינו שם שני הסברים לדברי הגמרא:
א. זו גזרה מיוחדת הקשורה לכך שהניצוצות עלולות ליפול מהנר בדיוק בזמן שהאדם שם את המים, ויש בכך מכבה ממש.
ב. בניגוד לכדים עם המים המונחים בפני הדליקה, במקרה הכלי עם המים מתחת לנר אין שום מחיצה בין האש למים וכל ניצוץ שייפול בהכרח ייכבה, וזה "מקרב כיבויו" וגם "גרם כיבוי".

הרשב"א שואל מדוע המכניס ידו במים נחשב גרם מוחק, ולא מקרב מחיקה, כדוגמת מקרב את כיבויו שראינו בסוגיא שם. הרשב"א מתרץ כך:

וי"ל דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכעין נותן מים בכלי שתחת הנר ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים.

לדברי הרשב"א מה שהופך את המקרה שלפנינו, טובל עם שם על בשרו, למקרה של גרמא הוא ש"אפשר דלא ימחק", כלומר זו לא תוצאה שתקרה בודאות.

לאור דברים אלו, אפשר להגדיר שלדעת הרשב"א גרמא יחשב פעולה שלא בהכרח תגרום לתוצאה.

על הבנה זו של הרשב"א מקשה הג"ר אשר וייס (קישור) ונשאר בצ"ע:

אלא דצ"ע לפי"ז למה אמרו בב"ק ס' ע"א דהזורה והרוח מסייעתו חייב בשבת רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובנזיקין באמת פטור ומה בין הרוח להאש והמים, ואפשר דגם בזורה אין ודאות גמורה שהמלאכה תיעשה, וזה דוחק גדול.

אם אני מבין נכון את שאלתו, זה כך: אילו מה שמגדיר פעולה להיות גרמא, ולא מעשה, זה שהמלאכה לא תקרה בודאות, לכאורה זה התירוץ המתבקש בין "ליבה ולבתו הרוח" לבין "זורה ורוח מסייעתו" (בב"ק ס ע"א), ומדוע הגמרא תירצה שזה חילוק בין שבת לנזיקין?

אלא שלע"ד זה לא קשה.

כפי שהסברנו בסוגיא בבא קמא יש שתי שיטות בראשונים להסביר את החלוקה בין שבת לנזיקין. לרש"י גרמא בנזיקין פטור, לעומת גרמא בשבת שחייב, מדין מלאכת מחשבת. לפי זה הסברנו שרש"י יסביר את המשנה (בשבת קכ) שגרם כיבוי מותר רק כשהוא לא מתכוין לכך. ובסוגייתנו כלל לא קשה לפי רש"י מדוע זה גרם מחיקה ולא מקרב מחיקה, שכן רש"י מסביר בסוגיית הכלי תחת הנר שאין חילוק בין "מקרב כיבוי" ל"גרם כיבוי", אלא שהאיסור שם הוא איסור ספציפי בגלל שעלול ליפול ניצוץ בדיוק כשהוא שם את המים (כפי הפירוש הראשון שהביא הרשב"א, וכפי שכותבים התוס' לדעת רש"י).

אלא, שאחרי שהסברנו שלרש"י גרם כיבוי מותר רק כשהוא לא מתכוין לכיבוי, גם עם זה פסיק רישא (כדברי השלטי גיבורים שהבאנו שם), צריך לשאול: כיצד זה שונה מכל "דבר שאינו מתכוין שפטור" אך פסיק רישא חייב? מה ההבדל בין המעשים? ההבדל הוא כנראה בזמן ביצוע הפעולה לעומת זמן התרחשות המלאכה. לרש"י כנראה מה שמגדיר דבר כגרמא שיהיה מותר אם הוא לא מתכוין לתוצאה הוא אם המלאכה תתרחש בזמן מאוחר יותר מזמן ביצוע הפעולה.

דברים בכיוון זה, שיש מימד של זמן בין גרמא למעשה, כתב הזרע-אמת. ודבריו מובאים בשו"ת בית יצחק (אורח חיים סימן נז), המובאים ע"י הג"ר אשר וייס בדבריו דלעיל:

ומצאתי בתשו' זרע אמת ח"א סי' ס"ד שהאריך בענין כלי לכבות הדליקה וד' בני אדם מניעים ברזל אחד והמים עולים ע"י כן בצינור של עור ארוך והרחיב הדיבור וכתב דל"ה המניעים רק גרם כיבוי. ושם הקשה מהך דזורה ורוח מסייעתה אהא דשבת ק"כ דגרמא מותר ותי' דהיכא דלא עביד מעשה בשעת מלאכה רק לאח"ז ע"י אותו מעשה גרם שתעשה המלאכה מיקרי גרמא אבל כשעושה מלאכה לפעולתו אעפ"י שנעשית בסיוע דבר אחר הוא דומיא דזורה. ולפ"ז הטעלעגראף דלאח"ז נעשה מלאכה בכח אחר אולי מקרי גרמא אבל גוף הדבר צ"ע:

מנגד, לשיטת הרא"ש בהסבר הגמרא בב"ק, אין באמת חילוק בין שבת לנזיקין, אלא שיש בשבת מלאכות שהדרך לעשותן זה ע"י גרמא, כדוגמת זורה ומבשל. ובמקומות בהם המלאכה תקרה בודאות, הרי שמעשים אלו יהיו כדוגמת זורה ומבשל גם כן.

נמצא לאור דברינו שיש מחלוקת בהגדרה מהו גרמא:
- לדעת הרשב"א גרמא הוא כאשר אין הכרח שיתבצע המלאכה כתוצאה מפעולתי.
- לדעת רש"י גרמא הוא כאשר יש הפרש בזמן בין הפעולה לבין המלאכה (ויתכן ויש עוד אפשרויות להגדיר פעולה כגרמא).

גרמא בשבת - חלק ב

בחלק א ראינו מחלוקת רש"י ורא"ש באשר לדין גרמא בשבת: לדעת רש"י ככלל גרמא בשבת אסור, והוא בכלל "מלאכת מחשבת" אם נתקיימה מחשבתו. לשיטת הרא"ש ככלל גרמא בשבת מותר, אא"כ זו הדרך לעשות את המלאכה.

כעת נראה שההגדרה מה מוגדר "גרמא" הוא מאד לא פשוט.

המשנה בשבת מז ע"ב אומרת:

נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. ולא יתן לתוכו מים - מפני שהוא מכבה.

הגמרא שם מבארת שהמשנה מדברת בין בשבת עצמה ובין בערב שבת ושהמשנה מסתדרת לשתי השיטות שראינו במשנה בשבת קכ:

ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. לימא תנן סתמא כרבי יוסי, דאמר: גורם לכיבוי - אסור! - ותסברא? אימור דאמר רבי יוסי - בשבת, בערב שבת מי אמר? וכי תימא הכא נמי בשבת - והתניא: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת - ואין צריך לומר בערב שבת, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מערב שבת, ואין צריך לומר בשבת! - אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן, שאני הכא - מפני שמקרב את כיבויו.

הגמרא מסיימת באמירה שלתת מים לתוך הכלי אסור, "מפני שמקרב את כיבויו", וזה שונה מדין גרם כיבוי שבו נחלקו רבי יוסי ורבנן. רש"י מבאר ש" זה שנתן המים ממש תחת הנר - מכבה ממש הוא", בניגוד להנחת הכלים עם המים בדרכו של האש שזה "גרמא בעלמא".

הדברים צריכים ביאור!

הרשב"א מציע שתי אפשרויות להסביר את הסוגיא בכלי שתחת הנר: 

מפני שמקרב את כבויו. פירוש אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן, וא"ת מאי שנא ממצודת חיה דגים ועופות ושריית דיו וסממנים וכל הנך דפרק קמא (י"ז ב') דשרו בית הלל עם חשיכה ולא גזרינן דלמא אתי למעבד בשבת, י"ל התם דאב מלאכה היא לא חיישינן דמבדל בדילי אינשי מינייהו דכולי עלמא ידעי דאסיר וזהירי בהו, אבל בנתינת מים תחת הנר לא רמי אנפשיה ולא חשיבא ליה מלאכה וסבר דשרי ויהיב ומקרב כבויו, ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפדיש דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דבהא מיזהר זהירי אינשי.

ויש מפרשים מקרב את כבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (ק"כ ב') גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות אבל התם אין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כבוי, ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, וי"ל דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבל הכא דמתכוין לכבוי אסור.

א. "ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן" – זהו בודאי לא גרמא, אלא חשש לעשיית מעשה בידיים.

ב. נתינת מים בכלי תחת הנר נחשב למעשה כיבוי משום שהמים נמצאים ישירות מתחת לאש. זאת, בניגוד למים הנמצאים בכדים שעתידים להתבקע, שיש ביניהם ובין האש מחיצה (הכדים).

עפ"י שני התירוצים הללו מסביר הרשב"א את היתר המנהג להוסיף מים בתוך הנר עם השמן על מנת להגביה את השמן.

על פי התירוץ הראשון אין כל חשש:

ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפדיש דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דבהא מיזהר זהירי אינשי.

אך לפי הפירוש השני יש לומר שהדבר מותר רק מפני שהוא אינו מתכוין לכיבוי:

ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, וי"ל דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבל הכא דמתכוין לכבוי אסור.

מה אנו לומדים מכאן לענין גרמא?

לפי התירוץ הראשון הסוגיא הזאת לא קשורה לסוגיית גרמא, שכן מדובר בגזרת חכמים ייחודית לענין כיבוי ניצוצות הנר. אך לפי התירוץ השני עולה מכאן הערה חשובה לענייננו. פעולה שמתרחשת בצורה ישירה, ללא משהו באמצע שיגביל אותה באיזה שהוא אופן, לא תחשב לגרמא, אלא למלאכה ממש (לפחות כל עוד מחשבתו לכך).

יש מי שהסביר ע"י התירוץ השני המובא ברשב"א את שיטת הרי"ף שבסוגיא בדף קכ כתב כך (רי"ף מסכת שבת דף מה עמוד א):

אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ס"ת שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה:

זאת, בניגוד למה שמובא בגמרא שם:

אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד - נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה.

לאור דברי התירוץ השני, הרי"ף ניסה לפשר בין הסוגיות והחליט שלתת מים מצד אחר הרי שיש בזה פעולה ישירה מדי של כיבוי.

גרמא בשבת - חלק א

רשימה ראשונה בסדרה (בעז"ה)

הגמרא בבא קמא מביאה שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולכן גם מה שנראה כגרמא יהיה אסור (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):

ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

מצד שני הגמרא בשבת בפירוש אומרת שגרם כיבוי מותר (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכ עמוד א):

משנה. רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.

גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד - נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה. מיתיבי: טלית שאחז בה האור מצד אחד - פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה - כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור - פושטו וקורא בו, ואם כבה - כבה! - הוא דאמר כרבי שמעון בן ננס. - אימר דאמר רבי שמעון בן ננס - מפני שהוא מחרך, גרם כיבוי מי אמר? - אין, מדקתני סיפא: רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה - מכלל דתנא קמא שרי.

רש"י הסביר את דברי הגמרא בבא קמא שהסיבה שגרמא חייב בשבת, בניגוד לנזיקין, שכן:

מלאכת מחשבת - נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו.

מדברי רש"י משמע שאיסור גרמא במלאכות שבת בגמרא בבא-קמא הוא כללי, בכל מקרה שנתקיימה מחשבתו, ולכן נצטרך להסביר לשיטתו שהגמרא בשבת קכ הוא היתר פרטי. כלומר, לאור דברי רש"י אם נרצה לנסח כלל, נאמר כך: כל עוד נתקיימה מחשבתו, גרמא בשבת אסור, מלבד בכיבוי שבו יש היתר מיוחד. כמובן, שלאור דברים אלו, נצטרך להסביר מהו ההיתר המיוחד הקיים בכיבוי?

לשיטת רש"י שביסוד הדבר גרמא אסור, אלא שבכיבוי יש היתר מיוחד, נוכל לפרש שהכלים המלאים לא נועדו לגרום לכיבוי אלא פשוט לחצוץ בפני האש, ואין על כיבוי האש שם של "נתקיימה מחשבתו". כך כותב השלטי הגיבורים (דף מה בדפי הרי"ף):

ומה שכתב הטוא"ח סי' של"ד טלית שאחז בה האור שרי לפושטו אע"פ שהוא נכבה כיון שאינו מכוון בפשיטותו זאת לכבות דמשמע שאם מכוין לכך שאסור לפושטו ואין שום אחד מהפוסקים שיזכיר דבר זה כי מדברי כולם מוכח דגרם כיבוי שרי אפילו מכוין לכך מ"מ נראה דודאי כל גרם כיבוי דשרינן הוא בענין שאינו מכוין לכבות אלא הוא עושה שום דבר לחצוץ בפני הדליקה וע"י כך בא הכיבוי [...] והלכך אי בהאי מעשה שעושה בא ממילא הכבוי שפיר דמי דלא הוי אלא גרם כיבוי בלא מתכוין דאי מכוין לכך אפילו ע"י גרם אסור כמ"ש הטור

בהמשך מסביר השלטי הגיבורים שגם לרש"י יש הבדל בין "אינו מתכוין" רגיל לבין "לא נתקיימה מחשבתו" בגרמא. במקרה של פסיק רישיה אם לא מדובר בגרמא הרי שזה נחשב למלאכת מחשבת הגם שאינו מתכוין, מה שאין כן בגרמא שגם אם בהכרח יקרה המלאכה, כל עוד לא זו היתה כוונתו העיקרית הרי שזה מותר.

  לעומת זאת, הרא"ש סייג את האיסור על גרמא בשבת בגמרא בבבא קמא למלאכת זורה בלבד, ש"מלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח". לכן, ההיתר בשבת קכ יוסבר כהיתר רחב. כלומר, לפי הרא"ש, הכלל ינוסח כך: גרמא בשבת מותר (מעשה – אסור, גרמא – מותר), חוץ מאשר במלאכת זורה שעיקר עשייתה ע"י הרוח.

אלא שלדברי הרא"ש הללו קשים דברי הגמרא בבא קמא. שכן, לדבריו, הגמרא היתה צריכה לחלק רק בין מלאכת זורה לשאר מלאכות, ולא בין שבת לנזיקין ("ה"מ לענין שבת... אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור").

לתרץ את הרא"ש אפשר לומר שיש חילוק בין מלאכות שדרך עשייתם היא תמיד בדרך של גרמא, לבין מלאכות שדרך עשייתם על דרך הכלל היא ישירה. מלאכות שדרך עשייתם היא בגרמא, כגון מלאכת זורה, התורה חייבה מדין מלאכת מחשבת, הגם שגרמא בשבת מותר.

האם מסתכלים על התהליך או על התוצאה? מחלוקת עצמית!

היום הגיע לידי גליון 114 של כתב העת אמונת עתיך, בו מצאתי תגובה של הרב ישראל רוזן ממכון צומת לדבריו של ידידי הרב אלי רייף (ראו כאן).

הנה לפניכם התגובה:

שימו לב לדברים הבאים, בהם הרב רוזן סבור שאין להתחשב בתהליך אלא בתוצאת המעשה בלבד:

ולחומרא כיצד? (אי התחשבות בתהליך אלא בתוצאה): אם אדם לחץ על מתג כלשהו ומתחיל תהליך שרשרת של מליוני פעולות דיגיטליות האחוזות זו בזו, ואפילו אם חולף זמן ניכר מעת פעולת האדם עד להתרחשות התוצאה - כל זה נחשב בעיניי פעולה ישירה של האדם וכלל לא 'גרמא'. 

אני מסכים לדברים אלו לחלוטין. אך מצאתי מי שחולק עליהם. שמו: הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת. 

כך כותב הרב ישראל רוזן ממכון צומת אודות מכשיר הkosher switch ה"כושר סוויטש" (קישור וראו גם כאן):

עמדתנו היא ש'הכושר סוויטש' הינו 'גרמא' פשוטה, לא פחות אך גם לא יותר. אני שולל לחלוטין את הניסיון להתיר אביזרים אלו גם לצרכים של נוחיות או 'צורך', מתוך החשבה של פעולת 'הסרת המונע' בתור פעולה פחותה מ'גרמא'. ראו באתר 'צומת', שבו נתבאר הנושא בהרחבה. אין שום רב שפסיקתו מקובלת ובעלת משקל, התומך בכך. היתר ה'גרמא' הוא רק לצורכי רפואה וביטחון וכיוצא באלו, ולא להורדת תריס כדי להאיר חדר ילדים כשתינוק בוכה וכדומה.
אם אדם עושה פעולה ויש לה תוצאה מכוונת, גם אם הוא פועל בדרך עקיפה או בדרך השלילה, כמו 'הסרת מונע', זו 'גרמא' ברורה שנאסרה על ידי הראשונים, פרט ל'מקום פסידא'. כאמור, פוסקי דורנו החילו היתר זה של 'מקום פסידא' גם במכלול נושאי רפואה וביטחון וכיו"ב. הוי אומר, כל ההצעות הללו להתיר 'גרמא' לצורכי נוחיות, שלא לצורכי רפואה וביטחון, משוללות יסוד.

 אינני בטוח שניסיונו לפרש דבריו לעיל היתה מוצלחת במיוחד. [אגב, אני סבור שהיה על העורך להעיר לכותב על נקודה זו.]

הוספת ביאור (בעקבות תגובה):
בעניין ה"כושר סוויטש" הרב רוזן מתפלמס עם הרב פנחס שפירא הכותב שה"כושר סוויטש" זה מעשה בידיים - כלומר, כיוון שהאדם מתכוין למלאכתו, והאדם עושה פעולה על מנת שהמלאכה תתרחש, והמלאכה אכן מתרחש כפי מחשבתו, הרי שזו פעולה שלמה של האדם, ובמקרה של מלאכה דאורייתא, הרי שהאדם עשה מלאכה דאורייתא בשבת.
הרב רוזן חלק עליו וכתב שעצם זה שהאדם יודע שמעשיו יובילו לתוצאה הצפויה אינה הופכת את מעשיו למלאכה, מכיוון שהגדרת המעשה כמלאכה תלויה ב"תהליך" - האופן הטכנולוגי בו מתבצע הפעולה. ולכן, לדעת הרב רוזן ה"כושר סוויטש" זה גרמא - לא פחות ולא יותר.
הרב אלי רייף במאמרו טען שאחת הסיבות להתיר פתיחת דלתות מגנטיות בשבת זה שאין כאן באמת מעשה - בגלל שהאדם במעשהו לא עושה כלום. במסגרת זו הוא תיאר את ה"תהליך" - את הטכנולוגיה המאפשרת לפתוח דלת באמצעות הינף כרטיס פלסטיק. על זה הגיב הרב רוזן, שה"תהליך" אינו מעלה ואינו מוריד, אלא התוצאה (פתיחת הדלת). על זה הגיב הרב רייף, שזו טענה מעט מוזרה כשזו נטענת ע"י הרב רוזן. ולזה הגיב הרב רוזן בתגובתו לעיל, שבמקרה שהתוצאה גלויה וברורה, הרי שמתחשבים בתהליך להחמיר. איך בדיוק זה יכול להסתדר עם הדברים שהוא עצמו כתב לגבי ה"כושר סוויטש"?

בעניין זה, אחזור שוב על מה שכתבתי בעבר: אשמח לכל מי שיוכל להסביר לי את ההבדל בין דבריו של הרב רוזן אודות רמקול בשבת לבין דבריו כנגד ידידי הרב אלי רייף.

אוטומציה בשבת - דעת המגן אברהם

לפני מספר חדשים כתבתי אודות מאמרם של ידידיי הרב ד"ר דרור פיקסלר והרב אלי רייף בנושא החיישנים (קישור).

הנה פיסקה מתוך מאמרם העוסק במחלוקת המגן אברהם ואבן העוזר:

נתקלתי בדברי המגן אברהם הללו קצת במקרה, לכן חזרתי לדברי ידידיי בנושא. דברי המג"א הם מדהימים בעיני, ולכן אני מבקש להקדיש להם רשימה נפרדת.

המגן אברהם סובר, ואף כותב שהורה כך למעשה, שטחינת חיטה ברחיים של מים אין בה איסור מהתורה של מלאכת טוחן, אלא איסור דרבנן בלבד. כדי להתחייב מהתורה על מלאכת טוחן יש לטחון במטחנת יד. הנה דבריו (מגן אברהם סימן רנב ס"ק כ):

ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש ס"ס ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד 

וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז:

הסיבה שדברי המג"א הם כה מפתיעים זה הסוגיא בתחילת פרק הכונס, ומזה מקשה בספר אבן-העוזר סי' שכח (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):

ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו [רש"י: דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת]! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה [רש"י: נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו], אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור. 

מדברי הגמרא הללו משמע שבשבת כיוון ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה" - כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת (גם אם זה בעזרת גרמי טבע חיצוניים, כדוגמת הרוח והמים) הרי הוא חייב מדין תורה. ואם כן, הכיצד ייתכן שהמגן אברהם יטען שהטוחן בעזרת המים פטור מהתורה?!
זו למעשה טענתו של אבן העוזר: האדם מתכוין לטחון, הוא מכניס את החטים על מנת לטוחנם, ואם כן הוא מתחייב מצד מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין זה משנה שלמעשה המלאכה מתבצעת ע"י כח המים.

רבים מהאחרונים שדנו בדברי המגן אברהם התמקדו בראיה שהוא מנסה להביא מהתוספות בשבת דף יח ע"א. כאן אינני נכנס לדיון סביב ראיה זו, אלא ברצוני להתמקד דווקא בסברות האחרות שנאמרו בענין.

רבים רבים מהאחרונים דחו בשתי ידיים את דברי המגן אברהם. הנה לדוגמא דברי הערוך השלחן (ערוך השולחן אורח חיים סימן רנב סעיף ט):

עמג"א סק"ך שר"ל שבנתינת חטים לריחיים של מים ליכא איסורא דאורייתא ע"ש וכבר צווחו עליו כל גדולי עולם הא"ר והפנ"י והת"ש ודקדוקו אינו דקדוק כמ"ש המהרש"א שם וכל הגדולים וחלילה להעלות כן על הדעת ובפרט לפי מ"ש בר"ס זה ודו"ק 

אחד האחרונים הבודדים שמצדדים בדברי המגן אברהם הוא החתם סופר בהערותיו על גליון השלחן ערוך (דבריו מובאים גם בחידושיו על הש"ס: חתם סופר מסכת שבת דף יח עמוד א):

ובגליון מג"א שלי סי' רנ"ב ס"ק כ' כתבתי וז"ל שם. בס' אבן עוזר לקמן סי' שכ"ח דוחה כל ראיות והעלה שיש בו חיוב חטאת וצ"ע לדינא. לכן כשיש דחק סמוך לפסח רגיל אני לצוות שימכרו להנכרי בעל הרחיים את החטים וכל הכלים ואומרים לו, כשמניח אותם לשמרם מחמוץ. אזי אפשר שיחזרו ויקחו ממנו הקמח אחר הפסח עיין לקמן סי' ש"ז סעיף ג' והישראל יושב ומשמר ועש"ך יו"ד סי' קט"ו סק"כ וק"ל. ומה שקשה על ראיות מג"א מתוס' כבר תי' יפה בתוס' שבת ע"ש. דהכי קאמר דהי' לי' לרבה לומר דבמלאכה דאתי' ממילא כעין רחיים מודה ב"ה לב"ש דאיכא למטעי טפי ולמגזר ע"ש אטו שבת שיאמרו שאין בו איסור אע"כ דאה"נ אין בו חטאת ע"ש. ויותר נראה מ"ש בגליון ש"ע קטן בשערי תשו' והוא קרוב לדברי מחצית השקל. ופותקין מים לגינה נמי מילוי מים כל היום אין בו חיוב חטאת דוקא משקה מים לזרעים ממש עיין לשון רש"י מ"ק ב' ע"ב. אבל למלאות ניגרי הגן מים ליכא לא חורש ולא זורע. וכדברי מג"א מוכח בירושלמי לפמ"ש רשב"א בחי' דמשמעותי' כרבה משום גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת ומסיים התם בירושלמי דלב"ש פותקי' מים וכו' אבל לא יתן חטי' וכו' משום השמעת קול. א"כ ש"מ בחטים לתוך רחיים ליכא למגזר משום דבשבת עצמו נמי ליכא איסור דאורייתא. וצ"ל שאני פת בתנור דכך הי' במשכן דכל בישול ואפי' נעשה ממילא. אבל טחינה במשכן הי' ברחיים של יד וכן מצודה הי' צד ממש לא ע"י פרישת מצודה. לכן כל שיעשה ממילא פטור וכ"כ קרבן נתנאל. וא"כ אזדא ליה ראיה של אבן עוזר סי' שכ"ח מזורה ורוח מסייעו דהתם הכי הוה במשכן דכל זורה הוה ע"י רוח משא"כ רחיים של מים שטחנו בשל יד, ומ"ש מצד צבי לק"מ כיון דהצבי רץ מפני הכלב שרודפו. האדם העומד לפניו וגדר דרכו הוא הצד בידים. כצבי בבית ואדם יושב על הפתח דחייב משום צד. עכ"ל על הגליון מג"א שם:

החתם סופר מביא בשם הקרבן נתנאל (שדבריו נסובים על דברי הרא"ש), שלמעשה יש להבין את דברי הגמרא בבבא-קמא אחרת ממה שכתבנו לעיל, שלענין חיוב מלאכות שבת כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת הרי הוא חייב מדין תורה. במקום זאת, יש להבין את הגמרא האומרת "ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה" - שלענין שבת מה נקרא מלאכה נלמד מהמשכן - וזורה במשכן היה ע"י הרוח. אך אי אפשר ללמוד מכאן לכל מלאכות שבת שע"י הרוח והמים יהיו חייבים מהתורה.

האגלי-טל דן בדברי המגן אברהם, גם הוא דן בעיקר בראיה מדברי התוספות, אך לבסוף מביא גם את הסברא הבאה:

והדין ברור דלא כמג"א והנותן חיטים לרחיים של מים חייב, וכמו ברחיים של יד שמנענע הרחיים בידיו חייב, ה"נ הנותן לתוך רחיים של מים דהא אין חילוק בין מקרב הדבר אל האש או האש אל הדבר כמ"ש התוס' ריש הכונס.

לדברי האגלי-טל הסיבה שיש לאסור הוא שאין הבדל בין אם מקרבים את המקבת אל הרחיים או אם מקרבים את החטים אל הרחיים. לדבריו, מי שמכניס חטים לתוך רחיים - למעשה פשוט עושה את הפעולה ההפוכה. במקום להחזיק את החטים במקום אחד ושם לכותשם ע"י הנעת המכתשת מעלה ומטה, הרי שברחיים של מים המכתשת נעה כבר מעלה ומטה והוא מכניס לתוך המכתשת את החטים.

יש עוד מה להאריך בדברי המגן אברהם ובמה שאחרונים אחרים כתבו עליו, אך לעת עתה נוסיף רק נקודה אחת והיא נוגעת למה שנכתב במאמר שהבאתי לעיל. אמנם נראה שהמגן אברהם יחלוק על האגלי-טל בדיוק בנקודה בה עוסקת המאמר, כלומר: המגן אברהם יסבור שכל עוד האדם לא מבצע את פעולת המלאכה (מלאכת הטחינה) הרי שזה לא מה שאסרה תורה (למעט באותם מלאכות שזה ממש מה שאסרה התורה, כדוגמת זורה ומבשל). עם זאת, לא לגמרי ברור לי שניתן להביא את דעת המגן אברהם כסיוע למקרה שהאדם הוא זה שגם מפעיל את כל המערכת. האם גם במקרה כזה, שהאדם הוא זה שהכניס את גלגל המטחנה לתוך המים, בטרם הכניס את החטים, ואח"כ הכניס את החטים לתוך הרחיים, עדיין יסבור המגן אברהם שאין בו איסור תורה? אינני בטוח. 

ה"כשר סוויטש" - המתג הכשר

חשבתי שאתייחס לנושא הזה רק אחרי ראש השנה, אבל בשעה טובה סיימתי את הדרשות והשיחות לראש השנה ושבת שובה, כך שיש מעט פנאי לזה כעת.

ישנה חברה אמריקאית שהמציאה "מתג כשר". המתג בא להחליף כל מתג תאורה שיש לכם בבית, כשהעיקרון המנחה אותו הוא שהאדם מזיז חתיכת פלסטיק שלאחר כמה זמן ימנע ממערכת לפעול, שבתגובה ידליק את התאורה. אלא מאי, שהם התחכמו קצת יותר, והם חיברו בין מניעת הפעולה האלקטרונית לבין הדלקת התאורה מספר מנגנונים שבאופן סטטיסטי יכולים למנוע או למצער לעכב את הדלקת התאורה. פירוש הדבר הוא שאחרי שהזזתי את חתיכת הפלסטיק התאורה תדלק בצורה מושהת. אורך ההשהיה משתנה באופן רנדומלי. תיאורטית יש אפילו סיכוי סטטיסטי שהמערכת בכלל לא תגרום להדלקת התאורה בסופו של דבר.

הממציאים של הפטנט הגאוני הזה משום מה חושבים שהם יגרמו לשינוי בעולם היהודי, ומפרסמים בארצות הברית (או לפחות באתר שלהם) כאילו שהם המציאו את השעון-שבת של הדור הבא.

באתר שלהם ישנם מספר תשובות הלכתיות בנושא. קראתי את הארוך שבהם, שאינני יודע מי כתבו. יש בו תיאור מפורט של המערכת, וכך גם תיאור של מערכות גרמא הקיימות כיום (ואינן מותרות לשימוש, חוץ מאשר לצרכים ביטחוניים או רפואיים). לאחר מכן מתחיל דיון של פסיק-רישא. אך הבעיה היא שפסיק-רישא זה דיון רק במקרה של "דבר שאינו מתכוין", אך בניגוד ל"גורר אדם מטה כסא וספסל" שבו האדם מתכוין סך הכל להעביר חפץ ממקום זה למקום אחר, כאן האדם מתכוין לבצע את המלאכה. נידון דידן דומה יותר לאדם הגורר או דוחף מחרשה קצת מקולקלת במטרה לחרוש, כאשר לפעמים הוא מצליח לחרוש ולפעמים לא. פעולה זו היא הרבה יותר קרובה לאיסור תורה.

מחבר התשובה מתייחס לנקודה זו וכותב:

ואם תאמר שכל ההיתר בפעולה שאינה פסיק רישיה זהו רק בדבר שאינו מתכוין, אך כאן האדם מתכוין שהחשמל ידלק, והרי זה דבר המתכוין שאפילו כשאינו פסיק רישיה אסור. יש לומר כיון שבפעולתו הוא אינו מדליק שום חשמל אלא רק הסרת המונע וכו' כדלעיל, ואין הדלקת החשמל מתייחסת אליו, ועצם הפעולה שהוא עושה היא נקראת מעשה המותר, זהו דומה לגרירת מטה כסא וספסל שהיא פעולת היתר ונחשב דבר שאינו מתכוין ביחס לחריץ שנעשה על ידי כך. ובתוספת ביאור, ההיתר הכללי של דבר שאינו מתכוין בנוי על כך שאני מחלק את הפעולה לשתיים, אף על פי שהוא גורר מטה ובגרירתה עושה חריץ, אני מחלק את הפעולה לשתיים, מה שהוא מתכוין - לגרור מטה - אני מייחס אליו, ומה שהוא אינו מתכוין - לעשות חריץ - אני לא מייחס אליו. אם כן כאן כיון שאין הדלקת החשמל מתייחסת אליו, הרי הוא כאילו מתכוין. 

אני אינני מבין את דבריהם, וקשה לי לקבלם ללא ראיה ברורה. כפי שכתבתי, מדובר כאן על עשיית מלאכה באופן שרגילים לעשותו ומתוך מחשבה לעשות אותו. אלא, שהמלאכה מתבצעת בשיהוי מסויים לאחר הפעולה. אולי כדי להוסיף על דברי לעיל, הייתי מדמה זאת למישהו שנותן מכה לחמור שלו שמושך במחרשה מתוך מחשבה שהחמור שלו ילך לשדה עם המחרשה. האם זה לא קרוב לאיסור תורה?

אוסיף עוד שבאתר שלהם יש תשובה מהג"ר זלמן נחמיה גולדברג (הגרז"ן) בו הוא דן בשאלה (קישור):

האם מותר לפתוח חלון בחדר שנר דולק, אם כעת אין רוח בחוץ אכן בעוד זמן מאוחר בלילה ברור שיכנס רוח שיכבה הנר, אם מותר כעת לפתוח כשכוונתו היא באמת לכך שהנר יכבה? 

באתר מישהו הוסיף בסוף השאלה את המילים "בנוגע לkosher switch".
הגרז"ן מסיק:

ולפי כל זה נמצא שאין ראיה להתיר בנידון דידן שאולי אסור מדרבנן מחמת גרמא שאסור מדרבנן. 

מדוע הם שמו את התשובה הזאת באתר שלהם, אינני יודע.

יש עוד תשובה באתר מרב אמריקאי, הרב אליהו בן חיים (קישור). גם את דבריו לא הבנתי כלל.

עוד באתר יש רשימה ארוכה של רבנים וגדולים מהארץ ומחו"ל שנתנו את הסכמתם לשימוש במתג זה לכתחילה (קישור). אמנם, אחרי מכתב התמיכה באליאור חן שום דבר כבר לא יפתיע אותי, ובכל זאת אני לא מבין איך קורים דברים כאלה.

הרב ישראל רוזן פרסם מכתב ובו כתב שהוא היה אצל הרב נויברט ושהוא אמר שהוא מעולם לא התיר להשתמש במתג זה לכתחילה. באתר האשימו את הרב רוזן שהוא נוגע בדבר, כראש מכון לצומת המפתח פטנטים דומים.

בישול בשבת: בישול ע"י שעון שבת - המשך

לפני כשבועיים ראינו את דעתו של הג"ר צבי פסח פרנק בשאלה: האם מותר להעמיד מרק קר על גבי פלטה כבויה שעתידה להידלק ע"י שעון שבת?
לדברי הרב פרנק הדבר קרוב להיות איסור תורה. ניתן לסכם את נימוקיו כך:
א. לכל הפחות יהיה כאן איסור דרבנן כפי שכתב הרמ"א שאסור (מדרבנן) לישראל להניח קדרה על תנור החורף ביודעו שהשפחה הגויה תבוא אח"כ להדליק את התנור וכך תתחמם הקדרה.
ב. מכיוון שבמקרה שלנו אין תלות בדעתו של אדם אחר אלא בשעון, ומכיוון שלמעשה תתקיים מחשבתו של האדם שהמרק יתחמם, הרי שזה ממש איסור מבשל בשבת - ומה אכפת לי אם זה יתחמם בחצי שעה או בשעה? המרק הונח על הפלטה כדי להתחמם ובפועל הוא אכן יתחמם.

הג"ר עובדיה יוסף (יביע אומר י' או"ח סימן כו) חולק לחלוטין על דברי הרב פרנק ומתיר לכתחילה להניח מרק קר על גבי פלטה כבויה.
ראשית, הוא אומר, בודאי שאין כאן מלאכה דאורייתא. מה שהאדם עושה כשהוא מניח את המרק על גבי הפלטה הכבויה, זה גורם לכך שהמרק יתחמם לאחר זמן. פעולה שאדם עושה שיגרום בעתיד לעשיית מלאכה - זהו גרמא. גרמא בשבת הוא בודאי לא איסור דאורייתא. ומה שהרב פרנק רצה להוכיח מזה שהזורה ורוח מסייעתו חייב במלאכה דאורייתא - על אף שהאדם רק גרם למלאכה לקרות (והמלאכה עצמה התבצעה ע"י הרוח), דוחה הגרע"י בטענה שכל עוד אין מעשה-איסור אזי זה גרמא - ובבישול מעשה האיסור הוא הנחת תבשיל על גבי מקור חום, דבר שלא קיים במציאות שאנו דנים בה (בניגוד לזורה שמעשה האיסור הוא זרייה לרוח).
דין גרמא בשבת נלמד מהלכה בנושא כיבוי שריפה בשבת (שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד):
ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר.
כלומר, מותר בשבת לעשות מעשה שיגרום למלאכה דאורייתא. הביאור הלכה כותב על דין זה:
לאו דוקא כיבוי דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפילו בכל מלאכות הדין כן

אמנם, הרמ"א מביא על דין זה את דברי המרדכי:
הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ).
אך אחרונים רבים תמהו על הרמ"א שהוא הכריע כמרדכי נגד ראשונים אחרים (עי' שער הציון סימן תקיד ס"ק לא).

ואם הנחת המרק על הפלטה הכבויה שעתידה להידלק הוא בסך הכל גרמא - בודאי שאיסור תורה אין כאן.

אך גם לעניין אם יש כאן איסור דרבנן דוחה הג"ר עובדיה יוסף את דבריו של הרב פרנק.
על דברי הרמ"א בשם תרומת הדשן הוא כותב שיש לעיין מדוע הכריע כך תרומת הדשן והרמ"א בעקבותיו. הוא אף מוסיף כסעיף להקל את מחלוקת הראשונים בדין בישול אחר בישול בלח. אמנם המחבר הכריע שיש בישול אחר בישול בלח, אך מכיוון שכל הדיון כאן הוא בדין בישול דרבנן ניתן להוסיף כסעיף להקל את דעות הראשונים שבכלל אין דין בישול בחימום מרק שהתבשל לפני שבת.

אחד הטיעונים המרכזיים של הרב פרנק הוא שעשיית מלאכה ע"י שעון אוטומטי הוא חמור יותר מעשייתו ע"י אדם אחר, שכן אם המלאכה נעשית ע"י או בשיתוף אדם אחר תוצאת המלאכה תלויה בדעתו של האדם האחר ואילו אם המלאכה נעשית באופן אוטומטי תוצאת המלאכה תלויה אך ורק בדעתו של זה שהתחיל את ביצוע המלאכה.
מעניין שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כתב בספרו מאורי אש פרק ד' סברה הפוכה לחלוטין:
ולפי"ז נלענ"ד חדוש גדול דאיסור העמדת הקדרה קודם ההיסק הוא דוקא אם אח"כ נעשה ההיסק ע"י אדם בין שהוא ישראל ובין שהוא עכו"מ, משא"כ העמדת קדרה בשבת על תנור אלקטרי שהוא ידלק אח"כ מעצמו ע"י השעון בכה"ג קיל טפי משום דמלאכת הבישול שלאח"כ מתיחסת רק להשעון ולהמכונה האלקטרית שבתחנה שהיא מהוה את הזרם וא"כ גם לבסוף אין כאן כלל מלאכה הנעשית ע"י אדם ושרי שפיר לדעת הסוברים דגרמא שרי אף שלא במקום פסידא, אם נאמר דאף בכה"ג שהמלאכה נעשית ודאי לאחר זמן מ"מ חשיב רק גרמא כיון שאינה נעשית מיד.
בסופו של דבר הגרש"ז אוירבך מכריע אמנם לחומרה בדין זה מטעמים אחרים.