יום שבת, 20 במרץ 2021

ביצה בקערה בליל הסדר במוצאי שבת

 מנהגינו לשים בקערת הסדר ביצה זכר לחגיגה. 

כשערב פסח חל בשבת לא היו מקריבים קורבנות חגיגת י"ד, כך שבליל הסדר לא נאכל קרבן חגיגה, אלא קרבן פסח בלבד.

רבינו דוד אבודרהם מביא שגם כשליל הסדר במוצאי שבת נוהגים להניח ביצה, זכר לחגיגה, בקערת הסדר (ספר אבודרהם סדר ההגדה ופירושה):

והרי"ף כתב שאין לחוש כיון שאינו אלא לזכר בעלמא ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש וכן כתב בעל העיטור אל ישנה אדם. 

גם בדברי התוספות אנו מוצאים דיון בנושא הצורך בביצה זכר לחגיגה בליל הסדר במוצאי שבת. 

הם מזכירים דעה האומרת שאין מניחים זכר לחגיגה במוצאי שבת (תוספות מסכת פסחים דף קיד עמוד ב)

אחד זכר לפסח ואחד לחגיגה - כשחל י"ד להיות בשבת אין צריך רק בישול אחד דחגיגת י"ד אינה דוחה את השבת 

אך בהמשך דוחים זאת:

ומיהו אומר ר"י דמ"מ אין לחלק דדמי לחובה אם היינו מניחים מלעשות שני תבשילין וגם יש לחוש שמא לא יעשו בשאר פסחים ואין שום חשש אם אנו עושין אף על גב דלא צריך דליכא למיחש שמא יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד עשינו זכר לחגיגה בשבת והשתא נמי נקריבה בשבת דהקרבה מסורה לזריזין וכשיבנה משה ואהרן יהא עמנו וליכא למיטעי אך הבא להניח מלעשות שני תבשילין אין מזהירין אותו.


יום חמישי, 18 במרץ 2021

ביעור חמץ בשנה בה ערב פסח שחל בשבת

 המשנה מביאה שלוש דעות בדבר השאלה מתי מבצעים ביעור חמץ בשנה בה ערב פסח חל בשבת (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מט עמוד א):

משנה. ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בזמנו. רבי אליעזר בר צדוק אומר: תרומה - מלפני השבת, וחולין - בזמנן. 

ההבנה הפשוטה בהבנת המשנה היא שרבי מאיר סובר שיש לבער את החמץ ביום שישי, חכמים סבורים שמבערים את החמץ בשבת, ורבי אליעזר בר צדוק מחלק בין תרומה שמבערים ביום שישי לבין חולין שמבערים בשבת.

על פניו היה נכון לפי כללי הפסיקה לפסוק כחכמים, שמבערים את החמץ בזמנו. 

הגמרא שם מביאה לכאורה מעשה רב כרבי אליעזר בר צדוק, שאולי מראה שיש לפסוק כמותו:

גמרא. תניא, רבי אליעזר בר צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא ביבנה, וחל ארבעה עשר להיות בשבת, ובא זונין ממונה של רבן גמליאל, ואמר: הגיע עת לבער את החמץ. והלכתי אחר אבא, וביערנו את החמץ. 

אך על פניו אין מכאן ראיה דווקא כרבי אליעזר בר צדוק, שכן יש הסכמה בין רבי אליעזר בר צדוק לבין חכמים שמבערים חמץ של חולין בשבת. 

אך הרי"ף בסוגיא זו כתב שיש לפסוק כרבי אליעזר בר צדוק (רי"ף מסכת פסחים דף טז עמוד א):

וקיימא לן כר' אלעזר בר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא דהלכתא כוותיה: 

 כוונתו של הרי"ף לברייתא בגמרא פסחים (דף יג עמוד א):

ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מבערין את הכל מלפני השבת, ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות, ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות, כדי לאכול עד ארבע שעות, דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע. אמרו לו: טהורות לא ישרפו, שמא ימצאו להן אוכלין. אמר להן: כבר בקשו ולא מצאו. אמרו לו: שמא חוץ לחומה לנו? - אמר להם: לדבריכם, אף תלויות לא ישרפו - שמא יבא אליהו ויטהרם. - אמרו לו: כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח. אמרו: לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום רבי יהושע. 

בברייתא זו רבי אלעזר איש ברתותא סבור ש"מבערין את הכל מלפני השבת", ונראה שכוונתו גם לחולין וגם לתרומה, אך משיירין מן התרומה הטהורה כדי לאכול סעודות שבת. קל לראות שזה לא בדיוק זהה לדעה של רבי אליעזר בר צדוק מהמשנה בדף מט, הסובר ש"חולין - בזמנן". 

אך גם שם פוסק הרי"ף שהלכה כרבי אלעזר איש ברתותא.

בעל המאור על הרי"ף בשני המקומות תמה על הרי"ף: כיצד הוא סבור שרבי אלעזר איש ברתותא סבר כרבי אלעזר בר צדוק? ועוד, מדוע לא פסק הרי"ף כחכמים? 

עוד כותב בעל המאור שמחלוקת רבי מאיר וחכמים היא כמחלוקת רבי יהודה וחכמים לענין ביעור חמץ, שרבי יהודה סבר שביעור חמץ אך ורק בשריפה - ורבי מאיר כאן הולך לשיטתו, ולכן סבר שיש לבער את החמץ לפני השבת (כי אי אפשר לעשות שריפת חמץ בשבת). ואילו חכמים סבורים שמבער חמץ בכל דרך שהוא, ואת זה אפשר לעשות גם בשבת. ומכאן, סבור בעל המאור, שלא פוסקים כרבי יהודה שביעור חמץ בשריפה. 

הר"ן על הרי"ף כתב ליישב את דברי הרי"ף שהלכה כר"א איש ברתותא רק בתרומה, אך בחולין הלכה כחכמים:

וזה שאמר הרב אלפסי ז"ל דקי"ל כר' אלעזר בר צדוק דקאי כרבי אלעזר איש ברתותא בתרומה קאמר דאילו בחולין פשיטא דקיימא לן כותיה דרבנן דפליגי עליה דר' מאיר בחולין כותיה קיימי ועוד דקיימא לן מעשה רב 

על דברי הר"ן הללו מקשה הבית יוסף (בית יוסף אורח חיים סימן תמד אות א ד"ה ארבעה עשר):

ודבריו תמוהין בעיני דהיאך יעלה על הדעת שהרי"ף לא בא לפסוק הלכה בחולין אלא בתרומה שהוא דבר שאינו מצוי בזמן הזה וכבר נודע שאין דרכו של הרי"ף לכתוב אלא דברים הנוהגים בזמן הזה 

לכן מסביר הבית יוסף שלדעת הרי"ף גם חכמים מודים שעושים ביעור חמץ בערב שבת, אלא שהם סבורים שניתן לשייר מזון שתי סעודות לשבת, ואם יוותר ממזון זה משהו אז יבערו אותו בשבת:

וחכמים אומרים בזמנן - פירוש מבערין את הכל לפני השבת חוץ ממה שצריכין לשתי סעודות שמשיירין אותו לאכול בשבת ואם יותיר ממה ששיירו יבערו אותו בזמנו דהיינו ביום השבת 

 

הרמב"ם פסק את הסוגיא כך (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ג):

חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת שהוא ליל שלשה עשר ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע והשאר מבערו מלפני השבת, ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו. 

והראב"ד השיג עליו והביא את שיטת הרי"ף - לפסוק כרבי אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר צדוק, וכתב שלדבריהם חולין מבער בזמנן:

חל ארבעה עשר להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי שלשה עשר ומניח מן החמץ. א"א הרב ז"ל (לדף מט) לא כתב כן אלא בתרומה הוא שמבער ומשייר אבל בחולין אינו מבער כלום אלא בזמנו כר' אלעזר איש ברתותא וכר' אלעזר בר' צדוק דתרוויהו ס"ל דהדדי וכן עיקר.

כיצד הבין הרמב"ם את הסוגיא? כמי הוא פסק? 

אם נקבל את הסברו של הבית יוסף בדעת הרי"ף הרי שהרמב"ם פסק כמותו, אלא שצריך להבין מדוע הוא כתב שהחמץ הנשאר בשבת רק מבטלו וכופה עליו כלי, ולא כתב שמבערו. 

המגיד משנה מסביר שהרמב"ם פסק כפשט לשונו של רבי אלעזר איש ברתותא ש"מבערין את הכל מלפני השבת" וזה הולך לשיטת רבי מאיר (שהמגיד משנה כנראה גרס שדעה זו אינה של רבי מאיר, אלא כתובה בסתם) במשנה בדף מט. 

בעל ערוך השולחן דן בדברי הרי"ף והרמב"ם בפתיחה לפירושו על ההגדה "ליל שימורים" (קישור). 

כך הוא מסביר את שיטת הרי"ף:

לדבריו, הרי"ף סובר עקרונית כחכמים, אך רק לגבי חולין, ולא לגבי תרומה. אך כיוון שהוא לא רצה להאריך הוא "התחכם" וכתב לפסוק כשני הרבי אלעזר. 

לגאון הרוגוצ'ובר יש כאן חידוש גדול. לדידו יש בכלל להבין את המשנה אחרת (צפנת פענח הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ג):

חל י"ד להיות כו'. הנה באמת נ"ל פי' אחר בהמשנה דזה לא קאי אשבת רק אערב שבת ובזה פליגי ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דמבערין הכל לפני שבת ר"ל בערב שבת לפני שקיעת החמה ולא קבעינן לה זמן כבכל ע"פ וכן מבואר בירושלמי כאן פ"א ע"ש עם חשיכה וכן מבואר בבעה"מ וחכמים ס"ל בזמנו דגם בע"ש קבע לה זמן בשעה ו' וראב"צ ס"ל דתרומה ממתין עד ע"ש עם חשיכה וחולין בע"ש בשעה ו' וכן מבואר בירוש' כאן פ"ג דאמר אתיא דראב"צ כר"ג דר"ג מאחר באכילת תרומה ע"ש אך עי' בתוספתא כאן לא משמע כן וע"ש ד' י"ג ע"א: 

 ועדיין נשאר לעיין מדוע הרמב"ם כתב "ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי", ולא כתב שיש לפוררו ולזרות לרוח וכך לבערו. 

הרב יוסף צבי רימון בספרו "ערב פסח שחל בשבת" (מהדורת תשס"ח) מביא שתי אפשרויות להסביר את דעת הרמב"ם:

1. מצד הלכות שבת: המשנה למלך (הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ג) הבין ש"לדעת הרמב"ם אסור לפרר הלחם בשבת דהוי תולדה דטוחן", ולכן אפשר להסביר שהרמב"ם כתב לא לבער את החמץ בשבת.

2. מצד דיני ביעור חמץ: לדעת הרמב"ם די בביטול חמץ כדי לקיים מצוות תשביתו (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה ב):

ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. 


יום שלישי, 9 במרץ 2021

ביקורת ספרים: פרשני המקרא, מאת: הרבנית ד"ר אביגיל ראק


נהניתי מאד מקריאת הספר "פרשני המקרא". הספר מבוסס על שיעורים של הרבנית ד"ר אביגיל ראק ז"ל שמסרה בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר-עציון. לאחר שהשיעורים התפרסמו במסגרת בית המדרש, המחברת הכינה את השיעורים להוצאה לאור כספר, אך לא זכתה לברך על המוגמר כשמחלת הסרטן הכריע אותה. לאחר פטירתה, בעלה הרב יהודה ראק ובני משפחתה, גמרו את המלאכה והוציאו את הספר לאור עולם. 

הספר מכיל למעלה מעשרים פרקים, כאשר כל פרק מוקדש לאחד מפרשני המקרא, החל מאונקלוס, עבור ברס"ג והראשונים וכלה ברב מרדכי ברויאר. 

כל פרק פותח בסקירה של תולדות הפרשן, ולאחר מכן על הרקע ההיסטורי לכתיבת הפירוש, כשברבים מהפרקים המחברת מסבירה כיצד אופי הפירוש קשור ברקע ההסטורי של התקופה. כך לדוגמא, היא מראה כיצד הפרשנים הראשונים כתבו את פירושיהם כקונטרה לרוחות לפירושי התורה של הדתות השכנות. לעומת זאת, פרשנים אחרונים כתבו את פירושיהם כקונטרה לפירושי היהודים המשכילים והרפורמים. 

המחברת משתמשת בידע אקדמי רחב כדי לתאר את קורותיהם של הפרשנים ואת הנסיבות ההיסטוריות בהם נכתבו פירושיהם. אך הכתיבה אינה בשפה אקדמית, אלא בשפה השווה לכל נפש. הקורא ממש מרגיש כיצד העולם והידע האקדמי יכול להפרות את לימוד התורה. 

לאחר מכן, בכל פרק המחברת מסבירה את שיטתו של הפרשן, כיצד פירושו שונה מהפירושים שקדמו לו, אילו מגמות בולטות קיימות בפירושו, וכד'. לכל נקודה בה עוסקת המחברת, היא מביאה לפחות דוגמא אחת שתמחיש את העקרון. 

כך לדוגמא היא עוסקת ביחסו של ראב"ע לקראים, באופן בו דבק הרשב"ם בפשט גם על חשבון פרשנות שונה בחז"ל לפסוקי מצוות, וכן בנטייתו של הרלב"ג לצמצם את התערבותו של הקב"ה בטבע. 

בפרשנים הפחות מוכרים, כדוגמת ר' יוסף קרא, היא מקדישה כעשרה עמודים, וככל שהפרשן מוכר יותר, וכתביו מרובים יותר, היא מקדישה יותר עמודים. את מספר העמודים הרב ביותר בספר תופס כמובן רבן של ישראל, רש"י, עם כחמישים עמודים. 

הספר מכיל למעלה מ400 עמודים, מתוכם כ300 עמודים העוסקים בפירושי הראשונים, כשהאחרון שבהם הוא הספורנו, ועוד כמאה עמודים העוסקים בפירושי אחרונים כשהראשון שבהם הוא הכתב והקבלה. חלק מכם בודאי שמים לב שיש כאן קפיצה גדולה בזמן בין שני חלקי הספר. חשבתי לעצמי, האם ישנם מפרשים בין תקופת הספורנו (תחילת המאה ה16) לבין הכתב והקבלה (שכתב את פירושו בתחילת המאה ה19) שהייתי מצפה לראות בספר מסוג זה. שני מפרשים עלו בראשי כחסרים: הכלי-יקר (תחילת המאה ה17) והאור-החיים (תחילת המאה ה18). חבל על דאבדין ולא משתכחין, שלא נזכה לראות מהמחברת ז"ל מהדורות מורחבות בעתיד. 

יום חמישי, 4 במרץ 2021

"בשעה שירד משה מלפני הקב"ה" - לפרשת כי-תשא

הגמרא בשבת (פט ע"א) מתארת את הרגעים שלאחר מסירת התורה למשה:

וא"ר יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ ... הלך אצל משה אמר לו: תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה? א"ל הקב"ה למשה: משה בדאי אתה?! אמר לפניו: רבונו של עולם חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי?! אמר לו הקב"ה למשה: הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר "זכרו תורת משה עבדי וגו'":

הסיפור המתואר כאן מתרחש בפרשה שלנו, פרשת כי-תשא. אנו יכולים להניח שמדובר כאן בפעם הראשונה שבה התורה עושה את דרכה מהשמים לארץ, דהיינו הלוחות הראשונים. לכן, אפשר אם כן לשער, שהשטן בסיפור מפספס את מסירת התורה למשה, בדיוק בגלל שהוא עסוק כעת עם מעשה העגל במחנה. כשהוא חוזר לשמים הוא לא מבין היכן היא התורה. הוא הרי דאג כעת שלא יהיה מי שראוי לקבל את התורה בארץ!

כלומר, מאחורי הסיפור המדרשי הזה מסתתרת שאלה של חז"ל: מדוע בשעה שנצטווה משה "לך רד כי שחת עמך", החליט הקב"ה גם "ויתן אל משה... שני לוחות העדות"? הסברא נותנת שהקב"ה יאמר לו: רד וטפל בעם וכשיהיו מוכנים לקבל תורה תחזור ותקבל את הלוחות! גם מבחן התוצאה של שבירת הלוחות מצביע על כך שאולי נכון היה לא למסור למשה את הלוחות במועד הזה.

את שאלתם זו, מציבים חז"ל בדעתו של השטן, זה שאחראי במידה מסוימת למעשה העגל.

כבמדרש הקודם בו הקב"ה אומר למשה לאחוז בכסא הכבוד ולהשיב למלאכים, גם כאן הקב"ה משאיר למשה לענות על שאלתו של השטן.

תשובתו של משה לשאלה היא: "וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה?". הקב"ה נתן תורה דווקא לאלו שמכירים בחולשתם כבני אדם. מתן תורה, גם בשעה שישראל חוטאים בעגל, זו הצהרה של הקב"ה: התורה לא ניתנה לבני האדם כי הם מושלמים. להיפך, התורה ניתנה לבני האדם כדי שיהיה להם את השאיפה להיות מושלמים. מי שמכיר בדרך הארוכה שיש לו, הוא הראוי באמת לקבל את התורה, ושהתורה תיקרא על שמו.