הספר "גישת התמורות" בהוצאת מגיד וישיבת מעלה גלבוע מציע לקוראים "גישה חדשה בלימוד התורה".
הספר הוא אסופת מאמרים בעריכת ד"ר חזי כהן ואביעד עברון, חלקם ישנים וחלקם חדשים, המציגים בפני הקורא גישה ללימוד התורה שהתפתחה בישיבות הקיבוץ הדתי. לפני שניכנס לפרטי הספר, אני רוצה לברך על היוזמה להוציא אל העולם הרחב את פירותיו של בית מדרש שעד כה היו נעלמים מעיני הציבור הרחב. אני חושב שיש בזה ברכה רבה, הן לאלה שמחוץ לאותו בית מדרש שנחשפים לגישות ולתורות חדשות, והן לאלה שבתוך אותו בית מדרש שדבריהם עתה יהיו חשופים ונתונים לביקורת עמיתיהם. אני מקווה שהספר הזה יהיה תמריץ גם לישיבות אחרות להוציא את תורתם הייחודית לאור עולם.
הספר מתמקד בחלקים ההלכתיים של התורה, ולמעשה בא להתמודד עם קושיות ביקורת המקרא בדבר סתירות בין מקומות שונים במקרא, וכן בדבר ייתורים בפסוקים בחלק מפרשיות התורה. על פי רוב גם חז"ל התייחסו לאותם סתירות וייתורים, אך גישת חז"ל היתה לתרץ ולחלק נקודתית בין המקורות הסותרים. ביקורת המקרא ביקשה לתת תשובה כוללנית והציעה לעולם את תורת התעודות הטוענת שהתורה ערוכה ממספר תעודות שונות. בדורנו הציע הרב מרדכי ברויאר את שיטת הבחינות שביקשה לאמץ גם כן גישה כוללנית וקיבלה את הרעיון של מספר תעודות, אלא שטענה בתוקף שהעורך הוא הקב"ה נותן התורה, ושהסתירות באות לשקף למקבלי התורה וללומדיה בחינות שונות של הקב"ה.
גישת התמורות אינה מציעה גישה כוללנית לפתרון הסתירות בתורה, אך כן מגבשת עיקרון, או כלי עבודה, שיכול לסייע ללומד להתמודד עם סתירות כאלה. העיקרון אומר שיש חוקים או הלכות בתורה שעברו תמורה, או שינוי, במהלך זמן כתיבת התורה (כרגע נניח שמדובר מזמן מעמד הרב סיני ועד לערבות מואב).
הדוגמא המובהקת שאף חוזרת מספר פעמים בספר הוא היתר אכילת בשר תאווה. בפרשת אחרי מות, במדבר סיני, לפי דעת רבי ישמעאל, נאסר על ישראל לאכול בשר ללא שחיטת הבהמה באוהל מועד. ואילו בפרשת ראה, בערבות מואב, הדבר הותר לבני ישראל. הנה דוגמא מתורת התנאים להלכה שעברה תמורה. בתחילה היא ניתנה באופן אחד, שהתאים לתנאי החיים במדבר, וכעבור ארבעים שנה היא שונתה באופן שיתאים לתנאי החיים בארץ ישראל.
זו דוגמא שנדמה שקשה לחלוק עליה. כעת השאלה היא האם יש עוד מקרים כאלה בתורה בהם ניתן להצביע על שינויים ותמורות במצוות התורה. גם אם לא ניתן להצביע בודאות על מקרים כאלה, יתכן ויש בפנינו גישה פרשנית שניתן להחיל על מקומות שונים בתורה. בזה עוסקים המאמרים שבספר "גישת התמורות".
מאמרי הספר מחולקים לשני שערים: מבואות (שלושה מאמרים) ועיונים (שבעה מאמרים). הספר מסתיים במאמר חתימה של הרב אביה הכהן, שהוא אבי גישת התמורות וחתנו של הרב מרדכי ברויאר.
לא מצאתי חידוש גדול במבואות, מלבד עצם הצגת הגישה, אך הם בהחלט הצליחו לפתח אצלי תיאבון להגיע לעיונים ולהיווכח לאן ניתן לקחת את הגישה החדשנית הזאת. לאחר שסיימתי את המבואות וקראתי את שבעת המאמרים בעיונים, הרגשתי שבמקום להניח בפני שולחן ערוך, הגישו לי משהו שלא היה לגמרי אפוי. אבאר את דבריי.
נתחיל בכלל ונגיע לפרטים.
חלק גדול מהספר עוסק בסתירות שבין ספר דברים לשאר החומשים. ככלל, גישת התמורות אומרת שלקראת הכניסה לארץ חלק מההלכות שהיו נפוצות מזמן יציאת מצרים או מעמד הרב סיני, ושהתאימו לחיים במדבר, עברו תמורה ושינוי על מנת להתאים לחיים בארץ ישראל. לי באופן אישי, הכלל הזה נשמע משכנע, הגם שכשיורדים לפרטים (ונעשה זאת בהמשך) נתקלים בקשיים.
ועם זאת, ברמת הכלל, מי שטוען שהמצוות בספר דברים השתנו בכוונה מהאופן בו נאמרו בספרים השונים, היה מן ראוי שיתמודד גם עם שאלת מעמדו של ספר דברים בכלל. כוונתי להתמודדות עם שאלת הרב יצחק אברבנאל (אברבנאל דברים הקדמה):
שאלתי ובקשתי
אם משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. רצוני לומר ספר אלה הדברים. היה מאת ה' מן השמים והדברים אשר בו משה אמרם מפי הגבורה. כיתר דברי התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. אלו ואלו דברי אלהים חיים מבלי היות בהם שנוי וחלוף.
או אם ספר משנה התורה הזה אמרו משה מעצמו חברו ואמרו כמבאר מה שהבין מהכוונה האלהית בביאור המצות וכמו שאמר הכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת כדרך יודעי דעת ומביני מדע שיבארו על ספר כל הדבר הקשה דברים שכסה אותן עתיק יומין:
כלומר, ברמת הפרט (שמצוות פלונית עברה תמורה) הדבר יכול להיבחן לגופו. אך כמי שנחשף לראשונה לגישה הזאת, הייתי מעוניין להבין את התפישה הכללית של המחזיקים בשיטה: מתי נאמרו התמורות למשה, יחד עם המצווה בגרסתה הראשונית, או רק מאוחר יותר? והאם בכלל נאמרו למשה, או שהוא אמרם מדעתו?
נעבור עתה לפרטים.
יש בספר שבעה מאמרים בחלק העיונים. מתוך השבעה, שלושה מאמרים השאירו אותי בתחושה שהזכרתי לעיל: תבשיל שלא אפוי דיו. אפתח אתם.
ד"ר חזי כהן במאמרו "מה בין הפסח בשמות לפסח שבדברים" מציע שמלכתחילה ניתנה מצוות הפסח במצרים ל"חוקת עולם" להיאכל בבית, צלי, ומן הכבשים ומן העזים, ולמרוח מדמו על מזוזות הבתים. בעת הכניסה לארץ, ועם גיבוש עבודת מקדש מרכזית, הומר מריחת הדם על המזוזות בכתיבת פרשיות על המזוזות, והפסח עבר מהיותו חלק מטקס כמו-מאגי להיותו קרבן ככל הקרבנות.
נעצור כאן לרגע ונבחן את הדברים. נניח שהתורה היתה מורה הפוך: בחומש שמות או ויקרא היתה מציגה את קרבן הפסח ככזה שנשחט במשכן וחלים עליו כל דיני הקרבנות, ואילו בספר דברים הוא היה מוזכר כזבח הנאכל בבית בחוג המשפחה. אני מניח שניתן היה לכתוב מאמר המציג את גישת התמורות, ומראה כיצד על הפסח עבר תמורה דומה שעבר על אכילת בשר תאווה הנובעת מכך שעם ישראל כבר אינו במדבר וחונה סביב למשכן, אלא פרוס בכל מרחבי ארצו ומרוחק מהמקדש. בעיני, האפשרות הזאת אינה מופרכת, וככזאת מחלישה את הטענה המרכזית במאמר.
נחזור למאמר. המוטיבציה מאחורי ההצעה במאמר, הוא הגדרתו של הפסח במצרים כ"חוקת עולם". לולי זאת, ניתן היה לומר שהתמריץ לשינוי היה הקמת המשכן. אך אם הקמת המשכן היה התמריץ, הרי שאין כאן שום "חוקת עולם", הרי המשכן נחנך פחות משנה מיציאת מצרים. לכן, המחבר מתאמץ לטעון שהתמריץ לשינוי הוא הכניסה לארץ, ושהפסח שנחוג בפרשת בהעלותך (הידוע כפרשת פסח שני) נחוג כבפסח מצרים בבתים (אוהלים במקרה הזה)! לכן, הוא נדחק לומר ש"הפירוש הסביר ביותר לביטוי 'בדרך רחוקה' הוא שהאדם רחוק מביתו, ולא מן המקדש המרכזי".
אך הדברים מופרכים מעיקרם, שכן הם מתעלמים מעניין האנשים הטמאים. היכן מצינו בפסח מצרים שטמא אינו אוכל מהפסח ומנוע מלקיים את המצוה? ברור הוא שכל ענין הטומאה והטהרה בפסח זה חידוש מעצם היותו של מקדש מרכזי, והיותו של הפסח קרבן המובא למשכן ככל קרבן. וכמו שהטמאים מנועים מלהיכנס למקדש (ולא לביתם הפרטי), כך מי שנמצא בדרך רחוקה מנוע מלהיכנס למקדש, ולא לביתו הפרטי.
מלבד זאת, עוד הערה קטנה, חסר במאמר התייחסות לשינוי מאכילת הפסח צלי ולא מבושל בפרשת בא, לאכילתו מבושל בפרשת ראה.
הרב דוד ביגמן במאמרו "השפעת היתר שחיטת חולין על דיני הקדשת בכור בהמה ובישול גדי בחלב אמו" דן בסתירה הקיימת במצוות הפרשת בכור בהמה. בפרשת קרח מופיע שהבכור נאכל לכהנים, כפי שנאמר לאהרן: "כל פטר רחם [...] יהיה לך". לעומת זאת, בפרשת ראה הבכור נאכל לבעלים: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך". לדבריו, לפני היתר אכילת בשר תאוה (שוב, לשיטת רבי ישמעאל) לא היתה שום ייחודיות במצוות בכור אם הוא היה נאכל לבעלים, וקיום המצוה בבכור לא היתה שונה מכל זביחת בהמה שהצריכה הבאה לאהל מועד. אך לאחר היתר אכילת בשר תאוה, הרי שבהבאת הבכור למקדש ושחיטתו שם כבר יש ייחודיות וכבר אין צורך למוסרו לכהן, והבעלים יכולים לאכלו בסעודה משפחתית. לכן, חלה תמורה בהגדרת המצווה בין פרשת קרח, לערבות מואב.
[זה לא נאמר במאמר, אך לכאורה אם הטענה היא ש"ייחוד הבכור באמצעות סעודה משפחתית מתאפשר רק לאחר היתר שחיטת החולין", הרי שצריך להסביר שחלה תמורה גם בדין הפסח ומעשר בהמה הנאכלים לבעלים. אך לא ברור אילו סימוכין יש לטענה כזאת.]
מן הסתם אתם שואלים את עצמכם: כיצד הבנה זו מסתדרת עם ההלכה הפסוקה שהבכור נאכל לכהנים?
לשאלה זאת אין התייחסות. ואמנם, היה מקום לשאול זאת גם על המאמר העוסק בפסח, אך מפרי עטו של רב וראש ישיבה היתה לי צפייה שתהיה לכך התייחסות.
הרב דוד ביגמן והרב אביה הכהן במאמרם "מוודאות לספק: עיון בפרשת סוטה" מציעים שפרשת סוטה עצמה עברה תמורה. היו היתה פרשה מקורית, ומתי שהוא היא עברה תמורה ונוספו לה פסוקים. לדבריהם, כך נראתה הפרשה המקורית (במדבר פרק ה):
(יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
(יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה:
(טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן:
(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה':
(יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:
(יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים:
(כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה:
(כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים:
(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים:
(כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ:
(כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם:
וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ:
(כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:
וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
לדבריהם של המחברים עניינו של הפרשה המקורית הוא כך: "במקור הקדום משתקפת הגישה שעמדתו של הבעל מתקבלת ללא עוררין." והפרשה עברה תמורה כדי להטיל ספק בודאות של גירסת הבעל.
מלבד זאת שציר הזמן לתמורות הללו אינו ברור כלל, ואין התייחסות אליה במאמר, הרי שעצם הצגת "הפרשה המקורית", לדבריהם, מעורר תמיהה.
תקראו שוב את "הפרשה המקורית". מה טיבה של פרשה זו? מה תפקידו של הכהן כאן? ומה תפקידה של המשכן כאן? האם יש לנו פרשה אחרת בתורה שבה המשכן הוא מקום לביצוע עונשים לעוברי עבירה, כפי שמוצג כאן?
כלומדים, מה אנחנו אמורים ללמוד מ"הפרשה המקורית" הזאת? או שמא, אנחנו לא אמורים ללמוד ממנה כלום, אלא רק מהתמורה שהיא עברה, ואם כן למה צריך פרשה מקורית ותמורה, מדוע אי אפשר להסתפק רק בגירסה אחת סופית?
אלו שלושת המאמרים שלא הצלחתי לעכל.
את יתר ארבעת המאמרים אמנם הצלחתי לעכל, אך לא בהכרח יצאתי משוכנע בנחיצות החידוש שבהם.
מאמרו של הרב אביה הכהן על התמורה שעברה פרשת אמה עבריה מפרשת משפטים, בה האמה היא פלגש, לפרשת ראה, בה האמה היא עבד שווה זכויות, לא שכנע אותי שיש כאן התקדמות. [בתוך המאמר הוא דן בדברי הגר"א המשתמש בביטוי "הלכה למשה מסיני" ושואל למה הכוונה. בעיני, פשוט שזה הפניה לביטוי "הלכה למשה מסיני" הנמצא בפי ר"ע כשמשה רבינו יושב בסוף בית המדרש ולא מבין את הנאמר.]
אביעד עברון במאמרו על מצוות התפילין מציע שפשט הציוויים בספר שמות (פעמיים בפרשת בא) הינו כדברי הרשב"ם שמדובר לא במצוה סמלית, אלא באמירה רעיונית. ואלו בספר דברים הציווי על תפילין הינו למצווה מעשית (קשירת דבר מה על היד ובין העיניים). זה המאמר, מכל מאמרי הספר, שנהניתי ממנו הכי הרבה (ושגם אין לי עליו הערות מהותיות).
במאמר של חזי כהן, אביעד עברון ואדיר ריינר על עד אחד מציעים המחברים שהמילה "עד" עד לשנת הארבעים (פרשת מסעי) משמעה בתורה: עד אחד. ואלו משנת הארבעים, ורק אז, התורה מגבילה עדות לשני עדים.
הייתי מציע למחברים שינוי קל בתזה שלהם: המילה עד כשהיא מופיעה סתם, פירושה: עדות. מהי עדות? את זה התורה מגדירה בשנת הארבעים.
המאמר המסיים את חלק העיונים הוא של ד"ר חזי כהן על המשכן והשבת. מאמר זה לוקה בחסר, לדעתי, כי הוא מתעלם ממחלוקת הראשונים האדירה בשאלה אם המשכן הוא לכתחילה או בדיעבד. באותו ענין, אין התייחסות ליחס בין מעמד כריתת הברית בסוף משפטים לכריתת הברית בפרשת יתרו. התייחסות לשתי שאלות אלו (שכמובן קשורים זה בזה, כפי
שהראתי כאן) היתה מוסיפה הרבה למאמר הזה.
בנוסף, יש לבחון כיצד התזה שלו, שעבודת הקרבנות באה כתחליף לדיבור ישיר עם הקב"ה, מסתדר עם עבודת הקרבנות המופיעה בספר בראשית (שזה למעשה קושיית הרמב"ן על הרמב"ם בתחילת ויקרא).
לפני שאחתום עלי לציין עוד נקודה אחד. באחד ממאמרי המבואות, "שער לגישת התמורות", כותב ד"ר חזי כהן:
התמונה שאנו מציגים, שלפיה התורה היא דינמית, שונה מן התפיסה המקובלת המיוחסת לרמב"ם שהתורה אינה משתנה ולא תשתנה גם בעתיד. עמדה זו, שהפכה מקובלת מאד בעולמנו הדתי, אינה היחידה בעולם המחשבה היהודי.
בזמן שהספר הזה היה מונח על שולחני, מדי פעם מישהו היה ניגש ומרים את הספר ומרפרף בו. יותר מפעם אחת ניגש אלי אותו סקרן עם גבות הנושקות בקו השיער ושאל פחות או יותר כך: מה זה הספר הרפורמי הזה על שלחנך?
לאחר שקראתי את הפסקה הזאת, באמת לא ידעתי מה מצפה לי בחלק העיונים. אבל האמת היא שאינני מבין מדוע היא נכתבה. לא מצאתי משהו בספר, גם במאמרים היותר מעיזים (כמו זה על פרשת סוטה) משהו שבהכרח סותר את דברי הרמב"ם ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת". תיאור הספר מספיק מעורר רתיעה גם מצד שמרנים לייט, גם בלי תוספת המשפט הנ"ל.
חתימה
הגם שבטור הזה הייתי ביקורתי מאד כלפי הספר, עם זאת, כפי שפתחתי אני רואה חשיבות גדולה בפרסום פירות בתי המדרש השונים לעולם הרחב, גם אם הם עשויים להיתקל בביקורת.
ואחרי כל הביקורת שלי, עלי לציין פנינה אחת שבשבילה אני ממליץ לכל אחד להניח ידו על הספר כדי לקרוא:
בחתימה של הספר יש מאמר של הרב אביה הכהן על הדרך אותו הוא עשה בלימוד התנ"ך מאז נכנס בשערי בית המדרש.
.jpg)