כלים הלכתיים פורמיליסטיים

אחד המאמרים היותר מעניינים בספר "רבנות: האתגר", בהוצאת עם-עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא מאמרו של הרב ד"ר בנימין לאו בנושא "רבני קהילות - בין ההלכה לחיים". במאמר זה הוא דן "בכלים משפטיים פורמליסטיים" שההלכה עושה בהם שימוש. לטענתו כלים אלו הם סמנטיים בלבד, ואינם אמורים להיתפס כאמירה עקרונית.

לעקרון הזה הוא נותן שלוש דוגמאות:
א. הוא מתאר שכרב קיבוץ הוא הועמד בפני הבעיה הבאה: כדי לפטור את בכורות הרפת מקדושת בכור היה עליו למכור את בהמות הרפת לגוי, אך כדי להאכיל את בהמות הרפת בירקות תרומה היה עליו למכור אותם לכהן. כיצד אפשר למכור בהמה גם לגוי וגם לכהן? ובכן, הרב בני לאו התייעץ עם מספר רבנים ולא קיבל תשובה מספקת עד שהוא הגיע לחכם ירושלמי שאמר לו את הדבר הבא: "תחמוס אותו!".
כך הוא מסביר (עמ' 161):

על פי דין, יש איסור לגזול גוי אך אין איסור לחמוס אותו, ואפילו שלא בפניו. עצתו של אותו חכם ירושלמי הייתה להקצות סכום כסף מסוים, להניחו במקום מסוים עבור הגוי 'השותף' ברפת ולקנות ממנו את הרפת בחזרה, בקניין של חמס, כלומר, בלא רשותו. 

[אני לא מבין כיצד הפתרון הזה עוזר. אם אתה חומס את הגוי מדוע שהרפת ייחשב עדיין בבעלות הגוי לעניין בכור? מישהו יכול להסביר לי?]
טענתו של הרב לאו היא שהשימוש בחימוס הגוי הוא שימוש פורמליסטי בלבד, כדי לפתור בעיה הלכתית סבוכה, ובודאי שאין להסיק מהשימוש המשפטי-פורמליסטי בכלי הזה שאכן מותר לחמוס גוי למעשה.

ב. התייחסות לחילונים כ"תינוק שנשבה". גם כאן סובר הרב לאו שהשימוש בנימוק תינוק שנשבה הינו שימוש משפטי-פורמליסטי שבא להוריד מאחינו שאינם שומרים תורה ומצוות את התואר מומר. אין להסיק מהשימוש בו מסקנה מעשית כיצד עלינו להתייחס תודעתית לאדם הלא-דתי שאנו פוגשים בעבודה, בשכונה וכד'.

ג. הצלת גוי בשבת "מפני איבה". השימוש בנימוק "מפני איבה" להענקת טיפול רפואי לגוי בשבת הוא שימוש פורמליסטי שלא נועד להעמיד גדרים למקרים בהם אין להושיט עזרה, כגון מקרה שאף אחד לא רואה.

בסיום מאמרו, מציב הרב ד"ר בני לאו אתגר לרבני דורנו למצוא כלים משפטיים-פורמליסטים שיכולים להתקבל גם בשיח הציבורי. לדוגמא הוא מביא את הכלי הידוע, והבעייתי בגלל גבולותיו הלא ברורים, של "כבוד הבריות".