שיחות לראש השנה

לא הספקתי לפני ראש השנה, אך לטובת השנים הבאות הנה לפניכם שלוש שיחות בתמצות

קול השופר - מי שומע?
המצוה העיקרית של ראש השנה היא מצוות השופר. אך מי אמור לשמוע את קול השופר? האם המצווה היא לתקוע בשופר או לשמוע את קול השופר? [כידוע, זו סוגיא הלכתית עם כמה נפקא-מינות: אם חרש יכול לתקוע, התוקע לתוך בור וכד']
לכאורה, מנוסח הברכה פשוט שהמצוה היא שאנחנו נשמע את קול השופר, שכן אנחנו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמוע קול שופר".
כך גם מדברי הרמב"ם הידועים בהלכות תשובה, קול השופר אמור להכנס לאזנינו ולהעיר אותנו:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם

 אך מאידך, ישנן מקורות שנראה שהעיקר הוא להריע על מנת שה' ישמע את קול השופר.
ראשית, זו כנראה ההבנה היחידה בפסוק: "יום תרועה" - "יום יבבה" (עפ"י התרגום). הרי ברור שאנחנו מריעים/זועקים על מנת שה' ישמע את קולנו.
ועוד, בניגוד לברכה לפני תקיעת שופר, נוסח הברכה שאנחנו אומרים בתפילת מוסף מדבר לא על שמיעתנו שלנו את קולות השופר, אלא על שמיעתו של ה': "כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך. ברוך... שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים".

אז מי אמור לשמוע את קול השופר - אנחנו או הקב"ה?

קול שופר זה אכן כדי שאנחנו נריע וה' ישמע. איך אין מדובר ביללה של תינוק בן יומו שמשמעותו הוא "אני חסר אונים – אני צריך שהמבוגר האחראי יתעורר ויטפל בי". מדובר בקריאה של מבוגר האומרת "עשיתי ככל יכולתי, אולי תוכל לסייע לי?". לכן אין סתירה בין הדברים. השופר נועד לעורר אותנו שנעשה ככל יכולתנו "חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם", כדי שנוכל לזעוק לה' ולומר "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך".

[עוד בנושא, במשנתו של ר' צדוק הכהן מלובלין:

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לראש השנה
ועל ידי זה מבקשים ה' שמעה בקולי וגו' כי זה נפעל על ידי שאנו מקיימים מצות שמיעת קול שופר כמו שמברכין אשר קדשנו וכו' לשמוע קול שופר שעל ידי זה נתעורר הדעת בפנימיות מעמקי הלב וממילא על ידי זה ה' יתברך שומע בקולנו ואוזניו קשובות לקול תחנונינו כמו דאיתא (ויקרא רבה ל"ה, ג') שה' יתברך גם כן מקיים כל המצוות. וכדאיתא בשם הבעש"ט זצ"ל על פסוק ה' צלך. ועל זה אנו מסיימין בברכת שופרות כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה היינו הקול היוצא מעומק שבירת הלב וחותם שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים:

ר' צדוק הכהן מלובלין - רסיסי לילה אות לה
לה) ענין תקיעת שופר שכתב רמב"ם (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) כלומר עורו ישנים מתרדמתכם וחז"ל אמרו (ראש השנה טז א) שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. הכל אחד. כי ה' צילך כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהשם יתברך אז השם יתברך זוכר אותו כאותו ענין שהוא זוכר בהשם יתברך איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא כל חד לפום אתערותא דיליה כך השם יתברך כנגדו כדרך שאמרו (ברכות ו א) אתם עשיתוני חטיבה וכו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. מה שאין כן כשחס ושלום שוכח הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו הזכרון שלו הוא מצד השכחה שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח חס ושלום מידה כנגד מידה. ולכן יהיב עיטא בשופר לעוררנו. ואמרו ז"ל (ראש השנה שם ע"ב) שהוא לערבב השטן והכל אחד כמו שאמרו (בבא בתרא טז א) הוא שטן הוא יצר הרע ועיקר יצר הרע אינו אלא ההשקעה בדמיון שאינו מניחו לזכור ולשום אל לבבו על מה נברא בעולם ולהתעורר משינתו:]

***

השופר כבליל של רצונותינו ומאוויינו

חסידים מספרים (מקור):

חסידים מספרים, שהבעל שם טוב התפלל בימים הנוראים בכוונה גדולה. פתאום ראה ברוח הקודש, שיש יהודי אחד בעיר אחרת, שמתפלל בכוונה יותר גדולה ממנו.
נסע הבעל שם טוב לעיר של היהודי, קרא ליהודי ושאל אותו:
"אתה לומד הרבה תורה?"- ענה היהודי: "לא!"
"להתפלל אתה יודע?" שאל הבעל שם טוב. ענה היהודי: "לא!"
המשיך הבעל שם טוב ושאל את היהודי: "ומה עשית בימים הנוראים?"
ענה היהודי: "רבי! אפילו את כל האלף בית אני לא מכיר. אני יודע רק את האותיות מאלף ועד יוד. כשבאתי לבית הכנסת ראיתי את כל האנשים עומדים ומתפללים בכוונה ובקול. ואני, שלא יודע כלום, הצטערתי מאוד ואמרתי: "אלף בית גימל..." עד שהגעתי לאות י'. אחר כך המשכתי: "ה', בבקשה, חַבֵר אתה מהאותיות שאמרתי מילים ומשפטים של תפילה וקבל אותם באהבה". כך אמרתי בכל הכוח שוב ושוב".
השפיעה התפילה של היהודי הפשוט על ה' יותר מהתפילה של הבעל שם טוב.

במידה מסוימת סיפור זה הוא סיפורו של כל יהודי בראש השנה. המצוה שאנו עומדים לקיים, מצוות תקיעת שופר, הוא כעין אמירה כלפי הקב"ה: הרבה מחשבות והרבה רצונות יש לנו בחיים, לא תמיד אנחנו יודעים לתת את העדיפויות הנכונות, ולא תמיד אנחנו מצליחים אפילו לבטא נכונה את מה שאנחנו רוצים. אך בזה שאנו מגיעים לבית הכנסת בראש השנה ומקפידים להשמיע ולשמוע את קול השופר, אנו מצהירים כלפיך "קח את בליל המחשבות והרצונות והקולות שלנו, וחבר אתה מילים ומשפטים של תפילה וקבל אותם באהבה". רצוננו לעבוד את מלכנו – לא תמיד אנחנו יודעים כיצד למלא את רצוננו זה.

***

מידות הדין והרחמים

בפרשת העקידה יש מעבר בין שמותיו של הקב"ה. הפרשה מתחילה עם שם "א-להים", אך עוברת לאחר מכן לשם הוי"ה. כך כותב הגרי"ד סולובייצ'יק ב"על התשובה" (עמ' 167):

כבר עמדו על כך שבכל פרשת העקדה מופיע שם אלקים "והא-להים נסה את אברהם... הא-להים יראה לו השה". רק בשעה (אולי צ"ל: משעה) שהמלאך מעכב את אברהם אבינו וקורא אליו "אל תשלח ידך אל הנער" מופיע לראשונה שם הוי"ה, "ויקרא מלאך הוי"ה מן השמים". בחצי הראשון של פרשת העקידה שררה מידת הדין, לפיה אין לאברהם כל זכות יצחק בנו, אין לו כל זכות ל"נחת" מיוצא חלציו. הבן אינו "שייך" לו ואין כאן כל מקום לויכוחים, לסימפוזיונים, להתמקחות. "ויקרא אליו הא-להים". מידת הדין קוראת. פקודה היא הדורשת מלויה ללא הסתייגות. אברהם שומע צו – והוא מקבל ומציית.

פרשת העקידה ממחישה לנו זה מול זה כיצד נראה עולם המתנהל במידת הדין וכיצד נראה עולם המתנהל במידת הרחמים. זה כנראה פירוש דברי חז"ל ש"אפרו של יצחק צבור על המזבח" - מצד מידת הדין אכן "אפרו של יצחק צבור", אך מצד מידת הרחמים "אל תשלח ידך אל הנער".
אנחנו תוקעים בשופר להזכיר את אילו של יצחק, האיל שנעקד בזכות מידת הרחמים במקומו של יצחק, ומבקשים "עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים". איננו יכולים להתקיים בדין. אנחנו זקוקים לרחמים. "אשר יאמר היום בהר הוי"ה יראה".

ספרי הרחמים והסליחות

פורסם באתר כיפה (קישור)

נפש מרדכי - סליחות מבוארות נוסח פולין

מבואר בידי אהרן גלצר, הוסיף מבואות אליהו מאיר ליפשיץ

לולי שאחד ממכריי ממש דחף את הספר הזה לתוך ידי ודחק בי לעיין בו, סביר להניח שאפילו לא הייתי פותח אותו. זאת, מכיוון שכבר הרבה שנים שאינני אומר סליחות בנוסח פולין. אך כשפתחתי את הספר אורו עיני. מדובר בספר יפה, במובן הפשוט ביותר של המילה. פשוט נעים להסתכל בו. הגם שיש יחסית הרבה מידע על העמוד בפני הקורא, העמוד כלל איננו עמוס ומכביד.
בקדמת הספר ישנו מבוא (ניתן ומומלץ לקוראו כאן) המסביר את מבנה הסליחות ואת כל אחד מחלקי הסליחות. לאחר המבוא מסודרים הסליחות בנוסח פולין. הפיוטים מסודרים כשירה, בשורות קצרות עפ"י החרוזים. כל פסוק מופיע בשורה נפרדת. כל תחילת פסוק מודגש, ולכל פסוק מובא מקורו. לפני כל פיוט של סליחות מובא שם מחברו, מצויין באם הפיוט הינו פזמון או עקידה, ומובא סיכום תמציתי של תוכן הפיוט בשתים-שלוש שורות. כנגד כל שורת פיוט מובא "תרגום" של השורה לעברית מודרנית, ובהערות השוליים מובאים הפסוקים ומאמרי חז"ל עליהם מבוסס שורת הפיוט. מיותר לציין שאין צורך לדלג מיום אחד לאחר בעת אמירת הסליחות, אלא כל קטע נמצא במקומו.
ניתן לראות דוגמאות כאן, כאן, כאן וכאן.
ניתן דוגמא מהספר לאחת הסליחות הנאמרת גם ע"י הספרדים, "אם אפס רובע הקן":
הפיוט הוא מסוג עקדה, ומחברו הוא רבנו אפרים בן יצחק מרגנשבורג.
הסיכום התמציתי המובא בספר הוא:

אנו מבקשים בזכות עקדת יצחק, ועמה מסירות נפשנו על קידוש השם בכל דור ודור, תעמוד לישראל לנצח, ובזכותה תישמע תפילתנו גם היום. 

בהערת שוליים מציין המחבר כי "פיוט זה נכתב על רקע מסעי הצלב ומוראותיהם, ויש בו רמזים רבים לחוויית העקדה שחוו יהודי אשכנז כאשר נדרשו למסור את נפשם ונפש בניהם כדי לא להשתמד. ההזדהות הרבה עם חווית העקדה הובילה את הפייטן להאריך בתיאור מעשיו של יצחק".
הבית הראשון של הפיוט מוסבר כך:

אם אפס רובע הקן	על אף שאיננו יודעים מתי ייבנה המקדש
אהל שכן אם רקן	האוהל החרב שבו שיכן ה' את שמו
אל נא נאבד על כן	לא נאבד שהרי
יש לנו אב זקן	יש לנו [אברהם] אבינו הזקן [וזכויותיו]

באם אתם מאומרי הסליחות האשכנזיות, ספר זה מומלץ מאד. ואם עד היום השתמשתם במהדורת סליחות ללא כל ביאור למילות התפילה, הרי שספר זה עשוי לחולל מהפיכה באופן אמירת הסליחות שלכם.

סליחות ארץ ישראל לימים נוראים

בעריכת: הרב אברהם גיסר (רב היישוב עפרה) והרב שמואל שפירא (רב היישוב כוכב יאיר)

ספר סליחות זה כנראה משמש הכי פחות יהודים מכל ספרי הסליחות שאני מכיר. זאת, מכיוון שהוא איננו אשכנזי, ואף איננו ספרדי, אלא, הוא מנסה לאחד את שני הנוסחים, וזה כמובן חידושו.

נוסח זה בא לתת מענה לבעיות בהם נתקלו המחברים. את הבעיות מפרטים העורכים בהקדמתם:

[חלק מהבקשות לגאולה המפורטים בפיוטי הסליחות] מתארות מצב קשה ושפל ביותר של עם ישראל, תיאורים שאינם תואמים את מצבנו כיום במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.
פרקי הסליחות חוברו בשפה פיוטית, ויש מהם שאינם מובנים לבני דורנו.
כיום, בבתי כנסת אשכנזים רבים, הסליחות נאמרות במרוצה, כאשר יש הבנה ומשמעות רק לחלק מהנאמר. 

לאור זאת, ובהתחשב שבמהלך הדורות סדר הסליחות עבר שינויים רבים (עד היום קשה למצוא שני בתי כנסיות אשכנזים האומרים את אותו סדר סליחות בערב ראש השנה), מבקשים העורכים להציע בראש ובראשונה בפני בני קהילתם, ובהמשך גם לכלל הציבור הדתי, סדר סליחות חדש המשמר את מבנה הסליחות המקובל.
למעשה, העורכים מנסים לעשות סינטאזה בין הסליחות הספרדיות לבין אלו האשכנזיות. הם מצמצים את מספר הפיוטים המתחלפים מדי יום, מוסיפים מספר פיוטים מהסליחות הספרדיות, וכך יוצרים בריאה חדשה: סליחות בנוסח ארץ-ישראל. עד כמה שידוע לי, הסליחות בנוסח זה משמשות כבר כנוסח מקובל בבתי הכנסת ביישובים בהם מכהנים הרבנים העורכים. מה סיכויו של נוסח זה להצליח להתפשט בקרב הציבור הדתי? ימים יגידו.
הניסיון לשלב בין הסליחות האשכנזיות והספרדיות מעלה שאלות לא פשוטות. אופי הסליחות בשתי הקהילות שונה מאד זה מזה, לא רק במילות התפילה ובפיוטים השונים, כי אם גם באופן בה הם נאמרות ובשעה בה נאמרות, ולא לחלוטין ברור שהם נועדו ללכת יחדיו.

את סדר סליחות ארץ-ישראל ניתן להוריד כאן.

י"ג מידות של רחמים

הרב עזרא ביק

בניגוד לשני הספרים הקודמים, ספר זה איננו ספר סליחות, אלא ספר הגות. אך המכנה המשותף בינו לבין הספרים הקודמים הוא שכשם ששני הספרים הקודמים שמו להם למטרה לחולל שינוי באופן אמירת הסליחות ובחיבור הנפשי לסליחות, כך ספר זה עשוי לחולל שינוי עמוק באופן בו אנו ניגשים לסליחות. הספר כולו מוקדש לשלוש עשרה מידות הרחמים ולמעשה מכיל כמעט שיעור/פרק שלם על כל מידה ומידה.
לשיעורים המקוריים, עליהם מבוסס הספר, ניתן להאזין כאן.

אחד הרעיונות החוזרות בספר הוא שהעולם אינו יכול להתקיים במידת הדין, לכן מידות אלו, מידות הרחמים, הן למעשה המידות המקיימות את העולם. משמעותן של מידות הרחמים היא שהן מאפשרות את קיום העולם מתוך הנחה שקיים חטא בעולם.
במהלך פרקי הספר מרחיב המחבר ומסביר כיצד כל מידה תורמת את תרומתה לקיום העולם וכיצד הימצאות מידה זו משפיעה על עבודת ה' של האדם.
לאורך הימים הנוראים אנו אומרים שלוש עשרה מידות למעלה ממאה פעמים. בהחלט מומלץ ללמוד ספר זה על מנת להטיב את איכות התפילות שלנו. 

הערה לשונית #3 בסליחות

אסכם כאן דברים שעלו מדיונים במספר פורומים השבוע.

בפיוט "אליך ה' נשאתי עיני" ישנו משפט:

זְכֹר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה מֵעוֹדִי
עַד מָתַי לְנֶגְדִּי תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ

לא ידעתי מה פירוש החצי השני של המשפט.

ובכן, המשפט כולו הוא תרכובת של שני פסוקים:
- זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ. (איכה ג יט)
- תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי. (איוב י יז)
ר' עמוס חכם מפרש את המילים "תחדש עדיך נגדי":

בכל שעה תשלח נגדי עדים חדשים, הם היסורים הבאים לענשני על חטאתי. כעניין שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה".

לכן, יש להבין כך:
"זכור עניי ומרודי לענה מעודי" - זכור את כל הדברים הקשים שעברו עלי.
"עד מתי לנגדי תחדש עדיך" - עד מתי תשלח אלי עוד ייסורים? סבלנו מספיק.

2 הערות לשוניות בסליחות

1. בסליחה הידועה "אנשי אמונה אבדו" מופיע המשפט:

זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁם חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם

פירוש המשפט הוא שאותם "אנשי אמונה" ידעו לעצור את הכעס (האף והחמה) בעזרת תפילותיהם (לחשם ושועם).
אך מה פירוש המילה זועכים?

בספר איוב פרק יז פסוק א מופיע הפסוק:

רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי.

המילה "נזעכו" הוא מאותו שורש של "זועכים".

ר' עמוס חכם, שהשבוע שלושים לפטירתו, מסביר את המילה "נזעכו":

יש מפרשים בחילוף ז' בד' כמו נדעכו. ופרושו: נעקרו ונפסקו. ויש אומרים שיש שרש זע"ך, שהוראתו "פסק", ופרושו: ימי נפסקו. ויש לזה קצת ראיה בערבית. 

אם כן, "זועכים אף בלחשם" פירושו: או "דועכים אף בלחשם" (האף דעך בגלל לחשם), או "מפסיקים אף בלחשם".

2. בפיוט "אבינו מלכנו" שבסוף הסליחות מופיע המשפט:

לך פרשנו שעל אָבִינוּ אָתָּה המציא לנו תעל אֵין לָנוּ אֶלָּא אָתָּה

מה פירוש המילים "שעל" ו"תעל"?

בספר ישעיהו פרק מ פסוק יב מופיע הפסוק:

מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.

מה פירוש המילה "בשעלו"?

שוב נחכים מדבריו של ר' עמוס חכם:

'שעל' הוא בית הקבול של כף היד, בשעה שהיא קפוצה.... 'שעלו'=כף ידו. 

בהמשך הוא מפנה ליחזקאל פרק יג פסוק יט:

וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב.

והוא מסביר:

בשעלי שעורים = בשעורים כמלוא כף ידו. 

 אז פירוש הביטוי "לך פרשנו שעל" הוא "לך פרשנו כף", כמו הביטוי "אפרש כפי אל ה'", "ובפרשכם כפיכם" וכד'.

ובקשר לפירוש המילה "תעל", נדמה לי שהוא מלשון: מעלה - מדרגה.

ולכן: "לך פרשנו שעל, המציא לנו תעל" = "לך פרשנו כפיים, תעזור לנו לעלות מעלה".

עדכון: מספר קוראים העירו בצדק שדברי על המילה "תעל" אינם נכונים.

המילה "תעל" היא כנראה מלשון רפואה כפי שמופיע בפסוק בירמיהו:

עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי, בְּתוּלַת בַּת-מִצְרָיִם; לַשָּׁוְא הרביתי (הִרְבֵּית) רְפֻאוֹת, תְּעָלָה אֵין לָךְ.

ולפי זה "לך פרשנו שעל, המציא לנו תעל" = "לך פרשנו כפיים, המציא לנו רפואה". 

אלול - אפשר להשתנות 2

לפני שנתיים קיבלתי במתנה ספר בשם "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" של סטיבן קובי. בשעה שקיבלתי אותו הוא לא היה נראה כמו ספר שיעניין אותי. חשבתי שזה בטח עוד אחד מהספרים כמו "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" (של פייבר ומייזליש) המלמדים טכניקה שללא תרגול רציני קשה מאד להתמקצע בו. האדם שנתן לי את הספר עמד על כך שהספר, שהינו רב מכר עולמי, הוא משהו יוצא מן הכלל. אעפ"כ הנחתי את הספר בתחתית ערימת הספרים שאני מתכנן לקרוא. לפני קצת פחות משנה הגיע תורו של ספר זה.

התחלתי לקרוא את ההקדמה. ההקדמה מדברת על כך שלימוד טכניקה (לדוגמא שיקוף: "אבא, קבלתי מכה", "בני, אני רואה שכואב לך מאד" וכו') אינה מועילה כלל לטווח ארוך אם אין מאחורי זה נשמה (בדוגמת השיקוף: אם אתה לא באמת רוצה להאזין לבן שיחך, לא יעזור שום שיקוף). בנוסף, המחבר מדבר אודות שינוי תפיסתי. השינוי התפיסתי צריך לגרום לכך שהאדם באמת יתמקד בשינויים אמיתיים אצלו, בניגוד לשינויים קוסמטיים או להאשמת האחר.

המחבר מתאר את התהליך שעל האדם לעבור כ"מן הפנים החוצה" (עמ' 47):

"מן הפנים החוצה" פירושו, להתחיל קודם כל ב"אני". ובאורח יסודי אף יותר, להתחיל בחלק הפנימי ביותר של "האני" - בפרדיגמות שלך, באופייך, ובמניעיך.

סיימתי את ההקדמה ואת הפרק הראשון, המדבר אודות מעבר מריאקטיבי לפרואקטיבי. בסוף הפרק הוא פונה לקורא ומציע לו לערוך מבחן בן שלושים יום ולראות אם מעבר לפרואקטיביות משנה אצלו משהו. הוא גם מציע מספר הצעות לניסוי. בשלב זה הנחתי את הספר בצד ואמרתי לעצמי: בסדר, בא ננסה את המבחן שהוא מציע ובמשך שבוע-שבועיים שיננתי לעצמי: "היה פרואקטיבי".

את הספר "מסילת ישרים" למדתי, כמו הרבה בחורי ישיבה אחרים, מספר דו-ספרתי של פעמים. אני חושב שמדובר ביצירת מופת ממספר בחינות. גם הספקתי ללמוד במהלך חיי מספר ספרי מוסר ידועים אחרים. למרות זאת, אף ספר מוסר לא השפיע עלי כמו הספר הזה של סטיבן קובי, ואכן צדק זה שנתן לי את הספר שמדובר בספר יוצא מן הכלל שמעורר לא רק למחשבה אלא למעשה. המחבר מאמין שאפשר להשתנות והוא מחדיר את זה אל הקורא כמעט בכל עמוד. אמנם מאז שהנחתי אותו לא חזרתי לקרוא את פרק ב', אך אני יודע שברגע שאהיה מוכן לזה זה יהיה הספר שיעזור לי להיות "אדם אפקטיבי" וטוב יותר.

כחלק מההסבר של המחבר על שינוי תפיסתי, הוא מחלק בין שינויי תפיסה מידיים ושינויי תפיסה הדורשים מאמץ והשקעה. כדוגמא לשינוי תפיסה מידי הוא מביא את הסיפור הבא, שאיתו אסיים:

בוקר יום א' אחד ברכבת התחתית בניו-יורק. הנוסעים ישבו בשקט, אחדים קראו עיתון, אחרים היו שקועים במחשבות, וכמה נחו ועיניהם עצומות. האוירה היתה שלווה ורוגעת.

באחת התחנות עלה גבר מלווה בילדיו. הילדים היו קולניים ופרועים כל כך עד שבמחי יד שינו כליל את האוירה בקרון.

האב התיישב לידי ועצם את עיניו, וברור שהתעלם לחלוטין מן המצב. הילדים צרחו אלה על אלה, השליכו חפצים, אפילו משכו בעיתוניהם של היושבים. זה הפריע מאד, ובכל זאת האיש שישב לידי לא נקף אצבע.

קשה היה שלא להתרגז. לא יכולתי להאמין שאדם יכול להיות כה חסר רגישות ולהניח לילדיו להשתולל בלא לעשות דבר, בלא לקבל כל אחריות. היה ברור שכל יושבי הקרון זועמים אף הם. לבסוף פניתי אליו בדברים שנדמו לי כשיא הסבלנות והאיפוק, וכך אמרתי: "אדוני, הילדים שלך ממש מפריעים לאנשים רבים. אתה לא יכול לרסן אותם מעט?"

האיש הפסיק לבהות וכאילו נעשה מודע למציאות זו הפעם הראשונה, ואמר בנחת: "אתה ממש צודק. אני באמת צריך לעשות משהו בעניין. אנחנו חוזרים עכשיו מבית החולים, אמם נפטרה לפני שעה. אני לא יודע מה לעשות, וגם הם כנראה לא יודעים איך להתמודד עם זה".

אלול - אפשר להשתנות 1

לפני מספר שבועות ראיתי סרטון באתר TED ומצאתי את עצמי אומר: "וואלה, זה אלול במילים פשוטות!". תראו בעצמכם (אני לא מצליח להעלות את הגרסא עם הכתוביות בעברית. אז למי שלא מסוגל להבין 3 דקות של אנגלית - ראו כאן עם כתוביות בעברית):



כמעט באותו עניין, לפני מספר שבועות אחד הרבנים המשתתף בפורום הרבנים בו אני משתתף כתב את הדברים הבאים:

אצלינו במושב (במקור צפון אפריקאים ברובם) הסליחות ב3:45. ומתחילים שחרית קצת אחרי חמש. המשמעות היא נוכחות של שעתיים- שעתיים וחצי של נוכחות בבית הכנסת כל בוקר של חול מר״ח אלול עד יום כיפור!

האנשים, רובם ככולם פנסיונרים או עובדי כפים המוסרים את נפשם לענין.

הם הולכים לישון כל החודש בשעה 21:00 גג וחלקם עוד לפני, אי אפשר להתקשר אליהם אחרי 20:30.

כלומר כל החודש שלהם מתארגן אחרת בלוז לטובת הסליחות! זה כל שנה מדהים אותי מחדש, ואני לומד מזה הרבה מוסר על גדרי מסירות נפש ביום יום.

פרט כששואלים את עצמינו (כמו שלמדנו בישיבות בדרך כלל) מה לעשות בכדי להרגיש את אלול?התשובה הישיבתית של לימוד מהלכים באורות התשובה, הלכות תשובה שערי תשובה או אחד מהספרי מוסר האחרים לפעמים מתגמדת קצת בעיניי מול ׳פשוטי העם׳ המשנים את כל סדר יומם במשך 40 יום בכדי להגיע לסליחות ולהתכונן כראוי לימים הנוראים!

לי קשה להתמיד בכל יום, אני מסתפק ברוב עד שני שליש, ואני כבר גאה. והם, בשלהם, ולא מבינים איך הרב לא מסוגל לקום באשמורת לסליחות תמידים כסדרן... עולם הפוך...

דרשה לימים נוראים - א'

את פינת המדרש, אקדיש בשבועות הקרובים להעלאת דרשות לימים הנוראים הקרבים ובאים. חלקם משנים קודמות וחלקם מהשנה.

במשנה הראשונה במסכת ראש השנה למדנו:
ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו:

המשנה מלמדת שבתקופה הזאת של השנה חל חילופי השנים של מעשר בהמה, כלומר אדם שיש לו עדר מחוייב להפריש מעשר בהמה כפי שהתורה אומרת (ויקרא פרק כז לב):
וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה':

האדם חייב לעשות זאת על הולדות של השנה שחלפה, ולא לערב בין ולדות של שנה זו לולדות של שנה אחרת. חילוף השנים הוא בתקופה הזאת: למאן דאמר באחד באלול ולמאן דאמר באחד בתשרי. מעשר בהמה נעשה באופן שהבהמות יוצאות מהדיר ובעל העדר סופר אותן, והוא מסמן את העשירי בכל פעם.

טעמו המקובל של מעשר בהמה, הוא שאדם צריך להפריש מן הבהמיות שלו להקב"ה. כלומר, גם בדברים הגשמיים ביותר - קנייניו הבהמיים של האדם - יש משהו שמחובר לקודש. תפקיד האדם הוא לגלות את הקדושה שיש גם בדברים הגשמיים.

המשנה השנייה במסכת ראש השנה מלמדת כך:
בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:

הגמרא נותנת שלושה הסברים לביטוי "כבני מרון" (מסכת ראש השנה דף יח עמוד א):
מאי כבני מרון? הכא תרגימו כבני אמרנא. ריש לקיש אמר: כמעלות בית מרון. (אמר) רב יהודה אמר שמואל: כחיילות של בית דוד.

פירוש רש"י שם: כבני אמרנא - ככבשים שמונין אותן לעשרן, ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן, שאין יכולין לצאת כאחד.
כמעלות בית מרון - הדרך קצר, ואין שנים יכולין לילך זה בצד זה, שהעמק עמוק משני צידי הדרך.
הכי גרסינן: ורב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד, והדר גרסינן אמר רבה בר בר חנה כו', כחיילות של בית דוד - וכבני מרון - כבני חיילות של מלך, מרון - לשון מרות ואדנות, וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה, בצאתם למלחמה.

מעניין מאד שגם כאן אנו מוצאים את אותם הבהמות המתעשרות שפגשנו במשנה הראשונה.

המהרש"א בחידושי אגדות מסביר מעט אחרת את "כבני אמרנא", אך אני מבקש לקחת ממנו נקודה אחרת אותו הוא לומד מסוגיא זאת:
וי"ל דלא פליגי אלא דכל הנך פירושי דבני מרון כולהו איתנהו ביה וכוונו בזה על ג' כתות בני אדם שהם צדיקים ורשעים ובינונים שנדונין בר"ה ומאן דמפרש כבני אימרנא נתכוון על כת הרשעים כמו שהצאן נמנה לטבח כן נמנו הרשעים למיתה ומאן דמפרש כמעלות בית חורון נתכוין על כת הבינונים כמו שהם במעלות בית חורון נמנין במקום מיצוע מב' הצדדין כן נמנו הבינונים בו ביום אם להשמאיל אם להימין ומאן דמפרש ליה כחיילות של בית דוד שהם נמנים בצאתם למלחמה נתכוון לצדיקים

המהרש"א מסביר שאין כאן מחלוקת, אלא מדובר ברמות שונות של בני אדם: הרשעים כבני אמרנא, הבינונים כמעלות בית מרון, והצדיקים כחיילות בית דוד.

נראה שלא לחינם נופל ראש השנה למעשר בהמה בימים אלו. רומזים לאדם שעליו לבחור היכן הוא מעוניין להיות בא' בתשרי. האם הוא מעוניין להיות עם הבהמות שאותן הוא מעשר או שהוא מעוניין להיות בחיילות בית דוד. האם הוא רוצה להגיע ליום הדין כשהוא אחד מהבהמות או כבעל העדר?

שביבים (ראה) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.

מלך בשדה
בשיחה על פרשת ראה ב'שבת מברכים' חודש אלול התשט"ו, אמר הרבי מלובביץ' זי"ע:
"באלול בא הקב"ה אל כל אחד ואחד מישראל, וכל אחד ואחד מישראל יכול למסור לו בקשתו...
עניין זה שהמלך בא אל כל אחד ואחד מבלי הבט על מצבו, ומראה לו פנים שוחקות הרי זו מעלה גדולה ביותר, שכל אחד ואחד מישראל יכול "לקחת" אלוקות. אבל, מצד מעלה זו גופא, קיים צורך בזהירות יתירה, כדי שלא לבוא לידי טעות, שיכול הוא [היהודי] להישאר במעמדו ומצבו [הרוחניים]..."

מכריז ומזהיר
בישיבת נובהרדוק היה המנהג שאם היה חלילה רפיון בלימודים, בפרט בימות הקיץ, היה ניגש מאן דהוא לבימה ומכה עליה בידו, והכול היו מטים אוזנם לשמוע את דברו, ואז הוא היה מכריז ואומר: "עוד חמישה חודשים אלול!" או "עוד שלושה חודשים אלול!" והעידו התלמידים שהדבר היה מעביר רעד בעצמותיהם וכאילו עבר זרם חשמלי בשורות התלמידים והכול חזרו ללמוד בהתלהבות ובמרץ רב. וסיפר הגה"צ רבי חיים וואלקין, המשגיח של ישיבת "עטרת ישראל": "זכורני בלומדי בישיבת טלז בארה"ב , שפעם שב ראש הישיבה הג"ר ברוך סורוצקין זצ"ל מארץ ישראל וסיפר בהתפעלות רבה שהשתתף בשמחת נישואין בעיצומו של חודש תמוז, ובאמצע החתונה החלה לשרור אווירה של קלות ראש. קם הגאון הצדיק, רבי אליהו לאפיאן זצ"ל (שזכה לגילוי אליהו) המשגיח של ישיבת כפר חסידים, וזעק: "איך אפשר להקל ראש עכשיו, הלא עומדים אנו בעיצומו של חודש תמוז, ועוד מעט חודש אב, ואב הלא הוא החודש לפני אלול?!!"

"משפט פעוט זה"
מסופר בספר הזיכרון לזכרו של הרה"ג רבי יצחק דוד רוטמן זצ"ל, (חמיו של הצדיק האמיתי רבי אליהו לאפיאן), כי מתחילת חודש אלול היה מתבודד באופן קבוע. וקרה, שכמה ימים אחר שפנה להתבודדותו , הגיע מכתב מהמשטרה שעליו להתייצב מיד, מאחר והוגשה נגדו תלונה על סחר בלתי חוקי ביין. אל המכתב לוותה אזהרה, שאם לא יופיע בתאריך הנקוב ייעצר. בני ביתו נבהלו מאוד ומיהרו למקום שהותו לבקש ממנו שייגש מיד לתחנת המשטרה להסדיר את העניין. ענה להם רבי יצחק דוד בתקיפות : "טרוד אני כעת בהכנות למשפט חמור יותר המתנהל בבית דין של מעלה וכפי פסק הדין במשפט חמור זה כך תוכרע גם התוצאה של משפט פעוט זה", ולא הפסיק את התבודדותו.

שכר מצוה
סיפר המגיד רבי יעקב גלינסקי שליט"א, ששמע מאביו, שבכל שנה בחודש אלול היה מרן ה"חפץ חיים" אומר לבני הישיבה דברי התעוררות ותמציתם, שיש לנצל כל רגע ולהתכונן ליום הדין. וכך היה אומר: " הרי עוד מעט נחוג את חג הסוכות וכידוע לכם שאתרוג עולה חמש מאות דולר. ומדוע איפוא אנו משקיעים כל כך הרבה כסף במצוות אתרוג? והתשובה היא, כדי לקיים מצוות עשה. אם כן, עשו את החשבון בעצמכם: הלא בלימוד תורה כל מלה ומלה היא מצוות עשה, וכידוע אפשר בדקה אחת להספיק כמאתיים מלים. הרי לכם בדקה אחת מאתיים אתרוגים כפול 500 דולר. ובשעה שלמה יש ששים דקות. סך הכול שתיים עשרה אלף מצוות. ואם על אתרוג אחד משלמים חמש מאות דולר כמה יקרה מצווה כזאת שבשעת לימוד אחת מקיימים בגינה שתיים עשרה אלף מצוות?

וגעו כולם בבכי
סיפר הרחום רבי אהרון טויסיג שליט"א: "בשלהי אלול נכנסה קבוצת בחורים ואני בתוכה אל כ"ק האדמו"ר רבי ירחמיאל יהושע רבינוביץ' זצ"ל מביאלה, וביקשה לשמוע דברי התעוררות והדרכה לקראת ראש השנה. הרבי פרץ בבכי ואמר: "קשה לדבר בפרטות. כל אחד יודע את נגעי נפשו ואת הטעון תיקון. אולם, מה שאני יכול לומר לכם-המשיך תוך פרץ של דמעות- הוא, שהנה מגיע ראש השנה, כל אחד ישאל את עצמו עם איזו נשמה אני בא לפני המלך לצעוק "זכרנו לחיים", עם איזה פה אני בא לצעוק "קדוש אתה ונורא שמך", איך נראית נשמתי ואיך שמרתי את פי עמו אבקש:"וידע כל פעול כי אתה פעלתו!"וגעו כולם בבכי. [לוקט מתוך "קדוש אלול"]

שלוש עשרה מידות

לאחר חטא העגל משה רבינו מבקש מהקב"ה (שמות פרק לג פסוק יח):
הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:

תשובתו של הקב"ה היא:
וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:

כמה פסוקים לאחר מכן, ה' מצווה את משה לעלות להר סיני עם הלוחות השניות, משה עולה, ואז התורה מתארת את המפגש הבא (פרק לד ה-ז):
וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

אם לא היינו מכירים את דברי ה' "וקראתי בשם ה' לפניך", כנראה שלא היה לנו ספק שהמילה "ויקרא" שחוזר פעמיים בפסוקים ה'-ו' נסוב על משה. אך לאחר שאנו כן מכירים את הבטחתו של ה' לקרוא בשם ה', כנראה שאין מנוס מלפרש שלפחות אחת מהפעלים "ויקרא" נסוב על ה'. במפרשים ובחז"ל מצינו את כל האפשרויות:
א. ספורנו, אבן-עזרא, וכנראה גם רשב"ם הסבירו את שני ה"ויקרא" על ה'. עפ"י פירושים אלו ניתן להסביר שיש כאן כלל ופרט (ואז יש כאן רק קריאה אחת), או לחילופין שבאמת יש כאן שתי קריאות.
ב. רש"י הביא את התרגום אונקלוס שתרגם את הפסוק "ויקרא בשם ה'" - "וקרא בשמא דה'". שפתי חכמים מביא את הרא"מ המסביר שרש"י (וגם התרגום) התכוין לפרש שמשה הוא הקורא, אחרת (אם ה' הוא הקורא) היה צריך לכתוב "וקרא בשמא ה'" ללא ד'. התרגום ירושלמי (המכונה יונתן בן עוזיאל) כותב בפירוש "וקרא משה בשום מימרא דה'". עפ"י הסבר זה נראה בכל מקרה שה"ויקרא" השני שבו נאמרות הי"ג מידות נסוב על ה'. ואז יוצא שכאשר ה' התיצב עמו שם, משה הקדים וקרא בשם ה' וה' ענה לו ע"י קריאת י"ג המידות (וזה קיום דבריו "וקראתי בשם ה' לפניך").
ג. עפ"י נוסח אחד בתרגום ירושלמי משה הוא זה שאמר את הי"ג מידות ותרגום הפסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא" הוא "ועברת יקר שכנתיה דה' קדמוי, וצלי משה ואמר". כך גם מופיע בפרקי דרבי אליעזר ("חורב" פרק מה):
מה עשה הב"ה נגלה אליו בענן ויתייצב עמו שם, וזו היא ירידה שביעית, וחכך הב"ה כף ידו עליו שלא ימות, שנ' והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, וכשעבר הב"ה כף ידו מעליו וראה אחורי השכינה, שנ' והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו, התחיל משה צועק בקול גדול ואומ' ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה
עפ"י הסבר זה לא ברור מתי נתקיימו דברי ה' "וקראתי בשם ה' לפניך", וכיצד (אם בכלל) זה מסתדר אם מה שאנו אומרים בתפילה "א-ל הורתנו לומר מידות שלוש עשרה".

חז"ל התקשו כנראה בפועל "ויעבור" המיוחסת לה' - הכיצד מי שמלוא הארץ כבודו יכול להיות במצב של "ויעבור"? תשובתם היא (ראש השנה דף יז עמוד ב):
"ויעבר ה' על פניו ויקרא", אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.

ובהמשך שם:
"אל רחום וחנון", אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר "הנה אנכי כרת ברית".
[שאלה לקוראים: עד כמה שידוע לי זו הפעם הראשונה שחז"ל מוסרים לנו שיש כאן בדווקא 13 מידות. האם יש מקור קדום יותר למספר 13? האם זו מסורת שהיתה בידי חז"ל?]

ישנה מחלוקת כיצד מונים את הי"ג מידות:
א. שיטת ר"ת (שם ד"ה "שלש עשרה מידות"):
ה', ה', א-ל, רחום, וחנון, ארך אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שתי שמותיו של ה' הם שתי המידות הראשונות.
ב. שיטת הגאונים (רס"ג בתרגומו לתורה בשמות שם, רב ניסים גאון מובא בתוס' שם):
ה', א-ל, רחום, וחנון, ארך אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שם ה' הראשון הוא מחובר ל"ויקרא" (ולכן יש פסיק אחריו) - וצריך לקראו כך "ויעבור ה' על פניו, ויקרא ה': וכו'". כדי שיהיה ברור שה' הוא הקורא ולא משה. כדי להשלים למספר 13 המידה "נוצר חסד לאלפים" מחולק לשניים, לומר שלא רק שהוא נוצר חסד הוא עושה זאת לאלפים שזה מידה נפרדת (בלשון התוס': ונוצר חסד לאלפים מונה בשתי מדות דנוצר חסד היינו מדה אחת לאלפים מדה אחרת שמדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות דהתם כתיב על רבעים והכא כתיב לאלפים.).
ג. אינני יודע מי ה"בעלים" של השיטה הזאת (אשמח אם מישהו מהקוראים יכול להחכים אותי בנושא זה), אך היא נראית מקובלת ע"י חכמי חכמת הנסתר והיא מודפסת בסידורים רבים בימינו:
א-ל, רחום, וחנון, ארך, אפיים, ורב חסד, ואמת, נוצר חסד, לאלפים, נושא עון, ו(נושא) פשע, ו(נושא) חטאה, ונקה.
שתי שמות ה' בתחילת הרשימה הינם פנייה כמקובל בכל המקרא (אברהם אברהם, שמואל שמואל, וכד') והמידות מתחילות רק לאחר הפנייה. כדי להשלים ל13 מידות המידה "ארך אפיים" מחולק לשתי מידות "ארך" ו"אפיים" (אם מישהו מבין הקוראים יודע להסביר את פשר החלוקה הזאת - אודה לו). ה"טורי אבן" (ר"ה שם) מביא ראייה לשיטה זו מדברי רב יהודה שהבאנו לעיל ממסכת ר"ה האומר ש"ברית כרותה לי"ג מידות". דבריו של רב יהודה נסובים על המילים "א-ל רחום וחנון" - משמע שהוא הבין שכאן מתחילות המידות.

זמן אמירת הסליחות

בשבת נפלה לידי במקרה הספר "חזון עובדיה" לג"ר עובדיה יוסף על הימים הנוראים, פתחתי אותה ודי באקראי הגעתי לנושא הזה. כרגיל, הדברים המתפרסמים כאן הינם להלכה ולא למעשה.

מנהג אמירת הסליחות בימים אלו (למיטב ידיעתי) הוא מנהג מתקופת הגאונים. הסכמת הפוסקים היא שהזמן הטוב ביותר לומר את הסליחות זה באשמורת הבוקר. רוב הטעמים המובאים בכל הנושא הזה הינם מחכמת הנסתר, אך נדמה שניתן למצוא להם דמיונות גם בדברים הנגלים יותר. לדוג' הגמ' במסכת ברכות (דף ג עמוד א) כנראה מכוונת לאותו הדבר שהיה ידוע לחכמי הנסתר:
רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: (ירמיהו כ"ה) "ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו", וסימן לדבר: משמרה ראשונה - חמור נוער, שניה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה.
עפ"י הגמרא במשמרת השלישית "תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה" אלו בודאי דברים המעוררים אסוסאציות חיוביות אצלנו, הרבה יותר מחמור נוער וכלבים צועקים.

הפוסקים הרחיבו את הזמן וכתבו שניתן להתחיל לומר סליחות כבר מחצות הלילה. גם זה כנראה קשור לדברים המובאים שם בגמרא על כך שדוד המלך היה קם בחצות הלילה. הטעמים המובאים מחכמת הנסתר מדברים על כך שהחצי הראשון של הלילה זה זמן של דין ומזיקים ובחצי השני של הלילה זה זמן של רחמים.

מאז שחוקק בכנסת החוק המגביל את שעון הקיץ (או החורף, תלוי איך מסתכלים על זה), בארץ ישראל עד למוצאי שבת תשובה חצות הלילה זה בסביבות 12:30. כך שמי שצריך לצאת מוקדם בבוקר לעבודה לא יכול להרשות לעצמו להשאר ער עד חצות הלילה. גם לומר סליחות בבוקר זה יוצא מוקדם, בייחוד למי שרגיל בכל השנה להתפלל במניין מוקדם. לכן התעוררה השאלה האם אפשר להקדים את הסליחות למחצית הראשונה של הלילה.

הג"ר משה פיינשטיין נשאל על כך והוא ענה (אג"מ, אורח חיים חלק ב סימן קה):
אך אם הוא באופן שא"א מחצות ולהלן ויתבטלו אותו הצבור מסליחות יש להתיר בגדר הוראת שעה גם מתחלה, כי בדברים אלו אין מקור מגמ' אלא הם מדברי רבותינו האחרונים ע"פ ספרי הקבלה שמסתבר שאין בזה ענין איסור אלא שאין מועילין בכח י"ג מדות שיש הבטחה שלא יחזרו ריקם אלא כסתם תפלה, ולכן כדי שלא יתבטלו מלומר סליחות שלא יהיה להצבור שום התעוררות לתשובה טוב יותר לומר אף מתחלה הוראת שעה.

ר' משה מסיק שניתן לומר את הסליחות בזמן ששתי המשמרות הראשונות של הלילה מתחלפים, דהיינו בדיוק לאחר שליש הלילה (שזה יוצא בערך ב22:30). אבל, כאמור, כל זה בגדר הוראת שעה.

הרב עובדיה יוסף כותב על דברים אלו של הרב משה פיינשטין, שאשטמתיה מה שכתב הרב משה זכות (הרמ"ז) בשם ספרי קבלה שמי שאומר סליחות במחצית הראשונה של הלילה, לא רק שאיננו עוזר אלא שהוא נותן כח בידי כחות מזיקים. ר' משה הררי בספרו מקראי קודש, הל' ראש השנה (שנכתב בחלקו בהיות הרב הררי במעצר על "עבירת" התנגדות לגירוש בצפון השומרון) מביא עוד פוסקים רבים ההולכים בדרך זה של הרב עובדיה יוסף. הספרדים כולם נוהגים למעשה לומר סליחות רק לאחר חצות הלילה, וטרם ראיתי מי שמקל בזה.

אעפ"כ ברבים מקהילות האשכנזים נהגו בשנים האחרונות לקיים מניין מוקדם לאמירת סליחות ב22:30 (כאן במודיעין, נדמה לי שבכל בתי הכנסת האשכנזים מתקיים מניין מוקדם לסליחות, באישור רב העיר - הרב דוד לאו). הרב לוי יצחק קופר, רב בצור הדסה, כתב מאמר בנושא זה בגליון צהר כו (משום מה רק חלק מהמאמרים בגליון זה נמצאים ברשת). אחד הטיעונים שלו להקל זה כדי להקל על צעירי הקהילה להשתתף בסליחות. אני ממליץ על מאמר זה משום המקורות המגוונים המצויים בו.

נוהג זה שהתפשט בקרב האשכנזים מהמגזר שלנו (לא נראה לי שקיים נוהג כזה אצל החרדים) מעורר אצלי מדי שנה שאלות. האם הרבנים לא יכולים לחנך את בני קהילותיהם לומר סליחות דוקא בבוקר, במקום בלילה? איך אנחנו מרשים לעצמינו להשתמש בהיתר של ר' משה שניתן כהוראת שעה ולהשתמש בו במצב שאנו יודעים שהוא ימשך עוד שנים רבות? אני יודע שזה לא מצווה מהתורה ואפילו לא מזמן התלמוד, ובכל זאת.
אינני יודע איך הייתי מורה, אילו הייתי רב בקהילה אשכנזית. מצד אחד החשיבות לבוא לקראת הקהילה ולעודד אותם לקיים מצוות באופן שיהיה נוח ונעים להם, ומצד שני זה בעצם מבטל בידיים מנהג כה יפה שהיה מקובל בכל תפוצות ישראל - לומר סליחות באשמורת הבוקר.
אולי בגלל זה זומנתי בדווקא לקהילה ספרדית...

ענייני לשון לחודש אלול

מהרב מענה לשון, ר' אוריאל פרנק נר"ו. 

שתי דוגמאות ששיבשו כמה סידורים, כגון סידור קורן, שהתעלמו מן המפסיק הגדול ורק ציינו את האתנחתא:

1. אל תקרי:

לְדָוִד ה', אוֹרִי וְיִשְׁעִי, מִמִּי אִירָ ·א,

ה' מָעוֹז חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד.

בד"כ נקרא פסוק זה בחלוקה לצמדי מילים או ל"משולשי מילים". בקריאה זו לא ברור שהמשמעות היא: ה', (שהוא) אורי וישעי...

קרא:

לְדָוִד; |

ה', אוֹרִי וְיִשְׁעִי, מִמִּי אִירָ א!

ה', מָעוֹז חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד!

יש לשהות אחרי תיבת הכותרת!

במערכת טעמי אמ"ת, המפסיק הגדול ביותר בפסוק זה הוא האזלא לגרמיה במילה לְדָוִד, יותר מאשר האתנחתא(!) במילה אִירָא.

2. אל תקרי:

קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ,

וְקַוֵּה אֶל ה'.

שתי הצלעות פותחות בביטוי זהה.

הנטייה הטבעית היא לאחר את מקום החלוקה, ולא לסמנו סמוך לתחילת פסוק.

קרא:

קַוֵּה אֶל ה!

חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'!

שתי הצלעות מסתיימות בביטוי זהה.

בטעמי אמ"ת, המפסיק הגדול ביותר הוא "עולה ויורד", ואילו האתנחתא מחלקת את הצלע השניה.

יצא לאור: מעיינותיך חדש לחודש אלול

יצאו לאור חוברות "מעיינותיך" ו"מעיינותיך לצעירים" ושניהם עוסקים בחודש אלול, בתשובה וביום ח"י באלול. חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די. חוברת "מעיינותיך לצעירים" מיועד בעיקר לנערים בגיל תיכון (אך גם מבוגרים יותר יכולים ליהנות ממנו מאד) ו"מעיינותיך" מיועד יותר למי שיש מעט רקע במושגים חסידותיים אך נדמה שגם מי שחסר רקע יכול למצוא בו עניין.

מעיינותיך #18 ניתן להוריד כאן:

המלך בשדה - הרב יואל כהן

מכתב לבני הישיבות - אדמו"ר הריי"ץ

בדרכי העבודה - מתוך קונטרס העבודה לאדמו"ר הרש"ב

צדיק בינוני ורשע - הרב יצחק שפירא (יצהר)

ניצוצות חב"ד בנושא התשובה - הרב מנחם ברוד

אני לדודי - הרב יאיר דרייפוס (ישיבת שיח)

גדול שימושה - קטעים על הולדתו של אדמו"ר הזקן משיחותיו של הריי"ץ

מעיינותיך לצעירים #4 ניתן להוריד כאן:

המלך בשדה, ואיפה אנחנו? - מנחם איתן

מאמר קצר על תשובה, תפילה וצדקה - אהרוני ברנשטיין

כי נפלתי - קמתי - הרב אריאל פשקוס (ישיבת דרכי נועם, פ"ת)

לעשות טובה ליהודי - ראיון עם שליח חב"ד בתיאלנד, הרב נחמיה וילהלם

אפשר לנצח - ר' איל לוגסי

"איך ייתכן שתתקבל תשובתי" - סיפור חסידי על הבעש"ט

א ל ו ל

הטור (או"ח סי' תקפא) מביא את דברי אביו, הרא"ש:
תניא בפרקי ר"א: בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו'. לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה, וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך

מפרשי הטור מסבירים את דבריו שכיוון שיש עניין לתקוע בראש חדש אלול, מכיוון שמשה רבינו עלה בו להר סיני, ומכיוון שיש עניין לתקוע סמוך לראש השנה, על מנת לערבב את השטן, אז כבר התקינו שיתקעו בשופר בכל חודש אלול על מנת לא ליצור מצב של התחלה, הפסקה ושוב התחלה.
עם זאת, הבית-יוסף שואל על הטור: מדוע הוא נצרך לטעם של "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו"? על זה עונה הבית יוסף שני תירוצים:
א. ויש לומר משום דאיכא למידחי דאף על פי שעל ידי שופר נמנעו ישראל במדבר מלחטוא אינו מפני שהשופר מיוחד לכך דהוא הדין אם היו מעבירין כרוז היו נמנעים על ידו מלחטוא לכך הביא מאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד יי' ומהדר גאונו:
ב. ועוד יש לומר דמשופר המדבר לא למדנו אלא שעל ידו נמנעו מלחטוא אבל עדיין אנו צריכין ללמוד שעל ידי קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה ולכך הביא פסוק דאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו:

כלומר, אנו לומדים שני דברים מדברי הטור: השופר מעורר לתשובה והוא לא מסתפק רק במניעת החטא (ומכאן כמובן רואים שמניעה מלחטוא איננה בהכרח חזרה בתשובה), וגם שהשופר מעורר לתשובה יותר מדברי מוסר או כרוז.

הב"ח שואל על דברי הטור, אם משה רבינו היה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, איך זה מסתדר שמשה רבינו עלה בר"ח אלול וירד ביום הכיפורים - זה יוצא סך הכל רק 38 ימים (29 של אלול ועוד עשר של תשרי ולכאורה לא מכלילים בחשבון את לילו של הראשון ויומו של האחרון). הב"ח מציע שתי אפשרויות כיצד יצא שמשה עלה בר"ח אלול עד יום הכיפורים וגם היה בהר ארבעים יום:
א. משה עלה בל' באב ואלול של אותה שנה היתה מלאה (30 יום), ולכן זה יוצא 40 יום.
ב. משה עלה בליל ל' באב וירד לקראת מוצאי יום הכיפורים, וזה יוצא 40.

עפ"י דברי הב"ח יוצא שמשה עלה להר סיני בל' באב ולכאורה היה צריך להתחיל לתקוע בשופר בל' באב, ואכן יש מהאחרונים שכתבו שאת תקיעת השופר מתחילים בא' דר"ח אלול, ל' אב. עם זאת, אחרונים רבים חולקים וסוברים שמתחילים לתקוע רק בא' באלול וזה המנהג הרווח בקרב קהילות אשכנז.

קהילות הספרדים לרוב לא תוקעים בשופר כלל בר"ח אלול אלא רק בימים בהם אומרים סליחות. את הסליחות לא אומרים בראש חודש ומתחילים בהם רק ב-ב' באלול ואז גם מתחילים לתקוע. המנהג הרווח בקרב הספרדים שממשיכים לתקוע כל זמן שאומרים סליחות, כולל בעשרת ימי תשובה (חוץ מערב ר"ה, כמובן), ויש מהספרדים שתוקעים גם בהושענא רבה.