אל משה ואל אהרן

כמעט ואיננו עוסקים מבחינה פרשנית בפסוקים הכי נפוצים בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמר" או "ויאמר ה' אל משה לאמר". אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא לפסוקים אלו בפרשות האחרונות.
דיני טומאה וטהרה מתחילים בסוף פרשת שמיני באותה פרשיה המכילה את דיני הכשרות. פרשה זו מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני יולדת. פרשיה זו מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת בגוף והבגד ומתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טהרת המצורע ומתחילה: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת הבית ומתחילה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טומאת זב, זבה ונדה ומתחילה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".

הפרשיות המוזכרות לעיל הינן היחידות בספר ויקרא המתחילות במילים "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". הלא דבר הוא!

האבן-עזרא מתייחס בכל אחד מהמופעים הנ"ל לתופעה זו ומסביר עניינית מדוע הדיבור היה גם למשה וגם לאהרן:

אבן עזרא ויקרא פרשת שמיני פרק יא פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ד' אל משה ואל אהרן בעבור שהוא הכהן המורה המבדיל בן הטמא ובין הטהור: 

אבן עזרא ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן וטעם אהרן כי על פיו יהיו כל נגעי אדם, מי שיטהר ומי שיטמא:  

אבן עזרא ויקרא פרשת מצורע פרק יד פסוק לג ד"ה (לג) וידבר
(לג) וידבר ה' אל משה ואל אהרן החל לבאר צרעת הבית:  

אבן עזרא ויקרא פרשת מצורע פרק טו פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן כי הכהנים יפרישו בין זבה לנדה, כאשר אמרו חז"ל, בין דם לדם (דבר' יז, ח), ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר, כי הצרעת - נגע גלוי: 

אך דבריו קשים מאד לנוכח תחילת פרשת צו: "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן וכו'", ותחילת פרשת אחרי-מות: "וידבר ה' אל משה... דבר אל אהרן אחיך". מדוע בהם לא נאמר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר"?

אם הזכרנו את כל הפרשות העוסקות בדיני טומאה וטהרה, הרי שראוי להזכיר גם את הפרשה האחרונה העוסקת בדיני טומאה וטהרה, הלא היא פרשת פרה אדומה שבפרשת חוקת, המתחילה במילים: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".

הבה נעיין במקומות נוספים בתורה שהדיבור נאמר בהם במשותף למשה ולאהרן:

שמות פרשת וארא פרק ו פסוק יג
 (יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 

שמות פרשת וארא פרק ז פסוק ח
(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה  

שמות פרשת וארא פרק ט פסוק ח
 (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה: (ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל   

שמות פרשת בא פרק יב פסוק א
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:  

במדבר פרשת במדבר פרק ב פסוק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: 

במדבר פרשת במדבר פרק ד פסוק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: 

במדבר פרשת במדבר פרק ד פסוק יז
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: 

במדבר פרשת שלח פרק יד פסוק כו
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי  

במדבר פרשת קורח פרק טז פסוק כ
(כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל  

האם ניתן למצוא מכנה משותף לכל המופעים הללו? 

נדמה לי שהמכנה המשותף הוא "ההנהגה". דיבור אל משה לבד הינו לרוב דיבור אל "משה שליח ה'" עושה דברו של הקב"ה, או אל "משה רבינו" המוסר את התורה והמצוות מה' אל העם. אך דיבור אל משה ואל אהרן הוא דיבור אל הנהגת העם. 

אם נכונים דברינו, נוכל להסביר גם מדוע דיני טומאה וטהרה נתייחדו בכך שהדיבור בהם היה ל"הנהגת העם", ולא כבכל שאר המצוות מה' למשה וממשה לשאר העם. דיני טומאה וטהרה הינם דינים שקשה עד בלתי אפשרי לקיים אותם תוך שאדם חי בחברה בה לא מקיימים אותם. שאר מצוות התורה החלים על היחיד הינם מצוות שניתן לקיים אותם גם אם כל שאר החברה הינם כופרים ובועטים במצוות ה', אך דיני טומאה וטהרה הינם דינים שאדם יוכל לקיימם לבדו רק אם הוא חי מחוץ לחברה לחלוטין, או לחילופין אם החברה נותנת מערך המגבה את שמירת הטהרה. ייתכן וזו הסיבה שמצוות אלו ניתנו להנהגת העם, "אל משה ואל אהרן".

גם מצוות קידוש החודש ומצוות קרבן פסח ניתנו "אל משה ואל אהרן", ולאור דברינו יש לומר גם בהם שאלו מצוות המקבלות את משמעותן דווקא כשהחברה כולה מגויסת לקחת בהם חלק. 

מצורע מוסגר - תירוצים

בשבוע שעבר שאלנו כיצד רש"י פירש על התורה שמצורע מוסגר יהיה סגור בבית אחד, כשהגמרא במגילה אומרת שמצורע מוסגר שווה למצורע מוחלט לעניין שילוח.

קיבלתי מספר תשובות לשאלתי, ולהלן החשובים שבהם.

תירוץ ללא מקור מרב אחד: בארץ ישראל המצורע משולח מחוץ לערים מוקפות חומה, אך לא מחוץ לכפרים ועיירות. כך שבהחלט יכולה להיות מציאות שהמצורע המוסגר יושב בבית אחד. 


תוספות במועד קטן (דף ז עמוד א) כותבים, באופן די מפתיע יש לומר, שרש"י חזר בו:

מה שפירש בקונט' דמוסגר אינו משתלח חוץ לג' מחנות מזה חזר בו דהא בפרק קמא דמגילה (ד' ח:) קאמר הא לענין שילוח זה וזה שוין 

המאירי במגילה שואל שאלה קרובה לשאלתנו. הוא שואל כיצד זה שהמצורע המוסגר נקרא "מוסגר" אם הוא בעצם משולח:

ושמא תאמר אם המוסגר טעון שלוח היאך אתה קורהו מוסגר, והרי מחוץ למחנה הוא?

על זה הוא עונה שני תירוצים:

א. אפשר שבבית שחוץ למחנה הוא עומד.

שזה קרוב למה שכתבנו לעיל בשם רב אחד.

ב. ומ"מ לקצת גאונים ראיתי בפירוש הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ.

כלומר קצת גאונים הסבירו שלא המצורע מוסגר אלא הנגע. מקיפים את הנגע בעיגול אדום כדי לדעת אם אחרי שבוע הנגע התפשט.

הריטב"א במועד קטן שואל את השאלה שלנו על רש"י:

והקשו עליו בתוספות שנראה מדבריו כי מצורע מוסגר לא היה משולח חוץ למחנה וצוותא דעלמא הוה ליה, ואילו אנן אמרינן בפ"ק דמגילה (ח' ב') גבי הא דתנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שלוח זה וזה שוין, ודרשינן כל ימי אשר הנגע ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר,

והוא מתרץ כך:

ונראה כי רש"י ז"ל סובר כי מצורע מוסגר כיון שעדיין דינו תלוי אין לו שלוח ממש אבל יש לו ענין שלוח שאין לו לצאת חוץ בין בני אדם ואלו ישב מושבו טמא.

דבריו קשים ברש"י, שהרי רש"י מפרש את הגמרא במגילה "לענין שילוח - מחוץ למחנה", כך שקשה לומר שעל המצורע המוסגר יש רק "עניין שילוח" ולא "שילוח ממש".

מצורע מוסגר

נושא קצת שונה, לשם שינוי.

בפרשת תזריע, התורה מתארת מצב בו לאדם יש נגע שאינו מובהק לטהרה או לטומאה. התורה אומרת כי הכהן מסגיר את האדם לשבוע ימים (ויקרא פרק יג):

(ד) וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:

רש"י מסביר שם:

והסגיר - יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:

המשנה במגילה מכנה אדם כזה בכינוי "מצורע מוסגר" ומוסיפה ומחדשת שאיש זה הוא טמא כמו מצורע מוחלט, ולמעשה ההבדל בין המוסגר למוחלט קטן מאד (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ח עמוד ב):

אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים.

הגמרא שם מדייקת מלשון המשנה מה השווה בין המצורע המוסגר למצורע המוחלט:

הא לענין שילוח [וטומאה] - זה וזה שוין.

ורש"י כותב שם:

שילוח - חוץ לחומת העיר.

האם רש"י על התורה שהסביר "והסגיר... בבית אחד" מפרש שונה מהגמרא? האם אפשר לומר שהיו בתים מחוץ לחומת העיר? האם יש דרך ליישב בין פירושי רש"י?

אשמח למקורות ולרעיונות בנושא.

דבר-תורה לפרשת תזריע-מצורע

- אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת... והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים.
- זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.

התורה משתמשת בפועל "והובא" במקום "ובא" הן בזמן שהאדם מקבל את הצרעת והן בזמן שהאדם מתרפא מהצרעת. הלא דבר הוא.

האור החיים מתייחס לעניין זה בתחילת פרשת מצורע:
ורבותינו ז"ל אמרו של ישהה. וטעם אמרו "והובא" ולא אמר "ובא", ואולי שיחייבוהו בית דין... וכמו כן מה שאמר הכתוב "נגע צרעת וגו' והובא את הכהן" יכוין לומר שיחייבוהו לבא אם נתעצל.

כלומר, לדברי האור החיים יש לדאוג שהוא יבוא אל הכהן, הן כדי להטמא והן כדי להטהר.

גם הנצי"ב הולך בכיוון זה:
'והובא אל הכהן' בעל כרחו כמו בטומאה כתיב 'והובא' של ישתמט מלבא אל הכהן דבלא דבר הכהן ה"ה טהור. על כן כתיב 'והובא' בעל כרחו. אבל בטהרה ס"ד [=סלקא דעתך] שאם ירצה להטהר יעשה כך משום הכי כתיב 'והובא' וכעין שאמרו טבילה בזמנה מצוה.

כלומר, האדם צריך להטהר כשהוא יכול. זה מה שהתורה מלמדת אותנו בביטוי "והובא" - אינך יכול שלא להגיע לכהן כשמתגלה אצלך צרעת ואינך רשאי להמנע מלבוא אל הכהן כשאתה נטהר מהצרעת.

דבר זה מלמדנו כלל לחיים - האדם איננו רשאי לוותר על התנאים והכשרונות שהקב"ה נתן לו. האם צריך להיות קשוב לכיוונים שמראים לו מהשמים ולהתפתח יחד איתם.

לכבוד בר המצוה של אחיין שלי - נתנאל ספיר.

מדרש לפרשת תזריע - מצורע

אמר רבי לוי בשם רב חמא ברבי חנינא: צער גדול היה לו למשה בדבר הזה. כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולא נהנה ממנו כ"ד מתנות כהונה?! במתלא אמרי דאכיל בהדי קולא ילקי בהדי קילא:

המדרש מתאר שהיה למשה צער על כך שלאהרן ניתן התפקיד המבזה כביכול לראות נגעים. תשובתו של הקב"ה היא שאהרון שנהנה מכ"ד מתנות הכהונה יכול גם לראות נגעים, כפי שהמשל אומר שהאוכל מחלקי העץ האכילים יוכל ללקות מחלקי העץ הקשים.

אם היינו חושבים כיצד היינו מצפים לראות את המדרש הזה, לכאורה היינו מצפים שהוא ייכתב הפוך קצת. מדרשים דומים לזה בדרך כלל אומרים משהו בסגנון כזה: בשכר ראיית הנגעים זכה בכ"ד מתנות כהונה. אבל הנימה במדרש הזה הוא שונה (ואף הפוך): כיוון שהוא זכה בכ"ד מתנות כהונה הוא צריך לראות נגעים. ראיית הנגעים, עפ"י האופן המתואר במדרש, איננו תוספת לתפקיד של הכהן, אלא חלק מהותי ממנו.

זה גם מהות המשל העממי: האדם הלוקה מחלקו הקשה של העץ איננו יכול להתלונן, שכן הוא גם אוכל מחלקו הרך של העץ. הקשר הוא מודע - אין חלוקה בין הדברים. מי שהוא כהן ונהנה ממנעמי המעמד הגבוה, עליו מוטלת החובה והאחריות לראות נגעים.

הנלמד ממדרש זה הוא שאין מעמד ללא אחריות.

מעניין להוסיף כאן עוד קטע מהמדרש לקראת סוף הפרשה:
והיה בעור בשרו לנגע צרעת לפי שבעוה"ז הכהן רואה את הנגעים אבל לעוה"ב אמר הקב"ה אני מטהר אתכם הה"ד וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

על פי הדרך בה הלכנו, אפשר לומר גם במדרש זה חידוש דומה. לעולם הבא יתגלה שגם מעמדו של הקב"ה עצמו הוא מעמד המלווה באחריות של ראיית הנגעים, בדיוק כמו זה של הכהן.

מדרש לפרשת מצורע

הפעם נעיר מספר הערות קצרות על מדרש מאד מוכר:

ד"א "זאת תהיה תורת המצורע" הה"ד: (תהלים לד) "מי האיש החפץ חיים" מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר: מאן בעי למזבן (=מי רוצה לקנות) סם חיים? אודקין עליה (=נאספו אליו אנשים), ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים א"ל תא סק להכא זבון לי א"ל לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך אטרח עליה סליק לגביה (=ר' ינאי היה יושב ולומד בטרקלינו. שמע שמכריז: מי רוצה סם חיים? אמר לו: בא עלה לכאן ומכור לי. א"ל: אתה ושכמותך לא צריכים לו. הפציר בו ר' ינאי והרוכל עלה אליו) הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים", מה כתיב בתריה: "נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב". א"ר: אף שלמה מכריז ואומר (משלי כא) "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". א"ר ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו "מי האיש החפץ חיים" לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: "זאת תהיה תורת המצורע" - תורת המוציא שם רע. (ויקרא רבה פרשה טז)
התורה כינתה אדם ההולך ומספר לאדם אחד כיצד אדם אחר פגע בו "הולך רכיל" - "לא תלך רכיל בעמך". כינוי זה הוא בהשאלה מהרוכל שמסתובב ומנסה למכור לכולם את סחורתו, כך ההולך רכיל מסתובב ומנסה לפזר בין כולם את דברי רכילותו. אך כנראה שלא לחינם התורה לקחה כינוי זה דוקא מהרוכל - כנראה שכך גם היתה המציאות הרווחת שהרוכלים היו האנשים בעלי המידע ואלו שמעבירים את החדשות מהכא להתם. זהו צד אחד של מלאכת הרוכלות.

הצד השני של מלאכת הרוכלות הוא שהרוכל חייב להאמין בסחורה שאותו הוא מוכר, או למצער להעמיד פנים של מאמין בסחורה שהוא מוכר. מאידך, עליו לשכנע כל אדם שהוא באמת נצרך לסחורה שיש בידי הרוכל. הביטוי הידוע בין אשפי המכירות כיום הוא "למכור קרח לאסקימוסים" - זה נחשב לרוכל ממולח ומצליח.

בסיפור המובא במדרש מסופר אודות רוכל שלא מתקיימים בו שני התכונות האופייניות כל כך לרוכלים. מצד אחד הוא משכנע את ר' ינאי שהוא איננו נצרך לסחורה שיש בידיו למכור. מצד שני הוא זה שבא ומלמד על החשיבות של אי הליכת רכיל.

כל אחד יודע שאין באמת דבר כזה שהוא "סם חיים". בכל זאת ר' ינאי, שמן הסתם יש לו דברים יותר טובים לעשות מאשר לפתח שיחות עם רוכלים, מחפש אחר הרוכל לדעת מה הדבר הזה שהוא מוכר. הרוכל מצידו מלמד אותו, מה שנראה לנו כפשט של הפסוק: מי שחפץ חיים - ינצור את לשונו מלדבר רע.

כנראה שמה שהרוכל מלמד זה שמי שבאמת רוצה לחיות חיים שלמים - צריך לדעת לכלוא את הטבע שלו. מי שנותן דרור ללשונו - הוא לא חפץ חיים, בדיוק כשם שרוכל המתנהג כמו שרוכל סטריאוטיפי מתנהג איננו באמת חפץ חיים. החפץ בחיים צריך לשעבד את טבעו לרצונותיו ולא את רצונותיו לטבעו. זה הפשט שהרוכל מלמד את ר' ינאי. וזה מה שהמדרש מלמד אותנו בפרשת השבוע שלנו, פרשת מצורע. האדם שמוציא שם רע איננו חי, הוא מכלה את חייו. שכן אם הוא לא ישים גבולות לאברי גופו, ובראש ובראשונה לפיו, אזי גופו יבגוד בו ויהפוך לכלא שלו - הוא יהפוך למצורע.