יום ראשון, 23 בספטמבר 2018

עבודה מול צרכים אחרים בחיוב סוכה

עסקנו בעבר מספר פעמים בנושא של החשיבות שההלכה מעניקה לפרנסה. 

לדוגמא, הזכרנו בעבר את דברי הרמב"ם המתירים לצאת מארץ ישראל לצורך סחורה (ראו כאן). הבאנו את דברי הרב שאול ישראלי שראה בסחורה רק דוגמא לכמעט כל צורך שהוא יותר מטיול סתמי. לעומת זאת, הצענו שאולי באמת יש לפרנסה מעמד מיוחד בהלכה, שפעמים מבטלת מצוות.

בעניין החיוב במצוות סוכה הגמרא מביאה (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כו עמוד א):
תנו רבנן: הולכי דרכים ביום - פטורין מן הסוכה ביום, וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה - פטורין מן הסוכה בלילה, וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה - פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה - פטורין בין ביום ובין בלילה.
רש"י שם מבאר:
הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום - דכתיב בסוכות תשבו - כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה - כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע.
דברי הגמרא נפסקו להלכה בשולחן ערוך שהוכלי דרכים פטורים מן הסוכה. אך הרב משה פיינשטיין חידש שפטור זה אמור רק להולכי דרכים לצורכי פרנסה, ולא למטרות טיול ותענוג (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן צג):
ובדבר לצאת לטיול ולתענוג בעלמא למקום שלא יהיה לו סוכה מסתבר לע"ד שאסור דהולכי דרכים שאיתא בסוכה דף כ"ו כשהוא לדבר הרשות שפטורין עכ"פ ביום הוא כשהולכין למסחר וכיוצא שהוא צורך ממש וגם הוא לכל אדם שבשביל זה היה צריך לצאת גם מביתו שלכן באופן זה מותר לצאת מהסוכה, אבל לטיול ולתענוג בעלמא שאין לזה שום צורך אינו כלום מה שבשביל תאותו והנאתו היה יוצא מביתו כיון שלא היתה יציאתו אף מביתו לצורך.

הרב פיינשטיין תולה את דברי הגמרא שהולכי דרכים פטורים מסוכה בקיום שני תנאים:

  1. צורך ממש (כמו הליכה למסחר).
  2. דבר שכל אדם היה יוצא עבורו.

יתכן והרב פיינשטיין הבין דבר זה מדברי רש"י עצמו שהבאנו לעיל שכתב "אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה".

הרב אהרן ליכטנשטיין חלק על חידושו של הרב משה פיינשטיין, וסבר שדברי רש"י אינם אלא דוגמא בעלמא (קישור):
ואם כי רש"י הזכיר הולך בדרך בסחורה - ולשונו נותן פתח לטעון שמדובר דוקא במי שיוצא לדרך מפאת אילוצי פרנסתו אך לא ביוצא להינפש ברעות נפשיה - נראה שאין לחלק ואין כאן אלא דוגמא בעלמא ואמנם הראשונים שקבעו את ההלכה לא חילקו כלל. ועיין בתוס' על אתר, ד"ה "הולכי" שתימצתו את דברי רש"י ולא הזכירו סיבת היציאה.
גם הרב אלישיב קנוהל ז"ל, רבה של כפר עציון, בשיעור שמסר בנושא טען טיעון דומה:
נראה לי שאין סיבה לאסור לטייל בחוה''מ. היום זהו דבר מקובל ושווה לכל נפש. אולי בעבר הדבר היה פחות מצוי ונצרך, אך כיום בעיקר לציבור הדתי שאינו יכול לטייל בשבתות וחגים זהו צורך אמיתי שווה לכל נפש ואין זה נכון למנעו מהציבור. (הדקדוק ברש''י שכתב לסחורה צריך דיוק שהרי הוא כותב: "כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה - כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע". הנה רש''י כותב שכשם שבכל השנה הוא יוצא מביתו לסחורה כך מותר לו לצאת בחוה''מ. והרי בחוה''מ אסור לצאת לסחורה מדיני איסור סחורה בחוה''מ, אלא כוונתו שבחוה''מ הוא יוצא מביתו לצרכיו סתם).
כמשיב לדברי האגרות משה, הרב קנוהל טוען שיציאה לטיול הנה צורך ממשי, כמו יציאה למסחר. ובנוסף, זהו דבר שווה לכל נפש.

אם תרצו, הרי שיש לנו גם כאן דיון בנושא: האם צורך פרנסה הנה צורך וערך החשוב יותר מצרכים אחרים של האדם, או שהוא במעמד שווה להם. 

[מכיוון שאוחזים אנו בעניין חיוב סוכה ליוצאים לטיול, ראוי להזכיר עוד מדבריו של הרב ליכטנשטיין בנושא. בהמשך המאמר שהוזכר לעיל, הוא כותב כך (קישור):
ובכן, להלכה, נראה להסיק:
א. מותר לצאת לטיול בחול המועד סוכות אף אם יודעים בבירור שעל ידי כך לא יוכלו לקיים מצות סוכה במשך הטיול.
ב. אם, במרוצת הטיול, מגיעים, סמוך לשעת האכילה או הלינה הרגילה ו/או המתוכננת, מגיעים לאיזור בו נמצאת סוכה אליה אפשר להיכנס, חייבים לאכול ו/או ללון בה. מימדי האיזור ושיענך מרחק היכול לפטור טעונים בירור.
ג. אם מפסיקים את הטיול בלילה ושוהים במקום בו אפשר לבנות סוכה, חייבים לבנותה. גם כאן, גודל המאמץ הדרוש טעון ליבון.
ד. אם פעילות הטיול נמשכת גם בלילה, ואינה נפסקת עד שעה שבינה לבין שעת השינה כבד אי אפשר לבנות סוכה, פטורים מלבנותה ואף לא חייבים להפסיק את הפעילות בהקדם. 
עד כאן, מבחינה הלכתית צרה וצרופה. ברם, למעשה, פני הדברים שונים לחלוטין, ויש להתנגד בתוקף ובחריפות - מבחינה ערכית, השקפתית, וחינוכית - לטיולים או מבצעים הכרוכים בביטול מצות סוכה.[...] אדם מישראל צריך להיות רווי שאיפה וכמיהה למצוות ולא ח"ו לראותו כמשא אותו הוא טוען בדלית ברירה וממנו הוא משתחרר בהזדמנות הראשונה.
[...]
ואמנם עצם השאלה, כשהיא מופנית על ידי תנועות נוער בארץ הדוגלות בחינוך לעבודת הי ויראת שמים ואשר לא מעט בני תורה מעורים בהן, מעוררת תמיהה. שהיתי עשרות שנים בחו"ל במקומות שבהם מצות סוכה בכלל לא היתה בגדר "מצוה קלה", ומעולם לא נשאלתי על אפשרות לסמוך על פטור הולכי דרכים כשנמצאים במרחק מה מסוכה במשך היום. האם אי פעם עלה על דעת איש עסקים השואף להיות זהיר בקלה כבחמורה והמסתובב, לרגל ענייניו, בין גורדי שחקים בלב ניו יורק שיאכל במשרדו מפני שאין סוכה באיזור? כלום חשב פעם סטודנט הרואה עצמו כמושרש בתורה ויראת שמים ושהזדמן לו לשהות יום ארוך בספריית האוניברסיטה שיאכל במזנון מפני שהקמפוס אינו מצוייד בסוכה? וכי דוקא בארץ הקודש, בה קיום מצות סוכה הוא אומנם גם יותר קל וגם יותר מקיף, ובה אפילו רבים שאינם שומרי מצוה כדת וכדין מפגינים זיקה לסוכה בצורה זו או אחרת, וכי דוקא כאן ירשו בני תורה לעצמם לזלזל בקיום מצוה זו במלא היקפה? ידוע גם אדע כי רבים הסוברים כי יש ערך חינוכי רב לטיולי תנועות נוער מכמה פנים - בעיקר, מפאת העמקת האהבה והזיקה לארץ; והטוענים כי דוקא ימי חול המועד נוחים ומתאימים לכך. כאדם מן החוץ, קשה לי לשפוט את משקל הגורם הזה, אך אני משוכנע, שפרט, אולי, לנסיבות חריגות ביותר, שהמסר החינוכי החשוב ביותר שניתן להעביר לבני נוער בחב הוא העמקת מודעות ורגישות לזהירות וזריזות בקיום מצות - וגם אם זה כרוך בקשיים מסויימים ואפילו דורש קרבן. אם אמנם רואים צורך בקיום טיולים, בבקשה. דברי ר' אליעזר (סוכה כז:): "משבח אני את העצלנין שהיו יוצאין מבתיהן ברגל דכתיב ושמחת אתה וביתך", לא נפסקו להלכה, ולפירוש רש"י שם, יתכן שאף הוא לא אמרם לגבי רווקים. אך אם יוצאים, שידאגו - לא פחות מאשר למשאיות ומימיות, למדריכים ומלווים (וכל אלה כמובן חשובים ואף הכרחיים) - לתנאים המאפשרים קיום מצות סוכה כהלכתה. מובטחני בראשי התנועות שבמקום שהצורר מורגש והרצון קיים הם מסוגלים להתמודד עם בעיות טכניות ולוגיסטיות יותר מורכבות.
עוד בעניין זה נזכיר שבאחד ההספדים על הרב ליכטנשטיין סיפרה בתו הרבנית טוני מיטלמן שלפני שיצאה לטיול של תנועת הנוער בחג הסוכות אביה אמר לה: תזכרי, לא אוכלים מזונות מחוץ לסוכה. ]

יום שני, 17 בספטמבר 2018

עוד קצת על המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית

חלקים קודמים:
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית
- המכונית האוטונומית ובעיית הקרונית - האם המכונית צריכה הכשר?

בגליון תמוז תשע"ח של כתב העת המעיין התפרסם מאמר ארוך בנושא "תועלתנות ומוסר בתכנון מערכת אוטונומית" מאת הרב יוסף שפרונג (קישור).
בגליון תשרי תשע"ט של המעיין שראה אור בימים האחרונים, התפרסמה התגובה הבאה (קישור):


"מה האיסור כאן בכלל?" - עוד על חיישנים בשבת

בעבר כתבנו לא מעט בבלוג זה על נושא חשמל וחיישנים בשבת. במעיין תשרי תשע"ט שיצא לאור כעת התפרסמה תגובה מצוינת של הרב ד"ר דרור פיקסלר (קישור).

המאמר שעליה הוא מגיב נמצא כאן.

והנה התגובה:



סדר העבודה: מקום עמידת שני השעירים

מבוסס על מאמר של הרב רא"ם הכהן - ראו כאן


הביטוי "לפני ה'" חוזר שבע פעמים בפרשת סדר עבודת יום הכיפורים בפרשת אחרי-מות (ויקרא פרק טז):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ:(ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:(יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת:(יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל  הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:(יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל  קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ:
 רבנו יונה בשערי תשובה ראה בביטוי זה כמייחד את התשובה של יום הכיפורים (ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ב):
ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים, שנאמר (ויקרא טז, ל): "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתנו והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו.
בתאור מקום עמידת השעירים התורה מצמידה לביטוי "לפני ה'" גם את המיקום "פתח אהל מועד".
במדרש ההלכה מבארים היכן זה "לפני ה' פתח אהל מועד" (ספרא אחרי מות פרשה ב פרק ב):
(א) ולקח את שני השעירים מלמד שהם מעכבים זה את זה, לפני ה' פתח אהל מועד, מעמידו בשערי ניקנור אחוריהם למזרח ופניו למערב.
לעומת זאת, במשנה מופיע (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לז עמוד א):
משנה. בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח, הסגן מימינו, וראש בית אב משמאלו. ושם שני שעירים
ורש"י מסביר שם (מסכת יומא דף לז עמוד א):
משנה. בא לו למזרח - חוזר אחוריו לצד מזרח סמוך לפתח, שלא היו מכניסין השעירים להגריל אלא שיהיו בתוך חלל העזרה, כדכתיב (ויקרא טז) והעמיד אותם לפני ה' אבל לא לקרבן כל כך לצד ההיכל, עד שהוא בא לשוחטו היו מקריבין אותו, כדתנן לקמן /יומא/ (נג, ב): הביאו לו את השעיר שחטו וכו'.
רש"י לא מבאר מדוע מעמידים את השעירים רק סמוך לפתח, ולא מכניסים אותם יותר לעזרה.
התוס' ישנים מביאים את דברי רש"י ומבארים:
בא לו למזרח עזרה. לצד שער נקנור כדפי' בקונטרס שלא היה רוצה להכניסן ממש בעזרה לפנים בצד המזבח (להחזירן) שזה היה גנאי [להחזיר] והכי משמע לישנא מדלא קאמר בצפון המזבח והכי תניא בת"כ על השעירים מעמידין אותם בשער נקנור דכתיב "והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד" וכתיב בתריה "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו'":
לדבריהם, הסיבה שלא מכניסים אותם פנימה זה מפני שאח"כ צריך לחזור ולהוציא את השעיר לעזאזל החוצה, ויהיה בזה גנאי אם יכניסו ויוציאו אותו.
התפארת ישראל על המשנה מסביר שמכיוון שעובר זמן רב בין ההגרלה לשחיטה, לכן אין טעם להכניס את השעיר לתוך העזרה ממש.
מכאן רואים שאין ענין מיוחד בשער ניקנור, או במקום הסמוך לפתח, אלא שלא רוצים להכניס את השעירים יותר פנימה, אז מעמידים שם.

את המיקום "לפני ה' פתח אהל מועד" מצינו במקומות נוספים בתורה.
אחד מהם הוא בטהרת המצורע (ויקרא פרק יד):
(יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
גם שם במדרש ההלכה מסבירים כי מדובר בשער ניקנור (ספרא מצורע פרשה ג סוף פרק ב):
(ו) לפני ה' פני אהל מועד מעמידו בשער ניקנור אחוריהן למזרח ופניהם למערב.
רש"י על התורה במצורע, דווקא מקבל את דברי מדרש ההלכה, ומסביר (רש"י ויקרא פרק יד פסוק יא):
(יא) לפני ה' - בשער נקנור, ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כפורים:
כלומר, הסיבה שהוא עומד בשער ניקנור הוא מפני שהמצורע אינו יכול להיכנס לעזרה, מפני שהוא מחוסר כיפורים.
הגמרא בפסחים מסביר ששער ניקנור בכוונה לא נתקדש בקדושת העזרה כדי שהמצורע יוכל לעמוד שם (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף פה עמוד ב):
דאמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים - מפני שמצורעין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. ואמר רבי שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשה שער נקנור - מפני שמצורעין עומדין שם ומכניסין בהונות ידם.
התוספות שואלים מדוע זו סיבה מספקת, מדוע שלא יעמוד המצורע בעזרת הנשים (תוספות מסכת יבמות דף ז עמוד ב):
וא"ת למה נמנעו בשביל כך מלקדשם יעמוד בעזרת נשים ויכניס ידיו לשער נקנור ופירש ריב"ן דאין זה לפני ה' דלא הוי באויר העזרה ואין נראה דאי הוה קדוש כקדושת העזרה הוי שפיר לפני ה' ואומר רבינו תם דעשוי בשביל תקנת מצורעים שיעמדו שם שיגין עליהם השער בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.
את קושיית התוספות על ריב"ן מציע הרב רא"ם לתרץ בקלות: עמידה מחוץ לשער העזרה אינה יכולה להיקרא עמידה לפני ה'. רק עמידה בתוך שערי העזרה יכולה להיקרא "לפני ה'".

גם באשה סוטה התורה מצווה שעליה לעמוד לפני ה' (במדבר פרק ה):
(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה':
המשנה משווה את הסוטה ליולדת ומצורע ועל זה מקשה הגמרא (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ז עמוד א):
ואם אמרה טהורה אני, מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער נקנור, ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעיןבשלמא סוטות, דכתיב: והעמיד הכהן את האשה לפני ה', מצורעין נמי, דכתיב: והעמיד הכהן המטהר וגו', אלא יולדת מאי טעמא?
רואים מהגמרא הזאת (כך כותב הגרי"ז) שהסיבה לעמוד בשער נקנור הוא בגלל שכתוב "לפני ה'". כלומר, היינו יכולים לחשוב שהמצורע צריך לעמוד סמוך לפתח העזרה מפני שהוא צריך מתן בהונות בתוך העזרה, אך הגמרא אומרת שיש חשיבות עצמאית לעמידה בשער, שאינו קשור לעבודות פנים, שכן הסוטה אינה צריכה מתן בהונות או משהו דומה.
לכן, ניתן לדחות את קושיית התוספות בעזרת היסוד הזה שהעמידה בשער נצרכת משום "לפני ה'" ולא משום הצמידות לעזרה.

ראינו שיש דין משותף לשעירים, מצורע ואשה סוטה – שמעמידים את כולם לפני ה' שמדרש ההלכה הסביר שזה שער ניקנור.
יש מכנה משותף רעיוני בין שלושת אלה:
  •          המצורע משולח מחוץ לשלוש מחנות, וכחלק מחזרתו פנימה הוא עובר את תהליך ההיטהרות.
  •          עבודת יום הכיפורים סובב סביב כניסתו של הכהן הגדול לקדש הקדשים וחידוש הקשר בין ישראל לה'.
  •          השקאת הסוטה מתמודדת עם החזרתה לבעלה לאחר שהתרחקה ונאסרה עליו.

ביום הכיפורים יש שני שעירים – אחד נכנס פנימה ואחד משתלח החוצה. כך גם במצורע יש שתי ציפורים – אחת מוקרבת ואחת משתלחת. והסוטה עצמה עומדת בפני הבחירה האם היא תחזור לקדושת הברית עם בעלה או שתהפוך למעין שעיר לעזאזל.
העמידה בפתח יש בה לסמל בירור שנערך: האם נכנסים או יוצאים? ההגעה לפתח יש בה לבטא את הכמיהה והכסיפה לכניסה פנימה – האם נצליח להיכנס?

יום חמישי, 13 בספטמבר 2018

אובייקטיביזם - מבט תורני

א.
ד"ר ירון ברוק (57) הוא ישראלי לשעבר, בוגר הטכניון, העומד היום בראש מכון איין ראנד בארה"ב. הוא הדגים את השקפת עולמו, המבוסס על הפילוסופיה של איין ראנד, במספר הרצאות ע"י הבאת ביל גייטס כדוגמא (קישור):
במשך עשרות שנים עמד ביל גייטס (62) בראש חברת מיקרוסופט. הוא הרויח מליארדים מעסקיו במיקרוסופט. הונו נאמד בקרוב ל90 מיליארד דולר. בנוסף להיותו איש עסקים מצליח הוא גם נדבן גדול. הוא תרם למטרות צדקה כ40 מיליארד דולר.
איזה ביל גייטס תרם יותר לאנושות? הביל גייטס שהרויח 90 מיליארד דולר, או זה שתרם 40 מיליארד דולר?
לכאורה התשובה פשוטה: זה שהרויח, בעצם לקח מהאנושות – שזה רע. זה שתרם, נתן לאנושות – וזה טוב.
אבל למעשה כיצד הרויח ביל גייטס את אותם 90 מיליארד דולר? הוא הציע למכירה מוצר שאנשים בכל העולם רצו. הם היו מוכנים לשלם עבור המוצר כי עבור כל אחד מהם המוצר היה שווה יותר מהכסף שהם היו צריכים להוציא עליו. כלומר, מיליארדי אנשים בעולם הרגישו שחייהם יהיו טובים יותר אם הם ירכשו את המוצר שהוא רצה למכור להם. או במילים אחרות, 90 מיליארד הדולר שהוא הרויח, הוא הרויח בזכות זה שהוא שיפר את חייהם של אנשים רבים בכל העולם. בנוסף לשיפור חייהם של כל האנשים שרכשו את המוצרים שלו, הוא גם דאג לפרנסתם של מאות ואלפי משפחות לאורך שנים.
ללא ספק גם תרומה של 40 מיליארד דולר שיפרה את חייהם של אנשים רבים (או לכל הפחות יש אפשרות שתשפר את חייהם). אך בהחלט יתכן וביל גייטס עזר להרבה יותר אנשים כשהוא הרויח כסף, מאשר כשהוא ביקש להיפטר מכספו. משום מה אנחנו מעריכים תרומה לחברה רק כשהתרומה כרוכה בהקרבה. אבל כשהתרומה לא כרוכה בהקרבה אנחנו פחות מעריכים את זה. ואנחנו מעריכים עוד פחות כשהתרומה כרוכה ברווח אישי גדול לתורם.
מהו הערך המוסרי שבהקרבה לטובת האחר? שלאחר מגיע משהו יותר ממני, ולכן אני צריך לתת לו משהו שהוא שלי.
ואם לא נקבל את הערך שבהקרבה לטובת האחר, כיצד ניתן להגדיר את הערך המוסרי על פיו פועלים? נגדיר אותו כך: self interest – אנוכיות או מימוש עצמי. אם ננסה ליצור אמירה כללית מתוך הדוגמא של ביל גייטס יהיה הכלל כזה: העולם יתפתח וישתפר אם נאפשר לאנשים להגדיר מטרות למימוש עצמי. כשאנשים יגיעו למימוש עצמי גם הסביבה שלהם ירגישו שיפור באיכות חייהם.
זהו בקליפת אגוז השקפת העולם האובייקטיביסטית. עפ"י ויקיפדיה הוא מוגדר כך (קישור):
אובייקטיביזם היא תורה פילוסופית אותה הגתה הסופרת איין ראנד. האובייקטיביזם היא פילוסופיה הדוגלת בקיום מציאות אובייקטיבית שאותה על האדם לגלות על ידי שימוש בשכל, ב"אגואיזם רציונלי" כנגזרת של ערך החיים, אותו על כל אדם רציונלי לקבל כאמת מידה לבחירותיו, בקפיטליזם ובעקרון אי-התוקפנות לצד תמיכה ברעיון מדינת שומר הלילה. ברמה האישית האובייקטיביזם מעודד את האדם לעסוק ביצרנות והגשמה עצמית. "יצרנות", במישור הכלכלי, ו"הגשמה עצמית" במובן של יצירה והשקעה של כל פרט בהוצאה לפועל של כישוריו, בעיקר האמנותיים.

ב.
הרב שרלו בכנס צהר האחרון סיפר את המעשייה הבאה:
יש לילד שלך בימבה והוא מסתובב אתו בכיף. מגיע השכן/בן-דוד ומסתכל על הילד שלך בקנאה.אם תאמר לילד שלך: אולי תתן גם לו, הוא מאד רוצה. הילד לא יסכים.אם תאמר לו: כשתסיים להסתובב וליהנות, אולי תציע גם לילד השני. אז הוא יסכים לתת לו די מהר.
האם אפשר להניח את האצבע על הסיבה להתנהגות הזאת של הילד?
הילד הוא אנוכי. אם מבקשים ממנו לותר על משהו שלו, הוא לא מסכים. אם מציעים לו לחשוב על האחר, לאחר שהוא כבר מסופק ממנו, מרוב טובה הוא מוכן לראות את האחר.
האם יש פגם בהסתכלות הזאת? מה לא נכון או לא מוסרי בהתנהגות של הילד?
לכאורה הילד מתנהג בדיוק כפי התיאור לעיל את השקפתו של האובייקטיביסט. הוא לא מוכן להקריב משהו שלו. מצד אחר הוא מוכן להיות נחמד, אם זה לא תלוי בהקרבה. 

ג.
האם הגישה האובייקטביסטית סותרת את גישת התורה?
יש להודות שגישה זאת מניחה שאין דרישות חיצוניות על האדם מעבר לרציונל שלו ושאיפתו למימוש עצמי. כלומר, אין ציווי א-לוהי שקובע את ההתנהגות הנכונה והלא נכונה. זהו לא פרט קטן שאפשר להזניח. ההגדרה של חיים דתיים זה שבפני המאמין יכול לעמוד שעת הכרעה בו הוא יצטרך להכריע בין רצונו לעשות א' לבין הציווי הא-לוהי לעשות ב', ושעל המאמין לבחור על פי הציווי הא-לוהי.
ועם זאת, נעיין בחלק מהעקרונות שהזכרנו בעיניים תורניות.

ד.
הקרבה מול צדקה:
על פי איין ראנד, להקריב את חיי כדי להציל את חייו של מישהו אחר זהו מעשה לא מוסרי. שכן, חייו של האחר אינן שוות יותר מחייך. מתי אדם יסתכן לטובת האחר (וכן, מתי אדם ירגיש צורך/חיוב לתת משלו לאחר)? כשיש לחייו או לשלומו של האחר ערך עבורי. קרי, הוא אהוב עלי, אני מרויח משהו (רגשי, ממוני, אחר) ממנו.
[כדאי לציין שירון ברוק, שעם דבריו פתחנו, לא מרבה להציג את גישתה הקיצונית של ראנד בעניין הצדקה (קישור). נראה שהוא כן רואה ערך בצדקה, כשזה באמת נצרך, אבל רק לאחר שהאדם דאג לצרכיו הוא.]
המקור הבסיסי ביותר בנושא זה הוא דעתו של רבי עקיבא ש"חייך קודמים לחיי חברך" (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סב עמוד א):
שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך.
אין אפשרות להאריך כאן בסוגיית הכנסת עצמו לסכנה לשם הצלת חבירו, אך ניקח את המסקנה שמסיק הרב מלמד להלכה (קישור):
ולמעשה נפסקה הלכה, שמצד הדין אין אדם צריך להכניס את עצמו לסכנה מעבר למה שאנשים רגילים מסתכנים למען רכושם ופרנסתם. אולם מידת חסידות להסתכן למען הצלת החבר אף מעבר לכך, כל זמן שברור שמירב הסיכויים שפעולת ההצלה תצליח.
לכאורה, העמדה שמציג כאן הרב מלמד, בעיניים אובייקטביסטיות אומרת שלא יתכן שחייו של האחר-הזר שווים פחות (יש להם פחות ערך) בעיניך מאשר רכושך ופרנסתך. אינני רואה כאן סטייה גדולה ממשנתה של ראנד.
במידת החסידות שהציג הרב מלמד יש כבר סטייה גדולה (לפי ראנד מדובר במעשה לא-מוסרי), ולזה נשוב בהמשך.
לזה יש להוסיף שחז"ל בודאי ראו באור שלילי התנהגות של הקרבה מוגזמת לטובת הזולת, גם אם מדובר בהקרבה ממונית ולא הקרבה פיזית. הם הורו: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". אנחנו נותנים צדקה לזולת, איננו מקריבים למענו. במובן הזה אנחנו לא שונים בהתנהגותנו מזה של הילד בסיפורו של הרב שרלו, אלא שלנו יש יותר משאבים מאשר לילד.

ה.
מימוש עצמי:
כולנו מכירים מימרות כמו זו של הרבי מקאצק ש"'אנכי עומד בין ה' וביניכם' – האנוכיות שלך היא החוצצת בינך לריבונו של עולם". כמובן, אמירה כזאת סותרת לחלוטין את היסוד של המימוש העצמי באובייקטביזם.
אם נרצה להיות כנים עם עצמנו, קשה לומר שהתפיסה הדתית של רובינו מסתדר עם דברים המגבילים את המימוש העצמי של האדם, כפי שמתאר זאת הכלי חמדה (סוף פרשת בשלח):


אז נשאלת השאלה, האם אפשר להצביע על כיוונים או מקורות אחרים מהם משתמע אחרת?
יש להכיר בכך שהנושא של מימוש עצמי הוא מושג מודרני שלא היה קיים בעבר. בעבר, כשההתמודדות העיקרית היתה על עצם הקיום, לא היה זמן לדבר על התפתחות אישית ואמביציה. היום, כשההתמודדות על עצם הקיום מאחורי רוב האנשים, יש זמן לדבר על דברים יותר נשגבים.
ואכן, כשנעיין בדבריהם של רבותינו שחיו בעידן המודרני, רואים שגם מושג זה מקבל משמעות תורנית.

בטרם נגיע לדבריהם, יש להזכיר מקור אחד מחז"ל (משנה מסכת סנהדרין פרק ד):
לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך ושלא יהו מינין אומרים הרבה רשויות בשמים ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם
על פי דברי חז"ל אלה לכל אדם יש מעלה מסוימת שהעולם כולו נברא עבורו (אם כי יש בודאי מקום לחלק ולומר שהמשנה קובעת כיצד אני צריך להתייחס לזולתי, ולא בהכרח לאופן בו אני אמור להתייחס לעצמי).
הרב קוק מתייחס לנושא של מימוש עצמי במספר מקומות (המקורות הבאים מתוך מאמרו של הרב יעקב פלג בנושא: מימוש עצמי).
הנה פיסקה מתוך שמונה קבצים ג (פיסקה רמז):
החושב העומד על עמדתו העצמית, מחויב הוא לשכלל את עולמו הפנימי בכל ענפיו ופרטיו. והעבודה הזאת אין לה קצבה, וכל ימיו הוא קרוא להוסיף לקח ושכלול של חיים מדעיים ומוסריים. כל הדברים הכלליים, שהם משוטטים בעולם הדעות והרגשות, מוכרחים לקבל אצלו צורה פרטית מחוטבת בפני עצמה, ועם זה מתמזגת היא יפה עם הצורות הרוחניות והמעשיות של הכלל כולו.
כאן הרב קוק מתאר את חיובו של האדם לשכלל ולהגשים על מאוויו ורצונותיו הפנימיים. ואת מושג התשובה מתאר הרב קוק במקום אחד כשיבה לרצונות העצמיים של האדם (אורות התשובה פרק טו):


הרב יונתן זקס (שיג ושיח, פרשת וישלח) מתאר את יעקב אבינו כמי שבתחילת דרכו ביקש "להיות עשו". המאבק של יעקב עם המלאך בפרשת וישלח מבטא את המאבק שהיה ליעקב עם עצמו (עמ' 82):
יעקב נאבק עם עצמו ולבסוף השיל מעליו את צלם עשו, את תשוקתו רבת השנים להיות עשו. זהו הרגע המכריע בחייו של יעקב. מעתה והלאה ירצה להיות הוא עצמו. רק כאשר אנחנו חדלים לרצות להיות מישהו אחר, אנו יכולים לחיות בשלום עם עצמנו ועם העולם.
נמצאנו למדים שאפשר לחיות עם הרצון להגיע למימוש גם כאנשי תורה.
ומה עם דבריו של הרבי מקאצק? נחזור אליהם בהמשך.

ו.
אז עם הגישה האומרת שהאדם צריך קודם לדאוג לצרכיו לפני שהוא עוזר לאחרים, ושהוא לא צריך להקריב מעצמו עבור אחרים, אנחנו יכולים לחיות בשלום.
גם עם הגישה הרואה ערך במימוש עצמי, כפי שראינו, אנחנו יכולים לחיות בשלום.
ובכל זאת ביסוד האובייקטיביזם יש עקרון שאותו לא נוכל לקבל. וזה ראיית הקולקטיביזם כחסר ערך, למול האינדיבידואליזם. האובייקטיביזם רואה את האדם כחסר זהות קולקטיבית, כל עוד הוא לא בחר להיות חלק מקולקטיב. זו ראיה שגויה בעיני. האדם נולד עם זהות. הזהות הזאת נקבעת על פי משפחתו, קרוביו, שכניו וכמובן גם שיוכו הלאומי. אפשר במהלך החיים להתנתק מכל אלו, אך זה היוצא מן הכלל, ולא הכלל. הכלל הוא שכל המרכיבים הללו יוצרים את זהותו של האדם, ויש להם ערך בעיניו. הערך שלהם הוא מעבר לערכם של התרומה למימוש העצמי שלו.
דומני שרק אדם שלא חי על פני כדור הארץ יכול להכחיש אמת פשוטה זו. משפחתו של האדם זה חלק מזהותו של האדם, ולכן הוא מוכן להקריב את עצמו למען שלומם. ובמידה פחותה אמנם, אך גם קיימת, הדברים נכונים גם עבור מעגלים רחבים יותר.

ז.
כאן צריך לחזור לאותה מידת חסידות שראינו לעיל שבו יש מעלה שאדם יקריב מעצמו לטובת הזולת. החסיד רואה את הזהות שלו כמשהו שמעבר למה שאנשים רגילים רואים. כשם שאדם רגיל מוכן להקריב למען קרוביו, החסיד מוכן להקריב עבור מעגלים רחבים יותר.

ח.
לאחר שהתווינו קוים כללים של הסכמה ואי הסכמה עם האובייקטיביזם, נראה את מעשהו המפורסם של ר"א בן דורדיא (עבודה זרה יז.):
אמרו עליו על ר"א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נ"ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נ"א) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו כד) וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו ל"ד) ונמקו כל צבא השמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא
רבי אלעזר בן דורדיא החליט שהמימוש העצמי שלו הוא בתחום ביאה על זונות. הוא מוכן להתאמץ ולנסוע לכרכי הים כדי להגיע למימוש עצמי. הזונה אומרת לו: מכל המימוש העצמי שלך, אינך משאיר בעולם כלום מעבר לנפיחה. כל פעלך בעולם לא תרם כלום לאנושות, מעבר לסיפוק היצרים שלך. ר"א בן דורדיא מבין את דבריה ומחפש אחר הגורם שיכול לסייע לו. אך לכל מקום שהוא פונה הוא מוצא שכל חלק מהבריאה שואפת למימוש העצמי שלה, "נבקש על עצמנו", ואין לה רצון להקריב משהו עבור האיש הזר הזה. הוא מגיע בסוף למסקנה: "אין הדבר תלוי אלא בי" – עצם השאיפה למימוש עצמי אין בו פסול, אם המימוש העצמי הוא אמיתי ובעל ערך עצמי מעבר לסיפוק צרכים מידיים.
אם נחזור לדבריו של הרבי מקאצק על האנוכיות החוצצת בין האדם לה', ניתן אולי לחלק בין אנוכיות שאינה מביאה עמה תועלת לבין אנוכיות של "אין הדבר תלוי אלא בי".

ט.
אם נרצה לסכם את הדברים שראינו, נוכל לומר כך:

  1. נראה שהאבחנה שעושה האובייקטביסט בין חסד להקרבה למען הזולת, נמצאת בטבע האדם. ככזו, גם התורה מכירה בה.
  2. ערך המימוש העצמי והאנוכיות (כפי שהיא מוגדרת ע"י האובייקטביסט) מביאה ברכה לאדם בכלל ולמאמין בפרט. ככזו, אין היא סותרת ערכים תורניים, ואף ניתן לראות בחיפוש אחר המימוש העצמי סוג של תשובה. כל עוד זה לא סותר צו דתי, כמובן. 
  3. הניסיון של האובייקטביסט להגדיר את האדם רק כאינדיבידואל ולא כחלק מקולקטיב היא מוטעת ומנוגדת לטבע הפשוט.